כל מי שחי בחוץ לארץ, לתקופה קצרה אפילו, כמעט בכל מדינה בעולם, הרגיש שהדיור הוא בר השגה, והמחירים שלו נורמליים וסבירים, מה שלא ניתן להגיד על הדיור בארץ. המצב כיום, בשנת 2025, הוא שכמעט בלתי אפשרי לאדם או זוג צעירים לקנות בית בכוחות עצמם, ללא עזרה מאחרים, בדרך כלל מההורים. אפילו כדי להגיע להון עצמי הנדרש כדי לקבל משכנתא, צריך לחיות בקמצנות ולחסוך בצורה קרבית קרוב לעשר שנים, כלומר לקנות דירה אחרי גיל שלושים, וזאת בהנחה שאתה גר עם ההורים בשנות העשרים לחייך, ישנם כאלה שגרים בשכירות מגיל צעיר, ולא מצליחים בכלל להגיע להון העצמי הנדרש לקניית בית. מדוע המצב הוא כך בישראל, בשונה מרוב מדינות העולם ?
התשובה הקצרה היא: "כור ההיתוך" נכשל. התשובה הארוכה היא שיש עוד כמה סיבות, אבל זוהי באמת הסיבה העיקרית והראשית ליוקר המחיה, שאגב מובילה לסימפטומים אחרים, כמו לפיצול בעם, ביביזם, אפליית מזרחים, מידור הפריפריה ממשאבי המדינה, ועוד הרבה תופעות שנשמור אותם למאמרים אחרים. המבנה החברתי של האוכלוסייה הישראלית, הוא שונה מרוב מדינות העולם, שבדרך כלל מתאפיינות במעט גיוון אתני, ומבנה כמעט אחיד של האוכלוסייה, אין כמעט מדינה בעולם שיש בה כל כך הרבה תתי קבוצות באוכלוסייה, ושגם התתי קבוצות האלה משתמרות לאורך דורות, ולא מתערבבות אחת עם השנייה. אולי היוצאת דופן היא ארצות הברית, שבה גם יש גיוון אתני רב, ואנו רואים גם שם יוקר בדיור וכתוצאה מכך יוקר בעלויות המחייה. בכל מדינה בעולם שאליה תהגר, אתה תהיה זר, אתה לא יכול להפוך לגרמני רק בגלל שעברת לגור בגרמניה, אבל בארהב, אתה הופך להיות אמריקאי אחרי שעברת לגור באמריקה, לא משנה מאיזו מדינה באת.
חוסר ההתמזגות הזה בין קבוצות האוכלוסייה הוא חיסרון אחד גדול, כי הוא יוצר קבוצות באוכלוסייה, שכל אחת דואגת קודם כל לאינטרסים שלה, ודואגת לשרידותה של הקבוצה שלה, מה שיוצר איבה ותחרות לא בריאה בין תתי קבוצות אלה, שלעתים אף יכול להוביל למלחמות לאלימות של ממש בין תתי קבוצות אלה באוכלוסייה הישראלית. קחו למשל את ההפגנות נגד נתניהו בשנים האחרונות, ואת האלימות שגלשה לא פעם בין שני צדי המתרס של המפגינים, תומכי ביבי ומתנגדי ביבי. הדבר ממחיש את האיבה והתחרות שקיימת בין הקבוצות באוכלוסייה הישראלית.
האיבה הזאת בין הקבוצות באוכלוסייה היא המקור העיקרי של יוקר המחייה, משום שהיא מייצרת מצב של חוסר אמון בין הקבוצות, וכל קבוצה מרגישה שהיא צריכה לשרוד. האזרחים בכל קבוצה מרגישים שהם חייבים בעלות על נדלן, על מנת שיהיה להם מקום בעולם, הרי שאם לא תהיה להם בעלות על נדלן, לא יסכימו להשכיר להם דירות, באזורים של הקבוצה השנייה, ואולי אפילו אם הקבוצה השנייה תקנה נכסים באזורים שלהם, והם לא יסכימו להשכיר להם דירות, הרי שלא יהיה להם בכלל מקום בעולם שבו הם יוכלו לגור, ולכן הם גם יסרבו למכור דירות לאזרחים מהקבוצה השנייה. קחו לדוגמה את האפלייה במכירת דירות למזרחים בשכונות או בערים שנחשבים לאשכנזיות, או למשל את הסירוב למכור או להשכיר דירות לחילוניים בשכונות של חרדים, או את הסירוב למכור או להשכיר דירות לערבים בערים יהודיות. כל אלה ממחישים את המלחמה הנדלנית השקטה שקיימת בין הקבוצות האתניות באוכלוסייה הישראלית.
בגלל הרצון העז, או בעצם ההכרח הזה להיות בעלים של דירה ונדלן, נוצר מצב של ביקוש אדיר וגדול לקניית דירות, כל אזרח מרגיש שהוא "חייב" לקנות ולהיות בעלים של דירה. הביקוש הזה דוחף את מחירי הנדלן כלפי מעלה, במשך עשרות שנים, וימשיך לדחוף אותם עשרות שנים קדימה. אם נשווה את ישראל לגרמניה, בגרמניה רוב רובה של האוכלוסייה חייה בשכירות, מעל 80 אחוז, בישראל המצב הוא הפוך, הרוב המוחלט של האוכלוסייה, מעל 70 אחוז, חי בדירות שיש לו בעלות עליהן. דוגמה זאת ממחישה את שורש הבעיה של יוקר הדיור.
מחאת האוהלים בשדרות רוטשילד 2011:
ומה עושה הממשלה ? כלום. למה ? כי טוב לה, ככל שמחירי הדיור יותר גבוהים, המיסים שגובה המדינה מקנייה ומכירת דירות, מס שבח, ומע"מ, הם יותר גבוהים, והמדינה מתעשרת מאוד על חשבון האזרח הקטן, טוב לה למדינה שמחירי הדיור יהיו גבוהים, ולכן היא גם לא עושה שום פעולה משמעותית כדי להוזיל את מחירי הדיור. היא רק משלמת מס שפתיים מדי פעם, ונציגי ממשלה טוענים שילחמו במחיר הדיור ויעשו צעדים, אבל בפועל, בתוצאות בשטח, שום דבר לא קורה, ואזרחי ישראל ימשיכו לשלם את המחיר. האבסודר הוא שהמצב הופך ליותר ויותר גרוע, והמצב כיום הוא הרבה יותר גרוע ממה שהיה בשנות השמונים והתשעים, ומי יודע מה יהיה בעתיד, ולאיזה מאבקים ומהפכות זה יוביל, בדיוק כמו שהתפרצה מחאת 2011 של יוקר המחייה, שהייתה מבוססת על יוקר הדיור, והעובדה שהדיור אינו בר השגה.
דפני ליף, ממובילי מחאת הדיור של 2011:
