עוד רצח עם בסודן? תמשיכו לגלול, אין פה דרמה
מאת [עוז דהפיצ'יוטו]
בעולם שבו כל אסון נמדד בכמות לייקים ובזמן מסך, נדמה כי יש טרגדיות שפשוט לא מצליחות לעבור את האלגוריתם. אל־פאשיר, העיר הסודנית שנטבחה השבוע על ידי מיליציית ה־RSF, לא זכתה אפילו לרבע השעה של תהילה תקשורתית שמגיעה לכל ציוץ פוליטי שולי. יותר מ־2,000 בני אדם נרצחו, מאות מהם בבית חולים ליולדות אבל הכותרות בעולם ממשיכות לעסוק במאבקי מגדר של אל תקרא לי הוא או היא אני הם, במה עשו המשפיענים הפעם ובפוליטיקה של מערב.
כי בואו נודה באמת הלא נעימה: באפריקה שורפים כפרים, אונסים נשים, הורגים ילדים וזה כבר לא "חדשות". אולי כי זה קורה רחוק מדי, אולי כי אין שם נפט, ואולי פשוט כי הקורבנות לא מצטלמים טוב. האדישות הפכה למדיניות, והעולם שנשבע "לעולם לא עוד" אחרי רואנדה ודרפור של 2003, מתבונן שוב מהצד. אולי שולח הודעת דאגה, אולי אפילו ציוץ רשמי באו״ם, ואז ממשיך הלאה.
באל־פאשיר, כוחות ה־RSF אותם יורשים של הג'נג'וויד הידועים לשמצה שביצעו פשעי מלחמה עוד בשנות ה2000 המוקדמות עברו מבית לבית, רצחו אזרחים, שרפו בתים ובזזו בתי חולים. ארגון הבריאות העולמי דיווח על מאות הרוגים רק במתקן רפואי אחד, ובמעבדה באוניברסיטת ייל נחשפו תצלומי לוויין של קברים המוניים. במילים אחרות: כל מה שצריך כדי לזעזע את העולם, רק שהעולם כבר לא מזדעזע.
לפי דיווחו של Vibhu Mishra ב־UN News, שליח האו״ם טום פלטשר תיאר בפני מועצת הביטחון מציאות שאין לה מילים: "נשים וילדות נאנסות, אנשים נקטעים ונרצחים – באין מפריע. איננו שומעים את הצרחות, אבל בזמן שאנחנו יושבים כאן הזוועה ממשיכה." (https://news.un.org/en/story/2025/10/1166224)
לאחר שה־RSF השתלטו על המעוז האחרון של צבא סודן בדרפור, שנשמר יותר מ־500 יום, עברו הלוחמים מבית לבית, עם "דיווחים מהימנים על הוצאות להורג המוניות". כ־500 מטופלים וקרוביהם נרצחו בבית החולים הסעודי ליולדות, אחד מתוך עשרות מתקנים רפואיים שהותקפו.
"עשרות אלפי אזרחים רעבים ומפוחדים בורחים . רובם נשים, ילדים וקשישים ונחשפים לשוד, לאונס ולרצח במסע ההימלטות," הוסיף פלטשר. (https://news.un.org/en/story/2025/10/1166224)
מרתה פובי, עוזרת מזכ"ל האו"ם לענייני אפריקה, כינתה את נפילת אל־פאשיר "נקודת מפנה דרמטית" והזהירה כי "הסיכון לפשעי מלחמה, אלימות אתנית ואונס המוני נותר גבוה להחריד. אין בעיר מעבר בטוח, אין מקום לברוח אליו". (https://news.un.org/en/story/2025/10/1166224)
"אני מפציר בכם לעיין בתמונות הלוויין של אל־פאשיר , דם על החול", לאחר מכןסיכם פלטשר:
""ואני מפציר בעמיתים לחקור את הכישלון המתמשך של העולם לעצור את זה. דם על הידיים." (https://news.un.org/en/story/2025/10/1166224)
מיליוני פליטים נסים על נפשם לצ'אד, נשים יולדות בשדות, ילדים מתים מצמא. אבל במערב ממשיכים לדבר על "מוסר כפול" ועל איך לכנות אדם שלא בטוח במגדר שלו רק לא על זה. באירופה מתווכחים על גבולות הגירה, בארצות הברית מתווכחים על הבחירות, ובין לבין דרפור נעלמת. מדינות ערב מתעלמות, סין ורוסיה מטילות וטו במועצת הביטחון, ואפריקה עצמה עסוקה בבעיותיה. שום כוח בינלאומי לא שולח כוח הגנה, אף מטוס סיוע לא ממריא.
הצביעות היא אולי החלק האכזרי ביותר של הסיפור. כשזה נוח העולם נזעק, כשזה מורכב מדי הוא שותק. הקונספט של "האחריות להגן (Responsibility to Protect (R2P-, אותו עיקרון מפואר שאמור לחייב את האנושות למנוע ג'נוסייד, הפך למושג ריק. במקום אחריות, יש אדישות, במקום להגן מתעלמים.
במאמרו של אריאל בולשטיין בישראל היום הוא מציג את אנה וישניאקובה, משפטנית בינלאומית שחקרה את רצח העם בדרפור, היא אמרה לאחרונה כי " אנו חיים בעידן של פופוליזם פוסט־מודרני, שבו עוצמת הקול לעיתים מחליפה טיעון רציונלי, ודו"חות או תחקירים' המבוססים על מידע כוזב או על הפרת סטנדרטים מקצועיים, מופצים במהירות גבוהה בהרבה מהמידע המאומת. " קשה לחשוב על ניסוח מדויק יותר. כי כשאין אינטרס, אין אחריות, וכשאין אחריות אין צדק. (https://www.israelhayom.co.il/magazine/hashavua/article/19137027)
על כן אל־פאשיר איננה רק טרגדיה אפריקאית היא כתב אישום נגד האנושות כולה. העולם המערבי, שמוכן להילחם למען זכויות אדם כל עוד זה נוח ומצטלם טוב, נכשל שוב בבחינה הבסיסית ביותר: לראות את האדם שמולו.
אולי בעוד עשרים שנה תתכנס איזו ועדת חקירה מהודרת, עם דוחות מעוצבים וסרט תיעודי נוגע ללב כדי להסביר לנו, בדיעבד כמובן, שזה היה "רצח עם". יספרו ש"הקהילה הבינלאומית כשלה", יתנצלו בטון רך ויעברו לנושא הבא. אבל עד אז, הקברים כבר יתמלאו, והעולם ימשיך לגלול בפיד, באצבע אחת על המסך כי רצח עם שלא צולם בזמן אמת פשוט לא קרה.