מפגש עם ד"ר ענאיה בנא-ג'רייס
כאשר אושרה ב2015- תכנית להקצאת 15 מיליארד שקלים
ליישובים הערבים, ראש הממשלה הציב תנאים תכנוניים
ליישום התכנית, כאשר טען כי היישובים הערבים צריכים
לעבור מנורמות של בנייה צמודת–קרקע לבנייה רוויה,
ולפעול לרסן את הבנייה הלא חוקית. אולי שלא במפתיע,
ביקורות אלה חזרו בשאלות שהופנו אל ד"ר ענאיה בנא-
ג'רייס, אדריכלית נוף, מתכננת וחוקרת מהמרכז הערבי
לתכנון אלטרנטיבי )מעל"א(, כאשר הגיעה להרצות בפני
תלמידי המכון ללימודים עירוניים ואזוריים באוניברסיטה
העברית.
כך, שאלות בנוגע למעורבות תושבים ערבים בתכנון הוחלפו
במהרה בשאלות הנובעות ממה שנתפס על ידי ישראלים
יהודים רבים כ"סרבנות" האזרחים הערבים לעקרונות
תכנון כגון ציפוף, בניה לגובה והפקעות שטחים פרטיים
למטרות ציבוריות, המוחלים, למרות התנגדות ציבורית, על
האוכלוסייה היהודית בישראל. תחת מסגרת החשיבה הזו,
תכנון שמערב תושבים התפרש כצעד שמשמעותו ריצוי
של אוכלוסייה המתנגדת לכל שינוי: להפקעות לצרכי
פיתוח תחבורה ולמבני ציבור, לבנייה לגובה ולהתחדשות
עירונית. כאשר הפניה לשיתוף הציבור בתכנון נתפשת על
ידי הרוב היהודי ככניעה לא הוגנת של הרוב למיעוט, כיצד
ניתן לפתח בישראל תכנון המתאים למגוון אוכלוסיות, ובהן
האוכלוסייה הערבית, שצרכי התכנון שלה חשובים ודחופים
במיוחד?
בנא-ג'רייס ניגשת ראשית להבהיר את ההבדלים בין תכנון
בחברה היהודית והערבית. "הדיון על בנייה רוויה בערים
ערביות מתנהל כמעט לחלוטין לגבי שכונות חדשות
והרחבות של יישובים, כמעט שאין חשיבה על חידוש של
השכונות הקיימות כמו בערים יהודיות או מעורבות. כיוון
שהבניה הוותיקה ביישובים ערבים היא בדרך כלל צפופה
מאוד, גם אם אינה גבוהה, לעיתים רחוקות דנים בה על
תכניות התחדשות. במעט הסביבות העירוניות הערביות
שקיימות – הדיון הופך לדומה לשאר הדיון על בנייה רוויה.
לדוגמה, בתכנון של נצרת הגיעו לצפיפות של 15 יחידות
דיור לדונם, צפיפות גבוהה מהממוצע הישראלי".
"לכן, הדיון המרכזי הוא האם לאפשר בניית בתים צמודי–
קרקע חדשים ביישובים ערבים, בזמן שביתר המדינה
מדברים על בניה לגובה. כאן יש הבדל משמעותי שכמעט
ולא מדברים עליו. לאזרחים יהודים המעוניינים לגור בבניה
צמודת-קרקע יש קיבוצים, מושבים ויישובים פרבריים
לעבור אליהם, אם זהו סגנון החיים שהם מחפשים. ערבים
הרי לא יתקבלו ליישובים קהילתיים יהודיים והיישובים
הערביים ה׳כפריים׳ בנויים לרוב בסטנדרטים נמוכים
שמשפיעים גם על האוכלוסייה האמידה, כמו כבישים
צרים, היעדר נגישות לתחבורה ציבורית איכותית ובעיות
תשתית. ולכן, לדעתי כל עוד ישנה הפרדה מרחבית, צריך
לתת לתושבים ערבים הזדמנות שווה לבחור את אורח
החיים שהם רוצים לנהל, ולאפשר שכונות צמודות קרקע
חדשות, גם במסגרת עירונית מודרנית”.
בנא-ג'רייס מספרת שהשינוי שעובר על המרחב העירוני
הערבי לא בא לידי ביטוי רק באופי הבנייה. עמותת
”שכנים”, למשל, פועלת להענקת שמות לרחובות ומספרים
לבניינים בסכנין, במקום החלוקה המסורתית לפי חמולות.
האם החלפת החלוקה המסורתית על פי שיוך חמולתי
נתפסת כאיום תרבותי? בנא-ג'רייס מחייכת ומבקשת
להרחיב את הדיון. ”אני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי
לדבר על רגישות תרבותית, שנראה שההתחמקות ממנה
לפעמים עושה יותר נזק מתועלת. חמולות הן חלק
מההקשר המקומי בישובים ערביים ואפשר וצריך לדון בהן.
פשוט צריך לפעול עם הציבור ולא לכפות עליו שינוי שהוא
לא יזדהה אתו”.
”הרחוב הערבי הוא הרי המרחב הציבורי ביותר וראוי שיהיה
לו שם, ויש שמות מכובדים שאפשר לתת – שמות שיוכלו
להגביר את תחושת הגאווה המקומית ויסייעו לעודד מסחר
ותיירות”. לטענתה, אסור לפחד להציף דווקא את הנושאים
הרגישים: ”אי אפשר פשוט לומר ’ככה זה אצלם’ ולצפות
שזה יסתדר. לא צריך להצדיק כל התנגדות שמגיעה
מהרחוב הערבי, אבל חשוב להבין את הסיבות לחיכוכים,
להתייחס אליהן, ולפתור את הבעיות יחד עם התושבים
ולא נגדם – המטרה עבור אוכלוסייה צריכה להיות בסופו
של דבר יצירת יישובים שמיטיבים איתה”.
הישובים הערבים: הפרדה מרחבית
שיוצרת הפרדה תכנונית
המרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי )מעל”א( נוסד בשנת
2000 לאור תחילת תכנון תמ”מ צפון ותמ”א ,35 במטרה
לייצג את האוכלוסייה הערבית בתהליכי תכנון. ההחלטה
להקים גוף שתומך באינטרסים מגזריים, מסבירה בנא-
ג'רייס , התקבלה בין היתר לאור ההפרדה המרחבית
הברורה הקיימת בישראל: ”לו יהודים וערבים היו גרים
באותם ערים ושכונות, אולי היינו יכולים לומר שאין מקום
לייצג דווקא קבוצה חברתית אחת בתהליך התכנון. אבל
במקרה הישראלי ההפרדה היא ברורה, ובאה לידי ביטוי
בכך שכמעט ואין יהודים המתגוררים ביישובים ערבים.
היא גם באה לידי ביטוי בצורה הפוכה: בהיעדר הייצוג
של ערבים בוועדות התכנון. התוצאה של המדיניות הזו
היא דפוס מרחבי שחוזר מבחינת בנייה, יצירת הגבולות
העירוניים ואופי התשתיות”.
במקביל להקמת מעל”א, מסקנות ועדת אור חוללו שינוי
משמעותי בתכנון ישובים ערבים. בין היתר, זיהתה הוועדה
כי אחד הגורמים העיקריים לתחושת הקיפוח בחברה
הערבית הוא כשל תכנון שנובע ממחסור בתכניות מתאר
מעודכנות. לאור המלצות הוועדה, הממשלה החליטה
ליזום תכניות מתאר עבור החברה הערבית. ”המטרות
של התכניות האלה היו לא רק להסדיר, אלא ליצור פיצוי
ולהתוות דרך לפיתוח משמעותי”, מסבירה בנא-ג'רייס ,
”לכן, העובדה שהרבה תכניות עכשוויות מסתפקות בייעוד
של שטח הכפר למגורים שכבר קיימים בו, לא משיגה את
המטרה. פעולה זו לא מאפשרת להתמודד עם ההשלכות
של שנים של היעדר תכנון”.
יחד עם זאת, היא מספרת, בשנים האחרונות חל שינוי חיובי
בעבודת התכנון, ויותר מתכננים פונים לארגוני החברה
האזרחית לסיוע בקשר עם החברה הערבית. ”בסופו של
דבר הרבה מהתהליך תלוי ביכולת של הרשות המקומית
לייצר דיון סביב התכנית, לעניין ולערב את התושבים.
למתכננים אולי קל יותר כאשר הרשות חלשה ואין מי
שיתנגד. אבל חשוב להשתמש בתהליכי תכנון דווקא כדי
לחזק את הרשות המקומית, כי בסופו של דבר רק הצפת
האתגרים והחסמים יכולה להביא לתכנון שיאפשר שינוי,
והנהגה פוליטית שתמשיך את התכנון ותיישם אותו אחרי
שהתכנית אושרה היא חלק בלתי נפרד מהתהליך הזה”.
איך אפשר לשתף את הציבור כאשר אין
הנהגה ציבורית נבחרת?
מבין האתגרים שנוהגים לציין ביחס לתכנון עם האוכלוסייה
הערבית, בנא-ג'רייס מדגישה את חולשת השלטון המקומי
ביישובים הערבים, וזאת במיוחד לאור לאור השכיחות
של מינוי ועדות קרואות, שמחליפות נציגים נבחרים.
במקרים כאלה, הוועדה הקרואה לעיתים קרובות לא
זוכה ללגיטימציה מהתושבים, ולמעשה לא יכולה לייצג
את אינטרס הציבור באופן ברור ועקבי מול צוותי התכנון
החיצוניים שנשכרים על ידי מינהל התכנון. הדוגמה
הראשונה של בנא-ג'רייס לעבודה של מעל”א במסגרת
תכנית מתאר כוללנית ליישוב, הייתה בהגשת התנגדות
לתכנית המתאר לטייבה.
מעל”א הגיש את ההתנגדות שלו לתכנית המתאר בשיתוף
פעולה עם הוועד הציבורי בטייבה, התארגנות התנדבותית
שהוקמה כחלופה לוועדה הקרואה שמונתה על ידי משרד
הפנים: ”הטעמים המרכזיים להתנגדות היו ההתעלמות
של המתכננים מהמצב הלא מוסדר שנוצר בטייבה מאז
אישור התכנית הקודמת בשנות השישים, והגבלות הפיתוח
שהתכנית הטילה על התושבים. כך למשל, כל אזור הנחל
נצבע כשטח פתוח, תוך התעלמות מהבנייה שנוצרה בפועל.
זאת על אף שברשויות היהודיות הסמוכות מצאו הסדרים
מתונים יותר, שאפשרו גם פתרונות לצרכי המגורים”.
ערבי שיתוף שקבעו המתכננים במטרה לשפר את התכנון,
טוענת בנא-ג'רייס , לא יצאו לפועל. ”המתכננים טענו
שקיימו שלוש פגישות, אבל במרכז לא הצלחנו לאתר
משתתפים שהיו במפגשים ולא הוצג תיעוד של המפגשים
עצמם. לכן, גם אם היה שיתוף פעולה השאלה שעולה היא
איזה סוג של מידע ניתן היה להפיק מהציבור ואיך ניתן
להתמודד עם ערעורים וחששות שהעלו חלק מהתושבים”.
בניגוד לתכנית בטייבה, אליה הצטרף מעל”א רק בשלב
ההתנגדויות, בדיר חנא שיתוף הציבור החל בשלב איסוף
המידע. כמו בטייבה, גם בדיר חנא פעלה ועדה קרואה
– ממונה ולא נבחרת – אולם הצוות המתכנן כלל יועץ
חברתי ערבי, מומחה לתכנון בחברה הערבית, שזכה
לשיתוף פעולה מצד ההנהגה המקומית ובהמשך נשכר
כיועץ של ראש העיר. ”החשיבות של יועץ חברתי בתכנית
ביישוב ערבי היא גדולה, בין היתר כיוון שלחברה היהודית
יש הרבה תפיסות שגויות לגבי החברה הערבית, ואלה
מחלחלות לצוות התכנון החיצוני, שאינו מכיר את היישוב”,
היא מספרת. ”ביישוב כמו דיר חנא, בו הרבה תושבים הם
פליטים פנימיים שהגיעו מיישובים אחרים בשנת 1948 והם
חסרי קרקעות, צריך היה יועץ שיתווך למשל את העובדה
שעל אף שישנה תפיסה כי לערבים ישנן קרקעות פרטיות,
בדיר חנא בפועל ישנם הרבה מחוסרי קרקעות שאין להם
עתודות לבנייה, ולכן חייבים לתת להם פתרונות לדיור על
קרקע ציבורית”.
”יש נטייה מאוד ברורה בתכניות העכשוויות ביישובים
הערביים להסדיר את התכנון במקום להתעסק עם בעיות
אמתיות ולהתכונן לעתיד” היא מסכמת. ”הצוות המתכנן
אמור לפתח חזון ריאלי, והכלים להגשימו צריכים להיות
קשורים למצב כפי שהוא באמת: לבעיות ביוב שמונעות
פיתוח, לפערים בין בעלי קרקעות לחסרי הקרקעות,
למחסור באזורי תעסוקה. עבודה עם האוכלוסייה המקומית
היא בחלקה הגדול ניסיון לאתר את הבעיות והאתגרים
ולייצר את החזון הזה. בלעדיו – התכנון רק ימשיך להנציח
את המצב הקיים”