מאת: עוז דהפיצ'יוטו
2025\11\13
תפקידו של הפרקליט הצבאי הראשי (הפצ"ר) הוא מאבני היסוד של מערכת שלטון החוק בצה"ל. הפצ"ר משמש כסמכות המשפטית העליונה בצבא, מלווה את דרגי הפיקוד הבכירים, ומקבל הכרעות הנוגעות לחקירות, העמדות לדין ואכיפת הדין המשמעתי. הוא מבטיח כי גם במהלך עימותים קשים, צה"ל ישמור על נורמות משפטיות העומדות בקנה אחד עם החוק הישראלי והדין הבין־לאומי. החשיבות של תפקיד זה עצומה לא רק לצבא, אלא גם לישראל בזירה הבין־לאומית: החלטות הפצ"ר יכולות להשפיע על אופן הערכת העולם את פעולות צה"ל, על תביעות פוטנציאליות בהאג, ועל אמון הציבור בצבא. בעיצומן של מלחמות ומבצעים רגישים, הפצ"ר הופך לשחקן מרכזי בעיצוב מדיניות הצבא בתחומי זכויות אדם, אתיקה ולוחמה.
על הרקע הזה נכנסה יפעת תומר־ירושלמי לתפקיד הפצ"רית בספטמבר 2021. תומר־ירושלמי, מהמשפטניות הבכירות והמשפיעות בצה"ל, התקדמה במשך כמעט שלושה עשורים במערכת הצבאית: החל מתפקידי תביעה וייעוץ משפטי, דרך שיפוט צבאי, ועד תפקידה כיועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר. היא הייתה האישה הראשונה לעמוד בראש הפרקליטות הצבאית, והאישה השנייה בלבד להגיע לדרגת אלוף בשירות קבע. בתקופת מלחמת "חרבות ברזל" נחשבה לדמות מובילה במאמץ להבטחת עמידת צה"ל בדין הבין־לאומי, גם כאשר הלחימה הפכה מורכבת, אינטנסיבית ומצולמת מתמיד.
מקור: ויקיפדיה
הפרשה שהביאה להתפטרותה : הדלפת סרטון ההתעללות בעציר הפלסטיני במחנה שדה תימן טלטלה את המערכת הצבאית והפוליטית. לאחר שנפתחה חקירת מצ"ח נגד לוחמי מילואים בעקבות תיעוד אלימות כלפי עצור, הסרטון דלף לתקשורת ועורר סערה ציבורית. תומר־ירושלמי אישרה במכתב ההתפטרות כי היא אישית נתנה אישור להעברת הסרטון החוצה, שלטענתה נעשתה כדי "להדוף תעמולה שקרית" שהוטחה בפרקליטות הצבאית. עם פתיחת החקירה הפלילית נגדה בחשד לשיבוש ופרסום מידע שלא כדין, יצאה לחופשה ולבסוף הגישה את התפטרותה לרמטכ"ל.
ההתפטרות הייתה רק תחילת הסערה. ימים לאחר מכן, בעיצומה של החקירה, התרחשו שני אירועים דרמטיים:
בפעם הראשונה, רכבה נמצא נטוש בחוף הים ומכתב התאבדות בתוכו. היא אותרה בחיים בחוף הרצליה, ולאחר מכן נעצרה בחשד להעלמת הטלפון הנייד שלה, שככל הנראה ניסתה להסתיר במים.
בפעם השנייה, לאחר ששוחררה למעצר בית, פונתה לבית החולים בעקבות ניסיון אובדני נוסף באמצעות בליעת תרופות.
מעבר לעובדות, הפרשה התפתחה גם למאבק ציבורי ופוליטי רחב הרבה יותר. בשבועות האחרונים מתגבשת בקרב ביקורתנים, משפטנים וקצינים לשעבר טענה נוקבת שלפיה ממשלת ישראל ובייחוד ראש הממשלה מנסים להפוך את תומר־ירושלמי לכתובת לנזקים ולמחדלים ציבוריים רחבים בהרבה. מבקרי הממשלה טוענים כי הצגתה כאחראית מרכזית למשבר ההסברתי, להתנהלות סביב מחנה שדה תימן ואף לפגיעה בתדמית ישראל בעולם, נועדה להסיט את הדיון מאחריות הדרג המדיני. לטענתם, הפרשה "הודבקה" לתומר־ירושלמי באופן שמשרת אינטרס פוליטי: ליצור אשמה אישית שתעמעם את האחריות הממשלתית הכוללת על מצבה הביטחוני, המדיני וההסברתי של ישראל.
מבקרים אלה מזכירים כי גם ראש הממשלה עצמו הגדיר את המצב כ"עשתה את הפיגוע ההסברתי הגדול ביותר", (https://www.srugim.co.il/1259023 ) וכי כעת כך לטענתם נעשה ניסיון להשליך את כישלון ההסברה על גורמים מערכתיים שאינם פוליטיים, ובפרט על הפצ"רית. לפי פרשנות זו, ההתמקדות בתומר־ירושלמי נועדה להסיט את האשמן מהנהגה הנמצאת בלב ביקורת ציבורית, משפטית וביטחונית רחבה.
לפי גישה זו, הפרשה כולה שימשה למקבלי ההחלטות הזדמנות להסיט את האשמה מן הדרג המנהיג את המדינה, מהתנהלות ביטחונית לא ברורה, מהמשבר הבינלאומי, מהפגיעה בתדמית ישראל ומהחקירות האישיות של ראש הממשלה. לכן, הפרשה הופכת מסיפור פלילי־משפטי לסמל של התפוררות נורמטיבית: מצב שבו במקום שהמנהיגות תיקח אחריות, היא מפילה אותה על מי שנוח להפיל עליו.
לקראת סופה של הסערה מתגבשת תחושת מועקה כבדה: האם אנחנו עדים למה שמרגיש כמו רצח פוליטי־ציבורי חדש? לא כזה המתבצע בכדור הנורה אל גבו של ראש ממשלה, אלא כזה המתבצע בכלים אחרים כמו התשה תקשורתית, דה־לגיטימציה ממוקדת, שחיקה מכוונת של דמות ציבורית עד לקריסתה. במקום שאלימות פיזית תכריע, הפעם אלו הלחצים, ההתקפות האישיות והמערכה הציבורית הבלתי־פוסקת שמופנים כלפי אישה אחת. ואם כך נראית הזירה הציבורית של ישראל היום ? ייתכן שהאלימות כבר אינה מופנית כלפי גוף, אלא כלפי נפש.