במסגרת מחקר זה נבדוק מהם התמורות בזהותם של יהודי תימן וכיצד היא הושפעה מהעלייה לארץ ישראל, ולכן שאלת המחקר היא מה היו התמורות הזהותיות, החברתיות והתרבותיות שחלו בחייהם של העולים מתימן לאחר העלייה לישראל? מה היה תפקידה של המדינה בקידום תמורות?

יהודי תימן או תימנים יהודים הם יהודים שגרים, או חיו פעם, בתימן. בין יוני 1949 לספטמבר 1950, הרוב המכריע של אוכלוסיית יהודי תימן עלתה לישראל במבצע מרבד הקסמים. לאחר כמה גלי רדיפות ברחבי תימן, רובם המכריע של יהודי תימן גרים כיום בישראל, בעוד שקהילות קטנות יותר מתגוררות בארצות הברית ובמקומות אחרים, רק קומץ קטן נותר בתימן. היהודים המעטים שנותרו חווים אנטישמיות אינטנסיבית ולעיתים אלימה על בסיס יומי[1].

ליהודי תימן יש מסורת דתית ייחודית המבדילה אותם מיהודים אשכנזים, יהודים ספרדים וקבוצות יהודיות אחרות. הם תוארו כ"יהודים ביותר מבין כל היהודים", וככאלה ששמרו את השפה העברית בצורה הטובה ביותר. יהודי תימן נכללים בקטגוריית היהודים המזרחים , אם כי הם שונים מיהודים מזרחים אחרים שעברו תהליך של הטמעה מוחלטת או חלקית במנהגים הספרדים. בעוד שתתי קבוצות שאמי של יהודי תימן אמצה מנהגים בהשפעת יהודים ספרדים, הדבר נבע בעיקר מכפי שנכפה עליהם, ולא שיקף שינוי תרבותי דמוגרפי או כללי בקרב הרוב המכריע של יהודי תימן. חלק מהמשפחות היהודיות שמרו על מסורות הקשורות לשייכותן השבטית בישראל, בהתבסס על רשומות גנאלוגיות חלקיות שהועברו דור אחר דור. בתימן, למשל, יש יהודים שמייחסים את שושלתם לשבט יהודה, אחרים לבנימין, ואחרים לראובן[2].

1.1.מקורם של יהודי תימן

ישנם מספר רב של מסורות הנוגעות להגעת יהודים לאזורים שונים בדרום חצי האי ערב. מסורת אחת מרמזת כי שלמה המלך שלח סוחרים יהודיים לתימן כדי לחפש זהב וכסף שאפשר לקשט בהם את בית המקדש בירושלים. מסורת אחרת מספרת כי שבטי תימן התגיירו לאחר ביקורה של מלכת שבא אצל שלמה המלך. ליהודים הצנעניים יש מסורת כי אבותיהם התיישבו בתימן ארבעים ושניים שנה לפני חורבן בית המקדש הראשון. נאמר כי עם הנביא ירמיהו נסעו לתימן כ -75,000 יהודים, כולל כוהנים ולויים. אגדה אחרת קובעת שכאשר עזרא ציווה על היהודים לחזור לירושלים הם לא צייתו, ואז הכריז עליהם חרם[3].

בגלל הזיקה התרבותית של יהדות תימן לבבל, ההיסטוריון יהודה רצאבי סובר כי יהודי תימן נדדו לתימן מבבל. תיעוד ארכיאולוגי המתייחס ליהדות תימן החל להופיע בתקופת שלטון הממלכה ההימרית, שהוקמה בתימן בשנת 110 לפני הספירה. כתובות שונות בכתב מוסנאד במאה השנייה לספירה מתייחסות לבניית בתי כנסת שאושרו על ידי המלכים ההימריטים. על פי אגדות מקומיות, האצולה של הממלכה התגיירה במאה השישית לספירה. המיסיונר הנוצרי, תיאופילוס, שהגיע לתימן באמצע המאה הרביעית, התלונן כי מצא מספר רב של יהודים. בשנת 380 לספירה עברו מנהגים דתיים של הימירים שינויים מהותיים. הכתובות כבר לא הופנו לאל מקאח או לאת'תאר, אלא לאל אחד שנקרא רחמן. הוויכוח בין החוקרים נמשך האם המונותיאיזם ההימארי הושפע מהיהדות או מהנצרות. היהודים נעשו רבים וחזקים במיוחד בדרום חצי האי ערב, ארץ עשירה ופורייה של קטורת ותבלינים ותחנת דרך לאפריקה, הודו ומזרח אסיה. שבטי תימן לא התנגדו לנוכחות יהודית בארצם. בשנת 516 פרצה תסיסה שבטית, וכמה אליטות שבטיות נלחמו על השלטון. אחת מאותן אליטות הייתה יוסף ד'ו נואס, כאמור בכתובות עתיקות בדרום חצי האי ערב. סיפורו של יוסף בפועל מעורפל. תיעודים יוונים ואתיופים, מציגים אותו כקנאי יהודי. יש חוקרים שמציעים שהיה יהודי מומר. תיעודים נסטוריאנים טוענים כי אמו הייתה יהודייה שנלקחה בשבי מניסיביס ונקנתה על ידי מלך בתימן, שאבות אבותיו התאסלמו בעבר. מקורות סורים וביזנטים טוענים כי יוסוף ביקש להמיר ליהדות נוצרים תימניים אחרים, אך הם סירבו להתנער מהנצרות[4][5].

יש חוקרים הסבורים כי יוסף ד'ו נואס עצמו הביע גאווה גדולה לאחר שהרג יותר מ- 22,000 נוצרים בסאפור ובנג'ראן לאחר שסירבו להמיר דתם ליהדות. ההיסטוריון גלן בוערסוק תיאר זאת כפוגרום פראי שהמלך הערבי היהודי פתח נגד הנוצרים בעיר נג'ראן. המלך עצמו דיווח בפירוט לבני בריתו הערבים והפרסיים על הטבח שהנחיל לכל הנוצרים אשר סירב להתגייר. היו דיווחים גם על מעשי טבח והרס מקומות תפילה על ידי נוצרים. פרנסיס אדוארד פיטרס כתב שלמרות שאין ספק שמדובר ברדיפה דתית, ברור באותה מידה שזהו גם מאבק פוליטי מתמשך. סביר להניח כי דו נוואס היה מנהיג תנועת שחרור המבקשת לשחרר את תימן מהתערבות זרה גוברת בענייני האומה, והיהדות הפכה למרכיב חיוני בהתנגדות, וזה בעצם היווה את ביסוסה של היהדות בתימן בהיסטוריה המוקדמת[6].

2.1.תחילת העלייה של יהודי תימן לארץ ישראל

בשל השינויים באימפריה העות'מאנית, אזרחים יכלו לנוע בחופשיות רבה יותר, ובשנת 1869 שופרו הנסיעות עם פתיחת תעלת סואץ, שהפחיתה את זמן הנסיעה מתימן לסוריה העות'מאנית. יהודים תימנים מסוימים פירשו את השינויים הללו ואת ההתפתחויות החדשות בארץ הקודש כסימנים שמימיים לכך ששעת הגאולה קרבה. על ידי התיישבותם בסוריה העות'מאנית, הם היו ממלאים חלק במה שלדעתם יכול לזרז את התקופה המשיחית הצפויה. ההגירה מתימן לירושלים שהייתה חלק מסוריה העות'מאנית, החלה בתחילת 1881 ונמשכה כמעט ללא הפרעה עד 1914. בתקופה זו עלו חלק משמעותי מיהודי תימן. בשנים 1881-1882 עזבו את צנעא וכמה יישובים סמוכים כמה מאות יהודים, בעקבות גל זה הגיעו יהודים אחרים ממרכז תימן שהמשיכו לעבור למחוזות סורים עות'מאניים עד 1914. רוב הקבוצות הללו עברו לירושלים וליפו. בשנת 1884 התיישבו כמה משפחות בשכונה חדשה שנבנתה בירושלים, ובנו את בית הכנסת התימני בעיר[7].

לפני מלחמת העולם הראשונה היה גל עלייה נוסף שהחל בשנת 1906 והמשיך עד 1914. מאות יהודי תימן עשו את דרכם לסוריה העות'מאנית ובחרו להתיישב בהתנחלויות החקלאיות. לאחר התנועות הללו שלחה ההסתדרות הציונית העולמית לשיחים לתימן כדי לעודד יהודים להגר לארץ ישראל. לשיחים אלו הגיעו לתימן ועודדו את האוכלוסייה המקומית להגר לארץ ישראל. בשל מאמצים אלו עזבו כ -1,000 יהודים את מרכז ודרום תימן[8].

בשנת 1922 הנהיגה ממשלת תימן, תחת יחיא מוחמד חמד א-דין (אימאם יחיא), מחדש חוק אסלאמי עתיק שכותרתו "צו היתומים". החוק קבע כי אם ישנם יתומים, ילדים וילדות יהודים מתחת לגיל שתים-עשרה, עליהם להתאסלם בכוח, לנתק את קשריהם עם משפחותיהם וקהילותיהם, ויש למסור אותם למשפחות אומנה מוסלמיות. הכלל התבסס על החוק לפיו הנביא מוחמד הוא "אבי היתומים", ועל העובדה שהיהודים בתימן נחשבו תחת ההגנה האיסלאמית, והשליט היה מחויב לדאוג להם[9].

דוגמה בולטת לכך היא עבדול רחמן אל-איריאני, לשעבר נשיא הרפובליקה הערבית של תימן, נטען שהוא היה ממוצא יהודי על ידי דורית מזרחי, סופרת בשבועון החרדי הישראלי "משפחה". היא טענה שהיא אחייניתו בשל היותו אח של אמה. על פי זכרונה לאירועים הוא נולד כזכריה חדד בשנת 1910 למשפחה יהודית תימנית. הוא איבד את הוריו במגפה קשה בגיל שמונה, ויחד עם אחותו בת החמש הוא התאסלם בכוח, והם הועמדו להשגחת משפחות אומנה נפרדות. הוא גדל במשפחת אל-איריאני החזקה, ואימץ שם אסלאמי. מאוחר יותר ישמש אל-איריאני כשר להקדשות דתיות תחת הממשלה הלאומית הראשונה בצפון תימן, והוא הפך לאזרח היחיד שהנהיג את צפון תימן[10].

בשנת 1947, לאחר הצבעת החלוקה של המנדט הפלסטיני הבריטי, פורעים ערבים מוסלמים, בסיוע המשטרה המקומית, ביצעו פוגרום בעדן בתימן, שבמסגרתו נהרגו 82 יהודים ונהרסו מאות בתים של יהודיים. הקהילה היהודית של עדן הייתה משותקת כלכלית, מכיוון שרוב החנויות והעסקים היהודיים הושמדו. בתחילת 1948, השמועה הלא מבוססת על רצח פולחני של שתי ילדות על ידי יהודים הביאה לביזה. מצב זה שהפך למסוכן יותר ויותר הוביל להגירה של כמעט כל הקהילות היהודיות התימניות. בתקופה זו היגרו לישראל מעל 50,000 יהודים במסגרת מבצע שטיח הקסמים, שהחל ביוני 1949 והסתיים בספטמבר 1950. חלק מהמבצע התרחש במהלך פעולות האיבה של מלחמת העצמאות[11].

המבצע להעלאת יהודי תימן תוכנן על ידי ארגון ג'וינט. התוכנית הייתה שיהודים מכל רחבי תימן יעשו את דרכם לאזור עדן, באופן ספציפי היהודים היו אמורים להגיע למחנה האשד ולגור שם עד שיוכלו להיות מועברים לישראל. המחנה היה מחנה צבאי בריטי ישן במדבר, במרחק של כקילומטר וחצי מהעיר שייח עותמאן. המבצע נמשך זמן רב יותר ממה שתוכנן במקור. במהלך המבצע, מאות מהגרים מתו במחנה האשד, כמו גם בנסיעה במטוס לישראל. בספטמבר 1950 הועברו בהצלחה כמעט 50,000 יהודים למדינת ישראל שזה עתה הוקמה[12].

לאחר עלייתם של יהודי תימן לישראל הייתה ביקורת רבה, נמתחה ביקורת על ביצוע הפעולה, על ועדת ההפצה היהודית האמריקאית ועל ישראל, שלטענתה, נטשה אלפי יהודים במדבריות בגבול בין צפון תימן לעדן. גם ניהול כושל או שחיתות, שלטונות בריטניה והסוכנות היהודית מילאו תפקיד. כ- 850 יהודי תימן מתו בדרך לנקודות המוצא שלהם, ובקהילה שהגיעה לישראל, שיעורי תמותת התינוקות היו גבוהים, אך עדיין נמוכים יותר מאשר בתימן[13]. על פי תיעודים שונים, ילדי תימן במעברות הישראליות או במעברות אוהלים מתו בכמויות גבוהות יחסית. ילדים הופרדו לעיתים קרובות מהוריהם מסיבות היגייניות, או נלקחו לטיפול בבתי חולים, אך לעיתים קרובות, ההורים קיבלו רק הודעה, לעיתים קרובות ברמקול כי הם מתו. על פי עדויות, היה חשד שהמדינה חטפה ילדים תימניים בריאים, לאימוץ, ואז הודיעה להורים שהם מתו. כתוצאה מכך, כמה עשורים לאחר מכן התפוצצה פרשת ילדי תימן, ובה שמועה כי משהו בסדר גודל של 1,000 ילדים נחטפו[14].

3.1.השפעת הסביבה המוסלמית על המנהגים החברתיים של היהודים

יחסם של התימנים המוסלמים ליהודי תימן היה אמיוולנטי, מצד אחד הם היו מוגנים על ידי המדינה, ומצד שני הם נאלתו לשלם מס מיוחד. בתור "אהל אל-קיטאב", אנשי הספר, הובטח ליהודים חופש דת רק בתמורה לתשלום מס מס, "ג'יזיא", שהוטל על מונותאיסטים מסוימים שאינם מוסלמים, כמו יהודים ונוצרים. בעלי פיקוח הטילו את המס השנתי על היהודים, שעל פי החוק האיסלאמי היה אמור להבטיח את מעמדם כאנשים מוגנים של המדינה. מס זה הוערך על פי כל זכר בן שלוש עשרה ומעלה, והעברת הכסף שלו הייתה גם מהעשירים והעניים[15].

עם התשלום, היהודים היו פטורים מתשלום ה"זקאת" שיש לשלם על ידי המוסלמים ברגע שעושרם השיורי הגיע לסף מסוים. רדיפה פעילה של יהודים לא זכתה בכוח מלא עד ששבט זיידי תפס את השלטון, מצד המוסלמים הסונים הסובלניים יותר, בתחילת המאה העשירית. מעמדם החוקי של יהודים בתימן החל להידרדר בערך בתקופה שטהירידים לקחו את צנעא מזאידים, בעיקר בגלל אפליה חדשה שהקימו השליטים המוסלמים. חוקים כאלה לא נכללו בכתבים המשפטיים של זיידי עד מאוחר יחסית עם קיטאב אל-אזהר מאימאם אל-מורטאדה במחצית הראשונה של המאה ה -15. זה הביא גם להידרדרות במצבם הכלכלי והחברתי של יהודים[16].

יחס זה של הקהילה המוסלמית הוביל למנהגים חברתיים של יהודים, בכך שהם ניסו להצניע את עובדת היותם יהודים, והם ניסו ככל האפשר שלא להראות את עושרם אם היה להם, ולא להראות שמעמדם גבוה יותר ממעמדם של המוסלמים בתימן. בהתאם לכך גם המוסלמים בתימן ציפו שהיהודים לא יתרברבו יותר מדי במעמד הגבוה, אפילו כשידעו שחלק מהיהודים היו בעלי מעמד גבוה ושיש להם עושר גבוה יחסית. הדבר הוביל למנהג חברתי של התנהגות צנועה מאוד של היהודים, שהרבו להראות לסביבה שהם עניים ואנשים פשוטים, הם נתנו רושם של עוני גם בצורה שבה עיצבו את הבתים שלהם, בתיהם היו תמיד פשוטים בעלי צבע אחד, והם היו נמוכים יותר מבתיהם של השכנים המוסלמים שלהם[17].

2.זהותם ותרבותם של יהודי תימן

יהודי תימן תמיד ראו את שהותם בתימן כנוכחות זמנית, שנמשכה כמעט 2500 שנה, נוכחות שלא ראויה להיות מתועדת. למרות יחסם השלילי לחיי היומיום בפזורה, יהודי תימן שמרו על צורך עז מאוד לשמור על המסורת היהודית שלהם. כך נוצרה תרבות מסורתית יציבה שהועברה בעל הפה מדור לדור, עם כל כך הרבה תשומת לב שמרנות, כך שהמסורת שרדה עם מעט מאוד שינויים. אולם עם הגעתם לישראל חדלו העולים החדשים להעביר את ההיסטוריה שלהם בעל פה. התוצאה הייתה שהדור הראשון שנולד בישראל ידע מעט מאוד על חיי הוריהם בתימן. מסורת בעל פה היא הגשר מהעבר להווה. היעדר מקורות כתובים יחד עם התמוטטות המסורת בעל פה הביאו לאובדן התרבות המסורתית של יהודי תימן. במטרה לשמור על תרבות זו, האתנולוגים הישראלים תיעדו את ההיסטוריה היהודית בתימן בראיונות עם מהגרים מבוגרים[18].

1.2.זהות בעולם היהודי

מחינת הזהות בעולם היהודי, לעתים מסווגים יהודי תימן כיהודים ספרדים, יהודים שחיו תחת שלטון מוסלמי. אולם יהיה מדויק יותר להתייחס ליהודי תימן כמזרחים, יהודים מהמזרח. עם זאת, תימן הייתה שונה מבחינה תרבותית משאר העולם המוסלמי, וכך גם הקהילה היהודית. השליטים בתימן ניסו לבודד את ארצם משאר העולם, וזה גם בודד את היהודים מקהילות יהודיות אחרות. לכן תרבותם הלכה לכיוון אחר משאר יהדות המזרח. תרבותם אט אט הפכה למקבילה לשליטיהם המוסלמים הסונים. הלבוש והבתים התימניים היהודים התפתחו להיות גרסאות דומות יותר לשכניהם המוסלמים[19].

2.2.מקצועות שבהם עסקו יהודים

בתימן עסקו היהודים בתחומים המקצועיים של אומנות ומלאכה. כמה תימנים האמינו שלתכשיטים המיוצרים על ידי יהודים יש כוחות ריפוי או כוחות קסם אחרים. בשנת 1679 גורשו היהודים מתימן והוחזרו כעבור שנה בגלל ההשלכה האיומה על הכלכלה ללא תחום מקצועי זה. מאז העלייה ההמונית באמצע המאה ה -20 של יהדות תימן, לא הייתה לתימן אותה איכות של אומנות זו[20].

כמה מהחפצים שהיו נפוצים בתרבות התימנית, הן עבור יהודים והן עבור לא יהודים, נוצרו על ידי אומנים ובעלי מלאכה יהודים. בכל בית היה מגדל מי ורדים ששימש לאחסון בושם. אלה נעשו בצבעים יפים ובעיצובים מודרניים למראה. היו כאלה בכל מדינות המזרח. כמעט כל התכשיטים במדינה יוצרו על ידי יהודים. רוב התכשיטים היו מכסף, אך היה גם הרבה זהב זמין. גם נשים מוסלמיות וגם יהודיות ענדו הרבה תכשיטים. הם היו עונדות שרשראות עם כמה שורות עשויות כסף וחרוזים. אלה היו לעתים קרובות חלק מהנדוניה של האישה, שהאישה לוקחת איתה אם הנישואין הסתיימו. בדיוק כמו בבגדים, היו דברים מסוימים שנשים מוסלמיות יכלו ללבוש שאינן מורשות לנשים יהודיות. אחת הדוגמאות לכך היא ענבר. עם זאת, מכיוון שיהודים ייצרו את התכשיטים, התכשיטים שענדו נשים יהודיות היו מורכבים יותר, במיוחד תכשיטים שנלבשו על ידי כלות[21].

היו גם מלאכות שנעשו על ידי אומנים יהודים שיהודים לא יכלו להחזיק בעצמם. בתימן גברים מוסלמים לבשו פגיון עם ידיות מעוטרות, לעתים קרובות מכסף. פגיונות אלה היו סימן ליוקרה ועיצוב הפגיון ייצג את מעמדו של האיש בחברה. יהודים יצרו גם טבעות חותם עבור המוסלמים. טבעות אלה שימשו במקום חתימה. אם היהודי נתפס כשברשותו אחד החפצים הללו הוא היה עלול להיות מוצא להורג[22].

3.2.דברי אומנות

דבר מעניין מאוד בתרבותם של יהודי תימן הוא שמבחינה דתית הם יצרו חפצים פולחניים דתיים משלהם. ברוב הקהילות היהודיות במדינות אחרות, חומרי הגלם סופקו בדרך כלל על ידי אחרים ולעתים קרובות אנשים לא יהודים יצרו חפצי תפילה. בתימן היהודים עשו הכל מחומרי כרייה ועד גילוף המוצר המוגמר. כמו בתי יהודים תימנים, גם בתי הכנסת בתימן היו צריכים להיות נמוכים יותר מאשר המסגד הנמוך ביותר באזור. היהודים נקטו אמצעי זהירות נוסף כדי לא להפוך את בתי הכנסת שלהם לחשובים כדי להימנע מקנאות בקרב המוסלמים. כדי להתאים לכך, נבנו בתי כנסת בתוך האדמה כדי לתת להם יותר מקום מבלי להיראות גדולים מבחוץ. אנשים ישבו גם על הרצפה במקום כיסאות. הם עשו זאת כדי שיוכלו למקסם את החלל הקטן, ומכיוון שמוסלמים מתפללים על הרצפה. לעתים קרובות, מניינים פשוט נפגשו בבתים של יהודים, במקום שלקהילה יהיה בניין נפרד לבית הכנסת. יופי ויצירות אמנות נשמרו לחפצים הטקסיים בבית הכנסת ובבית[23].

יש שתי מגמות עיקריות ביצירות אמנות יהודיות בתימן, סוג אחד של אמנות הוא ציור, השני אבן מגולפת. יש גם כמה עבודות פולחניות דתיות שכללו בד וכסף, רובן לא השתמרו. ציור שימש לקישוט חפצים דתיים שלא היו עשויים אבן. הדוגמאות הנפוצות ביותר הן ספרי תורה וכתובות, כמו חוזי חתונה יהודיים. הציור על שניהם נעשה בעיצובים גיאומטריים וסימטריים. הם השתמשו גם בצבעים ראשוניים בלבד, המשותפים לכל האמנות התימנית. פרחים ובעלי חיים היו עיצובים נפוצים, אך זה היה נדיר שתמונות של אנשים שולבו בחפצים פולחניים דתיים. העיצובים הושפעו ככל הנראה מאמנות פרסית והודית, מדינות שתימן עסקו איתן במסחר רב[24].

החפץ הדתי הנפוץ ביותר עבור יהודי תימן היו מנורות שבת, עם זאת, לא תמיד קראו להן מנורות שבת. לפני שחשמל היה זמין באופן נרחב, נעשה שימוש במנורות הללו על ידי כל תושבי תימן במטרה לראות, ולא לשם טקס דתי. מרגע שהחשמל נכנס לשימוש, יהודים עדיין השתמשו במנורות האלה בשבת. מנורות השבת היו כוסות רדודות עגולות עשויות אבן עם רכסים בצד. הכוס התמלאה בשמן, והייתה להם ידית מתכת במרכז הכוס לנשיאת הנר, והיא אולי הייתה משמשת לתליית הנר. ישנן עדויות לכך שנרות אלה היו עשויים לשמש במקום את נרות השבת המסורתיים שרוב היהודים רגילים אליהם[25].

4.2.בתי יהודי תימן

עוד דבר מעניין בזהותם של יהודי תימן הוא הבתים שבהם גרו. יהודים עיצבו את בתיהם כדי לתת רושם של עוני. זה היה בחלקו בגלל החוק התימני, ובחלקו בגלל שהיהודים לא רצו לגרום לשכניהם המוסלמים לקנא בעושרם. החלק החיצוני של הבתים היה מופשט מאוד, בדרך כלל צבע אחד. את המזוזה הכניסו בדרך כלל לחור בעמוד הדלת וכיסו אותו, כך שלא היו קישוטים נוספים מחוץ לבית. חוק תימני קבע כי בתים יהודיים אינם יכולים להיות גבוהים יותר מבתים מוסלמים. בתרבות בה גרו משפחות מורחבות יחד, הדבר הקשה מאוד על החיים[26].

כדי להתאים את מגבלת הגובה, ביצעו יהודים בתימן שינויים בבתיהם שלא היו על המוסלמים. בבתים יהודיים היה מרתף שלא היה בתים מוסלמים. מרתף זה שימש לאחסון שאחרת היה נעשה בחלק אחר של הבית. למוסלמים הייתה חצר על גבי בתיהם כמקום מפגש למשפחות. יהודים בנו במקום חצר באמצע הקומה השנייה, כדי שיוכלו למקסם את הגובה של 9 מטרים שהבית צריך להיות. המבנה הבסיסי של הבתים היהודיים הוקם בדומה מאוד לבתים ערבים. קומת הקרקע שימשה לאחסון בעלי חיים ולמטבח. גרמי מדרגות תלולים הובילו לקומות מעל שהיו למגורים. בקומות אלה היו חדרי השינה, חדרי הטקסים וחדרי האוכל[27].

5.2.ביגוד יהודי תימן

מבחינת הביגוד של יהודי תימן, כמו בכל המדינות המוסלמיות, לבוש ייחודי נכפה על היהודים. יהודים לא הורשו ללבוש צבעים עזים, אלא ביום חתונתם. הם גם לא הורשו לשאת פגיון או לחגור חגורות שהיו יותר חדישות ממה שלבשו המוסלמים. חגורות וגם פגיונות נחשבו לסימני יוקרה במדינות מוסלמיות. מכאן התפתח הסגנון היהודי התימני של צבעים פשוטים שמודגשים במעט בהירות עם תכשיטים נאים[28].

נשים יהודיות לבשו שמלות ארוכות וכיסו את זרועותיהן. הם לבשו גם רעלה שנקשרה מתחת לסנטר. היו להן כמה בגדים שונים לאירועים שונים. היה להן בגדים לפנאי, לאירועים מיוחדים, ליציאה בציבור וליום חתונתם. לנשים היו שתי תלבושות יומיומיות שונות לעבודה ולפנאי. לעבודה הם לבשו שמלה שחורה פשוטה ורעלת ראש. לפנאי, נשים יהודיות לבשו שמלות בצבע כהה עם רקמת כסף סביב הקצוות והקולר. כיסוי הראש שלבשו היה בדרך כלל בצבע כהה כדי להתאים לשמלה שנלבשה עם רקמת כסף מבפנים. בדרום תימן לבשו נשים יהודיות כיסויי ראש מרשת ולבשו לבן, מנהג השמור לשבת בצפון תימן. מתחת לשמלותיהן לבשו הנשים מכנסיים. לנשים יהודיות היה בדרך כלל צבע כהה עם תפרים בצבעים עזים בתחתית שניתן היה לראות מרחוק[29].

בלבוש בציבור, נשים יהודיות היו צריכות להתאים יותר לנורמות המוסלמיות. הם נאלצו ללבוש שחור בפומבי ולהסתיר את פניהם בכל פעם שהיו בנוכחות גבר. נשים מוסלמיות כיסו את פניהן כל הזמן. כדי לכבד את אמות המידה המוסלמיות של צניעות ולבוש צנוע, נשים יהודיות היו לובשות צעיף על מחציתן התחתונות של פניהן ברבים. בכל פעם שראו אדם בא, הן היו מכסות את פניהן, מכופפות את ראשיהן ונותנות לאיש לעבור. לאירועים מיוחדים נשים יכלו לשנות את לבושן הבסיסי. לאחר הלידה נשים זכו לכבוד בבגדים מיוחדים. הן לבשו שמלה בצבע בהיר וכיסוי ראש ארוך מעוטר בזהב, כיסוי הראש הזה היה דומה למה שלבשה כלה. האם הטרייה ענדה גם תכשיטים מהודרים מאוד, היא ענדה שרשרת גדולה מאוד והרבה טבעות על אצבעותיה. כלות יהודיות התלבשו באופן דומה מאוד לכלות מוסלמיות. כלות לבשו תחתון לבן ועליו שמלה אדומה, המסמלת פוריות. הכלה ענדה הרבה תכשיטי זהב וכיסוי ראש כבד מאוד. כיסוי הראש יצר משולש על ראשה שהיה מקושט בפרחים וקישוטים, ידיה היו מעוטרות בחינה והיא החזיקה פרחים בידה כדי להדוף את עין הרע[30][31].

הלבוש של הגברים היהודים בתימן היה פשוט בהרבה ממה שלבשו הנשים היהודיות. לא היו להם כל כך הרבה וריאציות במה שלבשו לימים מיוחדים, והיו להם הרבה פחות קישוטים. התלבושת הבסיסית של הגברים היהודים הייתה חולצה באורך הברך ועליה שמלה ארוכה יותר. בצד היה כיס שהיה רקום בחוט זהב, הרקמה הושארה שלמה כתזכורת לחורבן בית המקדש בירושלים. מעיל ארוך עם כפתור אחד נלבש ליציאה החוצה ולאירועים מיוחדים. על ראשם הגברים חבשו כובע רגיל, מסיבות הלכתיות ומסיבות סגנוניות[32].

רוב הגברים היהודים בתימן לבשו ציצית בצורה כלשהי. ברוב אזורי תימן לבשו גברים טלית על בגדיהם. בחלקים מסוימים של תימן גברים לבשו טלית רק כשהם מתפללים. הציצית שלהם הייתה כמו אלה שבאירופה. מראה הטלית היה אחד הדברים התרבותיים הבודדים שהצליחו לחדור לתימן מקהילות יהודיות אחרות, אך ליהודי תימן היה יותר מגוון וצבע בטלית שלהם. הגברים היהודים התימנים לבשו בגדים שהבדילו אותם מגברים מוסלמים, ובנוסף הם גם גידלו את פיאותיהם שהבדילו אותם מהמוסלמים. יהודי תימן מחשיבים חלק זה בזהותם כחשוב מאוד, ועדיין מגדלים את פיאותיהם בגאווה עד עצם היום הזה[33]. התלבושת הכי דקורטיבית שגבר תימני לבש אי פעם הייתה ביום חתונתו. החתן לבש שמלה לבנה, מכוסה במעיל עם כפתורי מתכת, על ראשו ענד מטפחת משי, סביב צווארו ענד קמיע משולש כדי להדוף את עין הרע. כמו הכלה, הוא נשא גם פרחים בידיו כדי להרחיק את עין הרע[34].

3.השתלבות יהודי תימן במערכת החינוך בישראל

1.3.מסורת החינוך של עולי תימן

העולים התימנים שהגיעו לארץ הגיעו עם מסורת חינוכית ייחודית, השונה מקהילות יהודיות שונות במזרח התיכון. יותר מכל קהילה מזרח תיכונית אחרת, יהדות תימן תפסה את דמיונם של חוקרים ומשקיפים, אחת הסיבות לכך היא שילוב התכונות שהתימנים הציגו עד לא מזמן, זיקה נלהבת למסורת הספרותית היהודית ורקע של מדינה אקזוטית, שלא נגועה הייתה בתרבות המערב. בספרות המחקר, נשאלת השאלה עד כמה יהדות תימן מדגימה תכונות חברתיות-תרבותיות, אותה דמות במקורות רבניים קלאסיים של העת העתיקה המאוחרת. ישנם שיגידו שהחינוך התימני השתמר לאורך מאות שנים, והוא קרוב מאות לחינות היהודי הקלאסי שהיה לפני מאות שנים[35].

גם התרבות החינוכית התימנית הייתה שונות מאוד מהתרבות החינוכית שהייתה נהוגה בארץ. אנשי חינוך רבים נוטים לראות בתפישותיהם את מקומו של הילד בחברה כחשובה מאוד, ולהאמין כי הם חיוניים ובעלי תוקף על ידי כל הגילאים ובכל העמים. דבר זה אינו תקף בתפיסה החינוכית התימנית. הערכת הילד וההשקפה על זכויות הילד ועצמאותו הטבעית בחינוך התימני, התפתחו רק במהלך הדורות האחרונים. אם אנו רוצים להעריך ולהבין את שיטות החינוך הקיימות בקרב עם או תרבות שונה, כמו יהודי תימן, עלינו להניח בצד את כל הדעות הקדומות שלנו ולשאול את עצמנו, איזו תורת חינוך שררה באותה ציוויליזציה ומודע, או מיושמת באופן לא מודע בגידול ילדים בשלבים השונים[36].

לאורך מרבית ההיסטוריה של עמי המזרח התיכון בימי הביניים, שררה הדעה כי למצב הילדות אין ערך מהותי ואין לו זכויות משל עצמו. זה היה רק מצבו של אדם שעדיין לא היה שלם, אלא שלב שדרכו צריך לעבור במהירות האפשרית. בשפה העממית של תושבי תימן, ילד נקרא 'ג'אהיל', שפירושו לא רק בור, אלא גם מי שלא רוצה לדעת, שכן הדחפים של האדם הם רעים מילדותם. תפיסה זו הייתה רווחת וקבעה כל שלב בחינוך היהודי בתימן. איש לא הטיל ספק בכך שרוח הרע חייבת להיות מונעת ממוחו של הילד על ידי שימוש במוט וברצועה, ולימוד התורה עוזר להטיב עם רוחו של הילד, וכי יש לכבוש את הרוחות הרעות. אם כי, יש לציין שאכזריות קיצונית לא נסבלה בתימן, ועלולה להוביל לפיטוריו של המורה[37].

אפילו אמו האוהבת, המסורה והעדינה של הילד, לא נמנעה מלהשתמש במקל על בנה הקטן כדי למנוע ממנו לבצע מעשים רעים, כגון לריב עם חבריו למשחק, אם כי כשגדל, אימו נהגה בדרך כלל לעתים קרובות להציל אותו מחומרת העונש של אביו. לפי המנהג, כשהביאה האם את ילדה למורה בפעם הראשונה, הייתה אומרת לו שיש לו רשות לחנך אותו חינוך נוקשה כראות עיניו, כלומר אל תחוס עליו כדי לחנך אותו היטב. היא עשתה זאת מתוך אמונה שרק משמעת התורה, והעונש של מורו, יכולים להפוך אדם מהילד הקטן שלה. מטרת ההורים והילדים כאחד הייתה שהילד יהפוך לגבר, וכי עליו לעזוב את מצב הבורות בהקדם האפשרי. הילד הטוב היה זה שהתנהג כמו מבוגר, שישב בשקט בלי לזוז. אופן ההלבשה היה ביטוי לאותה הגישה, הנערים והנערות התימנים הקטנים בבגדיהם הארוכים נראים כמו מבוגרים קטנים בבגדים של מבוגרים. המטרה לדמות את הילד למבוגר הושגה בהצלחה ניכרת. גם לאחר העלייה לישראל, שם השפעת הסביבה מושכת בכיוון ההפוך, אנו עדיין יכולים לראות נערים קטנים, יושבים ליד זקניהם בבתי הכנסת, שותקים שעות על גבי שעות[38].

2.3.המקומות העיקריים שבהם התיישבו יהודי תימן

מקומות התיישבותם של יהודי תימן השתנו בהתאם לתקופה, ולעת העלייה של היהודים לארץ ישראל. בתקופת סוף המאה התשע עשרה, בעת עליית אעלה בתמר, מרבית העולים התימנים התיישבו באזור ירושלים, ובכפר השילוח הסמוך לירושלים, יחד עם זאת, חלק מהעולים השתקעו מצפון ליפו, והקימו את שכונת כרם התימנים[39]. במבצע העלייה של מרבד הקסמים לאחר קום המדינה, מרבית העולים שוכנו תחילה במחנות עולים, שכונו מעברות. התנאים של מעברות אלה היו גרועים ולא התאימו למגורים ארוכי טווח, לעולים התימנים היו קשיים בדיור ובפרנסה, עד שבסופו של דבר העולים שוכנו במגורי קבע בערים שונות, בעיקר במרכז הארץ כמו פתח תקווה, ראש העין, רחובות, יפו ותל אביב. בנוסף לכך, הייתה גם התיישבות קטנה יחסית של יהודים תימנים במושבים וקיבוצים, עוד מלפני קום המדינה, כמו למשל באצבע הגליל שבצפון הארץ. המושבים והקיבוצים היו צריכים ידיים עובדות, והם נעזרו בעולים התימנים לשם כך[40].

3.3.המקרה של מושב עמקה

אחת הדוגמאות הבולטות לסוג הקליטה שפגשה עולים חדשים מארצות האסלאם בשנים הראשונות של עצמאות ישראל, היא המקרה של מושב עמקה. הקבוצה הפעילה ביותר בקליטה באותה תקופה הייתה תנועת המושבים השולטת במפלגת מפא"י. כשנתיים לאחר קום המדינה, לאחר שנקלטו עולים תימנים במושב עמקה, סולקו מהמושב 20 משפחות של עולים תימנים, שסירבו לשלוח את ילדיהם לבית ספר של זרם העובדים במפלגת מפא"י, והתעקשו להעניק להם חינוך חרדי. עמקה נמנה עם המושבים שדווקא הפר את חוק חינוך חובה משנת 1949, מה שהבטיח להורים את הזכות לבחור מערכת חינוך מסוימת עבור ילדיהם. זוהי דוגמה לכפייה אנטי דתית המופעלת על ידי המפלגה המדינית המובילה, מפא"י, והשמאל הישראלי על העולים החדשים מתימן. אולם בתקופה זו חברי מפא"י, בראשות ראש הממשלה בן גוריון, ושני שרי החינוך הראשונים, זלמן שזר ודוד רמז, דחו את האשמה הזו בתוקף. הן טענו כי טענות כאלה היו לשון הרע וללא בסיס[41].

במשך השנים פורסמו מסמכים ועדויות שחשפו כי בקרב האליטה המפלגתית של מפא"י, היה ידוע כי תנועת המושבים מתנגדת לחוק חינוך חובה, וכי מתקיימת כפייה אנטי דתית המתרחשת ביישובים שונים. יתר על כן, שפע של ראיות מראה כי מנהיגי מפא"י היו חלוקים לגבי אופן הטמעתם של מהגרים מרקע מזרחי, כולל התימנים בעמקה. מצד אחד, גורמים אחדים האמינו שיש להימנע מכפייה אנטי דתית וכי יש לאפשר להורים עולים בכל כפרי תנועות המושבים, כמו הורים אחרים ברחבי הארץ לבחור את המסגרת החינוכית של ילדיהם. מנגד, אישים מובילים כמו מנהיגי תנועת המושבים, האמינו כי משימתם העיקרית הייתה להפיץ את הבשורה בתנועת העבודה בקרב כמה שיותר תלמידים. הוחלט כי בכל מושב המזוהה עם תנועת המושבים, יתאפשרו לפעול רק מוסדות חינוך הקשורים להסתדרות, האיגוד המקצועי של תנועת העבודה. בסיוע מדריכים ומתנדבים ממושבים ותיקים, ארגונים ציבוריים ניצלו את מלוא כוחם והכריחו את ילדי המהגרים ללמוד את לימודיהם במערכת תנועת העבודה, והורים מתנגדים גורשו בסופו של דבר מהיישובים שהיו בהם[42].

אנשי היישוב הוותיקים, "המפאניקים", המזוהים עם התיישבות העבודה, רצו להמיר במהירות את התימנים ל"יהודים חדשים". הם האמינו כי קיבלה את המשימה ההיסטורית להטמיע במהירות את המהגרים במותג הציונות הסוציאליסטית שלהם. המורים והאחראים על מערכת החינוך הישראלית, היו ככל הנראה מונעים ממה שלדעתם היה משימה לאומית חשובה. אך לא כל העולים החדשים היו להוטים להשתנות בהתאם לרוח החלוצים הציוניים המוקדמים. המקרה ביישוב עמקה היה דוגמה אחת לקבוצת עולים תימנים חדשים שנאבקה במשך חודשים במערכות החינוך העממית, והיא אפילו נכנעה באופן יחסי ללחץ מאורגן. המיעוט התימני בעמקה שהתעקש על שמירת החינוך המסורתי הדתי התימני, גורש מהיישוב[43].

4.3.המאבק על החינוך של ילדי תימן

לפי מאמרו של פרופ' אליעזר דון-יחיא, המאבק על החינוך של ילדי העולים מתימן היה חלק ממאבק רחב יותר, מאבק פוליטי, על חינוכם של ילדי העולים ממדינות המזרח, וביצוע סוציאליזציה, והתאמת האידיאולוגיה של עולים מזרחים אלה. המאבק על החינוך במחנות העולים היה אחת החזיתות במאבקים בין המחנות הפוליטיים בישראל, מאבק זה היה הגורם העיקרי שהוביל להחרפה של המתיחות בין המחנה הדתי לבין המחנה בחילוני בשנותיה בראשונות של המדינה. העולים התימנים השתייכו ברובם למחנה הדתי, משום שהחינוך התימני המסורתי התבסס על חינוך יהודי דתי[44].

המאבקים בתוך המחנות של העולים החדשים, וביניהם גם העולים מתימן, כללו שימוש באמצעי אלימות, כגון: הכאות, גירוש בכוח, פיזורם של תלמידים, ויהודי תימן נתקלו בהתנגדות עזה מצד המנגנון המנהלי והחינוכי, בניסיון שלהם ליישם את החינוך התימני הדתי לילדיהם. אלו שבכל זאת הצליחו ללמד את ילדיהם לפי מסורתם התימנית עשו זאת בסתר[45].

הסנקציות וההתנגדות לחינוך הדתי של העולים התימנים ננקטו לא רק נגד ההורים, אלא גם נגד המורים והתלמידים עצמם. במחנות העולים או המעברות, נמנע אוכל וציוד חינוכי לילדים שלמדו במסגרות עצמאיות של לימוד תימני דתי. נעשו ניסיונות לפטר את המורים שלימדו בסגנון הדתי המסורתי, ולהחליף אותם במורים בעלי אידיאולוגיה סוציאליסטית יותר. סנקציות ננקטו גם כנגד תלמידים, שהשתתפו בשיעורי תורה במסגרת "מוכרת" של כיתות דתיות[46].

חשוב לציין גם שעיקר המחלוקת בין העולים התימנים החדשים לבין הממסד הישראלי החילוני, הוא המסורת הדתית של יהודי תימן. בעוד שהתימנים ראו במסורת הדתית כחלק חשוב מזהותם ומחיי היומיום שלהם, הממסד הישראלי לא ראה את הדת כחלק חשוב מחי היומיום, והאמין יותר בערכים של קידמה ומודרניות, ועבודה ישראלית, ובשל נתגלעה פעמים רבות מחלוקת בין התימנים לבין הממסד[47].

4.תמורות במנהגיהם החברתיים והדתיים לאחר העלייה של יהודי תימן

1.4.ייחודיות תרבותם של יהודי תימן

יהודי תימן לא היו מבודדים מהעולם היהודי, למרות הריחוק הגאוגרפי והטופוגרפי שלהם במשך מאות שנים. במשך מאות שנים הם קיבלו את כל החדשות הגדולות והספרות והמסמכים ההלכתיים היהודיים, בעוד שהם פיתחו פולקלור וזהות עצמית מובהקים וייחודיים בשל סביבתם הייחודית. היהודים התימנים שמרו בקפידה על מצוות דתיות וחברתיות ונטו שלא לסטות ממסורות עתיקות יומין המושרשות בתרבותם. מורשת תרבות בלעדית זו הובאה לישראל על ידי העולים התימנים עם עלייתם לארץ[48].

נושא המגוון התרבותי אינו חדש בתוך האומה היהודית, ואין זה רק נושא עכשווי. בפלסטין של המאה ה -19, במיוחד בקרב יהודי ירושלים, הבדלים תרבותיים ואתניים לא היו רק תופעה חברתית, אלא גם ממוסדים בארגונים קהילתיים. המכנה המשותף של העולים היה ארץ מוצאם, וכתוצאה מכך מורשתם. עולים חדשים, הגיעו מכל העולם, וההבדל ביניהם היה רב פנים, לא רק מבחינת הניגודים בין אשכנזים לספרדים, מבחינה חברתית, כלכלית ודתית, העולים החדשים פיתחו את החיים הקהילתיים שלהם, תוך שהם שומרים על המסורות האתניות שלהם[49].

2.4.תרבות יהודי תימן בהקשר הישראלי

יהודי תימן בישראל התנגדו לחלוטין לכל שינוי בטקסים דתיים או בפרקטיקות חברתיות-תרבותיות, אך הם לא היו קבוצת המהגרים היחידה שהקפידה על מסורתם. לפיכך, הפלורליזם התרבותי היהודי היה חלק מהתקופה והוא נמשך גם לאחר הקמת מדינת ישראל. יתר על כן, ההכרה במורשת הייחודית של העולים השונים היא ביטוי לגיטימי לזהות היהודית בארץ ישראל. עם זאת, שינוי היה ממשמש ובא. השינוי, למעשה מהפכה במושג הפלורליזם התרבותי בתוך הקהילה היהודית בארץ ישראל, הופיע לראשונה כאידיאולוגיה ציונית רצויה ורק אחר כך תורגם למעשים, כשהפך לכפוי למדי. שינוי זה נועד להפוך את אלה שדבקו בעקשנות בתרבות האתנית שלהם למנודים. כזו הייתה התדמית שדבקה בעולי תימן בישראל, ויצרה מוניטין שצילק אותם לדורות הבאים[50].

המנהיגים הציוניים בארץ ישראל לקחו על עצמם את הנהגת הישוב לאחר מלחמת העולם הראשונה. הם אימצו את העמדה האידיאולוגית שהייתה קודם לכן בתנועה, שהיא לפתח ולקדם את הרנסנס של העם היהודי במולדתו. היה חיוני ליצור דימוי חדש של היהודי כפרט ושל החברה היהודית כולה. התנועה הציונית רצתה ליצור בצו ידיה את עתידה, וחיים חדשים בארץ. העולים באו לא רק לבנות חיים חדשים בארץ, אלא גם ובמיוחד חברה חדשה. הרצון הנלהב הוא ליצור חברה יהודית חדשה, הומנית, יהודים בריאים בגופם וברוחם. אנשים תרבותיים שראויים לשם הזה[51].

דבר זה מוביל לשאלות, איזו צורה תהיה ליהודי, מה הוא לובש? האם הוא דמות עברית? דמות ישראלית? יהודי חדש זה היה מתבסס, הם חשבו, רק על ידי הפניית עורף לעבר ועל ידי נטישת התרבות והמסורת המשפחתית של העדות, ותוך נטישת הרקע האתני שלו. במקביל, היהודי החדש התבקש לשחרר את עצמו ממה שתואר אז בחוגים אינטלקטואליים ציוניים כאורח החיים המנוון של התפוצות. כל אחד מהם היה צפוי להיות פרודוקטיבי מבחינה כלכלית, חילוני ולא דתי, ולשנות בכך את איכות חייו[52].

3.4.פערי תרבות בין יהודי תימן לתנועה הציונית

לאחר עלייתם של יהודי תימן, החל להתפתח פער בינם ובין עולים אחרים, במיוחד אלה שהשתייכו לזרם החילוני והציוני. עבור קבוצה אחת, העלייה הייתה קריאה למרד בערכים המסורתיים והאתניים דתיים, אשר, לדעתם, הגבילה את התפתחותם של היהודים בתפוצות במהלך השנים. הקבוצה השנייה, שהגיעה לארץ ישראל לבנות אותה ולהיבנות בה כאומה, לא ראתה שום סתירה בין החיים החדשים שבאו ליצור לבין המסורת התרבותית והדתית, שהייתה מצווה ומורשת אבותיהם בארצות מוצאם. לפיכך התימנים לא היו הקבוצה האתנית היחידה שדבקה בדרכים הישנות. יתר על כן, לא ניתן למתוח קו מפריד בין שתי קבוצות מהגרים אלה, כמו למשל אלה שמגיעים מאירופה לאלה מאסיה ואפריקה, מכיוון שהיו מהגרים ממזרח אירופה שהיו מסורים גם הם לאורח חייהם היהודי. אולם אין ספק כי הרוב המכריע של המהגרים היהודים מארצות המוסלמיות, ובמיוחד יהודי תימן, השתייכו למחנה המסורתי[53].

למעשה, התברר במהירות כי ההנהגה במדינה במהלך השנים שלפני ואחרי הקמת המדינה, ההנהגה הציונית המתהווה, שייכת כמעט אך ורק לקבוצה הציונית החילונית, הם האמינו בחילוניות, אידיאליים ובתפיסת החיים הקהילתיים כמועדפים בהשוואה לתא המשפחתי, וקבעו כי זה חיוני לנטוש את השפות היהודיות של הגולה לטובת העברית המתעוררת. בנוסף, אידיאולוגיה של מעמד הפועלים הייתה ליבת הפילוסופיה שלהם. כל שאר המסורות התרבותיות והאתניות נתפסו באופן שלילי ושייכות למדינה הישנה. מה שקרה לאותם גלי הגירה שהגיעו מתימן, והתמודדו עם דרישות כאלה לשינוי תרבותי מההנהגה מובחרת, הוא קשיי השתלבות, הם לא הצליחו להשתלב במהרה בחברה היהודית הלאומית המתפתחת או במסגרת המנהיגות הקיימת, והם נשארו בהתנדבות או שלא מרצונם בפריפריה[54].

צריך לזכור שמנהיגי הקהילה היהודית והאליטה החברתית הציונית, בתקופה שלפני המדינה ובשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, רצו להדגיש את האחדות הלאומית והסולידריות. המכנה המשותף בעיניהם היה שכל העולים היו יהודים שבאו להתיישב בארץ ישראל ולהיות חלק מהמהפכה הציונית. אליטה זו לא ראתה בשום צורה בהתיישבות כפעילות שנועדה לבטא את ערכי התרבות המסורתית היהודית, המגולמת גם בדת, שהובאה מארצות מוצאם של המהגרים. נהפוך הוא, מטרתם הייתה לשנות את הערכים שקשורים כל כך לדת, למסורת ולאתניות. בשם הערכים החלוציים והחילוניים החדשים, האידיאולוגיה הציונית דרשה מהעולים לבצע שינוי מכריע באורח חייהם ובתרבותם. האידיאולוגיה של תנועת העבודה הציונית, קבעה כי שינוי כזה נחוץ לאחדות חברתית ולשותפות בבניית המדינה. תנועת הציונות הייתה הקבוצה הדומיננטית בתקופת המנדט הבריטי ובשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, גם אם לא תמיד היוותה רוב מספרי בקרב יהודי ארץ ישראל, ולכן תוכניות מנהיגיה לשינוי תרבותי היו מיושמות בחברה היהודית[55].

לפיכך, נטישת המסורת והמורשת התרבותית של העולים לטובת החברה החדשה והמתהווה, שערכיה היו אמורים להיות שונים הייתה דרישה שהופנתה מכל העולים. חלק מהעולים ממדינות אירופה ואפילו כמה ספרדים, מעטים ככל שיהיו, היו רוצים להישאר נפרדים ממאמצים אלה של התנועה הציונית בארץ ישראל. אחרים היו מוכנים להתנער מעברם התרבותי והאתני ולבחור בהתחלה חדשה, בגלל אירועים ותהליכים חברתיים בארצות מוצאם או מאוחר יותר בגלל טראומת השואה. עם זאת, העולים מתימן, במיוחד בדורות הראשונים שלאחר הגעתם, לא היו כה נלהבים לוותר על תרבותם והמסורת שלהם. חלקם נותרו אדישים מהגישה הישראלית החדשה הזו, ואילו אחרים התנגדו לה באופן פעיל יותר[56].

4.4.תחושת ניכור כלפי תרבותם של יהודי תימן

הקבוצות שהתנגדו לאקולטורציה הציונית, ביניהן התימנים, נראו ותויגו באופן לא רצוני כגורמים חיצוניים לתהליך הבנייה מחדש של האומה על אדמתה, גם כאשר הפעילות הכלכלית שלהן תואמת את הערכים הציוניים של ייצור. מצד אחד, התדמית השלילית הזו כגורמים זרים התחזקה ללא הרף בהיסטוריוגרפיה הציונית לפני 1948. מצד שני, הקהילה התימנית מעולם לא קיבלה את המשמעות שחבריה הם פריפריאליים למהפכה הציונית. עם זאת, מנהיגיה היו מודעים היטב לכך שהם אינם כלולים בתפקיד מרכזי בחברה הישראלית המתפתחת. בחינה של פעילויות וחשיבה של עולים תימנים חושפת תיאור מורכב יותר של הדימוי העצמי שלהם. המהגרים וחלק מצאצאיהם מעולם לא ויתרו על זכותם לדבוק בכל ההיבטים של מורשתם העדתית העשירה. יחד עם זאת, הם נפגעו מאוד בגלל שהובנו לא נכון. במשך שנים רבות הם נותרו מרירים מכיוון שהמסורתיות שלהם התפרשה כהצהרת הדרה עצמית מהמיזם הציוני[57].

נשאלת השאלה מתי בעצם יהודי תימן יכלו לחלץ עצמם מלהיות "זרים" ולהיכנס לחברת העובדים הלאומית בארץ ישראל? רק כאשר קיבלו לחלוטין את היסודות התרבותיים של החברה הקולטת, המזוהים עם ערכיה ובכך נטשו את זהותם המסורתית של אבותיהם. ואכן, מי שעשה זאת התמזג עם המסגרות הקולטות ותפקד בתוכם בהתאם ליכולותיו וכישרונותיו, ללא כל התחשבות במדינת מוצאו. הלהט המהפכני הזה ליצור גם ישראל חדשה וגם בתוכה יהודי ישראלי חדש, היה תובעני מאוד. האפוטרופוסים של חזון זה, ואלה שהיוו את הבסיס האידיאולוגי למדינת ישראל החדשה, לא היו מוכנים לסבול בשום פנים ואופן פלורליזם תרבותי או ביטוי לאומני. מנהגים אתניים של המדינה הישנה, כמו במקרה של עולי תימן, נתפסו כאיום על הסדר התרבותי החדש שנוצר. כך התברר בסופו של דבר ליהודי תימן כי הקפדה על מסורותיהם הפרידה אותם בניגוד לרצונם לזהות הלאומית הישראלית המתפתחת[58].

דברים אלה הובילו להתהוותה של זהות תימנית חדשה. יהודי תימני שהצליח להכות שורשים בחברה החדשה ובאידיאולוגיה שלה, שילם את המחיר של השארת משפחתו וזהותו התרבותית הקודמת מאחור. לאחר שהיהודי התימני דבק באידיאולוגיה הדומיננטית, הוא היה חלק מהקבוצה. מסירותו לאידיאלים של עבודה יהודית והגנה עצמית היא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של העלייה התימנית בתחילת המאה, וגם אחרי קום המדינה[59].

5.סיכום ודיון

מטרתה של עבודה זאת הייתה לבדוק כיצד השפיעה העלייה של יהודי תימן לארץ ישראל על זהותם ותרבותם, ומה היו התמורות בשילובם של עולים אלה במדינת ישראל, ובמוסדותיה, כמו מערכת החינוך. מרביתם של יהודי תימן עלו ארצה לאחר קום המדינה, במבצע מרבד הקסמים, אך העלייה התימנית לארץ ישראל הייתה קיימת עוד הרבה לפני כן, עוד מימיה של האימפריה העותמנית והעלייה הראשונה. יהודי תימן עלו במבצע מרב הקסמים לאחר שבוצעו פרעות ביהודי תימן לאחר ההצבעה על הקמתה של מדינת ישראל באום.

יהודי תימן נכללים בקטגוריה של יהודים מזרחים, אך יש להם מסורת יהודית ייחודית, המבדילה אותם מיהודים מזרחים אחרים. ישנם חוקרים שסבורים שיהודי תימן הם הקהילה היהודית שהשתמרה בצורה הטובה ביותר מבין הקהילות היהודיות במזרח, וזאת מבחינת השמירה על השפה והמסורות היהודיות העתיקות. מה שמוסיף להשתמרותם היא העובדה שהמדינה התימנית הייתה מבודדת יחסית, ולא היו לה השפעות מערביות רבות, גם בעת המודרנית.

מבחינת יהודי תימן עצמם, הם ראו את שהייתם בתימן כשהות זמנית, וראו בה כדבר שלילי, שכן המטרה שלהם הייתה בסופו של דבר לחזור לארץ אבותיהם ולירושלים. בגלל שהם ראו את שהותם בתימן כדבר שלילי, הם נהגו להצניע את אורח חייהם, ולהיראות תמיד כעניים, ולא להתפאר בחיים בתימן. מה שהוסיף לאורח חיים צנוע זה, היא העובדה שהיהודים בתימן מחשבו לאזרחים נחותים ביחס למוסלמים השליטים, והם נדרשו על פי החוק המקומי להצניע את עצמם, בלבוש, באורח החיים, ואפילו בבתיהם, היה אסור שבתים יהודים יהיו גבוהים מבתים מוסלמים, שמא היהודים ירגיזו את שכניהם המוסלמים בעושרם ובאורח חייהם.

בתימן עסקו היהודים באופן מסורתי במקצועות שונים של מלאכה, כשהבולט בהם הוא המקצוע של הצורפות, היהודים היו ידועים בכישרונם בהכנת תכשיטים וכלים לבית, ובעיקר כלי כסף. היהודים היו מכינים לבוש וכלים לתושבים המוסלמים, ובגדי פאר לשליטים המקומיים. מלאכה זו נחשבה לאומנות בעלת חשיבות רבה בתימן, והיהודים התימנים היו דומיננטיים באומנות זו. היו גם מלאכות שיוצרו בידי היהודים שהיהודים לא יכלו להחזיק בעצמם, כמו הפגיונות התימנים המסורתיים, שאותם היו מכינים היהודים, ורק למוסלמים היה מותר לשאת אותם. יהודי תימן גם יצרו חפצים פולחניים ודתיים ששימשו אותם ואת האוכלוסייה התימנית.

מבחינת הביגוד של יהודי תימן, היהודים לבשו בגדים תימנים מסורתיים שדמו מאוד ללבוש של התימנים המוסלמים, אך הם היו שונים מהם, ליהודים היה לבוש ייחודי משלהם. בגדי היומיום של התימנים התאפיינו בפשטות ובצניעות, ורק כאשר היה אירוע של חתונה או אירוע מיוחד, היהודים היו לובשים בגדים חגיגיים וצבעוניים. הנשים היהודיות היו צריכות ללבוש בגדים צנועים כמו הנשים המוסלמיות, ולהתאים את עצמן לנורמות המקומיות של צניעות האישה, ואי חשיפה בפנים והשיער שלה בפומבי.

לאחר עלייתם של יהודי תימן לארץ במבצע מרבד הקסמים, היו להם קשיים של הסתגלות, וחייהם היו קשים, והם נתקלו בקשיים שונים. מבצע העלייה עצמו היה קשה ומסורבל, ורבים מתו בדרך לארץ ישראל. לאחר הגיעם לארץ הם שוכנו במחנות עולים, המעברות, והחיים שם היו די קשים. פרשה אחת מפורסמת שמעידה על הקשיים של העולים התימנים היא הפרשה של חטיפת ילדי העולים מתימן. בפרשה זו נחטפו תינוקות של העולים מתימן, והדבר עורר סערה וביקורת ציבורית.

עוד דבר שמעיד על הקושי בהשתלבותם של העולים התימנים, הוא הקושי בהשתלבותם במערכת החינוך בארץ. ליהודים בתימן הייתה מערכת חינוך וערכים משלהם, שהתבססה באופן ניכר על החינוך הדתי, כאשר עלו ארצה רצו לחנך את ילדיהם באותו חינוך דתי ולפי הערכים שלהם, אבל הם נתקלו בקשיים מצד השלטונות בישראל, שרצו להעניק חינוך אוניברסלי ציוני לכל היהודים שהגיעו ארצה. החינוך הישראלי היה חילוני וסוציאליסטי באפיונו, במיוחד בשנים הראשונות של המדינה. התימנים התקשו להסתגל לחינוך זה, ואחת הפרשיות של ההתנגדות לחינוך זה היא פרשת עמקה, שבה גורשו תימנים מהיישוב עקב התעקשותם על החינוך הדתי יהודי.

גם מנהגיהם החברתיים והתרבותיים של יהודי תימן השתנו לאחר שעלו ארצה. התימנים חוו תהליך של אקולטורציה מחדש, ונאלצו להתאים את עצמם ואת תרבותם לתרבות הארץ ישראלית והציונית. תהליך האקולטורציה קודם במידה ניכרת על ידי השלטונות הישראלים, ועל ידי האידיאולוגיה הציונית הסוציאליסטית, התנועה הציונית רצתה ליצור דמות של יהודי חדש, בניגוד לדמות היהודי הגולה, והיה רצון ליצור כור היתוך של כל היהודים שעלו ארצה.

לסיכום, ניתן לומר שעלייתם של יהודי תימן ארצה יצרה קשיים והזדמנויות שונות, מצד אחד התימנים חוו קשיים בעלייה ובקליטה בארץ ישראל, ומצד שני הם התגברו על קשיים אלה, והצליחו להיטמע לתוך החברה היהודית החדשה, שאותה ניסה לבנות המפעל הציוני. תרבותם של עולי תימן השתנתה על מנת להתאים לתרבות הכללית של ארץ ישראל, אבל התימנים גם הצליחו לשמר את תרבותם המקורית, ואת הערכים הייחודיים שיש להם בתור תימנים יהודים.

6.ביבליגרפיה

אבדר, כרמלה, הרהורים על טקסטים מאגיים בתכשיטים ובקמעות של נשים וילדים יהודים מתימן ומחבאן, מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, (2019) 32, עמ' 89-148.

אבדר, כרמלה, שחור ולבן בבגדי חתן יהודי מהעיר רדאע שבתימן: מפגש נשי-גברי ויהודי-מוסלמי על בגד מגי, מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, (2013) , 28(ב): 415-459.

בירנבוים, שריאל (2019). חטיפתה של ההיסטוריה, השילוח, (2019), 13, עמ' 95-114.

בר-אשר, שלום, “תולדות יהודי תימן בעת החדשה.” פעמים: פרקי עיון במורשת ישראל במזרח, (1979), 3, 97-100.

ברלוביץ, יפה, מות התימני בספרות העליות הראשונות; על רקע המפגש הבין-עדתי פעמים, פרקי עיון במורשת ישראל במזרח, (1981) , 10: 76-108.

גויטיין, שלמה דב, החינוך היהודי בארץ תימן כטיפוס של חינוך יהודי מקורי מגמות: רבעון למדעי ההתנהגות, (1951), 2 (2): 152-180.

גולדשטין, אמיר, בין שני סיפורים (ומי מספר אותם): תימני עמקה, תימני חלסה, ומאבקם על חינוך ילדיהם, הכיוון מזרח: כתב-עת לתרבות וספרות, 33 (2018), עמ' 42-47.

גורני, יוסף, עראקי-קלורמן, בת ציון, כוחו וחולשתו של ה"פטרנליזם" הערכי: תדמית יהודי תימן בעיני מנהיגות העלייה השנייה קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה, (2003) , 108: 131-162.

גימאני, אהרן, קובץ מחקרים בתרבות יהודי תימן . פעמים: פרקי עיון במורשת ישראל במזרח, (1988), 36: 158-159.

גמליאלי, נסים בנימין, יומן הפרעות בעדן תש"ח (1947) לנסים דמתי פעמים: פרקי עיון במורשת ישראל במזרח, (2010) , 122-123: 155-176.

דון-יחיא, אליעזר, המאבק על החינוך במחנות העולים וגילוייו במישור הציבורי, ניב המדרשיה: בימה לדברי הלכה, מחשבה, חינוך וספרות, (1985), י"ח-י"ט: 198-222.

חגית לבסקי, 'עלייה וקליטה ביישוב היהודי: לאומיות, הגירה והתיישבות, האם הייתה מדיניות קליטה ציונית?', בתוך: אבי בראלי ונחום קרלינסקי (עורכים), כלכלה וחברה בימי המנדט 1918-1948 , קרית שדה־בוקר 2003 ,עמ' 153 .

טובי, יוסף, חזרת השבט התימני אל מעגל התרבות היהודית – עם העלייה הראשונה ובעקבותיה, לשוחח תרבות עם העלייה הראשונה (2010), עמ' 25-46.

טובי, יוסף, יוסף הלוי וחקר יהודי תימן. פעמים: פרקי עיון במורשת ישראל במזרח, (2004), 100: 23-72.

כ"ץ, מלכה, דת, עדה וחינוך בימי הישוב: ספרדים, בני עדות המזרח ותימנים בזרם החינוך של "המזרחי" בימי הבית הלאומי, 1948-1918, דור לדור: קבצים לחקר תולדות החינוך היהודי בישראל ובתפוצות, (2013), 44: 213-263.

לויטן, דב, ועדת חקירה ממלכתית ראשונה: החינוך במחנות העולים, ניב המדרשיה: בימה לדברי הלכה, מחשבה, חינוך וספרות, (1987), כ'-כ"א: 290-306.

מורג, שלמה, בין מזרח למערב: לפרשת מסירתה של העברית בימי הביניים, דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות, (1973) , 6 (ד'): 141-156.

מזוז, חגי, גידול פאות בקרב יהודי צפון חצי האי ערב פעמים: פרקי עיון במורשת ישראל במזרח, (2013), 137: 125-144.

סאן, מור, על כנפי נשרים אדם עולם, (2020), 66, עמ' 54-55.

ענזי, מנשה, זמן, מקום ודת בתרבות החומרית של יהודי תימן, מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, (2011), 27: 305-311.

עראקי-קלורמן, בת ציון, היחס אל ה'אחר' בתרבות הפוליטית של המושבה: מקרה ראשון לציון, לשוחח תרבות עם העלייה הראשונה (2010), עמ' 157-175.

פיקאר, אבי, ראשיתה של העלייה הסלקטיבית בשנות החמישים, עיונים בתקומת ישראל: מאסף לבעיות הציונות, הישוב ומדינת ישראל, (1999) , 9: 338-394.

קונפורטי, יצחק, היהודי החדש במחשבה הציונית: לאומיות, אידיאולוגיה והיסטוריוגרפיה, ישראל: כתב עת לחקר הציונות ומדינת ישראל היסטוריה תרבות חברה, (2009), 16: 63-96.

רצהבי, יהודה, גלות מוזע, ספונות, (1961), ה': של"ז-שצ"ה.

רצהבי, יהודה, מעמד הלשון הערבית בבית הכנסת התימני, בתרביץ, (1957), 26 (2): 197-208.

רצהבי, יהודה, "תולדות יהודי תימן עוללות היסטוריות.” פעמים: פרקי עיון במורשת ישראל במזרח, (1997), 72, 106-123.

שביט, זהר, ההביטוס של היהודי החדש של תנועת ההשכלה ישראל: כתב עת לחקר הציונות ומדינת ישראל היסטוריה תרבות חברה, (2009), 16: 11-38.

שלום, זכי, מפא"י והמזרחים: הדיון על הקמתו של משרד למיזוג גלויות, ישראל: כתב עת לחקר הציונות ומדינת ישראל היסטוריה, תרבות, חברה, (2020), 26, עמ' 223-253.

Abrahamson, Ben, and Joseph Katz. "Yosef Dhu Nuwas, a Sadducean King with Sidelocks." (2011).

Ahroni, Reuben. The Jews of the British crown Colony of Aden: History, culture, and ethnic relations. Vol. 12. Brill, 1994.

Anzi, Menashe, and Kerstin Hünefeld. "Ṣanʿāʾ, Jerusalem, New York: Imām Yaḥyā Ḥamīd al-Dīn (1869–1948) and Yemeni-Jewish Migration from Palestine to the United States." The Yemeni Manuscript Tradition. Brill, 2015. 252-280.

Ariel, Ari. Jewish-Muslim Relations and Migration from Yemen to Palestine in the Late Nineteenth and Twentieth Centuries. Brill, 2013.

Blady, Ken. Jewish communities in exotic places. Jason Aronson, Incorporated, 2000.

Daum, Werner. "THE ORIGINS OF YEMEN’S TRADITIONAL SILVER JEWELLERY." 191.

Goitein, Shelomo Dov. "Portrait of a Yemenite weavers' village." Jewish Social Studies (1955): 3-26.

Goitein, Shlomo D. "The Social Structure of Jewish Education in Yemen." Jews among Muslims. Palgrave Macmillan, London, 1996. 217-231.

Guilat, yael, "The ‘Israelization’of Yemenite-Jewish Silversmithing."

Robin, Christian Julien. "Himyar et Israël." Comptes rendus des séances de l'Académie des Inscriptions et Belles-Lettres 148.2 (2004): 831-908.

Sharaby, Rachel. "The Bride's Henna Ritual: Symbols, Meanings and Changes." Nashim: A Journal of Jewish Women's Studies & Gender Issues (2006): 11-42.

Stevenson, Thomas B. "Silver Treasures from the Land of Sheba: Regional Yemeni Jewelry." (2015): 202-204.

Tobi, Joseph. The Jews of Yemen: Studies in their history and culture. Vol. 21. Brill, 1999.

Van Praag, Esther. "Introduction to Yemenite Jewish silversmiths (sayegh) in Yemen before Operation “Magic Carpet”. Part 1: Jeweler, used techniques and styles."

Zameret, Zvi. "The Integration of Yemenites in Israeli Schools." Israel Studies 6.3 (2001): 1-25.

[1] שלום בר-אשר, “תולדות יהודי תימן בעת החדשה.” פעמים: פרקי עיון במורשת ישראל במזרח 3 (1979), עמ' 97-100.

[2] יהודה רצהבי, "תולדות יהודי תימן עוללות היסטוריות.” פעמים: פרקי עיון במורשת ישראל במזרח 72 (1997), עמ' 106-123.

[3] אהרן גימאני, "קובץ מחקרים בתרבות יהודי תימן", פעמים: פרקי עיון במורשת ישראל במזרח 36 (1988), עמ' 158-159.

[4] יהודה רצהבי, "מעמד הלשון הערבית בבית הכנסת התימני", בתרביץ 26(2) (1957), עמ' 197-208.

[5] Christian Julien Robin, "Himyar et Israël." Comptes rendus des séances de l'Académie des Inscriptions et Belles-Lettres, (2004) 148(2) pp. 831-908.

[6] Ben Abrahamson, Joseph Katz, Yosef Dhu Nuwas, a Sadducean King with Sidelocks, 2011.

[7] Menashe Anzi, Kerstin Hünefeld. "Ṣanʿāʾ, Jerusalem, New York: Imām Yaḥyā Ḥamīd al-Dīn (1869–1948) and Yemeni-Jewish Migration from Palestine to the United States." The Yemeni Manuscript Tradition. Brill, (2015) 67 pp. 252-280.

[8] יפה ברלוביץ, "מות התימני בספרות העליות הראשונות; על רקע המפגש הבין-עדתי", פעמים, פרקי עיון במורשת ישראל במזרח 10 (1981) , עמ' 76-108.

[9] Ari Ariel, Jewish-Muslim Relations and Migration from Yemen to Palestine in the Late Nineteenth and Twentieth Centuries. Brill, 2013.

[10] Ari Ariel, Jewish-Muslim Relations and Migration from Yemen to Palestine in the Late Nineteenth and Twentieth Centuries. Brill, 2013.

[11] נסים בנימין גמליאלי, "יומן הפרעות בעדן תש"ח (1947) לנסים דמתי", פעמים: פרקי עיון במורשת ישראל במזרח 122 (2010) , עמ' 155-176.

[12] מור סאן, על כנפי נשרים אדם עולם, תל אביב 2020, עמ' 54-55.

[13] מור סאן, על כנפי נשרים אדם עולם, תל אביב 2020, עמ' 54-55.

[14] שריאל בירנבוים, "חטיפתה של ההיסטוריה", השילוח 19 (2019), עמ' 95-114.

[15] Shelomo Dov Goitein, "Portrait of a Yemenite weavers' village." Jewish Social Studies (1955) 20 pp. 3-26.

[16] Ken Blady, Jason Aronson, Jewish communities in exotic places, Incorporated, 2000.

[17] Joseph Tobi, The Jews of Yemen: Studies in their history and culture, Brill, 1999.

[18] יוסף טובי, "יוסף הלוי וחקר יהודי תימן" פעמים: פרקי עיון במורשת ישראל במזרח 100 (2004), עמ' 23-72.

[19] שלמה מורג, "בין מזרח למערב: לפרשת מסירתה של העברית בימי הביניים", דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות 6(ד') (1973) , עמ' 141-156.

[20] יהודה רצהבי, "גלות מוזע", ספונות ה' (1961), עמ' 111-125.

[21] Esther Van Praag, Introduction to Yemenite Jewish silversmiths (sayegh) in Yemen before Operation “Magic Carpet”. Part 1: Jeweler, used techniques and styles, 2007 pp. 12-19.

[22] Werner Daum, "THE ORIGINS OF YEMEN’S TRADITIONAL SILVER JEWELLERY." Arabian routes in the Asian context (2016) pp. 191- 21-.

[23] yael Guilat, "The ‘Israelization’of Yemenite-Jewish Silversmithing." Zmanim (2018) 110 pp. 80-90.

[24] Esther Van Praag, Introduction to Yemenite Jewish silversmiths (sayegh) in Yemen before Operation “Magic Carpet”. Part 1: Jeweler, used techniques and styles, 2007 pp. 12-19.

[25] Thomas Stevenson, "Silver Treasures from the Land of Sheba: Regional Yemeni Jewelry." Zmanim (2015) pp. 202-204.

[26] Joseph Tobi, The Jews of Yemen: Studies in their history and culture. Brill, 1999.

[27] Reuben Ahroni, The Jews of the British crown Colony of Aden: History, culture, and ethnic relations. Brill, 1994.

[28] כרמלה אבדר, "שחור ולבן בבגדי חתן יהודי מהעיר רדאע שבתימן: מפגש נשי-גברי ויהודי-מוסלמי על בגד מגי", מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי 28 (2013) , עמ' 415-459.

[29] כרמלה אבדר, "הרהורים על טקסטים מאגיים בתכשיטים ובקמעות של נשים וילדים יהודים מתימן ומחבאן", מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי 32 (2019) עמ' 89-148.

[30] Rachel Sharaby, "The Bride's Henna Ritual: Symbols, Meanings and Changes." Nashim: A Journal of Jewish Women's Studies & Gender Issues (2006) pp. 11-42.

[31] Esther Van Praag, Introduction to Yemenite Jewish silversmiths (sayegh) in Yemen before Operation “Magic Carpet”. Part 1: Jeweler, used techniques and styles, 2007 pp. 12-19.

[32] כרמלה אבדר, "שחור ולבן בבגדי חתן יהודי מהעיר רדאע שבתימן: מפגש נשי-גברי ויהודי-מוסלמי על בגד מגי", מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי 28 (2013) , עמ' 415-459.

[33] חגי מזוז, "גידול פאות בקרב יהודי צפון חצי האי ערב", פעמים: פרקי עיון במורשת ישראל במזרח 137 (2013), עמ' 125-144.

[34] כרמלה אבדר, "שחור ולבן בבגדי חתן יהודי מהעיר רדאע שבתימן: מפגש נשי-גברי ויהודי-מוסלמי על בגד מגי", מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי 28 (2013) , עמ' 415-459.

[35] שלמה דבגויטיין, "החינוך היהודי בארץ תימן כטיפוס של חינוך יהודי מקורי", מגמות: רבעון למדעי ההתנהגות 2 (1951), עמ' 152-180.

[36] מלכה כ"ץ, "דת, עדה וחינוך בימי הישוב: ספרדים, בני עדות המזרח ותימנים בזרם החינוך של "המזרחי" בימי הבית הלאומי, 1948-1918", דור לדור: קבצים לחקר תולדות החינוך היהודי בישראל ובתפוצות 44 (2013), עמ' 213-263.

[37] Shlomo Goitein, "The Social Structure of Jewish Education in Yemen." Jews among Muslims. Palgrave Macmillan, London, 1996 pp. 217-231.

[38] Shlomo Goitein, "The Social Structure of Jewish Education in Yemen." Jews among Muslims. Palgrave Macmillan, London, 1996 pp. 217-231.

[39] נח גרבר, “יעקב ספיר, אעלה בתמר ועולי תימן הראשונים בפתח-תקוה.” תהודה: בטאון האגודה לטיפוח חברה ותרבות תעוד ומחקר 29 (2013), עמ' 33-37.

[40] אמיר גולדשטין, “איש 'השומר' אליעזר קרול ועולי תימן בקריית שמונה, 1949-1950.” עיונים : כתב עת רב-תחומי לחקר ישראל 25 (2015), עמ' 151-178.

[41] אמיר גולדשטין, "בין שני סיפורים (ומי מספר אותם): תימני עמקה, תימני חלסה, ומאבקם על חינוך ילדיהם", הכיוון מזרח: כתב-עת לתרבות וספרות 33 (2018), עמ' 42-47.

[42] Zvi Zameret, "The Integration of Yemenites in Israeli Schools." Israel Studies vol. 6 (2001) pp. 1-25.

[43] Zvi Zameret, "The Integration of Yemenites in Israeli Schools." Israel Studies vol. 6 (2001) pp. 1-25.

[44] אליעזר דון-יחיא, "המאבק על החינוך במחנות העולים וגילוייו במישור הציבורי", ניב המדרשיה: בימה לדברי הלכה, מחשבה, חינוך וספרות י"ח (1985), עמ' 198-222.

[45] אליעזר דון-יחיא, "המאבק על החינוך במחנות העולים וגילוייו במישור הציבורי", ניב המדרשיה: בימה לדברי הלכה, מחשבה, חינוך וספרות י"ח (1985), עמ' 198-222.

[46] אליעזר דון-יחיא, "המאבק על החינוך במחנות העולים וגילוייו במישור הציבורי", ניב המדרשיה: בימה לדברי הלכה, מחשבה, חינוך וספרות י"ח (1985), עמ' 198-222.

[47] אליעזר דון-יחיא, "המאבק על החינוך במחנות העולים וגילוייו במישור הציבורי", ניב המדרשיה: בימה לדברי הלכה, מחשבה, חינוך וספרות י"ח (1985), עמ' 198-222.

[48] מנשה ענזי, "זמן, מקום ודת בתרבות החומרית של יהודי תימן", מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי 27 (2011), עמ' 305-311.

[49] יוסף גורני, "עראקי-קלורמן, בת ציון, כוחו וחולשתו של ה"פטרנליזם" הערכי: תדמית יהודי תימן בעיני מנהיגות העלייה השנייה", קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה 108 (2003) , עמ' 131-162.

[50] יוסף טובי, "חזרת השבט התימני אל מעגל התרבות היהודית – עם העלייה הראשונה ובעקבותיה", לשוחח תרבות עם העלייה הראשונה 21 (2010), עמ' 25-46.

[51] זהר שביט, "ההביטוס של היהודי החדש של תנועת ההשכלה", ישראל: כתב עת לחקר הציונות ומדינת ישראל היסטוריה תרבות חברה 16 (2009), עמ' 11-38.

[52] יצחק קונפורטי, "היהודי החדש במחשבה הציונית: לאומיות, אידיאולוגיה והיסטוריוגרפיה", ישראל: כתב עת לחקר הציונות ומדינת ישראל היסטוריה תרבות חברה 16 (2009), עמ' 63-96.

[53] דב לויטן, "ועדת חקירה ממלכתית ראשונה: החינוך במחנות העולים", ניב המדרשיה: בימה לדברי הלכה, מחשבה, חינוך וספרות כ"א (1987), עמ' 290-306.

[54] אבי פיקאר, " ראשיתה של העלייה הסלקטיבית בשנות החמישים", עיונים בתקומת ישראל: מאסף לבעיות הציונות, הישוב ומדינת ישראל 9 (1999) , 9עמ' 338-394.

[55] אבי פיקאר, " ראשיתה של העלייה הסלקטיבית בשנות החמישים", עיונים בתקומת ישראל: מאסף לבעיות הציונות, הישוב ומדינת ישראל 9 (1999) , 9עמ' 338-394.

[56] זכי שלום, "מפא"י והמזרחים: הדיון על הקמתו של משרד למיזוג גלויות", ישראל: כתב עת לחקר הציונות ומדינת ישראל היסטוריה, תרבות, חברה 26 (2020), עמ' 223-253.

[57] חגית לבסקי, "עלייה וקליטה ביישוב היהודי: לאומיות, הגירה והתיישבות, האם הייתה מדיניות קליטה ציונית?", כלכלה וחברה בימי המנדט 2 (2003) ,עמ' 153 .

[58] בת ציון עראקי-קלורמן, " היחס אל ה'אחר' בתרבות הפוליטית של המושבה: מקרה ראשון לציון", לשוחח תרבות עם העלייה הראשונה 4 (2010), עמ' 157-175.

[59] יוסף טובי, " חזרת השבט התימני אל מעגל התרבות היהודית – עם העלייה הראשונה ובעקבותיה", לשוחח תרבות עם העלייה הראשונה 3 (2010), עמ' 25-46.

תמורות בזהותם של יהודי תימן בעקבות העלייה לארץ ישראל- סמינריון