Skip to content

סיוע בסמינריון שלכם- לחצו כאן

שש נשים שבחרו למרוד בקודש הקודשים של החברה הישראלית
מספרות מדוע לא הביאו ילדים לעולם

“שש נשים שבחרו למרוד בקודש הקודשים של החברה הישראלית

מספרות מדוע לא הביאו ילדים לעולם”

בישראל קיימת דאגה מקצב הריבוי הטבעי המוביל לצפיפות אוכלוסייה. על פי נתונים, המובאים בכתבה, אישה ישראלית מביאה לעולם 3.1 ילדים בממוצע לעומת 1.7 ילדים בממוצע במדינות ה OECD. נתון זה גבוה גם ביחס למדינות פחות מפותחות מישראל כמו פרו (2.3), ערב הסעודית (2.4). בחברה הישראלית ניכר השיח על נושא הבאת ילדים לעולם. נראה שנושא זה מדובר הרבה לאור ההיסטוריה שלנו כעם שעבר אירועים טראומטיים כמו שואה ומלחמות. הפריון הגבוה נובע ממדיניות מכוונת כפי שבאה לידי ביטוי במימון ציבורי לטיפול פוריות ופריות חוץ גופיות לנשים עד גיל 45, עד שני ילדים. לכן, תופעת “אל- הוריות”- נשים שבחרו לא להביא ילדים לעולם, יכולה להיתפס כיוצאת דופן או אפילו מוזרה ולא מקובלת, כך גם מעידות שבעת הנשים המרואיינות בכתבה ומוסיפות לספר את הקושי להצטדק מול החברה והסביבה. כתבה זו שבחרתי לנתח, מייצגת את “האל- הורות” כתופעה ייחודית ואת המתח והביקורת הקיים בבחירה זו ביחס למקובל בחברה בכלל, ובחברה הישראלית בפרט (הארץ, 26.03.2020). בחיבור זה אנסה לנתח את המניעים שהביאו את אותן נשים בבחירה להיות אל-הוריות, אעשה זאת בעזרת עדויותיהן בראיונות ואשתמש במאפיינים שקושרים את הסוגיה הזו לעידן הפוסט מודרני.

תופעת האל- הורות מתבטאת כהחלטה שנוגדת נורמות חברתיות, האמורות לשרת ציפיות להתנהגות מסוימת של החברה בה הפרט או קבוצה חיים. שכן, רוב הנשים הישראליות חיות בשלום ככל הנראה עם המסלול המוכר והמיועד להן, שכולל בשלב כזה או אחר- הורות. נשים שבחרו באל- הורות עוסקות בשאלה: האם זה נכון עבור כולן?, וחושפות את המניעים האישיים שלהן בבחירה של אל- הורות שנובעות מסיבות דומות בחלק מהמקרים, וגם מגוונות במקרים אחרים. במאמרו של עדי (1997), “פוסטמודרניזם: עמדה פילוסופית”, הפוסטמודרניזם נתפס כמעין אופנה וסגנון חדש שמופיע בעולם, ולעיתים גם עלול להיתפס כאפנה שהיא מעט תוקפנית ואף מתגוננת. הפוסט-מודרניסט בין היתר, מבקש לבסס את זהותו כאל משהו עכשווי תוך רצון להתנתק מהעבר, מה שמוביל אותי לאותן נשים שהחליטו להיות אל-הוריות, ככאלו המביאות סגנון חדש שנכון להן בחיים העכשוויים שלהן, גם אם בעבר חונכו אחרת.

ברוב הראיונות עם הנשים נראה שהצפייה של הסביבה מאותן נשים זה להיות אימהות מכורח העובדה שזה חלק מתפקידה של האישה בייחוד שמדובר באישה יהודייה, שמצופה ממנה להגדיל את האוכלוסייה לאחר השואה. כמו כן, עקב הנסיבות להקמתה של מדינת ישראל, קיים דגש משמעותי לריבוי טבעי, בתקופה שבה היה חשש קיומי וצורך להגן עליה באמצעות אותם ילדים שיהפכו לכוח הכרחי וימלאו את הארץ. מכאן שפרטיקולריות תרבותית- ייחודיות של כל תרבות וההיסטוריה שלה, באה לידי ביטוי כאן, בהחלטה של נשים באל- הורות כמשהו חריג לתרבות הישראלית. בהקשר לכך, בכתבה (הארץ 26.03.2020) מספרת ליאורית מירמן, בת 42 מתל אביב, את התגובות שהיא מקבלת מהסובבים אותה: “אשכנזייה? נכדה לניצולי שואה?- זה התפקיד שלנו, להגדיל מחדש את האוכלוסייה שנספתה לנו” ומוסיפה בציניות: “נו יופי. תפקידי בעולם זה להיות אשכנזייה עילאית ומתנשאת שמביאה ילדים כדי לאזן את עמך?”. ההיסטוריונית גבע, מוסיפה ומסבירה: “נושא השואה עמד כל הזמן ברקע- בראש ובראשונה מפני שהייתה כאן שעת חירום גם מבחינה דמוגרפית. עידוד ילודה, שהתבטא בהסתייגות ממניעת הריון ובוודאי הפסקות הריון, שילב התייחסות לחורבן העם וראה בריבוי ילודה הוכחה מרכזית לתקומה שלו|”.

בספרו של באומן (2007), “מודרניות נזילה”, הוא עושה שימוש במונחים “מוצקים” ו”נוזלים” כמטפורה המנסה להוביל להבנת השלב הנוכחי של העידן המודרני. המונח “נוזלים” שאינם שומרים על צורתם בקלות, כמו מציאות שמשתנה, ובניגוד לכך, המנוח “מוצקים” כאל משהו מקובע שלא משנה את צורתו, מעין מציאות קשיחה. יחד עם זאת, קיימים לדבריו, מוצקים שעוברים תהליך של “התכה”, כמו מציאות שהייתה פעם קשיחה וכעת היא בתהליך של התכה או במילים אחרות, תהליך של שינוי. באומן עושה זאת על ידי הקבלה למערכות הפועלות בחיים, כמו מערכות פוליטיות וגם מערכות אחרות כמו משפחה. מכאן, שתופעת האל-הורות יכולה להיתפס כתופעה שבעבר לא היה לה מקום וכעת היא בתהליך של הקצאה מחודשת של כוחות ההיתוך של המודרניות, כלומר קשרים המשלבים בחירות יחידניות בפעולות קולקטיביות. האל- הורות היא בחירה יחידנית אך כיום יש לה מקום בשיח הציבורי ובהכרה הקולקטיבית של הציבור.

לסיכום, תופעת האל – הורות היא אחד מהביטויים בחברה פוסט מודרנית. בחברה הישראלית אנו רגילים להבניות חברתיות המכתיבות לנו מגיל צעיר שייעודה של האישה היא הבאת ילדים לעולם, בחירה בחיים ללא ילדים נתפסת כמעט כטאבו. ההורות נתפסת כמשימה לאומית, המדיניות של הפריון באה לידי ביטוי בסיוע לאישה היולדת מקצבאות ביטוח לאומי וסיוע במימון טיפולי פוריות. במציאות הזו, המקדשת את הפריון, נשים הבוחרות באל – הורות נתפסות כקבוצה המאיימת על המיינסטרים – נוגדת נורמות חברתיות ושבירת הייחודיות של התרבות ההיסטורית. הרצון למצוא דרכים אחרות למימוש עצמי חוץ מהורות, בחירה בחופש, עצמאות, היא הכרה עצמית ויצירת שינוי תפיסתי, ניסיון להציב את העצמי ביחס לכלל.

רשימה ביבליוגרפית

באומן, ז’ (2007).  מודרניות נזילה. ירושלים: י”ל מאגנס, האוניברסיטה העברית.

בר, ר’. (26/03/2020). שש נשים שבחרו למרוד בקודש הקודשים של החברה הישראלית מספרות מדוע לא הביאו ילדים לעולם. הארץ, נדלה מ:

https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/.premium-MAGAZINE-1.8708094?lts=1609152949123

עדי, א’ (1997). פוסטמודרניזם: עמדה פילוסופית. מתוך גור זאב, א’ (עורך).  חינוך בעידן השיח הפוסטמודרניסטי (ע”מ 163-135). י”ל מאגנס, האוניברסיטה העברית: ירושלים.