Skip to content

עבודת סמינריון- השפעת התפתחות תקשורת האינטרנט והרשתות החברתיות על תהליכי הדמוקרטיזציה בעולם הערבי

האוניברסיטה הפתוחה

מגיש:

מרצה:

קורס: דמוקרטיה ודמוקרטיזציה בעולם הערבי-  12021.

“האביב הערבי”

השפעת התפתחות תקשורת האינטרנט והרשתות החברתיות על תהליכי הדמוקרטיזציה בעולם הערבי

מבוא

“האביב“, שם בעל משמעות אופטימית וחיובית אשר נלקח בהשראת “אביב העמים” 1848 באירופה ו “האביב של פראג” , צ’כוסלובקיה, 1968(Gunitsky, S. 2016).רבות נכתב אודות “האביב הערבי” חלקם אף מכנים אותו ה”חורף הערבי”, כיוון שתוצאותיו עד כה הינם שנויים במחלוקת, השאלה העיקרית היא: האם האביב הערבי הצליח להביא אתו שינוי משמעותי באורך חייהם של האזרחים במדינות ערב, או שמא האביב הערבי הביא אתו רק הרס וחורבן שייקח שנים רבות לתקן ולסדר, אם בכלל. כדי לעסוק בנושא זה ראשית יש לבחון אילו מדינות ערביות חוו את עיקר השפעותיו של האביב הערבי. מה מצבן היה טרום האביב ומה אחריו. וכן יש לעסוק מה היו השפעות הרשתות החברתיות כאמצעי לחזק את ההשפעות ולהביא שינוי או מצד שני האם סייע בדיכוי. בעבודה זאת אתמקד במדינות הערביות הבאות: תוניסיה, מצרים ותימן, אסקור את מצב מערכת השלטון טרום האביב הערבי ואחר כך את מערכת השלטון לאחר האביב הערבי. כמו כן אתמקד בהשפעת הרשתות החברתיות בהובלת השינוי. בעיקר פייסבוק  וטוויטר.

שאלת המחקר: האם הרשתות החברתיות הן הגורם למהפכת “האביב הערבי”

ניתן להביא ציטוט של  וינסטון צ’רצ’יל  בדבר ההזדמנות של הצעירים המיואשים במדינות ערב. ”הזדמנות“ הוא ”צירוף מתאים של נסיבות“ או ”אפשרות טובה להתקדמות“ מרבים לצטט את וינסטון צ‘רצ‘יל כאומר שהפסימיסט רואה את הקושי בכל הזדמנות, בעוד שהאופטימיסט רואה את ההזדמנות בכל קושי. עלינו להחדיר אופטימיות רבה יותר למדיניות שלנו. (beainy quote)

הגורמים למחאות העממיות בעולם הערבי כלפי השליטים הדיקטטוריים ע”י התקוממות של הצעירים.

האמרת מחירי המזון כתוצאה משינוי האקלים והתעלמות השלטון מהקושי והסבל של האוכלוסייה

מדיניות דיכוי ההמונים ופגיעה בזכויות האזרח.

 ריבוי טבעי גבוה הגורם לעוני ורעב.

שיעורי האבטלה עצומים בקרב הצעירים בכלל והמשכילים בפרט  ומחסור חמור  במקומות תעסוקה.

שחיתות בצמרת השלטונית ושחיתות בניהול משאבי הטבע של המדינה.

חדירת הגלובליזציה והטכנולוגיה לעולם הערבי דרך תחנות הלוויין, הרשתות החברתיות הביאו לציבור הערבי את הידע שאפשר אחרת, האוכלוסייה נחשפה לדמוקרטיה, לזכויות אדם, לקידום האישה ועוד.

“האביב הערבי”-  הוא גל של התקוממויות, הפגנות, ומעשי מחאה ואלימות בהיקף חסר תקדים בעולם הערבי, שהחלו ב-17 בדצמבר 2010 בתוניסיה והתפשטו בכל רחבי מדינות ערב ובשכנותיה. “האביב הערבי” מתואר פעמים רבות כגל של תסכול  והתקוממויות עממיות נגד השלטון המדכא. בעוד שהגל הראשון של המהפכות ושל המחאות ההמוניות הסתיים במחצית שנת  2012, יש הסבורים כי הסכסוכים ומלחמות האזרחים שפרצו בהמשך במזרח התיכון ובצפון אפריקה הם למעשה המשכו הטבעי של מהפכת  “האביב הערבי” ואילו אחרים מכנים את השתלשלות האירועים לנוכח המציאות הקיימת,  במושגים שליליים  למושג האופטימי ” האביב” ולכן נקרא גם “החורף הערבי” או “החורף האסלאמי”. מאז המהפכה בתוניסיה שהתרחשה ב-14 בינואר 2011, אירעו שתי  מהפכות במצרים ,בתימן שתי מהפכות וטרם הסתיימו המחלוקות,  בלוב שבה הופל המשטר בתום מלחמת אזרחים, אך היא פרצה שוב כעבור כשלוש שנים. בסוריה הפכה מחאה אזרחית אשר התחילה בישוב דארעא למלחמת אזרחים כוללת ועקובה מדם וסיומה אינו נראה באופק, בבחריין הצליחו השלטונות לדכא את ההתקוממות העממית. דווח גם על הפגנות מחאה גדולות במדינות ערביות נוספות כדוגמת , אלג’יריה, ירדן, מרוקו, עיראק, כווית ,סודאן ,ג’יבוטי, לבנון, מאוריטניה, ערב הסעודית, סומליה ובסהרה המערבית. בכמה מדינות בוצעו רפורמות שלטוניות , ביטול תקנות חירום, הוזלת מחירי הנפט והמזון. (Omri, 2012) (Rennick, 2013).

תוניסיה:

היא מדינה ערבית מוסלמית הנמצאת בצפון אפריקה. היא גובלת בים התיכון בצפון ובצפון-מזרח, באלג’יריה בדרום-מערב ובלוב במזרח ובדרום.

הסבר כללי על המדינה.

תוניסיה הפכה להיות עצמאית בשנת 1956 ראש הממשלה חביב בורגיבה, ביטל את המונרכיה וייסד משטר חד-מפלגתי ושלט במשך 31 שנה., האוכלוסייה ברובה מוסלמים 98%. יש אוכלוסיות  נוספות מועטות כ-  1,000 יהודים,  ויש כ-1% של נוצרים. האוכלוסייה בתוניסיה -10.5 מיליון בני אדם. כאשר  27% הינם מתחת לגיל 14. תוחלת החיים גבוהה מהממוצע העולמי, כ 74.2% מכלל האוכלוסייה בתוניסיה  יודעים קרוא וכתוב. השפות המדוברות בתוניסיה , ערבית וצרפתית. ריכוז האוכלוסייה הגדול ביותר הוא לאורך קו החוף , האקלים הוא ים תיכוני (the world factbook).

מערכת שלטון לפני

תוניסיה הייתה עד למהפכת “היסמין” (ע”ש הפרח הלאומי של תוניסיה), רפובליקה עם מערכת נשיאותית חזקה הנשלטת על ידי מפלגה אחת. בפרלמנט  יש 189 צירים, הנבחרים כל 5 שנים. זכות הבחירה נתונה לכל אזרח מגיל 20. מיום קבלת העצמאות בשנת 1956 ועד שנת 1987 שימש הנשיא חביב בורגיבה בתפקיד. מחליפו של בורגיבה , זיין אל-עאבדין בן עלי, גרם להדחתו של בורגיבה לאחר שטען כי אין הוא כשיר מבחינה רפואית והציג מסמך החתום על ידי מספר רופאים, זיין אל עאבדין  למעשה מינה עצמו במקום בורגיבה וכיהן ברצף עד מהפכת היסמין בחודש ינואר 2011. המפלגה ששלטה בתוניסיה במשך 25 שנים הייתה מפלגת החוקה הסוציאליסטית. הנשיא בן עלי עמד בראש הרשות המבצעת במדינה , החליש את כוחה של הממשלה מלתפקד ולכן משקלה לא היה רב. הנשיא נבחר בעבר לתקופת נשיאות של חמש שנים ללא התנגדות, הנשיא בן עלי הוא אשר מינה את ראש הממשלה ואת הקבינט ובכך הצליח להוציא לפועל את תכניותיו וליישם את מדיניותו. המערכת המשפטית של תוניסיה היא מערכת עצמאית, בתוניסיה יש  13 בתי משפט ועוד 3 בתי משפט לערעורים. בית המשפט הגבוה ביותר בתוניסיה, נמצא בעיר הבירה טוניס. בבית הנבחרים יש  189 מושבים, בחירות לבית הנבחרים כל חמש שנים. הבחירות לנשיאות ולבית הנבחרים, התקיימו בתאריך 24 לאוקטובר בשנת 2004 והנשיא בן עלי זכה ב 94.48% מקולות הבוחרים, בבחירות שנערכו בתאריך 25 לחודש אוקטובר 2009 זכה בן עלי ב 89% מקולות הבוחרים והיו משקיפים בינלאומיים שטענו לזיופים (Perkins, K.2014).

הנשיא בן עלי עד מהפכת  “האביב הערבי”

בן עלי נולד בשנת 1936. בצעירותו חבר למחתרת בתוניסיה שלחמה בשלטון הצרפתי, בן עלי נעצר ואף נכלא בשל פעילות זאת. הוא למד בצרפת, שירת בצבא והתקדם במערכת הביטחון וכדיפלומט לפני שהפך לשר הפנים ב-1986.בצעירותו נשלח לצרפת לאימונים צבאיים. הוא קיבל תואר אקדמי באקדמיה הצבאית בצרפת, משם המשיך את לימודיו הצבאיים בארצות הברית. בן עלי ייסד את המחלקה הביטחונית־ צבאית בתוניסיה בשנת 1964ושימש בתפקיד עד שנת 1974. בשנת  1977 טיפס בן עלי בסולם הדרגות, מונה לתפקיד ראש הביטחון הלאומי של תוניסיה ולמזכיר המדינה, בהמשך  הוא מונה לתפקיד שר הפנים, מונה לתפקיד  ראש ממשלת תוניסיה  לאחר שהדיח בערמומיות את הנשיא המכהן חביב בורגיבה, בתאריך 7  בנובמבר 1987 דאג להחתים מספר רופאים על מסמך שמאשרים בחתימתם כי בדקו את נשיא תוניסיה מר’  חביב בורגיבה  ומצאו כי מר’ חביב בורגיבה  אינו כשיר לתפקד כנשיא. בן עלי מונה להיות נשיא תוניסיה והמשיך לשמור על דעותיו במדיניות החוץ גם לאחר התמנותו לנשיאות, בן עלי השקיע רבות בכלכלת תוניסיה, בן עלי עסק בקידום פרויקטים ציבוריים, פיתוח כבישים, הקמת שדה תעופה ובניית מגורים לאוכלוסייה כמו החל במדיניות ההפרטה. בסוף שנות השמונים נישא בשנית לספרית בשם ליילה ממשפחת טרבלסי, אשר הפכה להיות הגברת הראשונה ובכך פילסה את הדרך לבני משפחתה להשתלב ולהשתלט על כלכלת תוניסיה. בן עלי נבחר שנית בבחירות שהתקיימו בתאריך 24 אוקטובר 2004 עם 94.48% מקולות הבוחרים.  בחודש ינואר 2008 החלו מהומות בעיר גאפסה בעקבות יורק המחיה ונגד שלטונו של בן עלי, המהומות דוכאו באלימות קשה, יש המייחסים למהומות ינואר 2008 תחילת הבערה להתפוצצות בדצמבר 2010.בבחירות שנערכו ב-25 באוקטובר 2009 זכה בן עלי ב 89% מהקולות ,היו טענות לזיופים ע”י משקיפים בינלאומיים. למרות הביקורת במערב בן עלי היה בעל ברית סביר, לעתים אפילו נוח, נוכח מאבקו באיסלאם הקיצוני ובשל רפורמות שהביאו לצמיחה כלכלית במדינתו. יחד עם זאת בתוך  תוניסיה, בן עלי עורר שאט נפש בגלל תחלואי משטרו, בעיקר בשל חדרי העינויים בארמון הנשיאות ובבניין משרד הפנים. בן עלי מוכר לאזרחי תוניסיה המדוכאים והסובלים כנשיא לכל החיים. בן עלי היה צפוי להמשיך לכהן בתפקיד נשיא תוניסיה עד שנת 2014, הכלכלה נפגעה בשל סלקטיביות באכיפת חוקים ותקנות, תהליכי רכש בלתי יעילים ומכורים מראש, הפרטה למקורבים, שינוי הסיווג של אדמות ציבוריות ושימוש מושחת בבנקים ציבוריים. תהליך קבלת ההחלטות של הנשיא בן עלי חתר תחת מערכת האיזונים והבלמים אשר הובילו לחוסר שקיפות. הופעלה סלקטיביות באכיפת חוקים. היעדר ההשתתפות הפוליטי של אזרחי תוניסיה, חוסר השקיפות הוסיפו לתחושת חוסר הצדק של האוכלוסייה” .המשפחה” כפי שכונתה ע”י משרד החוץ האמריקאי, ניצלה את מעמדה כדי לפתח עסקים אשר במסגרתם משכו “שלמונים” באמצעות הקשרים הפוליטיים. פעילויות אלה נעות בין שוחד ישיר לבין חוסר תחרות, פיקוח מועט והעברת נכסים ציבוריים לחברות פרטיות במסגרת ” ההפרטה” במחירי מציאה. אנשים מקושרים היטב הרוויחו את הונם בדרך זו. במהלך השנים, הנשיא בן עלי הוציא 22 צווים נשיאותיים שהובילו ל-73 תיקונים במערכת החוקים העסקית. לרוב התיקונים נועדו להתאים לצרכים העסקיים של “המשפחה”. בשנת 2007 ,למשל, נחקק חוק המלט, המחייב אישור ממשלתי לחברות המייצרות מלט. החוק נועד במיוחד לצרכיו של גיסו של בן עלי אשר הקים את מפעל המלט קארטג’ סמנט (Perkins, K.2014).

 בחודש דצמבר 2010 פרצו מהומות אלימות במדינה לאחר שרוכל בשם מוחמד בועזיז , קיבל דוח על מכירת ירקות ללא רישיון, הצית עצמו מתוך ייאוש ותסכול לאחר שהמושל סרב לקבלו והוא הושפל על ידי המשטרה המקומית, המעשה הנואש של בועזיזי, שיקף את חוסר האונים של האוכלוסייה המקומית מהמצב שנוצר במדינה והכעס הופנה כלפי הנשיא בן עלי וממשלתו אשר התעלמה מהמצב הכלכלי הקשה האבטלה הגבוהה וכמובן הדיכוי  הפוליטי הקשה. מהומות אלה שכונו מהפכת היסמין הובילו להדחתו מהתפקיד (Aranki Nassar, 2016).

האביב הערבי במדינה

מאז ומעולם נחשבה תוניסיה למדינה סונית מתונה, כמדינה חריגה בנוף הערבי כשהעניקה זכויות לנשים. לאישה התוניסאית מותר, בין היתר, להתגרש מבעלה אם הוא נישא לאישה נוספת. גיל הנישואים לנשים עומד על 17, בניגוד למדינות ערביות שבהן אין הגבלת גיל, ולנשים התוניסאיות זכות בחירה וזכויות פוליטיות נוספות. מדינה  נאורה, משכילה  ומתקדמת, אשר רוב תושביה יודעים קרוא וכתוב ומתנגדים לאלימות. טארק א-טייב מוחמד אבן בועזיזי בתאריך  17.12.2010 בעיירה נידחת בשם סידי בואזיז, שוטרת מקומית בשם פאידה חמדי, הטילה קנס על רוכל מקומי אשר הקים דוכן ללא רישיון, מובטל משכיל  “אקדמאי” ( בראיון שהעניקה אחותו של בואזיזי, טענה שלא השלים השכלתו מאחר ודאג לפרנסת המשפחה) בשם מוחמד בועזיזי  והחרימה את המשקל האלקטרוני במהלך האירוע גם השפילה  וסטרה על פניו וגם הפכה את הדוכן הירקות, מוחמד בועזיזי, הגיע אל בית המושל וביקש לערער על הקנס ולקבל רישיון, משסורבה בקשתו להתקבל אצל המושל, רכש חומר דליק והצית עצמו ברחבת בית המושל, האירועים שהובילו למותו של טארק א-טייב מוחמד אבן בועזיזי הובילו בתחילה להפגנות מחאה מול בניין העיירה סידי בוזיד שנמשכו במשך יותר משבועיים, אשר במהלכן ניסו כוחות המשטרה להשקיט את ההפגנה. המעורבות של המשטרה רק התסיסה את המפגינים וגרמה להם להיות אלימים יותר. בהמשך זעם האזרחים והפגנות המחאה נגד השלטון בשל השחיתות ויוקר המחייה התפשטו לאזורים עשירים יותר והגיע גם לבירה טוניס, הזעם והאלימות הפכו כה עזים, הופצו סרטונים ברשתות החברתיות באינטרנט ונכתבו פוסטים  בפייסבוק , בשל הצלחת המפגינים להפיץ את המחאה ברחבי תוניסיה והעולם באמצעות הפייסבוק,  הנשיא בן עלי נאלץ לברוח מתוניסיה יחד עם משפחתו לערב הסעודית ב-14 בינואר 2011 לאחר שהבין כי רמת השחיתות שלו ושל משפחתו פורסם באתר וויקיליקס וחשש מזעם ההמון זאת בנוסף לעובדה כי הצבא התוניסאי הפנה גב לדיקטטור ונטה לטובת העם התוניסאי. תוניסיה הייתה המדינה הערבית הראשונה שהובילה את מהפכת היסמין “האביב הערבי”. היא המדינה הראשונה שמאסה בשלטון המושחת והעריץ, בדרך דמוקרטית וללא מלחמת אזרחים (MEDPRO Commentary, 2011) (Aranki Nassar, 2016).

 מערכת שלטון אחרי

בסוף שנת 2010 פרצו במדינה מהומות והפגנות רחבות היקף במחאה על האבטלה, המצוקה הכלכלית והדיכוי. ההפגנות הביאו להחלפת השלטון במדינה והתפשטו למדינות ערב נוספות, במה שכונה “האביב הערבי”. ב-14 בינואר 2011, לאחר שבועות של הפגנות המוניות והתקוממות עממית, עזב בן עלי את המדינה והותיר אותה לשלטון הממשלה בראשות מוחמד ע’אנושי. ע’אנושי התפטר מתפקידו ב-27 בפברואר 2011, בעקבות גל הפגנות מחאה נגדו. ב-23 באוקטובר 2011 נערכו בחירות כלליות חופשיות לאסיפה המכוננת. המפלגה האיסלמיסטית  “א-נהדה” ניצחה בבחירות עם 41.47% מקולות הבוחרים. התקופה שלאחר המהפכה התאפיינה בחוסר יציבות פוליטי, אולם תוניסיה הצליחה להימנע מלגלוש לאנרכיה ולמלחמת אזרחים בדומה למדינות ערב אחרות שחוו את “האביב הערבי”. במרץ 2012, הודיעה א-נהדה כי לא תהפוך את השריעה למקור החקיקה של החוקה החדשה ובכך שמרה על האופי החילוני של המדינה. עמדתה גרמה לזעם בקרב הגורמים האסלאמסטיים במדינה, אך היא אושרה בינואר 2014. באוקטובר אותה שנה התקיימו בחירות חדשות לפרלמנט ומפלגת “נידא תוניס” קיבלה את רוב המושבים. ממשלת תוניסיה היא ממשלה חילונית שהעומדת בראשה היא המפלגה החילונית “נידאא תוניס”. (Robbins, 2016).

מחמד אלבאג’י קאא’ד אלסבסי; יליד בנובמבר 1926, הוא פוליטיקאי תוניסאי המכהן כנשיא תוניסיה מאז חודש דצמבר 2014. קודם לכן כיהן כשר החוץ בין השנים 1981 ל-1986 וכראש הממשלה מפברואר 2011 ועד דצמבר 2011. א-סבסי הוא מייסדה של מפלגת נידא תוניס, שזכתה בבחירות הכלליות במדינה בשנת 2014. בדצמבר 2014 הוא ניצח בבחירות הראשונות לנשיאות מאז המהפכה בינואר 2011 והפך לנשיאה הראשון של תוניסיה הזוכה בבחירות חופשיות (Robbins, 2016).

השפעות הרשתות חברתיות בתוניסיה

את גל המחאה שהתחיל באופן ספונטני לאחר המעשה הנואש שעשה מוחמד בואזיז הובילו בני הדור הצעיר בעיקר סטודנטים צעירים משכילים ומובטלים בשל התסכול הגובר מהמצב הכלכלי השחיתות השלטונית והפגיעה בחופש הביטוי ובזכויות יסוד אחרות, המפגינים הסתייעו באמצעי קשר על מנת להפיץ ולארגן את גל המחאה ועשו שימוש ברשתות החברתיות כדוגמת טוויטר ,פייסבוק והעבירו תמונות ביוטיוב (טל פבל 2012).

“מהפכת היסמין”, ע”ש הפרח הלאומי של תוניסיה, זכה לכינוי “מהפכת ויקיליקס הראשונה”, “מהפכת הטוויטר השלישית”

טל פבל (2012) מציין כי הפייסבוק הפך להיות הכלי החשוב בהפצת המחאה בתוניסיה בגלל  שהשלטונות חסמו רשתות חברתיות אחרות העוסקות בשיתופים של סרטוני וידאו, כמו כן חשבונות טוויטר ובלוגים נחסמו במהלך המחאה על ידי השלטונות , מה שהוביל את  המפגינים  בתוניסיה  להשתמש ברשת החברתית  פייסבוק ככלי להפצת המחאה.

תאודור טודוריוס מציין במאמרו כי גל האביב הערבי התאפשר בשל קיומם והכוונתם של מרחבים דמוקרטיים חדשים , חללים וירטואליים וציבוריים אשר הפכו את החיבור הבין- לאומי לגיוס מוחשי שאיים על  משטרים אוטוריטריים יציבים, “ממשקים וירטואליים התממשו ברחובות”

הווארד וחוסיין, מציינים כי השימוש שנעשה ב פייסבוק ב טוויטר ובי וטיוב היה על מנת להפעיל לחץ על השלטון לפני ההפגנות ולאחר ההפגנות, המפגינים ניצלו את השילוב של הטלוויזיה , הטלפונים הניידים והאינטרנט בדרכים המובילות ל “העצמה מסיבית של האזרח”

ג’ליאן אסאנג’, בחודש נובמבר 2010, פרסם באתר ההדלפות וויקיליקס, מסמכים מסווגים של משרד החוץ האמריקאי המתארים את שלטונו של הנשיא זין עבדין בן עלי כ “ראש מאפיה מושחת” וכמנהיג “מדינת משטרה”. (אתר ויקיליקס).

פאול ריבלין, התייחס לחשיפת המסמכים של וויקיליקס וכינה זאת “נפוטיזם ובשחיתות בתוניסיה” .

דר’ דניאל זיסנויין, מציין כי נתוני האבטלה הלא רשמיים בתוניסיה הגיעו ל25% , אוכלוסייה משכילה פרו מערבית, מציין כי הגורמים אשר הובילו להדחת הנשיא הם בוגרי האוניברסיטאות, המובטלים וראשי האיגודים המקצועיים ממעמד הביניים,  ולא גורמי האופוזיציה האיסלמיסטיים אשר דוכאו ע”י הנשיא, עוד מציין זיסנויין את אמצעי התקשורת בדגש על ערוצי הלוויין והאינטרנט אשר ליוו את ההפגנות תחת הכותרת “הרחוב יצר את השינוי” אשר שימשו ראקציה להפגנות ההמונים והובילו בסופו של דבר לבריחתו של הנשיא לערב הסעודית לאחר 23 שנות משטר הברזל של זין אל-עאבדין בן עלי. (נחמיאס, 2011).

ד”ר זיסנויין סבור כי האינטרנט בהחלט סייע, אך לא יצר את המציאות: “אני מניח שלאינטרנט היה כאן תפקיד, אבל לא צריך להגזים. זה לא שהודיעו ב’טוויטר’ למפגינים לצאת לרחובות. אני מתקשה לראות בכל מה שאירע כאן ארגון על, אלא משהו יותר ספונטני”. (נחמיאס, 2011).

מצרים:

מצרים היא המדינה המאוכלסת ביותר מבין מדינות ערב, והמדינה השלישית המאוכלסת ביותר באפריקה. מצרים שוכנת בפינה הצפונית־ מזרחית של אפריקה, לחוף הים התיכון בצפון וים סוף במזרח. בצפון-מזרח גובלת בישראל וברצועת עזה, במערב בלוב ובדרום בסודאן. על אף שטחה הגדול, מרוכזת כמעט כל האוכלוסייה בעמק הנילוס שנמצא במזרחהּ. זאת, משום ש־98% משטח מצרים הם מדבר שומם. גם בעמק הנילוס הפורה לא יורדים כמעט גשמים, ומקור המים העיקרי הוא נהר הנילוס, העובר לאורכו. נהר הנילוס יוצר דלתה בחלקו הצפוני, מקום השפך לים התיכון. בדלתה זו מרוכזים השטחים החקלאיים (the world factbook).

הסבר כללי על המדינה.

בשנת 1958 התאחדה מצרים עם סוריה ליצירת “הרפובליקה הערבית המאוחדת”. במסגרת ניסיונה לצרף גם את תימן לאיחוד, היא התערבה במלחמה שם. האיחוד התפרק בשנת 1961, אולם מצרים המשיכה להלכה להיקרא בשם זה עד 1971. אנואר סאדאת החליף את נאצר בשלטון, ושלט עד הירצחו בשנת 1981. חוסני מובארכ החליף את סאדאת בתפקיד הנשיא ושלט במדינה עד 11 בפברואר 2011. בין השנים 1991–1996 הלך והסלים במצרים המאבק האלים בין קיצונים איסלמיסטיים, בעיקר מארגון גמעיה  אסלמייה, לבין כוחות הביטחון, וגבה את חייהם של מאות בני אדם מדי שנה, בעיקר באזורים הכפריים במצרים העליונה ובפרברי העוני של הערים הגדולות. הקיצונים המוסלמים ביצעו פעולות טרור נגד תיירים, אנשי משטרה ונציגי השלטון, פגעו בבני הקהילה הקופטית והתנקשו באנשי רוח חילונים. המדינה דיכאה את הארגונים הקיצוניים ביד קשה, עצרה רבבות פעילים והוציאה להורג עשרות. המאבק נשא פרי, ובנובמבר 1997 הכריז הזרם המרכזי בארגון גמעיה  אסלמייה על נטישת האלימות. במקביל למאבק תקיף בקיצונים האלימים, נסוגה המדינה מן המורשת החילונית של מהפכת 1952 והגדילה את חופש הפעולה של מטיפים ופעילים מוסלמים אדוקים שנמנעו מאלימות. פעילים אלה זכו להשפעה גוברת בתקשורת, בחינוך ואף במערכת המשפט (Plumer, 2013).

תקופת מובארק והכלכלה המצרית

אוכלוסיית מצרים מונה כ 84 מיליון נפש, קיימת תופעה של הגירה לקהיר ומגיעים אליה מכל רחבי מצרים, מדרום מצרים אך בעיקר מהאזורים הצפוניים של מצרים, מעבר למהגרים, יש להוסיף  את הריבוי הטבעי שהוא גבוה מאוד, בממוצע של כחצי מיליון נפש לשנה, בקהיר חסרים שיכונים ובניה חדשה על מנת לקלוט את האוכלוסייה שהולכת וגדלה וכך נוצר מצב שהמהגרים החדשים מתיישבים בפרברי  העיר, בתוך אזורי אשפה ובתנאים סביבתיים גרועים, יותר מהתנאים שהיו להם בכפרים שעזבו. אוכלוסיית המהגרים היא חסרת ניסיון, השכלה או ידע טכנולוגי, מהווה אוכלוסייה מנותקת שמסתובב ברחובות העיר בחוסר מעש וללא יד מכוונת מהווה למעשה “חומר נפץ חברתי”. קל מאוד לעורר את התנגדות האוכלוסייה המתוסכלת, נגד השלטון. באותם פרברים עניים של מהגרים בשולי העיר, חסרים תנאים סניטריים ותשתיות על מנת לאכלס את אוכלוסיית המהגרים להתגורר בתנאים סבירים. קהיר לא מסוגלת לעמוד באספקת תשתיות עירוניות לכמות מהגרים חדשים הנע בין  10,000-30,000 מדי חודש וזאת  מעבר לריבוי הטבעי. למעשה, נוצר מבנה עירוני חדש בערי המזרח התיכון שנקרא “עיר-כפר”. קהיר מהווה דוגמא קלאסית לדגם עירוני שכזה, אשר במרכזו יש סוג של עיר מודרנית ואזורי יוקרה כדוגמת רובע הליופוליס, אך בשולי העיר קיים עוני נייד ,אנשים גרים ברחובות, חדרי מדרגות, בתי עלמין, גגות הבתים. לעיתים מוצאת אוכלוסייה רבה מקום מגורים על גגות הבתים ולכן נקראת גם  “העיר העליונה” קרוב  2.5 מיליון מאזרחי קהיר גרים על הגגות הבתים. במהלך השנים, 2010-2008,וכתוצאה של שילוב כמה גורמים הקשורים לגלובליזציה ולטכנולוגיה המפתחת, אשר גרמה לעלייה בדפוסי הצריכה בקרב האוכלוסייה העולמית של מעמד הביניים, יש לקחת בחשבון גם את מפגעי טבע אשר הובילו לבצורת, הניבו יבולים דלים אשר גרמו לעליה חדה במחירי המזון שהשלטון המצרי לא היה מסוגל לסבסד כבעבר. במהלך חודש באוגוסט 2010, מחירי החיטה במצרים עלו ב-100%, תוך מספר חודשים עלו מחירי המזון הכולל את הלחם שמהווה את בסיס המזון העיקרי לאוכלוסייה המצרית והיווה בסיס ליציבות השלטון במצרים. מבנה החקלאות במצרים, בעלת עבר חקלאי עשיר, הייתה אחת  מיצואנית הכותנה בעולם, רבים מאזרחיה החקלאים של מצרים בעלי שטח חקלאי קטן המספיק לצורכי מחיה ולא לרווח כלכלי, המשטר המצרי אימץ בשנות ה-50, מתוך התפישה הסוציאליסטית ובמסגרתה הלאימה המדינה אדמות של בעלי קרקעות וחילקה אותן לפלאחים, השלטון לא יכול היה לחלק לכולם 300-200 דונם, ולכן כל אחד קיבל כמה עשרות דונמים בלבד, מתחת לגבול הכדאיות הכלכלית, על מנת להגדיל את פוטנציאל הרווח יש לאחד שטחי אדמות קטנים לשטח אדמה אחד גדול כפי שנוהגים חקלאי אירופה, אך בשל התפיסה הערבית מצרית אין לאחד אדמות עם חמולה אחרת ועל הפלאח להוריש לילדיו את האדמה ובכך למעשה האדמה מתפצלת לשטחים קטנים יותר ולא כלכליים. המצב הכלכלי במצרים הפך עגום, משקיעים זרים נטשו, הלירה המצרית מאבדת ערך והאינפלציה בעליה מתמדת. כמו כן ניתן לציין כי לאחר נפילת ברית המועצות והתקרבות למערב, מצרים נקטה בצעדים ניאו ליברליים ונסוגה ממדיניות הרווחה (Recknagel, 2005) (Plumer, 2013).

מערכת שלטון לפני

מצרים היא באופן רשמי רפובליקה, אך למעשה מדובר במדינה שנשלטת על ידי שלטון יחיד. חוסני מובארכ היה נשיאה של מצרים מה-14 באוקטובר 1981 ועד התפטרותו ב-11 בפברואר 2011. מובארק היה מנהיג המפלגה הלאומית דמוקרטית שהנהיגה את מצרים מאז הקרע עם סוריה ב־1978. נכון להיום הסמכויות מרוכזות בידי הצבא המצרי. מצרים הייתה המדינה הערבית הראשונה שחתמה על הסכם שלום עם ישראל. בקהיר, נמצאים משרדיה הקבועים של הליגה הערבית. במצרים יש בחירות רב-מפלגתיות, אך משקיפי זכויות אדם בינלאומיים מעלים דאגה באשר לחופש הביטוי ולחירויות אזרח במצרים. במרץ 2007 הוכנסו 34 תיקונים לחוקה המצרית, אשר חיזקו את מעמדו של מובארכ והגבירו את הסבירות שיוכל להעביר את הנשיאות לבנו גמאל מובארק, בדומה לדרך שבה נעשו הדברים בסוריה בשנת 2000. תיקונים אלו קובעים כי לא יתאפשר למפלגה בעלת אופי דתי להתמודד בבחירות במצרים וכי נשיא המדינה חוסני מובארכ יוכל לפזר את הפרלמנט ללא צורך במשאל עם כפי שהיה נהוג עד כה. בשל שינויים אלו, התנגדו חוגי האופוזיציה במצרים לשינויים בחוקה. התיקונים בחוקה אושרו במשאל עם שנערך ב-28 במרץ 2007. לטענת המשטר במצרים, אחוזי ההשתתפות הגיעו לשליש מבעלי זכות ההצבעה וכי התיקונים זכו לתמיכה של כ-75 אחוזים של המצביעים. לטענת חוגי אופוזיציה אשר החרימו את המשאל, רק 6% מאזרחי מצרים השתתפו במשאל שתוצאותיו זויפו. לאחר רצח סאדאת, נקבע כי יש מצב חירום במצרים. מצב החירום מוארך כל שנתיים מאז 1981. הוא מאפשר לשלטונות להטיל פיקוח צמוד על התקשורת, להפעיל צנזורה על כל פרסומיה ולסגור אמצעי תקשורת, לעצור אזרחים “המסכנים את הסדר הציבורי” או החשודים בטרור או בסחר בסמים, להחזיקם במעצר ממושך ולשופטם בפני בתי דין מיוחדים ללא זכות ערעור. רק לנשיא מובארכ יש הסמכות לאשר או לבטל את גזר הדין. במאי 2010 אישרה מועצת העם המצרית את הארכתו של מצב החירום בשנתיים נוספות, אף על פי שהנשיא מובארכ הבטיח מספר פעמים כי מצב החירום יבוטל ובמקומו יחוקק חוק מיוחד למאבק בטרור. מובארכ קיבל את ההחלטה בידיעה ברורה שהיא תשמש דלק לגלגלי האופוזיציה, אשר תראה בה נימוק טוב להגביר את מאבקה בשלטון לקראת הבחירות הקרובות (Recknagel, 2005) (Plumer, 2013).

האביב הערבי במדינה

“כולנו חאלד סעיד” חאלד סעיד, איש עסקים בן 28, ישב באינטרנט קפה באלכסנדריה בזמן ששוטרים עצרו אותו, הכניסו אותו לבניין סמוך והחלו להכותו באכזריות, חאלד סעיד הובל לבית החולים מחוסר הכרה ומת מאוחר יותר מפצעיו. מקרה המוות של חאלד סעיד הופץ ע”י פעיל זכויות אדם אשר פתח דף פייסבוק עם הסיסמא “כולנו חאלד סעיד” והצית את המחאה ההמונית נגד שלטונו של חוסני מובארק. לדברי הצעירים המפגינים, “לתוניסיה יש את מוחמד בועזיזי, למצרים יש את חאלד סעיד” פרופ’ אשר ססר -מונח חדש שמתאר את מצבו הקשה של שוק העבודה במדינות ערביות עניות:Waithood-  childhood – -boyhood- -גיל הילדות, גיל הנערות, גיל ההמתנה- ממתין לעבודה, ממתין להתחתן, ממתין לחיות, מהפכת הטוויטר הרביעית  מהפכת הנוער “מהפכת הלוטוס”  אירעה ב-11 בפברואר 2011, לאחר הפגנות רחוב מתמשכות, מחאות המוניות ופעולות מרי אזרחי, ההפגנות רוכזו ותואמו לתאריך  ה-25 בינואר. מארגני המחאה קיבלו את השראתם מהמהפכה בתוניסיה השכנה במסגרת גל המחאות בעולם הערבי, שזכה לכינוי “האביב הערבי”. המפגינים התעמתו עם כוחות הביטחון, מחו נגד משטרו של הנשיא חוסני מובארק וקראו להדחתו על רקע יוקר המחייה והשחיתות השלטונית ,הפגיעה בחופש הביטוי ובזכויות יסוד אחרות. המוקד המרכזי של ההפגנות, שהתרחשו בכל רחבי מצרים, היה כיכר אל-חריר שבמרכז קהיר. לאחר 18 ימים של מחאות בלתי-פוסקות ולמרות שהנשיא מובארכ הודיע כי יפעל לביצוע רפורמות ובחירות חדשות תוך מס’ חודשים, המחאות לא פסקו ומובארכ  נאלץ להתפטר ולהעביר את השלטון לידי הצבא. לאחר מס’ שבועות  נעצר מובארכ  יחד עם אשתו סוזן ושני בניו, כמו כן נעצרו גם שרים בכירים אחרים בממשלה הקודמת בחשד למעשי שחיתות והואשמו באחריותם לדיכוי אלים של המפגינים. כמו כן, בית המשפט העליון הורה על פירוק מפלגת השלטון ובכך שם קץ לאפשרות של המשך פעילות  פוליטית או הציבורית של המפלגה. ועדת חקירה שהוקמה לאחר האירועים מצאה  כי נהרגו לפחות 846 בני אדם במהלך המהומות. למרות שבעבר היו במצרים הפגנות שקדמו למהפכת הלוטוס, המחאות הנוכחיות היו הגדולות ביותר במצרים מאז “מהומות הלחם” שהתרחשו בשנת 1977. זו הפעם הראשונה שהצטרפו להפגנות ולמחאות אנשים מכל שכבות החברה המצרית, כולל צעירים משכילים, ארגונים קואופרטיביים ,צעירים מובטלים אקדמאים ולא אקדמאים מתוסכלים וכמובן פעילי תנועת “האחים המוסלמים” אשר בנו את הכוח שלהם דרך הקושי הכלכלי באמצעות שירותי רווחה שהעניקו לאוכלוסייה החלשה שהופקרה על ידי השלטון (Omri, 2012) (Rennick, 2013).

מערכת שלטון אחרי

בחודש ינואר 2011 החלו מחאות והפגנות המונים בכיכר תחריר נגד מובארכ ושלטונו, בטענה לכישלון בתחום החברתי, המדיני והכלכלי, בהשראת ההפיכה בתוניסיה וגל המחאות בארצות ערב. המחאות הביאו לשינויים בשלטון במצרים. במהלך ההפגנות נהרגו עשרות אזרחים מירי של הצבא והמשטרה. בעקבות המהומות פיזר תחילה מובארכ את ממשלתו על מנת להרכיב ממשלה חדשה. מאמציו אלו להרגעת ההמון לא השיג את התוצאה שציפה, לכן בתאריך 11 בפברואר 2011, הצהיר מובארכ באמצעי התקשורת שלא ימשיך לכהונה נוספת והעביר את השלטון למפקד העליון של צבא מצרים. בחודש בנובמבר התחדשו הפגנות המחאה נגד מפקד הצבא שעומד בפועל בראש המדינה עד לבחירות והקמת ממשלה נבחרת. בשונה מההפגנות הקודמות, הפעם הונהגו ההפגנות על ידי האחים המוסלמים וקיצונים אסלאמיים. בדצמבר 2011 התקיימו הבחירות לפרלמנט המצרי . במאי 2012 נערכו הבחירות לנשיאות מצרים, בבחירות זכה נציג האחים המוסלמים מוחמד מורסי. בתאריך 30 ביוני 2013 נערכה ההפגנה הגדולה ביותר בתולדות מצרים כנגד הנשיא הנבחר מוחמד מורסי אשר הובילה להדחתו של הנשיא הנבחר מוחמד מורסי מתפקידו כנשיא מצרים. מפקד הצבא, הגנרל עבד אל-סיסי, הכריז על סיום כהונתו של הנשיא מורסי והודיע על השעיית החוקה ועל מינויו של, עדלי מנסור, כנשיא זמני. בעקבות הדחת הנשיא מוחמד מורסי החלו התנגשויות בין הצבא והמשטרה המצרית לבין תומכי הנשיא המודח מוחמד מורסי אשר הובילו לתוצאות עגומות אשר גבו את חייהם של מאות הרוגים ופצועים רבים. ההנהגה הצבאית החלה במבצע רחב כנגד תנועת האחים המוסלמים, במסגרת המבצע נעצרו אלפי חברים בתנועת האחים המוסלמים שנשפטו וחלקם נידונו למוות, ביניהם מנהיגי התנועה. לאחר שהמצב במצרים נרגע, הכריזה ההנהגה הזמנית על בחירות חדשות. בעקבות ההכרזה על בחירות חדשות במצרים, הכריז עבד אל פאתח אל סיסי על התמודדותו לתפקיד הנשיא וזאת לאחר שהתפטר מתפקידו הקודם כראש המועצה הזמנית. (El Shahed, 2015).

בחודש יוני 2014 נבחר עבד אל פאתח אל סיסי לנשיא מצרים.

השפעות רשתות חברתיות במצרים

עלי סאלם המחזאי המצרי במאמרו מיום 2/2/2011 מדגיש את הרעיונות השגויים של השלטון בכך שגייס ומינה בכירים בכלי התקשורת והטיל עליהם משימה מרכזית אחת והיא הונאת הציבור, כאשר יש הפגנות בכיכר אל תחריר, במצרים, בתקשורת המגויסת מטעם המדינה דווח על הפגנות בלבנון. עלי סאלם מציין במאמרו כי הדור הנוכחי אשר יצא לרחובות להפגין הינו דור הבהירות והשקיפות, דור האינטרנט והרשתות החברתיות, דור אשר חשוף לכל ידיעה חדשותית שלא כמו בעבר שניתן היה להסתירה או למנוע הגעתה לציבור, דור החשוף להתפתחות הטכנולוגיה המודרנית והגלובלית אשר הפך את העולם לכפר אחד, דור צעיר החש הזדהות עם הצעירים בעולם, דור שחש שזכותו לחיות בעולם מתקדם שיאפשר לצעירים הזדמנות להתקדם בחיים. פופ’ וולפספלד, “טכנולוגיה שבאמת השפיעה היא ערוץ הטלוויזיה אל ג’זירה, מדברים על הפגנות ומחאות ומעודדים אותן”, הרשתות החברתיות והאינטרנט שימשו, לשיחה, להעברת מסרונים, קבצי וידאו, כמובן לתאום ועדכון במתרחש. דר’ טל פבל (2011), מסביר את עוצמתן הרבה של רשתות החברתיות בכך שהן משמשות ככלי להעברת מסרים מיידים ולהשמיע “קול אחר”, האינטרנט והרשתות החברתיות מאפשרים במדינות המזרח התיכון, במה לאותם “קולות אחרים” ” קולות מודחקים” בחברה המקומית וזאת בשל אופיו המידי, הזמין, רחב התפוצה והפתוח, מציין כי אכן סייע רבות במהפכת “האביב העמים הערבי”. ניתן ליחס לדבריו של מורוזוב בספרו המציין כי במקרה של מצריים קרוב ל-60% מגולשי הפייסבוק טענו כי לחסימה של האינטרנט ע”י השלטונות  הייתה השפעה חיובית וניתן להוסיף כי סגירת שרותי הרשת במדינה דרבנה אנשים שהפכו לנחושים יותר והעירה גם את המתלבטים לגבי המאבק למחאה אקטיבית ולמציאת דרכים יצירתיות לארגון ההפגנות. מת’יו פון רוהר , טוען אלא רק מהפכות של בני אדם המבקשים להיות חופשיים, אשר עושים שימוש בטלפונים ורשתות חברתיות ככלי למימוש מטרתם.

תימן

תימן נמצאת במערב אסיה, בדרום חצי האי ערב, וגובלת עם הים הערבי, מפרץ עדן והים האדום, ממערב לעומאן, ומדרום לערב הסעודית. נקודת הציון שלה היא במזרח התיכון. השטח של תימן הוא 527,970 קילומטרים רבועים, וקו החוף הוא באורך של 1,906 קילומטרים. האקלים חם ולח, והוא מושפע מהמונסון התקופתי. בתימן יש משאבים טבעיים רבים, כגון נפט, דגים, מלח, שיש, פחם, זהב, עופרת, ניקל ונחושת. למרות זאת, רוב אדמת תימן אינה מנוצלת לעיבוד ולחקלאות, אלא יותר לשדות מרעה  ולמטרות אחרות. בתימן אין כמות מספקת של מים מתוקים, ויש פגמים באספקת המים הראויים לשתייה. כמו כן קיימת סכנת תמידית, בעיקר בקיץ, של סופות חול ואבק. ב-1990, לאחר 20 שנות עוינות הדדית, התאחדו תימן הדרומית ותימן הצפונית למדינה אחת. גורמים שהחליטו לפרוש מתימן הדרומית ולהקים תנועה עצמאית בשנת 1994, דוכאה על ידי השלטון המרכזי. בשנים האחרונות ניהל המשטר בתימן מלחמה קשה בצפון המדינה כנגד שבטים מוסלמים שיעים קיצוניים, שמנסים להקים מדינת שריעה אסלאמית שיעית, בתמיכתה ובמימונה של איראן, שמנסה לייצא את המהפכה השיעית למדינות אחרות. (the world factbook).

הסבר כללי על המדינה.

תימן היא רפובליקה נשיאותית שבראשה עומד נשיא. המערכת הפוליטית בתימן נשלטת על ידי מפלגת הקונגרס הכללי של העם, וכך היה מאז האיחוד. הכוח הביצועי נמצא ידי הממשלה. הכוח החקיקתי נמצא בידי הממשלה ובידי הפרלמנט התימני. תימן היא רפובליקה חד ביתית. לפי החוקה הנשיא ממנה את מועצת השורא ובה 111 חברים. הנשיא הוא ראש המדינה, וראש הממשלה עומד בראשות הממשלה. החוקה קובעת כי הנשיא ייבחר בהצבעת פופולריות מבין שני מועמדים לפחות שאושרו על ידי הפרלמנט; ראש הממשלה ממונה על ידי הנשיא. תקופת הכהונה של הנשיא היא 7 שנים, וזו של הפרלמנט היא 6 שנים. זכות ההצבעה נתונה לכל אזרח מעל גיל 18, הנשיא נבחר בהצבעת פופולריות ישירה לתקופה של שבע שנים. סגן הנשיא, ראש הממשלה והשרים ממונים על ידי הנשיא. מועצת השרים ממונה על ידי הנשיא והמינוי מבוסס על המלצות של ראש הממשלה. בפרלמנט התימני יש 301 חברים, הנבחרים לכהונה של 6 שנים על ידי מחוזות בחירה. (the world factbook).

מערכת שלטון לפני

 הנשיא עלי עבדאללה סאלח הוא ראש המדינה של צפון תימן משנת 1978,לאחר איחוד צפון ודרום תימן בשנת 1990,המשיך עלי סאלח בתפקידו כנשיא תימן המאוחדת כאשר במאי 1997 הקים הנשיא עלי סאלח מועצה מייעצת הנקראת מועצת השורא, שלעיתים מתייחסים אליה כאל הבית העליון של הפרלמנט; 59 חברי המועצה ממונים כולם על ידי הנשיא. החוקה התימנית קוראת לעצמאות של הרשות השופטת. קובצי החוקים של תימן הדרומית והצפונית לשעבר אוחדו. המערכת המשפטית כוללת בתי משפט נפרדים לענייני מסחר ובית משפט עליון הממוקם בצנעא. החוקה התימנית קוראת לעצמאות של הרשות השופטת. המערכת המשפטית כוללת בתי משפט נפרדים לענייני מסחר ובית משפט עליון הממוקם בצנעא. הקוראן מהווה בסיס לכל החוקים, ואסור לחוק לסתור אותו,  היו מקרים רבים שנדונים לפי הבסיס הדתי של החוק, שופטים רבים הם מלומדים דתיים  ומומחים לענייני משפט.  הנשיא עלי עבדאללה סאלח נבחר פעם נוספת באופן דמוקרטי ב-1999. בבחירות הנשיאותיות בספטמבר 2006, עלי סאלח התמודד מול  קואליציה של 5 מפלגות אופוזיציה מובילות, מפלגות המפגש המאוחדות, שהעמידו בראשן את המועמד מטעמן, פייסל בין שאמלאן. הנשיא סאלח הצהיר במהלך שנת  2005 כי אין בכוונתו להתמודד לכהונה נוספת, אולם חזר בו בטענה שהציבור במדינה דורש כי ימשיך בתפקידו ולכן הוא החליט להתמודד. (Dresch, 2008).

האביב הערבי במדינה

בתימן נכתב פוסט בפייסבוק וקריאה להפגנות שתוכננו ל-3 בפברואר 2011  ובנוסף עמוד הקורא למהפכה של העם בתימן בתאריך ה-21 במרץ זאת לצד מספר עמודים נגד השלטון. למרות שתימן נחשבת למדינה עניה והשימוש ברשתות החברתיות היו מהנמוכים במדינות ערב, ניתן להבין כי רשתות הטלוויזיה כדוגמת אל ג’זירה שידרה את המתרחש בתוניסיה ונתנה במה למה שהתרחש בתוניסיה ובמצריים, אחת ממארגנות ההפגנות, תווכל כרמאן, ציינה כי בהשפעת מהפכת היסמין בתוניסיה, גם תימן רוצה שינוי, בתאריך ה-27 בינואר 2011 התקיימה ההפגנה המרכזית של למעלה מ-16,000 איש התרחשה בבירה צנעא. ב-2 בפברואר הכריז הנשיא סאלח כי לא יתמודד בבחירות שצפויות להתקיים בשנת 2013, ולא יעביר את סמכויות השלטון לידי בנו. בתאריך ה-3 בפברואר הפגינו 20,000 איש כנגד הממשלה בצנעא, ואחרים הפגינו בעדן, לציון “יום הזעם”, במקביל להפגנות אלה, התקיימו גם הפגנות של חיילים, חמושים אחרים מטעם קונגרס העם הכללי ורבים נוספים אשר הזדהו ותמכו בממשלה הנוכחית בצנעא. הפגנות המחאה היו נגד שלטונו העריץ של הנשיא עלי עבדאללה סאלח ששלט בתימן במשך 35 שנים. בתאריך ה- 10 במרץ 2011 הודיע נשיא סאלח על רפורמות במדינה, העברת קבלת ההחלטות לממשלה שתיבחר על ידי הפרלמנט וקיום בחירות דמוקרטיות בתחילת שנת  2012 , ההפגנות התחוללו כחלק מגל המחאות שפרץ בארצות ערב, תחילה, המהפכה בתוניסיה, ההפיכה במצרים, ומחאות במדינות ערב נוספות. גל המחאות ההמוניות בתימן התחזקו והתעצמו בצירוף שביתות ועימותים עם הצבא, ההתקוממות העממית הפכה למלחמת אזרחים, בין תומכי הנשיא למתנגדיו. בתאריך ה- 3 ביוני הותקף ארמון הנשיאות באמצאות ארטילריה על ידי מתנגדי הנשיא עלי סאלח. הנשיא עלי סאלח נפצע קשה והוטס לערב הסעודית לטיפול רפואי. בזמן היעדרותו של הנשיא, סגנו עבד אל מנסור אל האדי החליף את הנשיא הפצוע עלי סאלח, בתאריך 23 לספטמבר חזר עלי סאלח לתימן וחזר לכהן כנשיא. ב-23 בנובמבר חתם סאלח בטקס שנערך בערב הסעודית בחסות בית המלוכה הסעודי ובנוכחות מנהיגי האופוזיציה בתימן על הסכם העברת סמכויות לסגן שלו עבד אל מנסור אל האדי. ההסכם נוסח על ידי מדינות המפרץ וקבע כי סאלח ישמור זמנית על תוארו, אך ללא סמכויות אשר יועברו לסגנו, , ההסכם העניק לו ולמקורביו חסינות מפני העמדה לדין, כמו כן הוסכם כי יתקיימו בחירות בתימן לתפקיד הנשיא שבהן לא יתמודד הנשיא עלי סאלח לנשיאות. (Juneau, 2013).

מערכת שלטון אחרי

בתאריך ה- 25 לחודש פברואר שנת  2012  הושבע סגן הנשיא של עלי סאלח, עבד אל מנסור אל האדי לנשיא החדש של תימן. למרות השבעתו של עבד אל מנסור אל האדי לנשיאה החדש של תימן, המשיכו  מאבקי הכוחות בין המורדים  החות’ים לבין תומכי השלטון בצפון תימן. בחודש בספטמבר 2014, הצליחו המורדים החות’ים לכבוש חלקים נרחבים מצנעא הבירה והכריזו על הקמת “ממשלת אחדות”  עם ייצוג לקבוצות מיעוטים. במהלך חודש ינואר 2015 הצליחו המורדים החות’ים להשתלט על עיר הבירה צנעא, השתלטו על  ארמון הנשיאות ועצרו את הנשיא המכהן עבד רבו מנסור האדי. לאחר שהנשיא עבד אל מנסור אל  האדי נאלץ להתפטר עם ממשלתו, המורדים החות’ים הכריזו על “ניצחון המהפכה”. בתאריך ה- 26 במרץ שנת 2015 פתחה קואליציה של מדינות ערביות ומוסלמיות, בהובלת ערב הסעודית, במבצע סופה נחרצת שמטרתו להדוף את המורדים החות’ים הנתמכים ע”י אירן ולהחזיר את השלטון לידי ממשל האדי.היום התקשורת העולמית מפרסמת את הזוועות המתרחשות בתימן והעולם שותק (Juneau, 2013).

.”מיליונים גוועים ברעב במלחמה שכולם מתעלמים ממנה”.

דיון ומסקנות

פואד אל עג’מי במאמרו מותם של הדיקטטורים מציין את העובדה שאזרחי מדינות ערב לא היו מסוגלים לראות את העולם האחר שמעבר לחומות העריצות, כמו כן ציין כי על פי “דוח הפיתוח האנושי הערבי לשנת 2009” אשר נכתב ע”י חוקרים ערבים, סיפק דיוקן מלא של העולם הערבי החדש אשר מונה 360 מיליון ערבים, הם היו צעירים, ממוצע גיל 22 , אשר הפכו עם השנים יותר עירוניים קרוב ל- 60 אחוז לעומת 38 אחוז בשנת 1970, מציין כי הצמיחה הכלכלית הייתה קטנה, קרוב ל- 65 מיליון ערבים חיים מתחת לקו העוני של 2 דולר ליום, לפי הדו”ח צריכים להיווצר 51 מיליון מקומות עבודה חדשים עד שנת 2020 על מנת לתת מענה לצעירים, כמו כן נכתב בדוח כי שמונה מדינות ערב עשו שימוש בעינויים ובמעצרים מחוץ לחוק, פואד עג’מי שואל במאמרו, מדוע הערבים אינם זועמים בשנה שעברה או בעשורים האחרונים ומציין את העיר הסורית חאמה בשנת 1982, כאשר היה נסיון מרד של האיסלם הסוני במשטר העלאווי של אסד, מלחמה חסרת רחמים אשר גבתה את חיים של 20,000 איש וחורבן העיר. הפחד עבר בעולם הערבי כמו אש בשדה קוצים ולמרות המצוקות, השתררה דממה. מוחמד בועזיזי הצית עצמו לאחר שמרכולתו הוחרמה והושפל ע”י שוטרת מקומית בעיירה סידי בואזיז. צעירים בעולם הערבי דרשו להישמע, להוטים להביע עמדה בסדר העמים המודרני החדש. די לדיכוי.            

תוניסיה נחשבה לאחת הכלכלות המצליחות ביותר בעולם הערבי, במיוחד בקרב המדינות שאינן מייצרות נפט, בשנים שקדמו ל”מהפכת היסמין”. אוכלוסייתה הומוגנית מבחינה אתנית ודתית  גבולותיה מוכרים מזה שנים רבות ,יש לה מסורת של שלטון ריכוזי עוד מלפני הקולוניאליזם הצרפתי שהחל בשנת 1881 .למרות המחסור במשאבים טבעיים, 11 מיליון אזרחיה נהנו מרמה גבוהה של בריאות, חינוך ושירותים ציבוריים אחרים. היה בה שיעור גבוה של בעלי בתים וצמיחה כלכלית יציבה ומהירה, בשיעור שנתי ממוצע של חמישה אחוזים בשני העשורים האחרונים. כלכלת תוניסיה משולבת עם העולם החיצון, מוקד משיכה צנוע להשקעות ופיתוח ענף התיירות. האבטלה בקרב בוגרי האוניברסיטאות,  הייתה קרובה יותר ל-20 אחוזים, בקרב הצעירים היגע אף  קרוב ל 27 אחוזים בקבוצת בני ה-30-20. עיקר הפיתוח הכלכלי בתוניסיה היה מרוכז גיאוגרפית לאורך החוף, בעוד שפנים המדינה הוזנח מאחור. מבדיקה שנערכה נמצא כי בשנת  2010 שיעור העוני נע בין 9-8 אחוז בתוניסיה בממוצע, אך באזורים אשר קרובים למרכז תוניסיה הגיעה שיעור העוני ל ממוצע של 30 אחוז.

פאול ריבלין במאמרו “השלל של בן עלי”, משתמש במילה “וואסטה”, שמשמעותה היא מתווך בעל קשרים לשלטון, מילה זו הייתה שגורה בפי האוכלוסייה המקומית שהפנימה כי על מנת להצליח, ליזום, או פשוט לנהל עסקים בתוניסיה, הם חייבים “לשמן” את המקורבים לשלטון על מנת לצמצם את “הבירוקרטיה” סיטואציית “הוואסטה” הגבירה את מורת רוחם של האוכלוסייה התוניסאית בכל הקשור לשחיתות של האליטה במדינה. אוכלוסיית העסקים הקטנה של תוניסיה החלה להראות את סימני התסכול ויצרו אפקט מכפיל לתסכול  ולחוסר שביעות הרצון מהתנהלותו המושחתת של שלטון בן עלי ו “המשפחה”, החדשות התפשטו במהירות בקרב בעלי העסקים והאינטרסים הכלכליים במדינה, התוצאה הייתה מקהלה גוברת של תלונות מקהילת העסקים המקומית, שחשו ששאיפותיהם חנוקות בסביבה עסקית מתסכלת יותר ויותר, פועל יוצא של התסכול המתמשך הוביל צעירים משכילים השואפים להתקדמות מהירה מכובדת  וראויה  שתוביל  לסלילת הדרך לפרנסה  ומתנגדים להגבלות שיצר השלטון העריץ של בן עלי על  האזרחים המוכשרים והמשכילים של תוניסיה אשר בזים להנחיות הממשלה המושחתת.

בשנת 2011 ,אחרי המהפכה, הממשלה החלה בתהליך החרמה. התהליך כלל את החרמת רכושם של 114 אנשים, בהם בן עלי עצמו, קרובי משפחתו וגיסיו, הוחרם רכוש שנרכש החל משנת 1987 .ברשימת הנכסים שהוחרמו נמצאו 550 בתים, 48 סירות ויאכטות, 40 תיקי מניות, 367 חשבונות בנק וכ-400 מיזמים בתוניסיה ומחוץ לתוניסיה. ערכם של הנכסים שהוחרמו הוערך רשמית בכ-13 מיליארד דולר, השווים ליותר מרבע מהתוצר לאומי גולמי של תוניסיה בשנת 2011.

מצרים, המצב הקיים שהאוכלוסייה במצריים מסתמכת על הסולידריות המשפחתית ועל עבודות מזדמנות, מקשה לחיות חיי עוני וזאת בעיקר לנוכח האבטלה הגבוה בקרב הצעירים המשכילים אשר חשופים לגלובליזציה בעולם  אשר הגיע גם אל העולם הערבי, ההתפתחות הטכנולוגית ובעיקר “הדרייב” שהגיע מתוניסיה, מהווה עילה מספקת לחומר הבעירה של המהפכה, לדעתי לאחר קריאת מאמרו של פואד עג’מי ניתן להניח כי הדור הצעיר לא הכיר את הדיכוי האכזרי של נשיא סוריה  חאפז אל אסד בעיר הסורית חאמה בשנת 1982,אשר גבה את חייהם של 20,000 מתנגדי השלטון והפכה למילה של קוד לאימה והעבירה מסר בסוריה ובכל מדינות ערב לכל מי שיעז לקרוא תיגר על השלטון, מרבית הצעירים במצריים אשר ארגנו את ההפגנות נולדו לאחר שנת 1982 ולכן המציאות הנוכחית הייתה עבורם משפילה יותר ומסוכנת יותר מהסיפורים של ההורים שלהם על תקרית העיר חאמה בסוריה. ההפגנה המאורגנת והמתואמת במצריים, רוכזו כלפי שלטון הנשיא חוסני מובארק ובמשפחתו ונקבע מראש לתאריך ה- 25/01/2011, תאריך שבו חל במצריים “יום המשטרה “, המארגנים הצעירים בשילוב כוחות פוליטיים רבים במצרים הכריזו על  “יום זעם” במקום “יום המשטרה” וכבשו את כיכר תחריר, שבמסגרתו נערכו הפגנות בהיקף חסר תקדים. השתתפו בהפגנות עשרות אלפי מצרים מכל רחבי המדינה ובמהלך המהומות נהרגו שלושה אנשים, נפצעו עשרות ורבים נעצרו. יוזמי ומארגני ההפגנות השתמשו ברשתות החברתית כמו פייסבוק  וטויטר ככלי לתכנון וארגון מחאה ה- פוליטית. לקראת ההפגנה נפתחו עשרות חשבונות פייסבוק בעד ונגד ההפגנה. גם מנהיגי האופוזיציה במצרים נענו לקריאות ברשת והשתתפו בהפגנות משיקולים פוליטיים אשר רכבו על גל המחאה העממית, ללא שימוש בסממני מפלגותיהם וארגוניהם על מנת לנצל את המומנטום של גל המחאה בתקווה להדיח את הנשיא חוסני מוברק בדיוק כפי שהצליחו בתוניסיה עם “מהפכת היסמין”. מארגני המחאה פתחו דף פייסבוק המכונה “כולנו ח’אלד סעיד”, לדף הפייסבוק הצטרפו למעלה מ- 400,000 חברים, אשר נפתח בעקבות מותו של ח’אלד סעיד, צעיר בן 28,שנהרג ביוני 2010 בעקבות פשיטת משטרה על בית קפה אינטרנט. למחרת ההפגנות במצריים התפרסמו דיווחים על חסימת רשתות הפייסבוק  והטויטר על ידי השלטונות במצרים. הופץ פוסט בפייסבוק תחת הכותרת “יום ההפיכה נגד העינויים, העוני, השחיתות והאבטלה” מארגני ההפגנה הפיצו בפייסבוק פרוט נרחב המגדירות את מטרות ההפגנה ודרך התנהלותה. הודגש במפורש כי ההפגנה תהיה א-פוליטית. המארגנים הסבירו כי דף הפייסבוק “כולנו ח’אלד סעיד” אינו מזוהה עם אף מפלגה ו/או תנועה פוליטית, הקריאה להפגנה היא ספונטאנית מתוך רצון לשינוי המצב הקיים בשאיפה להביא להדחתו של הנשיא הרודן אשר אינו רואה את מצב האזרחים במצרים וכל כוחו מושקע בבנו גאמל  שבכוונתו למנותו כיורש ,דוגמת סוריה עם באשר אל אסד. לקריאות של מארגני ההפגנה להגיע ביום ה- 25 לינואר לכיכר תחריר הצטרפו גם ארגונים פוליטית במצרים כולל האחים המוסלמים מאחר והיה לכולם מכנה משותף ואמונה שניתן להוביל להתפטרותו של הנשיא מובארק בדיוק כפי שהעם בתוניסיה הצליח לגרום לבריחתו של הנשיא בן עלי. הכוחות הפוליטיים אשר הצטרפו וניצלו את הקריאה להפגנה ספונטנית שתוכננה לתאריך 25.1.2011 בכיכר תחריר היו, תנועת ה-6 באפריל, תנועת האחים המוסלמים ,מפלגת אל-ופד ,אגודת אל-בראדעי ,מפלגת אל-ע’ד , תנועת כפאיה לקראת מועד ההפגנה הודיע אל-בראדעי כי לא ישתתף בהפגנות כדי לא למשוך את אור הזרקורים מהנוער המצרי הגאה. מארגני ההפגנה פרסמו והסבירו בפייסבוק  את הגורמים להפגנה, נכתב כי הגיע הזמן לשינוי, ציינו כי מצרים נמצאת באחד משלביה ההיסטוריים הגרועים ביותר מאז ומעולם והיציאה לרחובות ב-25 לינואר תהיה “סופה של השתיקה והכניעה למה שקורה במדינתנו”. המארגנים הדגישו כי אין מדובר בהפיכה צבאית אלא במסר לממשלה, שהעם החל לדאוג לעצמו ולדרוש את כל זכויותיו. המארגנים ציינו את הבעיות הרבות של האזרחים במצרים, דיכאון, ניסיונות התאבדות, עוני קשה מאוד, מחוסרי דיור המתגוררים בבתי עלמין ובגגות , שחיתות שלטונית ויוקר מחיה, אבטלה גבוה בקרב הצעירים, שרותי בריאות ירודים, כמו כן המפגינים ציינו את דרישותיהם מהשלטון, בקשה לביטול חוק החירום הקיים במדינה, הגבלת תקופת הנשיאות לשתי קדנציות, טיפול בבעיית העוני, פיטורי שר הפנים חביב אל-עאדלי, בגלל אחריותו לאנרכיה הביטחונית ופשעי מנגנוני הביטחון נגד האזרחים המצרים. מארגני ההפגנה ציינו את אירועי תוניסיה כהשראה להפגנות במצרים והתייחסו למחאה בתוניסיה “כדרייב” להשתתפות בהפגנה ולהפצת הרעיון, גולשי הפייסבוק במצריים שינו את תמונת הפרופיל שלהם לתמונה של דגל מצרים עם סמל דגלה של תוניסיה בציון תאריך ההפגנה המתוכנן.

טל פבל טוען במאמרו כי הרשתות החברתיות, פייסבוק וטוויטר, שימשו כבמה לארגון ההפגנות           וקריאה מקוונת למשתמשי הפייסבוק, בנוסף לעוד 44 רשתות חברתיות אחרות, שימש גם כבמה    לאירועים ההיסטוריים והחווית האישיות של אירועים שהתרחשו במצרים באמצעות סרטונים דרך  אתר אתר יוטיוב אשר שימש לתיעוד ויזואלי והפצתו באופן מידי  אל הרשתות החברתיות, סרטונים אלו צוטטו על ידי משתמשים אחרים והועברו במהרה לרחבי העולם .כמו כן טוען פבל כי הייתה זו המהפכה          הראשונה באזורנו אשר החלה כיוזמה בעולם האינטרנט והרשתות החברתיות והסתיימה בהפלת המשטר הקיים והעומד בראשו, כמו כן מציין כי רוח המחאה שטפה את האינטרנט, מצפון אפריקה ועד מדינות המפרץ.

לסיכום, ניתן לטעון כי השימוש ברשתות החברתיות סייע רבות במהלך המהפכות שחוו מדינות ערב באזורנו, אך לדעתי הוא  אינו הגורם למהפכות “האביב הערבי”, לאחר קריאת מאמרים וניתוח המצב החדש אשר נוצר במדינות ערב לאחר התפרקות ברית המועצות בשילוב הגלובליזציה והתפתחות הטכנולוגיה ניתן להניח כי הציבור הערבי הצעיר אשר נחשף לעולם ובעיקר לעולם המערבי דרך רשתות הטלוויזיה, האינטרנט ורשתות חברתיות, הבין כי השלטון העריץ במדינתם אינו מסוגל ואף אינו רוצה לשפר את מצבם הכלכלי והחברתי במדינתם, שלטון דיקטטורי אשר דואג לעצמו ולמקורביו, מבלי לאפשר לשאר האוכלוסייה חיים בכבוד, בסוריה ההתקוממות אשר החלה בעיירה דרעא לאחר שילדים ריססו כתובות גרפיטי בגנות המשטר, נעצרו ועונו ע”י השלטונות, מה שהתחיל כמחאה בהשראת “מהפכת היסמין” בתוניסיה, הובילה למלחמת אזרחים אשר טרם הסתיימה בסוריה. בתימן המחאה בהשראת “מהפכת היסמין” בתוניסיה, הצליחה להוביל לשינוי במדינה, אך בעקבות השתלטות כוחות אסלמיים קיצוניים כדוגמת אל קעידה והחותים, תימן נמצאת במלחמת אזרחים. במצריים המחאות הובילו לשינוי עם הדחתו של חוסני מובארק, שינוי אשר הביא לעליית האחים המוסלמים ולאחר שהציבור המצרי הבין כי גנבו לו את המחאה והרצון לשינוי, הגיעו מחאות נוספות אשר בהתערבות הצבא הוביל להפלת שלטונו של מורסי והאחים המוסלמים, בסופו של תהליך, מפקד הצבא א סיסי פשט את מדיו ונבחר בבחירות דמוקרטיות לנשיא מצריים. אלפרד אדלר, מייסד הפסיכולוגיה האינדיווידואלית אומר כי האדם הוא יצור חברתי והצד החברתי שלו הוא אשר משפיע על האדם ועל המניעים של האדם. כשאדם אינו מממש את הצד החברתי שלו, קשה לו יותר להגיע להגשמה עצמית וסיפוק עמוק בחיים. הרשתות החברתיות הן לב ליבה של המהפכה הווירטואלית. כולנו מחפשים ללמוד מניסיונו של האחר. כולנו רוצים בחברתו של זה שיש לנו אתו בכנה  משותף. צבי בראל במאמרו מציין כי בקלות רבה זכו המהפכות במדינות ערב בתואר “מהפכות האינטרנט”. נעשו מחקרים רבים ונפתח דיון על מנת לבחון את הקשר בין האינטרנט והרשתות החברתיות לבין מהפכות “האביב הערבי” .ניתן לבחון את שיעור התפוצה של האינטרנט והרשתות החברתיות בקרב הציבור במדינות המהפכה על מנת לשלול את הקביעה הנחרצת שאלמלא האינטרנט לא היו מתחוללות המהפכות. מציין כי במצרים, למשל, נמנו ב-2009 כ-16.6 מיליון משתמשים, לעומת 22 מיליון בדצמבר 2011, מתוך אוכלוסייה של כ-85 מיליון איש . בתוניסיה נמנו 3.5 מיליון משתמשים ב-2009, לעומת 3.85 מיליון איש בדצמבר 2011, מתוך אוכלוסייה של כ-10.5 מיליון אזרחים. בתימן שיעור התפוצה של האינטרנט הוא 14.5% ו-17%. לעומת זאת, מספר הטלפונים הסלולריים היה גדול פי שניים עד פי שלושה ממספר משתמשי האינטרנט. בחודשים הראשונים של המהפכה במצרים ובתוניסיה נמצא כי השימוש הנרחב ביותר בטוויטר נעשה על ידי משתמשים מחוץ למדינות המהפכה ופחות על ידי משתמשים מקומיים. עיקר השימוש באמצעי זה נעשה כדי להפיץ מידע על אירועים שכבר התרחשו ופחות כדי לגייס ציבור לקראת אירועים.

בתשובה שאלת המחקר שלי.

 האם הרשתות החברתיות הן הגורם למהפכת “האביב הערבי”

הרשתות החברתיות לא היו הגורם למהפכת “האביב הערבי” במדינות ערב, הגורם המשפיע הוא המצב הפוליטי בכל מדינה ולא תפוצת הרשתות החברתיות באותן מדינות. המחאות שהובילו למהפכת היו בראש ובראשונה, מכנה משותף של אובדן הכבוד העצמי בקרב הצעירים, התסכול, הדיקטטורה והעריצות, הדיכוי ויוקר המחיה, אך יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מהשימוש ברשתות החברתיות לסיקור והפצה של מחאות מהפכת “האביב הערבי” בעולם הגלובלי. ברצוני להביא כמקרה בוחן את המהפכה בתימן כמדינה ענייה אשר לא הייתה משופעת בעזרי אינטרנט ורשתות חברתיות כמו תוניסיה ומצריים והמהפכה הגיע גם לתימן אשר הוציאה את ההמונים לרחובות והצליחה לגרום לשינוי בהדחתו של הנשיא עלי סאלח והשבעתו של עבד אל מנסור אל האדי לנשיאה החדש של תימן, עד אשר הפלגים האיסלמיסטים השתלטו על המדינה שהובילה למלחמת אזרחים.

ביבילוגרפיה

אתר ויקיליקס. https://wikileaks.org/

פבל ט.(2011). המחאה החברתית והרשתות החברתיות, “אביב העמים הערבי” ,פרק ב,2011

נחמיאס, ר. (2011). תוניסיה: פתאום קם עם ומחליט שנמאס לו

Julian Assange.WikiLeaks.2010,נפוטיזם ושחיתות בתוניסיה

Ynet’ הירקן התוניסאי שהצית עצמו הפך לסמל לאומי,16.01.2011

Morozov  ,7.4.2009″מהפכת פייסבוק” “המהפכה הירוקה”

Mark pfeifle ,6.6.2009-הנשק הרך של הדמוקרטיה

אורפז ענבל, דה מרקר, האביב הערבי לא פרץ בגלל פייסבוק,06.08.2013

אלבשן יובל, 29.8.14, “הארץ”

ביסמוט בועז, הקלות הבלתי נתפסת של המהפכה,18.02.2011

גבאי צבי,תוניסיה: מהפכה עממית ערבית ראשונה, המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה,20.012011

הכט יעקב,6.9.2011, איגוד האינטרנט הישראלי, מהפכת הטוויטר

וויקיפדיה, תוניסיה,מצריים, תימן.

פופ’ וולפספלד גדי, הבין תחומי הרצליה, מדיה חברתית,05.04.12

זיסר אייל, מחאה  מהפכה מלחמת אזרחים,2014

פסקין דורון, אשת הנשיא לקחה 1.5 טון זהב,כלכליסט,17.1.11

קם אפרים -המזרח התיכון החדש, אפריל 2011

שיזף הגר, אופיום להמונים,06.09.2011

Anderson Lisa. Foreign Affairs. 2011

Ajami Fouad\Newsweek.06.02.2011

Ali Salim(2013). Who Should Clean Up the Mess?.27.08.2013

Aranki Nassar, A.(2016). Events of the Tunisian Revolution The Three First Years. Uppsala University.

brainy quote. Winston Churchill Quotes. https://www.brainyquote.com/quotes/winston_churchill_103739

Dresch, P. (2008). The history of modern yemen.

El Shahed, S. (2015). Freedom, bread, dignity: Has Egypt answered Jan. 25 demands?

Gunitsky, S. (2016). From the Spring of Nations to the Arab Spring. University of Toronto.

Juneau, T.(2013). Yemen and the Arab Spring: Elite Struggles, State Collapse and Regional Security.

MEDPRO Commentary. (2011). The Tunisian Revolution An Opportunity for Democratic Transition

Omri, M. S. (2012). A Revolution of Dignity and Poetry.

Perkins, K.(2014). A HISTORY OF MODERN TUNISIA. Cambridge University

Plumer, B. (2013). The economic roots of Egypt’s crisis.

Rennick, S. A. (2013). Contested Meanings in the Egyptian Revolution.

Recknagel, C. (2005). Egypt: Referendum Held On Multi-Candidate Presidential Polls.

Robbins, M. (2016). Tunisia Five Years after the Revolution. Findingsfrom the Arab Barometer.

the world factbook. https://www.cia.gov/library/publications/the-world-factbook/geos/ts.html

the world factbook. Egypt. https://www.cia.gov/library/publications/the-world-factbook/geos/eg.html

the world factbook. yemen. https://www.cia.gov/library/publications/the-world-factbook/geos/ym.html

Theodor T.(2014). Social Media Revolutionary Waves.The Case Of The Arab Sppring.2014

סיוע בעבודות אקדמיות
סיוע בעבודות סמינריון