Skip to content

עבודת סמינריון- הזיכרון הקולקטיבי של מלחמת לבנון השנייה

אוניברסיטת בר-אילן

המדור לזרועות הביטחון – תוכנית מורשה כ”ה

השפעת מלחמת לבנון השנייה על הזיכרון הקולקטיבי בישראל

מרצה:            

שם הקורס:     פסיכולוגיה וסוציולוגיה של הזיכרון הקולקטיבי בישראל

מס’ הקורס:   

שם הסטודנט:

כ”ג אב  תשפ”א                                                                                               1 באוגוסט 2021

תוכן עניינים

מבוא. 3

1. מלחמת לבנון השנייה. 4

2. זיכרון קולקטיבי 9

1.2. זיכרון קולקטיבי בעימותים ומלחמות. 11

3. ממצאים ודיון 14

סיכום ומסקנות. 19

ביבליוגרפיה. 21

מבוא

מטרתה של עבודת מחקר זאת היא לבדוק מהו הזיכרון הקולקטיבי ממלחמת לבנון השנייה. הזיכרון הקולקטיבי הוא חשוב בחייה של כל חברה ואומה, וזאת משום שהוא הדרך העיקרית שבה החברה מפתחת את התרבות שלה, ומשמרת את זהותה ומסורתה. הזיכרון הקולקטיבי לא רק שעוזר לחברה מסוימת לזכור את אירועי העבר ולתת להם משמעות לאומית, אלא שהוא גם להדריך את החברה מהי דרך הפעולה הנכונה לעתיד (הורוביץ-אריאלי, 2018).

הרציונל המחקרי הוא שמלחמת לבנון השנייה נחרטה בזיכרון הקולקטיבי בצורה שונה אצל אנשים שונים, וגם בצורה שונה לאורך זמן. הזיכרון הקולקטיבי ממלחמה הוא חשוב משום שהוא עוזר לבסס את התפיסה האם הפסדנו או ניצחנו במלחמה, זיכרון קולקטיבי חיובי או שלילי יכול להשפיע בצורה מהותית על המלחמה הבאה עם חיזבאללה ולבנון, וזאת בגלל הפקת לקחים מהזיכרון הקולקטיבי מהמלחמה הקודמת (Paez, & Liu, 2011).

מלחמת לבנון השנייה הייתה מלחמה לא צפויה, שהחלה כעימות בין לבנון לחיזבאללה בגבול הצפוני של ישראל. במקרים דומים בעבר, ישראל הבליגה על פעולות חבלה כגון אלה, וארגון חיזבאללה ציפה שישראל תבליג גם הפעם. אולם ההנהגה הישראלית החליטה לא להבליג, ולהגיב בחומרה על התקפתו של חיזבאללה בגבול הצפון. התגובה הקשה של ישראל החלה כהתקפה אווירית וגלשה מהר מאוד לפלישה קרקעית מלאה (דקל, 2016).

כדי לבדוק את הזיכרון הקולקטיבי מהמלחמה, ייבדק הזיכרון הקולקטיבי בטווח הקצר ובטווח הארוך, על מנת לראות האם ישנם הבדלים בשני סוגים אלה של הזיכרון הקולקטיבי. הזיכרון הקולקטיבי מושפע במידה רבה מהכיסוי התקשורתי של המלחמה, ולכן ייבדק גם הכיסוי התקשורתי של המלחמה בטווח הקצר והארוך, וכיצד הוא השפיע על הזיכרון הקולקטיבי והתפיסה של המלחמה על ידי הציבור בישראל.

1. מלחמת לבנון השנייה

הבוקר של ה -12 ביולי 2006 התחיל כמו כל בוקר אחר בכפרים הישראליים זרעית ושלומי. בשעה 9:00 בבוקר, כשהגיעו תושבי הכפר לעבודה, שגרת הבוקר השקטה נעצרה בפתאומיות כאשר מעל האופק הצפוני הופיע מקבץ של רקטות קטיושה. לפני שנשמעה האזעקה, הרקטות נחתו ביישובים השקטים, והתפוצצו בתוכם. כמה קילומטרים צפונה, בין הרכסים הסלעיים של דרום לבנון, עבדו צוותים של חמושי חיזבאללה על שיגור מרגמות ורקטות, תוך שמירה על מטח יציב של אש שזיעזעו את צפון הארץ. ההפצצה המפתיעה הזו הייתה הסחה למבצע נועז הרבה יותר: חדירה לצפון ישראל על ידי קומנדו מובחר של חיזבאללה. בעוד אזרחים ישראלים מיהרו להגיב, הסתננו חמושים בכבדות על גדרות הגבול בלתי מוגנות ליד המושב שתולה, אזור ללא פיקוח על ידי מצלמות מעקב. לאחר חמישה חודשים של תכנון קפדני ומספר ניסיונות ביצוע, מבצע ההתקפה של חיזבאללה יצא לדרך (דקל, 2016).

לאחר שהצליחו להיכנס לישראל ללא זיהוי, מיהרו אנשי חיזבאללה לעמדה צבאית ישראלית על דרך גבול נטושה בין הכפרים זרעית ושתולה. עמדה זו הציעה לחיזבאללה מיקום אידיאלי למארב. בצד אחד של הכביש היה וואדי, שבו השתמשו לכיסוי והסתרה בעת שהם צפו בכביש ובאזור החטיפה המיועד (סיבוני, 2016). בנוסף, השטח המחוספס הניב נקודה עיוורת לעמדות הגבול הישראליות הסמוכות, והפחית את הסבירות שהמארבים יקבלו אש ישירה מעמדה ישראלית מחוץ לאזור ההרג. כדי לצמצם עוד יותר את הסיכוי לגילוי, צלפים של חיזבאללה בדרום לבנון הפעילו והרסו מצלמות מעקב לאורך כבישי הגבול. קבוצות קטנות של לוחמים פתחו גם בשורה של פיגועי הסחה שהסיחו את דעתם של כוחות התגובה של ישראל שהתגבשו לאורך הגבול (מיכלסון, 2016).

בזמן שחבריהם ביצעו פיגועי הסחה, המארבים של חיזבאללה המתינו בשקט, מוסתרים בתוך הוואדי, מחכים שהחיילים ייכנסו למלכודת. באותו הזמן תקפו לוחמי חיזבאללה בעמדות מארב שני האמרים משוריינים ישראלים שערכו סיור שגרתי באזור. לפני הפיגוע, אחד מלוחמי חיזבאללה, שהתחבא בין עשבים שוטים עם טיל נגד טנקים, נצפה ממגדל תצפית צה”ל סמוך, אך ככל הנראה המגדל לא הצליח להעביר מידע זה בשל בעיות תקשורת(סיבוני, 2016). שני ההאמרים היו מאוישים על ידי חיילי מילואים. ההאמר הראשי הכיל ארבעה חיילים. מפקד הסיור הכללי, אהוד גולדווסר, ישב במושב המפקד, ליד הנהג, רזאק מודי, בעוד אלדד רגב ותומר ויינברג ישבו מאחור. בהאמר השני היו שלושה חיילים במקום הארבעה הרגילים. שני תורג’מן פיקד על ההאמר, בעוד וסים נאזל נהג בו ואייל בנין ישב מאחור. עם חלוף ההאמרים חיכו לוחמי חיזבאללה שיסעו סביב העיקול עד שנחשפו לחלוטין. כשההאמר עבר את הנקודה הגבוהה ביותר והחל לרדת כלפי מטה, תקפה החוליה הראשונה של חיזבאללה בצד הלבנוני של הגבול את השיירה על ידי שיגור טילים נגד טנקים וירי מקלע כבד, שהרסו את ההאמר השני של צה”ל. נאזל נהרג כאשר ההאמר נהרס מירי טנקים, בעוד שתורג’מן ובנין שרדו את המטח הראשוני ונורו למוות בעת שניסו להימלט מהרכב הבוער. כיתת חיזבאללה בצד הישראלי של הגבול ירתה בשני משגרי רקטות RPG מטווח קצר. גולדווסר, רגב ווינברג נפצעו באורח קשה ואילו מודי נפצע באורח קל. מודי גרר את ויינברג החוצה והם הצליחו להימלט מהרכב ולהתחבא בשיחים סמוכים. החוליה השנייה של חיזבאללה פנתה לעבר ההאמר הראשון של צה”ל וחטפה את החיילים הפצועים אנוש גולדווסר ורגב, ונמלטה חזרה ללבנון במכונית שהמתינה ונסעה דרך מטעי זיתים (מיכלסון, 2016).

זועם על הפיגוע הנועז, אישר ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט נקמה צבאית רחבת היקף נגד חיזבאללה. הפיגוע הרצחני סיפק לאולמרט הזדמנות לפגוע קשה ביריב הישראלי הותיק. באמצעות פעולה צבאית ביקשה ממשלת אולמרט להשמיד את יכולותיו הצבאיות של חיזבאללה ולשכנע את ממשלת לבנון לפרק את הארגון מנשקו ולזנוח את תמיכתה בו. המתכננים הצבאיים הישראלים האמינו בתחילה שהם יכולים להשיג במהירות את מטרותיהם המוצהרות של אולמרט, באמצעות קמפיין אווירי וימי, המגובה בכוחות קרקע מוגבלים. עם זאת, ככל שנמשכה מלחמת לבנון השנייה במשך 34 ימים, תוכניותיה של ישראל לניצחון מהיר ומכריע התמוססו (דקל, 2016).

מה שהתחיל כמערכה אווירית ישראלית התפתח במהירות למלחמת קרקע נרחבת של קרבות מבית לבית מדממים, שהישראלים לא היו מוכנים לנהל. מנהיגים פוליטיים וצבאיים ישראלים לא הצליחו לצפות את התוצאה הזו, מכיוון שפיתחו את תוכניות המלחמה שלהם על בסיס שלוש הנחות. הם הניחו שהצבא הישראלי מוכן למלחמה, הם הניחו שכוח יכול לשכנע את הלבנונים לוותר על התמיכה בחיזבאללה, והם הניחו שהם יכולים להשיג את מטרותיהם במהירות ועם עלויות מינימליות בחיי אדם ובמשאבים, כל שלוש ההנחות הוכחו בסופו של דבר כשגויות. למרות שהקמפיין הצליח לפגוע ביכולותיו הצבאיות של חיזבאללה, לפחות בטווח הקצר, ולהגביר את הביטחון בגבול ישראל-לבנון, הוא לא הצליח לפרק את הארגון מנשקו ולהפחית את כוחו הפוליטי של חיזבאללה, על ידי הפחתת התמיכה בארגון, ולהגדיל את יכולתה של ממשלת לבנון לשלוט בו. כתוצאה מתכנון שאפתני מדי וצעדים לא נכונים שלפני המלחמה בהכנה והכשרה, הקמפיין הישראלי הגביר את כוחו ויוקרתו של חיזבאללה, תוך שהוא פוגע במוניטין הצבאי הישראלי. על ידי ניתוח התכנון וההכנות של ישראל וחיזבאללה לפני המלחמה, אסטרטגיות מלחמה ופעולות צבאיות, ניתן כיצד ומדוע לא הצליחה ישראל להשיג את יעדיה במהלך מלחמת לבנון השנייה (סיבוני, 2016).

ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט הגדיר את חטיפת החיילים כפעולת מלחמה של מדינת לבנון הריבונית, וקבע כי לבנון תישא בתוצאות מעשיה והבטיח תגובה כואבת ומרחיקת לכת. ישראל האשימה את ממשלת לבנון במתקפה, משום שהיא בוצעה משטח לבנון. לחיזבאללה היו אז שני שרים בקבינט הלבנוני. בתגובה, ראש ממשלת לבנון, פואד סניורה, הכחיש כל ידיעה על הפשיטה וקבע כי הוא לא אישר אותה, ישיבת חירום של ממשלת לבנון אישרה עמדה זו. צה”ל החל לתקוף מטרות בתוך לבנון עם ארטילריה ותקיפות אוויריות שעות לפני שהתכנס הקבינט הישראלי כדי לדון בתגובה. המטרות כללו גשרים וכבישים בלבנון, שנפגעו כדי למנוע מחיזבאללה להעביר את החטופים. תקיפה אווירית ישראלית הרסה גם את מסלולי ההמראה והנחיתה של נמל התעופה הבינלאומי בביירות. חיל האוויר הישראלי פגע גם בטילים ארוכי הטווח של חיזבאללה, ורבים מהם הושמדו בימים הראשונים של המלחמה (דקל, 2016).

הרקע למלחמה התחיל עוד הרבה קודם לכן. לאחר המהפכה האסלאמית ב -1979, איראן, בראשותו של האייתוללה חומייני, אימצה מדיניות חוץ אגרסיבית ביותר שביקשה להפיץ את המהפכה האיסלאמית על כל העולם המוסלמי. חומייני בחר בלבנון, מדינה ערבית קטנה בעלת מיעוט שיעי ניכר, כבסיס הניסוי למדיניות שאפתנית זו. לבנון, באותה עת, הייתה נתונה בידי מלחמת אזרחים בלתי נסבלת, מלחמת אזרחים שהחלה בשנת 1975 ולכאורה אין לה סוף. בתוך אנרכיה זו נכנסו אנשי מודיעין איראנים וסוכנים צבאיים בחשאי ללבנון. בראש הקמפיין עמד חיל משמרות המהפכה האסלאמיים, זרוע העילית של הצבא האיראני. בעשורים שלאחר מכן השפעתה של איראן גדלה מאוד בלבנון, בעיקר באמצעות ארגון חיזבאללה (אברמס, 2016).

בעוד שהרחיב וגיבש את כוחו הפוליטי בתוך לבנון, חיזבאללה ניהל מלחמת גרילה נגד הצבא הישראלי בדרום לבנון. לוחמי חיזבאללה, המגובים בסיוע סורי ואיראני, תקפו את הצבא הישראלי בפיגועי התאבדות ומארבים. בסופו של דבר טקטיקות אלה שחקו את התמיכה הפנימית הישראלית בכיבוש דרום לבנון, מה שהוביל לנסיגה של רוב הכוחות הישראלים. הנסיגה הישראלית, שהתגאה בה חיזבאללה, הייתה עבורו ניצחון עבור הארגון שלהם והפגנת חוסר היכולת של ישראל לסבול לחימה ממושכת. אולם כביכול הניצחון שלהם לא היה מוחלט: הצבא הישראלי נותר בחלקים בלבנון. מבחינת חיזבאללה, כל נוכחות ישראלית בלבנון לא הייתה מקובלת. כך, המלחמה שלהם תימשך, גם אם המשמעות היא הבאת הקרב על אדמת ישראל (ליש, 2016).

בשנים שבין הנסיגה למלחמה, משנת 2000 עד 2006, ביצע חיזבאללה כמה פיגועים בשטח ישראל. באופן כללי, הישראלים גילו איפוק בתגובה לפרובוקציות אלה, מתוך אמונה שהוא יכול להכיל את חיזבאללה בעוד שהוא מתמודד עם מה שלדעתו הם איומים דחופים יותר, כמו חוסר יציבות ואלימות בשטחים, או השפעה איראנית גוברת במזרח התיכון. לחץ פוליטי מארצות הברית הגביר את הלחץ על ישראל להגביל את תגובותיה לתוקפנות של חיזבאללה. ארצות הברית, בעקבות מהפכת הארזים 2005, לחצה להתאפק ביחס לחיזבאללה, שכן היא ביקשה לטפח את הגידול באוטונומיה והדמוקרטיה הלבנונית בעקבות נסיגת סוריה. עם זאת, לסבלנות הישראלית כלפי חיזבאללה היו גבולות (אברמס, 2016).

ישראל החלה להיות מודאגת בשנת 2006 לגבי בניית רקטות חיזבאללה בגבולותיה, ותדירות המתקפות חוצות הגבול לישראל הן של חיזבאללה והן של חמושים פלסטינים. כוחו הפוליטי העולה של חיזבאללה בלבנון הדאיג גם הוא את ישראל, שכן אם כוחם ימשיך לגדול, בסופו של דבר הם יוכלו להבטיח את השליטה על הצבא הלבנוני, ולתת לארגון מונופול על הכוח הצבאי בתוך לבנון וגישה לשיפור יכולותיהם. כאשר חיזבאללה פתח במתקפה ב -12 ביולי, קיבלה ישראל הזדמנות לשים קץ לפשיטות חוצות הגבול של חיזבאללה ולעצור את כוחו ההולך וגובר שאיים על הביטחון הלאומי הישראלי. ישראל, כפי שאמר כבר לא הייתה מוכנה לסבול את נוכחותם של כוחות חיזבאללה לאורך הגבול, שפועלים באופן חופשי כמדינה בתוך מדינה, פועלים נגד ישראל כרצונם ומחזיקים את הישראלים כבני ערובה (ליש, 2016).

המניעים מאחורי המתקפה של חיזבאללה ב -12 ביולי נותרו לא ברורים. לדברי חסן נסראללה, מנהיגו של חיזבאללה, הפשיטה לא נועדה לעורר מלחמה עם ישראל. נסראללה טוען כי ארגונו יזם את המתקפה כדי לאלץ את שחרורם של אסירים שנלכדו בישראל. האסירים, הכריז נסראללה בעקבות המתקפה, לא יוחזרו אלא בדרך אחת, משא ומתן עקיף וסחר של אסירים. נסראללה הבטיח לפקידים לבנונים מודאגים שהסכסוך לא יתרחב מעבר למתקפה הראשונית. הלחץ הגובר מישראל, הוא הניח, יירגע לאחר 24 עד 48 שעות. אם הישראלים שוקלים כל פעולה צבאית להחזרת בני הערובה הביתה, אז הם טועים (אולמרט, 2014).

ראש הממשלה, אהוד אולמרט, התריס על תחזיותיו של נסראללה. מול לחץ ציבורי עז לנקום לאחר המתקפה, שהתרחשה חודש בלבד לאחר חטיפתו של גלעד שליט בידי מחבלים פלסטינים, החליט אולמרט לפעול בכוח ולנצל את ההזדמנות כדי להעניש את חיזבאללה. אולמרט דחה משא ומתן עם חיזבאללה. הוא הכריז שישראל תעניש את חיזבאללה על פעולת המלחמה שלה, בתגובה כואבת ומרחיקת לכת. באמצעות מבצע צבאי, ביקשה ממשלת אולמרט להחזיר את חייליה השבויים ולשפר את הביטחון הלאומי הישראלי על ידי חיסול או צמצום משמעותי של כוחו הצבאי והפוליטי של חיזבאללה. ישראל התכוונה להשיג מטרות אסטרטגיות אלה על ידי השגת שלוש מטרות תומכות. ראשית, להרוס או להפחית את כוחו הצבאי של חיזבאללה באופן מהותי, תוך התמקדות בארסנל הרקטות שלו. שנית, להפחית את התמיכה העממית בארגון בלבנון, על ידי שכנוע השיעים הלבנונים וקבוצות אחרות לא לתמוך בחיזבאללה. לבסוף, לחץ על ממשלת לבנון לפרק את חיזבאללה מנשקו, ולפרוס את הכוחות המזוינים הלבנוניים בדרום לבנון כדי לאבטח את הגבולות. השגת מטרות אלה, על פי שר הביטחון הישראלי אמיר פרץ, תעצב מחדש את הנוף הפוליטי הלבנוני, מטרה שאפתנית ביותר שעברה בהרבה את מטרות ההתקפות הישראליות הקודמות נגד הארגון (ליש, 2016).

2.זיכרון קולקטיבי

זיכרונות קולקטיביים הם המשותפים של הקהילה שעוזרות לעצב את זהותה הקולקטיבית. מנקודת מבט זו, הם הגרסה הקולקטיבית של זיכרונות אוטוביוגרפיים, שהם זיכרונות בנפרד המסייעים לעיצוב זהות אישית. הפונקציה שבונה זהות של זיכרונות קולקטיביים, מרמזת שלא כל הזיכרונות המשותפים הם זיכרונות קולקטיביים. כלומר, זיכרון יכול להיחשב קולקטיבי רק אם הוא משותף באופן נרחב ואם הוא עוזר להגדיר ולקשור קבוצה חברתית מסוימת. לדוגמה, האמריקאים, במידה מסוימת, אמריקאים מכיוון שהם מחזיקים בעיבודים משותפים של העבר, והאמריקאים שונים מרוסים, בין היתר מכיוון שהשניים מחזיקים בזיכרונות משותפים שונים לאירועים היסטוריים דומים. לדוגמה, שתי המדינות האלה זוכרות אחרת את מלחמת העולם השנייה, אך הם זוכרים אותה מפרספקטיבה אחרת לחלוטין, כאשר כל אומה הגדירה את הניצחונות וההפסדים שלה במהלך המלחמה. הזיכרונות השונים שלהם עוזרים לעצב את האופן שבו רוסים ואמריקאים רואים את מקומם בעולם וכיצד הם תופסים את עצמם כאומה (קינן, 2015).

יתרה מכל, יש המגדירים זיכרונות קולקטיביים כידע משותף נרחב על אירועים חברתיים בעבר שאולי לא חוו אותם באופן אישי, אך נבנים באופן קולקטיבי באמצעות פונקציות חברתיות תקשורתיות. ייצוגים חברתיים אלה, או ידע משותף אודות העבר, מעובדים, מועברים ונשמרים בקבוצה באמצעות תקשורת בין אישית ומוסדית. ייצוגים חברתיים של העבר מועילים לאנשים מסיבות שונות. ראשית, הם שומרים על דימוי חיובי של הקבוצה אליה הם משתייכים. שנית, הם משמרים תחושה של המשכיות עבור הקבוצה, כך שהיא תוכל להתקיים לאורך זמן. שלישית, הם נותנים הנחיות לגבי הערכים והנורמות הקובעים התנהגויות ותורמים להגדרת מה שמאפיין או צריך לאפיין את הקבוצה. רביעית, זיכרונות קולקטיביים הם משאב סמלי שניתן לגייס פוליטית כדי לתת לגיטימציה לאג’נדה פוליטית להווה ולעתיד (הורוביץ-אריאלי, 2018).

חוקרים בתחום טוענים שזיכרון קולקטיבי הוא איחוד של תהליך אינדיבידואלי, ודוגמא ליישום של תכונות אישיות על תהליכים קולקטיביים. דוגמאות הן כי בשיח החברתי יש שימוש במטאפורות המעידות על כך שהעם או האומה לא שוכחים, או תופעה של אירוע מודחק שמוצא מהזיכרון הקולקטיבי כי הוא גורם לתחושה שלילית ציבורית, או תופעה שבה אומה סובלת מעבר שלילי וצריכה לבטא רגשות כדי לרפא ולהתמודד עם העבר הזה. מנקודת מבט זו, הזיכרון הקולקטיבי הוא צירוף של תהליכים אישיים לאומיים, שבהם חברות נתפסות כפסיכולוגיות או אישיות. ההנחה היא כי זיכרון קולקטיבי שבו הנפש קולקטיבית מתקיימת מעל המוחות האינדיבידואליים. במקום זאת, אנו מחזיקים בראייה מבוזרת של הזיכרון הקולקטיבי, כאשר ייצוגים של העבר מופצים ויוצאים באמצעות אינטראקציה בין חברי קבוצה, כולל אינטראקציות בתיווך מוסדי כמו חינוך ציבורי או מפעלי הנצחה (קינן, 2015).

יתר על כן, זיכרון קולקטיבי יכול להיחשב כזיכרון תקשורתי ותרבותי. זיכרון קולקטיבי הוא העברת המשמעות והזהויות המפורשות, פורמליות או לא פורמליות, מהעבר ההיסטורי של הקבוצה החברתית. אם נתמקד בתהליך, הזיכרון הקולקטיבי מקיף את העברת התרבות בעל פה בין הדורות של האירועים החשובים לקבוצה החברתית. מאפיין מרכזי אחד של הזיכרון הקולקטיבי הוא הדינמיקה הקבוצתית בזיכרון ובשכחה, סיפורים בעל פה, שמועות, מחוות או סגנונות תרבותיים, בנוסף לסיפורים כתובים ופעילויות תרבות ממוסדות (הורוביץ-אריאלי, 2018).

עלינו להבחין בין זיכרון תקשורתי ותרבותי. הזיכרון הקולקטיבי קשור בעיקר להעברה בעל פה של מידע חי “ממקור ראשון” על אירוע, בעוד שזיכרון תרבותי הוא הפרשנות שהתרבות מעניקה למידע מסוים. דוגמה אופיינית לזיכרון תקשורתי הוא זיכרון דורי, המשתרע על פני 80-100 שנה, שזוהי תקופת החיים של דור אחד, וזה מסביר מדוע אירועים חשובים כמו מלחמות, הם אירועים חשובים לזיכרון הקולקטיבי, משום שישנם אנשי קשישים שחיים ועדיין מדברים על אירועים אלה. זהו זיכרון חי, וככזה הוא נוטה להיות בעל השפעה רבה יותר בשיח הציבורי ובהתנהגות אישית (ויניצקי-סרוסי, 2010).

זיכרון תרבותי לעומת זאת נוטה להיות בתיווך מוסדי יותר, באמצעות פונקציות חברתיות כגון הנצחה או חינוך ציבורי בנוגע להיסטוריה. הזיכרון הקולקטיבי בעינינו צריך לבחון את יחסי הגומלין בין המוסד הרשמי לבלתי פורמלי של הזיכרון התקשורתי. עימותים בין זיכרונות שונים של אותם אירועים, ובין זיכרון רשמי ובלתי פורמלי הם תכופים. לדוגמה, העמדה הרשמית או המוסדית לוקחת על עצמה עמדה מסוימת בכל הנוגע לאירוע חשוב לאומה, בעוד שהזיכרון החי של האנשים נוגד את העמדה הרשמית הזו. הזיכרון התרבותי חשוב מכיוון שהוא יכול “להחזיר לחיים” זיכרונות ישנים באמצעות דיאלוג וממניעים פוליטיים (שוב, 2017).

למרות שבאופן מסורתי נלמד במדעי הרוח, הזיכרון הקולקטיבי הפך לתחום של עניין בפסיכולוגיה. גישות נפוצות בפסיכולוגיה לחקר הזיכרון הקולקטיבי כללו את חקר המנגנונים הקוגניטיביים המעורבים ביצירת והעברת הזיכרון הקולקטיבי, והשוואת הייצוגים החברתיים של ההיסטוריה בין קבוצות חברתיות. מחקר על הזיכרון הקולקטיבי נקט את הגישה שמשווה כיצד קבוצות חברתיות שונות יוצרות ייצוג משלהן של ההיסטוריה וכיצד זיכרונות קולקטיביים כאלה יכולים להשפיע על אידיאלים, ערכים, התנהגויות ולהיפך. פיתוח זהות חברתית והערכת העבר על מנת למנוע דפוסי עבר של קונפליקטים ושגיאות, הם פונקציות אפשריות המסבירות מדוע קבוצות יוצרות ייצוגים חברתיים של ההיסטוריה. המחקרים הפסיכולוגים מתמקדים בסקר קבוצות שונות או בהשוואת הבדלים בזיכרונות מאירועים היסטוריים. הבדלים בזיכרונות קולקטיביים בין קבוצות חברתיות, כגון אומות או מדינות, יוחסו לנרקיסיזם קולקטיבי והטיה אגוצנטרית/אתנוצנטרית (Billig, 2015).

1.2.זיכרון קולקטיבי בעימותים ומלחמות

לכל צד בקונפליקט בין שתי חברות או אומות, יש מבנה שונה של מקורותיו והתפתחותו של הקונפליקט. זיכרונות קולקטיביים של קונפליקטים בעבר ממלאים תפקיד חשוב בשמירה על אלימות בין קבוצות חברתיות. לדוגמה, הזיכרון הקולקטיבי של אירועים אלימים עשוי להצדיק אלימות עכשווית ועשוי לסייע לביצוע ותדלוק אלימות חדשה. הספרות לפיוס ויישוב סכסוכים מצביעה על כך שהתייחסות לעבר והכרה בנזקים שנגרמים על ידי הקבוצה הם חיוניים לביסוס יחסי שלום. עם זאת, על מנת להתייחס לעבר בצורה יעילה יש להבין כיצד קבוצות מפרשות את העבר של קונפליקט בין קבוצות, וכיצד זיכרונות מהעבר משפיעים על קונפליקט שוטף (Paez, & Liu, 2011).

זיכרונות קולקטיביים מקונפליקטים בין קבוצתיים היו נושא דיסציפלינות שונות בתחום האקדמי, כגון היסטוריה, אנתרופולוגיה, סוציולוגיה, מדעי המדינה ופסיכולוגיה. כל תחום משתמש בכלים מתודולוגיים ותיאורטיים שונים שמובילים לחילוקי דעות בנושאים מהותיים בנוגע להגדרה, התוכן והמיקום הזיכרון הקולקטיבי (Paez, & Liu, 2011).

באופן כללי, המונח זיכרון קולקטיבי שימש להתייחסות למבנים מעברה של הקבוצה. זיכרונות קולקטיביים מקונפליקט בין קבוצות מספקים מבט קוהרנטי על מקורותיו והתפתחותו של הקונפליקט, ומזהים את אירועי המפתח של הקונפליקט. ככזה, הזיכרון הקולקטיבי מהווה את מה שנזכר, כלומר את המקרים והאירועים הספציפיים, וכיצד זכורים אירועים אלה, כלומר, הפרשנויות שלהם. זיכרונות קולקטיביים לא חייבים לספק תיאור אמיתי של מה שקרה בפועל. הצרכים והמניעים של ההווה מעצבים אילו אירועים זכורים וכיצד הם זכורים. מחקרים בפסיכולוגיה חברתית מראים שקבוצות מונעות לזכור באופן סלקטיבי כמה אירועים תוך שכחת אחרים. מכאן שזיכרון קולקטיבי משוחזר, מתחדש או מעוטר כפונקציה של ההווה, או של צרכיה של הקבוצה. ישנם ארבעה עקרונות נפוצים של זיכרונות קולקטיביים של קונפליקט. העיקרון הראשון הוא שהזיכרון הקולקטיבי של כל קבוצה, מספק לגיטימציה למקורותיהם והתפתחותם של קונפליקטים, שנית הוא מציג את הקבוצה באור חיובי, שלישית הוא מבצע דה לגיטימציה של היריב, ורביעית הוא מתמקד בהצגת הקבוצה העצמית כקורבן (קרויזר, 2015).

קונפליקטים, במיוחד אלימים, מאופיינים באיום מוגבר על הקבוצה, כאוס, חרדה וחוסר ביטחון לשלומה. בזמנים אלה אנשים מרגישים פחות שליטה על חייהם וסביבתם. חברי הקבוצה צריכים להפיק משמעות מהחוויה הקולקטיבית של קונפליקט. במהלך קונפליקט בין קבוצות, זיכרונות קולקטיביים מספקים משמעות לאירועים הנוכחיים על ידי הצבתם לקונטקסט העבר. על ידי מתן נרטיב קוהרנטי של הקבוצה, הסיפור של הקונפליקט והתייחסותו לקונפליקטים הנוכחיים, זיכרונות קולקטיביים מספקים את ההקשר בו מובנת המציאות הנוכחית. שכן אם אין צורך לתת דין וחשבון לתופעות בהווה, לא תהיה תחושת היסטוריה או עבר. קונפליקט בין קבוצות מאיים לא רק על רווחתם הפיזית של הקבוצות המעורבות, אלא גם על זהויות קבוצתיות סמליות. האיום לקבוצה מחזק את הסולידריות, המחויבות והזדהות עם הקבוצה. הדחף לשמור על זהות חיובית ודימוי עצמי חיובי מעורר הטיות קבוצתיות בזיכרונות ופרשנויות של אירועים קודמים או אחרונים (Nets-Zehngut, 2016).

המניע לשמור על זהות קבוצתית חיובית מתחזק בתקופות של קונפליקט בין קבוצות. קונפליקט נתפס לעתים קרובות על ידי קבוצות יריבים כמאבק בין טוב ורע. בניסיון להציג את הקבוצה כצד הצודק בקונפליקט, יש סיכוי גבוה יותר שחברי הקבוצה יטעו ויעוותו את אירועי העבר בדרכים המתארות את הקבוצה בצורה טובה, ואילו הטיות המתארות את הקבוצה באופן שלילי הן נדירות. תהליכים קוגניטיביים ומוטיבציוניים של תשומת לב סלקטיבית, יצירה, הגזמה, מזעור פגיעה ושלילת או חלוקת אחריות, מובילים לפרשנויות של העבר ולגיטימציה של הקבוצה ודה לגיטימציה של היריב. מחקרים על תגובות אנשים כלפי מעשים רעים של קבוצתם שלהם, מראים שאנשים לעתים קרובות ממזערים את חומרת הנזק שנגרם, מאשימים או משתמשים בנסיבות חיצוניות כדי להסביר את הפעולות השליליות של הקבוצה, או מטילים אחריות על הנזק שנגרם על הקורבנות (Nets, 2013).

הזיכרון הקולקטיבי הוא כלי רב עוצמה של מניפולציה על ידי מנהיגים ואליטות כדי להצדיק ולהוביל קבוצות לפעולה קולקטיבית. זיכרונות קולקטיביים לא רק מעידים על הבנת ההווה, אלא הם גם מעצבים ציפיות לעתיד ומשמשים הצדקה לפעולות הנוכחיות של קבוצה. במקרים מסוימים, כדי להצדיק טענות פוליטיות, זיכרון האירועים נמשך שנים רבות לאחר שהתרחש האירוע. זיכרונות קולקטיביים של קונפליקט מציגים את הקבוצה כקורבן ומתמקדים בסבל ובקורבנות. הצגת העצמי כקורבן משמשת לגיטימציה של פעולות שליליות עכשוויות נגד חברי הקבוצה היריבה, וכן לבסס את המוסר והלגיטימציה של הקבוצה. איום, פחד ודה לגיטימציה של היריב המשובץ בזיכרונות קולקטיביים של עימותים אלימים, גורמים לתפיסת היריב כמאיים ביותר. כתוצאה מכך, כל קבוצה עשויה לתפוס את מעשי האלימות שלה כמוצדקים כתגובה לאיום או לפרובוקציה מצד הקבוצה היריבה. מכיוון שלכל קבוצה יש את הזכות להגן על עצמה, נקמה בתגובה לפרובוקציה נחשבת מוצדקת. במסגרת זו, זיכרונות קולקטיביים של קורבנות עבר מעוררים את הצורך לעסוק באלימות הגנתית, כלומר לתקוף את היריב ראשון כדי להתגונן. גם אם הקבוצה נתפסת כאחראית למעשים אלימים, הדימוי החיובי של הקבוצה אינו מאוים אם מעשים אלה נתפסים כתגובה לפרובוקציה של הקבוצה היריבה (Paez, & Liu, 2011).

3.ממצאים ודיון

מלחמת לבנון השנייה נחשבת כתבוסה צבאית בזיכרון הקולקטיבי של ישראל. במלחמה זו מילאה התקשורת תפקיד חשוב בזיכרון קולקטיבי זה, ויש הסבורים כי היא מילאה תפקיד חשוב בהצגת המלחמה ככישלון. לאורך השנים התקיימה הבנה בשיח הציבורי כי על רקע שנים של שלום בגבול הצפון, תוצאות המלחמה טובות יותר מהרושם הראשוני. לאור זאת, חשוב לבחון את עמדת התקשורת בעיצוב שיח תפיסת המלחמה בשנים שמאז המלחמה (סיבוני, 2016).

 לכל מלחמה יש היסטוריה משלה, שנוצרה לפניה, במהלכה או לאחריה. עם השנים השתנו הסיפורים והמיתוסים. רוב המחקר בנושא הזיכרון הקולקטיבי של מלחמת לבנון מתמקד באופן שבו החברה בונה את עברה מנקודת המבט הנוכחית, וכיצד משפיעים האינטרסים והפוליטיקה העכשוויים על עברה של החברה הישראלית. זיכרונות ממלחמות ישראל יכולים להיות חשובים, מכיוון שזיכרונות ממלחמות עבר משפיעים לפעמים על התהוותן של מלחמות עתידיות (יעלון, 2019).

מחקרים מראים שהתודעה הציבורית היא חלק לא פחות חשוב במלחמה מאשר תחומים אחרים. חוקרי אסטרטגיה צבאיים מסכימים לגבי מידת ההשפעה של בחירת מטרות המלחמה על ידי הקהל האזרחי, בחירת אמצעי הלחימה, ולעתים אף מהווה תחום מרכזי במלחמה, כולל השפעת ההתנהגות המלחמתית עצמה. בעידן המודרני חלו שינויים משמעותיים: מצד אחד, יחס דעת הקהל למלחמות ומצד שני השפעת המצפון והכלים של השפעה על דעת הקהל. מאז שנות התשעים ההגנה על חיי אדם הפכה לשיקול משמעותי במלחמה, בעוד שבשנות האלפיים התחזקו השיקולים האנושיים לרמה של רצון למנוע פגיעה אזרחית ככל האפשר, זהו הבסיס בנושא ציפיות חברתיות למלחמה ללא קורבנות. הסיבה לכך היא שציפיות האזרחים בישראל השפיעו רבות על תורת הלחימה של צבא ההגנה הישראלי במלחמת לבנון השנייה, והובילו גם למסע תעמולה שמכוון נגד חיזבאללה כדי לשמור על תמיכת הציבור במלחמה. באותה מלחמה, תפיסת הניצחון של הציבור הישראלי קיבלה ביטוי במהלך מלחמת לבנון השנייה, והתקשורת דנה בנושא זה באופן תכוף (יעלון, 2019).

אין בספרות המחקר הגדרה עקבית ומאוחדת לגבי אופי המלחמה על התודעה. המושג “זירת תודעה” הוא בעיקרו ניצחון מורלי בעימות לאומי. מדינות נמצאות לעיתים תכופות בסכסוכים אתניים או לאומיים מחוץ לגבולותיהן, והחשיבות של דעת הקהל גוברת בסכסוכים אלה. הצבא, שחייב להתחשב בפעולותיו ברמת התודעה, נועד להסביר, לפרש ולהגדיר לקהל היעד את מטרת הפעולה הצבאית, מטרותיה ואף תוצאותיה, באופן המשקף את המדיניות והאינטרסים של היוזם של הפעולה (גלסנר, 2005).

התודעה היא ממד נוסף של המערכה הצבאית, ממד הקשור להיבטים סובייקטיביים כגון מחשבות, אמונות, תפיסות, השקפות עולם, פרשנויות וסמלים. ממד התודעה הוא תהליך קבוע של מתן משמעות לאירועים המתרחשים במציאות, ולכן הוא ממד שניתן לתפעל ולהשפיע עליו. מימד התודעה רווי במשתנים ושחקנים, וכדי ליצור אפקט אפקטיבי יש צורך בהתכתבות בין המאמצים השונים המעצבים את המציאות, במיוחד שימוש בכוח צבאי למשל, לבין הסיפור שהצבא מבקש להעביר לתודעתו של הציבור בישראל או לתודעתו של היריב. בנוגע להיבט התודעה של המבצע הצבאי, צה”ל רואה את הקרב על התודעה לא פחות חשוב מההיבט הפיזי. החשיבות וההכרח בהיווצרות התודעה של החברה הישראלית, כמו גם בגיבוש תודעת היריב היא מכריעה בהקשר של הניצחון או ההפסד במלחמה. בהקשר זה, לצה”ל ישנו מערך שנועד להתמודד עם תודעת הקהל במהלך המלחמה, שנועד ללמוד פעולות צבאיות מנקודת מבט מודעת וליזום פעולות שמטרתן להשפיע על תודעת האויב, בעיקר באמצעות תעמולה, לוחמה פסיכולוגית ולעתים הטעיה (גלסנר, 2005).

החשיבות של המלחמה על התודעה אצל הצבא הישראלי באה לידי במהלך המלחמה עצמה, כאשר יושמה צנזורה צבאית, והעיתונות הישראלית פעלה לפי צנזורה והנרטיב של הצבא ומקבלי ההחלטות. צנזורה עצמית הייתה נפוצה בקרב עיתונאים בישראל במהלך מלחמת לבנון השנייה בשנת 2006. רוב הכתבים הצבאיים קיבלו את הנרטיב הרשמי של הממשלה והדרג הצבאי, והם ביצעו צנזורה עצמית במהלך המלחמה כדי להיות מיושרים עם נרטיב זה. לפיכך, צנזורה עצמית השפיעה על עקרונות מרכזיים, שגרת הדיווח ושיטות עיתונאיות של התקשורת הישראלית במהלך סיקור המלחמה. אף על פי כן, נמצאו הבדלים אחדים בין גופי תקשורת: עיתונאים ופרשנים שסמכותם או מוצאם מבוססים בצבא, השתמשו בשיטות של צנזורה עצמית, תוך רציונליזציה, ואילו פוליטיקאים וגופי תקשורת אחרים היו ביקורתיים יותר כלפי מהלך הלחימה (Elbaz, & Bar-Tal, 2019).

הצנזורה העצמית של העיתונות גרמה להיקף מצומצם של דיון חברתי. הצנזורה העצמית מנעה דיון ציבורי בנושאים רגישים שונים בתקשורת במהלך המלחמה, ובכך צמצמה את היקף הדיון. התקשורת הציגה בעיקר או רק עמדות ומידע שהיה בקונצנזוס במהלך המלחמה. תוכן החדשות נוסד לאינדקס בהתאם למסגרת הפוליטית והצבאית המובהקת שמציעות הממשלה והנרטיב הכללי הצבאי. כך, באמצעות ידיעות חדשותיות וכתבות בעיתון, הצליחה האליטה הצבאית לשלב בתודעה הציבורית את התנגדותה להפסקת אש, ולגבש קונצנזוס על התוכנית המבצעית שלה מבלי שתצטרך להסביר את הרציונל העומד מאחוריה (Elbaz, & Bar-Tal, 2019).

בנוסף לכך הנרטיב הצבאי תמך בהפחתת ידע לגבי הכישלונות הצבאיים של צה”ל. הצנזורה העצמית מנעה מהציבור לדעת על כשלים במהלך המלחמה, וזאת על מנת לא לעורר התנגדות ציבורית. עיתונאים ישראלים שהיו מודעים לכשלים מבצעיים של צה”ל בזמן אמת במהלך מלחמת לבנון השנייה החליטו לא לדווח על כישלונות אלה כדי להמשיך לגייס את תמיכת הציבור לתמוך בפעילות הצבאית של ישראל באותה עת (Elbaz, & Bar-Tal, 2019).

זה היה הסיקור התקשורתי במהלך המלחמה, אולם הסיקור בשנים שלאחר הלחימה היה שונה. מעת לעת לאורך השנים, גישות שונות הופיעו בשיח הציבורי הישראלי ועיצבו את הזיכרון הקולקטיבי של מלחמת לבנון השנייה. התקשורת המשיכה את הביקורת על המקצועיות של צה”ל במהלך המלחמה, במיוחד על מפקדיו. מסר זה חלחל גם למערכת הביטחון הבכירה. מנהיגי הצבא הרגישו שיש פגמים בביצועי צה”ל במהלך המלחמה. הביקורת הזו, שנמשכה בשנים שלאחר המלחמה, והייתה גם במהלך המלחמה עצמה, השתנתה עם השנים כאשר התבררו ההשפעות ארוכות הטווח של הלחימה, ולא רק התוצאה המידית שלה בפועל. במילים אחרות, בדיעבד, הכישלונות במבצע הצבא הפכו להצלחה בטווח הארוך, בגלל השקט היחסי שהושג בגבול הצפון (ישראלי, 2016).

ככל שחלפו השנים התקשורת לא דנה במהות המלחמה והאם היא הייתה מוצדקת. השיח סביב תוצאות המלחמה לטווח הארוך בישר על השקט שהתפתח בגבול הצפון לאורך זמן כמדד להצלחת המלחמה. כלומר, השקט בצפון הוכיח שהמלחמה הייתה מוצדקת, ואולי היא ההוכחה הטובה ביותר לכך שהמלחמה לא הייתה כישלון גדול, כפי שהיא נתפסה מיד עם סיומה (ישראלי, 2016).

ולכן המסקנה היא שבהתחשב בזיכרון קולקטיבי, ישנה חשיבות להשפעה המידית של אירוע לאומי, ובמקרה של מלחמה, כיצד המלחמה נזכרת מיד לאחר סיומה. לפעמים זיכרון זה מתגבש ומשאיר חותם בל יימחה. ההשפעה המידית של מלחמת לבנון השנייה בשיח התקשורתי הייתה לכאורה של כישלון צבאי בטיפול במלחמה ובהתנהלות צה”ל. ואכן, בתקופה שלאחר סיום המלחמה, הנרטיב השולט היה שישראל סיימה את המלחמה ללא שום הישג צבאי. נראה שחלוף הזמן ריכך חלק מהיבטים אלה, וכיום התמונה נראית פחות חמורה.

מטבע הדברים, ככל שחולפות השנים, חלה ירידה בדיון התקשורת על מלחמת לבנון השנייה והשלכותיה. במובנים רבים, עצם חוסר הדיון במלחמה העצים את תחושת השקט בצפון. כאשר המלחמה בכל זאת הופיעה על סדר היום של התקשורת, השיח התמקד בסוגיות של שימוש בכוח ופחות בתוצאות האסטרטגיות של המלחמה. עניינים פוליטיים משמעותיים הקשורים לתוצאות מלחמת לבנון השנייה לא נדונו בכלי תקשורת לעתים קרובות, וכאשר נדונו הם היו בשוליים, למשל ההיבטים הפוליטיים של החלטת מועצת הביטחון 1701 (ישראלי, 2016).

אם נשווה את המקרה של מלחמת לבנון השנייה למלחמת יום כיפור כדוגמה, נראה שישנו דמיון בין שני המקרים, גם במלחמת יום כיפור הזיכרון הקולקטיבי מהמלחמה הוא שלילי, והוא השפיע על איך שהמלחמה נתפסה בידי הציבור. מלחמת יום הכיפורים משנת 1973 מעוררת תחושה לא נוחה בקרב אזרחי ישראל. רבים רואים בה כישלון או אסון. הדבר ניכר בהתייחסות למלחמה בספרות הישראלית, או באופן שבו נזכרת המלחמה בתקשורת. ניתן לתאר את מלחמת יום הכיפורים ככישלון או תבוסה על ידי צבירת טיעונים לצד אחד, אך ניתן גם להעריך אותה כהישג על ידי גיוס קבוצות טיעונים אחרות. הזיכרון הקולקטיבי מהמלחמה תלוי בצורה שבה מציגים את הישגי המלחמה או את הישגיה, והוא תלוי במידה רבה גם בכיסוי התקשורתי או הספרותי של המלחמה (Liebman, 1993).

יחד עם זאת ישנן כמה סיבות מהותיות לכך שהמלחמה נחשבה לכישלון, למרות אופן הכיסוי התקשורתי החיובי או השלילי לגבי המלחמה. אזכור המלחמה בעיתונות ומאמרים פופולריים מצביע על הסיבות הבאות, להיזכר בה כאל כישלון, ראשית מספר ההרוגים הרב, שנית אובדן השטח במלחמה, שלישית אופי ההפתעה של המתקפה, בניגוד לציפיות האליטה הצבאית והפוליטית בישראל. אפשר לטעון כי לסיבות אלה יש לכך שתי השלכות. ראשית, היא הרסה את אמון הציבור בהנהגה וערערה את תחושת הביטחון של הציבור. שנית, היא צמצמה את תחושת הניצחון שאולי הייתה עולה אחרי סיום המלחמה. הפחד והחשש שקדמו למלחמת ששת הימים, הגבירו את תחושת הניצחון. במקרה של מלחמת יום הכיפורים, הציבור הרגיש בטוח לפני פרוץ המלחמה, אבל הוא הרגיש פחות בטוח לאחר סיום המלחמה. חוסר יכולתה של ישראל להשיג ניצחון צבאי מוחץ נבע מהתערבות המעצמות הבינלאומיות, הדבר הפגין תלות ישראלית, והצביע על המסקנה שישראל לא תוכל לנצח לבדה את אויביה בצורה נחרצת, מכאן שהיא תמיד תהיה כפופה לאיומים ביטחוניים (Liebman, 1993).

סיכום ומסקנות

מטרתו של מחקר זה הייתה לבדוק את הזיכרון הקולקטיבי של מלחמת לבנון השנייה. הרציונל המחקרי היה שזיכרון קולקטיבי הוא חלק חשוב מאוד בתרבות של החברה, ובמיוחד בכל הנוגע למלחמות ועימותים, משום שזיכרון קולקטיבי הוא זה שקובע במידה רבה הם המדינה ניצחה במלחמה או הפסידה בה, וזאת בהתאם לאופן שבו הציבור זוכר את המלחמה ואת תוצאותיה, האם הזיכרון הוא חיובי או שלילי מהמלחמה.

בעבודה ראינו שמלחמת לבנון השנייה הייתה ייחודית, וזאת בעיקר בגלל אלמנט ההפתעה של המלחמה. הפוליטיקאי, ראשי הצבא, והציבור בישראל לא ציפה שישראל תצא למלחמה כוללת עם לבנון וארגון חיזבאללה בעקבות המקרה של רציחת וחטיפת החיילים בגבול הצפון. אנשי חיזבאללה תכננו את חטיפת ורציחת החיילים במשך זמן רב, וטמנו מארב לחיילי צה”ל. ממשלת ישראל בראשות אהוד אולמרט החליטה להגיב בעוצמה למקרה החטיפה, ובתחילת המבצע החלה במתקפה אווירית על מאחזי חיזבאללה בלבנון, ולאחר מכן הוחלט להכניס כוחות קרקעיים ללבנון.

ארגון חיזבאללה התבסס בלבנון עוד הרבה לפני המלחמה, ושורשו מתחיל עם המהפכה האיסלאמית באיראן ב 1979. הארגון החל את פעילותו עוד מימי מלחמת האזרחים בלבנון, ועם השנים הוא הרחיב את כוחו הפוליטי ואת התמיכה בו. הארגון ניהל מלחמת גרילה נגד הצבא הישראלי שהיה נוכח בלבנון, עד אשר צה”ל נסוג מלבנון בשנת 2000. מבחינתו של חיזבאללה הוא ראה בצבא הישראלי ככובש וכאויב, וכל נוכחות ישראלית בלבנון לא הייתה מקובלת. גם לאחר נסיגת צה”ל מדרום לבנון, חיזבאללה המשיך את המתקפות נגד צה”ל על הגבול בין ישראל ללבנון. לפני מלחמת לבנון השנייה חיזבאללה ביצע פיגועים נגד ישראל, אולם ישראל גילתה איפוק ולא נגררה למלחמה.

עוד ראינו בעבודה שזיכרון קולקטיבי הוא הזיכרון הקיבוצי של כלל האוכלוסייה, הקשר לאירוע לאומי חשוב, כמו מלחמה או כל אירוע תרבותי וחברתי אחר. הזיכרון הקולקטיבי הוא חשוב בחייה של חברה מסוימת, משום שהוא עוזר לשמר את העבר ונותן תחושה של המשכיות, ובנוסף לכך הוא משמש כמדריך לגבי התנהגות עתידית, וזאת כתוצאה מלקחי העבר. כדי להבין את הזיכרונות של מדינה צריך להבין משהו מהותי בזהותם הלאומית ובהשקפתה. כמובן שלמדינות אין זכרונות, האנשים בארץ שומרים על הזיכרונות, אך לעתים קרובות ישנם נושאים משותפים לכלל האזרחים.

הזיכרון הקולקטיבי מקיף הן את המסגרות המשותפות המעצבות ומסננות לכאורה את האינדיבידואלי או האישי, וייצוגים של מקרי העבר, כולל טקסטים רשמיים, טקסי הנצחה וסמלים פיזיים כגון אנדרטאות. הסוציולוגיה העכשווית של הזיכרון הקולקטיבי התבססה בעשורים האחרונים, לאחר שחוקרים החלו לחקור את ההשפעות של הזיכרון הקולקטיבי מבחינה סוציולוגית ופסיכולוגית. אף כי תחום מחקר זה הדגיש בתחילה לגבורה, במיוחד הנצחות לאומיות שחיזקו את הלגיטימציה של המדינה, החוקרים החלו במהירות להתייחס לדרכי ההתמודדות של הקולקטיביות עם טראומות מהעבר, או פרקים המעוררים בושה לאומית, חרטה או חילוקי דעות, וזה מאיים להשחית את זהות לאומית.

הממצא העיקרי של עבודת מחקר זאת הוא שבטווח הקצר, מלחמת לבנון נתפסה ככישלון על ידי הציבור בישראל, וזאת בהתחשב באופן שבו נתפסה המלחמה בהתבסס על תוצאותיה בשטח. הציבור האמין כי המטרות של המלחמה לא הושגו, לא מוגר כוחו של חיזבאללה, הארגון המשיך להתקיים וממשלת לבנון לא הוקיעה אותו, ולכן הניצחון לא היה מוחץ מבחינה צבאית. מעבר לכך היו גם אבידות רבות לצבא הישראלי ובעורף הישראלי, ברכוש ובנפש. אולם בטווח הארוך יותר, נראה שהמלחמה הייתה הצלחה, וזאת בהתבסס על התוצאה של שקט יחסי בטווח הארוך, שהגיע בעקבות המלחמה. ההתייחסות לשקט ארוך הטווח וההצלחה היחסית בטווח הארוך באה לידי ביטוי בהתייחסות התקשורתית לתוצאותיה של המלחמה.

ולכן המסקנה של המחקר היא שהזיכרון הקולקטיבי ממלחמת לבנון השנייה נחלק לשני חלקים עיקריים, הטווח הקצר והטווח הארוך. בטווח הקצר ראינו שהזיכרון הקולקטיבי מהמלחמה היה שלילי, והתחושה הייתה שהפסדנו במלחמה, אולם בטווח הארוך יותר, התברר שהמלחמה הזאת הייתה בעצם הצלחה, משום שאז התבררו השפעותיה ארוכות הטווח של המלחמה, המלחמה הרתיעה את חיזבאללה בטווח הארוך, והושג שקט בגבול הצפון במשך זמן רב.

ביבליוגרפיה

אברמס, א’ (2016). מלחמת לבנון השנייה והשלכותיה: מבט מהבית הלבן. העשור השקט (קובץ בעריכת אודי דקל, גבי סיבוני ועומר עינב), עמ’ 35-41.

אולמרט, א’ (2014). מלחמת לבנון השנייה – מבט לאחור. צבא ואסטרטגיה, , 6 (1): 3-15, 2014.

גלסנר, א’ (2005). המלחמה על עצמאות התודעה ארץ אחרת, , 29: 30-35, 2005.

דקל, א’ (2016). מלחמת לבנון השנייה – מגבלות החשיבה האסטרטגית. העשור השקט (קובץ בעריכת אודי דקל, גבי סיבוני ועומר עינב), עמ’ 25-33.

הורוביץ-אריאלי, ד’ (2018). תרבות זיכרון. לקסי קיי, 10 (טבת תשע”ט, דצמבר 2018), עמ’ 11-12.

ויניצקי-סרוסי, ו’, (2010). דור וזיכרון קולקטיבי. סוציולוגיה ישראלית: כתב-עת לחקר החברה הישראלית, , 11 (2): 502-506.

יעלון, מ’ (2019). המלחמה על התודעה כרכיב בביטחון הלאומי – ניסיון אישי מודיעין הלכה ומעשה, 4 (ניסן תשע”ט, אפריל 2019), עמ’ 137-144.

ישראלי, צ’ (2016). “ניצחנו או הפסדנו?”: השיח התקשורתי בישראל על מלחמת לבנון השנייה, 2006-2016. העשור השקט (קובץ בעריכת אודי דקל, גבי סיבוני ועומר עינב), עמ’ 63-71.

ליש, ג’ (2016). מלחמת לבנון השנייה והתקופה שקדמה לה: מקרה-מבחן של תפיסת הביטחון של ישראל. מערכות, 466-7, (אלול התשע”ו, ספטמבר 2016), עמ’ 36-41.

מיכלסון, ב’ (2016). שני כישלונות מודיעיניים והצלחה אחת. מבט מל”מ, 75 (תמוז תשע”ו, יולי 2016), עמ’ 4-7.

סיבוני, ג’ (2016). לקחי צה”ל ממלחמת לבנון השנייה ויישומם. העשור השקט (קובץ בעריכת אודי דקל, גבי סיבוני ועומר עינב), עמ’ 45-52.

קינן, ע’ (2015). זיכרון קולקטיבי, טראומות נבחרות ותקווה זהות, נרטיב ורב-תרבותיות בחינוך הערבי בישראל (קובץ בעריכת ח’אלד עראר ועירית קינן), עמ’ 51-72.

קרויזר, ג’ (2015). 1973 – הקרב על הזיכרון: מלחמת יום הכיפורים – מלחמה שאף פעם לא די לה. זהויות, 6 (תשע”ה, 2015), עמ’ 129-133.

שוב, ב’ (2017). זיכרון קולקטיבי והנצחה מזכר, 55 (דצמבר 2017), עמ’ 29-30.

Billig, M. (2015). The myth of Kurt Lewin and the rhetoric of collective memory in social psychology textbooks. Theory & Psychology25(6), 703-718.

Elbaz, S., & Bar-Tal, D. (2019). Voluntary silence: Israeli media self-censorship during the Second Lebanon War. Conflict & Communication18(2).

Liebman, C. S. (1993). The myth of defeat: The memory of the Yom Kippur War in Israeli society. Middle Eastern Studies29(3), 399-418.

Nets, R. (2013). Major events and the collective memory of conflicts. International Journal of Conflict Management.

Nets-Zehngut, R. (2016). The Israeli Collective Memory of the Israeli-Arab/Palestinian Conflict: Its Characteristics and Relation to the Conflict. A Social Psychology Perspective on The Israeli-Palestinian Conflict, 49-60.

Paez, D., & Liu, J. H. (2011). Collective memory of conflicts. Intergroup conflicts and their resolution: A social psychological perspective, 105-124.

סיוע בעבודות אקדמיות
סיוע בעבודות סמינריון