Skip to content

עבודת סמינריון- ההתיישבות היהודית בגליל התחתון אזור קדוש או מיקום גיאוגרפי

המכללה האקדמית כנרת

המחלקה ללימודי ארץ ישראל

ההתיישבות היהודית בגליל התחתון אזור קדוש או מיקום גיאוגרפי

אילניה ויעד כמקרה מבחן

עבודה במסגרת הקורס: מעימות לאומי למפה התיישבותית

מוגשת לידי:

מוגשת על ידי:

תאריך הגשה:

תוכן עניינים

מבוא. 3

רקע היסטורי לפני קום המדינה. 4

יישוב הגליל ומלחמת העצמאות.. 6

מיעאר לפני 1948. 8

כיבוש וכפירה. 8

הכפר היום. 8

מושב יעד. 15

המועצה האזורית משגב. 16

הישוב שגב. 16

ס’גרה. 18

סיכום ודיון 20

ביבליוגרפיה. 22

מבוא

מטרתה של עבודת מחקר זו היא לחקור את סוגיית ההתיישבות היהודית במדינת ישראל, בפרט ההתיישבות באזור הגליל התחתון, ולהתמקד יותר בהתיישבות בסג’רה  לפני קום המדינה, והתיישבות בגוש שגב לאחר קום המדינה על פי תכנית המצפים. האם להתיישבות היו מטרות שונות לפני קום המדינה ולאחריה?

אנו בעצם שואלים מה התפקיד של מיעאר וסג’רה, שהיו פעם כפרים ערביים, בהקמה של היישובים היהודיים שקמו על מקומם בהמשך -אילניה, ויעד, ואחר כך מועצה אזורית משגב? בעבודה אדון בתוכנית המצפים באופן נרחב, ותפקידה הגדול בבחירת יעד כיישוב יהודי על חלק מקרקעות מיעאר לשעבר, שהפכו מאוחר יותר לאדמות בבעלות המדינה, בנוסף לחוות סג’רה והתפקיד שלה ביישוב היהודי באזור הגליל והמדינה בכלל.

מאז החלה ההתיישבות היהודית בעת החדשה בארץ–ישראל, בשנת ‏1878, ועד להקמת ההסתדרות הציונית, בשנת ‏1897, עסקו גורמים יהודיים שונים ברכישת קרקעות כדי לבסס בהן התיישבות יהודית, חקלאית בעיקרה. הגליל התחתון הוא חבל ארץ ייחודי שנחלק לשלושה תתי אזורים: (א) מערב הגליל התחתון, שנקרא גם “גבעות אלונים–שפרעם”, ואשר רובו כלול באגן הניקוז של נחל ציפורי ויובל נחל יפתח–אל, ומיעוטו מצוי באגן הניקוז של נחל אבלים, הנשפך לנחל נעמן. (ב) מרכז הגליל התחתון, שכולל את בקעת בית–הכרם, הרי שׁגור, בקעת סכנין, הרי יטבת (יודפת), בקעת בית–נטופה, הר תּרען, בקעת בית–רמון והרי נצרת; (ג) מזרח הגליל התחתון, שכולל את גבעת צלמון, נחל ארבל, הר ארבל, בקעת ארבל, רמת פורייה, בקעת יבנאל, רמת יבנאל, נחל תבור, רמת כוכב, נחל יששכר, רמת צבאים ועמק חרוד. ראשית ההתיישבות היהודית המאורגנת בחבלי הגליל התחתון אורגנה על–ידי יק”א. כבר בשנת ‏1899 רכשה יק”א כ–‏000,‏14 דונם מאדמות הכפר הערבי סג’רה. בעקבות ההעברה של פעילות ההתיישבות של הברון רוטשילד בארץ–ישראל לניהולה של יק”א, בשנת ‏1900, זכתה ההתיישבות בגליל התחתון בתנופה רבה. יק”א ניצחה על כל המהלכים הן בתחום רכישת הקרקעות הן בתחום מיון המתיישבים ותכנון היישובים וביסוסם. בשנת ‏1900 הקימה חוות הכשרה למתיישבים בסג’רה (גראוויס קובלסקי, 2016 ) עמוד 9 – 11 ” כמו בכל פרויקט גדול אחר שההתחלה שלו היא רק רעיון, כך גם פרויקט ההתיישבות היהודית בגליל המזרחי התחתון, אילניה התחילה מחוות הכשרה למתיישבים בסג’רה , וכך גם לגבי תוכנית המצפים בכלל במרכז הגליל, ויעד במיוחד, שעלו בעצם מרעיון ומטרות חשובות ונחוצות כפי שנפרט בהמשך .

רקע היסטורי לפני קום המדינה

מלחמת העצמאות בשנת 1948 הייתה תוצאה בלתי–נמנעת כמעט של יותר מחצי–מאה של שנות חיכוך וסכסוך בין ערבים ליהודים, כשהחלו בהגיע ראשוני העולים היהודים ממזרח אירופה בשנות השמונים הראשונות של המאה התשע–עשרה לארץ ישראל. (מוריס, 2010; עמ’ 15). מאז הצהרת בלפור משנת ‏1917 ראתה בריטניה במתיישבים הציונים, שהיו אז מיעוט קטן בארץ, בעלי זכות להגדרה עצמית ולהקמת בית לאומי (מנאע , 2017; עמ’ 44).

על בסיס זה וברוח הקמת הבית הלאומי היהודי וכדי להקים מדינה ליהודים בפלסטין, צריך להפוך את תושביה הערבים למיעוט. מטרה זו לא הייתה קלה לשני הצדדים המתנגשים, הצד הערבי והצד היהודי. בהיסטוריה של העימות היו כמה אירועים חשובים מאוד שיש להתייחס אליהם, לא רק על חשיבותם, אלא גם על מידת ההשפעה שלהם על ציור גבולות המדינה באופן שבו הם קיימים כיום, כמו גם להבין את העיכוב בהתיישבות היהודית באזור הגליל בכלל ובאזור גוש שגב במיוחד והשפעתן הרבה על העימות היהודי-ערבי: ” תחנה חשובה במסלול ההתנגשות בין שתי התנועות הלאומיות היא המרד הערבי הגדול בשנים ‏1936-‏1939. המרד כוון נגד מוסדות המנדט הבריטי ונגד יהודים, והיה שונה מאירועים קודמים בהיקפו, במשכו ובעוצמתו  (מנאע , 2017).

הוא כלל תקיפות רבות ופעולות טרור קשות נגד חיילים ואזרחים, הצתת שדות והשחתת רכוש, ובמסגרתו הוכרזה גם שביתה ערבית כללית. המרד גרם נזק כלכלי ופוליטי חמור לחברה הפלסטינית. מנהיגי התנועה הלאומית הפלסטינית, שרובם הוגלו, נכלאו או ברחו מהארץ בשנות המרד, לא חזרו להנהיג את בני עמם. ממשלת בריטניה הקימה ועדה מלכותית בראשות הלורד פיל, כדי לבחון את הגורמים הפוליטיים וההיסטוריים למרד ולהציע דרכים לפתרון הסכסוך. הוועדה פרסמה את מסקנותיה ב-‏1937,והציעה פתרון בדמות חלוקת הארץ לשתי מדינות . התנגדותם של הפלסטינים לחלוקה שימשה ועודה משמשת צידוק לאסונות שהומטו עליהם. התבוסה הצורבת בחזית המדינית הייתה אפוא הקדמה לתבוסה בחזית הצבאית (מנאע , 2017; עמ’ 45 – 47).

מלחמת העצמאות הביאה לשינוי רדיקלי במצב – העברת קרקעות מסיבית לידי המדינה שזה עתה קמה. התוצאה: 92% מכלל אדמות המדינה היו עתה בידיה (קנו , 1992; עמ’ 79). כמובן שאיננו יכולים להזכיר את הרקע ההיסטורי של העימות הערבי-יהודי מבלי להזכיר את מהות הסכסוך, שהוא על הקרקעות אנחנו כותבים כאן סקירה היסטורית של סוגי הקרקעות. ואיך זה בא לידי ביטוי על ההתיישבות היהודית בעתיד.

קביעת סוגי הקרקעות השונים בארץ ישראל (פלשתין לפני קום המדינה) מתבסס על התחיקה הקרקעית העות’מאנית שעמוד התווך שלה הוא החוק משנת 1858 . ללא ספק , הבסיס להבנת המצב החוקי גם בתקופת המנדט המאוחרת יותר , הוא החוק העות’מאני של שנת 1858 המסווג את הקרקעות לחמישה סוגים והם: וואקף, מולכ, מתרוכה, מואת ומירי. על פי סיווג זה של האדמות, בולטת הנטייה הריכוזית של האימפריה העות’מאנית. דבר זה משתקף גם בכמות, שכן הקרקעות בבעלות המדינה מבחינה חוקית היוו את רוב האדמות בארץ ישראל (קנו , 1992; עמ’ 15).

סוגי הקרקעות השונים :

1- אדמות ה”וואקף” הן אדמות הקדש שנתרמו על ידי בעלי קרקע שונים למסגדים למטרות צדקה או למטרות דתיות.

2- אדמות “מולך” הן בבעלות פרטית בלתי מוגבלת, אך יש לציין כי הן חלק קטן מקרקעות הארץ .

3- א . מרבית האדמות בארץ היו אדמות מדינה, ואלה נתחלקו לכמה סוגים:

א . “מתרומה” – שהיו שייכות למדינה , אך נועדו לשימוש הכלל ( ימים , אגמים , דרכים ציבוריות , בתי קברות , מגרשים לשווקים , שטחי מרעה וכו’).

 ב . אדמות “מואת” – אדמות שוממות , בלתי מיושבות ובלתי מעובדות ( הרים , מדבריות וכו’).

ג. אדמות “מירי” – הקרקעות שנפלו בידי המדינה עם הכיבושים השונים ואחר כך הפקידה אותן בידי נתינים שונים (ביניהן גם אדמות הכתר – “ג’יפטליק” – שהיו שייכות לסולטן ((קנו, 1992; עמ’ 15 – 20).

ניכרת היטב מגמה של הגדלת השליטה של המדינה על מרבית האדמות במדינת ישראל. מגמה זו קיבלה גושפנקא חוקית בתוקף פקודות והוראות של השלטונות, שחלקן היו מבוססות על פקודות וחוקים מתקופת המנדט הבריטי וחלק אחר נקבע על ידי הרשויות המוסמכות של המדינה על ידי חקיקת חוקים וצווים. כל אלה הביאו, הלכה למעשה, לשליטת המדינה באדמות הנטושות, וכן להרחבה מסוימת של השליטה על אדמות פרטיות שנותרו בידי הערבים שנשארו בארץ (קנו, 1992; עמ’ 80).

היה צורך להזכיר את סוגי הקרקעות על מנת לדעת את סוג הקרקעות שעליהן נבנתה אילניה, שהן אדמות פרטיות, וכן לדעת את סוג הקרקעות שעליהן נבנה מושב יעד, כלומר, אדמות מירי, שלפי דעתי שיחק הכפר מיעאר ככפר ערבי, שתושביו עזבו אותו בשנת 1948, תפקיד מרכזי בבניית יעד על אדמותיו במיוחד לאחר מאורעות יום האדמה והניסיון להחרים אדמות פרטיות מכמה תושבים ערבים, אך מהומות אלה שהתרחשו הובילו לשינוי דעת הממשלה בנוגע לסוג הקרקעות שעליהן ייבנו בעתיד (קנו, 1992).

התחנה החשובה ביותר בהיסטוריה של הסכסוך הערבי-יהודי היא מלחמת 1948, אבל כאן אני רוצה להתמקד באזור הגליל, כי העבודה שלי  מרוכזת באזור זה של המדינה.

יישוב הגליל ומלחמת העצמאות  

הגליל התחתון המזרחי בתקופה העות’מאנית היה אזור נידח, אוכלוסייתו הייתה מוסלמית דלילה ונחשלת, והוא היה פרוץ לחדירותיהם של שבטים בדווים. בסוף ימיו של השלטון העות’מאני, בראשית המאה העשרים, החלה התיישבות יהודית לחדור אליו, והיה זה אחד האזורים הראשונים בארץ ישראל שבהם חודש היישוב היהודי לפני מלחמת העולם הראשונה. בתקופת המנדט הבריטי לא חלו שינויים מרחיקי לכת במצבה של האוכלוסייה הערבית באזור, והחקלאות שלה נשארה מפגרת מאחור. גם ההתיישבות היהודית וחקלאותה התפתחו רק מעט, וניכרו אף סימנים של נסיגה. רק לאחר שנת 1936 חלה התאוששות, עם הקמתם של יישובים חקלאיים יהודיים חדשים (ביתן, 1982; עמ’ 2).

דבר זה מסביר את רכישת האדמות הפרטיות מהכפר סג’רה על ידי יק”א, ובניית חוות סג’רה כנקודת מוצא להכנת החקלאים היהודים בשאר האזורים. אך כפי שציינתי לפני מלחמת 1948 והאירועים שהתרחשו לפני המלחמה, שהשפיעו רבות על היישוב היהודי באזור, אנו מזכירים למשל את מהלך מלחמת העצמאות. בו השתלטו היהודים על אזור הגליל התחתון המזרחי והמשיכו, בגלל המלחמה, לשאר הגליל, מה שהוביל להרחבת השטחים שבשליטת הצד היהודי ולכלול אדמות של כפרים ערבים אחרים, מה שלא תוכנן קודם כמו שאציין בהמשך (ביתן, 1982).

מלחמת העצמאות פרצה ביוזמת הערבים מיד לאחר קבלת ההחלטה על תכנית החלוקה של האו”ם בנובמבר. בשנת 1947 החל מחודש מארס, עברה היוזמה לידי היהודים, בין היתר תוך יישום קו אסטרטגי הידוע בשם “תכנית ד” שהביא בסופו של דבר להתמוטטותם של ערביי ארץ ישראל ולבריחת ההמונים, וחלקם הגדול הפכו לאוכלוסיית פליטים. מובן שהיו לכך השלכות לגבי הבעיה הקרקעית. אפשר לציין שהתגשמו תחזיותיו של בן גוריון שהאדמות תעבורנה ליהודים על ידי כיבושן. מטרותיה של “תכנית ד” היו מדיניות וצבאיות כאחת, ועיקרן להבטיח את השליטה על השטחים שהוקצו למדינה העברית, תוך כדי שמירה על ביטחון היישובים הקיימים, אם כי אין להתעלם כמובן מהשלכותיה האנושיות והכלכליות לגבי האוכלוסייה הערבית ורכושה. “תכנית ד” נועדה להביא לשיפור ביכולת ההגנה על היישובים, הן על ידי ביצורם והן על ידי שיבוש דרכי הגישה של האויב . דבר זה נעשה על ידי השתלטות על הדרכים, וטיהור כפרים ערביים המאיימים על קיומם של היישובים היהודים ועל עורקי התחבורה הראשיים, וגם כדי למנוע מהם את האפשרות לשמש בסיסים לכוחות מזוינים העתידים לפלוש לארץ. לשם הבטחת יכולתה ההגנתית של המדינה נכללו פעולות כגון: הרס כפרים, עריכת חיפושים וגירוש ערבים אל מעבר לגבול המדינה במקרה שאוכלוסייה זו תגלה התנגדות (ביתן, 1982).

המדיניות של פינוי כפרים, על פי “תכנית ד” הלכה והתבססה, בייחוד לאחר הישיבה שנערכה בהשתתפותו של בן גוריון ושניים מיועציו לעניינים ערביים ביום, 6.5.48 שלאחריה ניתן האישור להמשך ביצוע הפעולות, ואלה שהביאו לפינוי כמה כפרים ערביים נוספים. היישוב הערבי בארץ הוכה בהלם מההצלחה המפתיעה של היהודים בקרבות. לתהליך הבריחה שהחל כבר קודם לכן בקרב השכבות המבוססות , שחיפשו מקומות בטוחים “עד יעבור זעם” (כפי שקרה כמה שנים לפני כן עם פרוץ המאורעות – 1939-1936 ) נוסף עתה ממד של בריחה המונית של האוכלוסייה העירונית והכפרית. מנוסה זו הונעה על ידי הפחד מנקמת היהודים וכן מדרישות המנהיגים הערביים שהכל יעזבו את מקומות מושבם לתקופת-מה על פי דרישת מפקדי הכוחות הערביים (קנו , 1992; עמ’ 72 – 73 ). שלושת שלבי המלחמה בגליל היו כדלהלן: א. מתחילת דצמבר ‏1947 עד סוף מרץ ‏1948. ב. מתחילת אפריל ‏1948 עד סוף יולי ‏1948. ג. סוף אוקטובר ‏1948:השלמת כיבוש הגליל במבצע חירם (קנו , 1992).

אני רוצה לדבר על התקופה השנייה כיוון שהתקופה היא שמעניינת אותנו במחקר זה :  אפריל עד יולי ‏1948: תוכנית ד’ בין מרץ למאי ‏1948 הגבירו הבריטים את קצב פינוי כוחותיהם מהגליל וממקומות אחרים בארץ, והמטרה על פי תוכנית ד’ הייתה לכבוש יישובים ערביים ולהשתלט על שטחים נרחבים ככל האפשר בטרם ייסוגו הבריטים כליל מהרי ירושלים לגליל ולחיפה הפילה את רוחם של הפלסטינים, והם ציפו בכיליון עיניים לסיוען של מדינות ערב. אך בסוף אפריל, טרם בואם של צבאות ערב (ב-‏15 במאי), הוכרעה גם העיר יפו. תושביה הערבים נעקרו מבתיהם ויצאו לגלות, מי בים ומי ביבשה. אירועים אלה לא הותירו ספק: הפלסטינים היו חסרי הגנה, כבודם נרמס ורכושם וחייהם היו הפקר (קנו , 1992).

 בתחילת יולי ‏1948 ישראל כבר תכננה את הרחבת גבולותיה לאחר שהדפה את התקדמות צבאות ערב. הדילמה הייתה קשה במיוחד בקרב תושבי הגליל, שנוכחו באוזלת ידו של צבא ההצלה ובכישלונם של צבאות ערב לעצור את כיבושיה של מדינת היהודים שזה עתה הוקמה. בקרבות עשרת הימים בגליל, בין ההפוגה הראשונה שהסתיימה ב-‏8 ביולי ועד ההפוגה השנייה שהחלה ב-‏18 ביולי ‏1948,נכבשו העיירה שפרעם וכפרים אחרים בגליל המערבי. יישובים אלו נשארו על תלם. אווירה זו של כיבוש רך, אשר אינו מלווה במעשי טבח או גירוש של התושבים, הוא אחד המאפיינים הבולטים של קרבות עשרת הימים. (מנאע , 2017; עמ’ 54 –64)

אני לא רוצה לדבר הרבה על המלחמה כאן, אבל חשוב להזכיר את כיבוש נצרת בגלל ההשפעה הרבה שלה על כיבוש מיעאר והכפרים שמסביב. בשעה 18 ורבע הופיעה משלחת של נכבדי העיר והביעה נכונות לחתום על כתב כניעה . באותו יום נכנעו לצה”ל ומסרו את נשקם גם הכפרים הסמוכים לנצרת. ריינה, משהד וכפר כנא . הערכתו של משה כרמל , שכיבוש נצרת יביא גם לסיומו של קרב סג’רה , התאמתה במלואה. למחרת כיבושה של נצרת נכנעו גם הכפרים איכסאל ודבוריה שלרגלי התבור , ומסרו נשקם , וכן הכפרים דמון , רוויס  , תמרה , כבול , מיעאר , שעב , כווכב וכפר מנדא. להוציא את כפר מנדא היושב במערב בקעת בית נטופה , כניעת שאר הכפרים גרמה להזזת קו החזית מזרחה , ממזרח הגליל המערבי ומפרץ חיפה , עד למרגלות הרי מרכז הגליל . ניסיון לכבוש גם את הכפרים מיעאר וסכנין , היושבים על הרמה שבראש הרי מרכז הגליל , נכשל . התקפת נגד של “צבא ההצלה , ” לאחר שנכבדים משני הכפרים הנ”ל כבר חתמו על כניעה , גרמה לנסיגת היחידות מהם (קדיש , 2004; עמ’  155).

שם הספר: מלחמת העצמאות תש”ח – תש”ט : דיון מחודש – חלק א’ לאחר חידוש ההפוגה הרחיבו יחידות צה”ל את מרחב שליטתן וכבשו מספר כפרים ערביים וביניהם כאבול , דאמון ומיעאר , שעמדו בשולי השטחים שנכבשו במבצע דקל ( בני מוריס ,2010; עמ’ 310).

לפיכך נוטה אני שלא לראות את הבעיה הפלשתינית כפרי בעייתם של הפליטים הפלשתיניים, אלא להפך: העם הפלשתיני ומנהיגיו , אשר עמדו על דעתם שלא להכיר בציונות כבתנועה לאומית לגיטימית, הם שהניחו את היסוד ההיסטורי לסכסוך הערבי ישראלי העמוק ורב השנים , מאז תום מלחמת העולם הראשונה . סירובם העיקש – אותו נקטו גם מדינות ערב והתנועה הלאומית הערבית כולה – לקבל את תוכנית החלוקה של האו”ם מנובמבר , 1947 ויציאתם המופגנת למלחמת חורמה ביישוב היהודי , שנסתיימה בכישלון , הם שהביאו אח אסון הפליטים . ” בכלל ואת הפליטים של מיעאר בפרט” תנועה לאומית חייבת , אפוא , לשאת גם בנטל התוצאות של כישלונותיה וטעויותיה ( פעיל, 1990; עמ’ 45). אפשר היה לפתור את בעיית פליטי הכפרים העקורים בצורה טובה יותר מהיום, ואני רוצה להזכיר כאן את הבעיה של הכפר מיעאר באופן מיוחד , שאני רוצה לכתוב עליה כאן ( פעיל, 1990).

מיעאר לפני 1948

הכפר ניצב על גבעה סלעית בקצה המזרחי של מישור עכו.  כביש משני קישר אותו לאל-דמון, לצפון-מערב.  הארכיאולוגיה שלה מצביעה על כך שהיא חזרה לתקופה הכנענית  הצלבנים הכירו את זה בתור מעארי.  בשנת 1596, מיעאר היה כפר בנחיה עכה (ליווה) של צפת, עם אוכלוסייה של 55. הוא שילם מסים על מספר גידולים, כולל חיטה, שעורה ופירות, כמו גם על אחרים. סוגי תוצרת, כגון עזים וכוורות.  בסוף המאה התשע עשרה, מיעאר היה כפר גדול הממוקם על קרקע גבוהה שהייתה מחוספסת ולא מעובדת.  תושבי הכפר, אשר נאמדו ב -1,500 בשנת 1859, טיפחו כשלושים פאדאנים, בתקופה האחרונה בתי הכפר היו עשויים אבן. העות’מאנים הקימו בית ספר במיעאר בשנת 1888 אך הוא נסגר בשנים האחרונות של האימפריה. כל האנשים  המתגוררים במיעאר היו מוסלמים. בשנת 1944/45 הקצו 2,878 דונם מאדמתם לדגנים; 113 דונם הושקו או שימשו למטעים. נמצאו חפצים בתוך ומחוץ להיקף הכפר, כולל גילופי סלעים, שרידי בניינים, שברי עמודים, מכבשי זיתים ובורות מים (מנאע, 2017).

כיבוש וכפירה

בשלב השני של מבצע “דקל” של הצבא הישראלי (ראו עמקה, מחוז עכו), סגרו יחידות צבאיות על מיעאר מאזורים שנכבשו לאחרונה בגליל התחתון.  על פי ההיסטוריון הישראלי בני מוריס נכנסו לכפר יחידות מחטיבת שבע (השביעית) בין התאריכים 15-18 ביולי 1948.  הודעתו של מוריס עולה כי תושבי הכפר נמלטו כתוצאה ממצילות ארטילריות או בהשפעת כיבוש חלקים נרחבים מהגליל התחתון (מנאע, 2017). 

הכפר היום

כמה קירות אבן קטומים, קברים פשוטים ועצי תאנה וזית נותרו באתר, המכוסה בעצי ברוש.  האזור הפך לאזור בילוי ופיקניק (Khalidi, 1992). למציאות הדמוגרפית החדשה שנוצרה בגליל לאחר המלחמה הייתה השפעה מרחיקת לכת על חייהם ועל התנהגותם של השורדים. באזור נצרת ובאזור עכו היה רצף של יישובים ערביים, והם היו בטוחים בעצמם יותר מהכפרים המבודדים באזורי ירושלים, צפת, מישור החוף והעמקים. מחוז הצפון, ובכלל זה חיפה, הפך למרכז הפעילות הפוליטית, הכלכלית והתרבותית של הערבים בישראל משלהי ‏1948 (מנאע , 2017; עמ’ 126).

הדבר הוביל לנקוט באמצעים ותכנון של ממשלת ישראל לעידוד התיישבות יהודים באזור הגליל, מה שהוביל ליישום תוכנית המצפים הנחשבת לתוכנית התיישבות כללית באזור הגליל וליישוב מספר התנחלויות על אדמות מיעאר בפרט (מנאע, 2017).

עם הקמת המדינה היה בכוחה הפיסי והחוקי של המדינה להקים התיישבות יהודית רחבת ממדים בכל חלקי הארץ . נראה לי , כי התוצאה החשובה היא בכך , שרובן של “אדמות המדינה” הועברו לידי ישראל; אדמות ה”נפקדים” גם הן עברו לרשות המדינה , ובאשר לאדמות הפרטיות הערביות : חלק מהן נשאר בידי הבעלים אך חלקן האחר הועבר גם הוא לרשות המדינה היהודית (קנו, 1992; עמ’ 130).

60 ישובים כפריים הוקמו בגליל בשנות ה־80  ומשנים את פניו. מרביתם – בגושי ההתיישבות: תפן, שגב, צלמון וציפורי. ההתיישבות החדשה נעשית במרחב, שבו מתפרסת מרבית האוכלוסייה הערבית כ־300, 000 תושבים לעומת כ־50, 000  יהודים. לפי התכנון תגדל האוכלוסייה היהודית במידה ניכרת (קנו, 1992).

תוכנית המצפים :

היסטוריה פוליטית זו (הכוונה שהרוב ערבים ובתוכנית החלוקה חלק ממנו היה עם המדינה הפלסטינית ) של הגליל ושל הרוב הפלסטיני בתוכו הדאיגו את קובעי המדיניות בישראל והביאו בשנות השמונים של המאה ה 20 להכנתה של תוכנית לייהוד הגליל , קרי הקמת יישובים יהודיים חדשים כדי ליצור שיווי משקל דמוגרפי בין יהודים לפלסטינים וכדי להבטיח שליטה מרחבית . כדי להתגבר על מכשולי הבעלות על הקרקע ועל הטופוגרפיה ההררית גובש טיפוס יישוב חדש ייחודי לגליל , המצפה . המצפים כשמם כן הם . שוכנים תמיד במקומות גבוהים שמהם אפשר לצפות על שינויים בשימושי שטח שמבצעים הפלסטינים אף שכל מצפה אכלס בתחילה 15-10 משפחות בלבד , הם קיבלו שטח של עשרות דונמים  לעיבוד בחלוף השנים הפכו רוב המצפים ליישובים קהילתיים , והם מאכלסים כיום מאה עד מאתיים תושבים כל אחד . בסך הכול תוכננה הקמתם של 66 מצפים בגליל , ורובם אכן נבנו בפועל (פנסטר, 2011; עמ’ 212).

עליית הליכוד לשלטון, במהפך של 1977, השפיעה רבות על האוכלוסייה הערבית בגליל. עליית הליכוד הקצינה את הרחוב הערבי ויצרה גל של לאומיות בכפרי הגליל נגד השלטון הישראלי, תוך הזדהות עם ערביי השטחים. הממשלה, מצידה, החלה בהתיישבות מאסיבית ביהודה ובשומרון ובחבל עזה. הדגש על התיישבות יהודית בגליל הוסט לאזורים אלה. הסוכנות היהודית חששה מתהליך של התמקדות ביהודה ושומרון ולכן, קבעה את הצורך בחזרה לגליל, כאמצעי נגד למדיניות הממשלה. חוזה השלום עם מצרי,  בשנת 1979, הביא להכרה בפתרון הבעיה הפלסטינית על ידי אוטונומיה. הדבר הביא לפריחה של רעיונות דומים בקרב ערביי הגליל, שראו במציאות החדשה חלום הזדמנות לחתירה לכיוון של פתרון דומה עבורם. תנועות הנוער והמשכילים החלו לגבש תפיסה המגדירה את ערביי הגליל “כחלק בלתי נפרד מהעם הפלסטיני” ואשר, לפיה, יש להכיר באש” ף כנציג של כלל העם  הפלסטיני, כולל הערבים אזרחים מדינת ישראל. תהליך זה של שאיפה לאוטונומיה והכרה, והתחושה שייתכן שההזדמנות קרבה, יצר הקצנה בקרב הציבור הערבי ורצון להתנתק (פנסטר, 2011).

אירועים אלה הביאו את גורמי הביטחון השונים להמליץ, למוסדות ולממשלה על הקמת יישובים יהודיים ב”משולש הברזל”, קרי , בגליל המרכזי ובקרבת סחנין , עראבה, ודיר חנא, שהיה מוקד האירועים ביום האדמה. כל זאת, כדי למנוע אוטונומיה ערבית לאומית, דה פקטו, אשר עלולה הייתה להיווצר, בהיעדר נוכחות יהודית באזור. המוסדות פנו לחפש דרך אחרת להתיישבות, בעיקר על אדמות מדינה כפי שבא הדבר לביטוי במפעל המצפים (דור , 2004; עמ’ 12).

הגליל כולו הוא מרחב של פרוור. לצד היישובים הערביים, הערים והעיירות, הקיבוצים והמושבים היהודיים נבנו בו מאז שנות ה‏80 בעיקר עשרות יישובים קהילתיים מסוגים שונים. כאן חברו בבירור שאיפות אישיות, שהן ביטוי של שינויים אידיאולוגיים חברתיים כלכליים, עם שאיפה פוליטית ממשלתית, המשכה של אידיאולוגיה ארוכת שנים (דור , 2004).

שאיפה לאיכות חיים, בעלות על קניין והתרחקות מהבדל ומקונפליקט, ולצדה ניסיון ממלכתי למנוע רצף התיישבותי ערבי ולייהד את המרחב במידת האפשר. בשנות ה‏80 הוקמו ‏80-‏100 יישובים חדשים שלא הוגדרו על פי הקטגוריות המוכרות וכונו בשמות חדשים: כפרי תעשיה, יישובים קהילתיים, מצפים, תוֹשבוֹת. הם שאפו בהצהרתם לאיכות מגורים, קהילה פעילה ושירותים ברמה גבוהה. הקושי הגדול היה בבעלות הציבורית על הקרקע. כשהתברר בשנות ה‏70 כי החקלאות אינה יכולה עוד לשמש בסיס למחיה כפי שהייתה בעבר, הוחלט אמנם על אישור עיסוקים לא חקלאיים והקמה של כפרי תעשיה. אבל קשה היה לצפות ליוזמה פרטית בתנאים אלה, כותבים אפלבום וניומן, והשינוי בא עם מה שהם מגדירים השימוש הפוליטי בהתיישבות הכפרית ( לכאורה משתמע מן הקביעה כאילו קודם לכן לא הנחו שיקולים פוליטיים את תהליך הקמתם של יישובים חדשים , אך מן הסתם הכוונה לפתרון בעיית החיבור בין הפרטי לציבורי שאפשר את הקמתם של היישובים מן הסוג החדש ) . צריך היה לשלב כאן בין הצורך של המתיישבים החדשים בנגישות למרכזים העירוניים  ( יוממות ) לבין שאיפות הביזור הממשלתיות (ברגר , 2015; עמ’ 114 – 115).

הגליל כולו הוא מרחב של פרוור. לצד היישובים הערביים, הערים והעיירות, הקיבוצים והמושבים היהודיים נבנו בו מאז שנות ה‏80 בעיקר עשרות יישובים קהילתיים מסוגים שונים. כאן חברו בבירור שאיפות אישיות, שהן ביטוי של שינויים אידיאולוגיים חברתיים כלכליים, עם שאיפה פוליטית ממשלתית, המשכה של אידיאולוגיה ארוכת שנים; שאיפה לאיכות חיים, בעלות על קניין והתרחקות מהבדל ומקונפליקט, ולצדה ניסיון ממלכתי למנוע רצף התיישבותי ערבי ולייהד את המרחב במידת האפשר (ברגר , 2015).

בשנות ה ‏80 הוקמו ‏80-‏100 יישובים חדשים שלא הוגדרו על פי הקטגוריות המוכרות וכונו בשמות חדשים: כפרי תעשיה, יישובים קהילתיים, מצפים, תוֹשבוֹת. הם שאפו בהצהרתם לאיכות מגורים, קהילה פעילה ושירותים ברמה גבוהה. הקושי הגדול היה בבעלות הציבורית על הקרקע. כשהתברר בשנות ה‏70 כי החקלאות אינה יכולה עוד לשמש בסיס למחיה כפי שהייתה בעבר, הוחלט אמנם על אישור עיסוקים לא חקלאיים והקמה של כפרי תעשיה. אבל קשה היה לצפות ליוזמה פרטית בתנאים אלה, כותבים אפלבום וניומן, והשינוי בא עם מה שהם מגדירים השימוש הפוליטי בהתיישבות הכפרית (לכאורה משתמע מן הקביעה כאילו קודם לכן לא הנחו שיקולים פוליטיים את תהליך הקמתם של יישובים חדשים , אך מן הסתם הכוונה לפתרון בעיית החיבור בין הפרטי לציבורי שאפשר את הקמתם של היישובים מן הסוג החדש) . צריך היה לשלב כאן בין הצורך של המתיישבים החדשים בנגישות למרכזים העירוניים ( יוממות ) לבין שאיפות הביזור הממשלתיות (ברגר , 2015; עמ’ 114 – 115).

אפלבום וניומן רואים זיקה בין הבנייה של יישובים יהודיים לא חקלאיים במהותם בגדה המערבית לבין התהליך שקרה בגליל. מתיאורם עולה רושם של פעולה קדחתנית למדי של המצאת צורות פרווריות על רקע אידיאולוגי: ראשונים היו כפרי התעשיה, תחילה יעד וקורנית בגוש שגב ב‏1974 ואחריהם שכניה ומנוף, שם הקימה המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית מפעלים יזומים בבעלות אגודה, שחברי היישובים עבדו בהם כשכירים. אלא שהניסיון הזה לא צלח, והיישובים הבאים שהוקמו בגוש שגב הוגדרו יישובים קהילתיים. אחר כך נולדה צורת המרכז הכפרי, שהתבסס על תפיסה מוכרת משנות ה‏50 — יישוב שנועד לספק שירותים (ברגר , 2015).

לאחרים סביבו. הבא בתור היה היישוב הקהילתי, שהוגדר ב‏1975 — צורה שאינה שיתופית במובן הכלכלי אבל מתגלה בה שאיפה להדדיות במובן החברתי, מקומות של ‏200-‏500משפחות, במרחק סביר ממקורות תעסוקה חיצוניים. תנועת גוש אמונים אימצה את המודל באופן עצמאי וזכתה לאישור רשמי לכך מצד הממשלה אחרי ‏1977,עם ההכרה באמנה. תכנית המצפים, שנולדה על רקע יום האדמה ב‏1976,גילמה תפיסה של פרישה מהירה של מאחזים אזרחיים — בהחלטת הוועדה להתיישבות המשותפת לממשלת ישראל ולהסתדרות הציונית מ‏1979 אושרה הקמה של שלושים יישובים בתוך ‏6-‏8חודשים, במגמה לפרוש אוכלוסייה יהודית בגליל ולהגדיל את מספר היהודים בו. במסגרת זו הוקמו בין היתר צלמון ותפן. התפיסה הכלכלית הייתה חדשה: המדינה סיפקה קרקע בלבד והותירה את יתר האחריות על היישובים עצמם. צורה אחרונה היא זו של ההתיישבות הפרטית והמסחרית, שעמדה בפני הקושי שהציבה בעלות ציבורית של המינהל על הקרקע. מדיניות האצת ההתנחלות בגדה המערבית בשנים ‏1980- ‏1981פתחה את הפתח להתיישבות על קרקע ציבורית גם בגליל. כך להבים בדרום, מכבים במרכז וגבעת אלה בצפון (ברגר, 2015; עמ’ 115-116).

לאורך השנים נקטו ממשלות ישראל מדיניות אסטרטגית שמטרתה לפזר את האוכלוסייה המקומית בין חלקי הארץ. חרף מדיניות זו, בשני העשורים האחרונים התחזקה בצורה משמעותית העדפתה של האוכלוסייה הישראלית לגור במטרופולין גוש דן רבתי, ומגמה זו מתבטאת ב”נטישה” הדרגתית של הנגב והגליל. כדי להתמודד עם התופעה, אשר טומנת בחובה אתגרים אסטרטגיים למדינת ישראל במישור החברתי סביבתי ובמישור והלאומי, מתעתדת הממשלה לעודד התיישבות בנגב ובגליל באמצעות צעדים מגוונים, ובראשם תמריצים כלכליים. אולם, הפערים העצומים בין צפון ודרום הארץ למרכזה בתחומי חיים רבים כגון תעסוקה, חינוך ובריאות מובילים לכך שתמריצים אלה נתפסים על ידי רוב המשפחות השוקלות מעבר לנגב ולגליל כבטלים בשישים (עמית, 2017; עמ’ 87).

מערכת ההעדפות המתוארת הובילה לכך שבמטרופולין גוש דן רבתי, הכולל את מחוזות המרכז ותל־אביב (מנתניה בצפון, מכבים-רעות במזרח ועד רחובות בדרום ) — אזור המהווה כשבעה אחוזים משטח המדינה — מתגוררים כיום כ־40.6 אחוזים מכלל האוכלוסייה בארץ. מנגד, בנגב (נפת באר־שבע)— המשתרע מבקעת באר־שבע ועד אילת ומהווה כ־60 אחוזים משטח המדינה — מתגוררים כשמונה אחוזים מהאוכלוסייה. באופן דומה, בגליל (נפות צפת, כנרת, עכו ויזרעאל( —  המשתרע מגבול לבנון ועד עמק יזרעאל ומהווה כ־16 אחוזים משטח המדינה  —מתגוררים כ־15 אחוזים מכלל האוכלוסייה בארץ (עמית, 2017) (טבלה 1 ).

טבלה 1 :פיזור האוכלוסין במדינת ישראל

 מרכז (מחוזות המרכז ותל־אביב )נגב (נפת באר־שבע(גליל (נפות צפת, כנרת, עכו ויזרעאל(
אחוז משטח המדינה  770)  20,קמ”ר(7% (479 , 1,קמ”ר )60% ( 12,918 קמ”ר )16% ( 3,319 קמ”ר )
אחוז מתוך האוכלוסייה הכללית  ) 8,380,100 איש)40% 3,407,400  איש )8% ) 687,400 איש)15% ) 1,322,600 איש)

המישור הלאומי :

המעבר המסיבי של תושבי הנגב והגליל למרכז הארץ בשלושת העשורים האחרונים בולט ברובו המכריע בקרב הציבור היהודי, כאשר במקביל ממשיך להירשם באזורים אלה גידול דמוגרפי מהותי של האוכלוסייה הערבית. תמורות אלו מערערות את המאזן הדמוגרפי בין יהודים וערבים בנגב ובגליל, ששטחם הכולל מהווה כ־76 אחוזים משטח המדינה. בגליל — משנת 1961 החל שיעור האוכלוסייה היהודית  לצנוח בעקביות, ובשנת 2015 עמד על 1.43 אחוזים )טבלה 2 , כאשר במרכז הגליל ההררי, (אזור נצרת עילית, משגב וכרמיאל) עומד שיעור היהודים כיום על  20 אחוזים בלבד (עמית, 2017).

טבלה 2 :מאזן דמוגרפי, מחוז צפון

 19481961197219831995200820142015
מספר הערבים אחוז הערבים90,600   63.0%142,800   42.4%218,200   46.1%329,000   50.2%486,400   51.4%693,300   56.7%770,700   56.8%784,400   56.9%
מספר היהודים אחוז היהודים53,400 37.0%194,300 57.6%    255,700 53.9%    327,000 49.8%460,500 48.6%548,800 43.3%587,900 43.2%596,000 43.1%

ערעור המאזן הדמוגרפי בנגב ובגליל טומן בחובו איום גיאו־פוליטי עבור מדינת ישראל. איום זה, נובע בעיקר מההיסטוריה הבינלאומית, המלמדת כי מיעוטים בעלי תודעה ומנהיגות לאומית המהווים רוב בטריטוריה שלהם עתידים לממש את מאווייהם הלאומיים על ידי דרישות אלימות או שקטות לאוטונומיה )הקטלונים בספרד(, או לחלופין להסתפח למדינה אחרת, אולי בעלת גבול משותף )חצי האי קרים(.13 בהתאם לכך, לא מן הנמנע שהחברה הערבית בישראל, המביעה פעמים רבות חוסר שביעות רצון מהסטטוס קוו המדיני והחברתי במדינה, תפעל כפי שפעלו בעבר מיעוטים אחרים בעולם (עמית, 2017; עמ’ 92).

ירידה במשקל האוכלוסייה היהודית בגליל . תהליך זה נבע משלוש סיבות מרכזיות :  הריבוי הטבעי הגבוה של האוכלוסייה הלא- יהודית באזור , ההתיישבות המצומצמת של עולים יהודים בחבל ארץ זה, ההגירה הפנימית של אוכלוסייה יהודית מהגליל למרכז הארץ . תהליך זה הפך את היהודים למיעוט בגליל (ויץ, 1983; עמ’ 307).

בשנות השבעים שבה ועלתה המודעות כי יש לחזק את היישוב היהודי בגליל . כמה טעמים הביאו לכך: ההתיישבות באזור הייתה נתונה – כבעבר – בקשיים כלכליים:  התהליך של השתלטות ערבית על אדמת המדינה גבר : הפער הדמוגרפי בין היהודים לערבים גדל והלך:  היחסים בין היהודים לערביי הגליל הוחרפו . העדות הקשה לכך הייתה “יום האדמה ” שהתחולל ב- 30 במרס 1976 , שהוגדר על ידי אחד העיתונים כ” יום שחור ”  בתולדות היחסים בין יהודים לערבים במדינת ישראל (ויץ, 1983).

במטרה לבלום מגמה שלילית זו נבנתה תכנית פיתוח מואץ לגליל, ועיקרה – הענקת עדיפות פיתוח לשלוש ערים באזור – נצרת עלית , כרמיאל , צפת – והקמת יישובים קטנים בשלושה גושים – שגב , צלמון ותפן. ב- 1974 הוקם סמוך לכרמיאל היישוב הראשון בגוש תפן – יעד – מושב שיתופי תעשייתי (כפ”ת) . המושב הוקם על ידי גרעין שחבריו היו בעלי מקצועות חופשיים שביקשו להקים במקום מפעלי תעשייה מתוחכמים. במסגרת התכנית תוכנן להפקיע 10,000 דונם של קרקעות ערביות ויהודיות, ואולם בעקבות ” יום האדמה הוחלט להפסיק את ההפקעות לחלוטין (ויץ, 1983).

בסופו של דבר הרעיון ה’מצפים’ ותכנונו לפי מה  רענן ויץ הציע להקים 30 היאחזויות שאותן כינה ‘מצפים’ . הוא ראה במצפים כשלב ביניים , מעין יישובי ” חומה ומגדל” ‘ , כשהוא מציגם כהמשך היסטורי של המפעל ההתיישבותי ההרואי בשנות השלושים של המאה הקודמת . הוא ניסה , אולי באופן סמוי , להעביר את כתר ההמשכיות מההתנחלויות שהוקמו על ידי ‘גוש אמונים’ בלב הגדה למצפים בגליל (ויץ, 1983).

כל מצפה יאוכלס במשפחות אחדות – מחמש עד עשרים – שיעסקו בעבודות כמו מרעה וייעור במטרה לשמור על השטחים . חלק מן המצפים יהיו יישובים זעירים שבהם יתיישבו משפחות יחידות – בני אדם הכמהים להתבודד ולקיים אורח חיים ייחודי (ויץ, 1983).

המצפים הגדולים יותר יוקמו במקומות המתאימים להתיישבות קבע ויאוכלסו דרך תנועות ההתיישבות . הנהלת הסוכנות וועדת ההתיישבות המשותפת לממשלה ולהנהלת הסוכנות אישרו את תכנתו של רענן ויץ ב- 30 באפריל 1979 , והקציבו לפרויקט 15 מיליון דולרים . ההצעה שאושרה כללה הקמת 30 מצפים בפרק זמן קצר , שישה -שמונה חודשים , ותקציביה  הגיעו בעיקר מהסוכנות היהודית ולא מהממשלה (ויץ, 1983).

תוכנית בלתי שגרתית לפיתוח הגליל המרכזי בוצעה על ידי הממשלה בשנות ה , 80 שעיקרה היה הקמת 28 מצפים במטרת לתפוס שטחים המיועדים להתיישבות יהודית בעתיד ומניעת יצירת עובדות קיימות על ידי ערביי הסביבה . כן יועדה התוכנית לתפוס שטחים שהם בבעלות המדינה , אך שעדיין אין בהם תכנון, ולאפשר ריכוז קרקעות בעתיד לצורכי התיישבות ועיור (אפרת, 2003; עמ’ 133).

כחלק מהתוכנית המצפים  בגליל, כפי שציינתי בהרחבה לעיל, נבנו כמה יישובים על אדמות מיעאר,  התנחלויות ישראליות על אדמות כפר מיעאר  היישוב שגב (174252) נוסד ממזרח למיעאר בשנת 1953. יעד (173253) הוקם בשנת 1975 מצפון מזרח לכפר, וב -1980 נבנה מנוף (172251).  .  כולם נמצאים על אדמות כפר.  היישוב יובלים (175253), שנבנה בשנת 1982 על אדמה ששייכה באופן מסורתי לסכנין הסמוכה, נמצא כ -2 ק”מ ממזרח לאתר (Walid, 1992).

מושב יעד

נוסד בשנת 1974 כמושב שיתופי, כיום יישוב קהילתי כפרי. נקרא בשם סמלי. היישוב סמוך ליער שגב. ביעד כ– 800 תושבים . הישוב מתוכנן ל- 500 יחידות דיור, מתוכן 175 כבר בנויות. מיעד נוף מרהיב לגליל המערבי ומפרץ חיפה (אתר יעד- מועצה אזורית משגב).

יעד נוסדה על ידי גרעין של בוגרי הטכניון במדעי המחשב , שרצו להמשיך לדור בסמיכות . הסוכנות היהודית לישראל , שבאותה תקופה חיפשה גרעין להקמה של כפר תעשייתי מצאה אינטרס משותף עם גרעין יעד , וכך הוקם הכפר התעשייתי הראשון (אתר יעד- מועצה אזורית משגב).

בתחילה הוקם יעד כמושב שיתופי כדי להתגבר על הקשיים הכלכליים , המודל השיתופי לא הוכיח את עצמו ובשנות התשעים הופרטו אמצעי הייצור במושב , והוא חדל להיות מושב שיתופי (אתר יעד- מועצה אזורית משגב).

יעד הוא אחד היישובים היהודיים שהוקמו בגליל ב , 1974 אף שמייסדיו מדגישים כי לא נוסד כמצפה אלא כמושב שיתופי . כשהוצעו להם קרקעות לפיתוח היישוב הם מדגישים כי וידאו שהקרקע שיועדה להקמת יישובם אינה קרקע מגורים של הכפר הפלסטיני אלא קרקע חקלאית (טובי פנסטר, 2012 עמ’ 181). אנו יכולים להסיק כאן כי תכנון מושב יעד  לקח בחשבון את מיקומם של בתי הכפר הערבי מיעאר ולא נבנה על אדמות הבנייה של הכפר, אלא על אדמות חקלאיות בלבד. עניין זה באחר הוביל לשיתוף פעולה משותף בין שני הצדדים בכל הקשור לתכנון העתיד של הבנייה במושב  יעד (אתר יעד- מועצה אזורית משגב).

תכנון ופיתוח יהודי אל מול שרידי העבר הפלסטיני . קונפליקטים מסוג זה אופייניים לסביבות חיים רב תרבותיות בעידן הגלובליזציה , ולפיכך פותחו תפיסות תכנון המבקשות להתמודד עמם. התכנון הטיפולי ( Therapeutic Planning ) שמפתחת סנדרקוק , (Sandercock, 2003) המציעה תהליך עבודה תכנוני שבו מעורבות כל הקהילות הנתונות בקונפליקט, מתוך מטרה להגיע להסכמה ולתכנון שיענה על מרב הצרכים של כולן (Sandercock, 2003).

ניתוח התהליכים החברתיים פוליטיים המתרחשים ביעד מיעאר ועל רקע המאפיינים הפוליטיים של עיצוב המרחב בישראל מיום הקמתה . עיצוב המרחב בישראל יוצר הבניה חברתית , תרבותית , כלכלית ופוליטית , אך בעיקר מבנה את המרחב כיהודי על ידי מחיקת העבר הפלסטיני ודיכוי ואפליה של הפלסטינים אזרחי ישראל . תכנון המרחב משמש כלי ליישום אידיאולוגיות אלו ומבטא את שאיפתו של הקולקטיב היהודי להשליט הגמוניה מרחבית באמצעות ניקוי עדויות מהעבר הקרוב והפרדה אתנית לאומית , בעיקר עירונית . תהליכים אלו מתאימים להפליא לעקרונות התכנון המודרניסטי . , שעיקרם מחיקת הישן ובניית מרחב חדש המבוסס על טכנולוגיות מתקדמות ועל יעילות בתכנון , בעיקר בערים (פנסטר, 2012).

 האמצעים התכנוניים שנסקרו מראים בבירור שעיצוב המרחב שימש כלי לקידום מדיניות אידיאולוגית של ביסוס נוכחות יהודית אגב מחיקת הנוכחות הפלסטינית שקדמה לה . דוגמה לכך היא פרויקט המצפים בגליל , שיעד היה חלק ממנו (פנסטר, 2012).

המועצה האזורית משגב

הריכוז הגדול ביותר של יישובי מפעל המצפים  נמצא במועצה האזורית משגב. המועצה האזורית משגב הוקמה, בסוף  שנת 1982 ,במטרה להאיץ, את תנופת הפיתוח בגליל כאזור התיישבותי חדש וכהמשך  למדיניות ייהוד הגליל, שטחה המוניציפלי של משגב ­כ, 200 אלף דונמים ‘משתרע משני צידי בקעת בית הכרם; מצפון, נכלל בשטח המועצה דרום אזור תפן ,מדרום, אזור שגב , וממזרח, אזור צלמון  שטח המועצה נתחם במערב, על ידי מישור החוף  ובמזרח, על ידי הכביש המחבר את הכפרים ‘מע’אר ועילבון. שטחי המועצה האזורית משגב הרריים ברובם . גובהם מגיע ל ­ 1000 מטרים בחרשים ולכ – ­ 600 מטרים בהר כמון. הבקעות אינם כלולות, לרוב, בשטחי המועצה, אלא בשטחי המועצות הגובלות בה (דור, 2004; עמ’ 17).

תיחום המועצה הינו פוליטי, וגבולותיה המיוחדים, נועדו ליצור חיץ ברור מפני אפשרות של יצירת רצף‑ של התיישבות ערבית בין  גושי היישובים הערביים: ממזרח ­ ‘סח נין, דיר חנא ועראבה; ממערב ­ כאבול ו תמרה; מצפון ­ בועיינה, נחף ,  דיר אל­אסד ומג’ד אלכרום ; ומדרום ­ כפר מנדה . בתחום המועצה משגב 29 יישובים יהודיים וששה יישובים בדווים. אוכלוסיית המועצה תמנה, בשנת 2002­ כ,  17,300תושבים, מתוכם 12,100יהודים ו ­ 5,200בדווים . ההתיישבות היהודית החדשה באזור החלה עם הקמת מושב העולים , שגב, בשנת 1952 ,וייסוד יודפת, בשנת 1960 .רק בשנת 1978 ,החלה תנופת הפיתוח עם הקמת המצפים (דור, 2004; עמ’ 17).

דגם היישובים הדומיננטי בשטח המועצה הוא היישוב הקהילתי (22 מתוך 29 יישובים). בנוסף ליישובים הקהילתיים, כוללת המועצה שישה יישובים שיתופיים)  חמישה קיבוצים ומושב שיתופי אחד, חלקם בתהליך שינוי , ) יחידת הדרכה של צה”ל ושישה יישובים בדווים היישובים הבדווים: דמאידה, חוסניה, סלאמה, ערב אל­נעים , ראס אלעין  וכמאנה , הוקמו כדי למנוע מציאות של מספר פזורות אוכלוסייה בדוויות באזור, שלא קיבלו הכרה מהמדינה . משגב גובלת ב ­ 24 רשויות ערביות, בגבולות המועצות האזוריות מעלה יוסף ‑, מרום הגליל, גליל תחתון, עמק יזרעאל ומטה אשר, ובגבולה המוניציפאלי של עיריית כרמיאל ­ב. 24 הרשויות הערביות, בהם גובלת משגב, מתגוררים 253,800 תושבים, והן משתרעות על שטח שיפוט של 200,403 דונמים (דור, 2004; עמ’ 17).

הישוב שגב

ב 1974-75 הועלתה הצעה ליישב שלושה אזורים “ריקים” בגליל : אזור רמת תפן , נחל צלמון ואזור הגבעות דרומה לכרמיאל ועד כפר מנדה . האחרון קיבל שם : “גוש שגב , ” וכבר בתחילת התהליך הוא נפרד וטופל ישירות על ידי הסוכנות דרך מנהל שהוקם במיוחד (כהנא, 2011).

משגב  מרכז אזורי בגליל התחתון , כקילומטר מצפון מערב לצומת משגב . הוקם ב 981 ו ומשרת את היישובים שגב , מנוף , רקפת , שכניה , יודפת , קורנית ומורשת (ענר, 2000).

אין להמעיט כלל בחשיבותם היישובית והפוליטית של אזורי פיתוח כתפן , שגב , צלמון , וכמובן בהקמתה של מועצה אזורית יהודית בלב הגליל כמשגב , ושל כ 28 מצפים בתפקודים שונים . יתכן , שמערך המצפים יצליח למנוע בעתיד את המשך ההשתלטות הערבית על קרקעות המדינה (אפרת, 2003). היעדים של מפעל המצפים בגליל , כפי שהופיעו בפרסומים של החלטות הסוכנות היהודית וממשלת ישראל ובהחלטותיהן הם  :

יעד מרחבי טריטוריאלי ­ הגדלת שטח הקרקעות, שבידי האוכלוסייה היהודית, ובלימת השתלטות האוכלוסייה הערבית על קרקעות המדינה , על ידי הגברת הנוכחות היהודית בגליל, יעד גיאו פוליטי, לא מוצהר, היה מניעת רצף טריטוריאלי של המגזר הערבי בגליל , על ידי הקמת גושי התיישבות יהודית בתוכו , כדי למנוע תביעות אירדנטיות בעתיד. קביעה זו מוצאת אישורה על פי מפת המצפים שהוקמו ומיקומם , וכן, על פי גבולות המועצה האזורית משגב, כפי שאושרה 3 שנים מאוחר יותר (אפרת, 2003).

יעד דמוגרפי ­ בהגדרת המטרות של מפעל המצפים נאמר, במפורש, שאכלוסם  של יישובים אלה לא יוכל לפתור את הבעיה הדמוגרפית בגליל. יחד עם זאת, הוצבו בפני המפעל מספר יעדים בתחום הדמוגרפי: (א) למשוך אוכלוסייה עירונית מאזורים אחרים בארץ,  ולשפר את מאזן ההגירה לגליל. (ב) לסייע בפתרון בעיית דור ההמשך במושבי הגליל . (ג )  למשוך ולקלוט עולים חדשים (אפרת, 2003).

 יעד כלכלי ­ פיתוח וביסוס ענפי כלכלה מגוונים, כדי לתרום לצמיחתו הכלכלית של הגליל.

יעד חברתי קהילתי ­ קידום הרמה החברתית של אוכלוסיית הגליל, ומתן פתרון חלקי למגורי דור ההמשך של מושבי הגליל. חלק מיעד זה כולל את הרעיון של הקמת צורות התיישבות חדשות של יישובים כפריים לא קונבנציונאליים,  שלא על בסיס חקלאי, ומתן אפשרות לקבוצות אוכלוסייה ייחודיות לקיים מסגרות חיים כפריות קטנות ומיוחדות, עם תלות מינימלית בממסד. זאת, בשל התנאים המיוחדים בגליל, כמו גם על מנת לענות על העדפותיה של האוכלוסייה הפוטנציאלית (אפרת, 2003).

יעד ביטחוני ­ עיבוי גבול הלבנון.

יעד בירוקרטי פוליטי ­ שינוי סדרי עדיפויות של הממשלה, על ידי מיקוד תשומת הלב לגליל, כאנטי תזה להתיישבות ביהודה ושומרון (דור , 2004; עמ’ 20-21).

על פי מה שהוזכר לעיל בנוגע לתוכנית המצפים ולמטרותיה , אנו מסיקים כי יעד או אפילו המעוצה האזורית משגב , שהוקמו  על חלקים מאדמות מיעאר , היה חלק מתוכנית ממשלתית שלמה, בנוסף למיקומה הגיאוגרפי בין מספר ערים וכפרים ערבים שהזכרנו קודם לכן, מה שהוביל לבחירת אתר זה בנוסף לאדמות מיעאר היא אדמות של המדינה ולא אדמות פרטיות כדי שלא יהיה עימות עם בעלי האדמות ובמיוחד האזרחים הערבים אחרי יום האדמה (דור , 2004; עמ’ 20-21).

ס’גרה

צריך לזכור שסג’רה הפכה למושבה יהודית כבר בראשית המאה ה-20- זו כמובן תקופה אחרת לחלוטין וסיפור אחר ממיעאר ויעד. אבל אני  רוצה  להשוות בין שני המקרים  , הכרת המניעים להתיישבות באזורים אלה, למרות הימצאותם באזורים שונים יחסית ובזמנים שונים (ביתן, 1982; עמ’ 82).

עוד לפני שנחתם ההסכם כין הבארון רוטשילד לבין החברה כדבר ניהול מושבות הבארון , רכשה יק ” א שטח של כ 14,000  דונם מאדמות הכפר הערבי סגירה . על אדמות אלה ייסדה החברה את החווה החקלאית הראשונה כדי להכשיר כה פועלים עברים לעבודה חקלאית ולספק תעסוקה לפועלי יהודה ושומרון , לאחר שהצטמצמו מקורות פרנסתם , עם תום מלאכת הנטיעות והבניין במושבות , והמשבר בענף היין , שבעקבותיו פוטרו פועלים רבים . הפעלתה של החווה החקלאית בסג’רה קשורה למדיניותה של יק”א בהבראתן הכלכלית והחברתית של מושבות הבארון שהועברו לטיפולה (ביתן, 1982; עמ’ 82).

באביב ‏1897 המליץ נייגו לפני מועצת יק”א על רכישה של גוש קרקעות במחוז טבריה שבגליל התחתון המזרחי. כשלב ראשון הוא הציע לרכוש כ–‏000,‏23 דונם מאדמות סג’רה, בעיקר בשל יתרונות המקום: פוריות הקרקע, קיום מקורות מים, התאמה לגידולי פלחה, האקלים הבריא וכן האפשרות לרכוש בעתיד שטחים נוספים באזור תוך יצירת רצף טריטוריאלי. יתרון נוסף שנייגו הצביע עליו היה ח’אן בנוי אבן שעמד על ראש הגבעה החולשת על האזור, ואשר התאים כבסיס זמני למרכז ההכשרה. על בסיס מבנה האבן תכנן נייגו את חוות ההכשרה. החווה כללה שלוש חצרות: חצר המשק החקלאי, חצר האדמיניסטרציה וחצר מגורי הפועלים. המבנים, שהיו בנויים כולם מאבן גיר, הוקפו על–ידי חומת אבן בצורת מחומש בגובה כשלושה מטרים, ובה שלושה שערים. (גראוויס קובלסקי, 2016; עמ’ 111).

ועוד סיבה מרכזית שהובילה להקמת החווה סג’רה הייתה העובדה שאדמות סג’רה היו הראשונות מתוך מכלול האדמות שאותרו בגליל התחתון המזרחי אשר תהליך רכישתן הסתיים , נייגו שהתייחס לאדמות סג’רה , ציין כי הכפר הערבי א-שג’רא ידוע כ ההאדמה המובחרת (ינקלביץ , 2000; עמ’ 98).

 יתכן ונוכחותו של כפר סג’רה, המתואר והידוע באדמותיו המובחרת  כאמור לעיל, הייתה סיבה מרכזית  לבחירת המיקום של החווה קרוב אליה . בשנת 1900 הקימה יק”א את החווה בסג’רה, ” חממה למתיישבים עתידיים ” ובתוך פרק זמן קצר הייתה החווה למפעל החשוב והיקר של יק”א בארץ-ישראל. ( אסתי ינקלביץ , 2021 עמ’ 6-7). הרעיון בדבר הקמת חווה להכשרה חקלאית עלה אפוא מכמה מקורות, והושפע מהחשיבה הרעיונית של התקופה. חוות סג’רה, כפי שהוקמה בפועל, הייתה ייחודית בתקופתה מבחינת המבנה, המיקום, המסגרת החברתית, השיטות החקלאיות שהופעלו בה והיותה בסיס מנהלתי למפעל התיישבותי שתכננה יק”א להקים באזור. המשיכה חוות סג’רה להתנהל באמצעות “סוכנות יק”א בארץ–ישראל”, דהיינו, באמצעות זרוע ישירה של מועצת יק”א. סוכנות זו היא אשר רכשה את אדמות סג’רה, הקימה את החווה וב–‏1902 את המושבה סג’רה (ינקלביץ , 2000; עמ’ 98).

חוות סג’רה הייתה מוקד של עשייה ופעילות מגוונות. בשלבה הראשון (‏1900-‏1913(
הוכשרו בה פועלים, יושמו בה שיטות חקלאיות מודרניות שהשתלבו עם חקלאות מקומית,
והיא שימשה בסיס ארגוני להתיישבות החדשה בגליל התחתון. הפועלים והפועלות התמחו
בעבודה בענפים השונים, ובמהלך ההכשרה התאפשר תהליך המיון והאיתור של המועמדים
הראויים להתיישבות. לפועלי העלייה השנייה, שהגיעו לסג’רה בעיקר משנת ‏1905 עד שנת ‏1908, זימנה החווה גם כר להתנסויות בתחום הלאומי והחברתי. כמה מאות פועלים הוכשרו
במהלך שנות קיומה של החווה, והיא הייתה מאגר של כוח–אדם זמין להתיישבות (גראוויס קובלסקי, 2016; עמ’ 112 עד 135).

לשם יישובם מחדש של איכרים מחוסרי קרקע, יישובם של בני איכרים וכן של פועלים חקלאיים ותיקים , החלה יק”א להקים מושבות חדשות כגליל התחתון המזרחי . ברשות החברה היו כאן אותן אדמות פנויות שרכש הכארון רוטשילד בשנות התשעים של המאה הי”ט . כן השתדלה יק”א להוסיף ולרכוש אדמות. כך הוקמו בעשור הראשון של המאה העשרים המושבות אילניה ( סג’רה, 1901 להבדיל מן החווה בסגירה, כפר תבור  מסחה,  1902 יבנאל ( ימה, ( 1902 בית גן , ( 1904 ) ומצפה (ביתן, 1982; עמ’ 83).

כאשר הוקמה החווה בסגירה , היה צורך לשכן את הפועלים שבאו לעבוד בה . לכן קנתה יק”א כמה חושות ככפר הערבי סג’רה ושיכנה בהן את הפועלים . המדריכים הראשונים שהדריכו את הפועלים היו ערכים , והם לימדו את היהודים לחרוש במחרשת העץ הערבית, ויתגוררו בחושות הערביות שבסג’רה וכך יחסך הכסף להקמת מבני מגורים (ביתן, 1982).

סיכום ודיון

מטרתה של עבודת מחקר זאת הייתה לבדוק את ההתיישבות היהודית בגליל החתון, לפני קום המדינה ולאחריה, והאם להתיישבות באזור זה היו מניעים אידיאולוגיים או גיאוגרפיים, וזאת תוך התמקדות ביישובים מיעאר וסג’רה אילניה ויעד.

באופן יותר נרחב, נשאלת השאלה מה היה תפקידם של הישובים הערבים בקידום ההתיישבות היהודית באזור, כמו התפקיד של מיעאר וסג’רה ותרומתם להתפתחות הישובים היהודים באזור, וזאת כדוגמה להרמתם של הישובים היהודים במקום כפרים אלה, אילניה, ויעד.

בעבודה ראינו שעוד מהמאה התשע עשרה, החלו התארגנויות יהודיות לרכוש קרקעות ברחבי הארץ, על מנת לבסס את ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. זוהי הייתה קרקע חקלאית בעיקרה. רכישת הקרקעות הזאת התרחשה בתקופה זו גם בגליל התחתון. הגליל התחתון הוא חבל ארץ ייחודי שנחלק לשלושה תתי אזורים: (א) מערב הגליל התחתון, (ב) מרכז הגליל התחתון, (ג) מזרח הגליל התחתון.

המניע העיקרי של הקמת היישובים היהודים, היה הכנת הבסיס למדינה היהודית שעתידה לקום. על מנת שתקום מדינה יהודית יציבה ומוצלחת, היה צורך שהמיעוט הערבי יהפוך למיעוט, ולשם כך היה צורך להגדיל את היישובים היהודים ומספר האוכלוסייה היהודית, ובו שמנית להפחית את מספרה של האוכלוסייה הערבית.

הקמתם של יישובים יהודים בגליל התחתון גרמה לאנטגוניזם בקרב היישובים הערבים, ולהתחלתם של פעולות איבה בין היהודים לערבים, מה שהגיע לשיאו במלחמת העצמאות בשנת 1948. פעולות האיבה בין שני הצדדים כללו תקיפות הדדיות על יישובים ערבים ויהודים, תקיפות שהגיעו לשיאן במרד הערבי הגדול בשנת 1936.

מלחמת העצמאות הביאה לשינוי מהותי ביחסים הדמוגרפיים בין יהודים וערבים, כאשר הצד היהודי תפס שטחים רבים במהלך המלחמה, וגירש אוכלוסיות מקומיות, שברחו למדינות שכנות. על האדמות החדשות שתפסה המדינה היהודית החדשה שקמה, קמו מושבים יהודים רבים, ובהתאם לכך השתנה המאזן הדמוגרפי לטובת הצד היהודי.

השליטה של האוכלוסייה היהודית בקרקעות החדשות שהתווספו למדינה, קיבלה אשרור משפטי מצד המדינה היהודית החדשה שקמה, וזאת בהתבסס על פקודות וחוקים מתקופת המנדט הבריטי וחלק אחר נקבע על ידי הרשויות המוסמכות של המדינה על ידי חקיקת חוקים וצווים. אלה הביאו הלכה למעשה לשליטה של המדינה בקרקעות החדשות שהתווספו למדינה לאחר המלחמה.

תפיסת הקרקעות הזו הייתה גם ביישוב סג’רה שאותו אנו בוחנים בעבודה זו. ההתיישבות היהודית בסג’רה החלה כאשר הוקמה חוות הכשרה למתיישבים יהודים באילניה. כבר בשנת ‏1899 רכשה יק”א כ–‏000,‏14 דונם מאדמות הכפר הערבי סג’רה. בעקבות ההעברה של פעילות ההתיישבות של הברון רוטשילד בארץ–ישראל לניהולה של יק”א, בשנת ‏1900, זכתה ההתיישבות בגליל התחתון בתנופה רבה. ולכן ההתיישבות באילניה על חשבון סג’רה תרפה לתנופת ההתיישבות היהודית באזור.

כאמור יישוב סג’רה והקמת אילניה תרם רבות ליישוב הגליל, וזאת ביחד עם תפיסת הקרקעות לאחר מלחמת העצמאות, היוו מנוף משמעותי ליישוב נרחב של הגליל התחתון על ידי אוכלוסייה יהודית, והפיכת האוכלוסייה היהודית לרוב, ואת האוכלוסייה הערבית למיעוט, במיוחד אחרי הבריחה ההמונית של ערבים מהגליל למדינות שכנות.

בנוסף לכך, יש לנו את הכפר מיעאר, שיושב אף הוא על ידי תושבים יהודים, ובמקומו הוקם היישוב יעד. היישוב הערבי מיער ניצב על גבעה בגליל, ומקומו הוא אסטרטגי. ממצאים ארכיאולוגיים במקום מעידים שהכפר היה מיושב עוד בימי קדם מתקופת הכנענים. הכפר התבסס בעיקר על גידולי חקלאות מסורתיים, וכך גם ההתיישבות היהודית שקמה לאחריו.

אדמותיו של מיעאר נכבשו במלחמת העצמאות, והקרקעות שמסביב לכפר עברו לשליטה יהודית. עם הקמתה של המדינה, היה בכוחה להקים יישובים רחבי ממדים בגליל, ובקרקעות שנכבשו, וביניהם גם מיעאר. אחת הסיבות שתרמו להקמת התיישבויות רחבות ממדים, היה השתלטות על יישובים ערבים קיימים, בכך שסיפקו תשתית מסוימת ליישוב היהודי החדש שהוקם.

היישוב יעד הוקם בשנת 1974, תכנון מושב יעד  לקח בחשבון את מיקומם של בתי הכפר הערבי מיעאר ולא נבנה על אדמות הבנייה של הכפר, אלא על אדמות חקלאיות בלבד. מקימי הישוב היו גרעין של בוגרי הטכניון, שרצו להישאר קרובים לחיפה, וחיפשו מקום מתאים לכך. מקימי היישוב רצו לוודא שהישוב החדש שיקום לא יקום על אדמות הכפר הפלסטיני, אלא על אדמות חקלאיות בלבד.

יישום ערבי נוסף שעליו הוקם ישוב יהודי הוא סג’רה. צריך לזכור שסג’רה הפכה למושבה יהודית כבר בראשית המאה ה-20- זו כמובן תקופה אחרת לחלוטין וסיפור אחר ממיעאר ויעד. יחד עם זאת ניתן לראות קווי דמיון בין המקרים. על אדמותיו של היישוב סג’רה הוקם הישוב היהודי שגב. המיקום נבחר בגלל האיכות הגיאוגרפית של האזור, הן בגלל שסג’רה היא יעד מרחבי טריטוריאלי, יעד כלכלי, יעד חברתי, ויעד דמוגרפי לאזור.

ולכן, מדברים אלה אנו מסיקים שהמסקנה העיקרית של מחקר זה היא שההתיישבות היהודית בגליל התחתון נבעה משתי הסיבות, גם בגלל שהאזור הוא אזור טוב מבחינה גיאוגרפית, והוא יתרום לדמוגרפיה היהודית למדינה היהודית החדשה שעומדת לקום, וגם בגלל הסיבה שהגליל הוא מקום חשוב ליהודים מבחינה היסטורית, והם רואים בו כחלק בלתי נפרד מהמדינה הציונית החדשה שתקום.

ביבליוגרפיה

אפרת, א’ (2003). תכנון לאומי ופיתוח בישראל בשנות האלפיים / רמות – אוניברסיטת תל אביב, תל אביב, תשס”ג.

אתר יעד- מועצה אזורית משגב. מדלה מ: https://www.misgav.org.il/%D7%99%D7%A2%D7%93/

ביתן, א’ (1982). תמורות יישוביות בגליל התחתון המזרחי, יצא לאור על ידי יד בן צבי.

ברגר, ת’ (2015). אוטוטופיה : על מרחב הביניים הפרוורי בישראל.

גרוויס קובלסקי, א’ (2016). בשבילי העבר : פרקים בתולדות קרן קיימת לישראל ובתולדות ההתיישבות היהודית בגליל התחתון. רמת-גן : הוצאת אוניברסיטת בר-אילן.

דור, א’ (2004). מפעל המצפים בגליל.

ויץ, י’ (1983). אל הפנטזיה ובחזרה, מדוע החליט בן־גוריון לרדת לשדה־בוקר?.

כהנא, פ’ (2011). לא עיר לא כפר : האדריכלות של הקיבוץ 1990-1910 שם ההוצאה: יד טבנקין – המרכז המחקרי.

מוריס, ב’ (2010). 1948 : תולדות המלחמה הערבית-הישראלית הראשונה.

מנאע, ע’ (2017). נכבה והישרדות: סיפורם של הפלסטינים שנותרו בחיפה ובגליל, 1956-1948) ון ליר, 2017 ,(עמ’ 80-44.

ענר, ז’ (2000). כל מקום ואתר : מדריך לכל מקום ואתר בארץ ישראל. לקסיקון לידיעת הארץ.

פנסטר, ט’ (2011). זיכרון, השכחה ו[ה]בניית המרחב. מט”ח.

פעיל, מ’ (1990). עצמאות: תש”ח–תש”ט, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור.

קדיש, א’ (2004). מלחמת העצמאות תש”ח-תש”ט / דיון מחודש.

קנו, ז’ (1992). בעיית הקרקע בסכסוך הלאומי בין יהודים לערבים 1917 – 1990.

Walid, K. (1992). All That Remains. The Palestinian Villages Occupied and) Depopulated by Israel in 1948, Washington D.C.: Institute for Palestine Studies, 1992, 26

סיוע בעבודות אקדמיות
סיוע בעבודות סמינריון