Skip to content

עבודת סמינריון- האם וכיצד הצליחו ארגוני נשים לעודד נשים לעסוק ברפואה מודרנית ?

התפתחות רפואת נשים בין השנים

 1948-1882

מגישה:

תאריך:

תוכן עניינים

מבוא. 3

1. תעסוקת נשים יהודיות.. 5

2. מעמד הנשים היהודיות בחברה הישראלית.. 8

1.2. חיי המשפחה כמשקפים את מעמד האישה ושינויים חברתיים. 11

3. עבודת נשים יהודיות ברפואה מודרנית.. 14

4. כיצד השפיעו ארגוני נשים על עיסוק של נשים יהודיות ברפואה מודרנית.. 18

1.4. ארגון הדסה. 18

2.4. ד”ר הלנה קגן 19

3.4. ארגון ויצ”ו 20

4.4. דר בת שבע יוניס גוטמן 22

5. סיכום ומסקנות.. 24

6. ביבליוגרפיה. 27

מבוא

עבודה זו עוסקת בהתפתחות תעסוקתן של נשים יהודיות במקצועות הרפואה, בתקופת ארץ ישראל המנדטורית. תקופה זו התאפיינה בהתפתחות של כל תחומי החיים, ובתיעוש הולך וגובר, בעיקר שינויים כלכליים שהשפיעו גם על תחומים אחרים, כמו על החינוך, החברה, הביטחון והבריאות[1]. התפתחות המשק והכלכלה והתגברות התיעוש, לא רק בארץ ישראל, אלא בעולם כולו, הובילה להתפתחותה של הרפואה המודרנית, שהפכה ליותר מתקדמת עם הזמן[2]. במקביל לכך חלה התקדמות גם במעמדן של הנשים בעולם, בעקבות התגברות המודעות לתנועות פמיניסטיות ולזכויות של הנשים בחברה[3].

הרקע להתפתחות הרפואה בארץ הוא במהלך תקופת המנדט הבריטי (1918-1948), התבססה מערכת שירותי הבריאות של מדינת ישראל העתידית. היא התאפיינה בשילוב של מתן שירותים ציבוריים ופרטיים, והיא כללה בתוכה פעילויות של ממשלת המנדט, מוסדות נוצריים, מוסדות יהודיים וערבים לשלטון עצמי, הארגון הרפואי הדסה, קופת החולים ההסתדרותית וקופות חולים התנדבותיות אחרות, שכל אחת מהן השתייכה לזרם אידיאולוגי אחר, בנוסף לכך הייתה פעילות שירותי רפואה של כמה מוסדות צדקה יהודיים, ופעילות של רופאים פרטיים ועצמאיים, בתי חולים פרטיים, ורפואה מסורתית[4].

בדומה למדינות מתפתחות אחרות, בישראל המנדטורית נשים פועלות התאפיינו בדפוס המוכר של עבודה בעבודות צווארון כחול. נשים בעבודות צווארון כחול נחשבו לכוח עבודה זול של מהגרים חדשים, ומעמדן של נשים אלה היה נמוך, ואפשר היה לוותר עליהם בקלות בגלל ההיצע הרב של נשים שחיפשו עבודה, והם בדרך כלל היו הראשונות שנפגעו בעתות של משבר כלכלי. למרות התדמית השיתופית של התנועה הציונית בימים אלה, נשים התרכזו בעיקר בתפקידים מסורתיים ומופרדים מתפקידים מרכזים במשק שנחשבו לגברים. המעסיקים מצידם ניצלו את מעמדן ושכרן הנמוך של הנשים בשוק העבודה, על מנת להעסיק אותם ולקבל כוח עבודה זול[5].

תחומים אלה מצטלבים בתחום של תעסוקת נשים במקצועות הרפואה המודרנית, ומכאן בעצם נובעת שאלת המחקר של העבודה, מהם הגורמים שתרמו להתפתחות תחום רפואת הנשים בישראל בין השנים 1948-1882‎, ומה היה תפקידם של ארגוני נשים (הדסה, מועצת הפועלות, ויצו…) להתפתחות זו ?

השערת המחקר היא שארגוני נשים, כדוגמת ארגון הדסה וויצ”ו, השפיעו רבות על עיסוקן של נשים יהודיות ברפואה, ושעיסוק זה תרם לקידום מעמדן של הנשים בכלל בחברה הישראלית, מתחילת המאה העשרים ועד סוף שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל. התוצאה העיקרית שאנו צפויים לקבל מהמחקר היא שארגוני הנשים היוו גורם משמעותי בקידום הרפואה המודרנית, וכן עזרו לקדם את מעמד הנשים, בין היתר על ידי עידוד עיסוק ברפואה, זאת מכיוון שארגונים כמו הדסה וויצ”ו, הם ארגונים שמלכתחילה הוקמו למען קידום מעמדן של נשים יהודיות בארץ ישראל[6].

המקורות המרכזיים שעליהם תישען עבודה מחקרי זו הם מאמרה של מרגלית-שטרן, בת-שבע[7], שמדבר על מעמדן הכלכלי והחברתי של נשים יהודיות בתקופת המנדט, המאמר של שורץ שפרה[8], העוסק בפעילותו של ארגון הנשים הדסה למען רפואת נשים בישראל, והמאמר של הירש דפנה[9], העוסק בנשים יהודיות במערכת הבריאות בישראל, וכיצד זה השפיע על התרבות באותה תקופה.

1.תעסוקת נשים יהודיות

תעסוקה של נשים יהודיות בתחילת המאה העשרים בארץ ישראל, הייתה גורם חשוב ומשפיע על שוק התעסוקה הישראלי בתקופה זו, והשינוי במצבן התעסוקתי של נשים, שהיה בדרך כלל חיובי, כאשר חלה התקדמות איטית במצב זה, היה שינוי חשוב בשוק התעסוקה. יחד עם זאת, המצב התעסוקתי של נשים יהודיות בתקופה זו היה עדיין נחות לעומת מצבם של הגברים. המצב הרעוע של תעסוקת נשים בא לידי ביטוי גם במחסור בהפניית משאבים לנושא זה, ולפיכך גם המחקר בנושא הוא דל[10].

תשומת לב מועטה הוקדשה למרבית הנשים הרגילות בתקופה זו, שלא היו קשורות בעשייה הסוציאליסטית-ציונית, ועבדו בעבודות צווארון כחול. אלה כללו לא רק את הנשים האורתודוכסיות הדתיות מאוד והנשים המזרחיות, אלא את מרבית הנשים המועסקות במגזר העירוני, שעלו לארץ ישראל בין שתי מלחמות העולם[11].

יחד עם זאת, למרות תשומת הלב המועטה לגבי עבודתן של נשים יהודיות בתקופה זו, התקופה התאפיינה בהתפתחות הדרגתית ומתמשכת של הנשים בשוק העבודה היהודי, התפתחות שלא הייתה ייחודית ליישוב היהודי בארץ, אלא שהייתה התפתחות דומה במדינות אחרות בעולם, בעיקר מדינות מערביות. שיעור ההשתתפות בנשים בשוק העבודה עלה בהתמדה לאורך כל התקופה למרות האופי המהיר והלא שגרתי של ההתפתחות הכלכלית של היישוב. לא רק שיעורי ההשתתפות של הנשים, אלא גם שיעורי הפעילות בתחומי החיים האחרים של הנשים עלו בצורה מרשימה במהלך התקופה[12].

רוב הנשים שעלו לארץ ישראל בתחילת תקופת המנדט הבריטי לא היו נשים חלוצות המונעות מאידיאולוגיה, אלא נשים צעירות שהגיעו בעיקר ממשפחות קטנות ובורגניות ממזרח אירופה. הם הביאו עימם כישורי עבודה וגישות אופייניות לנשים אירופיות עירוניות בתקופה זו. העבודה הייתה בעיקר הכרח, אך יחד עם זאת גם רצויה. אף על פי שביקשו לעבוד, לנשים אלה לא היו שאיפות להיכנס לתחומי עבודה חדשים או לשנות את המיומנויות שלהן. הם ראו בעבודה ביתית כעבודה נחותה, שלא מתאימה לאישה המודרנית, והן העדיפו לעבוד בעבודה עירונית בדרך כלל, שבה הן קיבלו שכר[13].

יחד עם זאת, למגזר התעשייתי לא הייתה הרבה עבודה להציע לנשים צעירות אלה. השנים של תחילת המאה העשרים בארץ ישראל היו תנודתיות, ומאופיינות על ידי תקופות של שגשוג קצרות ותקופות משברים כלכליים. הבעיה העיקרית שעמדה בפני גברים ונשים כאחד בכוח העבודה הישראלי הייתה מציאת עבודה. גידול בהיצע העובדים בשילוב יכולת הקליטה המוגבלת של המשק יצר אבטלה. לרוב העבודה היחידה שהייתה קיימת בשוק הייתה בתחום הבניין, שאותה יזם שלטון המנדט הבריטי, אך הייתה גם בנייה באופן פרטי[14].

משרות בתחומים אחרים חוץ מהבניין, שהיו זמינות בפני נשים היו מעטות מאוד במספרן והוגבלו לעיסוקים נשיים מסורתיים כמו תפירה, הנקה ובישול. עם זאת, פרט לקבוצה קטנה של נשים חלוצות ששאפו לעבוד בבנייה כחלק מהשקפתן הפמיניסטית-לאומנית, עבודות הבנייה נחשבה לא ראויה לנשים. עבודה במפעלים ניתנה לעיתים נדירות לנשים, עקב תחרות מצד עובדות, והעובדה שנשים היוו גם כוח עבודה זול. עבודה ביתית הייתה אפוא הפתרון הפרקטי בעבור נשים רבות, אפילו בעבור נשים שהיו להן כישורי עבודה מסוימים. דברים אלה מעידים על חלוקה מגדרית בשוק העבודה, שהייתה נהוגה בתקופה של תחילת המאה העשרים[15].

בגלל החלוקה המגדרית בשוק העבודה, היו נשים חלוצות שניסו לשנות את החלוקה המסורתית בשוק העבודה הישראלי, שבו הנשים היהודיות קיבלו עבודה בתפקידים שנחשבו באופן מסורתי כנשיים. נשים אלה היו בעיקר צעירות, רווקות ומחויבות אידיאולוגית לציונות ולסוציאליזם, ורצו לחלוק באופן שווה עם הגברים את הבניין של הארץ. באותה עת הבחירה היחידה שהייתה לאישה לא מיומנת הייתה או עבודת בית או בנייה. בעבור הנשים החלוצות, העבודה הביתית פשוט לא הייתה אפשרות שמתקבלת על הדעת, מה גם שהשכר בעבודות הבנייה היה גבוה יחסית[16].

 בתחילת תקופת המנדט הבריטי, נראה שאכן מתרחשים שינויים מהותיים בהזדמנויות התעסוקה של נשים, אך עם התגברות ההגירה של עולים חדשים, שהביאו עימם נשים חדשות וצעירות, התגבר ההיצע של נשים שדרשו עבודה בתפקידים שלא נחשבו באופן מסורתי לנשיים. התגברות ההיצע של נשים בשוק העבודה הובילה לירידה בשכרן של נשים, ובהתאם לכך לתחרות בין הנשים היהודיות לעובדים ערבים, שנחשבו לזולים יחסית. בעקבות כך, נשים חזרו לתפקידי שוק העבודה המסורתיים יותר[17].

2.מעמד הנשים היהודיות בחברה הישראלית

למרות התפתחויות מרשימות בהיסטוריוגרפיה של הקהילה היהודית בתקופת המנדט הבריטי, הנוגעות לחייהן של נשים ומקומן בחברה, הספרות המחקרית מראה כי תרומתם למרחב הציבורי כמעט מוחרגת מהתודעה הציבורית. תשומת לב מסוימת הוקדשה למעורבותן של נשים בתחומים שנתפסים בדרך כלל כגבריים, עבודה חקלאית בקיבוצים, עבודה בכוחות הביטחון ופעילויות פוליטיות שונות. הדבר קיבע במידה רבה את מקומם של הנשים בתחומים המסורתיים, בשולי החברה[18]. יתר על כן, נשים עבריות חדשות אלה הוצגו בעיקר כעקרות בית ואימהות או כפועלות, עובדות בשדות כמו גברים או מסייעות להן בכל מקום שצריך. הם בקושי נחשבו למשמעותיים בתחום הציבורי. המחקר של נשים מקצועיות מעביר נשים לקדמת הבמה התודעתית[19].

התקופה המדוברת, המחצית הראשונה של המאה העשרים, התחלקה לשניים: פלסטינה נשלטה על ידי האימפריה העות’מאנית עד 1917/18, ואחריה על ידי משטר המנדט הבריטי. בשנת 1914 האוכלוסייה הכללית במדינה הייתה למעלה מחצי מיליון, עם כ 86,000- יהודים, מספר שהצטמצם בשנות המלחמה לכ- 56,000. במהלך המשטר המנדטורי שבא אחר הכיבוש הבריטי, האוכלוסייה היהודית גדלה מאוד והגיעה ל -600,000 עד שנת 1948, בעוד ששאר האוכלוסייה מנתה 1,200,000. עלייה דרמטית זו היא רק דוגמא אחת לשינויים הרבים שהתרחשו בשלושת העשורים של ממשלת המנדט הבריטי[20].

בשתי תקופות אלה, שבהן היו שינויים רבים, נדרש לשפוך אור על כניסתן של נשים יהודיות לתחום הציבורי, על מעמדן ועל הישגיהן, ועל הקשיים שלהן נקלעו. התרומה הקולקטיבית של נשים מקצועיות לחברה האזרחית של מדינת ישראל במחצית הראשונה של המאה העשרים, הייתה משמעותית ביחס למה שהיה בעבר, ועם המעבר לשלטון המנדט הבריטי, תרומה זו התגברה אף יותר. היו כמה נשים מקצועיות בולטות ויוצאות דופן שהשפיעו מאוד על כמה תחומים, רפואה, עבודה סוציאלית, חינוך ופעילות ציבורית, תוך התייחסות מיוחדת לגישות החברתיות החדשות שנשים מקצועיות אלו ניסו להנהיג[21].

מעמדן של הנשים היהודיות בארץ ישראל היה תלוי במידה רבה במקצוע שבו הן עסקו, וכאשר חל שיפור במצבן התעסוקתי, חל גם שיפור במעמדן. הנשים היהודיות עברו תהליך של התמקצעות באותה תקופה. ההתמקצעות של נשים בארץ ישראל התאפשרה על ידי המהפכה שהתרחשה עם חדירת נשים למוסדות להשכלה גבוהה. השכלה באוניברסיטה השפיעה מאוד על מעמדה של האישה, במיוחד האישה היהודייה, בארץ ישראל במאה העשרים. נשים יהודיות הרחיבו את השכלתן לא רק במוסדות לחינוך גבוה בארץ ישראל, אלא גן במוסדות שונים באירופה, והן עלו לארץ לאחר שכבר רכשו את ההשכלה שלהן. נשים יהודיות רבות ממזרח אירופה נסעו ללמוד באוניברסיטאות במרכז אירופה, כדוגמת גרמניה אוסטריה ושוויץ. נשים יהודיות רבות למדו תארים חשובים ויוקרתיים, כמו רפואה, למעשה נשים יהודיות שהיו מובילות וחלוצות בארץ ישראל למדו באוניברסיטאות במרכז אירופה, כדוגמת בת שבע יוניס גוטמן, והלנה כגן[22].

סיפורה של רחל גויטין שטראוס, שלמדה בפקולטה לרפואה בהיידלברג, מציע הצצה למכשול שנשים נאלצו להתגבר עליו על מנת ללמוד באוניברסיטאות, שכן בזמנו לא היה מקובל שנשים ילמדו באוניברסיטאות בכלל, ובטח שלא במקצועות הרפואה, שנחשבו למקצועות גבריים. הדיקן הודיע לה בשום פנים ואופן שאינה מסוגלת להתמודד עם החומר הלימודי, לא פיזית ולא נפשית. דבריו הובילו אותה למרד ואקטיביזם, היא רצתה להוכיח לו, שאפשר להגשים את הרצון לבחור מקצוע, למרות הקשיים בדרך. גויטין שטראוס הצליחה במה היא התכוונה לעשות ופתחה את אחת המרפאות הראשונות בגרמניה המנוהלת על ידי רופאה[23],[24].

את הרצון להשכלה גבוהה חלקו מספר לא מבוטל של צעירים וצעירות מהיישוב היהודי, והייתה מודעת לחשיבותה של ההשכלה. הסמינרים הראשונים לגננות בבתי ספר וגנים הוקמה עוד בתקופת האימפריה העותמנית, הרבה לפני שהאוניברסיטה העברית פתחה את שעריה בשנת 1925. עם זאת, רבים מהצעירים בארץ ישראל העדיפו לנסוע לחו”ל, לאירופה וארצות הברית, כדי להגשים את חלומותיהם ולהרחיב את אופקיהם. עם הקמת המנדט הבריטי בארץ ישראל, גדל מספר התלמידים במוסדות להשכלה גבוה, הן גברים והן נשים. הבחירה של התלמידים בתחומי לימוד מסוימים נבעה לעתים קרובות ממניעים לאומניים והרצון לתת מענה לצרכי המדינה[25].

התחושה של להגיע ל”ארץ ריקה” נחוותה על ידי רבים מהעולים שהגיעו לארץ, רופאים, מהנדסים וכדומה – שהגיעו לארץ ישראל בתקופה העות’מאנית, והם הרגישו שהמדינה הייתה מקפצה רחבה המאפשרת להם ליישם את הידע והיכולת שלהם. עם זאת עבור הנשים זו הייתה בעיקר חוויה חדשה, הפעילות המקצועית של נשים יהודיות במדינה היוותה פריצת דרך, הן היו חלוצות לא רק מבחינה מקצועית ולאומנית, אלא בראש ובראשונה מבחינת מגדר. נשים צעירות, שרבות מהן נאלצו להתגבר על מכשולים רבים במוסדות ההשכלה הגבוהה בה למדו, הוכיחו את יכולתן להשפיע ולעשות דברים בלתי צפויים[26].

בשנים הראשונות של שלטון המנדט הבריטי גדל מספרם של נשים שהגיעו לארץ ישראל שרכשו השכלה גבוהה בארץ ורצו להגשים את שאיפותיהן המקצועיות והלאומניות. על אף שארץ ישראל הייתה עדיין אזור מתפתח, הן ראו בכך יעד נחשק. הנשים הצעירות הללו רצו לעבוד קשה תוך כדי שיפור חייהם ומעמדם בחברה של כל הנשים היהודיות במולדתם החדשה[27].

בארץ ישראל, החלל ששרר בכל תחום אפשר צמיחה מקצועית מהירה לנשים היהודיות. אלכסנדרה בלקינד, שלמדה רפואה ברוסיה בשנת 1898, קבעה כי בחרה ברפואה כדי לשמור על בריאותם של תושבי ארץ ישראל, שסבלו ממחלות רבות ושיעור גבוה של תמותת תינוקות. היא ראתה בכך כמשימה לאומית, ודרך טובה של אישה יהודייה לתרום לחברה שלה[28]. דבורה קאלן, אמנית ומחנכת שהגיעה לירושלים מבוסטון בשנת 1920 והקימה את בית הספר הפרוגרסיבי הראשון במדינה, שהתבסס על שיטת ג’ון דיואי, האמינה שתצליח להגשים את החזון החינוכי והלאומי שלה רק בארץ ישראל. היא רצתה להקים בית ספר יסודי עברי ראוי, כפי שצריך להיות, והוא יכול להתקיים רק בארץ ישראל[29].

השוואה של מסלול ההתקדמות במעמדן בחברה של הנשים ביישוב לזה של נשים יהודיות אירופה או ארצות הברית היא במובנים רבים שונה לחלוטין. אלה שחיו במדינות מפותחות נדחקו לשוליים מהמסלול המקצועי בו הם היו מעוניינות לעסוק, לא רק בגלל היותן נשים, אלא גם בגלל היותן יהודיות. לאפליה המגדרית עמה התמודדה האישה היהודייה בכל מקום נוספה אפליה דתית-אתנית, מה שלא השפיע עליהן בארץ ישראל[30].

1.2.חיי המשפחה כמשקפים את מעמד האישה ושינויים חברתיים

השינויים החברתיים שליוו את התקופה של שלטון המנדט הבריטים, השפיעו גם על התא המשפחתי, ולכן התא המשפחתי יכול לשקף את מעמדה של האישה העברייה והשינוי שחל בו. ראשית כל, התא המשפחתי עבר שינוי יסודי מהותי בתקופת המנדט הבריטי, וזאת משום שרבים מהעולים שהגיעו לארץ ממניעים אידיאולוגיים נאלצו לפרק את התא המשפחתי הגרעיני שלהם, או שאלה היו עולם צעירים שעלו בגפם, ועדיין לא גיבשו תא משפחתי חדש. בעקבות זאת מעמדה של עקרת הבית היהודית ירד, אם בעבר הייתה חשיבות לתפקיד של עברת הבית, בעקבות השינוי המהותי בתא המשפחתי, ירד גם המעמד של עקרת הבית[31].

לפני תחילתה של העלייה לארץ ישראל בסוף המאה ה 18, מעמדה של האישה השתקף בתפקידה בתא המשפחתי, לאישה היה תפקיד בניהול משק הבית, ולא מעבר לכך, ומעמדה היה נמוך יותר מאשר מעמדו של הגבר, ודבר זה נבע מהתפיסה הפטריארכלית שהייתה נהוגה בתקופה ההיא. תפקידה של האישה היה לספק את כל צרכיו של בעלה ולהישמע לו, ותפקידו העיקרי של הגבר היה לכלכל את כל המשפחה ולדאוג לרווחתם, הייתה זו עסקת חליפין שבה ל אחד מבני הזוג היה אמור לספק ערך כלשהו למסגרת התא המשפחתי. בתקופה ההיא הנישואים וחיי המשפחה לא נתפסו כחוויה רומנטית או אישית, אלא כעסקה כלכלית חברתית בין משפחותיהם של המשודכים[32].

בתקופת היישוב הישן נשים נישאו בגיל צעיר מאוד, כמו גם הדברים, זאת עוד הרבה לפני שידעו והבינו מהי משמעותם של חיי משפחה, ולפני שהבינו מהו רצונם בחיים. הנשים נדרשו להתנהג בצניעות, וזאת על מנת לשמור על קדושת הקהילה וקדושתם של הגברים היהודים. גבר ואישה שהתחתנו בגיל מוקדם בדרך כלל היו עדיים תלויים במשפחה המורחבת שלהם, ולכן הם נאלצו להיכנע לתכתיביה של החברה שלהם, ולהתחתן בדרך של שידוך שסודר על ידי משפחותיהם[33].

מסלול חייהן של הנשים היהודיות ביישוב הישן תוכנן מראש ולא ניתנה להן כל אפשרות לתכנן דרך חיים עצמאית, שתתאים לרצונות ולשאיפות שלהן. העובדה שנשים נישאו בגיל צעיר, כאשר לא הייתה להן השכלה, הן היו תלויות לחלוטין בהוריהם, ולא הייתה להן אפשרות ממשית לכלכל את עצמן באופן עצמאי, נועדה להבטיח את מעמדה הנחות של האישה, ואת השליטה הפטריארכלית בחברה[34].

דברים אלה השתנו עם תחילתו של היישוב החדש ותחילת העלייה לארץ ישראל, שהביאה עימה שינויים במבנה המשפחתי, ובהתאם לכך שינוי גם במעמדה של האישה. בתחילת המאה העשרים הנשים היהודיות החלו לעסוק במקצועות שנחשבו לנשיים באופן מסורתי, כמו חינוך סיעוד ועזרה סוציאלית, וגם במקצועות שנחשבו לגבריים יותר, כמו משפטים רפואה ופוליטיקה. שינויים אלה בדפוסי התעסוקה של נשים שינוי את מעמדן, והעלו את המודעות של נשים יהודיות לאפשרות שהן יכולות לעבוד בדיוק כמו הגברים, ולפתח קריירה משל עצמן[35].

רוח החדשנות הלכה יד ביד עם האידיאולוגיה הציונית, ובשל כך אומצו גם רעיונות של חדשנות מרחבי העולם, כמו זכויות מיעוטים ותנועות פמיניסטיות. האופי של המשפחה גם הוא השתנה בעקבות החדשנות, הסמכות על הקמה וביסוס של המשפחה השתנתה, והיא עברה מידיהם של ההורים שהיו משדכים את ילדיהם, לידיהם של הילדים עצמם, והרעיון שהנישואים צריכים להתבסס על אהבה רומנטית, ולא על בסיס כלכלי חברתי גרידא, הפך להיות יותר נפוץ. רבות מהמשפחות היהודיות במזרח אירופה היו גם הן דתיות מסורתיות בדומה ליישוב הישן שהיה בארץ, ורבים מהעולים חוו את השינוי אחרי שעלו ארצה[36].

השינוי של התא המשפחתי מתא מסורתי לתא מודרני לוותה במתח פנימי בכל הנוגע למעמדה של האישה. מצד אחד לפי הערכים המסורתיים האישה ניהלה את משק הבית, והיה לה את תפקידה ומעמדה הייחודיים, מצד שני התנועה הציונית שהביאה איתה את רוח החדשנות, נתנה חשיבות שווה לגברים ונשים, זאת משום שהתנועה הציונית הייתה דומה לתנועות סוציאליסטיות המבוססות על שוויון. שוויון זה בא לידי ביטוי אפילו בחינוכם של הילדים, שקיבלו חינוך שוויוני, והונחלו להם ערכים של שיתוף ושוויוניות[37].

בתא המשפחתי החדש, האישה הייתה עדיין האחראית העיקרית על ניהול משק הבית, ואולם מצד שני האישה יכלה לעבוד כמו בעלה, ולפתח קריירה משל עצמה. אולם עבודה זו הייתה חייבת לבוא על חשבון ניהול משק הבית, ונשים התקשו לשלב עבודה ביחד עם דאגה למשק הבית וגידול הילדים. בנוסף לכך, רבים מהעולים ייחסו חשיבות רבה לילדיהם, שכן הם ראו בהם בעברי החדש, ומשום כך חינכו אותם לשוויוניות ולעבודה שווה, וזאת הרצון לבנות את החברה החדשה לפי החזון הציוני[38].

העובדה שהילדים קיבלו על עצמם את הסמכות לבנות את התא המשפחתי החדש, ולא ההורים כפי שהיה מקובל קודם, אפשרה גמישות יחסית בבנייתו של התא המשפחתי. כעת יכלה החברה היהודית לבנות את המשפחה המודרנית בהתאם לצרכיו של היישוב הציוני החדש, והצרכים של היישוב הציוני היו לבנות בית לאומי, ובשל כך הוא היה צריך חברה שוויונית ומודרנית שתעזור בבניין הארץ, שמבוססת על ערכים של מוסר עבודה שוויונית בין גברים לנשים[39].

3.עבודת נשים יהודיות ברפואה מודרנית

ישנן מספר ביוגרפיות של נשים רופאות יהודיות חלוצות, שחלקן קשורות באופן אינטגרלי עם תולדות ההתיישבות היהודית בעיירות הראשונות ובקיבוצים, וסיפורם שזור בהתפתחות מערכת הרפואה בארץ ישראל המנדטורית, ואף לפני כן בתקופת האימפריה עותמנית. לנשים אלה הייתה תרומה לתחום הרפואה בארץ ישראל ולמסגרות ציבוריות יהודיות וערביות, וכן לתיקון חוסר צדק היסטורי, בכך שפועלם מעלה אותם לגובה הקומה המגיע להם בהיסטוריוגרפיה הישראלית והציונית. ראוי לציין כי רופאות נשים חלוציות אלה, היוו חלק משמעותי מכלל הרופאים בארץ, דבר שלא היה מובן מאליו, מכיוון שנשים הופלו לרעה במערכת הבריאות, הן לא התקבלו לעבודה באופן שוויוני כמו גברים, וזה היה קשה לנשים ללמוד אפילו את מקצועות הרפואה, שכן היה מקובל שרק גברים ילמדו בפקולטות לרפואה באוניברסיטאות[40].

הרופאות החלוצות שעבדו ברפואה עם ראשית ההתיישבות היהודית בארץ, נאלצו להתמודד עם מערכת בריאותית לא מפותחת. מצבה הבריאותי של הקהילה היהודית בארץ ישראל בסוף מלחמת העולם הראשונה היה גרוע ביותר. לאחר המלחמה מספרם של התושבים היהודים הצטמצם משמעותית, ומצבם הפיזי והרגשי היה לא טוב. צעדים מוקדמים לארגון סיוע רפואי ננקטו לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר מנהיגי הקהילה פנו לקהילה היהודית בארצות הברית, והיא העניקה להם סיוע כספי ורפואי מכיוון שרוב בתי החולים והציוד הרפואי הוחרמו על ידי הרשויות הטורקיות, ומספרם של הרופאים פחת משמעותית. בנוסף, המצוקה הכספית שגרמה המלחמה השפיעה על בריאות הקהילה היהודית: מגיפות התפשטו מהר מאוד, אלפים מתו מרעב ומחוסר טיפול רפואי, ורבים אחרים ניסו להימלט למדינות אחרות[41].

האקלים הקשה, תנאי חיים פרימיטיביים, עבודה קשה ותזונה לקויה השפיעו במהרה על בריאותם של התושבים בארץ ישראל. רבים חלו ונפטרו בגלל הזנחה או חוסר טיפול רפואי הולם. רשויות ההתיישבות, שניהלו שירותי בריאות מקומיים בלבד, ועדיין לא הייתה להם היכולת לספק שירותי רפואה במערך ארצי כולל. כל אלה הקשו על הנשים היהודיות להשתלב במערכת הבריאות, שהייתה במצב רעוע[42].

נשים יהודיות רבות נמשכו למקצוע הרפואה לא רק בגלל אופיו כמקצוע נשי ואכפתי, אלא גם בגלל אפשרויות הפרנסה הטובה שהוא אפשר להן. הרפואה נתפסה כמקצוע נגיש ומבטיח, ובהתאם לכך חלק גדול מהסטודנטיות היהודיות בחרו ללמוד את מקצוע הרפואה. באירופה ובארצות הברית, המכשולים של נשים יהודיות היו כפולים, לא רק שהן היו נשים אלא שהן היו גם יהודיות, מה שהקשה עליהן ללמוד במוסדות להשכלה גבוה. אפילו הוראה, שנחשבה לרוב למקצוע נשי, היה מקצוע שנשים יהודיות התקשו להתקבל אליו במוסדות להשכלה גבוה[43].

מאות רופאות יהודיות, מהעלייה הראשונה השנייה והשלישית, שלמדו רפואה בארצות שמהם עלו, עלו לארץ ישראל. כמה כבר הגיעו לקראת סוף האימפריה העות’מאנית, כמו למשל ד”ר בת-שבע יוניס-גוטמן, שעלתה בשנת 1909, והייתה מהדמויות המובילות בתחום רפואת הנשים בארץ. באותו זמן היו רק קומץ של נשים רופאות, שרובן היו חלוצות, ורצו לסלול את הדרך לנשים נוספות בתחום הרפואה. הגברים והנשים הרופאים שעלו ארצה, במיוחד אלה שהגיעו לפני שהנאצים עלו לשלטון, עשו זאת מתוך שאיפתם לרפא את החולים, אך גם מתוך רצון לקחת חלק בהגשמת החזון הציוני. הרופאות הצעירות היו מלאות באנרגיה, תקווה ואמונה גדולה בעתידם של הנשים בארץ ובקידום מעמדם[44].

ההתמחות ההולכת וגוברת בתחומי הרפואה השונים החלה בישראל באופן מהותי, רק לאחר מלחמת העולם הראשונה. הנשים הרופאות מילאו תפקיד מרכזי בפיתוח הרפואי המקצועי[45]. התחומים הפופולריים ביותר היו גניקולוגיה, רפואת ילדים, פסיכיאטריה, עיניים, דרמטולוגיה ורפואה מונעת. אך כמה נשים רופאות פנו לתחומים שנחשבו לגבריים, כירורגיה, רפואה מרדימה, אורתופדיה ועוד. רבות מהנשים הרופאות פעלו גם במגוון יוזמות פילנתרופיות, מעבר לתפקידם המקצועי והמשפחתי, וזאת בשל המצב הרפואי הירוד של האוכלוסייה המקומית שהיה אז[46].

דוגמה בולטת לרופאת נשים ששילבה פעילות מקצועית וציבורית היא ד”ר הלנה קגן, שלא רק שהתפרסמה בירושלים כרופאת הילדים הראשונה, אלא גם ביקשה לחנך את הקהילה כולה לגבי עיסוק באורח חיים בריא. היא קיבלה מוניטין בינלאומי בזכות הצלחתה בטיפול בקדחת שגרונית, מחלה המיועדת במיוחד לילדים. הסיפור כיצד קיבלה את עבודתה הוא דוגמא מעניינת למחסור בנשים רופאות, ועל הקשיים שלהן להיכנס לתחום הרפואה. כאשר עלתה קגן באביב 1914, הרשויות העות’מאניות סירבו לתת לרופאים לנשים אישורים לעבוד במוסדותיהם. היא גם לא מצאה עבודה במגזר היהודי, שלא היה כפוף לחוקים הממשלתיים, וכך, במשך שנה וחצי במלחמת העולם הראשונה, עבדה כאחות בבית החולים העירוני בירושלים ואף הכשירה צעירים יהודים ונשים ערביות בסיעוד. עם זאת, המחסור של רופאים גברים, שרבים מהם גויסו לצבא, שגורשו מהארץ או שחלו באחת המגפות שהשתוללו באותה תקופה, הובילו לכך שניתנה הזדמנות לקגן, שהוכיחה את כישוריה בטיפול בחולים. בנוסף לכך, היא מונתה לנהל את בית החולים לאחר הצלחתה בתפקיד[47].

במהלך מלחמת העולם הראשונה הקימה קגן את בית החולים היהודי הראשון לילדים בירושלים, והיא הקימה גם את המחלקה לרפואת ילדים בבית החולים הדסה. השאיפה לעסוק ברפואה התגלה כתחום המחבר בין אנשים וקהילות. בזכות הצלחתה להציל את חייו של ילד ממשפחתו של הרב בלאו, היא השיגה את אמון קהילת היישוב הישן החרדי הבודד בירושלים, וכישוריה המקצועיים זכו להערכה. כמו אלכסנדרה בלקינד ואחרים היא העניקה סיוע לא רק לאוכלוסייה היהודית בארץ ישראל, אלא גם לאוכלוסייה הערבית[48].

שיא הישגיה של קגן היה עבודתה הקהילתית הציבורית, שעיקרה היה חינוך האימהות לשמירה על היגיינה במטרה לשמור על חייהן של ילדיהן. לאור הסטנדרטים ההיגייניים הירודים ששררו בעיר, תוך פגיעה משמעותית בתוחלת החיים הממוצעת של התושבים, היא עבדה קשה כדי להנחיל את הערכים של אורח חיים בריא. קגן לא רק שפיתחה גישה רפואית מונעת זו לאורך כל חייה, אלא גם תרמה רבות ליישומה, במרפאות האם-ילד שהוקמה על ידי ארגון הנשים העבריות הדסה[49].

רבות מהרופאות החלוצות היו נאמנות לתפיסות התפקיד של הרופא באותה תקופה, ורבות מהן גם עסקו בפעילות ציבורית וציונית, ובמאמצים להקמת ארגון מקצועי שיקדם את הנשים האלה. במאמצים אלה הם העדיפו לפעול בשם נשים, אולי תחת השפעת רעיונות פילנתרופיים ופמיניסטיים. מטרתן הייתה לקדם את מעמדן של נשים במובן האזרחי, על ידי השגת זכות בחירה למשל, וקידום בריאותן ורווחתן של נשים וילדים. התמחויותיהן המועדפות גם הן הקשורות לנשים וילדים, בראש ובראשונה גינקולוגיה ורפואת נשים. הם ראו את המקצוע שלהם כרחב, וראו בכך שהוא כרוך לא רק בטיפול במחלות, אלא גם בטיפול מונע וחינוך להיגיינה, לאור רעיונות תברואה מודרנית. הן פעלו במאמץ הקשה שלהם בתקופות של חסך, במיוחד במהלך מלחמת העולם הראשונה והשנייה, כאשר רופאות נשים נאלצו להחליף עמיתים גברים שהוגלו מהארץ. המחקר הקליני לא העסיק אותם במידה רבה על פי אמות המידה של רופאים אחרים. סיפוריהן של נשים אלו מעורר יראת כבוד מהמחויבות ותחושת השליחות שלהן, וממאמציהן להתגבר על המכשולים שהם נתקלו בהם[50].

סיבה אחת לכך שהציבור אולי לא עשה את המאמץ לזכור את הרופאות המוקדמות הללו היא שהן שירתו לא בשדה הקרב, אלא בקרב אזרחים, שפעולותיהם נחשבות פחות הרואיות. הם אכן עסקו בעניינים חשובים לאומיים כמו שיפור הפוריות ופיתוח “היהודי החדש” וסלילת הדרך לנשים בתחום הרפואה, עם זאת, פעולות אלה הם במובן ההומניסטי של ולא מתוך הערצה והאדרה הרואיים. ככלל, ההנצחה לאירועים צבאיים עולה על אירועים הנוגעים לחברה ותרבות אזרחית[51].

4.כיצד השפיעו ארגוני נשים על עיסוק של נשים יהודיות ברפואה מודרנית

ארגוני נשים כדוגמת הדסה וויצ”ו, השפיעו בצורה מהותית על עבודתן של נשים יהודיות בתחום הרפואה, ועל מערכת הבריאות בכלל בארץ ישראל המתהווה. מעבר לעובדה שארגונים אלה שיפרו את המצב הכללי של האוכלוסייה, ותרמו להתפתחותה של מערכת הבריאות, הם תמכו בקידומן של נשים במערכת הבריאות, ועודדו אותן לכך. הארגונים תמכו בעבודתן הרפואית והציבורית של נשים רופאות חלוצות, כמו הלנה קגן, בת שבע יוניס גוטמן, ועוד אחרות[52].

1.4.ארגון הדסה

בשנת 1908 ביקרה הנרייטה סולד בארץ ישראל, ילידת בולטימור, בת למשפחה ציונית, ממקימי ארגון הדסה והנשיאה הראשונה שלו, הגיעה למדינה לאחר טיול באירופה. היא התערערה מהסבל שראתה, העוני והזוהמה שמהם הושפעו תושבי ירושלים, טבריה וצפת, ובעיקר ממצב ההיגיינה הנמוך, שחשה שהיא משפיעה ישירות על מצבו הבריאותי הכללי של הציבור. אז הגתה סולד תוכנית מקיפה לבריאות הציבור שתביא הקלה לנשים ולילדים, שסבלו במיוחד. תוכניתה החלה להתקדם למימוש עם הקמתו של ארגון הדסה בשנת 1912. הדסה הציבה לעצמה את המטרה לסייע ליישוב בארץ ישראל בתחומי החינוך והבריאות, ואף חתרה עבור אוכלוסייה בריאה שתוכל לתפקד כראוי במישור האישי והציבורי, ולטובת החברה, שתאפשר אימהות נעימה וילדות מאושרת[53].

יישום תוכניתה של סולד החל בשנת 1913 בסיועו של הנדבן היהודי נתן שטראוס, שכבר זכה למוניטין כמנוסה בהקמת מרכזים בארצות הברית להפצת חלב מפוסטר לאימהות נזקקות שלא יכלו לינוק. שטראוס ביקר בארץ ישראל עם אשתו לינה בשנת 1912 בדרכו לרומא להשתתף בוועידה בינלאומית שהוקדשה למלחמה בשחפת. בביקור זה הקים שטראוס מטבח ומרכז בריאות שהיו בו שלוש מחלקות: חינוך להיגיינה, מחלות עיניים ובקטריולוגיה. עם שובו לאמריקה, דחק שטראוס בהנרייטה סולד להתחיל ביישום מידי של תוכניתה. אז חברי הדסה בחרו בשתי אחיות מניו יורק, רוז קפלן מבית החולים הר סיני ורחל לנדי, אחות אחראית בבית החולים הרלם, ושלחו אותם לירושלים כדי לפתוח מרכז לרווחת אימהות ותינוקות על פי דפוס המרכזים המוצלחים ביותר הפועלים בארצות הברית. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה עזבה רוז קפלן את הארץ ורוז לנדי המשיכה בפרויקט עם ד”ר הלנה קגן, חלוצה ברפואת ילדים, שעלתה לארץ ישראל משוויץ בשנת 1914[54].

2.4.ד”ר הלנה קגן

הלנה קגן, חלוצה ברפואת ילדים בארץ ישראל, ידועה עד היום כרופאת הילדים של ירושלים, העיר בה התיישבה בעקבות עלייתה בשנת 1914. קגן טיפלה בדורות של ילדים, יהודים, מוסלמים ונוצרים, והצילה רבים מהם ממחלות ומוות. היא הקדישה את חייה לשיפור שירותי הרווחה ותנאי החיים.  ד”ר כגן המשיכה להעניק סיוע רפואי במרפאה שפתחה בביתה סמוך לשכונת מאה שערים, ואף הכשירה נשים צעירות יהודיות וערביות לשמש כאחיות בבית החולים העירוני. היא הכשירה אחיות מקומיות לעבוד בבתי הספר והמשיכה לנהל את שירותי המיילדות שהקימו שתי האחיות של ארגון הדסה. בשנת 1916, בגלל הקשיים הכלכליים ביישוב במלחמת העולם הראשונה, הרחיבה ד”ר כגן את שירותי המיילדות גם לעיר יפו[55].

כדי להתגבר על השיעור הגבוה של תמותת התינוקות הנובעת מתת תזונה, היא רכשה פרה ושמרה את החלב בבקבוקים בכלי חרס. חלב זה יינתן לילדים חולים שביקרו במרפאתה. לאט לאט עבודתה של קגן בבית החולים העירוני זכתה לכבוד, והיא הרוויחה את אמון הקהילה היהודית והערבית כאחד למרות היותה רופאה צעירה וחסרת ניסיון. השמות האוהבים שהוקנו לה, “מלאך הישועה” ו”רופאת הפלא “- מעידים על ההערצה העמוקה בה הוחזקה[56].

בשנת 1916, כאשר ד”ר אברהם טיכו, גורש על ידי הטורקים, הוא הסמיך את כגן לעשות שימוש בבית החולים שלו ובציודו כדי לספק שירותים רפואיים נוספים. קגן הפכה את המקום לבית החולים לילדים יהודים ראשונים בירושלים. לקראת סוף המלחמה המצב בירושלים החמיר. ילדים רעבים שוטטו ברחובות בחיפוש אחר מזון ורבים מהם נספו מרעב. קגן פינתה חדר בבית החולים, אספה ילדים נטושים ויצרה את מעון היום הראשון לאימהות עובדות[57].

ביוני 1919 הועבר בית החולים לילדים שניהלה כגן לבית החולים רוטשילד-הדסה, ושולב בו באופן מלא כמחלקת הילדים בבית החולים. קגן מונתה למנהלת המחלקה, וניהלה את המחלקה עד שנת 1925. היא המשיכה להפעיל מרפאה פרטית בביתה והקימה את מרפאות הבריאות לתינוקות של ויצו. בשנת 1921 הקימה הדסה מרכז בריאות לאימהות, תינוקות וילדים קטנים, טיפת חלב, בעיר העתיקה בירושלים, הראשון מסוגו בתחום הטיפול באם וילדים בארץ ישראל. קגן מונתה לרופאת ילדים במרפאה, ועבדה שם בהתנדבות. היא הדריכה נשים ואימהות בהריון בטיפול בילדיהן וחתרה לקדם את מושג הרפואה המונעת ואת החשיבות של לימוד האימהות שיטות היגיינה וטיפול בילדים בתנאי החיים הפרימיטיביים והקשים של ירושלים בראשית המאה העשרים. מאז ואילך היא הייתה פעילה בהקמת מרפאות אחרות של טיפת חלב וכן ברשת מרכזי מעון יום של ויצו. היא גם הקימה את החטיבה לטיפול בילדים של ויצו, שבראשה עמדה עד 1966[58],[59].

3.4.ארגון ויצ”ו

הדרך העיקרית שבה ארגון ויצ”ו עודד נשים להיכנס למקצועות הרפואה היא דרך מקצועות רפואת הנשים, כמו יילוד, ומרפאות לתינוקות. בנוסף לכך, ויצ”ו עסקה בהכשרה מקצועית ותעסוקה של נשים. הכשרה מקצועית, בעיקר של נשים, ניתנה בבתי הספר המקצועיים של ויצ”ו ובמסגרות נוספות שכללו, חוות חקלאיות, בחוות אלה הוכשרו נשים לעבודה בחקלאות. החוות שהוקמו במשותף עם מועצת הפועלות. שיעורי תפירה, בשיעורים אלה למדו נשים לתפור בגדים לבני משפחותיהן, אך הן רכשו מיומנויות שאפשרו להן לעבוד בתחום זה. מסגרות תעסוקה, ב-1924 הוקם בירושלים בית המלאכה הראשון לנשים. בתחילה עסקו הנשים באריגת שטיחים, אך לאחר מכן ובהתאם לכשרונן, התמחו במלאכת הרקמה. בבית המלאכה עבדו כ- 60 רוקמות. בית מלאכה דומה הוקם בשלב מאוחר יותר גם בתל אביב[60].

ויצ”ו החל לפעול בארץ ישראל בשנת 1920 בעקבות החלטה שהתקבלה בוועידת ההקמה של הארגון בלונדון, להקים לשכה מרכזית בארץ ישראל. הפעילות החלה בתל אביב וביפו באמצעות מתנדבים, מכיוון שבירושלים כבר היה סניף פעיל של איגוד הנשים העבריות, ובחיפה גם היו ארגונים לקידום הרפואה. המתנדבים היו תושבים מקומיים, בדרך כלל נשים שהדריכו את האימהות היולדות, ובעיקר בקרב העולים החדשים, בגידול ילדים. בשנת 1927 ארגנו עצמם המתנדבים למסגרת ארגונית, וכינו אותה “הפדרציה הלאומית”. הקבוצה הייתה כפופה לויצ”ו בלונדון. הארגון בארץ ישראל נתקל בהתנגדות של שני ארגוני נשים נוספים: הסתדרות נשים עבריות, שראתה בארגון מתחרה למשאבים כספיים וכוח אדם, והדסה, שלא העריכה את העובדה שארגון נשים שבסיסו בארץ ישראל מקיים קשרים עם ארגון בחו”ל, במיוחד באירופה. למרות זאת, שיתוף הפעולה בין הגופים התפתח במהלך השנים, ובשנת 1933 הוחלט להקים את פדרציית הנשים הציוניות, ארגון משותף של ויצ”ו הלאומית והפדרציה לנשים עבריות[61].

הצעדים הראשונים בפעילות ההתנדבות של ויצ”ו בתל אביב החלו בשנת 1924 בתחום מתן רווחה לאישה שזה עתה ילדה. באותה שנה, שליח ויצ”ו מניו זילנד פתח מרכז לרווחת נשים הרות בשכונת נווה שלום בתל אביב. לצורך כך נשלחו שתי אחיות לאנגליה מטעם ויצ”ו כדי ללמוד שיטת עבודה מיוחדת, “מערכת פלונקט”, המשמשת באנגליה, ניו זילנד ואוסטרליה, לטיפול בנשים יולדות ותינוקותיהן. בשנת 1926 הקים ויצ”ו מרכז לרווחת תינוקות נוסף בתל אביב, וסיפק שירות לתינוקות רק עד גיל שנתיים[62].

בשנת 1926 פנו אימהות עובדות לויצ”ו בבקשה שתמצא מענה לבעיית ילדיהן של אימהות עובדות. המשבר הכלכלי בארץ ישראל בין השנים 1924-1927 אילץ אימהות רבות לצאת לעבוד בכדי לעזור לפרנסת המשפחה. לכן, ויצ”ו התבקשה לקבוע נהלי עבודה שיתאימו לצרכים של אימהות עובדות ויספקו מענה כולל לטיפול בילדים מחוץ למסגרת המשפחתית. משנת 1927 פתחה ויצו מעונות יום, תחילה בתל אביב ובהמשך ברחבי הארץ. מעונות היום נועדו לשימוש בלעדי של אימהות עובדות. המרכזים סיפקו את כל שירותי החינוך לגיל הרך, כולל טיפול רפואי. ההשגחה והטיפול בילדים סיעודיים ופעוטות ניתנו על ידי אחיות שהוכשרו בבית הספר ויצ”ו לאחיות בירושלים[63].

בנוסף לכך, הדרכים שבהם ויצ”ו קידמה נשים במערכת הרפואה, היא באמצעות פעילות כללית יותר למעמדה של האישה. מאז הקמתו, ארגון ויצ”ו עמד על זכויות נשים ועזר לנשים בכל הדרגים בחברה. בהתאמה לצרכים המתעוררים. המאמצים החברתיים של הארגון ממוקדים באופן ספציפי לנשים שחיות בשוליים של החברה, אימהות חד-הוריות ונערות בקבוצות סיכון, תוך פיתוח מנהיגות נשית חברתית. היעדים העיקריים של הארגון הם להעצים נשים בכל רחבי ישראל, להעלות את מספר הנשים בעמדות כוח והשפעה, לקדם מדיניות וחקיקה שמטרתם להשיג שוויון מגדרי, להפחתת האלימות בחברה הישראלית. כדי להשיג יעדים אלה, מפעילה ויצו את הדברים הבאים: העצמה ומנהיגות לנשים וילדות. ויצ”ו מפעילה תוכניות לאימהות חד הוריות, נשים מוכות ונערות בסיכון במצבים קשים. תוכניות אלה מאפשרות להם לנהל חיים עצמאיים ויציבים. בנוסף לכך, ויצ”ו עורכת קורסים וסדנאות במנהיגות קהילתית ופוליטיקה למי שמציג יכולות ושאיפות מנהיגותיות. באמצעות קורסים אלה, נשים ונערות מפתחות את כישוריהן וגורמות לשיפורים בקהילתם[64].

בנוסף לכך, ויצ”ו מעניקה סיוע וייעוץ משפטי. תחומי הייעוץ כוללים הטרדה מינית, זכויות נשים בעבודה ודיני משפחה. ויצ”ו גם ניהלה מקלטים לנשים מוכות וניהול סביבה מוגנת ומבודדת לנשים ולילדיהן ומכינה אותם לחיים עצמאיים וללא אלימות. ויצ”ו מפעילה גם מרכזים למניעת אלימות שבהם משפחות מגיעות לטיפול ועזרה לגברים אלימים המבקשים סיוע[65].

4.4.דר בת שבע יוניס גוטמן

עוד דמות בולטת שתרמה רבות להתקדמותן של נשים יהודיות במערכת הרפואה בסוף המאה השמונה עשרה ובתחילת המאה העשרים היא דר בת שבע יוניס גוטמן. בת שבע פעלה ביחד עם ארגוני נשים, כדוגמת ויצו והדסה על מנת לבסס את התשתית של שירותי הרפואה בארץ ישראל, וגם על מנת לסלול את הדרך לנשים בתחום הרפואה. כאמור, בזמנו לא היה מקובל שאישה תעסוק ברפואה והמקצוע נחשב למקצוע גברי, בזכות היוזמה של בת שבע, היא הראתה לנשים רבות אחרות שניתן להצליח במקצוע הרפואה בתור אישה[66].

בת שבע ראתה במקצוע הרפואה כייעוד, ודרך להגשמת החלום הציוני, היא ראתה בעבודה שלה כדרך להגשים את הציונות, בדיוק כמו הציונים האחרים שעובדים בשדה ומעבדים את הקרקע. המטרה הסופית הייתה לבנות חברה יהודית חזקה שתתפקד בצורה עצמאית, עד להקמתה של המדינה המיוחלת. היא התאפיינה במוטיבציה ורצון חזקים, והיא פעלה בתחומים נוספים, ולא רק ברפואה, כמו למשל רווחה ופעילות ציבורית. ארגון הדסה נתן הזדמנות לבת שבע לעסוק ברפואה, כאשר הוא נתן לה לעבוד עם “היחידה הרפואית ציונית אמריקאית”, שנשלחה לארץ ב 1918 על מנת לעזור לתושבי המקום בעקבות המצב הרעוע ששרר בעקבות המלחמה[67].

5.סיכום ומסקנות

מטרתה של עבודת מחקר זו הייתה לבדוק את התפתחותה של עבודת נשים יהודיות במערכת הרפואה הציבורית בארץ ישראל בתקופת שלטון המנדט הבריטי. תקופה זו התאפיינה בשינויים רבים בכל תחומי החיים, החינוך, הרווחה, הפוליטיקה והבריאות. בנוסף לכך, בתקופה זו ישנם שיהויים מהותיים במעמדה של האישה במדינות רבות בעולם, וגם בארץ ישראל, נשים לא הורשו ללמוד את מקצועות הרפואה באוניברסיטה ולא לעסוק ברפואה, ולכן כניסתם לעיסוק בתחום הרפואה נחשבה להתקדמות במעמדן. ההשערה המחקרית הייתה שארגוני נשים כדוגמת הדסה וויצ”ו סייעו לקדם את מעמדן של נשים, וסייעו להן להשתלב במקצועות הרפואה בארץ, ואכן השערה זו אוששה במחקר זה.

בעבודה ראינו שתעסוקתן של נשים יהודיות בתקופת המנדט עברה שינויים רבים, ולנשים היהודיות נהיה משקל רב יותר בשוק התעסוקה הארץ ישראלי, הן השתלבו יותר ויותר במקצועות שבעבר נחשבו לגבריים, וביניהם מקצועות הרפואה, והן לקחו חלק פעיל בהתפתחות המשק והחברה בארץ בתקופת המנדט. יחד עם זאת, מצבן התעסוקתי של נשים יהודיות עדיין היה נחות לעומת הגברים, ותעסוקת נשים נתפסה כפחות חשובה ולכן גם הופנו אליה משאבים מועטים.

נשים החלו לעבוד יותר ויותר מחוץ לביתם, בדרך כלל בעבודות חקלאות או ייצור, וזאת בניגוד לתפקיד המסורתי של הנשים שהוא להיות עקרות בית. אולם נשים אלה לא כללו את הנשים המזרחיות והדתיות. השינוי בתעסוקה של הנשים התאפשר במידה רבה בעקבות העבודה שהיה ביקוש לכוח אדם שול, והאפשרויות לכוח עבודה זול היו או פלסטינים או נשים יהודיות. רובם של הנשים שהגיעו לארץ, הגיעו ממשפחות בורגניות באירופה, והן ראו בעבודה ביתית כעבודה נחותה, ולכן היה להן רצון והכרח לעבוד ולהשתלב בשוק העבודה. יחד עם זאת אפשרויות התעסוקה הריאליות שעמדו בפני נשים היו מוגבלות מאוד, שכן היה היצע גדולות לעבודות שדורשות כוח פיזי כמו עבודה בבניין.

בתקופת שלטון המנדט הבריטי ואף בתקופה שקדמה לכך בזמן האימפריה העותמנית, מעמדן של הנשים היהודיות השתפר בהדרגה, וזאת מכמה סיבות. ראשית, מעמדן של הנשים השתפר בעקבות השתתפותן המוגברת בשוק התעסוקה, ועבודה במשרות שנחשבו קודם לכן למשרות גבריות, כמו למשל עבודות בתחום החקלאות והבנייה, או עבודה ברפואה. שנית, מעמדן של הנשים השתפר בעקבות פעילותן הציבורית, והקמתם של ארגוני נשים שסייעו לנשים בכל תחומי חייהן, גם מהבחינה התעסוקתית, וגם מהבחינה האישית והמשפחתית. גורם לשוב נוסף שאפשר את שיפור מעמדן של הנשים היהודיות הוא ההתגברות של השכלת נשים באותה תקופה, יותר ויותר נשים החלו ללמוד במוסדות להשכלה גבוה, וקיבלו השכלה שאפשרה להן לעבוד במקצוע טוב ומכובד. הלימוד של נשים בפקולטות הרפואה נחשב לקשה אפילו עוד יותר ממקצועות אחרים, ולכן ההשתלבות שלהן במקצועות הרפואה הלכה יד ביד עם ההשכלה הגבוה שלהן בתחום הרפואה.

בנוסף לכך, ראינו שהיו מספר של נשים חלוצות בתחום הרפואה בארץ, שסללו את הדרך לנשים אחרות בתחום הרפואה. רובן של הנשים האלה פעלו לרווחתם של התושבים גם מחוץ לעניינים רפואיים, כמו עזרה בגידול הילדים, וחינוך לחיים אסתטיים ונקיים על מנת למנוע מחלות מדבקות. נשים אלה החלו לפעול עוד בתקופה של שלטון האימפריה העותמנית, והן עזרו לנשים יהודיות וערביות כאחד. בדרך כלל, הנשים האלה עלו לארץ ממניעים אידיאולוגיים ציוניים, והן ראו בעבודת הרפואה והרווחה כדרך שלהן ליישם את הציונות, ולבנות חברה יהודית טובה ומצליחה. התנאים שאיתן נאלצו להתמודד הנשים האלה היו לא טובים, המצב של מערכת הבריאות בארץ, והתנאים הסניטריים היו גרועים, וזאת בנוסף לקשיים שהתמודדו איתן כנשים במערכת בריאות גברית. למרות הקשיים שהיו במקצוע הרפואה, נשים יהודיות רבות נמשכו למקצוע הזה, וזאת בשל אופיו הטיפולי של המקצוע, והן ראו במקצוע זה שליחות.

בעבודה ראינו שארגונים נשים ציוניים, כמו הדסה וויצ”ו, עזרו רבות לנשים בכלל בארץ, ולרופאות להשתלב במקצוע הרפואה. עזרתם העיקרית של ארגונים אלה לנשים רופאות להשתלב ברפואה, היא על ידי עזרה כללית של שיפור התשתיות של הרפואה והקמת מוסדות ייחודיים, שבהן יכלו לעבוד נשים רופאות. כך למשל הדסה הקימה מרכז לרווחת אימהות ותינוקות על פי המודל שהיה קיים בארצות הברית, שבו השתתפה הלנה כגן, מהרופאות החלוצות בארץ. הארגון פעל רבות לשיפור התשתיות בארץ, ולקידום מעמדן של הנשים בארץ, וזאת על מנת לבנות חברה יהודית טובה יותר. בנוסף לכך, ארגון הדסה ביסס את מרפאות התינוקות של “טיפת חלב” בארץ.

דר הלנה כגן הייתה מהרופאות החלוצות בארץ ישראל, היא עלתה לארץ בשנת 1914 והתיישבה בירושלים, והיית מוכרת מאוד בעיר ירושלים בזכות הפעילות שלה של רפואת ילדים. היא עזרה לנשים רבות בטיפול בתינוקותיהן, נתנה להן רפואה וסיוע רווחתי, ואף חינכה נשים רבות לגבי שמירה על היגיינה על מנת למנוע תחלואה. בנוסף לכך, כגן דאגה לאספקה שוטפת של חלב לתינוקות חדשים, על מנת לעזור לאימהות החדשות. עבודתה של כגן זכתה להערכה רבה, והיא זכתה באמון הקהילה בירושלים.

ארגון חשוב נוסף שעזר לתעסוקת נשים ברפואה היה ארגון ויצ”ו. הארגון היה חלוץ בתחום של רפואת נשים והוא חולל בו שינויים רבים, הוא סיפק תשתיות רפואה רבות שעזרו לבסס את התחום, והוא העסיק נשים רבות במרפאות שלו. בנוסף לכך, הארגון עזר גם בתחומים של היילוד ורפואת תינוקות, הוא הקים מרפאות לרווחת האם והתינוק, וסיפק גם שירותים של מעונות יום על מנת לעזור לאימהות עובדות. בנוסף לכך, ויצ”ו עסקה בהכשרה מקצועית ותעסוקה של נשים. הכשרה מקצועית, בעיקר של נשים, ניתנה בבתי הספר המקצועיים של ויצ”ו ובמסגרות נוספות שכללו, חוות חקלאיות, בחוות אלה הוכשרו נשים לעבודה בחקלאות.

לסיכום, המסקנה העיקרית של המחקר היא שהארגונים הדסה וויצ”ו סייעו בתעסוקת נשים רופאות במקצועות הרפואה, היא על ידי העסקה ישירה של נשים אלה במרפאות השונות שהקימו ארגונים אלה, וגם על ידי בניית התשתיות הראויות, שאפשרו את התפתחותה של מערכת הבריאות בארץ והפיכתה למודרנית יותר. פיתוחה של מערכת הבריאות עזר לנשים בכלל ולכלל החברה בארץ ישראל, וגם אפשר את התנאים הדרושים על מנת לקדם נשים רופאות, ואת עיסוקיהן בתחומי רפואה ספציפית, כמו ילודה, ורפואת נשים.

6.ביבליוגרפיה

אוסצקי-לזר שרה, “מהסתדרות עברית להסתדרות ישראלית: השתלבותם של ערבים בארגון, 1948-1966.”, עיונים בתקומת ישראל: מאסף לבעיות הציונות, הישוב ומדינת ישראל , 10, 2000, 381-419.

אלבוים-דרור רחל, “ממשלת המנדט והחינוך העברי: תגובות היישוב לקולוניאליזם תרבותי.” קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה, קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה, 1995, 75: 93-120.

אלרואי גור, “’שבי ציון’ או ‘אמיגרנטים בהולים’?: התחדשות ההגירה היהודית לארץ-ישראל בתקופת הממשל הצבאי, 1918-1920.” קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה, 2017, 164,עמ’ 51-74.

ביגר גדעון, “המיבנה התעשייתי של ערי ארץ-ישראל ונפותיה בראשית תקופת המנדט.”, קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה, 29, 1983, עמ’ 79-112.

ברטל, נירה “סיפורו של ארגון הנשים ‘הדסה’ בארץ-ישראל.” קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה, 118, 2006, עמ’ 177-189.

ברנשטיין דבורה “החלוצה בין הדוודים: מעמדן של נשים בכוח-העבודה בתקופת היישוב.” מגמות: רבעון למדעי ההתנהגות,כ”ח, (1983,) 7-19.

גולדמן ישראל, “האוונגארד של מיס קאלן – דבורה קאלן ו”בית הספר של החברה החינוכית של ההורים”, עת-מול: עיתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל, 2016, 246, עמ’ 24-26.

גורן חיים, אייזלר איל “המירוץ אחר החולה: לתולדות מחקר הרפואה המודרנית בארץ הקודש במאה התשע-עשרה.” קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה, 140, 2011, עמ’ 163-172.

גרוס נחום, “המדיניות הכלכלית של המימשל הבריטי המנדטורי בארץ-ישראל.” קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה, 24, 1982, עמ’ 153-180.

גרינברג זלמן, “בית החולים העירוני התורכי בירושלים.”, קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה ,1995, 78: 49-64.

דורון שלומי, “אתגר המיגדר: נשים בעליות הראשונות.”, סוגיות חברתיות בישראל, 2008, 5, עמ’ 244.

דרוין נצה, “”לא היינו סופרג’יסטיות” – על הנשים החלוצות בעלייה השנייה.” קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה, קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה , 1985, 35: 192-193.

הירש, דפנה “’חברה ומפקחת’: אחות בריאות הציבור היהודייה כסוכנת תרבות בתקופת המנדט.” ציון: רבעון לחקר תולדות ישראל, 73, 2008, עמ’ 453-484.

הרצוג, חנה, והורויץ, ברוך, “ארגוני נשים בחוגים האזרחיים – פרק נשכח בהיסטוריוגרפיה של היישוב.” קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה, קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה , 70, 1994, עמ’ 111-133.

חלמיש אביבה, “ההיסטוריה וההיסטוריוגרפיה של היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת המנדט: בין יחודיות לאוניברסליות.” ישראל: כתב עת לחקר הציונות ומדינת ישראל היסטוריה תרבות חברה, ישראל: כתב עת לחקר הציונות ומדינת ישראל היסטוריה תרבות חברה, 2016, 24, עמ’ 375-394

יוסף דורית, “האמנם מתנשאות? קליטתן החברתית של נשים עולות ממרכז אירופה בארץ ישראל.” קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה, 2017, עמ’ 75-108.

יזרעאלי דפנה, “תנועת הפועלות בארץ-ישראל מראשיתה עד 1927.” קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה, קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה , 1984, 32: 109-140.

מרגלית-שטרן, בת-שבע, “למלכה אין בית, למלך אין כתר? מעמדן של נשים יהודיות בשוק העבודה בארץ-ישראל המנדטורית.” כלכלה וחברה בימי המנדט (קבץ): מכון בן-גוריון, שדה-בוקר, 2003, עמ’ 107-152.

מרגלית-שטרן, בת-שבע “חינוך נשים בתנועת הפועלות הארץ ישראלית: בין מסורת לקידמה.” חינוך והיסטוריה (קובץ בעריכת רבקה פלדחי ועמנואל אטקס), חינוך והיסטוריה (קובץ בעריכת רבקה פלדחי ועמנואל אטקס). ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 1999, עמ’ 391-404.

מרגלית-שטרן בת-שבע, “’עיינות’: הקמת משק הפועלות הגדול כתחנת מרד פמיניסטי.” קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה, 2018, 169 (תשרי תשע”ט, ספטמבר 2018), עמ’ 109-142.

מרנין-דיסטלפלד שחר, “ייצוגי האישה העברייה במרחב הביתי : ניתוח ספרי הדרכה, עיתוני נשים ופרסומות למוצרי בית ביישוב העברי המנדטורי”, עבודת דוקטור, אוניברסיטת חיפה, 2012.

פוגל־ביז’אוי סילביה, ‘משפחות בישראל: בין משפחתיות לפוסט־מודרניות’, מין מגדר ופוליטיקה, 2008, עמ’ 10.

פפה אילן, “מ”ארץ ריקה” ל”ארץ המובטחת”: בעקבות ‘אלטנוילנד’, במלאות מאה שנים למותו של בנימין זאב הרצל.”, מטעם: כתב-עת לספרות ולמחשבה רדיקלית, 2005, 1: 79-86.

קלדרון-מרגלית רונית, “הסתדרות מדיצינית הדסה – חלוצה בקידום בריאות האוכלוסייה.”, הרפואה, 157, 3, 2018, עמ’ 178-182.

רזי תמי, “ראויה המשפחה שיבנוה מחדש: תפיסות של המשפחה היהודית העירונית בתקופת המנדט.”, חוקה אחת ומשפט אחד לאיש ולאישה, 2010 , 21-56

שורץ, שפרה “הסתדרות נשים למען אימהות בארץ-ישראל: פעילותן של “הדסה”, “הסתדרות נשים עבריות” ו”ויצ”ו” להקמת תחנות אם וילד בארץ-ישראל בשנים 1918-1948.” ביטחון סוציאלי, ביטחון סוציאלי , 51, 1998, 57-81.

שורץ, שפרה “מי יטפל באנשי ארץ-ישראל?”, עיונים בתקומת ישראל: מאסף לבעיות הציונות, הישוב ומדינת ישראל , 1998, 8: 320-346.

שחורי-רובין, צפורה “בית ספר לאחיות של ‘הדסה’: תולדותיו בתקופת המנדט .” קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה, 125, 2007, עמ’ 177-180.

שחורי-רובין צפורה, “ד”ר בת שבע יוניס-גוטמן: אם-טיפוס לרופאה ציונית בארץ ישראל בשלהי התקופה העות’מאנית.”, מגדר בישראל: הוצאת מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן גוריון , 2011, כר’ א: 231-262.

שחורי-רובין צפורה, “ד”ר הלנה כגן: הרופאה שהפכה לאגדה.”, קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה , 2006, 118: 89-114.

שחורי-רובין צפורה, “חלוציותן של רופאות קופת חולים הכללית בהתיישבות העובדת (1920-1939).”, עלי זית וחרב, 2018, י”ז, עמ’ 63-94.

שילה מרגלית, “לדמותה של האישה בעלייה השנייה: האזרחית.” ישראל: כתב עת לחקר הציונות ומדינת ישראל היסטוריה תרבות חברה , 2004,6: 83-105.

שילה מרגלית, “שש-עשרה רופאות ראשונות .” קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה, 2016, 161, עמ’ 185-188.

שילה, מרגלית, “נשים, מגדר ותולדות היישוב היהודי בארץ: הישגים ויעדים.” קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה, קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה , 150, 2013, 121-154.

Harriet Freidenreich, “Rahel Straus”. Jewish Women’s Archive.

Kark Ruth, “On Behalf of Mothers and Children in Eretz Israel: The Activity of Hadassah, the Federation of Hebrew Women, and WIZO to Establish Maternal and Infant Welfare Centers—Tipat Halav, 1913–1948.” Jewish Women in Pre-State Israel : Life History, Politics, and Culture, Brandeis University Press, 2009.

Rieger Susanne, Jochem Gerhard, “Dr. Elias and Dr. Rahel Straus, née Goitein, Munich”, 2006.

Shehory-Rubin Zipora, “Pioneering Jewish Women Doctors in Eretz Israel, 1900-1918.” Nashim, no. 28, 2015, pp. 159–162.

Shilo Margalit. “Professional Women in the Yishuv in Mandatory Palestine: Shaping a New Society and a New Hebrew Woman.” Nashim: A Journal of Jewish Women’s Studies & Gender Issues, no. 34, 2019, p. 33

Shvarts, Shifra & Shehory-Rubin, Zipora, “On behalf of mothers and children in Eretz Israel: The activity of Hadassah, the Federation of Hebrew Women, and WIZO to establish maternal and infant welfare centers-Tipat Halav, 1913-1948.”, 2009.

Shvarts Shifra, Theodore Brown. “Kupat Holim, Dr. Isaac Max Rubinow, and the American Zionist Medical Unit’s Experiment to Establish Health Care Services in Palestine, 1918–1923.” Bulletin of the History of Medicine, 1998, vol. 72, no. 1, p. 28.

Weingarten, Michael & Lederer, Jeffrey. “The development of family medicine in Israel. Family medicine.” 27, 1996,. 599-604.


[1] גדעון ביגר “המיבנה התעשייתי של ערי ארץ-ישראל ונפותיה בראשית תקופת המנדט.”, קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה, 29, 1983, עמ’ 79-112.

[2] חיים גורן, אייזלר, איל “המירוץ אחר החולה: לתולדות מחקר הרפואה המודרנית בארץ הקודש במאה התשע-עשרה.” קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה, 140, 2011, עמ’ 163-172.

[3] בת-שבע, מרגלית-שטרן, “למלכה אין בית, למלך אין כתר? מעמדן של נשים יהודיות בשוק העבודה בארץ-ישראל המנדטורית.” כלכלה וחברה בימי המנדט (קבץ): מכון בן-גוריון, שדה-בוקר, 2003, עמ’ 107-152.

[4] רונית קלדרון-מרגלית, “הסתדרות מדיצינית הדסה – חלוצה בקידום בריאות האוכלוסייה.”, הרפואה, 157, 3, 2018, עמ’ 178-182.

[5] בת-שבע, מרגלית-שטרן, “למלכה אין בית, למלך אין כתר? מעמדן של נשים יהודיות בשוק העבודה בארץ-ישראל המנדטורית.” כלכלה וחברה בימי המנדט (קבץ): מכון בן-גוריון, שדה-בוקר, 2003, עמ’ 107-152.

[6] רונית קלדרון-מרגלית, “הסתדרות מדיצינית הדסה – חלוצה בקידום בריאות האוכלוסייה.”, הרפואה, 157, 3, 2018, עמ’ 178-182.

[7] מרגלית-שטרן, בת-שבע, “למלכה אין בית, למלך אין כתר? מעמדן של נשים יהודיות בשוק העבודה בארץ-ישראל המנדטורית.” כלכלה וחברה בימי המנדט (קבץ): מכון בן-גוריון, שדה-בוקר, 2003, עמ’ 107-152.

[8] שורץ, שפרה “הסתדרות נשים למען אימהות בארץ-ישראל: פעילותן של “הדסה”, “הסתדרות נשים עבריות” ו”ויצ”ו” להקמת תחנות אם וילד בארץ-ישראל בשנים 1918-1948.” ביטחון סוציאלי, ביטחון סוציאלי , 51, 1998, 57-81.

[9] הירש, דפנה “’חברה ומפקחת’: אחות בריאות הציבור היהודייה כסוכנת תרבות בתקופת המנדט.” ציון: רבעון לחקר תולדות ישראל, 73, 2008, עמ’ 453-484.

[10] דבורה ברנשטיין “החלוצה בין הדוודים: מעמדן של נשים בכוח-העבודה בתקופת היישוב.” מגמות: רבעון למדעי ההתנהגות,כ”ח, (1983,) 7-19.

[11] שם, שם.

[12] בת-שבע מרגלית-שטרן, “למלכה אין בית, למלך אין כתר? מעמדן של נשים יהודיות בשוק העבודה בארץ-ישראל המנדטורית.” כלכלה וחברה בימי המנדט (קבץ): מכון בן-גוריון, שדה-בוקר, 2003, עמ’ 107-152.

[13] מרגלית שילה, “לדמותה של האישה בעלייה השנייה: האזרחית.” ישראל: כתב עת לחקר הציונות ומדינת ישראל היסטוריה תרבות חברה , 2004,6: 83-105.

[14] נחום גרוס, “המדיניות הכלכלית של המימשל הבריטי המנדטורי בארץ-ישראל.” קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה, 24, 1982, עמ’ 153-180.

[15] דבורה ברנשטיין, “החלוצה בין הדוודים: מעמדן של נשים בכוח-העבודה בתקופת היישוב.” מגמות: רבעון למדעי ההתנהגות,כ”ח, (1983,) 7-19.

[16] בת-שבע מרגלית-שטרן “למלכה אין בית, למלך אין כתר? מעמדן של נשים יהודיות בשוק העבודה בארץ-ישראל המנדטורית.” כלכלה וחברה בימי המנדט, (2003), עמ’ 107-152.

[17] שם, שם.

[18] דפנה יזרעאלי, “תנועת הפועלות בארץ-ישראל מראשיתה עד 1927.” קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה, קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה , 1984, 32: 109-140.

[19] נצה דרוין, “”לא היינו סופרג’יסטיות” – על הנשים החלוצות בעלייה השנייה.” קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה, קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה , 1985, 35: 192-193.

[20]אביבה חלמיש, “ההיסטוריה וההיסטוריוגרפיה של היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת המנדט: בין יחודיות לאוניברסליות.” ישראל: כתב עת לחקר הציונות ומדינת ישראל היסטוריה תרבות חברה, ישראל: כתב עת לחקר הציונות ומדינת ישראל היסטוריה תרבות חברה, 2016, 24, עמ’ 375-394

[21] מרגלית שילה, “נשים, מגדר ותולדות היישוב היהודי בארץ: הישגים ויעדים.” קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה, קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה , 2013, 150: 121-154.

[22] דורית יוסף, “האמנם מתנשאות? קליטתן החברתית של נשים עולות ממרכז אירופה בארץ ישראל.” קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה, 2017, עמ’ 75-108.

[23] Susanne Rieger, Jochem Gerhard, “Dr. Elias and Dr. Rahel Straus, née Goitein, Munich”, 2006.

[24] Freidenreich, Harriet. “Rahel Straus”. Jewish Women’s Archive.

[25] רחל אלבוים-דרור, “ממשלת המנדט והחינוך העברי: תגובות היישוב לקולוניאליזם תרבותי.” קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה, קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה, 1995, 75: 93-120.

[26]אילן פפה “מ”ארץ ריקה” ל”ארץ המובטחת”: בעקבות ‘אלטנוילנד’, במלאות מאה שנים למותו של בנימין זאב הרצל.”, מטעם: כתב-עת לספרות ולמחשבה רדיקלית, 2005, 1: 79-86.

[27] דפנה יזרעאלי, “תנועת הפועלות בארץ-ישראל מראשיתה עד 1927.”, קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה, 1984, 32: 109-140.

[28] צפורה שחורי-רובין, “חלוציותן של רופאות קופת חולים הכללית בהתיישבות העובדת (1920-1939).”, עלי זית וחרב, 2018, י”ז, עמ’ 63-94.

[29] ישראל גולדמן, “האוונגארד של מיס קאלן – דבורה קאלן ו”בית הספר של החברה החינוכית של ההורים”, עת-מול: עיתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל, 2016, 246, עמ’ 24-26.

[30] מרגלית-שטרן, בת-שבע, “למלכה אין בית, למלך אין כתר? מעמדן של נשים יהודיות בשוק העבודה בארץ-ישראל המנדטורית.” כלכלה וחברה בימי המנדט (קבץ): מכון בן-גוריון, שדה-בוקר, 2003, עמ’ 107-152.

[31]שחר מרנין-דיסטלפלד, “ייצוגי האישה העברייה במרחב הביתי : ניתוח ספרי הדרכה, עיתוני נשים ופרסומות למוצרי בית ביישוב העברי המנדטורי”, עבודת דוקטור, אוניברסיטת חיפה, 2012.

[32] סילביה פוגל־ביז’אוי, ‘משפחות בישראל: בין משפחתיות לפוסט־מודרניות’, מין מגדר ופוליטיקה, 2008, עמ’ 10.

[33] שם, שם.

[34] שם, שם.

[35] שלומי דורון, “אתגר המיגדר: נשים בעליות הראשונות.”, סוגיות חברתיות בישראל, 2008, 5, עמ’ 244.

[36] שם, שם.

[37] תמי רזי, “ראויה המשפחה שיבנוה מחדש: תפיסות של המשפחה היהודית העירונית בתקופת המנדט.”, חוקה אחת ומשפט אחד לאיש ולאישה, 2010 , 21-56.

[38] שם, שם.

[39] שם, שם.

[40] מרגלית שילה, “שש-עשרה רופאות ראשונות .” קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה, 2016, 161, עמ’ 185-188.

[41] Shifra Shvarts, Theodore Brown. “Kupat Holim, Dr. Isaac Max Rubinow, and the American Zionist Medical Unit’s Experiment to Establish Health Care Services in Palestine, 1918–1923.” Bulletin of the History of Medicine, 1998, vol. 72, no. 1, p. 28.

[42] Shifra Shvarts, Theodore Brown. “Kupat Holim, Dr. Isaac Max Rubinow, and the American Zionist Medical Unit’s Experiment to Establish Health Care Services in Palestine, 1918–1923.” Bulletin of the History of Medicine, 1998, vol. 72, no. 1, p. 28.

[43] מרגלית שילה, “שש-עשרה רופאות ראשונות .” קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה, 2016, 161, עמ’ 185-188.

[44] גור אלרואי,“’שבי ציון’ או ‘אמיגרנטים בהולים’?: התחדשות ההגירה היהודית לארץ-ישראל בתקופת הממשל הצבאי, 1918-1920.” קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה, 2017, 164,עמ’ 51-74.

[45] שפרה שורץ, “הסתדרות נשים למען אימהות בארץ-ישראל: פעילותן של “הדסה”, “הסתדרות נשים עבריות” ו”ויצ”ו” להקמת תחנות אם וילד בארץ-ישראל בשנים 1918-1948.” ביטחון סוציאלי, ביטחון סוציאלי , 51, 1998, 57-81.

[46] צפורה שחורי-רובין, “ד”ר הלנה כגן: הרופאה שהפכה לאגדה.”, קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה , 2006, 118: 89-114.

[47] שם, שם.

[48] זלמן גרינברג, “בית החולים העירוני התורכי בירושלים.”, קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה ,1995, 78: 49-64.

[49] צפורה שחורי-רובין, “ד”ר הלנה כגן: הרופאה שהפכה לאגדה.”, קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה , 2006, 118: 89-114.

[50] Margalit Shilo. “Professional Women in the Yishuv in Mandatory Palestine: Shaping a New Society and a New Hebrew Woman.” Nashim: A Journal of Jewish Women’s Studies & Gender Issues, no. 34, 2019, p. 33

[51] Zipora Shehory-Rubin, “Pioneering Jewish Women Doctors in Eretz Israel, 1900-1918.” Nashim, no. 28, 2015, pp. 159–162.

[52] שפרה שורץ, “הסתדרות נשים למען אימהות בארץ-ישראל: פעילותן של “הדסה”, “הסתדרות נשים עבריות” ו”ויצ”ו” להקמת תחנות אם וילד בארץ-ישראל בשנים 1918-1948.”, ביטחון סוציאלי , 1998, 51: 57-81.

[53] נירה ברטל, “סיפורו של ארגון הנשים ‘הדסה’ בארץ-ישראל”, קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה , 2006, 118: 177-189.

[54] שורץ, שפרה “מי יטפל באנשי ארץ-ישראל?”, עיונים בתקומת ישראל: מאסף לבעיות הציונות, הישוב ומדינת ישראל , 1998, 8: 320-346.

[55] צפורה שחורי-רובין, “ד”ר הלנה כגן: הרופאה שהפכה לאגדה.”, קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה , 2006, 118: 89-114.

[56] שם, שם.

[57] זלמן גרינברג, “בית החולים העירוני התורכי בירושלים.”, קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה ,1995, 78: 49-64.

[58] צפורה שחורי-רובין, “ד”ר הלנה כגן: הרופאה שהפכה לאגדה.”, קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה , 2006, 118: 89-114.

[59] זלמן גרינברג, “בית החולים העירוני התורכי בירושלים.”, קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה ,1995, 78: 49-64.

[60] Ruth Kark, “On Behalf of Mothers and Children in Eretz Israel: The Activity of Hadassah, the Federation of Hebrew Women, and WIZO to Establish Maternal and Infant Welfare Centers—Tipat Halav, 1913–1948.” Jewish Women in Pre-State Israel : Life History, Politics, and Culture, Brandeis University Press, 2009.

[61]בת-שבע מרגלית-שטרן, “’עיינות’: הקמת משק הפועלות הגדול כתחנת מרד פמיניסטי.” קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה, 2018, 169 (תשרי תשע”ט, ספטמבר 2018), עמ’ 109-142.

[62] שפרה שורץ, “הסתדרות נשים למען אימהות בארץ-ישראל: פעילותן של “הדסה”, “הסתדרות נשים עבריות” ו”ויצ”ו” להקמת תחנות אם וילד בארץ-ישראל בשנים 1918-1948.”, ביטחון סוציאלי , 1998, 51: 57-81.

[63] שם, שם.

[64] בת-שבע מרגלית-שטרן, “’עיינות’: הקמת משק הפועלות הגדול כתחנת מרד פמיניסטי.” קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה, 2018, 169 (תשרי תשע”ט, ספטמבר 2018), עמ’ 109-142.

[65] שם, שם.

[66] צפורה שחורי-רובין, “ד”ר בת שבע יוניס-גוטמן: אם-טיפוס לרופאה ציונית בארץ ישראל בשלהי התקופה העות’מאנית.”, מגדר בישראל: הוצאת מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן גוריון , 2011, כר’ א: 231-262.

[67] שם, שם.

סיוע בעבודות אקדמיות
סיוע בעבודות סמינריון