בעשור האחרון לערך ישנה התחזקות של הצד הימני של הפוליטיקה הישראלית, שבאה לידי ביטוי בבחירות שהתקיימו בשנים אלה שבהן מחנה הימין זכה במרבית מערכות הבחירות בצורה מובהקת, ובדומיננטיות של מפלגת הליכוד והעומד בראשה בנימין נתניהו. בנימין נתניהו מכהן ברציפות כראש הממשלה משנת 2009, והוא מהווה את ראש הממשלה שמכהן לתקופה הארוכה ביותר (Hincks, 2019).

ישנן טענות ששלטון מתמשך זה של הליכוד והמחנה הימני הובילו לדה לגיטימציה של האוכלוסייה הערבית בישראל, והקול הערבי בפוליטיקה. דה לגיטימציה זאת באה לידי ביטוי במספר דרכים, כמו למשל בחיקוק חוק הלאום, שנחשב לחוק שנוי במחלוקת, ומקטלג את ערביי ישראל כאזרחים סוג ב', וגם בדה לגיטימציה של הפוליטיקאים הערבים (Brake, 2018).

הדה לגיטימציה יכולה להיות מסוכנת לחברה הערבית ולמדינת ישראל. הנתונים מצביעים על כך שככל שהדה לגיטימציה נגד האוכלוסייה הערבית מתגברת, המוטיבציה של אוכלוסייה זו להשתתף בתהליך הפוליטי של הבחירות יורד, והנתונים מצביעים על ירידה בהצבעה של ערביי ישראל (Brake, 2018) (רודניצקי, (ב) 2020).

מדינת ישראל מהווה דמוקרטיה חופשית וליברלית, והיא דוגלת בעקרונות דמוקרטיים של מדינות מערביות, וכמו כן היא מחשיבה את עצמה כחלק ממדינות דמוקרטיות ונאורות אלה. לפי דמוקרטיה זאת, המדינה והחברה הדמוקרטית אמורות לקבל את המיעוטים החיים במדינה, ולהתייחס אליהם כשווים. ולכן תהליך זה של דה לגיטימציה של אוכלוסייה מסוימת בחברה נחשבת לאנטי דמוקרטית ונוגדת את עקרונות המדינה (יהב, 2020; ג'בארין, 2016).

נשאלת השאלה האם התחזקותו של הימין הפוליטי בישראל בעשר השנים האחרונות, היא זו שהביאה להתגברות הדה לגיטימציה של האוכלוסייה הערבית והפוליטיקאים הערבים. דוגמה לכך ניתן לראות בחקיקתו של חוק הלאום שאותו קידמה ממשלת נתניהו. ולכן שאלת המחקר היא האם וכיצד התחזקותו של הימין בפוליטיקה הישראלית בשנים האחרונות גרמה לדה לגיטימציה של הקול הערבי ?

סקירה:

2.רקע על הפוליטיקה הישראלית

השלטון הישראל הוא דמוקרטיה פרלמנטרית. למערכת הפוליטית הישראלית שלושה רשויות: הרשות המבצע הרשות השופטת והרשות המחוקקת. הרשות המחוקקת מורכבת מהכנסת, הפרלמנט הישראלי, המונה 120 חברים. שתי המפלגות הגדולות ביותר מבחינה היסטורית הן מפלגת הליכוד, שהיא מפלגת מרכז-ימין, ומפלגת העבודה, שהיא מפלגת מרכז-שמאל. בשנת 2005 הקים אריאל שרון את מפלגת קדימה במטרה לתמוך בתוכנית ההתנתקות שלו, מפלגה שהפכה להיות המפלגה הגדולה בישראל. למפלגה הצטרפו פוליטיקאים מתונים ממפלגת הליכוד ואחרים דומים להם, וקדימה זכתה ברוב המושבים בכנסת גם בבחירות 2006 וגם 2009 (קורנברג, 2015).

ישנן גם כמה מפלגות דתיות בעלי אידיאולוגיות שונות, החל מאורתודוקסים מודרניים ועד חרדים, ומפלגה חילונית, שינוי, המתיימרת גם להיות מפלגת מעמד הביניים. בנוסף, ישנן מספר מפלגות ערביות ומפלגה ערבית-יהודית קומוניסטית. יש לציין שלמרות שמפלגות נחשבות ערביות או יהודיות, אין פירוש הדבר שערבים אינם חברים ואפילו נציגים נבחרים של מפלגות ישראליות יהודיות שונות. מפלגות העבודה, הליכוד וקדימה כולן מכילות נציגים של אזרחי ישראל הערבים. מפלגות קטנות יותר, כולל מפלגות דתיות, חשובות גם הן בפוליטיקה הישראלית, מכיוון שתמיכתן נחוצה להרכבת קואליציה הנדרשת לצורך העברת חקיקה. מפלגות קטנות יכולות לייצג קבוצות זהות, כמו ספרדים, יהודים ממוצא ים תיכוני, מזרח תיכוני או ספרדי, ישראלים חילונים או מהגרים, או שהן יכולות להיווצר בכדי לקדם נושא ספציפי, כגון חקיקה להגנת הסביבה (שמיר, גדעון, 2017).

בראש הרשות המבצעת של ישראל עומד ראש הממשלה שהוא מנהיג הקואליציה של הכנסת. בבחירות מצביעים לרשימות המפלגה ולא למועמדים בודדים, כאשר המושבים בכנסת מחולקים לפי אחוז הקולות שכל מפלגה מקבלת בבחירות. לאחר הבחירות יש להקים ממשלה קואליציונית של נציגי המפלגה הנבחרים בכנסת. על קואליציה שלטונית לכלול לפחות 61 חברים כדי להבטיח את הרוב מתוך 120 המושבים. נשיא ישראל שואל באופן רשמי את נציגי המפלגות איזה מנהיג מפלגה סביר להניח שיצליח להקים ממשלה כדי להעניק לו את הסמכות להקים קואליציית רוב. אך מאחר ואף מפלגה מעולם לא השיגה רוב של 61 קולות בפני עצמה, הם תמיד סמכו על מפלגות אחרות שיצטרפו לקואליציה, זה העניק למפלגות קטנות, חלקן עם נציג כנסת אחד בלבד, כוח וחשיבות שאם לא כן, לא הייתה להן השפעה כלשהי בתהליך השלטון והחקיקה, כאשר המפלגות מסכימות להצטרף לקואליציה זה בדרך כלל בתמורה להעברת הצעות חוק כלשהן (הברמן-פרידמן, וזמיר, 2018).

נשיא ישראל הוא תפקיד שנחשב לטקסי ברובו. כראש מדינה, הנשיא משתתף בטקסים ומשמש כנציג ישראל בישראל ומחוצה לה. הנשיא נבחר על ידי הכנסת לתקופת כהונה אחת בת שבע שנים. הענף השלישי של השלטון הוא הרשות השופטת, המורכבת מבתי משפט ובית משפט עליון. אמנם למדינת ישראל אין חוקה, אך יש לה חוקי יסוד, המתפקדים בצורה דומה לחוקים חוקתיים (נבות, 2012).

העיתונות נחשבת בעיני רבים ל"רשות הרביעית" של השלטון בישראל. ישנו מספר רב של עיתונים יומיים הנמכרים בישראל. ישנם עיתונים עצמאיים בכמה שפות, עברית, אנגלית, רוסית, ערבית ואחרות, המתפרסמים מדי יום, בנוסף למספר שבועונים. התקשורת כוללת גם שידורי רדיו המשדרים חדשות לפי שעה, וכמה ערוצי טלוויזיה מרכזיים, זאת בנוסף לטלוויזיה בכבלים המשדרת ערוצים מכל רחבי העולם. בעוד החדשות כפופות לצנזור צבאי, גורמי החדשות בישראל הם עצמאיים ומשמשים ביקורת לשלטון (שם-אור, 2017).

המערכת הפוליטית הישראלית מבוססת על הנחות יסוד והסדרים מוסדיים הקשורים בדרך כלל לדמוקרטיות פרלמנטריות במערב אירופה, למוסדות ומסורות מזרח אירופאיות ומרכז אירופאיות, ואפילו לכמה דפוסים סוציופוליטיים במזרח התיכון. השפעות אלה מבוססת על ההיסטוריה הייחודית, התרבות הפוליטית והמוסדות הפוליטיים הייחודיים של ישראל, והסביבה המזרח תיכונית בה היא נמצאת. הלגיטימיות של החברה הישראלית וההזדהות של האוכלוסייה היהודית עם המדינה ומוסדותיה נשענים על כמה יסודות: לאומיות יהודית ציונית, קיומו של איום חיצוני על ביטחון ישראל, יהדות, קולקטיביזם ודמוקרטיה. בסיסים אלה מושפעים מהסכסוך הערבי / פלסטיני-ישראלי, ומהאופי הפלורליסטי של החברה הישראלית, שבה מיעוט ערבי מהותי משתתף במערכת הפוליטית במדינה, אך יש לו תפקיד אמביוולנטי בחברה הישראלית (יהב, 2020).

המערכת הפוליטית בישראל מאופיינת בהסדרים דמוקרטיים דומים לדמוקרטיות במערב אירופה: ממשלה נבחרת, תחרות רב-מפלגתית, רמה גבוהה של השתתפות בוחרים בבחירות מקומיות ולאומיות, מערכת שיפוט עצמאית שהיא השומרת העיקרית על חירויות האזרח, עיתונות ביקורתית ושלטון החוק. מאפיינים אחרים, כמו קולקטיביזם וחוסר התפשטות של עיקרון הליברליות בפוליטיקה הישראלית, הם מאפיינים שמקורם במזרח ומרכז אירופה. מאפיינים אלה באים לידי ביטוי בהיעדר חוקה כתובה המגבילה את סמכויות השלטון והטלת מגבלות על הרוב לשמירה על זכויותיהם של מיעוטים, במיוחד בענייני זכויות אזרח ויחסים בין דת ומדינה. בסוף שנות השמונים, מחלוקת גוברת סביב כמה סוגיות מהותיות, כמו למשל גבולותיה הטריטוריאליים של המדינה ותפקידה של הדת במדינה, הובילו לקיטוב בנושאים אלה. אי הסכמה כזו הביאה לקיטוב אידיאולוגי עז, כפי שהוא בא לידי ביטוי בקיפאון אלקטורלי ופרלמנטרי בין שתי המפלגות הפוליטיות הגדולות הליכוד ומפלגת העבודה ובני בריתם (יהב, 2020; ג'בארין, 2016).

3.תמורות מאז קום המדינה

במהלך הקמת מדינת ישראל במאי 1948 הוקמו המוסדות הלאומיים של ישראל ששלטו במדינה החדשה. גופים אלה לא היו גופים נבחרים במובן הטהור, וחבריהם מקורם בהנהלת הסוכנות היהודית ומהנהלת המועצה הלאומית היהודית. בשנת 1949, היו אלה הבחירות הראשונות שהתקיימו בישראל, וככאלה דרשו הכנות מיוחדות. ב -5 בנובמבר 1948 החליטה מועצת המדינה הזמנית כי האסיפה המכוננת תורכב מ -120 חברים. ב- 8 בנובמבר 1948 נערך מפקד אוכלוסין ששימש מאוחר יותר בחלקו להכנות מדריך הבוחרים, מפקד האוכלוסין היה חיוני עקב עלייתם של עולים חדשים ובגלל התושבים הערבים של המנדט הבריטי הפכו לפליטים לאחר המלחמה (פלדשטיין, 2009).

תנועת חרות הוקמה באוגוסט 1948 על ידי מנחם בגין. לאחר הבחירות ב -1949 הצטרפו למפלגה פעילים בתנועת הרוויזיוניסטים, שהתמודדו גם בבחירות הללו כרשימה נפרדת אך לא השיגו מספיק קולות למנדט אחד. בשנים הראשונות לאחר קום המדינה, הייתה תנועת חרות מבודדת בזירה הפוליטית. היה זה המלכוד המיוחס לדוד בן גוריון בהקמת ממשלה קואליציונית, ללא חרות, שאותה ראה כמפלגת ימין קיצוני, וללא המפלגה הקומוניסטית הישראלית שראה אותה כפסולה בגלל האידיאולוגיה הקומוניסטית שלה. שתי מפלגות אלה הודרו ממוסדות השלטון של המשטר. עם השנים תנועת חרות צברה כוח פוליטי והפכה לאופוזיציה הראשית לממשלה הנשלטת על ידי מפא"י, ובסופו של דבר הוסר החרם הפוליטי עליה. מיזוג חרות עם המפלגה הליברלית הביא ליצירתו של גוש פוליטי גח"ל, המורכב מחרות והליברלים, והעניק דחיפה נוספת ללגיטימיות של חרות בעין הציבור (רוט, 1998).

בשנת 1967, לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, הצטרפה גח"ל לממשלת אחדות לאומית ובעקבות סיום הלחימה נותרה שותפה בכירה בקואליציה השלטונית. בשנת 1970 עזבה גח"ל את הקואליציה, ובשנת 1973 חברה לתנועה למען ישראל השלמה, והמרכז החופשי, יחד הם הקימו את הליכוד. היה זה האיחוד המפלגתי שזכה בבחירות הכנסת התשיעית בשנת 1977. במהלך כל התקופה הזו ביססה חרות את הגרעין הקשה של הימין הפוליטי של ישראל, עם מנחם בגין כמנסח הראשי של מדיניותו (ויץ, 2003).

המשמעות של 'המהפך' האלקטורלי בשנת 1977 אינה מוגבלת לעליית הליכוד לשלטון לראשונה בתולדות ישראל. זה גם הביא לתגובות משניות בצורה של שינויי בקרב כוחות פוליטיים אחרים. היו כמה 'רעידות משנה' כאלה, שעיצבו מחדש את התחום הפוליטי הדתי של ישראל: הפילוג בפוליטיקה האתנית, פילוג חרדי ודתי-ציוני. שינוי האופי הפוליטי בכל אחד מהאזורים הללו כתוצאה מהמהפך הגביר את כוחם של כוחות דתיים והפך אותם מגורמים שוליים ובעיקר תגובתיים, לשחקנים מרכזיים עם השפעה מתמשכת על עיצוב החברה הישראלית (ארין, ושמיר, 1995).

בתולדות הפוליטיקה הישראלית, שנות ה -90 היו מאופיינות במאבק אלים עם הפלסטינים. העשור החל באינתיפאדה פלסטינית והסתיים באינתיפאדה פלסטינית שנייה, קטלנית ואכזרית יותר מהראשונה. בין שני גלי האלימות נסחפה ישראל כמו רכבת הרים ממרומי האופוריה לעומק הייאוש, מטקסי שלום מעוטרים במדשאת הבית הלבן ועד פיגועים המוניים, ושסע מסוכן בין השמאל לימין הפוליטי לרצח ראש ממשלה יצחק רבין (וולפספלד, ווימן, 1999).

שנות ה 2000 החלו עם הממשלה העשרים ושמונה של ישראל הוקמה על ידי אהוד ברק ב- 6 ביולי 1999 לאחר זכייתו בבחירות לראשות הממשלה במאי. לצד ישראל אחת, ברית של מפלגת העבודה, מימד וגשר, נכללו בקואליציה ש"ס, מרצ, ישראל בעלייה, מפלגת המרכז, ויהדות התורה המאוחדת. יהדות התורה המאוחדת עזבה את הממשלה בספטמבר 1999 עקב מחלוקת על עבודות בשבת. בעקבות פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה, הממשלה החלה להתפרק. ברק קבע בחירות מיוחדות לראשות הממשלה בפברואר 2001, אותן הפסיד למנהיג הליכוד אריאל שרון. שרון הקים את הממשלה העשרים ותשע בתאריך 7 במרץ (בר-טל, והלפרין, 2008).

1.3.זרמים פוליטיים

1.1.3.הימין הישראלי

מחנה הימין הישראלי הוא מחנה פוליטי המתבסס על אידיאולוגיה ימנית. אידיאולוגיית היסוד של הימין היא לאומיות יהודית ומימושה במדינת ישראל באמצעות הציונות. הימין בישראל שם דגש על פטריוטיות, ערכי הלאום והמולדת, ונוקט בעמדה נוקשה במשא ומתן עם פלסטינים ומדינות ערב, הוא תומך בהרחבת התנחלויות ונקיטת פעולות צבאיות נגד ארגוני טרור. ישנם פעילי ימין הרואים בארץ ישראל השלמה את הגבול של מדינת ישראל. מבחינה כלכלית, חלק ממפלגות הימין מדגישות את תמיכתן בשוק החופשי ובליברליזם כלכלי, והימנים מזוהים לעתים קרובות עם גישה כלכלית זו. אך מדיניות המפלגות במציאות מורכבת יותר, ובמהלך השנים כמה מפלגות ימין תמכו בדינמיות בגישתם. לגבי עמדות חברתיות ודתיות הם נוטים להיות שמרנים ולשמור על צביון יהודי של מדינת ישראל (פפר, 2019).

מקורו של הימין הישראלי הוא בתנועה הרוויזיוניסטית. הציונות הרוויזיוניסטית הייתה אידיאולוגיה שפותחה על ידי זאב ז'בוטינסקי, שדגל בתיקון של הציונות המעשית של דוד בן גוריון וחיים וייצמן שהתמקדה ביישוב אנשים עצמאיים בארץ ישראל. הרוויזיוניזם היה שונה מסוגי ציונות אחרים בעיקר במקסימליזם הטריטוריאלי שלו. לרוויזיוניסטים היה חזון לכבוש את השטח המלא, והתעקשו על הזכות היהודית לריבונות על ארץ ישראל כולה, שאותה הם השוו לכל השטח המכוסה על ידי המנדט של חבר הלאומים לארץ ישראל, כולל עבר הירדן. הייתה זו היריב האידיאולוגי הראשי לציונות העבודה הסוציאליסטית הדומיננטית. בשנת 1935, לאחר שההנהלה הציונית דחתה את התוכנית הפוליטית של ז'בוטינסקי וסירבה לקבוע כי מטרת הציונות הייתה הקמת מדינה יהודית, ז'בוטינסקי התפטר מההסתדרות הציונית העולמית. הוא הקים את ההסתדרות הציונית החדשה, כדי לקיים פעילות פוליטית עצמאית להגירה חופשית ולהקמת מדינה יהודית (ליסק, 2014).

2.1.3.השמאל הישראלי

פוליטיקה שמאלנית בישראל תומכת בשוויון חברתי ובשוויון אזרחי, לרוב בניגוד להיררכיה החברתית. פוליטיקה שמאלנית כוללת בדרך כלל דאגה לאלו בחברה אשר השמאלנים תופסים כמקופחים ביחס לאחרים וכן אמונה כי ישנם אי שוויון בלתי מוצדק שיש לצמצם או לבטל. תומכי השמאל טוענים כי ההתפתחות האנושית פורחת כאשר אנשים עוסקים ביחסים שיתופיים ומכבדים הדדית, ויכולים לשגשג רק כאשר מבטלים הבדלים מוגזמים במעמד, בכוח ובעושר (פורטוגז, 2013).

לשמאלנות הישראלית והיהודית שורשים פילוסופיים בהשכלה היהודית, או בנאורות היהודית, בהובלת הוגים כמו מוזס מנדלסון, וכן בתמיכתם של יהודים אירופאים רבים כמו לודוויג בורן שפיתחו את תורותיהן בעקבות המהפכה הצרפתית ומלחמות נפוליאון. במאות השמונה עשרה והתשע עשרה התפשטה תנועה לשחרור יהודים ברחבי אירופה, הקשורה מאוד להופעת הליברליזם הפוליטי, המבוססת על עקרונות ההשכלה של זכויות ושוויון על פי החוק. מכיוון שהליברלים ייצגו את השמאל הפוליטי באותה תקופה, יהודים משוחררים, כשנכנסו לתרבות הפוליטית של האומות בהן התגוררו, נקשרו בקשר הדוק עם מפלגות ליברליות. לפיכך, יהודים רבים תמכו במהפכה האמריקאית של 1776, במהפכה הצרפתית של 1789 ובמהפכות האירופיות של 1848 (Ponichtera, 2012).

3.1.3.מרכז ישראלי

בפוליטיקה הישראלית, מרכז פוליטי היא תפיסה פוליטית או עמדה ספציפית הכוללת קבלה או תמיכה באיזון של מידה של שוויון חברתי ומידה של היררכיה חברתית, תוך התנגדות לשינויים פוליטיים שיובילו לשינוי משמעותי של החברה לשמאל או ימין. הפוליטיקה של מרכז-שמאל ומרכז-ימין כוללת אסוציאציה כללית עם ריכוזיות שמשולבת עם נטייה מעט לצדדים שלהם בספקטרום. ניתן לסווג אידיאולוגיות פוליטיות שונות כמו דמוקרטיה וצורות של ליברליזם באידיאולוגיות מרכז (גורני, 2009).

בישראל, מרכז פוליטי מיוצג על ידי מפלגות כדוגמת "יש עתיד" בראשות יאיר לפיד. המפלגה הוקמה בשנת 2013 ונותרה שחקנית מרכזית בזירה הפוליטית. היא כיהנה בממשלה בין השנים 2013-2015, כאשר לפיד כיהן כשר האוצר של ישראל וחבר קבינט. בשנת 2020, לאחר שנה של אי שקט פוליטי בישראל, יאיר לפיד הפך למנהיג האופוזיציה לממשלתו החמישית של בנימין נתניהו. יאיר לפיד פרסם משנתו הפוליטית שלפיה רק המרכז יכול להתקיים בטווח הארוך בדמוקרטיה הישראלית, ובה הציג את חזונו על הריכוזיות הפוליטית בישראל. משנתו פורסמה במקור ב"הארץ" בכותרת רק לא ביבי (דואק, 2020).

4.1.3.מפלגות דתיות

בפוליטיקה הישראלית ישנן מפלגות דתיות שהמצע הפוליטי שלהן מתבסס על אידיאולוגיות דתיות ושילוב הדת בחיי המדינה והחברה. בפוליטיקה הישראלית מפלגות דתיות אלה מהוות גורם מרכזי, יש להן תפקיד מכריע בהרכב הקואליציה. למרות שיעור הילודה הגבוה של האוכלוסיות החרדיות והדתיות, הן עדיין מקבלות רק כחמישית מהקולות, ובכך מהמושבים בכנסת. אבל זה כנראה מספיק כדי להקים ממשלות או קואליציות המתבססות על הקול החרדי כדי להרכיב את הקואליציה. כתוצאה מכך, התוצאות הסבירות ביותר בבחירות בעשרות השנים האחרונות הן ממשלת ימין צרה שכוללת בתוכה את המפלגות החרדיות (לחמנוביץ, 2019).

הסיבה היא כי המנדטים של המפלגות הדתיות הם כמעט תמיד מכריעים להרכיב את הרוב הדרוש בפרלמנט. הפעם האחרונה שהייתה לישראל ממשלת מרכז שמאל, בדיוק בגלל שמפלגות דתיות יהודיות אלה היו מוכנות להצטרף אליה, הייתה לפני שני עשורים, בתקופת כהונתו הקצרה של אהוד ברק כראש הממשלה בשנים 1999-2000. לאחר מכן, המפלגות הדתיות הסכימו להצטרף לקואליציות ימניות בלבד. אז אלה הסוגים היחידים של ממשלות שהיו לישראל מאז, גם כאשר מרכז-שמאל וימין כמעט היו שווים בגודלם (פרנק, 2019).

4.רקע על הפוליטיקה של ערביי ישראל

ערבים ישראלים, הם אזרחים ישראלים שהם ערבים. אזרחים ערבים רבים בישראל מזהים עצמם כפלסטינים ובדרך כלל מגדירים את עצמם אזרחים ישראלים או פלסטינים ישראלים. על פי מחקרים, חלק מהאוכלוסייה הערבית מעדיפים את המונח "ערבי ישראלי", בעוד ששיעור גדול ביותר מעדיף את המונח "פלסטיני ישראלי", ו "ערבי פלסטיני", חלק דוחים את זהותם הישראלית. שפת העם המסורתית של מרבית האזרחים הערבים, ללא קשר לדת, היא הערבית הלבנטית, כולל הערבית הלבנונית בצפון ישראל, הניב הפלסטיני של הערבית במרכז ישראל והדיאלקטים הבדואים ברחבי מדבר הנגב. לאחר שקלט מילות וביטויים רבים בעברית, הניב המודרני של אזרחי ישראל הערבים מוגדר על ידי חלקם כניב הערבי הישראלי. מרבית אזרחי ישראל הערבים הם דו לשוניים מבחינה תפקודית, ושפתם השנייה היא עברית מודרנית. על פי השתייכות דתית, רובם מוסלמים, במיוחד של הענף הסוני של האיסלאם. קיים מיעוט ערבי נוצרי משמעותי מעדות שונות כמו גם מהדרוזים, בקרב קהילות דתיות אחרות (וורגפט, 2006).

1.4.השתתפות בפוליטיקה וזרמים שונים

למרות היותם כ -20 אחוזים מאוכלוסיית ישראל, המיעוט הערבי בישראל אינו בעל כוח פוליטי משמעותי. לאורך ההיסטוריה הישראלית מילאו מפלגות פלסטיניות את תפקיד האופוזיציה באופן קבוע. כדמוקרטיה פרלמנטרית מרובת מפלגות עם סף בחירות נמוך יחסית, בתיאוריה, ישראל מאפשרת ייצוג פרופורציונלי והכללתם של בעלי המיעוטים שלה. בעוד שההשתתפות הנמוכה של הערבים הישראלים בבחירות והייצוג הפרלמנטרי הלא פרופורציונלי שלהם פגעו בהשפעה הפוליטית, גורמים אלה הם רק חלק אחד מתמונה רב-צדדית ורב-סיבתית. ישנם מניעים פנימיים וחיצוניים של המעורבות הפוליטית הערבית (קניג, ופרידברג, 2020).

ישנם מכשולים מבניים שמוקמים ומתוחזקים בעיקר על ידי הימין הישראלי, המבקשים להפחית את ההשפעה הפלסטינית בקלפי ובכנסת. קיומם של טקטיקות מניעה משפטיות וחברתיות אלו מביאות לעיתים לחרם בחירות אידיאולוגי מצד בני הקהילה הערבים. ירידה באופייה הדמוקרטי הנתפס של ישראל, כפי שעולה מהסקרים, חפפה עם תחושות של אי השפעה במערכת, המאפשרת ריבוד חברתי-כלכלי וחוסר יכולת פוליטית בקרב המיעוט הפלסטיני. חרם אלקטורלי המונע על ידי פוליטיקה, הוא גם תוצאה של תפיסות שליליות של פוליטיקאים פלסטינים ומודעות הציבור לחלוקה בין מפלגתית ולחוסר אפקטיביות פרלמנטרית. השחזור בשנים האחרונות של הרשימה המשותפת, אינו מבטיח אפוא חזרה על הצלחתה בבחירות ב -2015. ההבדלים הפוליטיים בין הרשימה המחודשת, לרבות בשיתוף פעולה היפותטי עם המפלגה הציונית כחול לבן, ממשיכים לפיכך להכות את הברית הרב-מפלגתית ולהפחית את אמון הבוחרים (Wermenbol, 2019).

לקח עד שנות השמונים והתשעים עד שמפלגות פוליטיות פלסטיניות עצמאיות התפתחו בקווים רעיוניים ודתיים, בעקבות תקופה המכונה פלסטינזציה. תהליך זה, שמתואר כההתעוררות הלאומית של הערבים בישראל, משקף אירועים פוליטיים וחברתיים חשובים בחברה הישראלית והפלסטינית, בנוסף לפיתוח הזדהות עצמית של פלסטינים בישראל. בהקשר הפוליטי, התהליך מעיד על הקשר בין הדאגות והאינטרס הישראלי פלסטיני בעולם הערבי הרחב יותר. נקודת מפנה חשובה במיוחד בתהליך זה התרחשה בסוף שנות השמונים, עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה (1987-93). ההתקוממות העממית הזו, ששטפה את הגדה המערבית ועזה, מיקמה פלסטינים-ישראלים בפריפריה הן של החברה הישראלית והן של החברה הפלסטינית, והובילה את מנהיגיהם להיות מעורבים יותר ביחסים בינלאומיים עם העולם הערבי ומעורבות בהקשר השלום הישראלי-פלסטיני, תהליך של תחילת שנות התשעים (קניג, ופרידברג, 2020).

המפלגות הפוליטיות הפלסטיניות בישראל, שהוקמו בעשורים הקודמים, הביעו תמיכה חשובה בהסכמי אוסלו. כחלק משותפות המכונה "הבלוק", חד"ש, והמפלגה הערבית הדמוקרטית, סייעו באישור הממשלה החדשה בשנת 1992, בראשות מנהיג העבודה יצחק רבין. בשנת 1995 הצביעו חברי הבלוק לאישור הסכמי אוסלו, והובילו את מנהיג האופוזיציה דאז, בנימין נתניהו, למחות על אישורם של הסכמים על ידי רוב לא ציוני, כולל חמישה נציגים של מפלגות ערביות המזוהות עם אש"ף. בהשפעת הציפייה של הסכמי אוסלו ושיח פוליטי פנימי שהתמקד בשלום, אחוזי ההשתתפות בבחירות של ערביי ישראל עלה משמעותית בשנות התשעים, כאשר המצביעים הערבים בחרו יותר ויותר למפלגות הפלסטיניות, והרחקו מהמפלגות הישראלי-ציוניות (אבן, 2013).

נקודת מפנה מכריעה נוספת בדפוסי ההצבעה הערבים ישראלים התרחשה בשנת 2000 עם פרוץ האינתיפאדה השנייה. למרות שהתקוממות זו, בדומה לקודמתה, כללה בעיקר את השטחים הפלסטיניים, התקיימו הפגנות מצד ערבים בתוך ישראל בכדי לערער על התגובה הישראלית הכבדה להפגנות הפלסטיניות והאלימות בשטחים (לביא, אבו-מוך, ואלרן, 2019). באוקטובר 2000, עימותים בין מפגינים ערבים ישראלים למשטרה הובילו למותם של 13 אזרחים, מה שהוביל לבידודם של אזרחים ערבים בחברה ישראלית מקוטבת יותר ויותר. האירועים הובילו לפרסום דוחות שונים, כולל ועדה שהוקמה בעקבות העימותים, ועדת אור ומסמכי החזון הערבים כביכול מצד החברה הערבית בישראל. מסמכים אלה ביקשו להציע המלצות ליצירת חברה כוללת יותר עבור המיעוט הערבי בישראל באמצעות רפורמות מדיניות מקיפות. דו"ח ועדת אור דרש רפורמה משטרתית והעמדתם לדין של השוטרים המעורבים במותם של האזרחים הפלסטינים. במקביל, ציינה הוועדה את הדעות קדומות והזנחה שיטתית של ערביי ישראל (סבן, 2006).

שיעורי ההצבעה של ערביי ישראל ירדו בהתמדה מתחילת המאה ה -21. אחוזי ההצבעה הערבים, ירדו מ -77% בשנת 1996 ל -62% בשנת 2003, 53.4% בשנת 2009, ו -56.5% בשנת 2013. למרות עלייה קצרה בשיעור ההצבעה בשנת 2015 ל -63.7%, הבחירות באפריל 2019 חזרו למגמה שלפני 2015, רק 49 אחוז מערביי ישראל הצביעו בבחירות. הירידה בהשתתפות ערביי ישראל בבחירות לכנסת חפפה עם ירידה בשיעור ההצבעה הכללי בקרב כלל האוכלוסייה בישראל, אך זה היה חד יותר ומשלב בתוכו מניעים חברתיים פוליטיים ספציפיים אצל האוכלוסייה הערבית. למרות זאת, ישנם רמות גבוהות ומתמשכות של השתתפות ערבים ישראלים בבחירות לרשויות מקומיות, שנשארו סביב 90 אחוזים בשלושת העשורים האחרונים, וזה מעיד על מסירות מתמשכת למעורבות בפוליטיקה המקומית. ניתוק הבחירות המקומיות לבחירות הלאומיות הוא, כפי שטענו חוקרים שונים, על בסיס משפחתי, שבטי, או חמולה, ואמונה באפקטיביות וביכולתם של פוליטיקאים מקומיים לממש אינטרסים (רודניצקי, 2020).

בישראל פועלות שלוש מפלגות ערביות מרכזיות: חד"ש, מפלגה ערבית יהודית משותפת עם נוכחות ערבית גדולה, בל"ד, והרשימה הערבית המשותפת, שהיא קואליציה של כמה ארגונים פוליטיים שונים, כולל התנועה האיסלאמית בישראל. בנוסף לאלה, יש את תע"ל. כל המפלגות הללו מייצגות בעיקר אינטרסים ערבים ישראלים, והתנועה האסלאמית היא ארגון איסלאמיסטי עם שני פלגים, אחד שמתנגד לקיומה של ישראל, ואחר שמתנגד לקיומה כמדינה יהודית. כמה מפלגות ערביות התמודדו בבחירות הראשונות בישראל בשנת 1949, כאשר אחת מהן הייתה הרשימה הדמוקרטית של נצרת, שזכתה בשני מנדטים. עד שנות השישים כל המפלגות הערביות בכנסת היו עם אותו קו פוליטי של מפא"י, מפלגת השלטון. מיעוט ערבים מצטרף ומצביע למפלגות ציוניות, מפלגות שמאל, כמו מפלגת העבודה ומרצ, הן המפלגות הפופולריות ביותר בקרב הערבים, אם כי חלק מהדרוזים מצביעים גם למפלגות ימין כמו הליכוד וישראל ביתנו, כמו גם מפלגות המרכז כמו קדימה (כהן, 2018).

מפלגות הנשלטות על ידי ערבים בדרך כלל אינן מצטרפות לקואליציה. עם זאת, מבחינה היסטורית מפלגות אלה כרתו בריתות עם מפלגות ישראליות וקידמו את הקמת ממשלותיהן באמצעות הצבעה עימן מהאופוזיציה. למפלגות ערביות יש קרדיט לשמירת ראש הממשלה יצחק רבין בשלטון, והן הציעו כי יעשו כן גם לממשלה בראשות מנהיג העבודה יצחק הרצוג וציפי לבני. רוב ערביי ישראל רוצים שמפלגותיהם, או הרשימה משותפת, יצטרפו לקואליציה השלטונית (בארי-סוליציאנו, דראושה, 2013).

5.התחזקות הימין הישראלי בשנים האחרונות

1.5.רקע להתחזקות הימין הישראלי

בעשורים האחרונים חוותה החברה הישראלית היהודית מעבר של אליטות ואידיאולוגיות, כולל המעבר השיטתי של המחנה הדתי-לאומי מהשוליים למרכז החברתי-פוליטי. המחנה השתרש בהדרגה בעמדות כוח רשמיות ובלתי פורמליות, והתבסס בלב השיח הציבורי בישראל. נראה שזה קורה למרות העדר משמעותי במספר האנשים המזהים את עצמם בסקרים כדתיים. במילים אחרות, לא ניתן להתעלם מתופעה זו במיוחד לאור העובדה שאין שינוי דמוגרפי משמעותי. התמיכה בבחירות בשנים האחרונות במפלגת הבית היהודי, אפילו על ידי מספר גדול של מצביעים חילוניים, היא רק אחד מהסימנים הרבים למגמה זו. כתוצאה מכך, ההתעניינות במחנה הדתי-לאומי גוברת בתחום הפוליטי, החברתי, הכלכלי, התרבותי והתקשורתי, וגם האקדמי (Skorek, 2018).

לשינוי הפוליטי של החברה הישראלית השלכות אסטרטגיות על אופייה של המדינה, על מאזן הכוחות במערכת המוסדית, על סדר היום הלאומי ואף על מדיניות החוץ והביטחון של המדינה. ניתן להבין את התהליך מכמה נקודות מבט: ראשית מנקודת מבט עולמית רחבה יותר, ישנה התעוררות מסיבית או התחדשות של רעיונות דתיים, ושל שחקנים בזירה הציבורית במדינות רבות בעולם. שנית מתוך תפיסה אזורית מזרח תיכונית, במשך עשרות שנים חלה עלייה במעמדה החברתי פוליטי של הדת, יחד עם ירידה הדרגתית בחילוניות. הדבר התבטא בבולטותה הגוברת של הדת בזירה הציבורית, הפוליטית והחברתית. זהו נושא דיון תכוף הן במעגלים שמרוצים מהתפתחויות אלה והן במוטרדים מהם. כך או כך, העניין הגובר במגמה זו ובשחקניה מייצר שלל של סקרי דעת קהל, כדי לאפיין את האידיאולוגיה הדתית לאומית במונחים פוליטיים, סוציולוגיים, כלכליים או תרבותיים (Hermann, et al. 2014).

כאשר ישראל עמדה בפני בחירות חשובות בשנת 2019, הגורמים שגרמו להתדרדרות השמאל הישראלי ככל הנראה עיכבו את יכולתם לקחת את הרוב מהימין. מאז 2009, יו"ר הליכוד, בנימין נתניהו, מכהן בשלטון כראש ממשלת ישראל. לפני ממשלה זו היו בעיקר ראשי מממשלות אחדות, מה שהפך את נתניהו לממשלה הימנית ביותר שהוקמה. בבחירות לכנסת בשנת 2015, מפלגת הליכוד זכתה בשלושים מושבים ומפלגת המחנה הציוני של יצחק הרצוג זכתה בעשרים וארבעה מושבים (Navot, Rubin, & Ghanem, 2017). לתוצאה אלה השלכות משמעותיות על היחסים עם ארצות הברית ותפקידה בתהליך השלום במזרח התיכון, וההחלטות להתערב במשברים באזור, מכיוון שהנשיא טראמפ ונתניהו מקיימים קשרים הדוקים (ברון, ושפירא, 2020).

לא רק שהימין עלה לגדולה והתחזק, השמאל ממשיך להישאר מפוצל ומבולבל. כשהנשיא טראמפ הודיע על ההחלטה להעביר את שגרירות ארצות הברית לירושלים, אמר מנהיג מפלגת העבודה אבי גבאי שירושלים מאוחדת חשובה אפילו יותר משלום, בעוד שחבריו הפוליטיקאים השמאלניים של גבאי מסכימים עם המטרה של ירושלים מאוחדת, אך הם נותנים עדיפות להסכם שלום עם הפלסטינים. ההבדל הקטן, אך החשוב הזה בהבחנה הוא מקור למחלוקת בקרב מנהיגי השמאל. חברי השמאל חוששים מההשלכות של מהלך השגרירות, ומהשינוי של ירושלים והשפעתו על הבמה העולמית. הם חוששים שאם ארצות הברית תכיר בירושלים כבירת ישראל, זה יכול למנוע הסכם שלום עם הפלסטינים. הנקודה החשובה היא שהשמאל הישראלי הוא בעל חולשה מובנית, ולוקה בחוסר מנהיגות כרונית (Skorek, 2018).

6.תיאוריות פוליטיות

1.6.התיאוריה של לאוור

התיאוריה של לאוור היא תיאוריה פוליטית הבוחנת את דרכי פעולתן של מפלגות. התיאוריה מציעה מודל של תחרות פוליטית בין מפלגות. לפי המודל, התחרות בין מפלגות היא דינמית ומשתנה ומבוססת על תחרות מפלגתית שהמניע שלה הוא מדיניות המותאמת לסביבה מרובת מפלגות. בסביבה פוליטית תחרותית מרובת מפלגות, המצביעים בודקים כל הזמן את המפלגות, ומשנים את תמיכתם בהתאם לציפיות שלהם מהמפלגות השונות ובהתאם למציאות המשתנה. בסביבה זאת המפלגות נאלצות להתאים ללא הרף את עמדות המדיניות שלהם בהתאם לזיקה המשתנה של המצביעים (Laver, 2005).

2.6.התיאוריה של סקופילד וסנד

התיאוריה של סקופילד וסנד היא תיאוריה להבנת תהליכים פוליטיים. לפי התיאוריה, כדי לנבא את התנהגותן של מפלגות בסביבה פוליטית שיש בה הרבה מפלגות, לא מספיק להסתמך רק על האידיאולוגיה של המפלגות, אלא שישנם עוד גורמים חיצוניים שלא קשורים לאידיאולוגיה או למפלגה עצמה והמצע שלה שמשפיעים על הצלחתה או כישלונה של המפלגה. מודלים של בחירות מצביעים בדרך כלל על כך שכל המפלגות, בשיווי משקל, יאמצו עמדות במרכז המפה הפוליטית, משום שמרכז המפה הפוליטית אמור להניב להם את המספר המקסימלי של הקולות. בבחינה של מודל אלקטורלי שבו המפלגות שונות במצע שלהן, אולם מה שמשפיע בצורה גבוה הוא "האיכות" הנתפסת של המפלגה, ולא המדיניות של הרשמית המפלגה. ההנחה היא כי האיכות של המפלגה עשויה להיות מושפעת מגורמים חיצוניים, כמו למשל מגורמים כלכליים או ביטחוניים (Schofield, & Sened, 2005).

3.6.בוני מגיד- מבנה מערכות מפלגתיות וצמיחת מפלגות נישה

לפי התיאוריה של בוני ומגיד, השונות בהצלחה בבחירות של מפלגות נישה, מוסברת על ידי התנהגותן של המפלגות המרכזיות הפועלות בזירה פוליטית, שמשפיעה על הכוח האלקטורלי של מפלגות הנישה והמפלגות הקטנות יותר. בניגוד לתיאוריות הסטנדרטיות לניבוי המפה הפוליטית, תיאוריה זו מכירה בכך שהתחרות בין המפלגות גורמת להשפעה הדדית אחת על השנייה, והיא משפיעה יותר על מפלגות הנישה בגלל שהכוח ההשפעתי של המפלגות הגדולות הוא חזק יותר. מכאן נובע שהתמיכה של מפלגות נישה יכולה להיות מושפעת הן על ידי המפלגה עצמה, והן על ידי הפעולות של מפלגות אחרות (Meguid, 2005).

7.בחירות לכנסת העשרים

הניצחון של מפלגת הליכוד הימנית בהנהגתו של בנימין נתניהו בבחירות בישראל, שנערכו במרץ 2015, היה אחת התוצאות הפוליטיות המרשימות והמפתיעות במדינה מזה עשרות שנים. הדעה הרווחת הייתה שנתניהו לקח סיכון פוליטי גדול בפירוק הקואליציה שלו ובכינון בחירות חדשות פחות משנתיים לאחר ההצבעה הקודמת בינואר 2013. הממשלה היוצאת הופלה על ידי כישלון לכאורה בטיפול בנושאים הדחופים ביותר בישראל, עליית מחירי הדיור ועלייה כללית ביוקר המחיה, התוצאות השנויות במחלוקת של מבצע "צוק איתן" ברצועת עזה בקיץ 2014, הידרדרות מעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית, יחס לא טוב עם הממשל בארה"ב וברק אובמה בגלל הסכם הגרעין האיראני ב -2014, ושום פריצת דרך ביחסים עם הרשות הפלסטינית. במהלך הקמפיין הביעו אישים מובילים בעיתונות את מורת רוחם, בכך שהם יצאו נגד נתניהו ובעד מתנגדיו, בעוד שרוב המומחים והסקרים ניבאו תבוסה נחרצת לליכוד ולמנהיגותו. עם זאת, לא רק שנתניהו הוביל את הליכוד לניצחון בחירות בפעם הרביעית בפחות משני עשורים, המפלגה הגדילה את הכוח הפרלמנטרי ביותר מ -50% וזכתה ב -30 מושבים בכנסת החדשה (שמיר, וגדעון, 2017).

הבחירות במרץ 2015 הניבו תוצאה מרשימה נוספת. לאחר כמה עשורים של התנהגות פוליטית לא יעילה ומקוטעת, המפלגות הערביות של ישראל התאחדו כרשימת בחירות אחת, הציעו מנהיג כריזמטי ואידיאליסטי, והשיגו את התוצאה הטובה ביותר שלהן בבחירות בפוליטיקה הישראלית, וזכו ב -13 מושבים. שתי התוצאות הפוליטיות הבלתי צפויות הללו מעידים על הדינמיקה הפוליטית האחרונה של ישראל (לביא, אבו-מוך, ואלרן, 2019).

אנליסטים פירשו את תוצאות הבחירות הללו במספר דרכים. היו שטענו כי הבחירות משקפות את העיקרון של השתייכות שבטית המבוססת על אתניות ודת בישראל. אחרים הדגישו את הקמפיין הגרוע שניהל המתנגד העיקרי של הליכוד, המחנה הציוני. אם נסביר מדוע הבוחרים קישרו את הליכוד ולא את המחנה הציוני לביטחון ופטריוטיות, מדוע הקמפיין של נתניהו היה כה אפקטיבי ומדוע ישראלים הצביעו באופן גורף למנהיג אשר מסריו מחזקים בסופו של דבר מנטליות של פחד וחוסר ביטחון, חייבים להבין זאת מעבר לדברים אלה (שמיר, וגדעון, 2017).

ניתן לפרש את תוצאות בחירות 2015 כניצחון פוליטיקת הספקנות במגזר היהודי ופוליטיקת האמונה במגזר הערבי. ההישג של הליכוד, בעקבות מסע פילוג שנוי במחלוקת ומקוטב, מתבטא כניצחון הפוליטיקה של ספקנות בקרב מצביעים יהודים. לעומת זאת, היכולת של האוכלוסייה הערבית להתגייס לרשימה משותפת ולשנות את המסר שלה מול הרוב היהודי ומדינת ישראל מייצגת את הופעתה של פוליטיקת האמונה במגזר זה. עוד נטען כי בשני המגזרים, הופעתן של מגמות אלו נעוצה בשלושה גורמים בלתי תלויים אך קשורים: נסיבות פוליטיות חיצוניות, אזוריות וגלובליות, נסיבות פוליטיות פנימיות, והנהגה כריזמטית. כלומר, גם הליכוד וגם המפלגות הערביות ניצלו אילוצים מוסדיים ונסיבות פנימיות וחיצוניות, והכריזמטיות והמגנטיות האישית של מנהיגיהם, בנימין נתניהו ואיימן עודה (Scheindlin, 2017) (לביא, אבו-מוך, ואלרן, 2019).

ניתן להגדיר את הפרויקט הציוני, כמו רוב הפרויקטים הלאומיים בעידן המודרני, כפרויקט של אמונה. הניסיון המהפכני להקים "אדם עברי חדש" על חשבון האידיאלים המסורתיים הוא הביטוי האולטימטיבי של התקווה (קונפורטי, 2009). למרות הדומיננטיות של פוליטיקת האמונה בתנועה הציונית, התנועה הרוויזיוניסטית הימנית, הפלג הדומיננטי במפלגת הליכוד הנוכחית, דגלה באופן מסורתי בהשקפה ספקנית. זאב ז'בוטינסקי, האב המייסד של התנועה, ואלה שבאו אחריו כמנהיגי הליכוד, מנחם בגין, יצחק שמיר, אריאל שרון ונתניהו, כולם חלקו את האתוס הספקני. ז'בוטינסקי טבע את המושג "קיר הברזל" כדי לציין את חזונו של מדינה יהודית כשריון. המבצר התגבר על שכניו, שלדעתם לעולם לא יקבלו אותו כישות פוליטית לגיטימית. באופן טבעי, מנהיגי הרוויזיוניסטים ומנהיגי הליכוד המאוחרים יותר היו מאוד ביקורתיים כלפי ציונות העבודה הסוציאליסטית ששלטה בפוליטיקה הציונית בעידן שלפני 1948 ועמדה בראשות הממשלות עד 1977 (גולדשטין, 2016).

זה מביא אותנו לבנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל ומנהיג הליכוד הנוכחי. נראה כי האתוס הספקני של נתניהו מגלם שילוב של הריאליזם של ז'בוטינסקי, תפיסת עולמו של בגין על הרדיפה התמידית של העם היהודי, וכמות לא מבוטלת של יכולת המדינה לנהל את הכלכלה. המדיניות שלנתניהו מתבססת על העקרון של ז'בוטינסקי לפיה "אין ידידות במדיניות: יש לחץ". נתניהו מאמין כי אם צד אחד ילחץ על צד אחר בלחץ פוליטי ותעמולתי בעוד יריבו לא יעשה דבר, בסופו של דבר המפלגה הפסיבית תצטרך להיכנע, ובכך המחיש את החשיבות שהוא נותן בהודעות בנושא יחסי ציבור (Navot, Rubin, & Ghanem, 2017).

ההצלחה בבחירות של בנימין נתניהו נעשתה באמצעות יכולתו לשכנע את ציבור הבוחרים היהודי הרחב בישראל לאמץ תפיסה ספקנית כלפי הפוליטיקה. את השינוי הזה בתפיסת היהודים ניתן לייחס לשילוב של נסיבות פנימיות וחיצוניות, שניצל נתניהו לפני ובמהלך מערכת הבחירות ב -2015. תוצאת הבחירות משקפת אם כן את הצלחת נתניהו בטיפוח הספקנות בקרב מצביעים יהודים, לא רק בקרב הבסיס המסורתי של פלחי ימין בחברה, אלא גם בקרב פלגי מרכז ואפילו שמאל. ואכן, לאחר בחינה מדוקדקת יותר, ניתן להגדיר את רטוריקת התקווה המופעלת מדי פעם על ידי מנהיגי המרכז ומנהיגי השמאל כאמונה חלולה, המושרה בהנחות ספקניות. שתי התפתחויות פנימיות הגבירו את הספקנות בקרב אזרחי ישראל היהודים. ראשית, האסרטיביות הגוברת של אזרחי ישראל הערבים-פלסטינים ומנהיגיהם בשני העשורים האחרונים גרמה ליהודים בישראל להיזהר מהקיימות של הדומיננטיות היהודית בחיים הציבוריים ובאופי היהודי של המדינה. דוגמה למקרים כאלו הם השתתפות חברי כנסת ערבים בפעילות תמיכה באויבי ישראל. לדוגמא, שישה חברי כנסת ערבים ביקרו בלוב את מועמר אל-קדאפי באפריל 2010, לאחר מכן, חברת הכנסת הערבייה חנין זועבי הייתה מעורב באירוע המשט של המרמרה, שבו פעילים על סיפון ספינה אזרחית טורקית ניסו לפרוץ את המצור של ישראל לרצועת עזה ונעצרו בכוח על ידי הצי הישראלי (Navot, Rubin, & Ghanem, 2017).

מערכת הבחירות לכנסת העשרים, במרץ 2015, התאפיינה בספקנות במפלגות היהודיות השונות, שבאה לידי ביטוי לעתים קרובות בחוסר התפקוד שלהן ובחוסר השינוי במדיניותן. לא פחות חשוב, הקמפיין הביא את כישוריו הפוליטיים של נתניהו לידי ביטוי, והציג את יכולתו לתמרן את הרגש הציבורי ולהפוך אותו להישג בחירות(Scheindlin, 2017).

סדקים בפעולות המפלגות היהודיות השונות היוו אינדיקציה מרכזית למגמה הספקנית. ואכן, מרבית הפלגים היהודים חוו פילוגים אשר מנעו שיתוף פעולה ותיאום. מימין, ליכוד וישראל ביתנו הפרידו כוחות למרות דיונים קודמים על ברית הבחירות שלהם למיזוג מלא. בתוך הליכוד, הבחירות המקדימות הביאו להאשמות במרמה והפכו לפארסה חוקית כאשר בית המשפט הורה על ספירת קולות כוללת. ישראל ביתנו סבלה מהנזק הפוליטי החמור ביותר לאחר שהמשטרה העלתה טענות על שחיתות במהלך הבחירות, ועיכבה את חברת הכנסת פאינה קירשנבאום, אחת המנהיגות החשובות במפלגה. במחנה הציוני דתי הותירו חילוקי הדעות העזים את הפלגים על סף הפרדה. בקרב הגוש החרדי, שר הפנים לשעבר אלי ישי, הקים מפלגה חדשה, שהקימה ברית בחירות עם כמה מחברי תקומה שהתפצלו מהבית היהודי כדי להקים מפלגה לאומנית חרדית. בגוש המרכז נכשלו יש עתיד של לפיד, וכולנו של כחלון בניסיונותיהם לכרות ברית בחירות למרות משא ומתן ממושך, המשותף בין שני הצדדים והיתרונות האלקטורליים הצפויים של צעד כזה (שמיר, וגדעון, 2017).

לאורך מרבית הקמפיין, הקרין נתניהו שלוש מסרים השזורים זה בזה: ראשית, העולם הוא מקום מסוכן. שנית, רק הוא והליכוד יכולים לשמור על ישראל מפני סכנה. ושלישית, כי יריביו הפוליטיים הם לא בוגרים ורק יעמידו את ישראל בסכנה גדולה יותר. הדגש על הביטחון היה כה דומיננטי תחת נתניהו, שבאופן מדהים הליכוד אפילו לא טרחו לפרסם מצע רשמי. במקביל, נתניהו הצליח להבחין בין משקלו הפוליטי, ניסיונו ויכולתו באמצעות מתנגדיו. בעוד שכל המפלגות התרכזו בתקיפת נתניהו, הוא דיבר על מגמות עולמיות ואזוריות והשפעתן על ישראל. אחת הנקודות הבולטות בקמפיין של הליכוד להזהיר מפני הסכנה בא לידי ביטוי בהתבטאות מעוררת מחלוקת של נתניהו ש"הערבים נוהרים לקלפיות", שהיווה חלק מהדה לגיטימציה המתמשכת נגד הציבור הערבי ומנהיגיו הפוליטיים (Navot, Rubin, & Ghanem, 2017).

8.בחירות לכנסת ה 21, לכנסת ה 22, והמשבר הפוליטי בעקבותיהם

הפוליטיקה הישראלית חוותה משבר וקיפאון בין אפריל 2019 לאפריל 2020. שלוש בחירות לכנסת התקיימו במהלך התקופה ללא ניצחון ברור או ברית חזקה. בבחירות בישראל באפריל 2019, שתי המפלגות הגדולות, כחול לבן וליכוד, קיבלו מספר שווה של 35 מנדטים. הליכוד קיבל מנדט מהנשיא לנסות להקים ממשלה, אך היו"ר בנימין נתניהו ממפלגת הליכוד לא הצליח לארגן קואליציית רוב של 61 מושבים. הכנסת פורקה זמן קצר לאחר מכן (פלסנר, 2020).

בחירות נוספות נערכו בספטמבר 2019. הפעם כחול לבן גברו על הליכוד במושב אחד. יחד עם זאת, הליכוד קיבל את המנדט מהנשיא לאחר שזכה לתמיכתו של חבר כנסת אחד יותר מכחול לבן. נתניהו שוב לא הצליח להקים ממשלה, אך הפעם הוא לא יכול היה לפזר את הכנסת. לכן המנדט עבר לבני גנץ, שגם הוא לא הצליח להשיג רוב. הנשיא העביר את המנדט לחברי הכנסת למשך 21 יום. לאחר שלא הוצע שום מועמד אחר, הכנסת פורקה (פלסנר, 2020).

במרץ 2020 נערכו הבחירות השלישיות. הפעם הליכוד זכה ליותר מושבים מאשר כחול לבן, אך גנץ השיג יותר המלצות של בעלות ברית פוטנציאליות בכנסת וקיבל את המנדט מהנשיא. גנץ בכל זאת לא הצליח לאחד מספיק בעלי ברית לקואליציה. הגוש של בני גנץ החליט להחליף את יו"ר הכנסת. בעקבות זאת, יו"ר הכנסת לשעבר יולי אדלשטיין סירב לכנס את המליאה בכנסת בכדי להצביע על מחליפו, וסירובו יצר משבר חוקתי. התנועה לאיכות השלטון בישראל ערערה לבית המשפט העליון, שהורה על אדלשטיין לכנס את הכנסת, בעקבות כך התפטר אדלשטיין. בינתיים, מגפת הקורונה בישראל החמירה, מה שגרם למשא ומתן ולממשלת חירום לאומית. ב- 26 במרץ הושבע גנץ כיו"ר הכנסת החדש, בתמיכת מפלגת הליכוד, וגרם לפיצול בכחול לבן. לבסוף, ב- 20 באפריל 2020, הליכוד וכחול לבן הסכימו על ממשלת אחדות שווה, הכוללת הסכם רוטציה בין גנץ לנתניהו על ראשות הממשלה (שני, קרמניצר, פוקס, 2020).

בספטמבר 2019 נפגשו יחד חברי הכנסת מהרשימה המשותפת, עם שלושה חברי כנסת מבל"ד, והביעו נכונות להמליץ על גנץ אם יעמוד בדרישות בסיסיות לתהליך השלום, לאינטרסים של הקהילה הערבית ולפעול נגד חוק מדינת הלאום היהודית. הנשיא ריבלין נפגש עם מנהיגי המפלגה ביום 22 בספטמבר לשיחות. ב- 22 בספטמבר 2019 הכריז מנהיג הרשימה המשותפת איימן עודה כי הרשימה המשותפת הסכימה, בהצבעה ברוב פנימי, להמליץ על בני גנץ לראשות הממשלה, ובכך ציינה את הפעם הראשונה שמפלגה ערבית ישראלית ממליצה על מפלגה ציונית לראשות הממשלה (רודניצקי, (ב) 2020).

מגמת ההיסחפות של ציבור הבוחרים ימינה המשיכה גם בתקופה זו. בבחירות לכנסת ה 21, שליטתו הבלתי מעורערת של נתניהו לא הייתה מובטחת. בנימין נתניהו היה בדרך לקדנציה חמישית כראש ממשלת ישראל ב -10 באפריל 2019, לאחר שהמתמודד בני גנץ הודה בתבוסה במה שנראה תחילה כתחרות צמודה. מפלגת הליכוד של נתניהו וגם מפלגות כחול-לבן של גנץ זכו ב -35 מושבים בהצבעה. מה שעשה את ההבדל מובהק היה ההצלחה המפלגות הימניות והדתיות שנתניהו מכנה "שותפים טבעיים" בקואליציה שתחזיק ברוב הכנסת (Jönsson, 2020).

התוצאה המשיכה את הפיכתה של ישראל ממדינה שנשלטה בעשורים הראשונים שלה על ידי ראש הממשלה השמאלני דוד בן גוריון למדינה ימינה, כאשר נתניהו מתעלה עליו כראש הממשלה המכהן למשך הזמן הארוך ביותר. הבחירות, שנחשבו כמשאל עם על הנהגת נתניהו, לוו באשמת שוחד, מרמה והפרת אמונים, של בנימין נתניהו. כאשר הוא נאבק על חייו הפוליטיים, נתניהו התגייס נגד התקשורת ומערכת המשפט בישראל במהלך קמפיין הבחירות שלו. הוא הואשם בהסתה נגד המצביעים הערבים במדינה, בדיוק כפי שהיה במהלך הבחירות של 2015, כאשר הוא אמר באופן שנוי במחלוקת שהערבים נוהרים לקלפיות (Hincks, 2019).

אישומים אלה לא פגעו בו ובבסיס בוחריו. בשנת 2019 ו 2020, ושלוש מערכות הבחירות שהתקיימו בהן, נתניהו איחד את תמיכת בוחרי הימין בעזרת ההבטחה לצאת לשלב הבא בהרחבת הריבונות הישראלית, באמצעות סיפוח ההתנחלויות היהודיות הגדולות בגדה המערבית, הגשמת שאיפה ארוכת שנים של ישראלים הרואים את השטח פלסטיני כחלק מישראל המקראית. אנליסטים מציעים שנתניהו עשוי כעת להציע סיפוח בעסקה מהירה, אם מפלגות הימין יסכימו להציע לו חסינות כנגד כתב אישום (Brake, 2018).

מהלך כזה יבטיח את מותו של פתרון שתי המדינות שחזה מדינה פלסטינית לצד ישראל, ושבוטל על ידי האינתיפאדה השנייה. הסיפוח יהיה הרסני, לפי חלק מהדעות. הסיפוח יערער אנושות את הרשות הפלסטינית בגדה המערבית, שרוצה להשיג את חזון המדינה שלה באמצעים פוליטיים במקום מאבק מזוין, תוך שהוא יזרז עלייה חדה מאוד בגיוס תמיכה לחמאס, הפלג הדוגל התנגדות מזוינת ופיגועים. מהלכים שכאלה דוחפים עוד יותר את ציבור הבוחרים לכיוון המחנה הימני של המפה, ומחזקים את שלטונו של נתניהו (Hincks, 2019).

ולכן לסיכום, 3 מערכות הבחירות שהתקיימו ב 2019 ו 2020 המשיכו את תהליך הדה לגיטימציה של ערביי ישראל והקול הערבי בכנסת. מחקרים שבדקו את המודל הפוליטי בישראל ןסקרו את הייצוג הערבי בכנסת, על בסיס המודל לתיאור המערכת הפוליטית בישראל, זו של המשטר הדמוקרטי למחצה, מצאו שהייצוג הפרלמנטרי של הערבים בישראל חסום ולא יעיל, לפיכך, לא ניתן לראות בישראל כדמוקרטיה מלאה. בעשור האחרון, חלה התפתחות הייצוג הפרלמנטרי ערביי ישראל, תפקידה ומקומה של קהילה זו בחברה הישראלית, התפתחות שהייתה שלילית, וזאת בהתבסס על הטענה של מניפולציה של ייצוג והדרה מהתחום הפוליטי. ישנם היבטים רבים של המשטר הישראלי שמובילים למודל פוליטי זה, ודפוסים ומגמות של חברי הכנסת הערבים, שמעידים על תהליך שלילי זה, כמו למשל חוק הלאום, דה לגיטימציה בתקשורת, ויצירתה של רשימה ערבית משותפת שמעידה על הצורך להתאחד על מנת להישאר בכנסת, ודברים אלה הם דוגמה בוטה לדמוקרטיה למחצה. הרחקת הערבים ממרכזי הכוח הפוליטי פירושה שישראל אינה יכולה להיות משטר דמוקרטי ושוויוני, אלא רק דמוקרטיה למראית עין, שמטרתה לצייר את ישראל כדמוקרטיה לעולם החיצוני, אך לא יותר מכך (Brake, 2018).

9.דה לגיטימציה של ערביי ישראל והקול הערבי

מערכות הבחירות בעשור האחרון, שהתוצאות שלהם היו בחירה מחודשת של ראש הממשלה בנימין נתניהו ייזכרו ככל הנראה בשל ההשמצה והדה לגיטימציה של שלטון הימין בראשות בנימין נתניהו של אזרחי ישראל הערבים, המייצגים חמישית מאוכלוסיית המדינה. הוא האשים את הערבים ברמאות בהצבעה בבחירות באפריל 2019, חמישה ימים לפני הבחירות בספטמבר 2919 אמר בעמוד הפייסבוק הרשמי שלו כי הערבים "רוצים להשמיד את כולנו – נשים, ילדים וגברים", אף שמאוחר יותר מפלגת הליכוד דחתה את ההצהרה. עם זאת, נראה כי מאמצים אלה לדכא את ההצבעה הערבית בידי ראש ממשלה הידוע בכישרונו הפוליטי, היו לשווא (אזולאי, 2019).

ההסתה נגד הערבים הייתה פרובוקציה חזקה מאוד מצד נתניהו, המצביעים הערבים לא אהבו את זה, והם החליטו לעשות משהו בעניין. על פי נתוני המכון הישראלי לדמוקרטיה, שיעור המצביעים הערבים זינק ל -59% בבחירות בשבוע בספטמבר 2019, לעומת 49% באפריל 2019. הרשימה המשותפת של המפלגות הערביות צפויה להיות המפלגה השלישית בגודלה בכנסת, עם 13 מושבים, לעומת 10. לראשונה בתולדות ישראל, חבר כנסת ערבי יכול להפוך למנהיג האופוזיציה של ישראל, תפקיד שמגיע עם סיווג ביטחוני, תדרוכים של המוסד, פגישות עם כל המנהיגים הבינלאומיים המבקרים, והתנגחויות עם ראש הממשלה בבימת הכנסת (רודניצקי, (ב) 2020).

נראה שמגמה זאת של דה לגיטימציה של ערביי ישראל והשתתפותם בתהליך הפוליטי הוא לא עניין נקודתי, אלא שזוהי מגמה שנמשכת על פני העשור האחרון בפוליטיקה הישראלית. מרכזי קבלת החלטות במשרדי הממשלה מאוישים באופן גורף על ידי יהודים. ואכן, היכולת לתת מענה ציבורי הולם לצרכיו הייחודיים של הציבור הערבי בישראל מוגבלת כאשר איש מבין קובעי המדיניות אינו מכיר את צרכיו של האזרח הערבי. זהו מצב שיכול וחייב להשתנות. מינוי שר חינוך ערבי, שר ערבי לשוויון חברתי, שר בריאות ערבי או שר תרבות ערבי לא יגרעו מהחלום הציוני. יחד עם זאת, צריך לקדם ערבים לתפקידים בכירים בשירות הציבורי, לא רק בתפקידים הממוקדים בקהילה הערבית, אלא גם כאלה העוסקים בקביעת מדיניות. יש מספיק גברים ונשים בחברה הערבית שיש להם את הכישורים הדרושים למשימה זו. והדברים האלה לא היו קיימים במהלך העשור האחרון (Brake, 2018).

מעבר לבעיית הייצוג, שיש לו חשיבות סמלית, יש לנקוט בכמה צעדים אחרים, חשובים לא פחות כדי להפחית את הדה לגיטימציה שנעשתה לערביי ישראל על ידי ממשל הימין. ראשית, יש לבטל את חוק הלאום ולהחליפו בחוק יסוד המבוסס על שוויון מציאותי של האזרחים בישראל, חוק מעמיק ומכבד בין כל הקבוצות בישראל, ולא להפלות קבוצה באוכלוסייה בגלל הלאום שלה. צעד כזה יהיה הצעד הראשון בבניית אמון בין המיעוט הערבי לרוב היהודי. ללא שינוי כזה, כל ניסיון להגיע לשותפות פוליטית עם נציגי הציבור הערבי בישראל עלול להיכשל (ג'בארין, 2016).

שנית, על מנהיגי המחנה הציוני להתמודד ולהודות ישירות בפגיעה ההיסטורית שנגרמה לערביי ישראל על ידי יחס המדינה לאזרחיה הערבים, על הפצעים שטרם החלימו, ולהשתתף בשיח היסודי סביבם. דוגמה טובה להזדמנות כזו ניתן למצוא בדו"ח 2018 שהוציא משרד הבריאות. הדו"ח, שסיכם את המלצות הוועדה המקיפה לגזענות, אפליה והדרה במערכת הבריאות, הוא תוצאה של דיאלוג מעמיק עם נציגי החברה האזרחית והציבור הערבי בישראל, וכך צריך להתמודד עם שאר הנושאים הנוגעים לאי שוויון לגבי האוכלוסייה הערבית (אבני, 2020).

שלישית, חייבת להיות הבנה שכשמדובר בחינוך, תרבות ושפה, המינימום הנדרש הוא לספק לאזרחים הערבים בישראל אוטונומיה שבה תהיה להם גמישות תחומים אלה ויכולת להשפיע על חינוך ילדיהם לפי המסורת והתרבות שלהם. כשם שלאומנים וקיצונים נהנים מעצמאות מוחלטת בנוגע לערך חינוך ילדיהם וזהותם, כך זכותם של ערביי ישראל, הנחשבים למיעוט, להטמיע את הנרטיב הערבי פלסטיני במערכת החינוך הייחודית שלהם, וזכותם להתאבל ולזכור את אסון הנכבה (אלפחל, סייד-אחמד, דאהר, 2017).

רביעית, על ההנהגה הפוליטית השולטת בעשור האחרון, זו שבהנהגת מפלגת הליכוד ושאר מפלגות הימין, לגנות כל ניסיון לבצע דה-לגיטימציה של הציבור הערבי, וגם של נציגי הציבור הערבי בכנסת, מהאשמות נגד חברי כנסת, שכונו "גיס חמישי", וכמו גם בניסיונות לבסס סטריאוטיפים גזעניים נגד ערבים בתקשורת או בכל מקום אחר שבו יש שיח ציבורי. חמישית, מדינת ישראל ומנהיגיה לנהל דיאלוג אמיתי וכנה אודות האזרחות של ערביי ישראל במדינת ישראל, ויש לעדכן את החזון לגבי הציבור הערבי ועתידו האזרחי במדינת ישראל, אסור לקבל את העובדה שהלאום של הערבים בישראל יהיה נוגד את מדינת ישראל לעד (Brake, 2018).

בעשור האחרון, כשהפוליטיקה הישראלית עברה שינויים משמעותיים, הושמעו שני קולות מנוגדים על שילוב האוכלוסייה הערבית במדינה, מצד אחד, זה קול של תקווה, המכריז על שינוי לטובה, וקריאה גלויה לקיום דו קיום המבוסס על דיאלוג המבוסס על כבוד ושוויון, ושילובם המלא של ערביי ישראל בחברה הישראלית. בצד השני נשמע קול שהיווה רצון לדה לגיטימציה של ערביי ישראל והקול הערבי בפוליטיקה הישראלית. על כל המחנות הפוליטיים בישראל לבחור לא רק בקול התקווה שיוביל את המדינה לעתיד טוב יותר, אלא גם בנכונות אמיתית לפנות מקום לעוד מיעוטים במדינה ולקבל את השונה. זו בחירה קשה, אך יש לעשות זאת, יש לשנות את התודעה היהודית הישראלית שהציבור הערבי הוא אויב (Brake, 2018; Navot, Rubin, & Ghanem, 2017).

10.סיכום ודיון

מטרתו של מחקר זה הייתה לבדוק כיצד התחזקותו של שלטון הימין בישראל הובילה לדה לגיטימיות של האוכלוסייה הערבית בישראל ולקול הערבי בפוליטיקה. מאז בחירתו של בנימין נתניהו לראשות הממשלה בשנת 2009, הוא המשיך לכהן כראש ממשלה וזכה בכל מערכת בחירות שהייתה מאז, כאשר הוא עומד בראשות מפלגת הליכוד, ובהובלת המחנה הימני של הפוליטיקה הישראלית. ישנם שיאמרו שזה כך משום שישנה התחזקות של המחנה הפוליטי הימני, והצטמקות של מחנה השמאל (Hincks, 2019).

בעבודה ראינו שהפוליטיקה הישראלית היא דמוקרטיה המבוססת על עקרונות דמוקרטיים מערביים, הבחירות הן פרלמנטריות, והבוחרים מצביעים לרשימה של מועמדים לפרלמנט הישראלי שהוא הכנסת (קורנברג, 2015). ישנו ייצוג בפרלמנט הישראלי לכל חלקי האוכלוסייה בישראל, החל מהמפלגות הדתיות ועד למפלגות הערביות (שמיר, גדעון, 2017). ישנם כמה זרמים פוליטיים בישראל, הדומים לזרמים פוליטיים במדינות מערביות. ישנו הזרם הימני המבוסס על אידיאולוגיה ימנית, השמה דגש על שמרנות, לאומיות ופטריוטיות. בישראל הזרם הימני דוגל בעקרון ארץ ישראל השלמה, מתנגד למשא ומתן עם הפלסטינים, ודוגל ביד נוקשה כלפי טרור ואלימות נגד ישראל (פפר, 2019). מקורה של תנועת הליכוד של היום היא בתנועת חרות של מנחם בגין, והיא מבוססת על אידיאולוגיית הרוויזיוניסטים של זאב ז'בוטינסקי (ליסק, 2014).

מנגד ישנו את הזרם של השמאל הישראלי, המבוסס על עקרונות של שוויון וחרות לכלל האזרחים בישראל, וזאת ללא קשר ללאום או לדת שלהם. השמאל תומך בחלוקה שוויונית של המשאבים במדינה, וזאת על מנת להגיע לשוויון חברתי בין כל הפלחים באוכלוסייה (פורטוגז, 2013). השמאל הישראלי מבוסס על תנועות ההשכלה ותנועות הנאורות שהתפתחו באירופה במאות השנים האחרונות, וככזה הוא דוגל בערכים דומים להם (Ponichtera, 2012).

המרכז הישראלי הוא זרם פוליטי שתומך בשיווי משקל בכל תחומי החיים, והוא לא כולל עמדה ספציפית שנחשבת לקיצונית מבחינת הסקאלה של הפוליטיקה, כמו עמדות ימניות או שמאליות קיצוניות. בדרך כלל המרכז הפוליטי תומך בדמוקרטיה וליברליזם, ובשוויון ואחווה בין כל המגזרים של האוכלוסייה (גורני, 2009).

זרם נוסף בפוליטיקה הישראלית הוא החרדים והדתיים. מחנה פוליטי זה מאופיין בערכים פוליטיים המבוססים על דת, שמרנות ולאומנות. המחנה הדתי דוגל בניהול ענייניה של המדינה והחברה בישראל בהתבסס על עקרונות דתיים יהודיים, והוא יותר מקורב למחנה הימנית של המפה, מאשר המחנה השמאלי או מחנה המרכז (לחמנוביץ, 2019).

בנוסף לכל אלה ישנו המחנה הפוליטי של ערביי ישראל. הפוליטיקה של ערביי ישראל מבוססת לרוב על הקול הערבי של אזרחי ישראל הערבים. באופן מסורתי הכוח הפוליטי של ערביי ישראל מייצג את גודל האוכלוסייה הערבית בישראל, שכן הערבים בישראל מצביעים באופן מסורתי למפלגות הערביות. ההשתתפות של ערביי ישראל בפוליטיקה הישראלית החלה להיות משמעותית החל משנות השמונים של המאה העשרים, שכן לקח זמן לערביי ישראל לפתח את זהותם הפוליטית, ואת הזרמים הפוליטיים (קניג, ופרידברג, 2020).

עוד ראינו במחקר שבשנים האחרונות ישנה התחזקות משמעותית של המחנה הימני של המפה הפוליטית, ומעבר של המחנה דתי לאומי מהשוליים של הפוליטיקה הישראלית למיינסטרים של הפוליטיקה. השינוי הזה התרחש למרות שאין שינוי דמוגרפי משמעותי של האוכלוסייה שתומכת באופן מסורתי במחנה פוליטי זה, והדבר מעיד על התחזקותו של המחנה בקרב בוחרים ממחנות אחרות כמו מחנה המרכז. דבר זה הוביל לשלטון מתמשך של מפלגת הליכוד ומחנה הימין בשנים האחרונות (Skorek, 2018).

השלטון המתמשך של מחנה הימין ומפלגת הליכוד הוביל למספר צעדים שקידמו את הדה לגיטימציה של הציבור הערבי בישראל והקול הערבי בפוליטיקה, כמו למשל חקיקת חוק הלאום, שבפועל הופך את אזרחי ישראל הערבים לאזרחי משנה, ומפחית בחשיבות שפתם ותרבותם (Brake, 2018). דה הלגיטימציה באה לידי ביטוי גם בהתבטאויות שנויות במחלוקת מצד ראש הממשלה נתניהו, כאשר התבטא מספר פעמים נגד הציבור הערבי לפני מערכות בחירות, כמו למשל כאשר הוא אמר כי הערבים "רוצים להשמיד את כולנו – נשים, ילדים וגברים" (אזולאי, 2019), או כאשר אמר "הערבים נוהרים לקלפיות", במהלך הבחירות של 2015 (Navot, Rubin, & Ghanem, 2017).

ההסתה נגד הציבור הערבי השפיעה עליו, שכן ראינו שיעורי ההצבעה של הציבור הערבי יורדים עם השנים, ובמיוחד במהלך השנים האחרונות כאשר ישנו שלטון מתמשך של המחנה הימני ומפלגת הליכוד (רודניצקי, (ב) 2020). מגמת הדה לגיטימציה של הציבור הערבי היא לא עניין נקודתי אלא עניין מתמשך במהלך שלטון הימין, שכן ראינו שלממשלת הימין אין יכולת אמיתית לתת מענה ראוי לצרכיו האמיתיים של הציבור הערבי, וההחלטות לגבי מתקבלות על ידי נציגים ממשלתיים שאין להם בהכרח אינטרס לעזור לציבור זה (Brake, 2018).

ניתן להסביר את תופעת הדה לגיטימציה של הציבור הערבי על ידי תיאוריות פוליטיות שונות. לפי התיאוריה (Laver, 2005) של לאוור בסביבה פוליטית מרובת מפלגות, המפלגות משנות את ההתנהגות והמצע שלהן בהתאם לסביבה הפוליטית ולמה שהן חושבות שתהיה המדיניות שתהיה המועילה להם ביותר, ולכן ניתן לומר שמפלגת הליכוד התאימה את המדיניות שלה כלפי הציבור הערבי, שהיא בעצם הדה לגיטימציה, משום שהיא חשבה שזה מה שישמור על שלטונה של הליכוד בממשלה. לפי התיאוריה של סקופילד וסנד (Schofield, & Sened, 2005), ההצלחה או המדיניות של המפלגה לא תלויה רק במצע המפלגה והמפלגה עצמה, אלא גם בגורמים חיצוניים, ולכן במקרה שלנו אנו יכולים לומר שהדה לגיטימציה של הציבור הערבי לא נגרמה רק מהמדיניות של הליכוד והמחנה הימני, אלא גם מתנאים סביבתיים, כמו למשל דה לגיטימציה שמתרחשת בתקשורת ובמערכת החינוך נגד האוכלוסייה הערבית. לפי התיאוריה של בוני מגיד (Meguid, 2005), ההצלחה של מדיניות מסוימת תלויה בהתנהגותן של מפלגות מרכזיות במערכת הפוליטית, כך למשל במקרה שלנו העובדה שדה לגיטימציה של הציבור הערבי נעשתה על ידי מפלגה גדולה ומרכזית, כמו מפלגת הליכוד, גרמה להצלחתה של דה לגיטימציה זו.

ולכן אם נסכם את מסקנותיו של המחקר ניתן לומר שהתחזקות מחנה הימין ושלטון מפלגת הליכוד בעשור האחרון תרמו באופן משמעותיה להתחזקות מגמדת הדה לגיטימציה של הציבור הערבי והקול הערבי בפוליטיקה הישראלית. הדבר בה לידי ביטוי בחקיקת חוקים שנויים מחלוקת כמו למשל חוק הלאום, שנותן לערבים מעמד נמוך יותר לעומת שאר האזרחים, התבטאויות שנויות במחלוקת נגד הציבור הערבי כמו למשל ההתבטאות של בנימין נתניהו על כך שהערבים נוהרים לקלפיות, וזה בא לידי ביטוי גם בכך שנציגי הציבור לא יכולים לתת מענה ראוי לצרכיה של האוכלוסייה הערבית, כמו למשל בתחום הבריאות ובתחום החינוך.

11.ביבליוגרפיה

אבן, ש' (2013). עשרים שנה להסכמי אוסלו: לקחים לישראל עדכן אסטרטגי, , 16(2): 63-78, 2013.

אבני, ש' (2020). אשנב: מקדמים שוויוניות בבריאות באמצעות מיגור גזענות במערכת הבריאות ביו-אתיקה, 20 (מרץ 2020), עמ' 23-27.

אזולאי, מ' (2019). נתניהו בפייסבוק: "הערבים רוצים להשמיד את כולנו". אתר ווינט.

אלפחל, ע', סייד-אחמד, מ', דאהר, ו' (2017). עמדות ושביעות הרצון של המורים מהמגזר הערבי כלפי שילוב רפורמת "אופק חדש" בבתי הספר היסודיים בישראל עיונים בחינוך: כתב עת למחקר בחינוך, 15-16 (סיוון תשע"ז, יוני 2017), עמ' 495-520.

ארין, א', ושמיר, מ' (1995). שני מהפכים בפוליטיקה הישראלית: מדוע מהפך 1992 אינו כמהפך 1977. מגמות: רבעון למדעי ההתנהגות, , ל"ו: 361-387, 1995.

בארי-סוליציאנו, א', דראושה, מ' (2013). הפוליטיקה הערבית בישראל. בתוך: אוגדן המידע – החברה הערבית בישראל.

ברון, א', ושפירא, א' (2020). תמצית ההערכה האסטרטגית לשנת 2020: אתגרים גוברים לאסטרטגיה הנוכחית של ישראל הערכה אסטרטגית לישראל, (2019-2020), עמ' 4-13.

בר-טל, ד', והלפרין, ע' (2008). דעיכתו של מחנה השלום בישראל: ההשפעה של ראש הממשלה אהוד ברק על דעת הקהל בישראל, יולי 2000-פברואר 2001. מגמות: רבעון למדעי ההתנהגות, , 45(3): 435-463, 2008.

ג'בארין, י' (2016). העמקה של הדרה: על הצעת "חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי" אזרחות על תנאי: על אזרחות, שוויון וחקיקה פוגענית (קובץ בעריכת שרה אוסצקי-לזר ויוסף ג'בארין), עמ' 145-163.

גולדשטין, א' (2016). בצל האצ"ל: הניסיון להחיות את התנועה הרוויזיוניסטית לאחר השואה. קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה, 159 (ניסן תשע"ו, אפריל 2016), עמ' 200-204.

גורני, י' (2009). הפרדוקס: הצלחת המדינה חיזקה את מתנגדיה ההיסטוריים של הציונות – מול איום על הקיום הלאומי: דרוש מרכז פוליטי חדש כיוונים חדשים, , 19: 149-154, 2009.

דואק, נ' (2020). על כחול לבן ועל "רק לא ביבי" : [‏מתוך מדור: פוליטיקה]. ליברל, 74 (יוני 2020), עמ' 16.

הברמן-פרידמן, א', וזמיר, ש' (2018). מי מצטיין יותר בעבודה הפרלמנטרית? חברות כנסת מול חברי כנסת, אופוזיציה מול קואליציה פרלמנט, 80 (ינואר 2018).

וולפספלד, ג', ווימן, ג' (1999). המאבק על סדר היום במערכת הבחירות 1996. פוליטיקה: כתב-עת למדע המדינה וליחסים בינלאומיים, , 4: 9-25, 1999.

וורגפט, נ' (2006). ערביי ישראל יהיו כמו יהודי אמריקה דו-עט: עיתון יהודי-ערבי, , 9: 4-5, 2006.

ויץ, י' (2003). מהאצ"ל לגח"ל: קווי מתאר של תנועת החרות, 1948-1965. עיונים בתקומת ישראל: מאסף לבעיות הציונות, הישוב ומדינת ישראל, , 13: 233-254, 2003.

יהב, ד' (2020). הרהורים על לאומיות ודמוקרטיה בישראל : [מאמר ביקורת]. עתון 77: לספרות ולתרבות, 412 (ניסן-אייר תש"ף, אפריל-מאי 2020), עמ' 25.

כהן, א' (2018). השורדים: חברי כנסת ערבים ברשימות לוויין של מפלגות ציוניות היבטים פוליטיים בחייהם של ערבים אזרחי ישראל (קובץ בעריכת עזיז חידר), עמ' 111-135.

לביא, א', אבו-מוך, מ', ואלרן, מ' (2019). החברה הערבית והבחירות לכנסת ה-21 וה-22. עדכן אסטרטגי, 22, 2 (יולי 2019), עמ' 17-24.

לחמנוביץ, ר' (2019). בואו נדבר על המסורתיים ליברל, 63 (יולי 2019), עמ' 19.

ליסק, מ' (2014). המעבר מבניית מעמד פועלים לבניין אומה – הרקע האידיאולוגי למאבק הכוחני בין מפא"י לתנועה הרוויזיוניסטית בשנות השלושים כיוונים חדשים, , 30: 175-192, 2014.

נבות, ס' (2012). אחריותו הציבורית של נשיא המדינה אחריות ציבורית בישראל (קבץ): הוצאת הקיבוץ המאוחד – המרכז לאתיקה בירושלים, 2012, , 139-160.

סבן, א' (2006). עם שוך הסערה? בי המשפט העליון, החברה הישראלית והמיעוט הערבי-פלסטיני לאחר אירועי אוקטובר חסמים בפני שויון הערבים בישראל (קבץ): מכון פלורסהימר למחקרי מדיניות, , 72-91, 2006.

פורטוגז, ע' (2013). תנועת שמאל ישראלי חדש: שמאל חדש בישראל ישראל: כתב עת לחקר הציונות ומדינת ישראל היסטוריה תרבות חברה, , 21: 225-252, 2013.

פלדשטיין, א' (2009). על חודו של קול? ישיבת מנהלת העם ערב הקמת מדינת ישראל תרבות דמוקרטית, , 12: 59-72, 2009.

פלסנר, י' (2020). מבחן השיתוק ומבחן הפיוס. המכון הישראלי לדמוקרטיה.

פפר, י' (2019). מדוע מזוהים החרדים עם הימין? צריך עיון, 34 (כסלו תש"פ, 2019), עמ' 93-102.

פרנק, ת' (2019). בין בחירות לבחירות: דת ומדינה / תני פרנק דעות, 92 (טבת-אדר התש"פ, דצמבר 2019, פברואר 2020), עמ' 24-29.

קונפורטי, י' (2009). היהודי החדש במחשבה הציונית: לאומיות, אידיאולוגיה והיסטוריוגרפיה ישראל: כתב עת לחקר הציונות ומדינת ישראל היסטוריה תרבות חברה, , 16: 63-96, 2009.

קורנברג, מ' (2015). מס שפתיים: שלום ופוליטיקה בישראל מ-2003 עד 2013. עדכן אסטרטגי, ,17 (4): 71-81, 2015.

קניג, ע', ופרידברג, ח' (2020). האם הכנסת משקפת את החברה הישראלית? תמורות בפערי ייצוגיות, 2019-1977: [מתוך המדור: הכנסת]. עיונים בתקומת ישראל: מאסף לבעיות הציונות, הישוב ומדינת ישראל, 33 (תש"ף, 2020), עמ' 247-279.

רודניצקי, א' (2020). השתתפות האזרחים הערבים בבחירות לכנסת. המכון הישראלי לדמוקרטיה.

רודניצקי, א' (ב) (2020). ניתוח הצבעת הציבור הערבי בבחירות 2020. המכון הישראלי לדמוקרטיה.

רוט, י' (1998). תהליכי הקמת סיעת 'תכלת לבן' בתנועת החרות עיונים בתקומת ישראל: מאסף לבעיות הציונות, הישוב ומדינת ישראל, , 8: 424-448, 1998.

שלג, י' (2020). פוליטיקה בימי קורונה. המכון הישראלי לדמוקרטיה.

שם-אור, י' (2019). העיתון האחרון ליברל, 63 (יולי 2019), עמ' 24.

שמיר, מ', וגדעון, ר' (2017). הבחירות בישראל 2015. המכון הישראלי לדמוקרטיה.

שני, י', קרמניצר, מ', פוקס, ע' (2020). על יו"ר הכנסת להפסיק להתבצר בתפקידו. המכון הישראלי לדמוקרטיה.

Brake, S. (2018). Representation and De-legitimation in Semi-democratic Regimes: The Case of the Arab Citizens in Israel. Sociology and Anthropology, 6, 447-458.‏

Hermann, T., Be’ery, G., Heller, E., Cohen, C., Leberl, Y., Mozes, H., & Neuman, K. (2014). The national-religious sector in Israel 2014. Jerusalem, Israel: The Israel Democracy Institute.‏

Hincks, J. (2019). The Netanyahu Era Continues, With Israel Moving Still Further Right. TIME Magazine, 193(15), 10.

Jönsson, A. (2020). Populism in Israel: A study of the manifestation of populist rhetoric among Israeli right-wing political actors between 2015 and 2020.‏

Laver, M. (2005). Policy and the Dynamics of Political Competition. American Political Science Review, 99(2), 263-281.

Meguid, B. M. (2005). Competition between Unequals: The Role of Mainstream Party Strategy in Niche Party Success. American Political Science Review, 99(03), 347-359.

Navot, D., Rubin, A., & Ghanem, A. A. (2017). The 2015 Israeli general election: The triumph of Jewish skepticism, the emergence of Arab faith. The Middle East Journal, 71(2), 248-268.‏

Ponichtera, S. E. (2012). Yiddish and the Avant-Garde in American Jewish Poetry (Doctoral dissertation, Columbia University).‏

Scheindlin, D. (2017). Ten Years with Netanyahu. Berlin: Friedrich Ebert Stiftung.‏

Schofield, N., & Sened, I. (2005). Modeling the interaction of parties, activists and voters: Why is the political center so empty? European Journal of Political Research, 44(3), 355–390.

Skorek, A. (2018). Benjamin Netanyahu’s Long Premiership and the Rise of the New Political Center: Is there a Qualitative Change in the Israeli Party System?. Polish Political Science Yearbook, 47(2), 201-214.‏

Wermenbol, G. (2019). THE ONGOING DIVIDE: PALESTINIAN PARTICIPATION IN ISRAELI. POLICY.‏

עבודת סמינריון- האם התחזקותו של הימין בפוליטיקה הישראלית גרמה לדה לגיטימציה של הקול הערבי ?

1.מבוא: