Skip to content

עבודה- החלטות גורליות מנהיגים בצמתים של קבלת החלטות

החלטות גורליות מנהיגים בצמתים של קבלת החלטות-

ווינסטון צ’רצ’יל, תהליך קבלת החלטות:

מגיל צעיר ווינסטון צ’רצ’יל היה הוגה וחושב עצמאי. כמתקשר מעולה, נוטל סיכונים נועז וכאופורטוניסט, ווינסטון צ’רצ’יל נחשב לאחד מראשי ממשלה החשובים ביותר של הממלכה המאוחדת, וככוח מוביל בניצחון בעלות הברית במלחמת העולם השנייה. היכולת של צ’רצ’יל לקבל החלטות נועזות וללמוד מכישלונותיו היא חלק גדול ממה שמייחד אותו כמנהיג היסטורי. כראש ממשלה, הוא הבין את הצורך בקבלת החלטות גלויות שלא יתאימו לכולם, אלא שהוא יכול היה לחזות שהחלטות אלה יעשו את הטוב ביותר עבור מדינתו, ובסופו של דבר, בעבור העולם. מסיבה זו, וינסטון צ’רצ’יל היה מודל אמיץ לקבלת החלטות.

לפי חשיבתו של צ’רצ’יל, בתהליך קבל ההחלטות, ביקורת היא אולי לא נעימה, אבל היא הכרחית, היא ממלאת את אותו התפקיד כמו כאב בגוף האדם, היא מפנה תשומת לב להתפתחות מצב דברים לא בריא. אם שמים לב אליה בזמן, ניתן למנוע סכנה הממששת ובאה, אם היא מדוכאת, היא עלולה להתפתח לכדי מחלה חמורה שתפגע בכל האורגניזם.

בניגוד לרוב הפוליטיקאים המודרניים (יהודה בן מאיר, עמ’ 21), צ’רצ’יל נהנה מתהליך קבלת ההחלטות. צ’רצ’יל הבין שרוב האנשים והארגונים עמידים בפני שינויים, וכי לרובם קל יותר להישאר עומדים מאשר לקבל החלטות ולפעול על פי החלטות. במהלך מלחמת העולם הראשונה הוא הצהיר כי יש המון רעיונות טובים אם רק ניתן יהיה לגבות אותם בכוח ולהביא אותם למציאות. דבריו אלה מדגישים את אמונתו של צ’רצ’יל בדבר חשיבות קבלת ההחלטות בצורה מלוכדת והחלטית. צ’רצ’יל השתמשו ב -3 סימני היכר לקבלת החלטות: ראשית, יש לשמור תמיד במרכז תשומת הלב על ההיבט המרכזי של הבעיה, שנית, להבין כיצד לאזן בין שני הצדדים של ההחלטה, שלישית, צריך שתהיה יכולת לשנות מסלול אם עובדות חדשות מציגות את עצמן בתהליך (צ’רצ’יל).

ההחלטה של צ’רצ’יל להמשיך להילחם בגרמניה:

במאי 1940, במהלך מלחמת העולם השנייה, קבינט המלחמה הבריטי היה חלוק בדעתו, בשאלה האם להתפייס עם גרמניה הנאצית או להמשיך בלחימה. הדמויות המרכזיות במחלוקת זו היו ראש הממשלה, וינסטון צ’רצ’יל, ומזכיר החוץ, ארל הליפקס. המחלוקת עלתה לנקודת משבר ואיימה על המשכיות ממשלת צ’רצ’יל.

כאשר הצבא הבריטי היה בנסיגה לדנקירק, ונפילת צרפת הייתה קרובה לכאורה, האליפקס האמין שהממשלה צריכה לבחון אפשרות להסדר שלום ומשא ומתן. תקוותו הייתה כי בעל בריתו של היטלר, הדיקטטור האיטלקי מוסוליני, יתווך הסכם. כאשר נדונה הצעה זו בקבינט המלחמה, התנגד צ’רצ’יל לכך וקרא להילחם ללא משא ומתן. הוא נתמך בקבינט המלחמה על ידי שני חברי מפלגת הלייבור, וגם על ידי מזכיר המדינה, ארצ’יבלד סינקלייר. הבעיה הגדולה ביותר של צ’רצ’יל הייתה שהוא לא היה מנהיג המפלגה השמרנית והוא נזקק לתמיכתו של ראש הממשלה לשעבר נוויל צ’מברליין, שבלעדיה הוא היה צריך להתפטר בבית הנבחרים. ב- 28 במאי, צ’רצ’יל גבר על הליפקס על ידי זימון לישיבה של הממשלה החיצונית בת 25 החברים, שבה נתמכה פה אחד החלטתו להילחם. הליפקס קיבל אז את דחיית הצעתו, אם כי ייתכן שהושפע יותר מאובדן תמיכתו של צ’מברליין. תמיכתו של צ’מברליין בסופו של דבר בצ’רצ’יל הייתה נקודת מפנה קריטית במלחמה.

האם צ’רצ’יל פעל לפי הדגם הרציונלי לקבלת ההחלטות ?

לדגם הרציונלי ישנם ארבעה מרכיבי:

זיהוי הבעיה/סוגיה והגדרתה. על פניו נראה שצ’רצ’יל זיהה באופן נכון את הבעיה העומדת בפני בריטניה, נסיגת הכוחות הבריטים, והתבוסה האפשרית שעמדה בפני בריטניה. בריטניה ניצבה בפני משבר בשלב הראשוני של המלחמה, על פניו נראה שגרמניה היא חזקה יותר, יש לה יתרון מבחינה מספרית, וגם יתרון איכותי, שבא לידי ביטוי ביכולות האסטרטגיות של גרמניה, כמו למשל פיזור מפעלי המטוסים בצורה טובה בגרמניה, מה שהקשה על הפגיעה בהם. מעבר לכך, התוצאות בשדה הקרב העידו על היתרון הגרמני, בכך שהוא התקדם והכוחות הבריטים נסוגו באופן יחסי.

איסוף כלל המידע האפשרי בנוגע לסוגיה, שיתוף הגורמים הרלבנטיים. צ’רצ’יל דאג לאסוף את המידע הרלוונטי שיעזור לו בקבלת ההחלטה שעמדה בפניו, בנוגע לסוגיה האם להמשיך להילחם, הוא ביקש מראשי הצבא את חוותם דעתם המקצועית בנוגע להמשך הלחימה, ומהם התוצאות האפשריות שלה. הוא דאג לשתף את הפוליטיקאים האחרים ואת הפרלמנט בעובדה שהוא התבסס על חוות דעת מקצועית על מנת לקבל את ההחלטה (צ’רצ’יל, עמ’ 80).

בחירת היעד של המדיניות, הגדרה ברורה של אינטרסים ושל היעד הלאומי. היעד של ההחלטה היה חלק מהיעד הלאומי של המלחמה כולה של בריטניה בגרמניה הנאצית, והוא מיגור התפשטותה של גרמניה, למען בריטניה ולמען כלל האנושות (צ’רצ’יל, עמ’ 26).

זיהוי החלופות האפשריות. צ’רצ’יל זיהה היטב את החלופות העומדות בפניו, היו אלה שתי חלופות, לנסות ולהשיג הסכם הפסקת אש עם גרמניה, או להמשיך ולהילחם למרות הנחיתות המספרית והאיכותית של בריטניה מול גרמניה, החלטה שעל פניו נראתה כמסוכנת יותר (צ’רצ’יל, עמ’ 80).

לפי נקודות אלה, על פניו נראה שצ’רצ’יל פעל באופן מלא על פי הדגם הרציונלי לקבלת ההחלטות, הוא מילא את כל חלקיו של המודל, ולפיהם הוא קיבל את החלטתו. יחד עם זאת, למרות שצ’רצ’יל היה החלטי ונחוש בעניין זה, ורצה להמשיך להילחם, המערכת הפוליטית הקשתה עליו לקבל את ההחלטה הזו והיא התנגדה לה, הן בפרלמנט, והן מצד תמיכה של פוליטיקאים אחרים.

אדולף היטלר, תהליך קבלת החלטות:

היטלר היה בראש ובראשונה נחוש לפקד באופן אישי. על פי מה שנקרא עקרון המנהיגות שלו, בתהליך קבלת ההחלטות הוא היה הסמכות האולטימטיבית, והייתה מוטלת עליו האחריות, והוא יכול היה להאציל אותה כלפי מטה. בכל רמה הוא היה העליון לתת את ההוראות, ועל הכפופים לו למלא את ההוראות עד לפרטים הקטנים ביותר. בפועל יחסי הפיקוד היו עדינים ומורכבים יותר, במיוחד ברמות הנמוכות יותר, אך היטלר אכן קיבל את המילה האחרונה בכל נושא בו התעניין באופן ישיר, כולל פרטי הפעולות הצבאיות, כלומר פעולות צבאיות בפועל בשדה הקרב.

יתר על כן, ככל שעבר הזמן הוא השתלט על תפקידים שנתנו לו שליטה ישירה יותר ויותר. ממנהיג, פיהרר, של המדינה הגרמנית בשנת 1934, המשיך להיות מפקד הכוחות המזוינים בשנת 1938, ואז מפקד הצבא בשנת 1941. היטלר רצה להיות הפיהרר, והגנרל שהפעיל שליטה ישירה בצבאות בעצמו, באותו המובן שפיקדו מלכים או גנרלים מהעבר באופן ישיר על צבאותיהם. לאורך מלחמת העולם השנייה היטלר עבד מאחת ממספר מטות שדה, בניגוד לראשי מדינה אחרים שנותרו בערי בירתם. צוות אישי קטן טיפל בו, והפיקוד העליון של הצבא שמר על המטה שלו, עם צוות משמעותי בהרבה. הוא ערך תדרוכים עם יועציו הצבאיים הבכירים, לעיתים קרובות בחברתם של בכירי מפלגה אחרים, בכל אחר הצהריים ומאוחר עד הלילה. הצוות שלו הגיש לו מידע על מעמדם ופעולותיהם של כל היחידות עד לחוליות הנמוכות ביותר, וכן על נושאים מיוחדים כגון ייצור נשק או המפרט הטכני של כלי נשק חדשים. הוא היה מעורב בכל שרשרת קבלת ההחלטות עד כדי כך.

ההחלטה של היטלר לפלוש לבריה”מ:

סיבות הפלישה הגרמנית לרוסיה נותרים במחלוקת בוויכוח ההיסטורי. סיבה אפשרית לכך היא השורשים השנויים במחלוקת של ההחלטה לפלוש לרוסיה בשנת 1941, מה בדיוק הניע את היטלר ליזום פלישה, שבהכרח תביא לכך שגרמניה תצטרך להילחם במלחמה בשתי חזיתות בבת אחת. נראה כי מצבה הכלכלי של גרמניה במהלך המלחמה, קיבל את מירב תשומת הלב בכל הנוגע לשאלת הפלישה. על מנת להמשיך ולנהל מלחמה מכובדת, היה צורך לרכוש חומרי גלם ומוצרים חקלאיים שנמצאו ברוסיה ובמדינות השכנות, כמו גם חומרי גלם כמו מתכות, תבואה ויצוא הנפט של רומניה והקווקז בפרט. מחשש לחסימת משאבים אלה על ידי המעצמות המערביות, לגרמניה לא הייתה ברירה אלא לבטל את הסכמי הסחר שכבר קיימים בינה לבין ברית המועצות, בתקווה כי הפלישה תאפשר לה לגשת למגוון גדול יותר של משאבים שהיא זקוקה להם, וגם כדי להגן על נכסיה הקיימים. שיקול נוסף להחלטה זו היו תנועות חשודות של כוחות סובייטים, בסמוך לתאריך תחילת מבצע ברברוסה, שייתכן שגרמו לבסוף להיטלר ליזום סופית את הפלישה שתכנן באופן פוטנציאלי כבר בשנים שלפני המלחמה.

ללא ספק היה ברור שתכנית כלכלית גדולה לקידום הגרמני תחייב כיבוש אדמות רוסיות ובמיוחד את המדינות הקרובות, כמו אוקראינה ופולין. היטלר וראשי המפלגה הנאצית ידעו כי המלחמה יכולה להימשך רק אם המדינה הגרמנית תקבל משאבים ממדינות המזרח. כל הראיות מראות כי לא הייתה שום תוכנית למבצע נגד רוסיה לפני המלחמה, ואף לא הוצא צו להכין תוכנית, ברור שמחשבתו של הפיהרר התחילה להשתנות לאחר תחילת המלחמה, במיוחד לאור מה שניתן היה להשיג כלכלית על ידי פלישה לרוסיה. נראה כי גם שנתיים שלוש לפני הפלישה המניע לקיים כוח צבאי גרמני באמצעות תפיסת נכסים כלכליים, עדיין הוביל את החשיבה שמאחורי מבצע ברברוסה, גם אם לא גובשה אסטרטגיה צבאית מגובשת לשם כך. אף על פי שברית המועצות הייתה כיבוש חלקי בלבד, לאחר הפלישה גרמניה קיבלה משאבים חומריים רבים ממדינות המזרח שכבשה, וברור היה כי השטח הסובייטי ממוקד כמשאב מזון עיקרי לגרמניה.

האם היטלר פעל לפי הדגם הרציונלי לקבלת ההחלטות ?

לדגם הרציונלי ישנם ארבעה מרכיבי:

זיהוי הבעיה/סוגיה והגדרתה. נראה שעל פניו היטלר זיהה היטב את הבעיה העומדת בפני המדינה הגרמנית, מחסור במשאבים חיוניים שהכרחיים למדינה על מנת שתוכל להמשיך במלחמה הקשה. גרמניה סבלה ממחסור, בעיקר במזון, כדי להאכיל את הצבא הגדול שלה, אבל גם בחומרי גלם אחרים שיעזרו לה להמשיך לבנות את הכלים הנחוצים למלחמה.

איסוף כלל המידע האפשרי בנוגע לסוגיה, שיתוף הגורמים הרלבנטיים. לא ברורה מהי מידת איסוף הנתונים של היטלר לגבי התוצאות האפשריות של פלישה לרוסיה, ההחלטה בוצעה על סמך הצורך של הצבא הגרמני והמדינה הגרמנית, והייתה הרגשה של היטלר שחייבים לפלוש כי אין ברירה אחרת על מנת לנצח במלחמה. מידת השיתוף שלו עם גורמים אחרים היא גם לא ברורה, ככל הנראה שההחלטה התקבלה מתוך אידיאולוגיה נאצית כללית, שלפיה יש לכבוש את מדינות המזרח, וככל הנראה שהייתה תמיכה רחבה של המנהיגים במפלגה הנאצית בפלישה לרוסיה (היטלר, עמ’ 63).

בחירת היעד של המדיניות, הגדרה ברורה של אינטרסים ושל היעד הלאומי. נראה שהיעד והמדיניות שאותם בחר היטלר היו ברורים מלכתחילה, עוד הרבה לפני קבלת ההחלטה לגבי הפלישה לברית המועצות, המדיניות והיעד היו כיבוש האדמות הרוסיות על מנת לספק מרחב מחיה לעם הגרמני על פני עמים אחרים (היטלר, עמ’ 68).

זיהוי החלופות האפשריות. נראה שהיה זיהוי טוב של החלופות האפשריות לפני קבלת ההחלטה, האפשרות של להמשיך את הסכם אי המלחמה עם ברית המועצות ולהמשיך להילחם רק במדינות המערב, או שמא להפר את הסכם אי המלחמה עם ברית המועצות, ולפלוש אליה על מנת לכבוש את אדמותיה, ובו בזמן לפתוח בשתי חזיתות בעת המלחמה, החלטה שעל פניו נראית מסוכנת מבחינה אסטרטגית.

לפי נקודות אלה, על פניו נראה שהיטלר פעל באופן די חלקי על פי הדגם הרציונלי לקבלת ההחלטות, נראה שהנקודה שאותה הוא לא השלים כראוי היא הנקודה של איסוף כלל המידע האפשרי בנוגע לסוגיה, שיתוף הגורמים הרלבנטיים, היטלר לא היטב את ההשלכות האפשריות להחלטה לפלישה לברית המועצות, והוא לא שיתף בהחלטה את הבכירים בשלטונו, שכן סגנון הניהול שלו התבסס על ההחלטות שלו לבדו. על פניו נראה שלא היו גורמים פוליטיים ארגוניים או אידיאולוגיים שעמדו בפניו, והקשו עליו בקבלת ההחלטה לפלישה, הפלישה הייתה בקו אחד עם האידיאולוגיה הנאצית של לכבוש את השטחים הסובייטים על מנת לספק מרחב מחיה לעם הגרמני, והמערכת הפוליטית בגרמניה תמכה בכך.

הסגנונות הרטוריים של שני המנהיגים:

היטלר הבין שכדי לתפוס את השלטון עליו לנצח בקלפי, וכדי לנצח בבחירות עליו לשכנע את העם הגרמני לבחור בו ובמפלגה הנאצית. הוא בנה תיאוריה רטורית מקיאווליאנית פרגמטית, המבוססת על ניתוח ציני של הקהל שלו, שהדגישה חזרה, מציאת שעיר לעזאזל, בדמותו של היהודי או אויבים אחרים לעם הגרמני, היגיון של שחור לבן, יש את הדבר הנכון לעשות ואת הדבר הלא נכון, ופנייה לרגש של הקהל. בנאומיו הוא שם דגש רב על התעמולתיות של הנאום, והיכולת שלו להעביר מסרים של תעמולה. הנאומים שלו התאפיינו בחזרתיות, על מנת לחדד ולהעמיק את מסריו. מאפיין נוסף ברטוריקה של היטלר הוא שהוא הציג את עצמו במנהיג בלתי מעורער שלא ניתן להחליפו.

היטלר היה מודע שכל מה שהשיג הוא חייב ליכולת השכנוע שלו. הוא ידע שהרטוריקה היא המפתח להצלחה שלו. בכל הנוגע להכנת הנאומים שלו, אותם חיבר בעצמו, הוא היה נסוג לחדרו ויכול היה לעבוד עמוק אל תוך הלילה כמה ערבים ברצף, ולהעסיק כמה עובדים שתיקנו בזהירות את הטיוטות.  הוא תיקן את נאומיו שלוש, ארבע, חמש פעמים, על מנת שיהיו מושלמים. היסוד לתיאוריה הרטורית של היטלר הוא שהמילה המדוברת עדיפה על המילה הכתובה. עקרון כל כך מושרש עד שהיטלר מבטא זאת בספרו מיין קאמפף (היטלר).

הנאומים של צ’רצ’יל התאפיינו בנאומים כתובים מראש ומתוכננים היטב, וזאת בדומה לנאומיו של היטלר. הסגנון של צ’רצ’יל היה פשטות, הימנעות משימוש בשפה גבוה, ושמירה על מקצב אחיד בנאום, ולכן נאומיו היו פחות מופנים לרגש של הקהל ולאמוציונליות, וזאת בשונה מהמוטיב המרכזי בנאומיו של היטלר. מבחינת שפת הגוף של צ’רצ’יל היא הייתה מתונה יחסית לשפת גופו של היטלר, שהאחרונה התאפיינה בשפת גוף נמרצת ואנרגטית, שהתכתבה עם המסרים האמוציונליים של היטלר.

לשתי סוגי הרטוריקות האלה יתרונות וחסרונות, היתרון ברטוריקה של היטלר, היא שהיא פנתה בעיקר לרגש של הציבור הרחב, מה שיכול לגרום לכושר שכנוע גבוה, וזה בא לידי ביטוי ביכולתו של היטלר לשלוט בהמונים בגרמניה, ולקבל החלטות צבאיות ופוליטיות כפי שהוא רואה לנכון ובאופן בלתי מעורער. מצד שני סוג זה של רטוריקה יכול להיות שלילי במקרה שהמציאות בשטח היא שלילית, והיא יכולה להשפיע על המורל הכללי של הציבור. לרטוריקה של צ’רצ’יל ישנו פחות יתרון בשכנו ההמונים והציבור, והדבר בא לידי ביטוי בכך שצ’רצ’יל לעתים התקשה לגייס תמיכה פוליטית או ציבורית לתמיכה בהחלטותיו כראש ממשלה. אולם יכול להיות יתרון, והוא בכך שדעת הקהל לא מתבססת על אמוציונליות בלבד, ולכן היא יציבה יותר, גם בעתות של משבר.

סיוע בעבודות אקדמיות
סיוע בעבודות סמינריון