החלב והדבש אוכל, מיניות ולאומיות בספרות
בחרתי בסיפור הבא:
האישה שהעדיפה לחפש אוכל, מאת אורלי קסטל-בלום
היבטים פסיכולוגים ובין אישיים:
מבחינת ההיבטים הפסיכולוגיים והבין אישיים, ניתן לזהות בסיפור מוטיב מרכזי, שלפיו ישנם קונפליקט ומאבק בין הדמויות השונות של הסיפור. במהלך החיפושים של האישה אחר אוכל במסע שלה, כמעט עם כל דמות שהיא נפגשת איתה במהלך הדרך, ישנו קונפליקט ומאבק, בין אם זה קונפליקט על משאבים, או קונפליקט על דברים אחרים כמו התנהגות. באופן כללי, הסופרת מתארת את החברה האנושית וכל מה שסובב אותה, כמעין זירה שבה כל המשתתפים נאבקים כל הזמן אחד בשני, וזה ניכר כבר בתחילת הסיפור, כאשר הכותבת מתארת את השחתתם של השדות על ידי בני האדם והחיות, והשחתת החיות על ידי בני האדם: " השדות הושחתו. מה שלא השחית הארבה, השחיתו הארנבות. מה שלא השחיתו הארנבות השחיתו האנשים, שגם השחיתו את הארנבות.". המזון מייצג בעצם את הבסיס של הקונפליקט בין בני האדם לבין עצמם, וגם לבין שאר היצורים. השדה, שמסמל בעצם את הבסיס של המזון, כי הוא זה שמצמיח צמחים שאותם אוכלים האנשים והחיות, והמאבק על השדה והאוכל שנובע ממנו, הוא הבסיס למאבק בין כל המתחרים עליו.
עוד היבט פסיכולוגי בסיפור, הוא שהערים והמקומות שניצבים בפניה של האישה, מקבלים שמות של מאכלים טובים וטעימים, כאשר למשל השמות של הערים מקבלים שמות של מאכלים איטלקיים כמו פטוצ'יני, ועוד כל מיני סוגים של פסטה, עם בשר מוקרם בגבינת מוצרלה. השמות האלה של הערים מסמלים את זה שהאוכל הוא בעצם היעד של האישה, והוא מסמל את המקום הטוב והבטוח שאליו היא רוצה להגיע. מה שמתקשר שוב למאבק אחר אוכל ומשאבים בין בני האדם.
מזון כביקורת חברתית:
אני חושבת שהיצירה של אורלי קסטל-בלום מעבירה ביקורת נוקבת על המצב בישראל, דרך המוטיבים של המזון. התמה העיקרית בסיפור היא שישנה מלחמה מתמדת בסביבה של האישה שמחפשת אוכל, והדבר משול למצב של החברה הישראלית שנמצאת בעימות מתמיד עם העמים השכנים. המזון בסיפור מייצג את החיים הטובים ואת איכות חייו של האדם, ועל כך מעידים התיאורים הפואטיים של דברי המזון השונים שמובאים ביצירה, כמו " בורקס תרד, או פטריות", "בשר מוקרם בגבינת מוצרלה", "כריך עם ביצה קשה ומיונז ועגבנייה", והעובדה שהכותבת מציינת שהאישה כבר הרבה זמן לא אכלה משהו "נורמלי". בנוסף לכך היא מציינת שפרצופה של האישה הפך להיות מאפיר ומזדקן כמו הציפורים שהזדקנו, וזאת בגלל העובדה שלא אכלה משהו טוב כבר הרבה זמן.
כאשר ישנו מצב של מלחמה, נפגעת יכולתו של האדם לאכול את המאכלים האלה שהוא רגיל אליהם ולכן פוגעים באיכות חייו. ישראל היא מדינה רוויית מלחמות, ולכן נוצר מצב של פגיעה מתמשכת באיכות חייהם של האזרחים, וכאן בעצם הביקורת של הכותבת. מה שמעיד על כך שזוהי הביקורת של הכותבת היא גם העובדה שהיא מציינת בציניות שהמלחמה יכולה להימשך גם עשר ועשרים שנה, והיא אומרת שכל עוד שהמלחמה נמשכת, וכולם בחברה יודעים שהיא נמשכת, אז צריך להמשיך להילחם, קרי להמשיך לחפש אוכל שהוא לא טעים ולסבול מאיכות חיים פחותה, " אבל כל עוד המלחמה נמשכת – וכולם יודעים שהיא נמשכת – צריך להילחם, ולאכול את החרא, אפילו שזה מגעיל ובכלל לא משביע.".
מזון כטקס/ מנהג חברתי:
בסיפור מוזכרים כמה מקרים שמעידים על מנהגים של אוכל, שיכולים לייצג תרבות ישראלית מקומית. כמו למשל שהאישה אוהבת לאכול ארטיק שוקולד שוקולדת ושהיא מגיעה במיוחד לתחנה המרכזית כדי לקנות את הארטיק. המקרה הזה מעיד על התנהגות של ילדים שאוהבים לאכול קרטיבים, ומתרגלים לממתק זה, כך שגם בבגרותם הדבר נחשב לתענוג נוסטלגי. עוד מנהג שיש לאישה הוא ללכת לקונדיטוריה בכדי לאכול משהו פריך, המנהג הזה מזכיר טקס של ניחום עצמי, והמאפה הפריך נחשב בעיני האישה כמשהו טוב שמנחם אותה מהצער שלא יכלה לקנות את הארטיק שרצתה. יש כאן מחזוריות של חיפוש אוכל מנחם בעקבות חוסר שביעות הרצון של האישה.
עוד טקסיות שקשורה באוכל שמוזכרת בסיפור היא העובדה שהכותבת מציינת שהתורה אוסרת ערבוב בשר וחלב, מנהג דתי יהודי, ואז היא ממשיכה ואומר שאסור לערבב "בולשיט עם תרד", שמהווה מעין לעג ובזות למנהג הדתי של ערבוב בשר וחלב.
מזון ושפה (אוצר מילים, דימויים):
בסיפור, השפה שקשורה במזון היא מאוד פואטית מצד אחד, ומאוד קיצונית ושלילית מצד שני, מה שמעיד על הניגודיות של השפה והדימויים של המזון. מתוארים מזונות בצורה מפורטת וחיננית כמו למשל בורקס עם פטריות, תפוחי אדמה עם שמנת, ובשר מוקרם בגבינת מוצרלה, מצד שני מתוארים מזונות אחרים שנתפסים כשליליים, וגם התיאורים שלהם לעתים בוטים וגסים, כמו למשל קריקרים יבשים עם טעם של חרא של ציפורים, למים היה ריח של גופות של חיילים רקובים, וכן הלאה. הניגודיות הזו בין התיאוריים החינניים, לבין היאורים השליליים שגובלים במילות גנאי, נועדה בעצם להבליט את היחס הרגשי החזק שישנו לאישה לגבי האוכל ומה שהוא מייצג. מאכלים שהאישה אוהבת מתוארים בצורה מאוד חיננית, ומרמזים על הקשר הרגשי החזק שיש לאישה למאכלים אלה, ומאכלים לא טעימים נתפסים כשליליים מאוד, ויש להם קונוטציה רגשית שלילית חזקה.
אכילה ומגדר:
מערכת היחסים בין האישה בסיפור לבין הרגלי האכילה שלה, מייצגים בעצם את יחסה של החברה האנושית כלפי הרגלי האכילה של נשים בחברה. כבר בתחילת הסיפור כאשר האישה מתוארת כ"שמנה בומבה" שהוא מעין כינוי גנאי, מסמל בעצם את הסלידה מנשים בעלות עודף משקל בחברה האנושית. אישה שמנה נחשבת לדבר שלילי וחורג מהנורמה, ומהייעוד שאותו נותנים לנשים בחברה, שהוא להיות רזות ולעמוד בסטנדרטים מחמירים של יופי ורזון.
בנוסף לכך, באופן כללי, התיאור של האישה בסיפור, שמחפשת אוכל במהלך כל המסע שלה, הוא של אישה בעלת תיאבון גדול מדי, וחורג מהרגיל, במיוחד תיאבון של אישה, כך שמשתמע שלאישה לא צריך להיות תיאבון כה גדול. הדבר בא לידי ביטוי בשימוש בהתבטאויות כמו "היא רצתה לזלול משהו", המילה לזלול מסמלת מישהו שאוכל בלי אבחנה ובצורה לא בריאה, מישהו בעל תיאבון מופרז וגדול מדי.
עוד נקודה שמעידה על התיאבון המוגבר של האישה היא העובדה שבמהלך כל הסיפור היא מחפשת אוכל בצורה אובססיבית, ותעשה הכל כדי לממש את המטרה הזו, עד כדי כך שהיא מוכנה להתעמת עם אחרים במהלך המסע שלה, בכדי להשיג את מה שהיא אוהבת לאכול. דברים שנראים במגבילים לה את הרגלי האכילה שלה, כמו האיסור על ערבוב בשר וחלב, נתפסים כדברים שלילים ויש סלידה מהם.
בנוסף לכך, במהלך הסיפור מוזכרת כמה פעמים העובדה שהאישה היא שמנה מאוד, והיחס כלפי עודף המשקל שלה הוא יחס של בוז, כמו למשל האמרה של "והאישה השמנה לא ידעה איך היא תתגלגל לשם", השימוש במונח תתגלגל, הוא שימוש לועג לעודף המשקל של האישה. תיאור נוסף הוא "התפוצצה לה הבטן, הכרס שלה היתה ענקית כמו של אשה אחרי עשרה חודשי הריון", גם תיאור זה מעיד על היחס של הרגל אכילה גדול ומוגזם, שהוא לא יאה לאישה, כי אם אישה אוכלת כל כך הרבה, היא תיראה כאילו היא בהיריון, וזאת בניגוד לגבר, שאז הוא יהיה סתם אדם שמן.
מזון וזהות לאומית:
המוטיב של המזון בסיפור מתערבב גם עם מוטיבים של זהות לאומית בהקשר הישראלי. בקטע אחד של הסיפור מתוארת האישה כאשר היא נכנסת לפונדק ומזמינה אוכל, ואז ישנה המולה בחוץ שמפריעה לא לאכול, כאשר היא יוצאת החוצה, היא שומעת את הקהל צועק "רוסיה הביתה". מדובר כאן בעצם על מקטע שמייצג את הסגמנטים העדתיים שישנם במדינת ישראל, ואת העוינות שיכולים סגמנטים אלה להפגין אחד כלפי השני. העוינות שמפגינות העדות השונות בישראל אחת לשנייה, שמיוצגים על ידי הצעקה של "רוסיה הביצה", משבשת את אורח החיים התקין, ואת איכות החיים, שבאה לידי שיטוי בארוחה הטעימה שאותה אוכלת האישה בתוך הפונדק. כאשר האישה שואלת את אחד האנשים מדוע הם צועקים, וסביר להניח שיש כאן אנשים שמנסים לישון, הדבר מסמל בעצם את הניסיון שלה לגשר על ההבדלים האלה בזהות הלאומית של הסקטורים השונים, וכאשר היא אומרת שיש כאן אנשים שמנסים לישון, למעשה מדובר ברצון של אנשים רבים לחיות בשלווה ושלום ובלי קונפליקטים עדתיים. אולם האיש לא משיב לאישה על השאלה, וזה בעצם מסמל את חוסר היכולת לגשר על הפערים בזהות ובשייכות.
אוכל, זיכרון ומסורת:
בסיפור באה לידי ביטוי מסורת של אוכל שייחודית למדינת ישראל, בהשוואה למדינות אחרות, שהיא המסורת של איסור אכילת חזיר. המסורת של אי אכילת חזיר מסמלת בעצם את השוני התרבותי שינו בישראל מאשר מדינות שבהן חזיר הוא מותר, וישנה בעצם ביקורת מסוימת של הכותבת על כפייה זו, משום שנאמר בסיפור שבגלל שכל המאפיות בהרצליה מוכרות חזיר, אז האישה לא יכולה לאכול כלום. בעצם הכותבת אומרת שהאיסור לאכול משהו מסוים יכולה למנוע מהאדם לאכול משהו שבעיניו הוא טעים, ולכן ישנה פגיעה באיכות החיים ובהנאה מהחיים.
בזות:
במהלך הסיפור באים לידי ביטוי כמה מוטיבים של בזות, המוטיב הראשון הוא הבזות של היחס של החברה האנושית כלפי האידיאל של הנשיות, והעובדה שנשים מלאות נחשבות למשהו לא מקובל ולא ראוי, ואת זה ניתן לראות בתיאור המוגזם של הרגלי האכילה או הצורה החיצונית של הדמות הראשית, כאשר הכותבת מתארת אותה כשמנה בומבה, או שהיא כל כך שמנה שהיא צריכה להתגלגל ממקום למקום. יש כאן בעצם הגזמה בתיאורים כדי להתגרות במוסכמות החברתיות.
עוד בזות בסיפור היא בזות מהבנקים והמערכת המוניטרית שאליהם הלכה הדמות הראשית כדי לקחת שני חרובים. הבנקים האלה מייצגים את המערכת המוניטרית במציאות, ואת העובדה שהאנשים בחיי היומיום תלויים בכסף כדי להתקיים, יש כאן סלידה מכל המערכת החומרית שעליה מבוססת החברה בימינו.
בזות בולטת נוספת מתקשרת למוטיב מרכזי בסיפור, של קונפליקטים בין כל הדמויות בסיפור, והיא העובדה שבסיפור מתוארים כל הרחובות במקומות שמוכרים בהם פלאפל, כמלאים באנשים היסטריים, שמנסים לדפוק אחד את השני בכל מה שרק אפשר. יש כאן בעצם בזות ליחסי אדם וחברו בחיים האמיתיים, ועל הטינה שהאנשים בחברה מרגישים אחד כלפי השני.
השוואה לסיפורים אחרים:
אני חושבת שהסיפור " הילדות הקשה של צארלי" הוא סיפור שיש לו מוטיבים דומים לסיפור האישה שהעדיפה לחפש אוכל. המוטיב המרכזי בסיפור שדומה לסיפור שלנו הוא הסלידה שהכותב חש כלפי תרבות האוכל או הרגלי האוכל המוגזמים והנהנתנים. התרבות הזאת של האוכל המוגזם מייצגת בעצם את השפע שחיים בו אנשים מסוימים, ובעוד שהם נהנים מהשפע הזה בצורה מוגזמת וחולנית, אנשים אחרים, לעתים האנשים הכי קרובים אליהם, חווים סבל רב, ואילו אלה שאוכלים עיוורים לחלוטין לסבל של האחרים, וזוהי בעצם נהנתנות מוגזמת ומזיקה.
עוד שמיון שישנו בין הסיפורים, הוא שבסיפור הילדות הקשה של צרלי ישנם קונפליקטים בין הדמויות בסיפור, המבוססות על המוטיב של האוכל, בדומה לסיפור של האישה שהעדיפה לחפש אוכל. לאב ישנו קונפליקט מעודן עם הילדים שלו, שעומדים ומתבוננים בו אוכל, בזמן שהוא לא נותן להם לטעום, ואילו האמא נדרשת להכין לו את הארוחה בדיוק כמו שהוא אוהב, אחרת הוא יתעצבן מאוד.