בעיות באבחון הפרעת קשב וריכוז (ADHD) בשל קומורבידיות/ תחלואה נלווית
הפרעת קשב ריכוז והיפראקטיביות היא הפרעה נוירו-התפתחותית פסיכיאטרית, שבה ישנם בעיות משמעותיות עם פונקציות ביצועיות, כמו יכולת שליטה בתשומת הלב, שליטה מעכבת, וחוסר יכולת לווסת את הרגשות. לקויות אלה גורמות לחוסר תשומת לב, היפראקטיביות ואימפולסיביות אשר אינם מתאימים לגילו של האדם. התסמינים מופיעים בדרך כלל לפני שהאדם הוא בן שתים עשרה שנים, הם נוכחים יותר משישה חודשים, והם גורמים לבעיות בשתי מסגרות לפחות, כמו פעילויות בית ספר, בבית או בשעות הפנאי. אצל ילדים, בעיות בתשומת הלב יכולות להוביל ביצועים אקדמיים ירודים.
למרות היותה ההפרעה הפסיכיאטרית הנפוצה ביותר שנחקרת ומאובחנת בילדים ובני נוער, הסיבה להפרעה זו ברוב המקרים אינה ידועה. לפי הערכות, גורמים גנטיים מהווים את גורם הסיכון הגדול ביותר ללקות בהפרעה. ההפרעה מאובחנת אצל למעלה מ 3% מהילדים, והשיעור זה הוא דומה בכל שכבות האוכלוסייה, כאשר בוחנים את הרמה הסוציודמוגרפית. שיעור האבחון דומה בין המדינות ותלוי בעיקר באילו קריטריונים ומבחנים משתמשים. הפרעת קשב וריכוז מאובחנת כשלוש פעמים יותר בבנים מאשר בבנות. רוב האנשים שאובחנו כלוקים בהפרעה בילדות, ממשיכים לסבול מהסימפטומים בבגרות, וכ 5% מהבוגרים סובלים מהפרעה זו. אבחונה של הפרעה זו יכול להיות קשה להבדלה מהפרעות אחרות, כמו למשל לקות למידה לא מילולית, או הבדלה בינה לבין התנהגות נורמלית
אבחון-
אבחון הפרעות קשב וריכוז אצל ילדים תלוי במספר קריטריונים. כדי להיות מאובחנים כסובלים מהפרעת קשב וריכוז, צריכים להיות תסמינים של חוסר תשומת לב או 6 תסמינים או יותר של היפראקטיביות ואימפולסיביות. כדי להיות מאובחן כבעל הפרעת קשב וריכוז, הילד צריך להראות תסמינים באופן רצוף במשך שישה חודשים לפחות, הוא צריך להתחיל להראות את הסימפטומים לפני גיל 12, להראות סימפטומים בשתי מסגרות לפחות, למשל בבית ובבית הספר, כדי לשלול את האפשרות שההתנהגות היא רק תגובה למורים מסוימים או לסביבה משפחתית, הילד צריך להראות סימנים לכך שהתנהגותו מקשה על חייו באופן משמעותי, ברמה החברתית, האקדמית או התעסוקתית, ובנוסף לכך התסמינים אינם רק חלק מהפרעה התפתחותית בגדילה או שלב קשה בחיים, ואינם נגרמים על ידי גורם חיצוני כלשהו.
אבחון הפרעות קשב וריכוז אצל מבוגרים קשה יותר, מכיוון שיש מחלוקת בקהילה המדעית בשאלה אם התסמינים המשמשים לאבחון ילדים ובני נוער מתאימים גם למבוגרים. במקרים מסוימים, מבוגר עשוי להיות מאובחן בהפרעת קשב וריכוז אם יש לו 5 או יותר מהתסמינים של חוסר תשומת לב, או 5 או יותר מהתסמינים של היפראקטיביות ואימפולסיביות, הזהים לקריטריונים לאבחון לילדים עם הפרעות קשב וריכוז. כחלק מהאבחון של האדם הבוגר, המאבחן יבדוק את קיומם של תסמיני ההפרעה, אולם האדם הבוגר לא יאובחן כבעל ההפרעה אלא אם התסמינים היו קיימים גם בילדותו. גם אצל המבוגר ההתנהגות צריכה לגרום לשיבוש מהלך חייו התקין במסגרות שונות, המסגרת החברתית התעסוקתית והמשפחתית.
האיגוד הפסיכיאטרי האמריקאי מגדיר שלושה תתי סוגים של הפרעת הקשב והריכוז, הפרעה שמאופיינת בעיקרה בחוסר קשב (ADHD-PI), הפרעה שמאופיינת בעיקרה בהיפראקטיביות ואימפולסיביות (ADHD-PH) והפרעה שמאופיינת בעיקרה בשילוב של חוסר קשב והיפראקטיביו-אימפולסיביות (ADHD-C). מערכת הסיווג של תתי הסוגים של ההפרעה משמשת רבות את המאבחנים והחוקרים, אולם בפועל המאבחנים של הפרעות קשב ולמידה מתקשים להבדיל בין תתי הסוגים השונים של ההפרעה, וברבים מהמקרים, מסווגים את כל שלושת תתי הסוגים תחת אותה קטגוריה של הפרעת קשב וריכוז. הקלינאים מעוניינים בעיקר לדעת אם ישנם דפוסים של תחלואה נלוות להפרעה, והאם יעילות הטיפול משתנה לפי תתי הסוגים השונים של ההפרעה. הספרות המחקרית מעידה על כך שילדים עם הפרעה שעיקרה היפראקטיביות ואימפולסיביות (ADHD-PH), והפרעה המאופיינת בשילוב קשב והיפראקטיביות (ADHD-C), נמצאים בסיכון גבוה יותר לבעיות התנהגות, ואילו ילדים הסובלים מהפרעה שעיקרה בחוסר קשב (ADHD-PI), נמצאים בסיכון גבוה יותר ללקויות למידה, חרדות ודיכאון.
בעיות אבחון בשל קומורבידיות/ תחלואה נלווית-
לפי המאמר, ישנו קושי באבחון נכון של הפרעת קשב וריכוז, וזאת בשל התחלואה הנלווית שקיימת להפרעה זו, כאשר המאמר מתמקד בתחלואה הנלווית של הפרעת חרדה אצל הילד. לפי המדגם שבוצע במאמר, ילדים שהייתה להם גם הפרעת קשב וריכוז וגם הפרעת חרדה, היו לרוב מיוצגים בקבוצה מתת-סוג ADHD-C, של הפרעת קשב וריכוז. הנתונים מראים שילדים ומתבגרים עם ADHD-C היו בעלי סיכוי גבוה פי 6.5 לעמוד בקריטריונים של הפרעת חרדה מורכבת בהשוואה לילדים בריאים.
בנוסף לכך, ישנם ראיות שהסוגים האחרים של הפרעת קשב וריכוז, מקושרים עם הפרעות אחרות, כגון הפרעה חברתית. גם הפרעת קשב וריכוז וגם הפרעת חרדה מציגים מידה מסוימת של חפיפה בקריטריונים של הסימפטומים של ההפרעות, כולל קשיים עם יכולת תשומת לב, בעיות ריכוז, ואי שקט, שיכולים להסביר נוכחות גבוהה יותר של סוג הפרעת קשב וריכוז ADHD-C לעומת שני תת-הסוגים האחרים. עם זאת, הממצאים של המחקר אינם דומים למחקרים אחרים על הלוקים בחרדה כהפרעה ראשונית, וקבעו כי החרדה היא כלל לא הפרעה בפני עצמה, אלא שהיא מהווה סימפטום של הפרעת קשב וריכוז. במחקר הנוכחי איננו יכולים להסיק כי הקשר בין הפרעות קשב וריכוז לחרדות קשור רק לבעיות קשב שכן עיצוב המחקר התבסס על נוכחות / היעדר ההפרעות ולא על הסימפטומים הספציפיים.
בהתאם לדברים, אלה ישנו קושי אמיתי של המטפל לתת אבחון נכון לגבי סוג ההפרעה שקיימת אצל הילד, יכולים להיות מקרים שהמטפל נותן אבחון שגוי של הפרעת קשב וריכוז, כאשר למעשה מדובר בהפרעת חרדה כרונית שקיימת אצל הילד. הקושי הזה נובע מהעובדה ששתי ההפרעות האלה הם בעלות סימפטומים מאוד דומים, ולכן ישנו צורך למצוא דרך לאבחן את שני סוגי ההפרעות האלה בצורה בטוחה ובוודאות גבוה.
דרכי התמודדות עם בעיית האבחון-
דרך ההתמודדות שמוצעת במחקר לגבי בעיה אבחונית זו, וגם לבעיות אבחוניות אחרות של הפרעת קשב וריכוז, היא חיזוק האבחון של הילדים עם הפרעות אלה, על ידי בדיקת ההיסטוריה המשפחתית, בכל הנוגע ללקות בהפרעות אלה. הספרות המחקרית מעידה על קורלציה חיובית בין קיומה של הפרעת קשב וריכוז אצל קרובי משפחה, מדרגות שונות. בעוד שקרובי משפחה של ילדים עם הפרעות קשב וריכוז היו בעלי סיכון גבוה יותר באופן משמעותי ללקות בהפרעות קשב וריכוז בעצמם, קרובי משפחה של ילדים עם הפרעות קשב וריכוז היו בסיכון נמוך יותר לפיתוח הפרעות חרדה. קרוביהם מדרגה ראשונה של ילדים עם הפרעות חרדה הראו שכיחות גבוהה יותר של הפרעות פסיכיאטריות, וביניהם, דווח על שיעורים גבוהים יותר של דיכאון, ותסמינים דו קוטביים אצל קרובי משפחה מדרגה שנייה בהשוואה לקרובי משפחה קרובים יותר.
לא נמצאו שיעורים גבוהים יותר משמעותית של תסמיני חרדה בהיסטוריה המשפחתית של ילדים עם הפרעת קשב וריכוז. כמה ממחקרי העבר דיווחו על שכיחות גבוהה של תסמיני חרדה ודיכאון אצל אימהות לילדים עם הפרעות קשב וריכוז, שיכול להעיד על רמה מסוימת של קשר בין ההפרעה לבין הפרעת החרדה. לעומת זאת, כשליש מילדי אימהות הסובלות מדיכאון כרוני היו בסיכון גבוה ללקות בהפרעות חרדה, מה שמעיד על קשר יותר חזק בין הפרעת החרדה לבין ההיסטוריה המשפחתית של הפרעה זו. צאצאי מטופלים מדוכאים וחרדים היו בסיכון גבוה מאוד למצב רוח או הפרעת חרדה, בעיקר הפרעת חרדה כרונית.
מכיוון שישנה קורלציה מסוימת בין ההיסטוריה משפחתית לבין סוג ההפרעה שקיימת אצל הילד, כאשר הקשר הוא חזק באותו הסוג של ההפרעה, זאת אומרת שכאשר ישנה הפרעת קשב וריכוז ישנו סיכוי גבוה יותר להפרעה זו בקרב קרובי משפחה, וכאשר ישנה הפרעת חרדה ישנו סיכוי גבוה יותר להפרעה זו בקרב בני אותה משפחה. אז אני המסקנה היא שניתן לחזק את מובהקות האבחון לגבי סוג ההפרעה, בהתבסס על ההיסטוריה המשפחתית של הילד, ובכך לחזק את הוודאות לכך שהילד אכן לוקה בהפרעת קשב וריכוז ולא בקו-מורבידיות כמו הפרעות חרדה כרוניות.
מחשבות נוספות בעניין-
תלמידה 1-
אני חושבת שהאבחון הנכון של הפרעת קשב וריכוז הוא עניין חשוב מאוד, במיוחד בשל העובדה שהסימפטומים של הפרעה זו הם חופפים לסימפטומים של הפרעות ולקויות אחרות נוספות. אם התלמיד לא מאובחן כראוי, אז המטפל לא יודע מהי הדרך הטובה ביותר לעזור לתלמיד זה, ולגרום לו להשתפר בלימודים וגם בחיים בכלל. עצם העובדה שלהפרעה זו בדרך כלל ישנה קומורבידיות ותחלואה נלווית, כמו למשל שלתלמיד ישנה הפרעה של קשב, ובדרך כלל יש לו גם הפרעה של ריכוז, הדבר עלול לגרום לבלבול בקרב המאבחנים והמטפלים של ההפרעה, ובמיוחד בקרב המורים שלא תמיד מתמצאים במאפייני ההפרעה תסמינים המדעיים שלה. ולכן אני חושבת שהמורים בכיתה צריכים לקבל את הכלים הנכונים על מנת שיוכלו להבין יותר טוב את התופעה ולדעת כיצד יש לטפל בה.
תלמידה 2-
אני חושבת שהפרעת קשב וריכוז היא הפרעה מהותית שיש לתת לה תשומת לב רבה, הן בעולם אמיתי והן במחקר שחוקר את התופעה הזאת ואת ההשפעות שלה. החשיבות של ההפרעה נובעת מכך שהיא מאוד נפוצה בקרב ילדים, וישנם מקרים רבים שבהם היא קיימת אצל ילדים ופוחתת בבגרות, ולכן יש לתת תשומת לב מיוחדת לחקר של ההפרעה בקרב ילדים. בנוסף לכך החשיבות בחקר ההפרעה נובע מכך שהיא פוגעת בלימודיו של התלמיד, וזה יכול להשפיע על חייו בטווח הארוך ועל חייו הבוגרים, ולכן אני חושבת שיש מקום למחקר נוסף לגבי אבחון נכון של התופעה, ובמיוחד ללמוד כיצד להבדיל אותה מהפרעות אחרות על מנת שלא לאבחן בצורה שגויה את התלמיד, וזאת בשל העובדה שלהפרעה יש סימפטומים מאוד דומים להפרעות אחרות.
ביבליוגרפיה
Melegari, Maria & Bruni, Oliviero & Sacco, R. & Barni, D. & Sette, Stefania & Donfrancesco, R.. (2018). Comorbidity of Attention Deficit Hyperactivity Disorder and Generalized Anxiety Disorder in children and adolescents. Psychiatry Research. 270. 10.1016/j.psychres.2018.10.078.