הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר-אילן

סמינר: משפט, הלכה ורפואה / יצחק ברנד

הנחיות

א. שלבים מקדמיים

1. הנוכחות בשיעורי הסמינר (מצלמה פתוחה) – חובה. יינתן ציון על הנוכחות (15% מן הציון הכללי). ציון הנוכחות – כמידת ההשתתפות. תלמיד/ה שייעדרו למעלה משני שיעורים – יהיו מנועים מלהגיש עבודה.

2. מומלץ כי נושא העבודה ייבחר עד סיומו של הסמינר. הנושא צריך להיות ממוקד.

3. מהלך הגשת העבודה הוא בן שני שלבים:

שלב א' – הצגת השאלות העיקריות (5-3) שבכוונתכם לדון בהם בעבודה + הדרך או השיטה שבאמצעותה אתם מתכננים לענות על שאלות אלו. בנוסף: הגשת תוכן עניינים מפורט + רשימה ביבליוגרפית בסיסית. יש להגיש את הנ"ל עד סוף נובמבר 2022. תלמיד/ה שלא יגישו את הנ"ל – יהיו מנועים מלהגיש עבודה.

שלב ב' – הגשת העבודה במלואה למזכירות התלמידים, בתאריך שנקבע ופורסם.

ב. הגשת העבודה

הכללים לכתיבת עבודה סמינריונית מופיעים בטופס עבודה סמינריונית שמצוי באתר הפקולטה ומצורף גם לאתר הקורס.

1. העבודה תוגש מודפסת למזכירות, ותכלול הערות שוליים בגוף העבודה.

2. היקף העבודה לא יעלה על 20 עמודים.

3. בפתח העבודה יוצג תוכן עניינים מפורט. בסופה יש להציג רשימה ביבליוגרפית מקיפה. במהלך העבודה יש להקפיד על כללי ציטוט ואזכור מקובלים.

4. העבודה צריכה להתייחס לפחות לחמישה מאמרים (או פרקים בספר), מתוכם – לפחות אחד באנגלית. את חלקי המאמרים המשמעותיים (אותם חלקים הנידונים בהרחבה בעבודה) – יש לצרף כנספח לעבודה.

5. ניתן להגיש עבודה משותפת של שני תלמידים בתנאים הבאים:

   (א) היקף הנושא – נרחב (הגדרת ההיקף – בתיאום איתי).

   (ב) תתקיים חלוקת אחריות בין התלמידים לפי פרקים. החלוקה תצוין בגוף העבודה. הציון יינתן לכל  

   תלמיד לפי חלקו בעבודה.

6. מומלץ כי כל תלמיד ישמור אצלו עותק שלם נוסף של העבודה המוגשת.

הערות

1. תהליך העבודה דורש חקר – הן בבדיקתן של התשובות לשאלות היסוד שבעבודה, והן בהפעלת ביקורת על חומרים שכבר נכתבו בנושא העבודה.

העתקה של העבודה – רובה או מקצתה, היא עבירה אתית, ועלולה להביא לפסילת העבודה ולהליך משמעתי.

2. ציון העבודה מבוסס בעיקרו על העבודה, אולם יילקחו בחשבון גם הנוכחות (כנ"ל) והשלב המקדמי של העבודה.

3. התלמידים מוזמנים להיוועץ בי או לשתף אותי בנושא העבודה במהלכיה השונים, באמצעות מייל או במפגש – בזום או בחדרי (נא לתאם מראש במייל).

כתובת המייל: Itzhak.Brand@biu.ac.il

                                                             פרמטרים – טבלת בדיקה

א. היקף העבודה: 1. היקף הנושאים
2. היקף ומגוון החומרים
ב. חקר:  1. שימוש בחומרים מקוריים (להבדיל מחומרים מעובדים)
2. ביקורת
ג. העמקה ויסודיות: 1. בחינה תיאורטית או רעיונית של הנושא
2. טיפול בפרטים ובסוגיות מסתעפות
3. ניתוח המקורות
ד. כתיבה: 1. מיבנה
2. בהירות ניסוח וסגנון
ה. אמירה אישית / חשיבה מקורית

מקורות מידע ומאגרים

אנציקלופדיות

פרופ' הרב אברהם שטיינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית – אוצר החכמה (כניסה דרך אתר הספרייה)

אנציקלופדיות

ויקיפדיה

אנציקלופדיה תלמודית

מאגרי מידע

מאגרי הספרייה

רמב"י (סרגל עליון)

מפתח למאמרים בעברית

מפתח מאמרים משפטיים- ספריית משפטים

אוצר המשפט

מאגרי ספרים

פרויקט השו"ת

נבו / תקדין

Hebrew books

אוצר החכמה

כותר

 Google books

מאגרי מאמרים

Jstor

Google scholar

נושאים לעבודה

ניסוח הנושאים הוא כללי ורחב. יש לבחור נושא ממוקד במסגרת הנושא הכללי.

בעלות האדם על גופו ועל חייו

1. הזכות להתאבד  *מבט משווה (דתות/תרבויות שונות) *הזנה בכפייה

2. המתות חסד (חולה הנוטה למות) *המתת חסד אקטיבית  *כיצד מבחינים בין המתת חסד פאסיבית להמתת חסד אקטיבית? *חוק החולה הנוטה למות – ערכים וחידושים

3. ניסויים רפואיים בבני אדם   *הסכמה מדעת בניסויים רפואיים  *ניסויים רפואיים בבעלי חיים

4. סיכון עצמי  *העצמה אישית באמצעות תרופות

יחסי רופא-מטופל

1. גלוי מידע לחולה

2. הסכמה מדעת  *בטרום טיפול

3. סודיות רפואית

4. הולדה בעוולה *ההיבט האתי (לא ניתן לכתוב על ההיבט הנזיקי, אלא מצד השלכותיו על ההיבט האתי)

לידה כהלכה (דרכי הולדה מלאכותיות)

1. מניעת הריון

2. הפלות *שלבי ההריון  *הפלות שלא מטעמים רפואיים

3. הפריה חוץ-גופית  *פרשת נחמני  *הזהות ההורית

4. שיבוט *שימוש בתאי גזע עובריים למטרות ריפוי

5. בחירת מין היילוד (PGD)

בין חיים למוות – הריבונות על החיים והיחס הרפואי למתים

1. סדרי קדימויות בטיפול רפואי  *נהלים וערכים

2. משאבים מוגבלים *וועדת סל התרופות – דילמות ושיקולים

3. השתלות איברים מן החי *סחר באיברים

4. קביעת רגע המוות *העמדות השונות והרציונאלים שברקע

5. ניתוחי מתים  *הדיון ההלכתי  *המסגרת המשפטית

   אתיקה

    (מוסר)

רפואה הלכה

 (מדע)                                                    (דת)  

מוסר – מדע

מוסר – דת (הלכה)

מדע – דת

הכלה / חפיפה

אינדפרנטיות

חפיפה חלקית

שבועת היפוקראטס

אני נשבע בשם אפולו המרפא, בשם אסקלפיוס, היגיינה ופאנאקיה, וכל האלים והאלות עדי, כי אקיים את השבועה דלהלן כמיטב שיפוטי ויכולתי:

"אכבד ואוהב את מי שלימד אותי את אומנותי כמו את הורי; אחיה במחיצתו, ובמידת הצורך אחלוק עמו את רכושי; ילדיו יהיו בעיני כאחים, ואם יחפצו, אלמדם את ידיעותיי בלא תשלום ובלא הבטחות שבכתב; אלמד את יסודות אומנותי לבני, לבניהם של מורי ולכל אותם תלמידים, אשר יצהירו כי הם נכונים לקיים את חוקי המקצוע, ולא לאיש זולתם.

אתן טיפול לחוליי כמיטב יכולתי, ולעולם לא אזיק לאיש. לעולם לא ארשום סם קטלני כדי לפגוע באיש, גם לא אייעץ לו עצה, אשר אם יעשנה – תביא למוות. לעולם לא אתן לאישה את המכשיר לגרימת הפלה.

אשמור על טוהר חיי ואומנותי. לא אנתח כדי לסלק אבנים (אבני כליה, אבני-מרה) אפילו כאשר המחלה ברורה; אשאיר זאת למי שמוכשרים לכך במיוחד. לא אכנס לבית אלא לטובת החולה. ארחק מכל פשע בכוונה תחילה ומכל פיתוי, ובייחוד מתענוגות האהבה עם אנשים ונשים, אם בני-חורין אם עבדים.

כל אשר ייוודע לי תוך כדי עבודה באומנותי ותוך כדי מגע ומשא עם בני-אדם במסגרתה, ושלא נועד להפצה, אצפין ולא אגלה לאיש. מי ייתן ואמצא עונג בחיי ובאומנותי אם אקיים שבועה זו באמונה; אבל אם אפר אותה, ייפול ההפך מזה בגורלי".

הצהרת הלסינקי

הקדמה
שלמותם של הרופא והרפואה היא לשמור על בריאותם של בני אדם. ידיעותיהם ומצפונם צריכים להיות מוקדשים כולם למילוי משימה זו. הצהרת ג'נבה של ההסתדרות הרפואית העולמית מחייבת את הרופא ששלומו של החולה יהא בראש מעייניו, והחוקה הרפואית-מוסרית הבינלאומית מצהירה:

… בנוהג הרפואי המצוי כרוכים סיכונים במרבית הליכי האבחון, הריפוי או המניעה. הדבר חל מקל וחומר על מחקר ביו-רפואי.  

התקדמות הרפואה מבוססת על מחקר, שבסופו של דבר חייב להישען בחלקו על עריכת ניסויים בבני אדם…

א. עקרונות יסודיים

1. מחקר ביו-רפואי בבני אדם חייב להתאים לעקרונות מוסריים ומדעיים מקובלים המצדיקים מחקר רפואי, והוא חייב להתבסס על ניסויים בחיות ובמעבדה, ועל עובדות מדעיות מבוססות אחרות…

3. מחקר ביו-רפואי בבני אדם חייב להתנהל אך ורק על ידי אנשים בעלי כישורים מדעיים, ותחת השגחתו של איש רפואה בעל הכשרה רפואית. האחריות לגבי בני האדם תהא מוטלת תמיד על איש הרפואה, ולעולם לא תהא מוטלת על הנחקרים, אפילו נתנו הסכמתם המלאה לכך…

5. כל תוכנית מחקר ביו-רפואי בבני אדם צריכה לעבור הערכה זהירה של הסיכונים הטבועים בה והניתנים לחיזוי, בהשוואה לתועלת הצפויה לנחקר או לאחרים.  הדאגה לענייניו של הנחקר חייבת תמיד להכריע לעומת עניינם של המדע והחברה…

7. רופאים חייבים להימנע מעיסוק במחקרים בבני אדם, אם לא הונחה דעתם כי הסיכונים הכרוכים במחקר ניתנים לחיזוי. רופאים יחדלו מכל חקירה, אם הסיכונים נמצאו מכריעים במשקלם לעומת התועלת הצפויה.

8. בפרסום תוצאות המחקר חייב החוקר לשמור על דיוק מרבי של התוצאות. דיווחים על תוצאות ניסויים שנערכו שלא בהתאם לעקרונות שנקבעו בהצהרה זו, לא יתקבלו לפרסום מדעי.

9. בכל מחקר בבני אדם יש להודיע במידה מתאימה לכל מועמד להיות נחקר על מטרותיו, שיטותיו ותועלתו הצפויה של המחקר, הסיכונים הטמונים בו, וכן על אי הנוחות העלולה להיגרם בעקבותיו. יש להודיע לכל נחקר כי הוא בן-חורין להימנע מהשתתפות במחקר, וכי הוא חופשי להסתלק בכל עת מהסכמתו להמשך השתתפותו במחקר. על הרופא לקבל את הסכמתו המודעת של כל נחקר כשהיא חופשית, רצוי בכתב.

10. בקבלת ההסכמה המודעת לתוכנית המחקר, על הרופא להיות זהיר במיוחד אם הנחקר מצוי ביחסי תלות עמו, או שהסכמתו עלולה להיות ניתנת מתוך כפיה. במקרה זה ישיג ויקבל את ההסכמה המודעת רופא שאינו מועסק במחקר, ושהוא בלתי תלוי לחלוטין במערכת היחסים שלו עם הנחקר…  

12. תוכנית מחקר חייבת לכלול תמיד הצהרה בדבר השיקולים המוסריים הכרוכים בו, ויצוין כי ממלאים הם אחר העקרונות שהובעו בהצהרה זו.

ב. מחקר קליני משולב עם טיפול מקצועי

1. בטיפול בחולה חייב הרופא להיות חופשי להשתמש באמצעי אבחון או ריפוי חדש, אם לפי שיפוטו יש בכך תקווה להצלת חיים, שיקום הבריאות, או הקלת הסבל.

2. התועלת, הסיכונים ואי-הנוחות הצפויים מהשיטה הנחקרת צריכים להישקל לעומת היתרונות שבשיטות האבחון או הריפוי הנהוגות הטובות ביותר.

3. בכל מחקר רפואי יבטיחו לכל חולה – לרבות אלו שבקבוצות הביקורת – את שיטות האבחון או הריפוי הטובות ביותר שהוכחו בעבר.

4. סירובו של חולה להשתתף במחקר אסור שתפגע במערכת היחסים שבינו לבין רופאו.

5. אם רופא סבור, שחיוני הוא שלא לבקש הסכמה מודעת, עליו לציין את הסיבות המיוחדות למצב זה בפרוטוקול הניסוי, לשם שיקול דעת של הוועדה הבלתי תלויה לבחינת הניסוי.

ג. מחקר קליני בלתי טיפולי

1. ביישום מחקר קליני מדעי טהור המבוצע בבני אדם, חובתו של הרופא להישאר המגן על החיים והבריאות של הנחקר אשר עליו מבוצע המחקר הקליני…

3. בכל שלב של המחקר הקליני חופשי הנחקר או האפוטרופוס שלו לבטל את הסכמתו להמשך המחקר. החוקר או צוות המחקר חייבים להפסיק את המחקר, אם לפי שיפוטו או שיפוטם המשך המחקר עלול לגרום נזק לנחקר.

4. במחקר הנעשה על בני אדם, לעולם לא תהא עדיפות לענייני מדע וחברה על פני שיקולים הקשורים ברווחתו של הנחקר.

שבועת אסף הרופא

וזאת הברית, אשר כרת אסף בן ברכיהו ויוחנן בן זבדא עם תלמידיהם, וישביעום בדברי האלה:

אל תצודו (תצדו) להמית כל נפש במשתה העקר; ואל תשקו אשה הרה לזנונים להפיל; ואל תחמודו כל יפי תואר בנשים לנאפה בהן; ואל תגלו את סוד אדם אשר האמין לכם; ואל תקחו כל כופר לחבל ולהשחית; ואל תקשיחו לבב מלחמול על דל ואביון לרפא; ואל תאמרו על טוב רע ועל רע טוב; ואל תלכו בחוקות המכשפים לחבר, ולנחש, ולכשף, ולהפריד איש מאשת חיקו או אשה מאלוף נעוריה; ולא לחמוד כל הון וכל כופר לעזרת אות זימה; ולא להתעזר בכל עבודת אלילים לרפא בהם; ולא להבטיח בכל דברי עבודתם לרפאות, כי אם לשקץ ולתאב ולשנוא את כל עובדיהם והבוטחים בהם והמבטיחים בהם, כי כולם תוהו ולא מועילים, כי אין המה ושעירים רוחות מתים המה – את פגריהם לא יושיעו ואיך יוכלו להושיע את החיים?

ועתה בטחו בה' אלקיכם, א-ל אמת, א-ל חי, כי הוא הממית והמחיה, המוחץ והרופא, המלמד לאדם דעת וגם להועיל, המוחץ בצדק ובמשפט, והרופא בחסד וברחמים, לא יבצר ממנו כל מזימות ערמה, ואין נסתר מנגד עיניו; המצמיח צמחי רפואות, והשם בלב חכמים תושיה לרפא ברוב חסדיו ולספר נפלאות בקהל רבים, לדעת כל חי כי הוא עושהו ואין בלעדיו מושיע. כי הגויים בוטחים אל עצביהם, אשר לא יושיעום ממצוקותיהם ולא יצילום מצרותיהם, כי תוחלתם ותקותם אל המתים. על כן נאה לכם להבדל מהם ולשטות ולרחוק מכל תועבות גלוליהם ולדבקה בשם ה' אלקי הרוחות לכל בשר, ובידו נפש כל חי להמית ולהחיות ואין מידו מציל. זכרוהו בכל עת ודרשוהו באמת וביושר ובתם-דרך, למען תצליחו בכל מעשיכם ויתן לכם עזרה להצליח בידכם והייתם מאושרים בפי כל בשר. ויזנחו הגוים את אליליהם ועצביהם ויתאוו לעבוד את ה' ככם כי יכירו כי תוהו מבטחם ולריק יגיעם, כי ישועו אל אל לא ייטיב ולא יושיע.

ואתם חזקו ולא ירפו ידיכם, כי יש שכר לפעולותיכם וה' עמכם בהיותכם עמו. אם אתם את בריתו תשמרו, ובחוקותיו תלכו לדבקה בהם, ונחשבתם לקדושיו בעיני כל בשר, ויאמרו אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלקיו…

ויוסיפו עוד להעיד בהם ויאמרו עליהם : הנה ה' אלקים וקדושיו ותורתו עדים בכם, אשר תהיו יראים אותו לבלתי סור ממצוותיו וללכת בחוקותיו וביושר לב ; ולא לנטות אחרי הבצע לעזור חנף על דם נקי ; ולא למסוך סם המות לכל איש ואשה להמית רעהו; ולא להגיד בעקריהם ואף לא למסרנו לכל אדם, ולא להסיח בכל דבריו; ולא לתת דמים בכל מלאכת רפואות; ולא לצדות לעורר מחלה על נפש אדם, ולבלתי תת מום באדם למהר ולהבקיע בשר אדם בכל ברזל או במכות אש, עד אשר יבחן פעמיים ושלש – אז תתנו עצתכם, ולא תמשול בכם רוח רעה לרום עיניכם ולבכם ; ואל תטהרו נקמת כל איבה באדם חולה ; ולא להחליף אמרתכם בכל שנא ה' אלקינו לעשות, כי אם לשמור פקודיו ומצותיו ללכת בכל דרכיו, למען מצוא חן בעיניו להיות נקיים ונאמנים וישרים. כה הוכיחו והשביעו אסף ויוחנן את תלמידיהם.

                                        1. רפואה – הרשות והחובה

 

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף פה עמוד א

שמות פרק כא (יח) וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב: (יט) אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא: ס

ריפוי דתנא ביה קרא למה לי? מיבעי ליה לכדתנא דבי ר' ישמעאל; דתניא, דבי ר' ישמעאל אומר: +שמות כ"א+ ורפא ירפא – מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות.

[רש"י, שם: נתנה רשות לרופאים לרפאות – ולא אמרינן רחמנא מחי ואיהו מסי;

תוספות, שם: שניתנה רשות לרופא לרפאות – וא"ת והא מרפא לחודיה שמעינן ליה וי"ל דה"א ה"מ מכה בידי אדם אבל חולי הבא בידי שמים כשמרפא נראה כסותר גזירת המלך קמ"ל דשרי].

מדרש שמואל (בובר) פרשה ד

מעשה ברבי ישמעאל ורבי עקיבה שהיו מהלכין בחוצות ירושלים והיה עמהן אדם אחד, פגע בהם אדם חולה, אמר להן רבותי אמרו לי במה אתרפא, אמרו לו קח לך כך וכך עד שתתרפא, אמר להן אותו האיש שהיה עמהן מי הכה אותו בחולי, אמרו לו הקדוש ברוך הוא, אמר להן ואתם הכנסתם עצמכם בדבר שאינו שלכם, הוא הכה ואתם מרפאין, אמרו לו מה מלאכתך, אמר להן עובד אדמה אני והרי המגל בידי, אמרו לו מי ברא את האדמה, מי ברא את הכרם, אמר להם הקדוש ברוך הוא, אמרו לו ואתה מכניס עצמך בדבר שאינו שלך, הוא ברא אותו ואת אוכל פריין שלו, אמר להן אין אתם רואין המגל בידי אלולי שאני יוצא וחורשו (ומכסתו) [ומכסחו] ומזבלו ומנכשו לא העלה מאומה, אמרו לו שוטה שבעולם ממלאכתך לא שמעת מה שכתוב אנוש כחציר ימיו, כשם שהעץ אם אינו נזבל ומתנכש ונחרש אינו עולה, ואם עלה ולא שתה מים (ולא נזבל) אינו חי והוא מת, כך הגוף הוא העץ, הזבל הוא הסם, איש אדמה הוא הרופא, אמר להם בבקשה אל תענישוני…

 

מכילתא דרבי ישמעאל, מס' דנזיקין, משפטים, פרשה ו

בא הכתוב ללמדך דרך ארץ מן התורה, רק שבתו יתן ורפא ירפא.

 

שו"ת הרשב"א חלק א סימן תיג

 ואולם הבטחון נחלק לענינים לפי הזמנים ולפי האנשים. ודרך כלל לעולם נבטח כי נלך בטח בלכתנו בדרכי התורה השלמה. והיא המצלת מן המקרים והסבות הנסתרות כאמרו (משלי ז') בשכבך תשמור עליך. וזה כולל פרשה והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי ופרשת אם בחקותי תלכו… ואם חל המקרה כחליים מותר להתעסק ברפואות ובלבד שיהא לבו לשמים וידע שאמתת הרפואה ממנו וידרשנו. ולא שיכוין שהכל תלוי בסם הפלוני וברפואת האיש הרופא. והוא אמרו באסא (דבה"י ב' י"ו) גם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאי'.

ומי שהשיגו החולי אינו סומך על הנס שלא לשאול ברופאים ולהתעסק בדברים המועילים בין בדברים הטבעיים בין בסגולות. והוא אמרו ורפא ירפא ואמרו ז"ל מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות. ואמרם נתנה רשות לומר שאין זה הפך מה שהזהירה התורה בהשגחה. ובגדר זה נכנסו כל דרכי הרפואות אפילו מה שמועיל בסגולה מן הסגולות בין בעצמים בין בדבורים. וזה דרך הקמיעים בין קמיע של כתב בין קמיע של עיקרין… ולא עוד אלא שאסור להכנס בעניני הסכנות ולבטוח על הנס והוא אמר' שקיר נטוי מזכיר עון. ואמרו כל הסומך על הנס אין עושין לו נס. ומותר לבטוח באדם והוא שלא יסור לבו מן השם. ואמרו ארור הגבר אשר יבטח באדם ומה' יסור לבו. אך לבטוח בשם ושיעשה לו תשועה ע"י האיש הפלוני מותר ומצוה. וזה כולל כל עסקי בני האדם במלאכתם זולתי האנשים השלמים ושזכיותיהם מרובות.

 

רמב"ן ויקרא פרק כו פסוק יא

והנה הברכות האלה כפי פשוטן, עם היותן רבות כלליות בענין המטר השובע והשלום ופריה ורביה, אינן כמו הברכות שברך כבר בקצרה (שמות כג כה) וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך, כי שם יבטיח במאכל ובמשתה, ושיהיה לברכה עד שלא יארע שום חולי בגופינו, ועל כן יהיו כלי הזרע שלמים ובריאים ונוליד כהוגן ונחיה ימים מלאים, כמו שאמר (שם פסוק כו) לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא, וכן אמר תחילה (שם טו כו) כי אני ה' רופאך… כי כאשר יהיה האיש החסיד שומר כל מצות ה' אלהיו, ישמרהו האל מן החולי והעקרות והשכול וימלא ימיו בטובה… אבל אלו הברכות שבפרשה הזאת הן כלליות בעם, והן בהיות כל עמנו כלם צדיקים…

והכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים, לא יתנהג ענינם בטבע כלל, לא בגופם, ולא בארצם, לא בכללם, ולא ביחיד מהם, כי יברך השם לחמם ומימם, ויסיר מחלה מקרבם, עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמו שאמר (שמות טו כו) כי אני ה' רופאך. וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים, כענין חזקיהו בחלותו (מ"ב כ ב ג). ואמר הכתוב (דהי"ב טז יב) גם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים, ואילו היה דבר הרופאים נהוג בהם, מה טעם שיזכיר הרופאים, אין האשם רק בעבור שלא דרש השם. אבל הוא כאשר יאמר אדם, לא אכל פלוני מצה בחג המצות כי אם חמץ: אבל הדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים. ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם, אחר שהבטיח וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך, והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו: וכך אמרו (ברכות סד א) כל עשרין ותרתין שנין דמלך רבה רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא קרא, והמשל להם (במדב"ר ט ג) תרעא דלא פתיח למצותא פתיח לאסיא. והוא מאמרם (ברכות ס א) שאין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו, אילו לא היה דרכם ברפואות יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו ויתרפא ברצון ה', אבל הם נהגו ברפואות והשם הניחם למקרי הטבעים: וזו היא כונתם באמרם (שם) ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות כי נהג ברפואות והוא לא היה מעדת השם שחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו, לא מפני חשש שמא ימות בידו, אחרי שהוא בקי במלאכה ההיא, ולא בעבור שיאמר כי השם לבדו הוא רופא כל בשר, שכבר נהגו. ועל כן האנשים הנצים שהכו זה את זה באבן או באגרוף (שמות כא יח) יש על המכה תשלומי הרפואה, כי התורה לא תסמוך דיניה על הנסים, כאשר אמרה (דברים טו יא) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, מדעתו שכן יהיה. אבל ברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברופאים:

	רשב"א	רמב"ן
רשות לרופא לרפא	רשות רחבה, לרופא ולחולה,  הכוללת שימוש מלא בכל אמצעי ריפוי	רשות מוגבלת – לרופא לרפא אך לא לחולה להתרפא
הביקורת על המלך אסא –        בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים	האמון שנתן ברופאים (כתחליף לאמונה בא-ל)	עצם פנייתו לרופאים
הסתמכות על ניסים	איסור גורף להסתמך על ניסים	התורה לא תסמוך דיניה על הניסים –משפטית (להבדיל מתיאולוגית)

2. הרשות לרפא – ניתוחים פלסטיים

1. שו"ת אגרות משה, חו"מ ב', סימן סו

נשאלתי בנערה שרוצה ליפות עצמה כדי שיקפצו עליה לקדשה ע"י מה שהמציאו עתה הרופאים ע"י נתוח שהוא חבלה בגופה אם מותרת מצד האיסור לחבול בעצמו. והנה בתוס' ב"ק דף צ"א ע"ב ד"ה אלא איתא (= יש [מצינו]) דאסור לחבול בעצמו אפילו לצורך… וא"כ אף שכאן הוא צורך גדול, הא יש לכאורה לאסור, דדוחק לחלק בין צורך קטן לצורך גדול כל זמן שלא מצינו בפירוש…

אבל הרמב"ם הא כתב ברפ"ה מחובל באיסור הכאה לאדם כשר מישראל שהוא במכה דרך נציון ולחד גירסא דרך בזיון עיי"ש, וא"כ בעובדא זו שהחבלה הוא ליפותה הרי אינו דרך נציון ובזיון שלא שייך האיסור ואם במכה חברו הוא רק דרך נציון ובזיון גם במכה בעצמו אין לאסור כשהוא ליפות שאינו דרך נציון ובזיון…

ולכן נראה מזה שיש להתיר להנערה ליפות עצמה אף שהוא ע"י חבלה כיון שאינו דרך נציון ובזיון אלא אדרבה לטובתה…

(*) רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ה הלכה א

אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחבירו, ולא החובל בלבד אלא כל המכה אדם כשר מישראל בין קטן בין גדול בין איש בין אשה דרך נציון הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר (דברים כ"ה ג'): לא יוסיף להכותו…

2. שו"ת ציץ אליעזר, חלק י"א, סימן מא

והנה הלום ראיתי בספר שו"ת שערי צדק פענעט חיו"ד סי' קמ"ג… מוסיף וכותב וז"ל: ולענ"ד (= ולעניות דעתי) כל מה שנתנה תורה רשות לרפאות… היינו כל חולי וכל מכה אשר נתהוה אח"כ שלא נודע כך רק בטבעו בזה ילך אצל רופא לרפאותו, אבל בכל דבר שנברא כך בטבעו מלידה ואין בו שום חולי וכאב כלל ורוצה לילך לרופא שיתקנו ביותר ע"י רפואות כגון אשה זו (שבנידונו שם) שלא נחלתה כלל ונאמר להרופא שירפאנה שתלד אף אם אין זה מחמת חולי וכאב מה שאינה מתעברת לא ידעתי מנין הרגלים להתיר כזאת מדין תורה עכ"ל.

ודבר גדול השמיענו הגאון בעל שערי צדק ז"ל בתורת רשות – הריפוי, ונהי דבנוגע לריפוי – עקרות – שעל זה המדובר בתשובתו שם – נלפענ"ד דדבריו דחוים כי יש בדבר זה משום תועלת לקיום העולם דלא לתוהו בראה וגם משום חיזור בעליהם בעשיית מאמצים לקיום מצות פרו ורבו עם נשותיהם שנקשרה נפשם עמם וקשה להם להפרד משום כך מאתם, ומנהגם של ישראל בכל הדורות יוכיח שנהגו בשופי לדרוש ברופאים אודות עקרות גם בלי גורמי מחלה וכאב, ובתוכם גם גדולי – דורות… וכל רבותינו הגדולים האלה לא עלה על דעתם מחשבה כזאת שיש לאסור בכלל ההתעסקות בריפוי עקרות שביד"ש (=שבידי שמים) ולא מחמת חולי, דאילולא כן היו מזכירים לכה"פ שהמדובר כשנתקלקלה מחמת חולי וכאב. אלא ודאי דבכל גוונא מותר. אולם אם כנידון של השערי צדק פשוט להתיר כפי מנהגן של ישראל בזה, אבל יש לדעתי השלכות לחידושו זה בנוגע לניתוחים פלסטיים שמבצעים כעת הרופאים אצל הרבה בני אדם לשם יפוי אבריהם וכדו' באין שום מחלה או כאב, ויש מקום גדול לטענה זאת שלא על כגון דא הוא שנתנה תורה רשות לרופא לרפאות [אם אפילו נקרא זה בשם לרפאות], ואין רשות לבני אדם לתת לרופאים לחבול בעצמם לשם מטרה זאת, וגם אין רשות לרופא לבצע זאת, ויש לדעת ולהאמין כי אין צייר כאלקינו והוא ית"ש צר והטביע לכאו"א מיצוריו בצלמו ובדמותו ההולמת לו ועליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע…

וא"כ ברור דאין לך אלא חידושו במקום שהחבלה באה כדי לרפאות ולהשיב אבידת גופו, ויוצא מכלל זה חבלה לשם נוי ויופי שאין בה כל השבה של אבידת הגוף אם כי לחבול כדי לשנותו לפי טעמו ולהתחכם על הצורה שחקק בו יוצרו או כדי לחדש נעוריו ולסתור גזירת מלכו של עולם, ועל אחת כמה דנעלה מכל ספק שאסור לו לאדם בהחלט להכניס את עצמו עבור כך לשום סכנה כל שהיא הכרוך בדרך כלל בכל ניתוח שהוא, ובכאן כפול הוא ע"פ רוב הניתוח, האחד בחלק הגוף שמשם מוציאים חתיכת העור והשני במקום שרוצים להרכיבו, ואך מגוחך הוא לבוא ולהציע להתיר ניתוח כזה לנשים בגבוב קולות עפ"י מדרשים שונים המהללים היופי לנשים, ואין כדאי אפי' להשיב ע"ז דאין לבכזאת מקום בהל' כלל…

ע"כ נראה להלכה כנ"ל דאסור לו לאדם לעשות לו ניתוח פלסטי, וכן לרופא לבצע ניתוח כזה, לשם יופי וכדומה וכנז"ל, ואין להאריך בכאן יותר מזה.

3. הפרייה חוץ-גופית

1. שו"ת יביע אומר חלק ח – אה"ע סימן כא

ב"ה. י"א מנחם – אב תשל"ח לפ"ק.

נשאלתי אודות זוג נשוי זה שנים רבות, והם חשוכי בנים ולא זכו להבנות כלל. וקבעו הרופאים כי אי אפשר בשום פנים שהאשה תוכל להכנס להריון באורח נורמלי, מפני שהחצוצרות שלה סתומות ואין הזרע של הבעל יכול לחדור אל הביצית של האשה להפרותה, ולכן לדעתם אין תקנה אלא על ידי נטילת ביצית מן האשה ע"י ניתוח קל, ומניחים אותה במבחנה, ואחר טיפול במעבדה, מפרים אותה בזרעו של הבעל, ולאחר מכן משתילים אותה ברחם האשה, ואחר תקופת ההריון יולדת. והשאלה נשאלת… והאם הדבר מותר כשהרופאים קובעים שאין שום אפשרות כלל לזוג להבנות בדרך אחרת? ולרוב הטירדות אשיב בקצרה.

ז) מסקנא דדינא לגבי תינוק מבחנה שנראה שדינו שוה למה שהתירו האחרונים להתיר הזרקת זרע הבעל לרחם האשה, כשאי אפשר בשום פנים לאשה להכנס להריון באופן אחר, כדרך כל הארץ. וצריך להשגיח מאד שלא יוחלף זרע הבעל בזרע של איש אחר, ומה טוב שיהיה הדבר על ידי שני רופאים דתיים בהשגחה מלאה משעת הוצאת הזרע עד הכנסתו לתוך הרחם. וראיתי למי שכתב לחלק ולאסור בנ"ד, ולא מצאתי יסוד נכון לחלק בזה. ואח"כ שמעתי שכן התירו כמה גדולים בדורינו. והשי"ת יאיר עינינו בתוה"ק אמן.

2. שו"ת ציץ אליעזר, חלק ט"ו, סימן מה

(א) ראשית דבר, זאת לדעת כי גם בהזרעה מלאכותית מש"ז =משכבת זרע= של הבעל אל תוך רחמה של האשה, שהוא קיל בהרבה מבחינת ההלכה מהפרייה מלאכותית מחוץ לרחם נשוא – דיוננו, בכל זאת רבו גם רבו בה בספרות ההלכה חילוקי שיטות ודיעות… מובן לפי זה מאיליו כי גם במקרה שתיתכן צידוד היתר להפרייה בתוך מבחנה נשוא – נידוננו, אבל כל ההגבלות האמורות חלות גם על זה (ולמעשה לא תיתכן צידוד היתר וכדלקמן)…

ואגב נדהמתי וחיל ורעדה אחזתני לקרוא במכתב כבו', שכותב כאל דבר הפשוט, שהגם שבמשרד הבריאות אינם אוסרים בהפרייה מלאכותית מהסוג המקובל מזרע של תורם זר, וכי ההפרייה מבוסס על שימוש בזרע זר במזרק במקרה של אשה אשר בעלה עקר, אבל כאן, במקרה שלפנינו, קבעו שפעולה כזאת תעשה אך ורק בביצית וזרע מבעל ואשה ולא תתכן הפרייה כזאת מזרע של תורם זר…

ועתה אשאלה למר: איך אפשר לסמוך על הבטחתם של כאלה (גם אם לפנים ישתפו בועדתם איזה רב) שבהפרייה – במבחנה כן יפקחו שהפעולה תעשה אך ורק בביצית וזרע מבעל ואשה? הא שוא ושקר הבטחתם זאת, ומאן דעביד הא עביד הא, ובא זה רק כדי להבטיח את עצמם מסערה ציבורית… ובהפרייה במבחנה הרי פריצת הפיקוח הוא הרבה יותר קל מפריצת פיקוח בהזרעה מלאכותית בהיות והמבחנה נשארת בידיהם של המטפלים זמן ממושך [עיין עוד לקמן מזה].

(ב) …לאמיתו של דבר נראה… [ש]דין ההפרייה המלאכותית הוא הרבה חמור מדין ההזרעה המלאכותית עד שלא ניתן כלל להשוותם אהדדי, וכמה פנים לדבר.

ראשית, בהזרעה מלאכותית זרע הבעל מוכנס לתוך רחמה של האשה, ובין אם הפעולה מצליחה והאשה מתעברת מזה ובין אם אינה מצליחה, בכל אופן שהוא אין כאן הוצאת זרע לבטלה בהיות והכל הוכנס אל תוך הרחם, ודינו של זה כדין כל אלה שחיים עם נשותיהם באופן טבעי ולא מולידים, אבל בהפרייה מלאכותית בתוך מבחנה הרי אם הפעולה איננה מצליחה ולא חלה הפרייה, הא יוצא שהבעל הוציא זרע לבטלה על העצים ועל האבנים. ואפילו כשכן מתהוה הפרייה הרי זה רק מתא אחד של זרע בלבד המתחבר עם הביצית של האשה, והיתר נשאר שפוך לבטלה על פני החוץ (גם מי יודע ומי יד לידינו יתקע שלא ישתמשו בנשאר לצורך אשה אחרת, ויהא זה גם של יהודי החרד לדבר ה' שאילו היה נודע לו מזאת לא היה מוצא מנוח לנפשו), בניגוד להזרעה מלאכותית שאיך שהוא הכל נשאר ברחם האשה… באופן שיוצא לנו, כי בהפרייה מלאכותית בתוך מבחנה עובר הבעל על איסור חמור של הוצאת זרע לבטלה, ועל כן אין להורות היתר בזה.

קיים הבדל ומרחק גדול בין הזרעה לבין הפרייה, והוא זה, דבהזרעה מלאכותית הרי ההזרעה נעשית באופן ישיר באותו מקום שנעשית ההזרעה הטבעית, ורק בגלל איזה עיכוב מצד הבעל (או מצד האשה) כנז', באים לעזרתו, וזרעו מוזרק ומוחדר אל תוך רחמה של האשה באמצעים מלאכותיים, ולאחר מיכן תהליך ההפרייה ברחם האשה וכו' הוא כתהליך רגיל וטבעי של הריון… משא"כ בהפרייה מלאכותית בתוך מבחנה הא משנים בזה סדרי בראשית, את זרע הבעל מזריעים לא אל רחם האשה אלא אל תוך מבחנה, ומצד האשה אין גם כן הזרעה, אלא באמצעים כירורגיים (על ידי ביצוע ניתוח קל) מוציאים ביצית משחלה ומניחים אותה גם כן במבחנה, ומחוץ לגוף האשה, שם במבחנה במקום שאין בו ענין כלל של התייחסות, הוא שמתרחש תהליך ההפרייה, והביצית המופראת מתחלקת שם מספר פעמים, ורק לאחר מספר חלוקות (כעבור מספר ימים או שבוע ויותר) כאשר ההפרייה מובטחת כבר, רק אז היא מושתלת ברחם האשה, ויוצא שאין כאן הזרעה כדרכה לא מצד האיש ולא מצד האשה, דשניהם נזרעים על ידי צד שלישי אל תוך מבחנה…

(ד) ויש אפילו מקום לומר, ובמיוחד בקשר לביצית האשה (ובמיוחד דמיוחד בנוגע לתינוק – דבמבחנה היכא שכל ההריון נעשה גם מחוץ לגוף האשה, עיין לקמן), דמכיון שדרכה הטבעית של הביצית להיות מחוברת לגוף האשה ולפרות שם, אם כן ברגע שתולשים אותה מגופה ומנתקים אותה ממקום גידולה מתבטל הקשר היחסי בינה לבין האשה… ובפרט דכאשר אנו קוראים כבר, דסופו של תהליך זה של הפרייה מלאכותית במבחנה להביא בכנפיו, במוקדם או במאוחר, גם לידי יצירת ילד במבחנה זאת אומרת: שכל ההריון יעשה ויגמר גם כן מחוץ לגוף האשה אלא במבחנה עצמה תוך יצירת תנאי – רחם בו, ולאחר מיכן במחשבה להביא גם לידי מבצע מדהים הנקרא בשם תכפול – האדם ללא זיווגם של שני תאי – מין אלא על ידי נטילת גרעין של תא בגוף האדם והחדרתו לתוך תא של ביצית אשר גרעינה סולק, ואז מנגנון התכפול של התא הרגיל יפעל והתא יתחלק עוד ועוד ויתפתח עובר, וזה שמו שיקרא לו יצירה ביולוגית מלאה של יצור אנושי לפי תכנית מוכנה מראש, המוציאה לפועל תכונות נדרשות ורצויות על ידי היוצרים, ואם כן הלזה יקרא ילודים שהתייחסות מלאה להם אחרי מולידיהם ושרוצים לייחסם אחריהם? וזאת מלבד מה שסילוף יצירתם והבאתם לעולם בצורה כזאת הוא דבר אשר יגרום הרס ואבדון לדמות היצירה האנושית ואנדרלמוסיה תשרור בכל בעית הילודה שתתהפך למעבדה חסר גוון אנושי, כאשר כבר התעוררו להתריע על כך גם מקרב אנשי המדע והביעו חרדתם העמוקה לקראת הצפוי בבאות, הרי יקום דור אשר כל רואיו יפטיר עליו ויאמר: חדשים מקרוב באו לא שערום אבותינו לראות מין יצורים כאלה כמעט חסרי בחירה וגולמי – אדם, וכחסרי יחוס – אבות, והדבר יגרום בעקיפין גם לידי החדרת כפירה בקרב ההמונים הפשוטים בשטחים שונים רח"ל שאין ברצוני לפורטן כאן, ואחריתה מי ישורנו.

(ה) שלישית, כאשר כבר הזכרתי בדברי, הפרייה מלאכותית – במבחנה חמורה פי כמה מהזרעה מלאכותית אל רחם האשה גם מבחינה עובדתית, והוא זה!

בשלמא בהזרעה מלאכותית היכא שהביצוע של ההזרקה אל תוך רחמה של האשה נעשית מיד ובסמוך להוצאת הזרע מהבעל אפשר עוד בעינא פקיחא לשמור ולהשגיח שלא יערבו בזרע זה של הבעל גם זרע של גבר זר, וכן שלא יקחו שארית – מזרע זה כדי להזריק לאשה אחרת.

אבל בהפרייה מלאכותית אל תוך מבחנה אין כמעט כל אפשרות כזאת של השגחה כנז', דהרי לאחר שהזרע והביצית של בני הזוג מוצאים מהם, המה נלקחים כדי לתתם אל תוך מבחנה… ואם כן נעלה מכל ספק שבמצב כזה לפנינו בקעה פתוחה ושדה פרוצה, פירצה הקוראת לגנב – בדמות ובשם הרפואה והמדע – לעשות כטוב בעיניו באורה כבחשיכה, הן לפניהם והן לאחריהם, ובהשקטת מצפון שפועל ועושה זאת למען קידום והתפתחות המדע כביכול, וכל השגחה ולו הטובה ביותר לא תהא בה ערובה בטוחה במאה אחוז שלא יחליפו ולא ימירו זרע אחר במקום זרע זה, וכן שלא יבואו לאחר מיכן להשתיל ביצית וזרע של זוג זה אל תוך רחמה של אשה אחרת פנויה או אשת איש…

(ו) לאור כל האמור בדברינו עד כה נלענ"ד להלכה דאין להתיר בשום פנים את ההפרייה המלאכותית במבחנה…

4. שיבוט (שיכפול)

רמב"ן ויקרא יט, יט

והטעם בכלאים, כי השם ברא המינים בעולם, בכל בעלי הנפשות בצמחים ובבעלי נפש התנועה, ונתן בהם כח התולדה שיתקיימו המינים בהם לעד כל זמן שירצה הוא יתברך בקיום העולם. וצוה בכחם שיוציאו למיניהם ולא ישתנו לעד לעולם, שנאמר בכולם "למינהו" (בראשית א), והוא סיבת המשכב שנרביע בהמות זו עם זו לקיום המינין כאשר יבואו האנשים על הנשים לפריה ורביה. והמרכיב שני מינין, משנה ומכחיש במעשה בראשית, כאילו יחשוב שלא השלים הקב"ה בעולמו כל הצורך ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו של עולם להוסיף בו בריות. והמינים בבעלי חיים לא יולידו מין משאינו מינו, וגם הקרובים בטבע שיולדו מהם כגון הפרדים יכרת זרעם כי הם לא יולידו. והנה מצד שני הדברים האלה, פעולת ההרכבה במינים דבר נמאס ובטל…

ספר החינוך מצוה סב – שלא להחיות מכשף

משרשי המצוה, שידוע כי ענין הכשוף דבר רע עד מאוד וגורם כמה תקלות לבני אדם, איני צריך להאריך בו שידועים הדברים. ועל כן נצטוינו לסלק מן העולם המשתדל בזה, לפי שהוא בא כנגד חפץ השם, שהוא חפץ בישובו ושיתנהג הכל בדרך הטבע שהוטבע בתחילת הבריאה, וזה בא לשנות הכל.

וענין הכישוף הוא לפי דעתי כן, שהשם ברוך הוא שם בתחילת הבריאה לכל דבר ודבר מדברי העולם טבע לפעול פעולתו טובה וישרה לטובת בני העולם אשר ברא, וציוה כל אחד לפעול פעלו למינהו, כמו שכתוב בפרשת בראשית [א', י"ב ואילך] למינהו על הנבראים, וגם על כל אחד ואחד המשיל כח מלמעלה להכריחו על מעשהו, כמו שאמרו זכרונם לברכה [בראשית רבה פרשה י', ו'] אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה שאומר לו גדל. ומלבד פעולתן שעושה כל אחד ואחד בטבעו, יש להם פעולה אחרת בהתערבם מין מהן עם מין אחר, ובמלאכת התערובות יש בה צדדין שלא הורשו בני אדם להשתמש בהן, כי יודע אלהים שסוף המעשה היוצא לבני אדם באותן צדדין רע להן ומפני זה מנעם מהם. וזהו אמרם זכרונם לברכה דרך כלל, כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי [שבת דף ס"ז ע"א], כלומר אין לאסרו מפני צד כישוף, אחר שיש תועלת בו מצוי בנסיון באמת אין זה מן הצדדין האסורין, כי לא נאסרו רק מצד הנזק שבהן. ועוד יש באותן צדדי התערובות והתחבולות האסורות לעשות ענין אחר שנאסרו בעבורו, לפי שכח אותו התערובת עולה כל כך שמבטל מפעולתו לפי שעה כח המזל הממונה על שני המינין, והמשל על זה, כמו שאתה רואה שהמרכיב מין בשאינו מינו יחדשו לברוא מין שלישי, נמצא שביטלה ההרכבה כח שניהם. ועל כן נמנענו מהעלות על רוחנו אף כי נעשה בידינו דבר שמראה בנו רצון להחליף דבר במעשי האל השלמות. ואפשר שיעלה בידינו מזה רמז משרשי כלאי זרעים ובהמה ושעטנז, ובמקומם נאריך בם בעזרת השם. וזהו שאמרו זכרונם לברכה [סנהדרין דף ס"ז ע"ב] למה נקרא שמם כשפים, שמכחישין פמליא של מעלה ושל מטה. כלומר שכוחן עולה לפי שעה יותר מכח הממונים עליהם, וראה כיוון דבריהם ז"ל שאמרו פמליא של מעלה ולא אמרו גזירת מעלה, לפי שהשם ברוך הוא הוא גזרו ורצה מתחילת הבריאה להיות הפעולה הזאת יוצאת מבין

שניהם בהתערבם, ובו תוכחת מגולה אל הממונים עליהם, אבל אמרו שכח הפמליא מוכחש מכל מקום. ומי שקרבת שכלו באור פני מלך, וכח זכותו יעלה על כח הממונים, לא יירא המעשה הזה והכחשותיו, כמו שמצינו בגמרא במסכת שבת שאמר החכם אל המכשפה.

בבלי, סנהדרין סה, ב

אמר רבא: אי בעו צדיקי ברו עלמא, שנאמר כי עונותיכם היו מבדלים וגו'. רבא ברא גברא, שדריה לקמיה דרבי זירא. הוה קא משתעי בהדיה, ולא הוה קא מהדר ליה. אמר ליה: מן חבריא את, הדר לעפריך. רב חנינא ורב אושעיא הוו יתבי כל מעלי שבתא ועסקי בספר יצירה, ומיברו להו עיגלא תילתא, ואכלי ליה.

[רש"י, שם: אי בעו צדיקי – להיות נקיים מכל עון.  הוו ברו עלמא שנאמר כי אם עונותיכם היו מבדילים – הא אם לא היו בהם עונות אין כאן הבדלה.  ברא  גברא – על ידי ספר יצירה שלמדו צרוף אותיות של שם.  ולא היה מהדר ליה – שלא היה בו דבור.  מן חבריא – הנבראים על ידי החברים אתה]

בבלי, סנהדרין סז, ב

אמר רבי יוחנן: למה נקרא שמן כשפים – שמכחישין פמליא של מעלה. +דברים ד'+ אין עוד מלבדו, אמר רבי חנינא: אפילו לדבר כשפים. ההיא איתתא דהות קא מהדרא למשקל עפרא מתותי כרעיה דרבי חנינא. אמר לה: אי מסתייעת – זילי עבידי, אין עוד מלבדו כתיב. איני, והאמר רבי יוחנן: למה נקרא שמן מכשפים – שמכחישין פמליא של מעלה! – שאני רבי חנינא דנפיש זכותיה. אמר רבי אייבו בר נגרי אמר רבי חייא בר אבא: בלטיהם – אלו מעשה שדים, בלהטיהם – אלו מעשה כשפים, וכן הוא אומר +בראשית ג'+ ואת להט החרב המתהפכת. אמר אביי: דקפיד אמנא – שד, דלא קפיד אמנא – כשפים. אמר אביי: הלכות כשפים כהלכות שבת, יש מהן בסקילה, ויש מהן פטור אבל אסור, ויש מהן מותר לכתחלה. העושה מעשה – בסקילה, האוחז את העינים – פטור אבל אסור, מותר לכתחלה – כדרב חנינא ורב אושעיא. כל מעלי שבתא הוו עסקי בהלכות יצירה, ומיברי להו עיגלא תילתא ואכלי ליה.

[רש"י, שם: עסקי בהלכות יצירה – וממילא אברו להו עגלא תילתא על ידי שהיו מצרפים אותיות השם שבהם נברא העולם, ואין כאן משום מכשפות דמעשה הקדוש ברוך הוא הן, על ידי שם קדושה שלו הוא]

                            5. משאבים מוגבלים וקדימויות בטיפול רפואי

1. תלמוד בבלי מסכת גיטין דף מה עמוד א

מתני'. אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם; ואין מבריחין את השבויין, מפני תיקון העולם; רשב"ג אומר: מפני תקנת השבויין.

גמ'. איבעיא להו: האי מפני תיקון העולם – משום דוחקא דצבורא הוא, או דילמא משום דלא לגרבו ולייתו טפי? ת"ש: דלוי בר דרגא פרקא לברתיה בתליסר אלפי דינרי זהב. אמר אביי: ומאן לימא לן דברצון חכמים עבד? דילמא שלא ברצון חכמים עבד.

[רש"י, שם:  מפני דוחקא דציבורא הוא – אין לנו לדחוק הצבור ולהביאו לידי עניות בשביל אלו.  או דילמא – דלא ימסרו עובדי כוכבים נפשייהו וליגרבו ולייתו טפי מפני שמוכרין אותן ביוקר ונפקא מינה אם יש לו אב עשיר או קרוב שרוצה לפדותו בדמים הרבה ולא יפילהו על הצבור.    בתליסר אלפי דינרי – אלמא משום דוחקא דציבורא הוא].

2. שולחן ערוך יורה דעה סימן רנב סעיף ד

אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהם, מפני תיקון העולם, שלא יהיו האויבים מוסרים עצמם עליהם לשבותם. אבל אדם יכול לפדות את עצמו בכל מה שירצה. וכן לת"ח, או אפילו אינו ת"ח אלא שהוא תלמיד חריף ואפשר שיהיה אדם גדול, פודים אותו בדמים מרובים.

3. ש"ך, שם, ס"ק ד

אין פודין את השבויים כו' – משמע אפי' קרובו אין לפדות ביותר מכדי דמיו מפני תיקון עולם, וכן משמע מדמסיים: אבל יכול לפדות את עצמו כו', משמע דוקא עצמו. אבל הב"ח פסק, דרשאי לפדותו יותר מכדי דמיהן, בין לבתו וקרוביו וכל אדם ואין מוחין, כיון דליכא דוחקא דצבורא, וכ"ש דאין מוחים כשבא לפדות את אשתו, אלא דאין מחייבין לפדות את אשתו ביותר מכדי דמיה, וכן עמא דבר ע"כ.

4. פתחי תשובה יורה דעה סימן רנב ס"ק ד

עי' באשל אברהם בשם שו"ת נחלה ליהושע, דבמקום דאיכא למיחש לקטלא פודין. ועיין בתשובת יד אליהו סימן מ"ג שלא כתב כן, אלא דאפילו בעומד להריגה – אין פודין יותר מכדי דמיו…

בתשובת כנסת יחזקאל סימן ל"ח השיג עליהם, משום דהאי תירוצא דסכנת נפשות לא שייך אלא אם טעמא משום דוחקא דצבורא, אבל לטעמא דלא לגרבי הסברא להיפך, דאם בס"נ פודין, ירצו להרוג את השבוים כדי שיפדו יותר מכ"ד, וגם יגרבו וירצו להרוג, וא"כ לפמ"ש הרמב"ם והש"ע טעמא דלא לגרבי שפיר כתב מהר"ם לובלין, שאין הקהל צריכין מטעם א"פ את השבוים אף בס"נ יותר מכ"ד…

5. תלמוד בבלי מסכת נדרים דף פ עמוד ב

מעיין של בני העיר, חייהן וחיי אחרים – חייהן קודמין לחיי אחרים, בהמתם [ובהמת אחרים – בהמתם] קודמת לבהמת אחרים, כביסתן וכביסת אחרים – כביסתן קודמת לכביסת אחרים, חיי אחרים וכביסתן – חיי אחרים קודמין לכביסתן, רבי יוסי אומר: כביסתן קודמת לחיי אחרים…

[ר"ן, שם:  מעיין של בני העיר – היוצא בעיר חייהן וחיי אחרים חייהן קודמין לחיי אחרים שאם אינו מספיק לשתיית כולן שתייתן קודמת דחייהן קודמין כדדרשינן בריש פרק איזהו נשך (ב"מ סב) מדכתיב וחי אחיך עמך.  חיי אחרים וכביסתן – בני עיר אחרת צריכין אותו לשתייתן ובני אותה העיר לכביסתן בלבד חיי אחרים קודמין בני עיר אחרת קודמין לשתייתן מפני שיש בהן חיי נפש מה שאין כן בכביסה.   רבי יוסי אומר כביסתן של אותה העיר קודמת לשתייתן של בני עיר אחרת – דסבירא ליה לרבי יוסי דכיון דבמניעת כביסה איכא צערא טובא חיי נפש הוא].

6. תלמוד בבלי מסכת יבמות דף עט עמוד א

+שמואל ב' כ"א+ ויקח המלך את שני בני רצפה בת איה אשר ילדה לשאול את ארמוני ואת מפיבושת ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל בן ברזילי המחולתי. מאי שנא הני? אמר רב הונא: העבירום לפני ארון, כל שארון קולטו – למיתה, כל שאין ארון קולטו – לחיים. מתיב רב חנא בר קטינא: +שמואל ב' כ"א+ ויחמול המלך על מפיבושת בן יהונתן בן שאול! שלא העבירו. וכי משוא פנים יש בדבר? אלא שהעבירו וקלטו, ובקש עליו רחמים ופלטו. ואכתי משוא פנים יש בדבר! אלא שבקש רחמים שלא יקלטנו הארון.

[רש"י, שם:  ויחמול המלך – ואי בארון תליא מילתא כיון דלא קלטו ארון מהו חמלתו של דוד ומשני שלא העבירו.  וכי משוא פנים יש בדבר – וכי היה לו לדוד לישא פנים בדיני נפשות היה לו להעביר את כולן.  ואכתי משוא פנים יש בדבר – הואיל וקלטו ארון לא היה לו להמית אחר תחתיו].

7. שו"ת מהר"י בן לב חלק ב סימן מ

ראובן היה לו אהבה עם השרים ויועצי המלכות ולפעמים היו תופשין מחמת המלכות לקצת יהודים עשירים והיו כותבין לשראפי"ש או לשאר אומניות כמנהג המלכות הלז וזה היהודי שיש לו אהבה עם השרים יש לאל ידו להציל איזה יהודי מאותה הצרה אבל ירא לנפשו שאם יציל לשמעון יקחו ללוי תחתיו, מאן לימא ליה דדמא דשמעון סומק טפי דילמא דמא דלוי סומק טפי ועל זה שאל אם הרשות בידו להציל לשמעון מצרתו:

תשובה. עיקרא דהאי מילתא איתא ביבמות פ' הערל [דף עט] אמרינן התם מאי שנא הני אמר רב הונא העבירום לפני הארון כל שהארון קולטו למיתה כל שאין הארון קולטו לחיים מתיב רב חנה בר בזנא ויחמול המלך על מפיבושת בן יהונתן בן שאול שלא העבירו וכי משוא פנים יש בדבר אלא שהעבירו וקלטו ובקש רחמים ופלטו ואכתי משוא פנים יש בדבר אלא שבקש רחמים שלא יקלטנו הארון מהך שמעינן בנדון דידן שאם כבר כתבו ליהודי אחד לשאראף ותפשו אותו והדבר ידוע שאם ימלט זה שיקחו אחר תחתיו אין להשתדל להצילו אבל אם יצאה גזרה לקחת קצת יהודים לאומנות המלך לשראף וכיוצא בו הרשות נתונה להשתדל להציל לכל מי שירצה והאי דכתבי' דאם כבר נכתב למלכות דאסור להשתדל להצילו כיון דמנהג הוא לקחת אחר תחתיו היינו דוקא היכא דהוי ודאי דלית ספיקא אבל היכא דאיכא ספיקא די עידנא ישתנה ויעבור זעם ולא יקחו אחר תחתיו אין ספק מוציא מידי ודאי ובנדון דידן הא חזינן דרבים נצולו ולא לקחו אחרים במקומם ומשום הכי מילתא דפשיטא הוא דכל המציל אינו מפסיד אדרבה מצוה רבה קא עביד…

5. משאבים מוגבלים וקדימויות בטיפול רפואי

1. תלמוד בבלי מסכת גיטין דף מה עמוד א

מתני'. אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם; ואין מבריחין את השבויין, מפני תיקון העולם; רשב"ג אומר: מפני תקנת השבויין.

גמ'. איבעיא להו: האי מפני תיקון העולם – משום דוחקא דצבורא הוא, או דילמא משום דלא לגרבו ולייתו טפי? ת"ש: דלוי בר דרגא פרקא לברתיה בתליסר אלפי דינרי זהב. אמר אביי: ומאן לימא לן דברצון חכמים עבד? דילמא שלא ברצון חכמים עבד.

[רש"י, שם:  מפני דוחקא דציבורא הוא – אין לנו לדחוק הצבור ולהביאו לידי עניות בשביל אלו.  או דילמא – דלא ימסרו עובדי כוכבים נפשייהו וליגרבו ולייתו טפי מפני שמוכרין אותן ביוקר ונפקא מינה אם יש לו אב עשיר או קרוב שרוצה לפדותו בדמים הרבה ולא יפילהו על הצבור.    בתליסר אלפי דינרי – אלמא משום דוחקא דציבורא הוא].

2. שולחן ערוך יורה דעה סימן רנב סעיף ד

אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהם, מפני תיקון העולם, שלא יהיו האויבים מוסרים עצמם עליהם לשבותם. אבל אדם יכול לפדות את עצמו בכל מה

עי' באשל אברהם בשם שו"ת נחלה ליהושע, דבמקום דאיכא למיחש לקטלא פודין. ועיין בתשובת יד אליהו סימן מ"ג שלא כתב כן, אלא דאפילו בעומד להריגה – אין פודין יותר מכדי דמיו…

בתשובת כנסת יחזקאל סימן ל"ח השיג עליהם, משום דהאי תירוצא דסכנת נפשות לא שייך אלא אם טעמא משום דוחקא דצבורא, אבל לטעמא שירצה. וכן לת"ח, או אפילו אינו ת"ח אלא שהוא תלמיד חריף ואפשר שיהיה אדם גדול, פודים אותו בדמים מרובים.

3. פתחי תשובה יורה דעה סימן רנב ס"ק ד דלא לגרבי הסברא להיפך, דאם בס"נ פודין, ירצו להרוג את השבוים כדי שיפדו יותר מכ"ד, וגם יגרבו וירצו להרוג, וא"כ לפמ"ש הרמב"ם והש"ע טעמא דלא לגרבי שפיר כתב מהר"ם לובלין, שאין הקהל צריכין מטעם א"פ את השבוים אף בס"נ יותר מכ"ד…

4. תלמוד בבלי מסכת נדרים דף פ עמוד ב

מעיין של בני העיר, חייהן וחיי אחרים – חייהן קודמין לחיי אחרים, בהמתם [ובהמת אחרים – בהמתם] קודמת לבהמת אחרים, כביסתן וכביסת אחרים – כביסתן קודמת לכביסת אחרים, חיי אחרים וכביסתן – חיי אחרים קודמין לכביסתן, רבי יוסי אומר: כביסתן קודמת לחיי אחרים…

[ר"ן, שם:  מעיין של בני העיר – היוצא בעיר חייהן וחיי אחרים חייהן קודמין לחיי אחרים שאם אינו מספיק לשתיית כולן שתייתן קודמת דחייהן קודמין כדדרשינן בריש פרק איזהו נשך (ב"מ סב) מדכתיב וחי אחיך עמך.  חיי אחרים וכביסתן – בני עיר אחרת צריכין אותו לשתייתן ובני אותה העיר לכביסתן בלבד חיי אחרים קודמין בני עיר אחרת קודמין לשתייתן מפני שיש בהן חיי נפש מה שאין כן בכביסה.   רבי יוסי אומר כביסתן של אותה העיר קודמת לשתייתן של בני עיר אחרת – דסבירא ליה לרבי יוסי דכיון דבמניעת כביסה איכא צערא טובא חיי נפש הוא].

5. תלמוד בבלי מסכת יבמות דף עט עמוד א

+שמואל ב' כ"א+ ויקח המלך את שני בני רצפה בת איה אשר ילדה לשאול את ארמוני ואת מפיבושת ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל בן ברזילי המחולתי. מאי שנא הני? אמר רב הונא: העבירום לפני ארון, כל שארון קולטו – למיתה, כל שאין ארון קולטו – לחיים. מתיב רב חנא בר קטינא: +שמואל ב' כ"א+ ויחמול המלך על מפיבושת בן יהונתן בן שאול! שלא העבירו. וכי משוא פנים יש בדבר? אלא שהעבירו וקלטו, ובקש עליו רחמים ופלטו. ואכתי משוא פנים יש בדבר! אלא שבקש רחמים שלא יקלטנו הארון.

[רש"י, שם:  ויחמול המלך – ואי בארון תליא מילתא כיון דלא קלטו ארון מהו חמלתו של דוד ומשני שלא העבירו.  וכי משוא פנים יש בדבר – וכי היה לו לדוד לישא פנים בדיני נפשות היה לו להעביר את כולן.  ואכתי משוא פנים יש בדבר – הואיל וקלטו ארון לא היה לו להמית אחר תחתיו].

7. שו"ת מהר"י בן לב חלק ב סימן מ

ראובן היה לו אהבה עם השרים ויועצי המלכות ולפעמים היו תופשין מחמת המלכות לקצת יהודים עשירים והיו כותבין לשראפי"ש או לשאר אומניות כמנהג המלכות הלז וזה היהודי שיש לו אהבה עם השרים יש לאל ידו להציל איזה יהודי מאותה הצרה אבל ירא לנפשו שאם יציל לשמעון יקחו ללוי תחתיו, מאן לימא ליה דדמא דשמעון סומק טפי דילמא דמא דלוי סומק טפי ועל זה שאל אם הרשות בידו להציל לשמעון מצרתו:

תשובה. עיקרא דהאי מילתא איתא ביבמות פ' הערל [דף עט] אמרינן התם מאי שנא הני אמר רב הונא העבירום לפני הארון כל שהארון קולטו למיתה כל שאין הארון קולטו לחיים מתיב רב חנה בר בזנא ויחמול המלך על מפיבושת בן יהונתן בן שאול שלא העבירו וכי משוא פנים יש בדבר אלא שהעבירו וקלטו ובקש רחמים ופלטו ואכתי משוא פנים יש בדבר אלא שבקש רחמים שלא יקלטנו הארון מהך שמעינן בנדון דידן שאם כבר כתבו ליהודי אחד לשאראף ותפשו אותו והדבר ידוע שאם ימלט זה שיקחו אחר תחתיו אין להשתדל להצילו אבל אם יצאה גזרה לקחת קצת יהודים לאומנות המלך לשראף וכיוצא בו הרשות נתונה להשתדל להציל לכל מי שירצה והאי דכתבי' דאם כבר נכתב למלכות דאסור להשתדל להצילו כיון דמנהג הוא לקחת אחר תחתיו היינו דוקא היכא דהוי ודאי דלית ספיקא אבל היכא דאיכא ספיקא די עידנא ישתנה ויעבור זעם ולא יקחו אחר תחתיו אין ספק מוציא מידי ודאי ובנדון דידן הא חזינן דרבים נצולו ולא לקחו אחרים במקומם ומשום הכי מילתא דפשיטא הוא דכל המציל אינו מפסיד אדרבה מצוה רבה קא עביד…

6. קדימויות בטיפול רפואי (המשך)

1. משנה, הוריות ג, ז-ח

האיש קודם לאשה להחיות ולהשיב אבדה… כהן קודם ללוי לוי לישראל ישראל לממזר וממזר לנתין ונתין לגר וגר לעבד משוחרר אימתי בזמן שכולן שוין אבל אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ.

2. ש"ך, יורה דעה רנא, ס"ק יא

והא דתנן בסוף הוריות האיש קודם לאשה להחיות ולהשיב אבידה והאשה קודמת לאיש לכסות כו' צריך לומר דלהחיות היינו להצילם אם הם טובעים בנהר וכה"ג אבל אכילה לאו בכלל להחיות הוא אלא דינן כדין הכסות.

3. שו"ת ציץ אליעזר חלק י"ח סימן א

ולשון המשנה בהוריות שכתוב: האיש קודם לאשה "להחיות", יש מקום נמי לפרש שהמדובר לא בפיקוח נפש ממש, אלא שהמדובר הוא באת מי להקדים יותר לתת לו מזון לחיותו, ומכיון שאין כאן פיקו"נ ממש לכן ראוי חכמים לקבוע בזה את ההלכה להקדים את האיש להאשה. 

4. שו"ת ציץ אליעזר, חלק י"ח, סימן סט

א) כבו' מתקשה על מנהג העולם בסדר קבלת חולים אצל רופאים, והוא, כששני חולים באים בבת אחת לרופא ושניהם שוים בחומרת מחלתם ומצבם, לכאורה על הרופא לטפל בהם לפי סדר העדיפויות המובאים במשנה בסוף הוריות ד' י"ג ע"א, ומנהג העולם לא כן אלא שבדרך כלל הולכים לפי התור וכל הקודם זכה…

מה שמקדימים לבוא לפני בוא הרופא ותופסים תור, אין לזה משמעות וחלות לפי ההלכה, ואין קונים עי"ז שום זכות להיות קודם תחילה, אלא התור האמיתי בזה מתחיל עם הופעת הרופא בקליניקה והכנתו לטפל בחולים שלפניו, ואם בשעת הופעתו של הרופא והכנתו לכך נמצאים כבר למשל עשרה חולים שבאו בזא"ז, בכל זאת נקראים כולם כבאו בבת אחת, ולמי שירצה הרופא יקדים בטיפול. והקביעות לפי התור מתחיל רק לאחר מיכן והמאחרים לבוא מאז, עליהם לחכות כבר לפי התור מאז הופעתו של הרופא.

הוה אומר שענין קביעה לפי התור שנוהגים עוד לפני הופעת הרופא הוא רק ענין הנובע מכח תקנה והסכמה ציבורית בשתיקה כהודאה כדי שלא יבואו להתקוטט, ודינו ככל שאר הסכמות ותקנות בסדרי חברה וטובתה, אשר חלים גם כאשר מבחינת ההלכה אין לזה אחיזה, כמבואר בדברי הפוסקים במקומות שונים.

וממילא יתכן שזה לא חל לגבי רופא שעונה בפרטיות בביתו ובקליניקה הפרטית שלו. ואת כל החולים שמוצא שם עם הופעתו והכנתו לטיפול בהם יכול לחשוב אותם כבאו בבת אחת ולהקדים לענות למי שירצה תחילה. 

5. ספרא, בהר, פרשה ה, (ג)

וחי אחיך עמך, זו דרש בן פטורי שנים שהיו הולכים במדבר ואין ביד אחד אלא קיתון של מים אם שותהו אחד מגיע ליישוב ואם שותים אותו שנים שניהם מתים, דרש בן פטירי ישתו שתיהם וימותו שנאמר וחי אחיך עמך, אמר לו ר"ע וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חבירך.

6. שו"ת בנין ציון סימן קעה

(השואל) גרסינן בב"מ דף ס"ב שנים שהיו מהלכים בדרך וביד א' קיתון של מים וכו' עד שבא ר"ע ולמוד /ולימד/ וחי אחיך עמך חייך קודמין לחיי חברך והנה הרי"ף והרא"ש הביאו ברייתא זו בהלכותיהם ובלי ספק שהלכה כר"ע מחבירו אבל חפשתי בהרמב"ם בה' רוצח ובשאר מקומות הנוגעים לענין זה ולא מצאתי שהעתיק דין זה וצ"ע טובא שלא זו בלבד שדרכו להעתיק כל הדינים אף שלא נהגו כעת אף זו שהדין הזה יארע ג"כ בימינו לפעמים בעוברי ימים כידוע…

(המשיב) ואם שע"כ מסברא אמרינן כחד מינייהו מכ"מ אין הכרע מתוך הסוגיא והרי ידוע שהרמב"ם לא מביא רק מה שמבואר בגמרא.

7. שו"ת אגרות משה חלק חו"מ ב' סימן עג

ובדבר שני חולים, אחד שלפי אומדנא דהרופאים הוא רק ריפוי לחיי שעה להאריך ימיו במה שאפשר להם, ולפעמים הוא רק לסלק ממנו היסורין אבל צריך לטיפול נמרץ, והשני לפי האומדנא שלהם יכולין לרפאותו אבל אין ידוע להם אם יצטרך לטיפול נמרץ כזה שעושין בבית החולים בהיחידה לטפול נמרץ (עמירדזענסי רום), ויש שם רק מטה אחת בהיחידה, מי קודם להכניס לשם לטיפול הנמרץ בתחלה כשבאו בבת אחת, ובדיעבד כשבא רק אחד והכניסוהו ועדיין לא התחילו לטפל בו ובא השני. הנה נראה לע"ד שאם באו שניהם בבת אחת, היינו קודם שהכניסו האחד מהם צריך להכניס בתחלה את מי שלדעת הרופאים הנמצאים שם יכולין לרפאותו אם גם לחולה זה צריך להתחיל תיכף אם יש צורך אף מספק, ואם כבר הכניסו שם את החולה שלדעתם הוא רק לחיי שעה אין מוציאין אותו משם, בין שהכניסוהו כדין מחמת שעדיין לא היה שם חולה השני, ובין שעשו שלא כדין, בין שוגגין או מזידין אין מוציאין אותו משם. והטעם פשוט דודאי חיי הראוי להתרפא ולחיות כל ימי חייו הראוין שיחיה כדרך סתם אינשי עדיפא מאלו שעומדין למות מצד חולי שלהן שלא ידוע להרופאים רפואה למחלתן, אבל זה הוא לעלמא, דלהחולה עצמו ליכא חיוב להציל נפש אחרים בנפשו, וכיון שהכניסוהו להיחידה לרפאותו כבר זכה בהמקום, לא מיבעיא כשהוא משלם בעד הזמן שנמצא בבית החולים, בין שאינו משלם שמרפאין שם בחנם, ואף אם רק לעניים בחנם והוא עני מ"מ כבר קנה במה שהובא שם להיות שם הזמן שצריך להיות שם והשעבודים שיש על ביה"ח והרופאים דשם לרפאותו ואינו מחוייב ואולי גם אסור שיתן את זכותו שעי"ז יחיה החיי שעה שהוא הזמן קצר שאפשר לו לחיות לחולה אחר אף שראוי לחיות כשיתרפא כל ימיו הקבועים לו.

שמואל ב פרק כ

(א) וְשָׁם נִקְרָא אִישׁ בְּלִיַּעַל וּשְׁמוֹ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי אִישׁ יְמִינִי וַיִּתְקַע בַּשֹּׁפָר וַיֹּאמֶר אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה לָנוּ בְּבֶן יִשַׁי אִישׁ לְאֹהָלָיו יִשְׂרָאֵל: (ב) וַיַּעַל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי דָוִד אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי וְאִישׁ יְהוּדָה דָּבְקוּ בְמַלְכָּם מִן הַיַּרְדֵּן וְעַד יְרוּשָׁלִָם:

(ו) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֲבִישַׁי עַתָּה יֵרַע לָנוּ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי מִן אַבְשָׁלוֹם אַתָּה קַח אֶת עַבְדֵי אֲדֹנֶיךָ וּרְדֹף אַחֲרָיו פֶּן מָצָא לוֹ עָרִים בְּצֻרוֹת וְהִצִּיל עֵינֵנוּ: (ז) וַיֵּצְאוּ אַחֲרָיו אַנְשֵׁי יוֹאָב וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי וְכָל הַגִּבֹּרִים וַיֵּצְאוּ מִירוּשָׁלִַם לִרְדֹּף אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי:

(יג) כַּאֲשֶׁר הֹגָה מִן הַמְסִלָּה עָבַר כָּל אִישׁ אַחֲרֵי יוֹאָב לִרְדֹּף אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי: (יד) וַיַּעֲבֹר בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָבֵלָה וּבֵית מַעֲכָה וְכָל הַבֵּרִים ס ויקלהו וַיִּקָּהֲלוּ וַיָּבֹאוּ אַף אַחֲרָיו: (טו) וַיָּבֹאוּ וַיָּצֻרוּ עָלָיו בְּאָבֵלָה בֵּית הַמַּעֲכָה וַיִּשְׁפְּכוּ סֹלְלָה אֶל הָעִיר וַתַּעֲמֹד בַּחֵל וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אֶת יוֹאָב מַשְׁחִיתִם לְהַפִּיל הַחוֹמָה:

(טז) וַתִּקְרָא אִשָּׁה חֲכָמָה מִן הָעִיר שִׁמְעוּ שִׁמְעוּ אִמְרוּ נָא אֶל יוֹאָב קְרַב עַד הֵנָּה וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ: (יז) וַיִּקְרַב אֵלֶיהָ וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַאַתָּה יוֹאָב וַיֹּאמֶר אָנִי וַתֹּאמֶר לוֹ שְׁמַע דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ וַיֹּאמֶר שֹׁמֵעַ אָנֹכִי: (יח) וַתֹּאמֶר לֵאמֹר דַּבֵּר יְדַבְּרוּ בָרִאשֹׁנָה לֵאמֹר שָׁאֹל יְשָׁאֲלוּ בְּאָבֵל וְכֵן הֵתַמוּ: (יט) אָנֹכִי שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל לָמָּה תְבַלַּע נַחֲלַת יְקֹוָק: פ

(כ) וַיַּעַן יוֹאָב וַיֹּאמַר חָלִילָה חָלִילָה לִי אִם אֲבַלַּע וְאִם אַשְׁחִית: (כא) לֹא כֵן הַדָּבָר כִּי אִישׁ מֵהַר אֶפְרַיִם שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי שְׁמוֹ נָשָׂא יָדוֹ בַּמֶּלֶךְ בְּדָוִד תְּנוּ אֹתוֹ לְבַדּוֹ וְאֵלְכָה מֵעַל הָעִיר וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל יוֹאָב הִנֵּה רֹאשׁוֹ מֻשְׁלָךְ אֵלֶיךָ בְּעַד הַחוֹמָה: (כב) וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל כָּל הָעָם בְּחָכְמָתָהּ וַיִּכְרְתוּ אֶת רֹאשׁ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי וַיַּשְׁלִכוּ אֶל יוֹאָב וַיִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר וַיָּפֻצוּ מֵעַל הָעִיר אִישׁ לְאֹהָלָיו וְיוֹאָב שָׁב יְרוּשָׁלִַם אֶל הַמֶּלֶךְ: ס

8. תוספתא, תרומות (ליברמן) ז, כ

סיעה של בני אדם שאמרו להם גוים תנו לנו אחד מכם ונהרגהו ואם לאו הרי אנו הורגין את כולכם יהרגו כולן ואל ימסרו להן נפש אחת מישראל אבל אם ייחדוהו להם כגון שייחדו לשבע בן בכרי יתנו להן ואל יהרגו כולן אמ' ר' יהודה במי דברים אמו' בזמן שהוא מבפנים והן מבחוץ אבל בזמן שהוא מבפנים והן מבפנים הואיל והוא נהרג והן נהרגין יתנוהו להן ואל יהרגו כולן וכן הוא אומ' ותבא האשה אל כל העם בחכמתה וגו' אמרה להן הואיל והוא נהרג ואתם נהרגין תנוהו להם ואל תהרגו כולכם ר' שמעון או' כך אמרה להם כל המורד במלכות בית דוד חייב מיתה.

9. בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשה צד, כו-כז

עולה בן קושר תבעתיה מלכותא, קם וערק לגבי ר' יהושע בן לוי ללוד, שדר פרדיסקי בתריה, איטפל ליה רבי יהושע בן לוי ופייסיה, ואמר ליה מוטב דלקטול ההוא גברא ולא ליענשו ציבורא על ידיה, איפייס ליה ויהביה ניהליהו, הוה קא משתעי אליהו בהדיה, כיון דעבד הכי לא אתא לגביה, צם עלוי תלתין יומי ואתחזי ליה, אמר ליה מאי טעמא אפגר מר, אמר ליה וכי חבר אני למוסרות, אמר ליה ולא מתניתא היא סיעה של בני אדם וכו', אמ' וכי משנת חסידים היא, מבעי להאי מלתא מתעבדא על ידי אחריני ולא על ידך. תני בשעה שעלה נבוכד נצר לכבוש את יהויקים עלה וישב בדפני של אנטוכיא, ירדה סנהדרי גדולה לקראתו, אמרו לו הגיע לו זמנו של בית הזה ליחרב, אמר להם לאו, אלא יהויקים מלך יהודה מרד בי, תנו אותו לי ואני אלך, אזלון ואמרין ליהויקים, נבוכד נצר בעי לך, אמר להו וכך עושים, דוחים נפש מפני נפש, לא כן כתיב לא תסגיר עבד אל אדוניו (דברים כג טז), אמרו לו לא כך עשה זקינך לשבע בן בכרי הנה ראשו מושלך אליך בעד החומה, כיון שלא שמע מהן עמדו ונטלוהו ושלשלו אותו…

10. שו"ת יביע אומר חלק ו-חו"מ סימן ד

(ב) ואזכרה ימים מקדם כי בימי חרפי עמדתי על דברי הגאון תפארת למשה ביו"ד (סי' קנז ס"א) על מ"ש סיעת בני אדם שאמרו להם עכו"ם תנו לנו אחד מכם ונהרגנו… אפי' כולם נהרגים לא ימסרו להם נפש אחת מישראל. וכ' ע"ז התפארת למשה, ונ"ל דמכל מקום מותר למסור להם אחד ע"פ גורל שיטילו ביניהם, כמעשה יונה הנביא. וכן מוכח מהמעשה של הגבעונים שאמרו (שמואל ב כא ו), יותן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום לה' בגבעת שאול, ונתנו להם ע"פ קליטת הארון אע"פ שלא יחדום… ותמיהני שאיך יתכן לסמוך על הגורל בדיני נפשות, שהרי אפי' בממון אמרינן דהוי אסמכתא דלא קניא, כ"ש בענין נפשות. והראיות שהביא אינן ראיות כלל. שהגורל שהטילו המלחים ונפל הגורל על יונה, לפי פשוטי המקראות, זה היה רק בכדי שידעו בשלמי הרעה הזאת להם, ולאחר שנפל הגורל על יונה, והגיד להם כי מלפני ה' הוא בורח, חתרו להשיב אל היבשה ולא יכולו כי הים הולך וסוער עליהם, והיה ברור כי בשלו הסער הגדל הזה עליהם, וכמו שהודה יונה הנביא בעצמו, ואז נאלצו להשליכו לים, אבל לא שסמכו על הגורל בלבד… גם הראיה שהביא מן הגבעונים, יש לדחות דשאני התם שהעבירום לפני ארון ברית ה' כל שארון קולטו למיתה וכל שאין ארון קולטו לחיים. וכמ"ש ביבמות (עט)… והן עתה מצאתי בשו"ת מהר"ם יפה (סי' קטז) שנשאל מחכם אחד בדין אנשים שבאניה והים הולך וסוער עליהם ואין מנוס אלא להקל ממשאה ע"י שישליכו בנ"א ממנה לים, אם מותרים לעשות כן ע"פ גורל. והביא דברי התפארת למשה, ופקפק בראיותיו, ובפרט מ"ש ל"ר מהגבעונים. דשאני התם שהותר לו ע"פ הדיבור למסור להם, והגורל בא רק לקבוע מי מהם ימסרו. אבל כשאין היתר עקרוני למסור י"ל דלא מהני גורל.

7. השתלות אברים (קביעת רגע המוות)

1. שו"ת ציץ אליעזר חלק יז סימן סו

על פי הדין עברו בביצוע מעשה נתעב זה על כמה איסורים, והמה: ניוול המת, מניעת חלקים מהגוף מהבאתם לקבורה, איסור הנאה ממת. ובפנימיות של אלו ההלכות חבויות כבוד הצלם האלקי שבאדם, חילוק כבוד לגוף המשמש נרתיק לנשמה, ואמונה עמוקה בעולם התחיה, כפי שמתוארי' בספרי רבותינו הקדושי', ומושרשת עמוק עמוק בלב כל איש ישראלי באשר הוא ישראלי, כי: "גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשכה כאורה. כי אתה קנית כליותי תסוכני בבטן אמי" (תהלים קל"ט).

האמור הוא גם כשלא נכנס בכאן לבעיות החמורות הכלליות המקוננות בקרב אישי התורה לעצם ביצוע סוגי השתלות כאלה הגובלות לא פעם בקירוב מיתה כאשר מבצעים זאת עם קביעת מות קליני בלבד, והגורמות במקרים רבים גם יסורים לתורם ע"י הארכת יציאת נפשו ע"י אמצעים ומכשירים מלאכותיים עד שהכל יהא מוכן לביצוע…

המת הנו חפשי מן המצוות, ואיננו מחויב בהם אפי' במקום שגובל הדבר בפיקוח נפש, ולכן גזילת העני – הוא המת – בבתיהם של אלו שביצעו זאת וגזלו חלקים מגופו, ומידם  תדרש צעקת הדל אל ה' על כך.

כשם שלא יעלה על הדעת להוציא כליה מגופו של אדם חי בניגוד לרצונו, ואפילו כשזה נוגע לפיקו"נ בהצלת של אדם אחר עי"כ, ואפילו כשבטוח הדבר במאה אחוז שלא  תגרם לו כל סכנה בהוצאת האבר ממנו, והוא נגד חק התורה שדרכיה דרכי נועם (יעוין שו"ת רדב"ז ח"ג סי' תרכ"ז), גם נוגד הוא את החק האנושי, ואין גם כל מצוה על כך  (יעוין שו"ת מנחת יצחק ח"ה סימן ז', וצ"א שם), כך אין להעלות על הדעת לבצע בכזאת בגוף אדם מת באשר נטלה ממנו כח התגובה, וגם המוסר האנושי מתקומם נגד זה. 

2. משנה אהלות א, ו

אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו; ואפי' מגוייד ואפי' גוסס – זוקק ליבום ופוטר מן היבום, מאכיל בתרומה ופוסל בתרומה. וכן בהמה וחיה – אינן מטמאין עד שתצא נפשם. הותזו ראשיהם, אף על פי שמפרכסים – טמאין, כגון זנב של לטאה שהיא מפרכסת. 

3. משנה יומא  ח, ז

מי שנפלה עליו מפולת – ספק הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת, ספק עובד כוכבים ספק ישראל – מפקחין עליו את הגל. מצאוהו חי – מפקחין עליו, ואם מת יניחוהו. 

4. בבלי, יומא פה, א

בית המדרש לרבנים 270 EMC) 218)                        ת"ר  עד היכן הוא בודק עד טיבורו ויש או' עד לבו 

מינכן 95; ספרייה בריטית (400) 5508 .HARL    תנו רבנן עד היכן הוא בודק עד חוטמו ויש או'  עד טיבורו 

                                 דפוס ספרדי                       תנו רבנן עד היכן הוא בודק עד טיבורו ויש אומרים עד חוטמו 

                             דפוס ונציה רפ"א                       תנו רבנן עד היכן הוא בודק עד חוטמו ויש אומרי' עד לבו 

5. בבלי, שם

נימא הני תנאי כי הני תנאי, דתניא: מהיכן הולד נוצר? מראשו, שנאמר {תהלים עא}: ממעי אמי אתה גוזי,  ואומר {ירמיהו ז}: גזי נזרך והשליכי. אבא שאול אומר: מטיבורו, ומשלח שרשיו אילך ואילך.

אפילו תימא אבא שאול, עד כאן לא קא אמר אבא שאול התם, אלא לענין יצירה, דכל מידי ממציעתיה מיתצר; אבל לענין פקוח נפש, אפילו אבא שאול מודי, דעיקר חיותא – באפיה הוא, דכתיב {בראשית ז}: כל אשר נשמת רוח חיים באפיו.

אמר רב פפא: מחלוקת ממטה למעלה, אבל ממעלה למטה, כיון דבדק ליה עד חוטמו – שוב אינו צריך, דכתיב: כל אשר נשמת רוח חיים באפיו.

6. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שכט, סעיף ד

אפי' מצאוהו מרוצץ, שאינו יכול לחיות אלא לפי שעה – מפקחין ובודקים עד חוטמו;

אם לא הרגישו בחוטמו חיות, אז ודאי מת – לא שנא פגעו בראשו תחלה, לא שנא פגעו ברגליו תחלה.

7. שו"ת חתם סופר חלק ב (יו"ד) סימן שלח

יקרתו הגיעני ונפשו היקרה בשאלתו נידון עיר א' שהרופא כהן ומנימוסי המדינה שאין המתים נקברים עד אחר שבדקו הרופא ומעיד עליו שנתיאש אחר נפלו אם מותר לכהן  לכנס אפי' ליגע לבדוק כנ"ל וחפץ מעלתו להתיר ובנה יסודו על ב' דברים (א') אם הדור שלפנינו התירו הלנת מתי' שהוא בעשה ול"ת והתירו משום ס' נפשות ה"ה יש להתיר  כאן (ב') נתלה בשו"ת בית יעקב שפלפל אם להתיר לכהן ליכנס לחולה גוסס. 

הנה בקראי דברים אלו יוצאים מפה גברא דכוותיה, עמדתי מרעיד ונבהל מאד. מי הוא זה ואיזהו, שהתיר בדור שלפנינו הלנת מתים? ולהתיר עפ"י חכמי ישראל לא שמעתי ולא  ראיתי. והנה פר"מ נתלה באילן גדול בתשו' יעב"ץ ח"ב, ודמיונו וזכרונו כוזב לו, כי לא נמצא שם כן. אך בספרי המאספים ובס' בכורי עתים נמצא אגרות משנת תקל"ב, שהחכם רמ"ד טען להתיר איסורן של חכמי ישראל, באמרו כי רופאי זמנינו אמרו שאין נודע גבול המגביל בין חיים למות, וא"א אלא בעיכול הבשר. והביא ראיתו ממתני' סוף מס' נדה  הזב והזבה והנדה וכו' מטמאי' עד שיתעכל הבשר… ועוד מריש פרק ח' דמסכתת שמחות, שמבקרים על המתים עד ג' ימים, ופ"א חי אחד אחרי כן כ"ה שנים  והוליד בנים; וא"כ ק"ו – ומה משום כבודו של מת, מלינים להביא לו ארון ותכריכים, כש"כ מפני פקוח נפשו; וכ' מאז חפרו בכוכין והיה אפשר לדפוק על קברו, אבל בזמנינו, שקוברין בארץ ממש, על כרחך להלינו. אלו דבריו…

אך הגאון מו"ה יעב"ץ מחה לי' אמוחא מאה עוכלי בעוכלא ולא נשא לו פנים וגם אגרות מהרב המ"ץ דשווארין יע"ש כי היטב דיבר הרב ההוא ומעתה לא ידעתי מאן ספון מאן חשוב להתיר וכמדומה לי הואיל במדינת קיסר יר"ה הורגלו להלין מטעם המלך וגדוליו נשכח הדבר עד שחשבוהו לדין תורה. 

ונחזי אנן. הנה בלי ספק, כשאמרה התורה: 'כי יהי' באיש חטא משפט מות והומת וכו' לא תלין וכו' כי קבור תקברנו', והעובר על זה בשום מת – עובר על עשה ול"ת, ע"כ אז נמסר לנו שיעור מיתה. אולי הי' אז מסורת מבעלי טבעיים הראשונים, אעפ"י שנשכח מרופאי זמנינו, ועליהם סמכו חז"ל בהרבה ענינים מעניני התורה… או אם לא היה להם מסורת מהטבעיים, ע"כ קבל מרע"ה השיעור מהל"מ, או שסמכו עצמן אקרא 'כל  אשר רוח חיים באפו', דהכל תלוי בנשימת האף, וכמבואר ביומא פ"ה ע"א ופסקו רמב"ם וטוש"ע. 

ולומר נפל מפולת שאני, כאשר כ' ידידי נ"י, תמי' גדולה בעיני: וכי קרא 'נשמת רוח חיים' במפולת מיירי? ועוד: דבר ידוע בהיפוך, כי המתים מיתה פתאומיות, יש לחוש יותר, שנדמה  כמת מחמת בהלה, וכעין חולה שיתוק שקורין (שלאג), ואפ"ה כשפסקה נשמתו שוב אין מחללין שבת. וע"כ, כלל הוא לכל המתים, שזהו שיעור המקובל בידינו מאז היתה עדת ה'  לגוי קדוש, וכל הרוחות שבעולם אם ימלאו חפניהם רוח, לא יזיזונו ממקום תורתינו הקדושה… 

אבל כל שאחר שמוטל כאבן דומם ואין בו שום דפיקה, ואם אח"כ בטל הנשימה, אין לנו אלא דברי תורתינו הקדושה שהוא מת, ולא ילינו אותו והמטמא לו אם הוא כהן לוקה  אחר ההתראה…

וע"ד הברייתא דמס' שמחות רפ"ח, דתני' התם יוצאים לבית הקברות ופוקדים על המתים עד ג' ימים ואין בו משום דרכי האמורי מעשה שפקדו א' וחי כ"ה שנים וכו'… האמת יורה דרכו, כי זהו מקרה בעלמא ממקריים הרחוקים א' לאלף שנים, שיקום אחרי נפלו וביטול נשימתו…

מ"מ, בהא סלקינן: אנו אין לנו אלא דבר התורה ולקבלת אבותינו, וכל המהרהר – מהרהר אחר השכינה, ואיסור הלנת מתים במקומו עומד, זולת מקפידת המלך יר"ה, וממילא בטלו כל דבריו בטומאת הכהן הרופא, חלילה וחלילה. 

8. שו"ת ציץ אליעזר חלק יז סימן סו

ב' מרחשון תשמ"ז. 

א) הן לפנים כבר גיליתי את דעתי על כך בכמה וכמה מקומות מחלקי ספרי שו"ת ציץ אליעזר כי ישנו כאן רצח נפש התורם שהנהו עוד בגדר חי, ובכמה מקרים גם רצח נתרם כאשר לאחר זמן הוא נפטר, על אשר הוציאו ממנו לפני כן (לפני השתלת הלב הזר) את לבבו הטבעי. 

מודע אנכי מהמסופר על כמה גדולים אשר לאחר שאסרו את הדבר, גילו את חות דעתם להיתר במקרה מיוחד שבא לפניהם לאחר מיכן, אבל גלוי וידוע  שהיה זה כאשר המדובר היה בתורם ומשתיל לא יהודים, ולכן סברו לפי"ד שיש מקום להתיר בהיות ואצלם זה היתר, ואין לאסור מה שהם מתירים, וסברו וקיבלו לבצע בכזאת גם כאשר הנשתל הוא יהודי. 

אולם לבוא כאן בארצנו הקדושה לבצע דבר נורא כזה על ידי יהודים, ומתורם ונתרם יהודים, הוא ממש מבהיל ומזעזע, ולא עלה על לב מי שהוא מהגדולי'  להתיר דבר כזה עד כה, וכמה מחרידים כל לב ונפש דברי  הרמב"ם בפ"ד מה' רוצח ה"ט שפוסק הלכה פסוקה: "כי כל מי שיש בידו עון זה (של רציחה) הרי הוא  רשע גמור ואין כל המצוות שעשה כל ימי חייו שקולין כנגד עון זה"…

כי הדבר ברור כשמש, שאי אפשר לבצע השתלת לב או כבד מגוף לגוף, אלא אם כן יוציאו אותו מהתורם, כל עוד קיים בו חיות עצמי, ואך סמיות עינים הוא  לקרוא את מצב התורם בשעה שמבצעים בו פעולת הוצאת הלב, או הכבד, בשם מות – קליני (שם מות – ראשוני שבדו מלבם), וזה בא רק למען להשקיט את מצפונם של הרופאים המבצעים זאת… ומכיון שישנה עוד באותו רגע חיות עצמית בלב – התורם, אם כן כריתת הלב או הכבד ממנו גובל ממש עם רציחה, כמאמרם ז"ל בשבת דף קנ"א ע"ב:  והמעצים עם יציאת הנפש הרי זה שופך דמים… וכידוע, מאז ומקדם, והתאמת הדבר עוד בימינו, קרו מקרים ידועים בארצות שונות, שפעולת המוח נפסקה אצל כמה וכמה בני אדם הרבה זמן לפני הפסקת  פעולת הלב, והמשיכו לחיות ככה עוד עידן ועידנין, וקרה אפילו שכמה התעוררו לאחר זמן לתחיה ולשיבה לקדמותם, ויוצא איפוא שאם הולכים אחרי  הפסקת פעולת – המוח הורגים ממש נפשות. 

ב) וכבר קבע לנו רבינו הגדול החתם סופר ז"ל בתשובותיו דשיעור מיתה קיבל מרע"ה מהלמ"מ, וסמכו חז"ל על "כל אשר רוח באפו" כי הכל תלוי בנשימה…

ג) ופלא הדבר שבאים ותולים הדבר בהסכמת התורם או המשפחה, ומתברכים בלבם להשקיט את רוחם ואת רוחות בני האדם, היכן נשמע בכזאת בישראל,  שבני משפחה יוכלו לתת את הסכמתם על כך? וכי המה הבעלים של בן המשפחה לתת הסכמה לקרב את מיתתו? ואפילו התורם בעצמו ג"כ איננו בעלים על  עצמו לכך להכריתו מארץ החיים, כי נפש האדם איננה קנין של שום בן תמותה, לרבות גם לא קנינו העצמי, אלא קנינו של הקב"ה הנותן נשמה ורוח באדם  ומקרא מלא ביחזקאל פרק י"ח: הן כל הנפשות לי הנה, כנגש האב וכנפש הבן לי הנה. והדברים עתיקים… 

9. שו"ת אגרות משה חלק יו"ד ב סימן קעד

דבר השתלת הלב לחולה י"ט תמוז תשכ"ח. מע"כ ידידי הרב הגאון הגדול המפורסם מהר"ר יצחק יעקב ווייס הגאב"ד מנשעסטער שליט"א. 

בדבר השאלה בהשתלת הלב לחולה מאיש אחר שהתחילו רופאים אחדים לעשות זה, איני רוצה להאריך בראיות ובסברות ובפלפולא, כי אני אומר שכל  המוסיף לפלפל ולהביא ראיות הוא כגורע, שמשמע שצריך ע"ז ראיות, משום שלא פשוט כל כך, ויבואו להקל לומר שאיכא למיפרך, ואף שיהיו בדברי הבל מקליש זה כבר, ויאמרו כי הרבנים חלוקים בזה, שלכן שייך להקל ח"ו. ולכן אני אומר בתשובה, להלכה ולמעשה, דבר ברור ומוחלט, ולא שייך כלל לדון ולפלפל  בזה. 

כי שתילת הלב שהתחילו הרופאים לעשות בזמן האחרון הוא רציחת שתי נפשות ממש, שהורגין בידים את מי שלקחו ממנו הלב כי עדיין הוא חי, לא רק ע"פ דיני התורה שנמסר לנו חשיבות מיתה, אלא אף לדברי הרופאים שיש מהם שמגידים האמת אומרים שעדיין הוא חי, אבל מצד רשעותם אין חוששים לחיות  זה שלו, שהוא רק חיי שעה ואף חיי ימים. וגם הורגים בידים מחיים ממש של הרבה שנים ולפעמים אף עשרות בשנים את החולה במחלת הלב, כי ידוע  שהרבה חולי הלב מאריכין הרבה ימים ושנים, ובזה שנוטלין ממנו לבו ומשתילים בו לב של איש אחר הא כולם מתו בזמן קצר רובן בזמן של שעות, וקצתם  מתו בימים מועטים, ואף האחד שבאפריקא שעדיין אף שעברו ערך ששה חדשים הוא חי, כבר הסכימו לפ"מ ששמעתי שא"א לו לחיות. ופלא על אף /אף  על/ המלכויות שבכל המדינות שמניחין לרופאים הרשעים לרצוח שתי נפשות בכל פעם, מאחר שרואין כבר שאף אחד אינו חי מזה, היה להם לענוש אותם  כרוצחים גמורים, כי אף שהסכימו החולים, הרי הוא בטעות מצד הסתת הרופאים הרשעים, וגם בלא זה אין הסכמתם כלום, שאין אדם רשאי להרוג אף את  עצמו. 

10. שו"ת אגרות משה חלק יו"ד ג סימן קלב

קביעת עת המוות בעה"י ה' אייר תשל"ו מע"כ חתני הנכבד והאהוב לנו כש"ת הרה"ג מוהר"ר משה דוד טענדלער שליט"א. 

הנה בדבר ידיעת מיתת האדם מפורש בגמ' יומא דף פ"ה ע"א בנפל מפולת על האדם שמפקחין את הגל אפילו בשבת ובודקין עד חוטמו, ואיפסק כן  ברמב"ם  פ"ב משבת הי"ט ובש"ע או"ח סימן שכ"ט סעי' ד'…

זהו בסתם חולים שנקרב מצבם למיתה ולא הוצרכו למכונה שיעזרם לנשום, אבל איכא חולים גדולים שלא יכלו לנשום והניחו הרופאים בפיהם מכונה  שנושם ע"י זה, שע"י המכונה הא שייך שינשום אף שהוא כבר מת, דנשימה כזו הא לא מחשיבו כחי; הנה, אם לא ניכר בו בענינים אחרים ענין חיות, שנראה כלא מרגיש בכלום, אף לא בדקירת מחט, וכהא שקורין קאמא, כל זמן שהמכונה עובדת עבודתה – אסור ליטול מפיו, דשמא הוא חי ויהרגוהו בזה; אבל, כשפסקה  מלעבוד, שנחסר העקסינזען /החמצן/ שהיה שם, לא יחזירו לפיו עוד הפעם, עד עבור זמן קצר כרבע שעה, שאם אינו חי כבר יפסיק מלנשום וידעו שהוא מת; ואם יחיה, היינו שיראו שהוא נושם גם בלא המכונה, אך בקושי ובהפסקים – יחזירו המכונה עוד הפעם לפיו מיד, וכה יעשו הרבה פעמים עד שיוטב מצבו, או שיראו שאינו נושם בעצמו כלל שהוא מת… 

וכיון שאתה אומר, שעתה איכא נסיון, שרופאים גדולים יכולין לברר ע"י זריקת איזו לחלוחית בהגוף ע"י הגידים, לידע שנפסק הקשר שיש להמוח עם כל הגוף, שאם לא יבא זה להמוח הוא ברור שאין להמוח שוב שום שייכות להגוף, וגם שכבר נרקב המוח לגמרי, והוי כהותז הראש בכח, שא"כ יש לנו להחמיר באלו, שאף שאינו מרגיש כבר בכלום, אף לא ע"י דקירת מחט, ואף שאינו נושם כלל בלא המכונה, שלא יחליטו שהוא מת עד שיעשו בדיקה זו, שאם יראו שיש קשר להמוח עם הגוף, אף שאינו נושם יתנו המכונה בפיו אף זמן גדול, ורק כשיראו ע"י הבדיקה שאין קשר להמוח עם הגוף, יחליטו ע"י זה שאינו נושם למת. 

11. שו"ת אגרות משה חלק יו"ד ד סימן נד

ר"ח כסלו תשמ"ה. למע"כ ידידי הנכבד מוהר"ר ד"ר ש"ש באנדי שליט"א

א. אם מה שמכנים הרופאים מיתת המוח נחשב מיתה 

הנה נכדי הרה"ג מוהר"ר מרדכי טענדלער שליט"א, דיבר אתי באריכות בכמה מהספיקות והחקירות שנתחדשו אצל ידידי, מחמת הכרעת הפסק של הערכאות  הראשיות בנוא יארק, לקבל את מה שמכונה אצלם "מיתת המוח" כהגדרת מיתה. 

למעשה, כפי ששמעתי מחתני הרב הגאון מוהר"ר משה דוד טענדלער שליט"א, הערכאות קיבלו רק את הגדרת המוות שהיא גם צודקת לדינא, הגדרה  שקוראים לה הרופאים "הארבערד קריטיריא" (התנאים לקביעת ההפסקה המוחלטת והסופית של פעולת המוח, שנקראת מיתת המוח, שהתקבלו  בהארבערד), שנחשב ממש כ"נחתך ראשו" ר"ל של החולה, שכאשר מתקיימים תנאי הארבערד המוח כבר ממש מתעכל ר"ל. 

והנה אף שהלב עדיין יכול לדחוף לכמה ימים, מ"מ כל זמן שאין להחולה כח נשימה עצמאית נחשב כמת, וכדביארתי בתשובתי באגרות משה יו"ד ח"ג סימן  קל"ב. 

12. שו"ת מנחת שלמה תנינא (ב – ג) סימן פו

 י"ז אדר תשנ"ג 

בענין השתלת איברים מגוף מת לחולה מסוכן, דעתי היא שבחו"ל בבתי חולים אשר הרופאים והחולים רובם נכרים והם הרי מתנהגים רק לפי המדע הרפואי  וחוקי המדינה, ואם לפי החוק החולה נחשב למת הרי הם מיד מוציאים ממנו איברים הצריכים להשתלות, שם מותר גם לשומר תורה ומצוות לרשום עצמו  בתור לקבל השתלה. 

אולם בא"י שחייבים להתנהג גם לפי דין תוה"ק וכהלכה, אם החולה מונשם באופן מלאכותי ממכשיר הנשמה, גם לאחר שנתברר ע"י הבדיקות שיש לנו היום  שהמוח כולו מת, עדיין דינו לענין הוצאת איברים כספק גוסס. אך אעפ"י כן, אמרתי שלענ"ד היות וע"י בדיקת נוצה על יד האף והוא כבר הרבה שעות ללא  תנועה כי אין לו נשימה עצמאית, ומכיון שאת המכשיר רק שמו הרופאים, יש לראותו כאילו הוא רק מאריך את סוף הגסיסה ומעכב את הנשימה לצאת מן  הגוף, ולכן מותר להסיר אותו ממנו. 

[ואף שכן מבואר גם באגרות משה יו"ד ח"ג סי' קלב, מ"מ הואיל ובדבריו שם אפשר קצת לדחוק ולפרש אחרת, לכן נהניתי כאשר הראו לי מכתב שהגאון  הנ"ל כתב לד"ר בנדי הי"ו, ושם כתב ברור ומפורש שמותר. אך נלענ"ד דאף שכתב שם "שגם מוצדק לדינא" ו"אף שהלב עדיין יכול לדחוף לכמה ימים", מ"מ  חושבני שכל הביטויים הללו הם רק לענין זה שנתכוין להורות "שמותר לסלק החולה ממכשיר הנשימה", שהרי הזמן של המכתב הוא כסלו תשמ"ה אשר בכל עולם התורה דנו אז על ההשתלות אם מותר או אסור, ואילו היה דעתו שנחשב ממש כמת גם לענין הוצאת איברים, הרי פלא גדול הוא איך לא הזכיר שיש גם מצוה לקחת ממנו איברים לצורך הצלת נפשות של חולים מסוכנים. ואף שהאי גאון זצ"ל נקט בפשיטות באג"מ גם בשנת תשל"ח [חו"מ ח"ב סי' ע"ב]  דהשתלת לב היא רציחה של שתי נפשות, מ"מ במכתב זה דכתב אותו בשנת תשמ"ה לאחר שנים רבות שכבר ידע מהבדיקה החשובה, היה צריך ודאי להזכיר  את זה שמותר להוציא אותם. ולכן חושבני שלא רצה כלל לסמוך על הבדיקות לעשות מעשה בקום ועשה להוציא איברים בידים]. 

אך אעפ"י כן, הואיל ובש"ס ופוסקים לא נזכר כלל ענין של מות מוחי, ובעיקר מפני זה שלא נראה כלל לעינים וגם לא ברור עד כמה שהבדיקה היא כבר באמת מוחלטת, לכן צריכים עדיין לחכות עד שפעימת הלב תיפסק לגמרי ולהמתין אח"כ עוד חצי דקה, ורק אז אם הגוף מונח כאבן דומם דינו ממש כמת לכל דבר, ואת זה הנני אומר מפני שקיבלתי מכתב משלושה רופאים מומחים שומרי תורה. 

אולם לאחר זמן נודע לי שגם בחולה כזה שדברנו, אשר פעימת לבו פסקה וגם המתינו חצי דקה, יתכן שעדיין עוד חי במוח חלק הנקרא "היפתלמס" המפקד על האיברים הפנימיים של האדם, ואם שוב יצמידו לחולה את מכשיר ההנשמה ויפעילו את הלב והנשימה יוכל עוד להמשיך ולתפקד ימים רבים, וא"כ מסופקני דאפשר שמצד ההלכה לא מספיק כלל חצי דקה, רק צריכים להמתין שיעור זמן שגם חלק הזה של המוח ודאי מת, הואיל ואפשר שחלק חשוב במוח עדיין חי ויכול לתפקד, ונמצא דאף שתעודת פטירה שפיר יכולים ליתן אחרי המתנה של חצי דקה, כי לאחר חמש או שש דקות ודאי ימות לגמרי, אבל לא  להוציא איברים. 

ברם מיד כשהרופאים החליטו על גזע המוח שכבר מת, דינו ודאי כגוסס שאסור להזיז אותו אפילו זיז כלשהו כשזה לא לטובתו, ולכן אותה הבדיקה החשובה  שמכניסים חומר תוך הגוף לבדוק אם הדם מגיע למוח אף אם לא מזיזים ממש את הגוף, גם זה אולי חמור יותר מהזזה ואסור אפילו לצורך הצלה של חולה  אחר מסוכן. ואפילו אם החולה ציוה על כך בחייו חושבני דאף שמותר לאדם לסכן עצמו להצלת אחרים ממות, מ"מ רק הוא עצמו מותר לו לעשות כן אבל  לא שהרופא יעקור עכשיו איברים וספק שהוא ממש ממית אותו בידים. ולכן היות שלצערנו לא זהירים כלל בזה בבתי חולים שבא"י, לכן לא נכון לרשום  עצמו כמועמד להשתלה. 

הנסיון שנעשה עם כבשה מעוברת מפני הטענה דמבואר בגמ' ערכין ז' ע"א דלא משכחת שהאשה תמות קודם והולד יחיה, רק לאחר שכבר ישבה על המשבר  אבל לא לפני זה, והואיל שידוע שהיום אפשר ליילד עובר חי מאשה מעוברת שכבר מתה מות מוחי, וא"כ הרי יתכן דכל זמן שהלב פועם ע"י מכונת הנשמה האמא עדיין חיה ולכן גם העובר חי ואין לסמוך על מות מוחי שכבר מת. אולם הרופאים אמרו דבגלל החידוש של מכונת הנשמה יכולים שפיר לגדל את  העובר אף שהאמא כבר מתה, כי הגופה משמשת רק כעין אינקובטור לפגים, והוכיחו את זה ע"י הנסיון של הכבשות שגם לאחר התזת כל הראש של האמא  והיא ודאי מתה, ולאחר שלש שעות וחצי העובר נולד כשהוא חי, ואף שזה היה ע"י הריגה ולא במות טבעי, מ"מ ברור הדבר שלאחר זמן ארוך כזה א"א כלל  שהעובר יחיה בלי הנשמה מלאכותית, אמנם הנסיון הוכיח ברור שהגוף יכול לשמש כאינקובטור לעובר ולהמשיך לחיות גם לאחר שהותז כל הראש של  האמא, ולא כמו שחשבתי שזה בלתי אפשרי, אך אעפ"כ על משמרתי אעמודה כמו שכתבתי קודם, שאין לסמוך בודאות על המדע הרפואי כל זמן שעדיין יש  פעימת לב, אף שקרוב לודאי שזה רק מפני המכשיר בלבד. 

13. שו"ת ציץ אליעזר חלק יג סימן צא

אולם בכגון הנידון שלפנינו שרוצים לעשות שינוי במעשה – בראשית להחזיר אבר אדם מת לתחיה ע"י השתלתו בגוף אדם חי, וליהנות ממנו כדרך הנאתו, כפי שהיה נועד  לתפקידו גם מקודם לכן בחיים חיותו, הדעת נותנת, וכך נראים הדברים, שבכגון דא, כל גדולי הפוסקים היו אז בדעה אחת ואחידה שמצוה לתרום בודאי ליכא, ולא עוד, אלא  שעל הבא לישאל אם יתרום אבר מאבריו לאחר מותו לשם מטרה כזאת, היו ג"כ מיעצים לו שלא לעשות כזאת להעביר עליו את הדרך ולבטל ממנו כמה מצוות ושיעברו עליו  כמה איסורים, ובמתים חפשי כתיב ואין עליו כל חיוב לעשות מצוות בגופו לאחר מותו אפילו משום פיקוח נפש. ועם מותו עליו לתת להחזיר את גופו בשלימותו אל המקום  אשר ממנו לוקח בראשונה כפי אשר עלתה ונגזר מלפניו ית"ש. וישנו בדבר הזה הן משום והנגלות לנו ולבינינו /ולבנינו/ וגם לרבות משום והנסתרות לד' אלקינו, והדברים  מגיעים גם מעבר לאופק תחום ראייתנו, ורק לבו של אדם מרגיש ורואה זאת, בבחינה של ולבי ראה הרבה חכמה…

וברור בעיני ששום אחד מהרבנים והתלמידי חכמים שכתבו להתיר בזה בזמנינו, לא יהא מוכן לקיים את האם אתה עושה כן ולא יהא מוכן לתרום אחד מאבריו לשם מטרה  זאת אפילו אם ידע נאמנה שישתמשו בו רק עבור הצלת חולה מסוכן. אלא הוא זה, מפני שההכרה העמוקה של האדם מישראל המאמין [ומושרש עמוק באמונתו] היא, דכשם  שלאחר המות הרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, כך גזירת הצו האלקי בזה כי גם הגוף בשלימותו יקוים בו, כי ישוב העפר על הארץ כשהיה. ולא להתחכם להחזיר לתחיה  חלקים ממנו, ויהיה הנימוק מה שיהיה. 

(ד) ואם כן מהנהו טעמא, עליונים למעלה. יש להמנע גם מהתרמת כליות, ובנימוק נוסף, דמי יודע עוד מה תהיינה הכליות יועצות בגופו של השני [ואותו הדבר גם בשתילת –  עינים – מי יודע למה יתורו העינים בגופו של השני] ויהיו נזקפים על התורם – המת שבגרמתו בא זה. וברור שאין חילוק בין אם תורם תמורת כסף לבין אם מנדב, בהיות ואינו  מצווה על כך, וישנם ממילא תוצאות – מזרות האמורות.