Skip to content

סיוע בסמינריון שלכם- לחצו כאן

סמינריון- נפגעות תקיפה מינית תופעת נשות הניחומים בתקופת הכיבוש היפני

מדעי החברה / מדע המדינה ויחסים בינלאומיים

נפגעות תקיפה מינית- תופעת נשות הניחומים בתקופת הכיבוש היפני

עבודה סמינריונית במסגרת הקורס:
” על נמרים ודרקונים, יחסים בינלאומיים במזרח אסיה “

בהנחיית:

שם הסטודנטית:

ת.ז.

תוכן עניינים

1. מבוא. 3

2. התפתחות התופעה. 5

3. תאוריות קרימינולוגיות –תקיפה מינית.. 11

1.3. תאוריות של גורמי התופעה. 12

2.3. תאוריות של השלכות התופעה. 14

4. נשות הניחומים בהיבט הקרימינולוגי 16

5. סיכום ומסקנות.. 21

6. מקורות.. 24

1.מבוא

נשות הניחומים היו נשים ונערות שנאלצו להיות עבדות מין על ידי הצבא היפני הקיסרי, במדינות ושטחים שנכבשו ע”י הצבא היפני משנות ה-30 עד לסוף מלחמת העולם השניה ב-1945. ההערכות לגבי מספר הנשים שהיו מעורבות בתופעה זו הן שונות, והמספרים נעים בין 20,000 עד ל 400,000. מרבית הנשים היו ממדינות כבושות, כולל קוריאה, סין והפיליפינים. הנשים נשמרו ב”מחנות נחמה” צבאיים בבורמה, תאילנד, וייטנאם, מלאיה, מנצ’וקו, טייוואן, שהיו אז תחת שלטון יפני. מספר קטן יותר של נשים ממוצא אירופי היו מעורבות גם הן בתופעה של נשות הנחמה, והן היו בעיקר מהולנד ואוסטרליה[1].

על פי עדויות, נשים צעירות נחטפו מבתיהן במדינות תחת שלטון הכיבוש היפני. במקרים רבים פיתו נשים עם הבטחות לעבודה במפעלים או במסעדות, ובחלק מהמקרים היו הבטחות לסכומי כסף גדולים שיקבלו נשים אלה או משפחותיהן, או הבטחות למימון לימודים גבוהים. פיתויים אחרים היו פרסום כוזב לעבודות סיעוד במאחזים או בבסיסים של הצבא היפני. לאחר הגיוס של הנשים, הם נכלאו בתחנות “נחמה” ששימשו את הצבא היפני, הן במדינות שבהן הנשים גויסו, והן ומחוץ להן[2].

מראיות של הצבא היפני האימפריאלי, עולה כי המטרה של מחנות ניחומים אלה היא מניעת פשעי אונס שביצעו אנשי הצבא היפני, ובכך למנוע יצירת תחושת איבה בקרב האוכלוסייה הנכבשת. הממשלה היפנית רצתה למזער את ההוצאות הרפואיות לטיפול במחלות מין שהחיילים קיבלו מאונס תכוף ונפוץ, מה שפגע ביכולתה הצבאית של יפן. יתרה מזאת, מחנות הנחמה נועדו למנוע שימוש בבתי בושת מקומיים, שהיו מחוץ לשליטתו של הצבא היפני, מה שהגביר את הסיכון המובנה של שימוש במקומות כאלה, שכן החיילים היו חשופים לפעולות איבה ולמרגלים[3].

מכיוון שבאותה תקופה הזנות ביפן הייתה חוקית ומאורגנת היטב, ממשלת יפן וצבאה פיתחו תוכנית דומה שנועדה לשרת את הכוחות המזוינים היפניים. כאמור מחנות אלה נועדו למנוע מחלות מין ופגיעה בחיילי הצבא היפני, אולם על פי חלק מהראיות, תחנות אלה לא פתרו, אלא החמירו את שתי הבעיות האלה. הצבא הקיסרי היפני חשש יותר מכול כי חוסר שביעות הרצון של החיילים עלול לגלוש למהומה ומרד, וזו הסיבה שהוא סיפק לצבא את נשות הניחומים, אך ללא הועיל[4].

ולכן הנושא של מחקר זה הוא נפגעות תקיפה מינית, תוך התמקדות בשאלת המחקר: כיצד ניתן להסביר את תופעת נשות הניחומים באמצעות תיאוריות  קרימינולוגיות ?

2.התפתחות התופעה

נשות הניחומים היו נשים ונערות שנאלצו להיות עבדות מין על ידי הצבא היפני הקיסרי במדינות ושטחים הכבושים לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה. תחנת הנחמה הראשונה הוקמה בשנחאי בשנת 1932. נשות הניחומים המוקדמות יותר היו עובדות מין יפניות שהתנדבו לשירות זה מחוץ ליפן. עם זאת, כאשר יפן המשיכה בהתפשטות צבאית, הצבא מצא את עצמו במחסור של מתנדבות יפניות, ופנה לאוכלוסייה המקומית, בין אם זה גיוס מתנדבות מרצון, או חטיפה ופיתוי של נשים מקומיות לספק את השירותים האלה. נשים רבות פותו ונענו לקריאות לעבודה כעובדות מפעל או כאחיות, ולא ידעו שהן ישמשו כעבדות מין[5].

הזנות ביפן הייתה מאורגנת היטב, והממשל והצבא היפנים פיתחו תוכנית דומה למתן שירותי מין לכוחות המזוינים היפניים. התכתבויות צבאיות בתוך הצבא היפני האימפריאלי מראות שהיו מספר מטרות להקמת תחנות הנוחות: להפחית או למנוע פשעי אונס של אנשי הצבא היפני במאמץ למנוע החמרת הסנטימנט האנטי-יפני, הפחתת מחלות מין בקרב חיילים יפנים ולמנוע דליפת סודות צבאיים על ידי אזרחים שהיו בקשר עם קצינים יפנים. בנוסף לכך, כי הממשלה רצתה למזער את ההוצאות הרפואיות לטיפול במחלות מין שהחיילים רכשו מאונס תכוף ונפוץ, מה שהפריע ליכולתה הצבאית של יפן. יתרה מזאת, יוקי טנאקה מציע כי לבתי זונות מקומיים מחוץ להישג ידם של הצבא היו סוגיות ביטחוניות שכן היו אפשרויות של מרגלים שהתחפשו לעובדי מתקנים פרטיים כאלה. כל המטרות האלה היוו את הבסיס להתפתחות הצורך בתחנות הנוחות[6].

בשלבים הראשונים של המלחמה גייסו הרשויות היפניות עובדות מין באזורים הכבושים באמצעים קונבנציונליים. באזורים עירוניים נעשה שימוש בפרסום קונבנציונאלי באמצעות מתווכים, לצד גיוס ישיר. מתווכים פרסמו בעיתונים שהופצו ביפן ובמושבות היפניות של קוריאה, טייוואן, מנצ’וקו וסין. מקורות אלה מוצו במהרה, וזאת בעיקר מיצוי של עובדות המין מיפן. משרד החוץ התנגד להנפקה נוספת של אשרות נסיעה של עובדות מין יפניות, והרגיש שהתופעה היא כתם על דמותה של האימפריה היפנית. הצבא פנה להשגת נשות נחמה מחוץ ליפן היבשתית, בעיקר מקוריאה וסין הכבושות. מערכת קיימת של זנות חוקית בתוך קוריאה הקלה על יפן לגייס נשים במספרים גדולים[7].

כאמור, נשים רבות פותו להצטרף לבתי הבושת הצבאיים, בהתבסס על הבטחות שווא של תשלום מצד יפנים או מגורמי הגיוס המקומיים, שעשויים לסייע לנשים אלה בכלכלת משפחתן המורחבת, ונערות קוריאניות רבות התגייסו לתפקיד. יתרה מזאת, ישנן ראיות שאנשי צבא יפניים קנו נשים קוריאניות בהתאם למאפייניהן הגופניים, שהפכו לנחלתם ולא שוחררו אפילו לאחר השלמת תנאי השעבוד שצוינו בחוזה[8].

תחת מאמץ המלחמה, הצבא היפני לא הצליח לעמוד בדרישות הלוגיסטיקה ליחידות היפניות בחזית. בתגובה, היחידות לעתים ביצעו מעשי או ביזה של אספקה מהמקומיים. אנשי צבא תבעו לעתים קרובות ישירות ממנהיגים מקומיים לרכוש נשים עבור בתי הבושת לאורך קווי החזית, במיוחד באזורים כפריים, בהם מתווכים שיכלו למצוא נשים כאלה היו נדירים. כאשר נחשבים התושבים המקומיים בסין לעוינים, ביצעו חיילים יפנים את מדיניות שלוש הכללים: להרוג את כולם, לשרוף את כולם, לבזוז הכל, מעשים אלה כללו חטיפה ואונס של אזרחים מקומיים. המדיניות של המדינה היפנית, של לקיחת נשים ממדינות אסיה אחרות שנכבשו על ידי יפן לשמש כנשות נחמה, נועדה “לסרס” גברים אסייתיים אחרים כדי להראות שהם לא יכולים להגן על הנשים שלהם כאבות, אחים, בעליהם או כחברים, דבר שנתפס ככישלון האולטימטיבי של גבר בתרבויות פטריארכליות הנפוצות של מזרח אסיה, והשפלת הנשים עצמן[9].

רובן של נשות הניחומים מתו במהלך או לאחר שירותם, רבות מהניצולות נותרו עקרות בגלל הטראומה המינית או מחלות המין הרבות. ישנן עדויות כי מכות ועינויים פיזיים היו נפוצים. הנשים שלא היו עובדות מין לפני שהצטרפו לשירות, ובמיוחד אלה שנלקחו בכוח, בדרך כלל “נשברו” על ידי אונס. נשים העידו שהיו נאנסות 30-40 פעמים ביום, בכל ימות השנה בתקופתן בשבי. מה שמשקף את מעמדם הלא-הומני, רישומי הצבא היפני התייחסו ל “נשות הנחמה” כ “יחידות אספקת מלחמה”. רופאי הצבא היפני מעידים כי “נשות הנחמה” נתפסו כ”תחמושת נשית “וכשירותים ציבוריים”, פשוטו כמשמעו דברים שיש להשתמש בהם ולנצל אותם, גם לצרכים אחרים, לדוגמה כמה “נשות נחמה” נאלצו לתרום דם למען הטיפול בחיילים הפצועים[10].

לפחות 80% מנשות הנחמה היו קוריאניות, שהוקצו לחיילים הפשוטים ביותר, בזמן שנשים יפניות ואירופיות שימשו את הקצינים. לדוגמה, נשים הולנדיות שנלכדו במזרח הודו ואינדונזיה היו שמורות באופן בלעדי לקצינים. קוריאה היא מדינה בה לא היה נהוג קיום יחסי מין לפני הנישואין, ומכיוון שנערות קוריאניות נלקחו לתחנות נוחות, הן היו כמעט תמיד בתולות, ודבר זה עזר להפחית את תפוצתן של מחלות המין, שכן נשים לא בתולות היוו סיכון גבוה יותר להעברת מחלות מין[11].

הצבא והחיל הים היפני עשו מאמצים רבים כדי להימנע ממחלות מין, ולשם כך הם חילקו קונדומים רבים לחיילים היפנים. בנוסף לכך, נשות הניחומים הוזרק בדרך כלל סלוורסן, שיחד עם נזק לנרתיק שנגרם כתוצאה מאונס או מין מחוספס, היה גורם לסטריליות בשיעורים גבוהים בנשים אלה. ככל שהמלחמה נמשכה וככל שהמחסור גדל בגלל קטיעת קווי האספקה, התמעטו הטיפולים הרפואיים בנשות הנחמה, בגלל המחסור בציוד רפואי. כאשר קווי האספקה היפנים נקטעו, החיילים החלו להשתמש באותם אמצעי מניעה, שהפכו להיות לא יעילים, ותפוצת המחלות הפכה להיות גדולה יותר. דבר זה גרם לעיקור הולך וגדל של נשות הניחומים על מנת שלא יכנסו להריון\ וכדי למנוע מחלות נוספות[12].

מקרה בולט של אישה הולנדית שנלקחה להיות שפחת מין היא יאן רוף אוהרנה (Jan Ruff O’Herne). אוהרנה הייתה פעילה למען זכויות אדם, שנודעה כי במסע פרסום בינלאומי נגד אונס במלחמה. במהלך מלחמת העולם השנייה, אוהרנה אולצה להיות שפחת מין במחנות הניחומים, על ידי הצבא היפני הקיסרי. לאחר שתיקה במשך חמישים שנה, בשנות התשעים ועד מותה, אוהרנה דיברה בפומבי ודרשה התנצלות רשמית מצד ממשלת יפן והדגישה את מצוקתן של נשות נחמה אחרות. עם פטירתה היא זכתה להכרה באוסטרליה על סיפור ההישרדות יוצא הדופן שלה, ושהיא מהווה מקור השראה לאומץ לב ולצדק[13].

אוהרנה אף העידה בפני ועדת בית הנבחרים האמריקני. היא העידה כי סיפורים רבים סופרו על זוועות, אכזריות, סבל ורעב של נשים הולנדיות במחנות הכלא היפנים. אבל מעולם לא סופר סיפור אחד, הסיפור המביש ביותר של ההתעללות הקשה ביותר בזכויות האדם שביצעו היפנים במלחמת העולם השנייה הוא הסיפור של “נשות הנחמה”. היא העידה כיצד נשים אלו נתפסו בכוח בניגוד לרצונן, סיפקו שירותים מיניים עבור הצבא הקיסרי היפני. היא סיפרה כי בתחנת הנוחות היא הוכתה ונאנסה באופן שיטתי יומם ולילה. אפילו הרופא היפני אנס אותה בכל פעם שהוא ביקר בבית הבושת ובדק את הנשים למחלות מין[14].

כאשר הגיעו הנשים לתחנת הנוחות, הן צולמו ותמונותיהן הונחו על המרפסת אשר שימשה כאזור קבלת פנים לחיילים היפנים על מנת שיבחרו מצילומים אלה. במהלך החודשים שלאחר מכן נאנסו הבנות וקיבלו מכות יומם ולילה, והחיילים היפנים הזהירו את האסירות כי אם מישהו יגיד מה קרה להן, הם ובני משפחתם ייהרגו. האנק נלסון, פרופסור בחטיבת המחקר באוניברסיטה האוסטרלית, כתב על בתי הבושת שניהל הצבא היפני ברבאול, במה שכיום היא פפואה גינאה החדשה במלחמת העולם השנייה. הוא כותב כי הנשים העובדות בבתי הבושת שירתו ככל הנראה 25 עד 35 גברים ביום וכי הן היו קורבנות סחר העבדים הצהובים. נלסון גם כותב כי הנשים המשיכו לעבוד בזיהום ואי נוחות קשה, אף כי בכו והתחננו לעזרה[15].

במהלך הלחימה האחרונה של הכוחות היפניים בשנים 1944–1945, נאלצו נשות הנחמה להתאבד או שנהרגו. בבסיס חיל הים בטרוק נהרגו 70 נשות נחמה לפני התקיפה האמריקאית הצפויה. ממשלת יפן הקולוניאלית אמרה כי האמריקנים הם קניבלים, ולכן האוכלוסייה היפנית העדיפה התאבדות על פני נפילה בידי ה”שדים הלבנים” האמריקניים. בבורמה היו מקרים של נשות נחמה קוריאניות שהתאבדו בבליעת כדורי ציאניד או נהרגו על ידי השלכת רימון[16].

 בתעמולה היפנית נכתב כי האנגלו-אמריקאים הם קניבלים שהאוכל החביב עליהם היה אנשים אסיאתים, וייתכן שרבים מ”נשות הנחמה” אכן האמינו בכך, ולכן העדיפו התאבדות על פני הזוועות של להיות נאכלים בחיים על ידי “השדים הלבנים”. חיילים בריטים שנלחמו בבורמה דיווחו לעתים קרובות כי “נשות הנחמה” הקוריאניות שתפסו נדהמו לגלות שהבריטים לא מתכוונים לאכול אותן. למרבה האירוניה, בהתחשב בטענה זו, היו מקרים של חיילים יפנים מורעבים שנלכדו באיים פסיפיים מרוחקים או בג’ונגלים של בורמה שהפכו לקניבלים, והיו לפחות כמה מקרים בהם “נשים נחמו” בבורמה ובאיים באוקיינוס השקט נהרגו על מנת לאכול את בשרם[17].

1.2.לאחר מלחמת העולם השנייה

במדינות כמו קוריאה וסין, בהן יחסי מין לפני הנישואין נחשבים מבישים, התעלמו מהנושא של “נשות הניחומים” במשך עשרות שנים אחרי מלחמת העולם השנייה, מכיוון שקורבנות נחשבו למנודות בחברה. בתרבויות אלה, באופן מסורתי על אישה לא נשואה להעריך את צניעותה מעל חייה שלה, וכל הנשים שמאבדות את בתוליה לפני הנישואין מכל סיבה שהיא צפויות להתאבד, על ידי בחירה לחיות, הניצולים הפכו את עצמם למוצא לדחייה בחברה שבה הן חייו, וזה מה שגרם להתעלמות מהנושא במשך שנים רבות[18].

למרות התעלמות תרבותית זו במדינות כמו קוריאה וסין, לאחר מלחמת העולם השנייה תנהל משא ומתן בין ממשלת קוריאה הדרומית ליפן, בנוגע לפיצויים לגבי תופעת נשות הניחומים. בשנת 1951, עם תחילת המשא ומתן, דרשה ממשלת דרום קוריאה תחילה פיצוי של 364 מיליון דולר עבור הקוריאנים שנאלצו לעבוד בצבא הכיבוש היפני: 200 $ לניצול, 1,650 $ למוות ו -2,000 $ לפצוע. בהסכם הסופי שהושג בהסכם ב 1965, סיפקה יפן חבילת פיצויים של 800 מיליון דולר וסיוע בהלוואות בריבית נמוכה במשך 10 שנים. יפן התכוונה לפצות ישירות אנשים, אך ממשלת קוריאה התעקשה לקבל את הסכום בעצמה ולהוציא את מרבית הכסף על פיתוח כלכלי, תוך התמקדות בתשתיות וקידום התעשייה הכבדה[19].

בשנת 1973 כתב קאקו סנדה ספר על תופעת נשות הניחומים שהתמקד בנשים יפניות שהשתתפו בפעילות זו. ספרו זכה לביקורת רבה על ידי היסטוריונים יפנים ודרום קוריאנים כאחד, כמי שעיוות את העובדות. זה היה האזכור הראשון של תופעת נשות הניחומים שלאחר המלחמה והפך לאבן דרך חשוב לפעילות של נשות הנחמה בנושא בנושא[20].

בשנת 1993, בעקבות עדויות מרובות, פורסמה הצהרת קונו, על שם שר הקבינט הראשי דאז יוחי קונו, על ידי ממשלת יפן המאשרת כי הייתה כפייה בתופעה של נשות הנוחות. הצהרה דומה הוצעה לפני כן ב- 6 ביולי 1992 על ידי הקודם בתפקיד ובה נאמר כי הממשלה הייתה מעורבת בהקמת תחנות נוחות, ושלטה על גיוס נשות הנחמה, הקימה והחזיקה מתקני נוחות, וניהלה אחריהם מעק, וכי הממשלה רוצה להביע את התנצלותה, וחרטה כנה לכל מי שעברו תלאות בלתי ניתנות לתיאור כנקראות נשות הניחומים[21].

3.תאוריות קרימינולוגיות –תקיפה מינית

ברחבי העולם, פשע, חוסר סדר וצדק מעוררים דאגה הולכת וגוברת מבחינה חברתית וסוציולוגית. הפחד מפני פשע ואיומים גוברים בחברה המודרנית תרמו לתחושת חוסר ביטחון מוחלטת מוגברת. כיום, ענף הקרימינולוגיה מנתח את תופעת הפשיעה בחברה, בפרט פשיעה אלימה שיכולה לגרום לנזק רב. קרימינולוגים פוסט-מודרניים שואבים מגוון נקודות מבט תיאורטיות כדי לפרש ולהסביר תופעות של פשיעה, מה שמאפשר להבחין בין אסכולות ברורות של מחשבה או לזהות פרדיגמה דומיננטית ספציפית[22].

קרימינולוגיה מגדירה את התוקפנות כפעילות המביאה לפגיעה גופנית או לפגיעה נפשית באנשים החיים בחברה, ומלווה ברגשות עזים, שליליים – שנאה, עוינות ותיעוב. תוקפנות המונית באה לידי ביטוי ברצח-עם, טרור, צורות שונות של התנגשויות אתניות ואידיאולוגיות. פשע אלים הוא בעיה מרכזית ברחבי העולם, והוא באה לידי ביטוי בין פרטים, קבוצות חברתיות ומעמדות, ומדינות. חוקרים קובעים כי בשנים האחרונות הפשע הפך למטפורה לפחד וחוסר ביטחון. אלימות היא תופעה הנחקרת בשלל תחומי מדעים, הכוללים קרימינולוגיה, פסיכולוגיה, סוציולוגיה, ביולוגיה, ורפואה. בחברה המודרנית, עם שונות בין מדינה למדינה, כמות משמעותית של פשעים אלימים מבוצעת ברחובות, בכיכרות, בפארקים או במקומות ציבוריים אחרים, כולל בתי ספר. קורבן לאלימות עלול לחוות תגובת לחץ קשה לטווח הקצר וגם לטווח הארוך[23].

כיום אלימות מינית הפכה לפעולה אנטי חברתית, ו”חולשה אנושית” בתרבויות שונות ברחבי העולם. עבירות בעלות אופי מיני, הן יצירת קשר מיני בו אחד מהמשתתפים אינו מסכים לכך או מעורב בו מבלי להבין את המשמעות וההשלכות של המעשים, ובכך נפגעת זכותו של האדם להגדרה עצמית מינית, לחופש ולהגנה מינית[24].

אלימות מינית היא בעיה חברתית ומשפטית מורכבת. קורבנות פשע של אלימות מינית עלולים לסבול מטראומה פסיכולוגית, רגשית ופיזית. אלימות מינית משפיעה על אנשים מכל המינים, הגילאים, הגזעים, הדתות, המעמדות, האתניות, והנטיות המיניות. ממחקרי העבר לגבי אלימות מינית עולה כי אנשים שתוקפים מינית, תוקפים בדרך כלל מישהו שהם מכירים – חבר, חבר לכיתה, שכן, עמית לעבודה או קרוב משפחה. אלימות מינית נפוצה גם בקרב בני זוג שנמצאים ביחסים אינטימיים. לאלימות מינית במשפחה יש מגוון רחב של בעיות. התעללות מינית במשפחה היא סוג מיוחד של עבירה, שכן במסגרת זו ישנם: יחסים מיוחדים (קרבה או שותפות) בין הקורבן למבצע, השניים חולקים תלות רגשית ולעיתים קרובות גם תלות כלכלית, אלימות במשפחה היא לעיתים רחוקות מעשה חד פעמי, לרוב מדובר בדפוס התנהגות, אשר נמשך לאורך זמן, וקשה לעצור אותו. זהו מעגל בעל אופי אלים מתמשך, מכמה חודשים למספר שנים[25].

1.3.תאוריות של גורמי התופעה

במהלך העשורים האחרונים פותחו תיאוריות קרימינולוגיות רבות על אלימות מינית והתעללות מינית. התיאוריות הקרימינולוגיות מתמקדות בהסבר המחשבה וההתנהגות האנושית באמצעות מספר מנגנונים התפתחותיים, קוגניטיביים, חברתיים, התנהגותיים או רגשיים. הרוב המכריע של התיאוריות הפסיכולוגיות של אלימות והתעללות מינית מתמקד באונס שמבוצע על ידי גברים, וביצוע התעללות מינית בילדים, אם כי מספר קטן מתמקד בקטגוריות משנה של עבירות מיניות, למשל, סדיזם מיני או התעללות מינית על ידי נשים. התיאוריות הפסיכולוגיות מספקות מודל רעיוני של הבעיות הפסיכולוגיות המאפשרות אלימות מינית והתעללות. עובדה זו מסייעת לתיאוריות כאלה לבסס הערכות או לבנות התערבויות טיפוליות על מנת להשיג הצלחה שיקומית מיטבית[26].

על פי תיאוריה קרימינולוגית אחת, אלימות מינית קשורה לא רק לסיפוק הצרכים המיניים של האדם, אלא גם לרצון לכוח ושליטה, ולמגוון בעיות פסיכולוגיות. סטיות ובעיות בחיי המין עשויות לקבוע את סוג צורות ההתנהגות של האלימות המינית. התנהגותו של עבריים מין מונעת על ידי גורמים מיניים וגם על רקע לא מיני. התעללות מינית מתייחסת למעשים מיניים שונים שיכולה להתרחש בתנאים ומצבים שונים, דוגמאות לכך יכולות להיות, אונס או תקיפה מינית המבוצע על מנת לספק סטייה מינית בנישואין או בקשר רומנטי. אונס שמתרחש במהלך קשר חברתי מרצון. אונס שמתרחש בין שני מכרים שמכירים כבר זמן מה. אונס שיטתי במהלך סכסוך מזוין. סדיזם, קבלת הנאה מינית על ידי גרימת כאב ו /או השפלת האדם האחר, סדיזם מיני הוא הבסיס להרבה מעשי רצח על רקע מיני. ניצול מיני, המונח “ניצול מיני” פירושו כל ניצול לרעה של אדם הנמצא בעמדה נחותה או עמדה של פגיעות, כולל ניצול מיני לרעה למטרות של כוח, מטרות כלכליות או כל הטבה אחרת מהניצול המיני. היבט אחד של ניצול מיני של נשים, אובייקטיביזציה של גופן של נשים באמצעות הפרספקטיבה הפטריארכלית, האופן בו מעודדים גברים להביט בגוף האישה מנקודת מבט גברית[27].

מסגרת רעיונית דומיננטית להבנת תקיפה מינית, במיוחד בקרב הציבור הרחב, היא זו של הסוציופתיה. באופן מסורתי, תרבות המיינסטרים מעוררת נרטיב של תוקף וקורבן בכל הנוגע לתקיפה מינית, הנרטיב הוא בדרך כלל של גברים שמהווים את התוקף, ונשים או ילדים שמהווים את הקורבן, וזה אכן משקף את המציאות. פרספקטיבות אחרות עדיין מתמקדות במגדר ובכוח, תוך המשגת האלימות כמבוססת על מגדר. המסגרות הרעיוניות הללו מבוססות על מידה מסוימת של אמת, עם בסיס אמפירי מחקרי מוצק מבחינת המגדר והקשר של כוח חברתי ומגדרי[28].

עם זאת, הספרות המחקרית העדכנית תופסת את התקיפה המינית מעבר למסגרת הרעיונית של הסוציופתיה, ושוקלת אותה כחוויה נפוצה ומרכזית בחברה, להבנת חוויית התקיפה המינית. מחקרים מראים כי תוקפים לא סדרתיים אחראים לרוב פעולות התקיפה המינית שמבוצעות. המסקנה היא שאונס הוא ככל הנראה אירוע רגיל בהרבה, כלומר סביר להניח שתקיפה מינית לא מבוצעת על ידי קבוצה קטנה של סוציופתים בחברה, אלא במקום זאת על ידי אנשים טיפוסיים יותר, שהם בדרך כלל גברים. בהחלט ישנם סוציופתים, וסוציופתים בהחלט מבצעים אונס, אך הם בוודאי אינם את הרוב המוחלט לביצוע תקיפה מינית[29].

במשך כמה עשורים, חוקרי תקיפה מינית קראו למודלים שונים של הבנה לגבי התופעה של אלימות מינית. מסגרת בולטת להבנת אלימות מינית היא המסגרת האקולוגית, המבקשת למקם את ההבנה של האלימות המינית ברמות מרובות. המשמעות היא להסתכל לא רק על המאפיינים הפסיכולוגיים של אנשים שעושים תקיפה, אלא לבחון את ההקשרים במערכת היחסים שבתוכם מתקיימת התקיפה. הסביבה הטבעית או החברתית עשויה לעודד או להפחית תקיפות מיניות, וההקשרים התרבותיים שיוצרים עמדות והקשרים אינטראקטיביים עשויים להיות קשורים לתקיפה. הגישה האקולוגית גם מתבוננת על תקיפה מינית ביחס למין רגיל. משמעות הדבר היא המשגה של תקיפה כמשהו המתרחש במצבים מיניים בהם תכונה או קבוצה של תכונות תוחמות את ההבדל בין מין לא-מוסכם למוסכם[30].

האלמנט הברור ביותר בהקשר זה הוא ההסכמה למין. חוקרים הציעו כי שיפור שיטות ההסכמה של אנשים עלול לגרום למניעה יעילה יותר של תקיפה מינית. מחקרים הראו בעקביות כי התהליך הפשוט של הסכמה חיובית, הוא לא כל כך פשוט, והוא מעבר להסכמה של כן או לא, ההסכמה למין היא מורכבת ומוטמעת גם חברתית. ישנם אנשים שדיווחו שהם לא מסכימים במפורש לקיום יחסי מין, אלא שפשוט נעדרת התנגדות מצידם לקשר המיני, בדרך כלל בהיעדר תקשורת מילולית מפורשת, או שאינם בטוחים אם הם רוצים סקס או לא. יחסים חברתיים מגדריים, בהם הבניות חברתיות ביחסים הטרוסקסואליים מציעים כי לגברים יש תשוקה מינית מתמדת ולנשים מוטלת המשימה להסדיר גישה לאפשרויות מיניות (או לתפקד כשומרות סף מיניות), משפיעים גם הם על המשגות ההסכמה. הבניות שכאלה מצביעים על כך שמגדר הוא חיוני בעת ההסכמה למין. המורכבות והעמימות של ההסכמה, מדגישים את החשיבות שלה כנקודת התערבות במקרים של תקיפה מינית, משום שהיא מהווה את נקודת הסף שאם עוברים אותה, אז בעצם מתרחשת התקיפה המינית[31].

2.3.תאוריות של השלכות התופעה

התגובות של קורבנות לאלימות מינית בילדות ובבגרות הן מורכבות ואינדיבידואליות ביותר. חלק מהניצולים חווים תסמינים פסיכולוגיים חמורים וכרוניים, בעוד שאחרים חווים מצוקה מועטה או לא חווים בכלל. את מגוון ההשלכות הרבות ניתן לייחס למאפייני התקיפה, תנאי הסביבה, התכונות של הניצולים וזמינות תמיכה חברתית ומשאבים. השימוש במתודולוגיות טיפול שונות עשוי לתרום להחלמה טובה יותר שמאימה לקורבן הספציפי. המונח טראומה מינית מתייחס לתופעה בהתבסס על תצפיות קליניות המעידות כי חלק מהניצולים אינם מתייגים את חוויותיהם כאונס או תקיפה מינית, עקב היכרות עם מבצע העבירה או היעדר כוח להתמודד עמה[32].

טראומה מינית בגילאים מוקדמים קשורה להפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD), דיכאון, נטיית התאבדות, בעיות אלכוהול והפרעות אכילה. הניצולים עשויים גם לחוות חוסר עניין מיני, וקשיים במערכות יחסים, יכולת להתמודד עם התנהגויות מיניות בסיכון גבוה ולחוות אסטרטגיות התמודדות קיצוניות. במקרים החמורים ביותר, הקורבן עלול לחוות תסמינים של הפרעת אישיות, כולל אחת המאובחנת על בסיס דפוסי סיבולת של אי יציבות ואימפולסיביות, כלומר הפרעת אישיות גבולית. נתונים מוגבלים על גורמי סיכון מצביעים על כך שהסביבה המשפחתית ותגובות תומכות מצד בני זוג עשויים לשפר את בריאות הנפש ואת התפקוד בקרב הקורבנות[33].

טראומה מינית בבגרות קשורה לתוצאות פסיכולוגיות לטווח הקצר והארוך. תופעות לטווח הקצר כוללות הלם, פחד, חרדה, בלבול ונסיגה. רבים מהניצולים חווים ירידה בסימפטומים תוך מספר חודשים, ואילו חלק מהקורבנות חווים מצוקה במשך שנים רבות. תוצאות ארוכות טווח כוללות PTSD, דיכאון, הפרעות אכילה, תפקוד מיני לקוי, שימוש באלכוהול וסמים לא חוקיים, התנהגות אובדנית ואיומים אובדניים, תסמינים גופניים בהיעדר מצבים רפואיים, והתעסקות כרונית במראה גופני. הסיכונים להתפתחות בעיות בריאות הנפש קשורות לחומרת התקיפה, חוויות חיים שליליות אחרות, אמונות לא מסתגלות ותפיסות של חוסר שליטה[34].

בספרות המחקרית ישנם ראיות סותרות לגבי ההשפעות של תקיפה מינית. מעט ידוע על ההשפעה על הקורבנות, בקהילות שונות, בשל הבושה הכרוכה סביב הנושא, מה שמקשה על קבלת תמונה כוללת של ההשפעה של האלימות המינית. יש גם ויכוח על ההסתמכות הכבדה על הפרעת דחק פוסט-טראומטית PTSD, כאבחון ראשוני עבור הניצולים. המבקרים טוענים כי האבחנה תומכת בנטייה להדגשת יתר של תפקיד הניצול בתגובות לטראומה מינית, תוך הכרה מועטה בתפקיד התמיכה החברתית ובגורמים חברתיים ותרבותיים[35].

4.נשות הניחומים בהיבט הקרימינולוגי

בספרות המחקרית ישנה מחלוקת בנוגע לסיבות שהובילו לתופעת נשות הניחומים, שניים מהטיעונים העיקריים הם פשע מלחמה ופשע מגדרי. הטיעון הראשון הוא שהתופעה בסיסה במניעים לאומניים, כלומר שהתופעה היא חלק מפשעי מלחמה, שכן במקרים רבים אחרים ישנן פשעים מיניים נגד נשים במהלכה של מלחמה, כלומר הפשע הוא פשע מלחמה, הטיעון השני הוא שהתופעה היא פשע מגדרי שמכוון נגד נשים, שכן זה לא רלוונטי אם זה קרה במהלך מלחמה או לא[36].

בהיסטוריה היפנית המודרנית, הפיכתו ושמירתו של נושא נשות הניחומים שנוי במחלוקת הייתה אחת האסטרטגיות היעילות ביותר בהן נקטו התנועות הפמיניסטיות. בפרט, הם התמקדו בפרטים קלים או טכניים של העובדות שהובאו בעדויות ובמחקר היסטורי של נשים אלה, שהצביעו על שגיאות. לדוגמה, בתחילת שנות התשעים, ספרי לימוד של בתי הספר ביפן התייחסו לנשות הניחומים כ- jugun-ianfu, נשים ששירתו במלחמה. עם זאת, תנועות פמיניסטיות ביפן טענו שהמונח אינו “המונח ההיסטורי”, כלומר לא המונח ששימש רשמית במהלך המלחמה. לכן, הם התעקשו, שיש למחוק את המונח מספרי הלימוד של בתי הספר[37].

הטענה המרכזית של ארגונים פמיניסטיים ביפן ובעולם היא שהפשע הזה הוא פשע מגדרי המכוון נגד נשים, ויש להתייחס אליו כך, ולא כאל פשע מלחמה רגיל. אלימות מינית אף פעם אינה מוצדקת, אך למעשה העובדה ההיסטורית היא שבראשית המאה העשרים ועד אמצע המאה, פשעים נגד נשים נחשבו לפחות חמורים מאשר פשעי מלחמה אחרים. המחלוקת הכללית סברה כי יחסי מין בכפייה עם נשים ונערות במהלך מלחמה, היא פשע נסבל, משום שהחיילים מסכנים את חייהם, והם נמצאים רחוק מביתם, ולכן יש להם צורך לספק את צרכיהם. טענה זו היא לא מקובלת על ארגונים פמיניסטיים, שכן מדובר בפשע מלחמה חמור יותר מפשעי המלחמה האחרים[38].

סוזן בראונמילר הייתה היסטוריונית חלוצה שסקרה את התופעה של אונס במלחמה עם תיעוד ותיאוריה. הטענה של בראונמילר היא כי המלחמה מספקת לגברים את הרקע הפסיכולוגי המושלם כדי לתת ביטוי לפורקן ולזלזול שלהם בנשים. גבריות הצבא, כוח הנשק הבלעדי לידיהם, המשמעת הגברית וההיררכיה הצבאית, כל כלי הכוח האלה מאשרים לגברים את מה שהם חושבים בתת מודע שלהם, שהנשים הן פריפריאליות בעולם, והעולם נשלט בידי הגברים. אונס בדרך כלל מלווה את ההתקדמות הטריטוריאלית על ידי הצד המנצח בסכסוכים יבשתיים, כאחד משלל המלחמה, כפרס שניתן לחיילים[39],[40].

יותר ויותר מקורבנות המלחמה הם אזרחים. אזרחים, גברים ונשים עשויים להיתקל בעינויים, אולם מחקרים רבים מראים כי אונס מלחמה מתבצע לעתים קרובות יותר בנשים מאשר בגברים. זה יכול להיות בגלל הרתיעה של גברים להודות באונס שעברו, וגם מהטיה מוסדית בקרב ארגונים לא ממשלתיים, המתמקדים לעתים קרובות בנשים נפגעות. מבצעי אלימות מינית כלפי נשים וילדים בזמן מלחמה כוללים בדרך כלל לא רק אזרחים או חיילי אויב, אלא גם אזרחים מאותה אוכלוסייה[41].

קורבנות אונס המלחמה הם בדרך כלל “אזרחים”, קטגוריה שהוכרה לראשונה במאה ה-19. למרות שאונס מלחמה של נשים מתועד לאורך ההיסטוריה, חוקים המגנים על אזרחים בסכסוך מזוין נטו שלא להכיר בתקיפה מינית כלפי נשים. גם כשחוקי מלחמה הכירו בתקיפה מינית ואסרו תקיפה מינית, הועמדו לדין מעט תביעות. דיני המלחמה הנציחו את היחס לפיו תקיפות מיניות כלפי נשים הינן פשעים פחות משמעותיים, שאינם ראויים לתביעה. אונס מלחמה היה עד לאחרונה מרכיב נסתר, שקשור לאופיו הספציפי המגדרי של אונס מלחמה – התעללות שביצעו גברים נגד נשים. דמות ספציפית מגדרית זו תרמה לכך שאונס המלחמה מצטייר באופן צר כמין אישי באופיו, תיאור שמבטל פוליטיזציה של התעללות מינית בסכסוך וגורם להתעלמותה כפשע מלחמה[42].

למנצח לך השלל הייתה קריאת מלחמה מזה מאות שנים, ונשים נחשבו כחלק משלל המלחמה. יתרה מזאת, אונס מלחמה הוזנח כאפקט לוואי מצער אך בלתי נמנע של שליחת גברים למלחמה. כמו כן, אונס מלחמה נחשב בעבר כגמול מוחשי לחיילים, ששולם באופן לא סדיר ולא פורמלי, וכהוכחה של החייל לגבריות ולהצלחה. אונס מלחמה מתרחש בהקשר של סטריאוטיפים על נשים וגברים, שהם חלק מהאמונה הבסיסית כי כוח אלים שייך לגברים, וכי נשים הן קורבנותיה[43].

מצד שני, ישנם טענות כי התופעה של נשות הניחומים היא פשע מלחמה העולה מכורח הנסיבות. אלימות מינית בזמן מלחמה, אונס או צורות אחרות של אלימות מינית, שביצעו לוחמים במהלך סכסוך מזוין, מלחמה או כיבוש צבאי היא לא תופעה חדשה, והיא התרחשה רבות במהלך ההיסטוריה. אך לעיתים, במיוחד בסכסוך אתני, יש לתופעה מניעים סוציולוגיים רחבים יותר. אלימות מינית בזמן מלחמה עשויה לכלול גם אונס רחב היקף, הנועד לפגוע באוכלוסייה המקומית הנכבשת. במהלך מלחמה וסכסוך מזוין, אונס משמש לעתים קרובות כאמצעי לוחמה פסיכולוגית על מנת להשפיל את האויב. אלימות מינית בזמן מלחמה עלולה להתרחש במגוון מצבים, כולל עבדות מינית ממוסדת, אלימות מינית רנדומלית בזמן מלחמה ממושך, ומעשי אלימות מינית אינדיבידואלים או בודדים. אונס יכול להיות מוכר גם כרצח עם או טיהור אתני כאשר הוא מתבצע מתוך כוונה להרוס קבוצה מסוימת, כולה או חלקה[44].

בנוסף לכך נטען שהתופעה של נשות הניחומים נגרמה בשל הפקרות במהלך המלחמה, שיכולה ליצור אווירה של חסינות מפני פגיעות בזכויות אדם של אזרחים. בעת מלחמה, ביזה של אזורים אזרחיים נחשבת כדרך לחיילים להשלים את המחסור במשאבים, ובנוסף לכך לחיילים ישנם צרכים אנושיים בסיסיים, כמו הצורך המיני, ואם הוא לא מסופק בצורה ממוסדת, החיילים עשויים לפנות לקהילה המקומית ולקחת את רצונם בכוח. יש צבאות שאינן יכולים לספק את כל צרכיהם של החיילים, ואונס של אזרחים יכול להיחשב כפרס על ניצחון בקרבות[45].

אונס שיטתי משמש לרוב כנשק מלחמה בטיהור אתני. אונס שיטתי היה בשימוש בסכסוכים מזוינים שונים לאורך המאה העשרים, כולל בוסניה והרצגובינה, קמבודיה, אוגנדה, ווייטנאם. אונס הוא טקטיקה של מלחמה שנועדה להשפיל, לשלוט, להנחיל פחד, לפזר או לגרש בכוח אוכלוסייה או קבוצה אתנית. קבוצות צבאיות משתמשות באונס שיטתי כדי לחזק את קשרי החיילים, וליצור תחושה של לכידות בתוך יחידות צבאיות. בסכסוכים מודרניים אונס משמש במכוון כאסטרטגיה צבאית. ​​אונס מלחמה הוא נשק מלחמה או אמצעי לחימה המשמש למטרת כיבוש טריטוריה על ידי גירוש האוכלוסייה ממנה, והפחתת האזרחים הנותרים על ידי השמדת קשרי השיוך שלהם, והריסת התרבות המקומית[46].

תאוריה אחרת גורסת שתופעת נשות הניחומים היא בעצם תופעה של גזענות כלפי אוכלוסיות אסיאתיות שונות. גזענות נוגעת לאמונה שגזעים מסוימים טובים יותר מאחרים, מה שמוביל לטיפול לקוי ואלימות כלפי הגזע הפחות מועדף. מונח זה שזור בגאופוליטיקה, כאשר אוכלוסייה אחת מוערכת בהתייחס לאוכלוסיות אחרות. במקרה של נשות הניחומים, כוחות בעלות הברית ראו בנשים אסיאתיות כפחות חשובות ממקבילותיהן היפניות או לאוכלוסיות בעלות הברית. דבר זה יכול להוביל לשנאה של נשים אלה או סתם דעה קדומה כלפי נשים, מה שמוביל לגברים לזלזל או להשפיל נשים מאוכלוסייה זו. תפיסה זו עומדת בבסיס של התופעה של נשות הניחומים, משום שהנשים ששירתו בבתי הבושת האלה היו רק נשים מהאוכלוסיות הכבושות של הקיסרות היפנית במהלך מלחמת העולם השנייה[47].

מדיניות ההתרחבות הקולוניאלית היפנית נעוצה בעליונות גזעית. יפן הרגישה מבחינה היסטורית לא מסופקת מבחינה תרבותית בהשוואה לשתי התרבויות האסיאתיות העתיקות של הודו וסין, שהם המקור של הבודהיזם והלמידה הקלאסית. על פי דבריו של ג’ורג ‘היקס, יפן פיתחה במהרה זלזול עמוק באסייתים אחרים, כשכוחה הצבאי אפשר לה לתחרות עם יריביה המערביים. ככל שהאימפריאליזם היפני נכנס לשלב חדש בשנות השלושים של המאה העשרים, השיח הקיסרי על יפן ואחרים הפך שוביניסטי וגלוי יותר, והביע ביטוי שנאת גזע ופחד גזעי באופן קולני יותר[48].

עצם העובדה שרוב נשות הניחומים הגיעו מהמושבות ולא מיפן, חשפה עוד יותר את העמדות הרווחות של עליונות גזענית ושוביניזם. נשים יפניות “רגילות” לא היו מנועות מלהיות עובדות מין צבאיות מכיוון שהיו אמורות להביא ילדים יפנים טובים שיגדלו להיות אזרחים נאמנים של הקיסר. המלחמה נלחמה למען המשפחה והמדינה וגברים היו אמורים להגן על נשים וילדים תוך כדי האדרת האומה והקיסר. לפיכך, חייל יפני שקיים יחסי מין עם אזרחית אחרת, עובר את מטרותיו האציליות של המלחמה. בעוד שגויסו כמה נשים יפניות לנשות הניחומים, מספרן היה מוגבל. משרד הפנים היפני הגיע למסקנה שלשלוח נשים יפניות שלא עבדו בשירותי מין לחו”ל, להיות נשות ניחומים, תהיה השלכה קשה על האזרחים. השלטונות הניחו שייהרס אמונו של החייל במדינה ובצבא, אם יוצבו אחיותיהם, נשותיהם או מכריהם מעבר לים בכדי לשמש נשות נחמה. כתוצאה מכך, המושבות היפניות של קוריאה וטייוואן הפכו למקור זמין של נשים לתחנות הנוחות. רובן של נשות הניחומים היו ממוצא קוריאני[49].

הממשלה היפנית טוענת מצידה שישנם הסברים אחרים לתופעה, ושזוהי לא תופעה קרימינולוגית כלל. ממשלת יפן הצדיקה את מיסודן של תחנות הנוחות כאמצעי להתמודדות עם שלוש בעיות עיקריות. ראשית, ממשלת יפן רצתה למנוע מחייליה לאנוס נשים באזורים כבושים מכיוון שאונס כזה פוגע במוניטין הבינלאומי של יפן. אונס שכזה שמבוצע על ידי החיילים היפנים, מערער את הטיעון של המלחמה של יפן, כי יפן רצתה להציל מדינות אסייתיות מקולוניזציה על ידי מדינות המערב. שנית, היה צורך להתמודד עם כל פעילות הריגול, שאולי הייתה מיושמת על ידי כך שנשים ילידות מגויסות על ידי מדינות המערב לצורך ריגול ומסירת מידע. לבסוף היה צורך למנוע מחלות מין. לפני תקופה זו נשלחו עובדות מין יפניות לחזית, אולם מכיוון שרבות מהנשים הללו היו עובדות מין בעברן, היו להן כבר מחלות מין. כתוצאה מכך, הצבא והממשל היפני מצאו פתרון בצורה של נשים מקומיות שיעבדו כעובדות מין[50].

מעבר לכך, ישנם מחקרים שטוענים שתופעת נשות הנחמה מתבססת על הדומיננטיות הגברית בחברה היפנית, תופעה שהיא לא ייחודית רק ליפן האימפריאלית. הפוליטיקה הבינלאומית פועלת תמיד ומדומיינת בצורה מגדרית, בעיקר בעניינים הקשורים לתנועות וסמלים כמו הכרזת מלחמה, טקס הכניעה, חתימת הסכמים, או הצעה וקבלת התנצלות. לפיכך, יש להתייחס לאירועים אלה מתוך ראיה מגדרית, עלינו לשאול כיצד דימוי לאומי גברי נבנה ונשמר בטקסים אלה, כיצד משא ומתן על הקונפליקטים, נע בין צורות שונות של גבריות, כיצד ‘השכל הישר’ הנגזר מטקסים מגדריים אלה, משפיע על חייהם האמיתיים של אנשים אמיתיים על בסיס יומיומי. מחקר אחד בדק את סוגיות הזהות הלאומית הגברית ביפן, האלימות המגדרית בהקשר לנשות הניחומים, ולמחלוקת סביב ההתנצלויות שהוצעו לנשים אלה, שנאלצו לשמש עבדות מין עבור צבא הקיסרות היפנית במלחמת האוקיאנוס השקט. לפי המחקר, ישנן הנחות פטריארכליות אלימות, שאפשרו את הנוהג של נשום הניחומים מלכתחילה[51].

5.סיכום ומסקנות

הנושא של עבודת מחקר זו היה נשות הניחומים, וחקירת התופעה מבחינה קרימינולוגית. במחקר סקרנו את התופעה, ראינו שזוהי תופעה שהתרחשה לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה, ובוצעה על ידי הקיסרות היפנית. נשות הניחומים היו נשים שגויסו לעבוד בזנות במהלך המלחמה, על מנת לספק את צרכיהם של חיילי הצבא היפני ששהה באדמות זרות שאותן הוא כבש. הנשים עבדו בבית בושת ייחודי שהוקם בשטחי אויב, ואליו הגיעו החיילים היפנים על מנת לצרוך שירותי מין. רובם המוחלט של הנשים היו נשים זרות, מקומיות, או נשים שהובאו מחלקים אחרים של הקיסרות היפנית, על מנת לעבוד בבתי בושת אלה. היו גם נשים יפניות שגויסו למטרה זו, אך רובן של הנשים לא היו יפניות, רבות מהן היו מקוריאה, תאילנד, וייטנאם, מלאיה, מנצ’וקו, טייוואן, סין והפיליפינים.

הדרך שבה גויסו נשים אלה הייתה באמצעות הבטחות שווא לעבודה במסעדות או מפעלים, עבודה בבסיסים צבאיים, או בסיעוד לצבא, יחד עם הבטחות לתשלום גבוה, עזרה למשפחותיהן או עזרה במימון לימודים. בפועל, הנשים אולצו לעבוד בזנות בכפייה בתחנות הנוחות ששימשו את הצבא היפני. חלק מהנשים גויסו בצורה מקומית, ועבדו בארץ המקור שלהן, וחלק אחר הועבר מחלקים אחרים של האימפריה היפנית, מה שלא אפשר לנשים האלה כל דרך להתמודד עם מצבן העגום.

היו כמה סיבות רשמיות של הצבא היפני להקמתן של תחנות נוחות אלה. הסיבה העיקרית הייתה שהצבא רצה למנוע מקרים של אונס מתמשך של חיילי הצבא היפני, באוכלוסייה המקומית, תופעה שכזאת היא שכיחה בזמנים של מלחמה, ויכולה להוביל לאנטגוניזם של האוכלוסייה המקומית כלפי הצבא היפני, שכן החיילים נמצאים תקופות ארוכות של זמן בשטחי אויב, והם צריכים לספק את צרכיהם המיניים. האנטגוניזם שהיה מתעורר בעקבות מעשי אונס שכאלה היה פוגע במוניטין של הצבא היפני, ובהצדקה שלו למניעיו במלחמה, הטענה העיקרית של יפן הקיסרית במלחמה, היא שיפן רצתה להגן על מדינות אסיה השונות מפני הקולוניאליזם המערבי, ולכן יפן רצתה להצטייר כמגינה על עמים אלה, ומעשים של אונס שיטתי היו פוגעים במטרה זו.

הסיבה השנייה שנועדה להצדיק את בתי הבושת, היא שהצבא היפני חשש לחייליו מפעולות ריגול. חיילים שהיו מקיימים מעשי אונס, או צורכים שירותי מין דרך בתי בושת מקומיים, היו חשופים לאויב, גם מבחינה פיזית וגם מבחינה מודיעינית, ולכן הצבא היפני רצה ליצור סביבה בטוחה שבה הוא שולט, שבה החיילים היפנים יספקו את צרכיהם. סיבה נוספת לתחנות נוחות אלה, היא שהצבא היפני רצה למנוע את הפצתן של מחלות מין בקרב חייליו בעקבות מעשי אונס או צריכת שירותי מין, מה שהיה פוגע ביכולתו הכללית של הצבא.

אולם ישנם רבים שלא מסכימים עם טענותיו אלה של הצבא היפני, וישנן תאוריות קרימינולוגיות שונות שיכולות להסביר את התופעה. ראשית, לא מדובר רק על פשע מלחמה, אלא גם על פשע מיני. לפשעים מיניים ישנה השפעה שלילית מאוד על החברה, והם מהווים בעיה חברתית ומשפטית, והפשע לא פחות חמור כאשר הוא מתבצע במסגרת מלחמה. על פי תאוריה קרימינולוגית אחת, מעשי אלימות מינית לא מונעים רק מהרצון לספק את הרצונות הגופניים, אלא שהם משרתים גם צרכים פסיכולוגיים של רצון לכוח ושליטה, ודבר זה בא לידי ביטוי גם במהלך מלחמה. רעיון אחר הוא שהאלימות המינית מבוצעת בהתבסס על סוציופתיה, כלומר המבצעים מעשים אלה לוקים בהפרעה נפשית סוציופטית. יחד עם זאת ישנם חוקרים רבים שסבורים שאלימות מינית לא מוגבלת רק לסוציופתיה, אלא שהיא תופעה מרכזית בחברה.

בהיבט הספציפי של נשות הניחומים, ישנו דיון ביפן ומחוצה לה, שהתגבר במהלך שנות התשעים כאשר יפן הציעה את התנצלותה לגבי מה שנעשה, לגבי הגורמים שהניעו את התפתחותה של התופעה. חלק מהדיון הציבורי לגבי התופעה הוא האם הפשע הזה הוא פשע מגדרי, שמכוון נגד נשים, או פשע מלחמה גרידא, שלא חשוב יותר משאר פשעי המלחמה. תנועות פמיניסטיות מעלות את הטיעונים שהפשע הוא פשע מגדרי, שמכוון כנגד נשים, והוא חמור יותר מפשע מלחמה רגיל. הסיבה לכך שפשע זה הוא מגדרי היא העובדה שיפן הקיסרית הייתה פטריארכלית, בעלת מאפיינים גבריים דומיננטיים, מה שדירבן את ביצוע הפשעים האלה של פגיעה בנשים, אפילו אם זה מחוץ ליפן, ולכן הפשע הזה הוא פטריארכלי ביסודו. הארגונים הפמיניסטיים דרשו לשנות את הדרך שבה התייחסו לנשות הניחומים בספרי הילדים ביפן, שבהם נשים אלה הוצגו כנשים ששירתו במלחמה, ולא כקורבן, שעבר אונס והשפלה.

טענה נוספת של התנועות הפמיניסטיות היא שפשעים מהסוג הזה, של אונס במהלך מלחמה, הוא פשע שלא קיבל תשומת לב מיוחדת, בהקשר של פשעי מלחמה, ופשעים נגד נשים נחשבו לפחות חמורים מאשר פשעי מלחמה אחרים. הסיבה לכך היא שמצביאים רבים חשבו שפשעי אונס במהלך מלחמה הם פשעים נסבלים, שכן החיילים מסכנים את חייהם באופן יומי, ויש לתת להם פיצוי כלשהו עבור מאמציהם, ובנוסף לכך חיילים אלה נמצאים רחוק מבתיהם, ולכן הם צריכים לספק את צרכיהם בצורה כלשהי.

היסטוריונים כגון סוזן בראונמילר, טוענים, שהאופי הפטריארכלי של החברה, היא השורש של הבעיה, המלחמה היא רק הזרז להתפרצותה של התופעה. המלחמה מהווה את התנאים הסביבתיים האידיאליים בעבור גברים לבטא את הזלזול שלהם כלפי נשים בכלל. העובדה שהם מחזיקים בכוח בצורה בלעדית, שבא לידי ביטוי בצורה של כיבוש צבאי, גורמת להם להאמין עוד יותר באמונה בסיסית בתת מודע שלהם, שהם שולטים בעולם, והנשים הן פריפריאליות להם.

מצד שני, יש את המתנגדים לטענות אלה של הפמיניסטיות, וטוענים שהתופעה של נשות הניחומים היא תופעה טבעית שמתרחשת במהלכה של מלחמה, ואין לזה קשר לבוז ולזלזול של גברים לנשים באופן כללי. התופעה של אונס במלחמה היא לא תופעה חדשה, והיא התרחשה רבות במהלך ההיסטוריה, ראשית כל היא מהווה נשק על מנת לדכא את האוכלוסייה הנכבשת, ובנוסף לכך הוא מהווה אמצעי מלחמה פסיכולוגי. טענה חשובה נוספת היא שהתופעה של אונס במלחמה מתרחשת בעקבות תחושת הפקרות במהלך המלחמה, ושיפן הקיסרית ניסתה בסכך הכל להשליט סדר בכאוס, ולהשיג שליטה מסוימת על התופעה, מה שהיה עדיף על כאוס וחוסר שליטה שמאפשרים אינוס רחב היקף.

לפי תאוריה אחרת שמנסה להסביר את התופעה של נשות הניחומים, התופעה מהווה בעצם ביטוי לתחושת העליונות הגזעית שאותה חשו היפנים על פני עמי האזור האחרים. בסיסה של מדיניות ההתרחבות הקולוניאלית היפנית נעוץ באמונה שהתרבות והגזע היפנים עליונים על פני גזעים אחרים, ולכן זה מה שהוביל גם להתפתחותה של תופעת נשות הניחומים. כראיה לכך היא שמרביתן של הנשים שהועסקו בזנות בכפייה במחנות הנוחות, היו נשים שלא ממוצא יפני, אלא ממדינות שהיו תחת שליטה של האימפריה היפנית, נשים מקוריאה, סין תאילנד, וכד’. היפנים האמינו שגזעים אלה הם נחותים, ולכן לא ראוי שאישה יפנית תספק שירותי מין בכפייה, תפקידן של הנשים היפניות הוא ללדת ילדים יפנים טובים שישרתו את הקיסר.

ולכן המסקנות של מחקר זה הן שניתן להסביר את התופעה של נשות הניחומים באמצעות מספר הסברים אפשריים, ושלא הייתה דווקא סיבה אחת ויחידה. ראשית כל, התנאים ששרו באותה תקופה, של מלחמה וכיבוש, היו הגורם המרכזי להתרחשותה של התופעה, וכראיה לכך שהתופעה נפסקה לאחר המלחמה. הממשלה היפנית עצמה סיפקה הסברים לצורך שהיה בנשות ניחומים אלה, שהיה צורך אמיתי ומוחשי, שכן החיילים היפנים שהו תקופות ארוכות באדמות כבושות זרות, כאשר הם רחוקים מבני משפחותים, ולא הייתה להם את האפשרות לספק את צרכיהם המיניים. בנוסף לכך, הממשלה היפנית ניסתה לצמצם את הנזק האפשרי של מקרי אונס, שהיו מתרחשים בין כה וכה, אלמלא הצבא היפני היה מספק את בתי הבושת הללו.

מצד שני, אין ספק שהיפנים התייחסו בעליונות גזעית כלפי עמים אחרים באזור, וכראיה לכך, מרביתם של נשות הניחומים היו נשים ממדינות לא יפניות, שאותם היפנים כבשו, וראו בהם כנחותים. בנוסף לכך, אין ספק שהקיסרות היפנית הייתה פטריארכלית ביסודה, מה שהיווה את הבסיס לצבא היפני לבצע פשעים שכאלה נגד נשים במדינות שאותן הוא כבש. אלמלא תרבות פטריארכלית זו שהושרשה בתרבות היפנית ובצבא היפני, ספק אם היו מתבצעים פשעים אלה נגד נשים, ובצורה נרחבת כל כך.

6.מקורות

גרטרוד, הימלפרב, “חברה מעוקרת ממוסר.” השילוח, 18, 2020, עמ’ 170-190.

חגאי-פריי אלונה, “על הדרה ופשעים יוצאים מן הכלל: פשעי מין, מגדר והמשפט הבין-לאומי הפלילי.” המשפט כתב עת לענייני משפט (שנתון) , 16(1-2), 2011: עמ’ 259-300.

מור, אביגיל “ממדי החשיפה לאלימות מינית בקרב נשים בישראל ומאפייניה: הערכה ראשונית.” סוגיות חברתיות בישראל: כתב עת לנושאי חברה, 46-65, 2009.

מיכאלי, מרב “לקחת את החוק לידיים: לשנות את מערכת החוק והמשפט.” המשפט ברשת, 161-169, 2014.

מיכאלי, נלי, עינת, תומר “חסד חסד תרדוף – על הקשר שבין מעשי חסד ונתינה בסתר לבין הימנעות מהתנהגות אנטי-חברתית ועבריינית בקרב נוער בסיכון.” צוהר לבית הסוהר, 17, 2015, עמ’ 72-87.

Akwi, Seo. Toward Postcolonial Feminist Subjectivity: Korean Women’s Redress Movement for “Comfort Women.” University of Hawai’i Press, 2017.

Badgett, Jonathan, “Child Sexual Trauma, Dissociation, and the Soul: A Christian Psychology Conceptualization.” Journal of Psychology & Theology, vol. 46, no. 3, Fall 2018, pp. 199–214.

Beres, Melanie. “Perspectives of Rape-Prevention Educators on the Role of Consent in Sexual Violence Prevention.” Sex Education: Sexuality, Society and Learning, vol. 20, no. 2, Jan. 2020, pp. 227–238.

Campbell, Kirsten, et al. “Understanding Conflict-Related Sexual Violence and the ‘Everyday’ Experience of Conflict through Witness Testimonies.” Cooperation & Conflict, vol. 54, no. 2, June 2019, pp. 254–277.

Campbell, Rebecca et al. “An Ecological Model of the Impact of Sexual Assault on Women’s Mental Health.” Trauma, Violence & Abuse, vol. 10, no. 3, 2009, p. 225.

Carmen Argibay, “Sexual Slavery and the Comfort Women of World War II.” Berkeley Journal of International Law, vol. 21, no. 2, 2003, pp. 375–389.

Chung, Halin, et al. “Development of Brief Post-Traumatic Stress Disorder Rating Scale for Sexual Violence Victims.” Psychiatry Investigation, vol. 16, no. 11, Nov. 2019, pp. 868–871.

Dolgopol, Tina. “Gender, Shame and Sexual Violence: The Voices of Witnesses and Court Members at War Crimes Tribunals by Sara Sharratt.” Melbourne Journal of International Law, vol. 13, no. 2, 2012, pp. 879–889.

Emma, Dolan. The ‘comfort women’ apologies. 2019.

Feldman, Sally. “Everyday Threat: Sexual Violence against Women Has Become a Staple of Mainstream Entertainment. It’s a Trend with Worrying Consequences.” New Humanist, vol. 132, no. 2, Summer 2017, pp. 56–58.

Féron, Elise. Wartime Sexual Violence Against Men : Masculinities and Power in Conflict Zones. Rowman & Littlefield Publishers, 2018.

Gabriel Jonsson. “Can the Japan-Korea Dispute on ‘Comfort Women’ Be Resolved?” Korea Observer, vol. 46, no. 3, Sept. 2015, pp. 489–515.

Hagen Kristen, Yohani Sophie. The Nature and Psychosocial Consequences of War Rape for Individuals and Communities. International Journal of Psychological Studies. 2. 2010.

Hartung, John. “Chastity, Fidelity and Conquest: Biblical Rules for Women and War.” The Oxford Handbook of Evolutionary Perspectives on Violence, Homicide, and War., edited by Todd K. Shackelford and Viviana A. Weekes-Shackelford, Oxford University Press, 2012, pp. 77–90.

Jaconis, Maryanne, et al. “History of Sexual Violence and Associated Negative Consequences: The Mediating Role of Body Image Dissatisfaction.” Journal of Loss and Trauma, Sept. 2019.

Jee Hoon, Park. “Korean Survivors of the Japanese ‘Comfort Women’ System: Understanding the Lifelong Consequences of Early Life Trauma.” Journal of Gerontological Social Work, vol. 59, no. 4, May 2016, pp. 332–348.

Jungsil Lee, Hahm Dongwoo. “Tracing 28 Years of the Redress Movement Led by the Washington Coalition for Comfort Women Issues.” 2020.

Kan Kimura. “Discourses About Comfort Women in Japan, South Korea, and International Society. International Relations and Diplomacy.” 2015.

Kaya, Aylin, et al. “Men Who Intervene to Prevent Sexual Assault: A Grounded Theory Study on the Role of Masculinity in Bystander Intervention.” Psychology of Men & Masculinities, Oct. 2019.

Kazuko, Watanabe. “Trafficking in Women’s Bodies, Then and Now: The Issue of Military `Comfort Women’.” Women’s Studies Quarterly, vol. 27, no. 1/2, 1999, p. 19.

Kerry Crawford. Wartime Sexual Violence : From Silence to Condemnation of a Weapon of War. Georgetown University Press, 2017.

Lai Grace. “Comfort Women in Japan and Korea.” Dalhousie Journal of Legal Studies, vol. 11, 2002, pp. 32–64.

Mitchell Richard, “The Comfort Women: Japan’s Brutal Regime of Enforced Prostitution in the Second World War George Hicks.” The American Historical Review, vol. 102, no. 2, 1997, p. 503.

Nelson Hank. “The Consolation Unit: Comfort Women at Rabaul.” The Journal of Pacific History, vol. 43, no. 1, 2008.

Norma Caroline, “THE FIRST #METOO ACTIVISTS: Contemporary Campaigning in Support of the Former Japanese Military ‘Comfort Women.’” Cross Currents, vol. 69, no. 4, Dec. 2019, pp. 439–461.

Park, You-Me, “Comforting The Nation: ‘Comfort Women,’ the Politics of Apology and the Workings of Gender.” Interventions: The International Journal of Postcolonial Studies, vol. 2, no. 2, July 2000.

Pat Hein. “Unresolved Comfort Women Issue: How Pragmatism Precludes Reconciliation.” 14. 2017. 447-460.

Peter Duus, Myers Ramon Hawley, Peattie Mark, Zhou Wanyao. “The Japanese Wartime Empire, 1931-1945.” Princeton University Press, 1996.

Takemae, Eiji, Ricketts Robert, Swann Sebastian. Allied Occupation of Japan. A&C Black. 2003. p. 67.

Tomomi, Yamaguchi. “Revisionism, Ultranationalism, Sexism: Relations between the Far Right and the Establishment over the ‘Comfort Women’ Issue.” Social Science Japan Journal, vol. 21, no. 2, Summer 2018, pp. 219–238.

Wawrynek Christine, “World War II Comfort Women: Japan’s Sex Slaves or Hired Prostitutes.” New York Law School Journal of Human Rights, vol. 19, no. 3, 2003, pp. 913–922.

Yang Li. “Reflections on Postwar Nationalism: Debates and Challenges in the Japanese Academic Critique of the ‘Comfort Women’ System.” Chinese Studies in History, vol. 53, no. 1, Jan. 2020, pp. 41–55.


[1] Christine Wawrynek, “World War II Comfort Women: Japan’s Sex Slaves or Hired Prostitutes.” New York Law School Journal of Human Rights, vol. 19, no. 3, 2003, pp. 913–922.

[2] Argibay Carmen, “Sexual Slavery and the Comfort Women of World War II.” Berkeley Journal of International Law, vol. 21, no. 2, 2003, pp. 375–389.

[3] אלונה חגאי-פריי, “על הדרה ופשעים יוצאים מן הכלל: פשעי מין, מגדר והמשפט הבין-לאומי הפלילי.” המשפט כתב עת לענייני משפט (שנתון) , 16(1-2), 2011: עמ’ 259-300.

[4] Caroline Norma, “THE FIRST #METOO ACTIVISTS: Contemporary Campaigning in Support of the Former Japanese Military ‘Comfort Women.’” Cross Currents, vol. 69, no. 4, Dec. 2019, pp. 439–461.

[5] Richard Mitchell. “The Comfort Women: Japan’s Brutal Regime of Enforced Prostitution in the Second World War George Hicks.” The American Historical Review, vol. 102, no. 2, 1997, p. 503.

[6] Park, Jee Hoon. “Korean Survivors of the Japanese ‘Comfort Women’ System: Understanding the Lifelong Consequences of Early Life Trauma.” Journal of Gerontological Social Work, vol. 59, no. 4, May 2016, pp. 332–348.

[7] Christine Wawrynek, “World War II Comfort Women: Japan’s Sex Slaves or Hired Prostitutes.” New York Law School Journal of Human Rights, vol. 19, no. 3, 2003, pp. 913–922.

[8] Argibay Carmen, “Sexual Slavery and the Comfort Women of World War II.” Berkeley Journal of International Law, vol. 21, no. 2, 2003, pp. 375–389.

[9] Richard Mitchell. “The Comfort Women: Japan’s Brutal Regime of Enforced Prostitution in the Second World War George Hicks.” The American Historical Review, vol. 102, no. 2, 1997, p. 503.

[10] Park, Jee Hoon. “Korean Survivors of the Japanese ‘Comfort Women’ System: Understanding the Lifelong Consequences of Early Life Trauma.” Journal of Gerontological Social Work, vol. 59, no. 4, May 2016, pp. 332–348.

[11] Watanabe, Kazuko. “Trafficking in Women’s Bodies, Then and Now: The Issue of Military `Comfort Women’.” Women’s Studies Quarterly, vol. 27, no. 1/2, 1999, p. 19.

[12] Duus Peter, Myers Ramon Hawley, Peattie Mark, Zhou Wanyao. “The Japanese Wartime Empire, 1931-1945.” Princeton University Press, 1996.

[13] Lee Jungsil, Hahm Dongwoo. “Tracing 28 Years of the Redress Movement Led by the Washington Coalition for Comfort Women Issues.” 2020.

[14] Lee Jungsil, Hahm, Dongwoo. “Tracing 28 Years of the Redress Movement Led by the Washington Coalition for Comfort Women Issues.” 2020.

[15] Hank Nelson. “The Consolation Unit: Comfort Women at Rabaul.” The Journal of Pacific History, vol. 43, no. 1, 2008.

[16] Duus Peter, Myers Ramon Hawley, Peattie Mark, Zhou Wanyao. “The Japanese Wartime Empire, 1931-1945.” Princeton University Press, 1996.

[17] Duus Peter, Myers Ramon Hawley, Peattie Mark, Zhou Wanyao. “The Japanese Wartime Empire, 1931-1945.” Princeton University Press, 1996.

[18] Watanabe Kazuko. “Trafficking in Women’s Bodies, Then and Now: The Issue of Military `Comfort Women’.” Women’s Studies Quarterly, vol. 27, no. 1/2, 1999, p. 19.

[19] Jonsson Gabriel. “Can the Japan-Korea Dispute on ‘Comfort Women’ Be Resolved?” Korea Observer, vol. 46, no. 3, Sept. 2015, pp. 489–515.

[20] Kimura Kan. “Discourses About Comfort Women in Japan, South Korea, and International Society. International Relations and Diplomacy.” 2015.

[21] Hein Pat. “Unresolved Comfort Women Issue: How Pragmatism Precludes Reconciliation.” 14. 2017. 447-460.

[22] הימלפרב, גרטרוד “חברה מעוקרת ממוסר.” השילוח, 18, 2020, עמ’ 170-190.

[23] נלי, מיכאלי, תומר, עינת “חסד חסד תרדוף – על הקשר שבין מעשי חסד ונתינה בסתר לבין הימנעות מהתנהגות אנטי-חברתית ועבריינית בקרב נוער בסיכון.” צוהר לבית הסוהר, 17, 2015, עמ’ 72-87.

[24] אביגיל, מור “ממדי החשיפה לאלימות מינית בקרב נשים בישראל ומאפייניה: הערכה ראשונית.” סוגיות חברתיות בישראל: כתב עת לנושאי חברה, 46-65, 2009.

[25] מרב, מיכאלי, “לקחת את החוק לידיים: לשנות את מערכת החוק והמשפט.” המשפט ברשת, 161-169, 2014.

[26] Aylin, Kaya, et al. “Men Who Intervene to Prevent Sexual Assault: A Grounded Theory Study on the Role of Masculinity in Bystander Intervention.” Psychology of Men & Masculinities, Oct. 2019.

[27] Elise, Féron. Wartime Sexual Violence Against Men : Masculinities and Power in Conflict Zones. Rowman & Littlefield Publishers, 2018.

[28] Sally , Feldman. “Everyday Threat: Sexual Violence against Women Has Become a Staple of Mainstream Entertainment. It’s a Trend with Worrying Consequences.” New Humanist, vol. 132, no. 2, Summer 2017, pp. 56–58.

[29] Kirsten, Campbell, et al. “Understanding Conflict-Related Sexual Violence and the ‘Everyday’ Experience of Conflict through Witness Testimonies.” Cooperation & Conflict, vol. 54, no. 2, June 2019, pp. 254–277.

[30] Rebecca, Campbell, et al. “An Ecological Model of the Impact of Sexual Assault on Women’s Mental Health.” Trauma, Violence & Abuse, vol. 10, no. 3, 2009, p. 225.

[31] Melanie, Beres, “Perspectives of Rape-Prevention Educators on the Role of Consent in Sexual Violence Prevention.” Sex Education: Sexuality, Society and Learning, vol. 20, no. 2, Jan. 2020, pp. 227–238.

[32] Maryanne, Jaconis, et al. “History of Sexual Violence and Associated Negative Consequences: The Mediating Role of Body Image Dissatisfaction.” Journal of Loss and Trauma, Sept. 2019.

[33] Halin, Chung, et al. “Development of Brief Post-Traumatic Stress Disorder Rating Scale for Sexual Violence Victims.” Psychiatry Investigation, vol. 16, no. 11, Nov. 2019, pp. 868–871.

[34] Jonathan, Badgett, “Child Sexual Trauma, Dissociation, and the Soul: A Christian Psychology Conceptualization.” Journal of Psychology & Theology, vol. 46, no. 3, Fall 2018, pp. 199–214.

[35]Tina, Dolgopol, “Gender, Shame and Sexual Violence: The Voices of Witnesses and Court Members at War Crimes Tribunals by Sara Sharratt.” Melbourne Journal of International Law, vol. 13, no. 2, 2012, pp. 879–889.

[36] Li, Yang. “Reflections on Postwar Nationalism: Debates and Challenges in the Japanese Academic Critique of the ‘Comfort Women’ System.” Chinese Studies in History, vol. 53, no. 1, Jan. 2020, pp. 41–55.

[37] Seo, Akwi, author. Toward Postcolonial Feminist Subjectivity: Korean Women’s Redress Movement for “Comfort Women.” University of Hawai’i Press, 2017.

[38] Yamaguchi, Tomomi. “Revisionism, Ultranationalism, Sexism: Relations between the Far Right and the Establishment over the ‘Comfort Women’ Issue.” Social Science Japan Journal, vol. 21, no. 2, Summer 2018, pp. 219–238.

[39] Dolan, Emma. The ‘comfort women’ apologies. 2019.

[40] Eiji Takemae, Robert Ricketts, Sebastian Swann. Allied Occupation of Japan. A&C Black. 2003. p. 67.

[41] Crawford, Kerry F. Wartime Sexual Violence : From Silence to Condemnation of a Weapon of War. Georgetown University Press, 2017.

[42] Kerry Crawford. Wartime Sexual Violence : From Silence to Condemnation of a Weapon of War. Georgetown University Press, 2017.

[43] John Hartung. “Chastity, Fidelity and Conquest: Biblical Rules for Women and War.” The Oxford Handbook of Evolutionary Perspectives on Violence, Homicide, and War., edited by Todd K. Shackelford and Viviana A. Weekes-Shackelford, Oxford University Press, 2012, pp. 77–90.

[44] Li, Yang. “Reflections on Postwar Nationalism: Debates and Challenges in the Japanese Academic Critique of the ‘Comfort Women’ System.” Chinese Studies in History, vol. 53, no. 1, Jan. 2020, pp. 41–55.

[45] Li, Yang. “Reflections on Postwar Nationalism: Debates and Challenges in the Japanese Academic Critique of the ‘Comfort Women’ System.” Chinese Studies in History, vol. 53, no. 1, Jan. 2020, pp. 41–55.

[46] Kristen, Hagen, Yohani, Sophie. The Nature and Psychosocial Consequences of War Rape for Individuals and Communities. International Journal of Psychological Studies. 2. 2010.

[47] Yamaguchi Tomomi. “Revisionism, Ultranationalism, Sexism: Relations Between the Far Right and the Establishment Over the ‘Comfort Women’ Issue.” Social Science Japan Journal, vol. 21, no. 2, Summer 2018, pp. 219–238.

[48] Grace Lai. “Comfort Women in Japan and Korea.” Dalhousie Journal of Legal Studies, vol. 11, 2002, pp. 32–64.

[49] Grace Lai. “Comfort Women in Japan and Korea.” Dalhousie Journal of Legal Studies, vol. 11, 2002, pp. 32–64.

[50] Yamaguchi Tomomi. “Revisionism, Ultranationalism, Sexism: Relations Between the Far Right and the Establishment Over the ‘Comfort Women’ Issue.” Social Science Japan Journal, vol. 21, no. 2, Summer 2018, pp. 219–238.

[51] You-Me Park, “Comforting The Nation: ‘Comfort Women,’ the Politics of Apology and the Workings of Gender.” Interventions: The International Journal of Postcolonial Studies, vol. 2, no. 2, July 2000.