Skip to content

סיוע בסמינריון שלכם- לחצו כאן

סמינריון מעמד האישה באיראן-מהן ההשפעות שהובילו למהפכה במעמד האישה באיראן ומהן התמורות שתרמו לשינוי זה

התפתחות מעמד האישה באיראן

במסגרת סמינריון איראן בעת החדשה: איראניות, אסלאמיות.

אוניברסיטת חיפה

החוג ללימודי המזרח התיכון והאסלאם, 2021

תוכן עניינים:

מבוא. 1

פרק ראשון – מעמד האישה על פי האיסלאם. 2

פרק שני- נשים באיראן בתקופה שקדמה למהפכה. 4

פרק שלישי-הימים שאחרי המהפכה בעבר ובהווה. 7

סיכום –. 10

ביבליוגרפיה. 12

נספחים. 15

מבוא

מעמד האישה המוסלמית שונה ממעמד האישה ביחס לחברות אחרות, כאשר השוני המשמעותי ביותר הוא ביחס לחברה המערבית המודרנית. השוני המשמעותי ביותר מתבטא בהשוואה שבין מעמד האישה למעמד הגבר. באיסלאם, מעמד האישה נמוך משמעותית למעמד הגבר, וזה בא לידי ביטוי ברמה החומרית – רוחנית ובדיכוי מעמדה של האישה בכל תחומי החיים ()

הדעה הרווחת במערב ביחס למעמדה של האישה אל מול הגבר, הינה שתפקיד האישה הוא לשרת את הגבר. הגורמים לכך הינם חברתיים, והעיקרי שבהם הוא שהמבנה של החברה המזרח תיכונית נשאר לאורך השנים פטריאכלי ביסודו.

בכל החברות המסורתיות והפטריאכליות, אי-השוויון בין גברים לנשים הוא תולדה של מבנה זה. בעיה זו מצויה במרכז, אם כי לא הבלעדית, העומדת ביסוד האלימות של גברים נגד נשים בתוך המשפחה ובמשפחות בחברות פטריאכליות אחרות. בקשר ישיר לכך, בעיה זו מגבילה את היכולת, ואפילו את הנכונות, של רבנים וגורמים רבים בחברה לסייע לנשים הנופלות קורבן לאלימות המופעלת נגדן במשפחה.[1]

התפיסה הנפוצה למעמדה הנחות של האישה המוסלמית כי האסלאם הוא הגורם העיקרי, מוטעית. שכן, הגורם הראשוני למעמדה הנחות של האישה המוסלמית נעוץ בהתפתחויות של נורמות חברתיות במדינות ערב השונות, אשר הביאו לנטילת זכויותיה הטבעיות של האישה ולהעדפתו של הגבר על פניה. כלומר, האסלאם, בניגוד למה שנהוג לחשוב, דווקא שיפר את מעמד האישה והיחס כלפיה בתחומים שונים בהשוואה למעמדה בתקופת הג’האליה

בתקופת האסלאם, מוחמד יצא כנגד מנהגים שהיו שרויים בתקופת הג’האליה. מנהגים כמו; קבורת הבנות בעודן בחיים, הגבלת מספר הנשים שגבר רשאי לשאת – ארבע נשים (), קבע שלאישה באסלאם יהיה חלק בירושה בעוד שקודם לכן לנשים לא הייתה זכות לרשת כלל, ועוד. אולם, השיפור במעמד האישה שהביא עמו האסלאם היה ביחס למעמד האישה במאה השביעית, ולא תאם למעמד האישה בחברה המודרנית כיום. כלומר, למרות השינוי, גישתו הייתה שמרנית, נחשלת, וטבעה על המין הנשי חותם נצחי של הכנעה בתחומים רבים.[2]

שינויים בתרבויות מסוימות נגרמו כתוצאה משינויים חברתיים וכלכליים, בכדי לקדם אינטרסים ספציפיים.[3] תיאוריות המודרניזציה טוענות כי פיתוח כלכלי מביא לשינויים תרבותיים נרחבים. בנוסף, ישנה טענה אשר נשענת על כך שערכים תרבותיים מתמשכים ויש להם השפעה על החברה. תהליך האסלאמיזציה דחק לשוליים נשים (). נטען אחרת, כי האופי הדינמי של פרשנות השריעה והוויכוחים בין חוקרי דת באיראן עיצבו את התודעה הפמיניסטית, ואת מעורבות הנשים בתהליך השינוי. דבר זה מבוסס על מחקר בשטח המאתגר את שתי הדעות, שבו נטען כי הסתירות של המדינה האסלאמית והמוסדות הובילו לתהליך של תודעה פמיניסטית ().[4]

עבודה זו תתמקד במעמד האישה באיראן, שאלת המחקר תהיה, מהן ההשפעות שהובילו למהפכה במעמד האישה באיראן ומהן התמורות שתרמו לשינוי זה?

פרק ראשון – מעמד  האישה על פי הג’האליה

פרק שני – מעמד האישה על פי האיסלאם

באסלאם אין מניעה לחינוך נשים. להפך, ישנן מספר גמרות מפי הנביא מוחמד המעודדות מאמינים להעריך את השכלתן של נשים ולטפח אותה (). אבל על פי קיומה של הלכה זו, חלקן של נשים מלומדות באוכלוסייה היה נמוך, והשכלתן של נשים מתיישבת עם כללי השמירה על ערכי הצניעות וההפרדה המקובלים. נשים היו כשרות באופן עקרוני להיות פוסקות הלכה ולשמש בתפקיד קאדי, תפקידים בעלי כוח רב באסלאם (), מספר נשים רכשו הכשרה בתחום המשפט האסלאמי והן הגיעו למעמד של פוסקות הלכה או שופטות. סיפורי חייהן של נשים, הרשומים בקובצי ביוגרפיות של מוסלמים, שחוברו מן המאה התשיעית לפנה”ס ועד ימינו ().[5]

ההשכלה בחברות אסלאמיות מסורתיות הועברה בעל פה. כלומר, שיטה זו הייתה אבן הפינה של התרבות האסלאמית המוקדמת והמשיכה להיות שיטת הלמידה המועדפת גם לאחר שחיבורים הועלו על הכתב. מידע או אוספים של ידיעות בודדות, התבססו על העברת מסרים ששימשו כאילן יוחסין של מידע. המסורות של הנביא מוחמד וחבריו חדית’ נחקרו בהרחבה, אולם שיטת הלימוד בעל פה הייתה בשימוש גם בתחומים אחרים, כגון: היסטוריה, ספרות, מוסיקה וענפי ידע רבים אחרים.[6]

האסלאם נשלט במשך מאות שנים תחת השלטון הקולוניאלי של אירופה. אך, חוקי המשפחה נוהלו לפי חוקי השריעה, המבוססים על הקוראן בכל הקשור לנישואין, גירושים, ירושה והשאר פעלו גם תחת השלטון הזר. הקוראן אפשר לגבר נישואין עם ארבע נשים בעת ובעונה אחת, ואילו דרש מהאישה נאמנות מוחלטת לגבר אחד. בתהליך הגירושין, הקוראן לא מחייב את הבעל להסביר מדוע הוא מעוניין בגירושים. לעומת זאת, לאישה יש זכות לדרוש גירושין במקרים ספציפיים. למשל, אישה נישאה בעודה קטינה והשתמשה בזכות הברירה בהגיעה לבגרות או כאשר לבעל יש בעיה בריאות או פיסית כלשהי. האיום המתמיד על גירושין מהווה גורם מדכא ומשפיל לגבי האישה המוסלמית בכל מקום בעולם.[7]

בעניין הירושה, הקוראן קובע כי האישה יורשת מחצית מחלקו של הגבר שבאותה דרגת קירבה אל המוריש, ובכך הביאה למעשה לשיפור במצבה של האישה, שבתקופות קדם לא הייתה זכאית לרשת כלל את חלקו של הגבר. אולם, בארצות רבות ובתקופות שונות הייתה התעלמות מתקנה זו או שהיו מוצאים דרכים לעקוף אותה. בנוסף, בקוראן מוזכרות זכויות רבות לנשים, אבל מבחן הזמן מוכיח כי נשים לא זכו בהן. על פי הקוראן לדוגמא, לאישה זכויות לחינוך, האישה אינה צריכה לאמץ את שם בעלה, ואסור לכפות עליה נישואין.[8]

במהלך ההיסטוריה, ברחבי העולם, רוב הנשים לא ידעו קרוא וכתוב. על כן, לא ידעו את זכויותיהן. ולמרות שמוזכרות זכויות רבות לנשים בקוראן, היו גם פסוקים לא מעטים בהם משתמע בבירור שהנשים במעמד נמוך מהגבר. דוגמא לכך ניתן למצוא בפסוקים הבאים: “אלרג’אל קוואמון עלא אלנסאא“, שתרגומו “לגברים יתרון על הנשים”, “וללרג’אל עליהן דרג’ה” שתרגומו “לגברים יש כוח על  הנשים”.[9]  

לפי הקוראן, אישה זכאית לרשת מחצית ממה שיורש הגבר הנמצא באותה דרגת קרבה אל המוריש.[10] עדותה בבית משפט נחשבת למחצית מעדותו של גבר.[11] על האישה יש לנהוג בצניעות מוחלטת ולא לחשוף את יופייה בציבור, [12] דבר זה לא נוגע כלפי הגברים. הקוראן מעניק עדיפות לגברים על פני הנשים, ומהווה גורם עיקרי באופי מערכת היחסים בין נשים לגברים בחברה המוסלמית, ומעניק לגיטימציה להשפלת האישה.[13]

השיפור במעמד האישה בחברה האסלאמית החל במחצית השנייה של המאה ה-19 לערך, כאשר החלו שינויים במעמדה החברתי, החוקתי והמדיני של האישה, בארצות ערב של המזרח. שינויים אלו החלו בזכות השילוב עם מדינות המערב ששלטו באזור, ותושבי המזרח התיכון שטיילו במדינות המערב, למדו את מנהגי תרבות המערב והחלו להנחילם בתרבות האסלאם. בנוסף, החלו שינויים פנימיים בחברה האסלאמית שהתבטאו בשינויים במעמד האישה; לאורבניזציה, היווצרות מעמד פועלים ופועלות, התרחבות דרכי התחבורה, גיוון המותרות של השכבות האמידות, שינויים שהיטיבו עם מעמד האישה בארצות ערב. נוסף על כך, פתיחת רשת החינוך להפצת ההשכלה בין גברים ונשים ללא הבדלי מין, תרמו במידה רבה למעמד האישה ולהתעוררות תנועות וזרמים רבים שסייעו לחולל אותן.[14]

שינויים אלו בחברה האסלאמית קדמו להתעוררות התנועות הפמיניסטיות. היה רצון למהפך ומתן שוויון בהזדמנויות שנפתחו בפני הנשים. בתחילה, גורמים כלכליים היו אלו שגרמו לנשים לצאת ולספק מקור הכנסה, ולאחר מכן התעורר הרעיון של חינוך הנשים בגלל הפער העצום מול המערב המתקדם.[15]

פרק שלישי- היחס לנשים באיראן לאחר מלחמת העולם הראשונה ובתקופת השלטון המלוכני הפאהלווי

המהפכה האסלאמית באיראן שהתרחשה בין השנים 1979-1977, הינה אחת מהמאורעות החשובים ביותר בתולדות איראן החדשה. במהלך המהפכה נערכו ברחובות הערים, כמעט מדי יום ביומו, הפגנות שבהן השתתפו מאות אלפי אנשים. הפגנות אלה נכרתו היטב בדעת הקהל העולמית שמזהה בהן את אחד מיסודות המהפכה. את המהפכה חוללו מספר ארגונים וקבוצות, ונטלו בה חלק כמעט כל הזרמים האידיאולוגיים במדינה.[16] (

בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, ניכרה באיראן המשך תהליך ההתוודעות למערב וחיקוי חלק מדפוסיו, שכבר החלה בראשית המאה התשע עשרה. תהליך זה התבטא בחדירת רעיונות מערביים, דוגמת הפרלמנט מג’לס שהוקם באיראן לאחר המהפכה החוקתית. עידודה של בריטניה והנזק החמור שהסבה המלחמה לכלכלת איראן, סייעו לקצין הצבא, רזא שאה, לעלות לשלטון ולהדיח בהפיכה צבאית את בית המלוכה הקאגא’רי ().[17]

השלטון המלוכני הפאהלווי, היווה את תחילתה של פרק חדש בתולדות איראן, שבמסגרתו שלט רזה שאה בין השנים 1925-1941, ולאחריו בנו מוחמד רזא שאה, בין השנים 1941-1979. ניתן לומר כי מדיניותם הכתיבה שלטון ריכוזי, לאומי חילוני, בו בלטה השאיפה להתחקות אחר המערב. רזא שאה היה מעוניין לאמץ לאיראן דפוסים מערביים ככל הניתן, ומדיניות זו השפיעה על מישורים נרחבים באיראן, ובהם: החברה, הכלכלה, הדת ומעמד האישה. רזא שאה רצה להפוך את איראן למדינה מודרנית, מערבית ובעלת חברה מתקדמת. בשלטון הריכוזי ניכר הרצון להצעיד את המדינה, ולכלול גם את הנשים שבה, לעבר הקדמה.[18]

בתחילת המאה העשרים, המונח הכלכלה החברתית; מונח הקשור בשילוב המגזר הציבורי והפרטי, שכן הכלכלה החברתית משלבת אלמנטים פורמליים ובלתי פורמליים ברמת הארגון (שוק, מדינה, התנדבות, עזרה עצמית וכלכלת בית) ייצור שוק ובלתי – שוק של סחורות, שירותים, משאבים מונטריים ולא כספיים ברמת המימון ” (Moulaert and Ailenei 2005, p. 2042), זכה להכרה אקדמית מלאה באמצעות מאמציו של כלכלן אקדמי צרפתי אשר סיווג את המונח “כלכלה חברתית” כמדע של צדק חברתי או במונחים אחרים “אפשר להגדיר את הכלכלה החברתית במובן המוחלט: חקר כל המאמצים שנעשו כדי לשפר את מצבם של האנשים” (Moulaert and Ailenei 2005, p. 2040). עם זאת, ישנם כמה מאפיינים משותפים עיקריים בכל הנוגע לצדק כלכלי-חברתי, כגון הכלה של אנשים בשוק העבודה והיכולת לקיים את הצרכים הבסיסיים של האדם (Bahramitash, Roksana, Atena Sadegh, and Negin Sattari 2018, p. 8‏‏.

ארגון השאה לקח דוגמה מהמערב, בעיקר בתחום הנשים, ואמונתו התנגשה עם תורת עלאא(הערה: מהי תורת העלאא ביחס לנשים, להרחיב להעמיק ולפרט בנושא).ארגון השאה צמצם רבות את לימודי הדת, ולקח את מוסדות החינוך משליטת העלאא לידי המדינה. לראשונה, הייתה תוכנית לימודים משותפת לשני המינים. נפתחו בתי ספר תיכון רבים לבנות אשר סללו עבורן את הדרך לרכוש השכלה, דוגמת אוניברסיטת טהרן שפתחה את שעריה עבור נשים בשנת 1938.[19]

ארגון השאה דגל בנתינת זכויות לנשים. למשל, הלבוש שהיה נהוג עד אז – רעלה שעוטות נשות איראן ומכסה אותן מהראש עד כף הרגל, הוצא כחלק מהנחייה חדשה בה נשים לא זקוקות יותר לרעלה בציבור. עיתונים גדלו במהלך וראו בו קידמה מודרנית. המהפך בתקופת השאה הביא לאושר רב בקרב הנשים שכן הן ראו ברעלה כסוג של עונש. נוסף על כך, מורים עודדו את התלמידות להוריד את הרעלה. נשים בכל המעמדות החלו להופיע ללא רעלה בציבור.[20]

ארגון השאה ראה בשילוב הנשים במשק העבודה כדבר מבורך ועודד אותן לצאת לכוח העבודה, ולהשתלב במערכת החינוך ובמשרות ממשלתיות. אך, יש לציין שלמרות זאת, שכרן היה נמוך משמעותית משכר הגברים כך שעדיין הייתה אפליה של נשים לעומת הגברים בהיבט זה. השאה החליש את מעמד הדת גם בכך שנשים קיבלו תפקידים במערכת המשפט. האמונה הייתה שכך איראן תהפוך למדינה מודרנית, והדת תחלש. נוסף על כך, גיל הנישואים לנשים באופן חוקי עלה מה שנתן לנערות הזדמנות לרכוש ידע ותרם גם לחיי הנישואים.[21]

כתוצאה משינויי הדת הרבים שהתחוללו בעקבות ארגון שאה, נבנו ארגוני נשים באיראן שכולם היו תחת מקום אחד. אולם, קיבוץ ארגוני הנשים במקום אחד היה כדי שיהיה אפשר לבקר את פעילותן של הנשים שנאסר עליהן לקדם פעילויות ללא אישור. נוסף על כך, היה להן אישור לפעול רק בתור ארגון צדקה, ספורט, אורך חיים בריא ולימוד אנשים קרוא וכתוב. הנשים הפעילות בארגונים לא היו מהמעמד הנמוך, וראו במדיניות זו אפשרות לקידום אישי וכללי של כלל הנשים. אך למרות כל זאת, בגלל חוסר העצמאות של ארגוני הנשים, היו נשים רבות שלא רצו שינוי ולא שינו את דרכן אל עבר הגישה המודרנית. בכך, רוב האזרחים חיו אורך חיים כפרי, והדת המשיכה לנהל אותם.[22]

בזירה הציבורית ארגוני הנשים פעלו לאחר מכן ללא המדינה והצליחו לזכות בזכויות רבות, והביאו לכך שמעמדן יהפוך לעניין הכלל. פרסמו בכל מקום את סיפורן ובאותו הזמן דרשו גם זכות הצבעה.[23] הזכויות הבסיסיות של האדם הינן חינוך הולם, תעסוקה ושכר שווה לשני המינים. לכן, השינויים בתחומים אלו הובילו להתקדמות החברה, והמשיכו לקדם אותם גם בעיתונים ובכנסים בינלאומיים.[24]

בשנת 1962, חומייני גינה את השאה על כך שהביא זכות בחירה לנשים. טענתו הייתה שזה “מפריע למנוחת הנפש של מנהיגים דתיים ומוסלמים אחרים… ושזכות זו עומדת בניגוד לדת הרשמית הקדושה של המדינה”. הוא עדיין לא ביטל זכות זו, אך ביטל את החוק להגנת המשפחה מימי השאה, חוק שנתן הגנה מסוימת לנשים. חומייני אף קבע תלות מוחלטת של האישה בגבר. אצל חומייני אישה לא רק שהיא לא יכלה לרשת אדמה ועצים, אפילו הכנסות מאדמה היא לא יכלה לקבל. החוק קבע שהריגת גבר היא פשע ממדרגה ראשונה, ולעומת זאת הריגת אישה נחשבה כפשע קל הרבה יותר. לפי החוק, היה מותר להרוג אישה ש “בגדה”. (מהסיכום של סתיו: https://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=169)

פרק רביעי- היחס לנשים באיראן לאחר המהפכה האסלאמית ב-1979

הימים שאחרי המהפכה בעבר ובהווה (הערה: כדאי לחלק את זה לתקופת המהפכה ולהווה עם ניסיונות ההפיכה משנת 2008 ואילך, לחפש מחקרים גם בנושא)

הערה: זה אמור להיות כאן לדעתי

המהפכה האסלאמית באיראן שהתרחשה בין השנים 1979-1977, הינה אחת מהמאורעות החשובים ביותר בתולדות איראן החדשה. במהלך המהפכה נערכו ברחובות הערים, כמעט מדי יום ביומו, הפגנות שבהן השתתפו מאות אלפי אנשים. הפגנות אלה נכרתו היטב בדעת הקהל העולמית שמזהה בהן את אחד מיסודות המהפכה. את המהפכה חוללו מספר ארגונים וקבוצות, ונטלו בה חלק כמעט כל הזרמים האידיאולוגיים במדינה.[25]

המהפכה באיראן הוציאה לרחוב את העם. כל אחד ואחת יצאו להפגין נגד השאה מסיבותיו שלו. השמאל  כלל בתוכו דמוקרטים וליבראלים, סוציאליסטים ורפורמיסטים ואף פמיניסטיות שרצו להפיל את השאה כדי להתקדם ולפתח את הדמוקרטיה והמודרניזציה במדינה. הימין  כלל את השמרנים ובתוכם את ההנהגה הדתית  שרצתה להפיל את השאה כדי לחזור למה שהיה קיים בעבר בגלל שלדעתו המצב כבר הרחיק לכת (הערה: מהסיכום של סתיו: https://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=169)

המהפכה האסלאמית הינה אחד מאירועי ההיסטוריה הגדולים ביותר בפוליטיקה של המאה ה-20 באיראן. המיוחד באירוע הזה הוא שככל הנראה ישנה סתירה בסיסית בהפעלת הדינמיקה של המהפכה הציבורית, שהחלה לאורך המאה האחרונה עם תנועות חדשניות. כמו, למשל, המרקסיזם. תנועות אלו באו בכדי להחדיר לציבור מערכת כללים דתית. וביטאו את רצונן של תנועות אלו לחזור לטהור הזהב של הדת, שהתרחש במאות ה-7-8 לספירה.

העובדה שגם הרעיונות המתבססים על העבר מסוגלים להפעיל מנגנונים של שינוי חברתי, וכי השינוי לא קשור ישירות לבניית “עולם חדש” על השרידים של הישן, ערערה מספר מושגים יסודיים בתיאוריה של המהפכות ואת הנחות המקובלות לגבי יחסי דת ומדינה בעידן המודרני. המשטר האסלאמי שהתחיל בעקבות המהפכה מהווה גם הוא תופעה חברתית ייחודית – ניסיון לנהל תיאוקרטיה בקנה מידה עצום בעולם שבו מתנהל מאבק בין הקפיטליזם והקומוניזם, שראו בדת ובשלוחותיה החברתיות אויב רעיוני ואיום מעשי על ההגמוניה שלהם. אלא שניתוח זה הוא פשטני במידה רבה. שכן, המפכה האסלאמית נחשבת כמהפכה שונה מקודמותיה. ההנחה היא ששינויים חברתיים בעולם המערבי הם סוג של כלי שלפיו ניתן לשפוט התפתחויות דומות בשאר העולם. כלומר, מהווה ביסוס לטענה – כל מה שלא מתאים באופן מלא לקריטריונים מערביים מקובלים של התפתחות חברתית הוא אחר, שונה ובלתי מובן.[26]

השחיתות השלטונית הובילה לשני פערים עיקריים: האחד, פער גדול בין עשירים לעניים. השני, דיכוי אנשי הדת ביחס למעמדם בתקופה שקדמה לה. ניכר שהגליית ח’מייני לעיראק בנומבר 1964 וחוסר הסמכויות לשאה, הן חלק מהסיבות שגרמו לעם לקום על מנהיגיו. כלומר, גרם להדחת השושלת הפאהלווית ולהקמת הרפובליקה האסלאמית. יש הרבה סיבות לכך, אך המשמעותית שבהן היא חוסר היכולת של השאה לסגור את התארגנויות הממסד הדתי. זאת הייתה בעיה משמעותית, כיוון שהמהפכה הייתה בעלת כוח אסלאמי ופרצה בעקבות מדיניות החילון של השאה שהיוותה מרכיב חשוב בהתנגדות למשטרו. המהומות הרבות שהתחוללו ברחבי איראן, וחוסר רצונו של השאה להפעיל את הצבא נגד המפגינים, הביאו לעזיבת השאה את איראן בינואר 1979, ולהקמת המשטר המהפכני בהנהגת ח’ומייני, ששב מגלותו כמנצח.[27]

המשטר החדש של ח’ומייני רצה להביא לאסלאמיזציה מקפיצה בכל התחומים בחברה, ובהם גם מעמד האישה. בניגוד למשטר הפאהלווי, שדגל בהשתלבות הנשים בפעילות הציבורית, המשטר המהפכני שם דגש לדיכוי הנשים. האידיאולוגיה של המהפכה האסלאמית רצתה לחזור לדגם של פאטימה בת הנביא מוחמד, המסמלת את האישה האולטימטיבית כאם וכרעיה (הערה: חסרה התייחסות גם למעמד האישה בתקופת פאטימה בת הנביא מוחמד בחלק הראשון, לדעתי כדאי לחלק את החלק הראשון לפי תקופות, ובכל תקופה להתייחס פרטנית, ייתן הרבה יותר נפח ועומק לעבודה ויראה את ההתפתחות שהייתה בחלק ב’ וגם את הנסיגה לאחור) המחשבה של חומני ואנשיו הייתה שנשים נחותות פיזית ופסיכולוגית לעומת הגברים. חומיני ואנשיו נתנו לשריעה מעמד בחוקה החדשה של איראן, וחייבו במדיניות תחת האסלאם לגבי כלל המישורים בחברה.

ההשפעה הישירה במהלך זה עבור הנשים הייתה משמעותית. ההפך ממה שהיה לפני בתקופת השאה, שבה נשים קיבלו יחס קרוב יותר לזה של אזרחים גברים במדינה. השלטון החדש ראה בנשים כקבוצה אחת, וזה הוביל לשאלה : מהו מעמדה של האישה באיראן, כקבוצה ולא כפרט, בחברה. עד אז, נשים קראו למהפך במעמדן על ידי ארגוני נשים. אולם, תביעות אלו נומקו על ידן כזכויות בסיסיות הניתנת לכל אדם ולא על הפן הפמיניסטי.[28]

נשים מצאו דרכים משלהן להתכנס, להעלות דרישות על מנת להשפיע במדינה ובמוסדות, לתקן חוקים ותקנות לטובת זכויות האישה. אך, נשים היו חלוקות לפי אופיין השונה. כלומר, לפי הברית שיש להן. אם כן או לא מאמינות בקיום מדינה אסלאמית, שלה יש השפעה רבה על יחסי המינים ועל תהליך הדמוקרטיזציה והחילון, וההבנה שהגורל המשותף באיראן מעוצב על ידי נורמות פטריאכליות דתיות של הנשים החילוניות והגישה או חוסר הגישה לכוח פוליטי שנבנה חברתית. היכולת למנוע את התמוטטות הברית שלהן משפיעה לא רק על היחסים בין המינים כי אם גם על תהליך הדמוקרטיזיציה והחילון. היכולת של נשים להשפיע הייתה חשובה במיוחד בצומת הדרכים הנוכחית שאיראן נמצאת בה לקראת חילון והקמת חברה אזרחית או הפיכת המדינה לאסלאמית לחלוטין. הנתיב אל עבר חילון והקמת חברה אזרחית נראה היה בסכנה, ותומכים רבים בדמוקרטיה נידונו למאסר.[29]

משטר חומייני קידם שינויים רבים בתוכניות החינוך. המשטר שם דגש רב על טיפוח ערכים ומוסר. הייתה הפרדה במערכת החינוך בין המינים, ושמו דגש על כך שמורות ילמדו בנות ומורים ילמדו בנים. נאסר על נשים ללמוד תחומים רבים שאינם מתאימים לדרישות המשטר, לדוגמא עריכת דין ומקצועות טכניים, וניתנה עדיפות לבנים בתחומים רבים אחרים. המשטר החליט גם שנשים נשואות לא יכולות ללמוד בבתי ספר תיכוניים, גיל הנישואים שונה מ-15 ל-13, בכוונה כדי להרחיק את הנשים מקבלת השכלה. גם מבחינת הכלכלה, שאף המשטר להרחיק את הנשים מעשייה כלכלית. היו פיטורים המוניים של נשים ממשרות שונות כדוגמת שופטות ומנהלות, וגיל היציאה לפנסיה לנשים הורד מחמישים לארבעים וחמש.[30]

בשלהי שנות ה-80, המשטר החליט להתיר הפלות בגלל בעיית הריבוי הטבעי הגבוהה. צעד זה עמד בניגוד מוחלט לעקרונות המשטר בתחילת המהפכה. הרפורמה התבצעה גם בתחום המשפחתי, ובה ניתנה לנשים הזכות להכניס סעיף בחוזה הנישואין שלהן, לפיו; יוכלו לדרוש גט, לתבוע משמרות על הילדים, ולאסור על בן הזוג לשאת אישה נוספת. נוסף לכך, ניסה המשטר לרכך את התמרמרות הנשים, ולשם כך הוקמה ‘אגודת התרבות והחברה של הנשים’ ובתחילת שנות התשעים מוזגה ה ‘קומיטה’ עם המשטרה.[31] (הערה: זה אמור להיות דיי בסוף מבחינה כרונולוגיה)

איראן הפכה במהפכה האסלאמית בשנת 1979 למדינה דתית קיצונית. אנשי דת קיצוניים התייחסו אל האישה כאילו אינן קיימות ולא הייתה להן אפשרות להצביע. נשים היו תחת דיכוי רב מצד אנשי הדת. אך אנשי התקשורת הציגו אותן כנשים צנועות ולבושות ברעלה, שכיסו את פני הנשים בשל צניעות. קוד לבוש זה נכפה על נשים אחרי העלייה לשלטון של משמרות המהפכה בשנת 1979.[32]

בזמן נפילת השאה ביטלה המועצה המהפכנית האסלאמית את המניעה על פוליגמיה ואת הזכויות של האישה לבקש גט מהסיבה הזו. המשטר ביטל  גם את זכותה של האישה לאפוטרופסות על ילדיה אחרי הגירושים. לגבר הייתה הזכות לגרש את אשתו בכל עת ולהינשא מיד . האישה חייבת לחכות בבית בעלה שלושה חודשים אחרי הגירושים, כדי לברר שאין היא הרה. לגבר יש זכות לחזור בו מהחלטת הגירושים בכל זמן, כל עוד לא החזירה לו האישה את מלוא סכום המוהר.

משטר חומייני חשף את פרצופו האמיתי עד מהרה. חוגים רבים, שהביעו בו “תמיכה ביקורתית” נטשו את מחנהו והצטרפו לשורות האופוזיציה המחרתית. נשים שעשו דרך זו עלולות למצוא עצמן חוזרות על אותה טעות שעשו בעת המאבק במשטר השאה: רבות מהן סבורות עתה כי המאבק בחומייני קודם למאבק לשחרור האישה, אך בלי שחרור הכבלים הכפולים של הדת והפטריארכיה, הנשים ימצאו שוב את עצמן משתתפות בתנועה רדיקאלית שתמשיך לדכאן.

הטעות של השמאל נמצאה בהערכה שמצב חמור יותר מהשאה לא יכול להיות. מיטב הכוח הוקדש לערעור ארגון השאה, ומעטים ביקרו את הנהגת חומייני. הנשים ציפו לשיפור במעמדן עם סילוק השאה וההתפכחות שקרתה לאחר מכן, הביאה לכך שהן הבינו שהימרו והפסידו. לא רק את  התיקונים ששינה שלטון השאה  אלא אפילו את ההטבה  בזכויות שהקוראן העניק להן. כיום, השלטון באיראן הוא הפרשנות של חומייני לקוראן.

הקוראן העדיף את זכויות הגבר על פני זכויות האישה: למשל, עדות שתי נשים שווה לעדות גבר אחד, האלמן יורש חצי מרכוש אשתו ואילו האלמנה יורשת רבע מרכוש בעלה; בנות יורשות חצי ובנים שני שלישים, פוליגמיה מותרת ופוליאנדריה אסורה. חומייני אימץ אי-שוויון חוקי זה ואף פיטר את כל הנשים שעסקו בחוק ומשפט, וכך הפך שטח זה ל “גברי” לחלוטין.

הקוראן דורש מהאישה לציית לבעלה, האישה יצור אנושי בפני עצמו, רוב הצווים בנוגע ליחס כלפי האישה לא נשמרו באף מדינה מוסלמית. אבל  חומייני, רוצה  שלאישה לא היו כל זכויות וכל קיום של כבוד עצמי. בספר שכתב הוא מציין שצריך להפריד בין עולם הגברים ועולם הנשים. אסור לאישה לעזוב את הבית בלי אישור בעלה. הציות והשעבוד לבעל הופכים על פי חומייני לחובה דתית.

אעפ”י מעמדה הנמוך של האישה בקוראן, מציג אותה הקוראן אחראית על מעשיה בפני האל, והיא נשפטת בענייני דת על סמך מעשיה. הבעל לא אחראי בפני האל על חטאי אשתו. חומייני לא מאפשר לאישה אפילו עצמאות דתית זו. הוא אומר שלאישה יש זכות לסרב לרצון המיני של בעלה על סמך טעמים דתיים, אבל  הבעל יכול לבטל את החלטת אשתו, כדי לספק צורך זה . אסור לה לנדור נדר שתעשה מעשים טובים בלי אישור מבעלה. חומייני טוען שלנדור נדר מותר רק לאנשים בוגרים ונורמליים, והאישה, כנראה, אינה נמנית לדעתו עם שתי קטיגוריות אלה.

חומייני מאמין שהמשפחה היא הבסיס של החברה האסלאמית ולפיו לנשים יש תפקיד של “גידול גברים אמיצים ונאורים ונשים חלושות ומאוחדות”. (מהסיכום של סתיו, https://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=169)

לו חומייני היה נשאר מנהיג דתי אחד מיני רבים, דעותיו היו לא יותר מעוד דוגמה (חולנית) לדוקטרינה אסלאמית המונעת משנאת נשים. אולם, העובדה שהוא היה מנהיג יחיד כל-יכול העניקה לדבריו משמעות רבה הרבה יותר. חומייני שם במעצר-בית את כוהני הדת המתקדמים – יחסית, וקידם את השמרנים והריאקציוניים ביותר לעמדות כוח. כך יושמו דעותיו והפכו לחוק באיראן. כתוצאה מכך, נשים הפסידו את הזכויות שהשיגו בדרגה מאז ראשית המאה ה-20, יחד עם ראיית האישה כ “מבצר חזק של מידות טובות וצניעות” צוו הנשים העובדות בשירות הציבורי להתכסות ברעלה.

בהתאם לחובות “האמהות הנשגבת” הנשים היו רשאיות לעבוד בחצי משרה בלבד, ומוסדות שהחזיקו מעונות יום, הואשמו בכך שהם מטרפדים את המשפחה. כמו כן, אסור היה להעסיק אישה הרה או מניקה. כלל החוקים וההוראות הנוגעים למעמד האישה כוונו לדבר אחד ויחיד: האישה צריכה לשרת את בעלה וללדת ילדים.

https://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=169

הפרלמנט האיראני אישר את “חוק הלבוש הלאומי”. חוק זה דחק את מקומו של הלבוש המוגדר “מערבי” מרחובות הערים האיראניות, וקידם לבוש “איסלמי”. לפי החוק החדש, הוענקו הקלות כלכליות למעצבי בגדים מקומיים בכדי “להתרכז בלבוש שתואם את הזהות הלאומית האסלאמית של איראן”. כמו כן, הוקמה ועדה משותפת על ידי השלטונות באיראן שכללה נציגים ממשרד התרבות והמסחר, מוועדת התרבות ברפלמנט ומהטלוויזיה הממשלתית, כדי לקבוע כיצד יראו הבגדים החדשים.[33]

התוצאה העיקרית של שילוב עקרונות האסלאם אחרי המהפכה, נעוצה בהיווצרותן של זהויות מורכבות. כלומר, אנשים מזדהים הן עם ערכים אסלאמיים קהילתיים מסורתיים, לכאורה, והן עם זהותם האינדיבידואלית בהיותם אזרחים בעלי זכויות. שילוב זה היה גם נטל וגם יתרון לאיראנים הבאים בדרישה אל המדינה מתוקף היותם אזרחים ובה בעת מצייתים לעקרונות הקהילה האסלאמית שהיו חלק בלתי נפרד מאמונתם. זה היה הבסיס לאורך החיים של אנשים החותרים לתיקון ציבורי של עוולות פרטיות, ועוולות של נשים בהקשר של סכסוכים בתוך המשפחה.

תוצאה נוספת של מגמות האסלאם הייתה הקריאה המתחזקת למדינה מוסלמית שתפריד בין המנהל הציבורי והממשל של המדינה לבין העניינים הפרטיים של דת ואמונה אוסאנלו, ארזו “פרק 11: איראן.” מקרי בוחן בפוליטיקה השוואתית (קובץ בעריכת דיוויד ג’ סמואלס), 2020. עמ’ 480

פרק חמישי – היחס לנשים באיראן כיום והמהפכה החדשה (הערה: לנסות למצוא כמה שיותר חומר מתקופת אחמדיניג’אד)

הפרלמנט האיראני אישר את “חוק הלבוש הלאומי”. חוק זה דחק את מקומו של הלבוש המוגדר “מערבי” מרחובות הערים האיראניות, וקידם לבוש “איסלמי”. לפי החוק החדש, הוענקו הקלות כלכליות למעצבי בגדים מקומיים בכדי “להתרכז בלבוש שתואם את הזהות הלאומית האסלאמית של איראן”. כמו כן, הוקמה ועדה משותפת על ידי השלטונות באיראן שכללה נציגים ממשרד התרבות והמסחר, מוועדת התרבות ברפלמנט ומהטלוויזיה הממשלתית, כדי לקבוע כיצד יראו הבגדים החדשים.[34] הערה: זה אמור להיות כאן לדעתי כי זה מ-2006 בתקופת אחמדיניג’אד

סיכום – (צריך להוסיף כאן את תקופת הג’אהליה, בית המלוכה הקג’אהרי, תורת העלאא ביחס לנשים, פאטימה בת הנביא מוחמד בחלק הראשון ועוד)

פסוקיי הקוראן מעניקים לגברים עדיפות על נשים, מה שמהווה גורם חשוב באופי מערכת היחסים בין המינים בחברה המוסלמית ומעניקים לגיטימציה להשפלת האישה.[35] סוגיית הנשים בחברה נדונה במגוון נושאים, בהם: רעלה, פוליגמיה, חינוך הבנות, השתלבותן של הנשים בספרה הציבורית, והנושא המרכזי הינו הנישואים וחיי הנישואים. כמו כן, אידיאל האישה האיראנית נבחן בקטגוריות כמו: אופן לבושה, חינוכה, מידת מסירותה לאומה ולמולדת, תפקידיה החברתיים וזכויותיה וחובתיה כאישה, כאם וכרעיה. הבחנות אלו מסייעות בדרכן לעיצוב אידיאל האישה האיראנית.[36]

לפני המהפכה נשים הקימו מספר ארגוני צדקה ודת על מנת לטפח את בריאות האישה והשכלתה. לאור השינויים בתחום החקיקה בשנים אלו נראה כי פעילויות הנשים תרמו רבות. ונראה היה כי בוצעו שינויים קלים לנשים כגון, קביעת שכר מינימום ומתן חופשת לידה לעובדות שנחקק בשנת 1946. לעומת זאת, סגירת מספר בתי ספר לבנות בטהראן ובערים נוספות בלחץ העלאא, מוכיחה כי ההתנגדות לשיפור מעמד האישה עדיין בלטה. נשים רבות חזרו ללבוש רעלות, מה שמוכיח כי כוחה של המסורת בקרב החברה לא פג, למרות המאבק העיקש שניהל רזא שאה כנגד הדת בשלטון המדינה.[37]

לנשים נפתחו הזדמנויות רבות כמו רכישת השכלה וקיבלת מתן זכות ההצבעה. הדבר השתנה בעקבות  לחץ ארגוני הנשים. בנוסף, נחקק חוק להגנת המשפחה שנתן לאישה אישור להחזקת הילד לאחר הגירושין, חוק נוסף היה יציאה לעבודה שבו האישה יכלה לבחור לבד אם לצאת לעבוד או לא, לפני כן האישה הייתה זקוקה לאישור האב, הבעל והבן כדי לצאת לעבוד. השאה רצה בתקנות החוק בכדי להחליש את כוחו של הגבר במשפחה, ולחזק את מגמת החילון והמעורבות במדינה.[38]

בתקופת המהפכה של חומייני ב-1979, הוגדר מחדש מעמד הנשים בחברה והן עברו תהליך אסלאמיזציה. נשים ניצבו בתחתית הסולם החברתי והמשפחתי, והאכיפה הקפדנית של חוקי האסלאם עלתה לנשים רבות בחייהן. המשטר הוציא אותן מהכלכלה, והחזיר אותן לתפקידי הבית, כמו כן, שיעור האנאלפביתיות בקרב הנשים נותר גבוה ביחס לגברים מה שגרם לאפליה בשכר וגם בתקופה המהפכנית הן נחשבו לכוח עבודה פחות מיומן מאשר הגברים. הנשים מצד אחד, התחילו בפעילות משותפת במטרה להביא לשיפור במעמדן על ידי תעמולה מוגברת בנוגע לזכויותיהן. אך מצד שני, בתקופות בהן המשטר היה חזק ומכריע, הן ידעו להסתגל לכללי המשטר ובהתאם לתנאים הקיימים פעלו בהיקף מצומצם יותר.[39]

הפמיניזם, פעילות סקטוריאלית, נראה בעיני הנשים כמותרות שאינן יכולות להרשות לעצמן, בשל כך הן לא ראו את עצמן כתנועה חברתית אלא כתופעה חברתית. הפמיניזם המערבי לוחם למען שוויון אנושי וביטול ההבדלים הנובעים מחלוקת המגדר, מנגד הפמיניזם המוסלמי פוסח על החלק הראשון. העיקרון הוא שבחברה האיראנית תופעות של שינוי במתכונת מערבית בהלכות החיים, יוכלו להתקבל רק אם יותאמו לתוך מסגרת התפיסה הנורמטיבית המסורתית.

קשה לדעת אם ידלין צודקת, בעיקר נוכח תופעה הולכת ועולה ברחובות איראן שזכתה לכינוי: “מהפכה פאסיבית”.[40] ההתנגדות למשטר מתאימה יותר לנשים בוגרות ומשכילות, כלומר ההתנגדויות הן יצירתיות בקרב הנשים האיראניות הצעירות. רוב התנגדויות אלו אולי לא פוליטיות במובן המסורתי, אך אין להקל ראש בחשיבותן. במובנים מסוימים הצעירים האיראניים, המהווים יותר מ-70% מכלל האוכלוסייה, מנהלים ג’יהאד ליפסטיק, זאת אומרת, מרד תרבותי שהמאפיין אותו הוא אימוץ דרכים מנוגדות לאסלאם. המורדים הצעירים בוחרים להשתמש דווקא באביזרים מנוגדים לאסלאם כצעד של התרסה מכוונת נוכח לחצים בינלאומיים שמופעלים על המשטר האיראני מצד הקהילה הבינלאומית וסכנת העימות הצבאי בינה לבין ארה”ב וישראל, אפשר שמשקלה של התסיסה התרבותית ה”פאסיבית” גדול הרבה יותר מכפי שנוטים רבים להאמין.[41]. הערה: להתייחס לחלק הזה הרבה יותר, חלק שלם נוסף שמדבר על ההתפתחות הנוכחית שהחלה מ-2008 (לערך) שמתעסקת בקיום הפגנות כנגד המשטר

סיכום ההערות לעבודה: בגדול העבודה מעניינת, לא עשיתי שינויים מסוימים כי אני לא טוב בהערות שוליים וכל זה (לא רוצה לפגוע ולהרוס), יש חלקים שצריך לעבור עליהם ולסדר אותם כרונולוגית לפי זמנים, תאריכים, שנים, פעולות ולסדר את זה כך שכל חלק יראה סיום של החלק הקודם, והכנה לחלק הבא (למשל, חלק 2 היו בעיות שהביאו למהפכה, צריך להציג אותן ממש בסוף של חלק 2 בצורה כרונולוגית, “כמו סיפור בשלבים”). לדעתי גם צריך להוסיף חלק ראשון שמדבר על האישה האסלאמית בתקופת הג’אהליה, ולהוסיף עוד  כל מיני דברים ותוספות קטנות והרחבות קטנות לדברים כדי להסביר אותם ולא להציג “על הדרך”. וגם בסוף (הערת שוליים 40 כבר מתייחסת לעידן של יום) כיום יש מהפכה של ממש שהתחילה חוק הלבוש הלאומי ב-2006, והיום בכלל יש התנגשויות בין הצבא לבסיג’ על רקע העניין של הרעלה והשינוי הדרמטי ביחס לאישה (חייב להיות חלק בסוף העבודה שמתייחס לשינוי המהותי הזה ביחס לאישה, החלק של היום – להוסיף עוד פרק רביעי לעבודה מתחת למהפכה, ואולי עוד פרק ראשי למעלה מפני היחס לאישה באסלאם, שיהיה היחס לאישה בתקופת הג’אהאליה ובכך יהיו חמישה פרקים).

ביבליוגרפיה

בר, גבריאל. ערביי המזרח התיכון: אוכלוסייה וחברה. מהדורה שניה, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1972.

רות ,רודד ,נשים מוסרות מידע, משכילות ומלומדות בתולדות האסלאם  פעמים: פרקי עיון במורשת ישראל במזרח , 82: 4-30, תש”ס, 2000 .

מירי פשר, אסלאם : מבוא קצר  ,תל-אביב : מפה תשס”ו 2006.

אלקראן (הקוראן) ,תרגום: יוסף יואל ריבלין (מערבית), דביר; 1987.

מגדה הנוש סרוגי ,מעמד הנשים בעולם הערבי ,חיפה : רים 1998 .

מג’דה סרוג’י ,מעמד האשה בעולם הערבי מראשית המאה העשרים ,בית-ברל, מרכז לחנוך, השכלה ומחקר. המכון היהודי-ערבי המכון היהודי-ערבי שליד ההסתדרות בבית ברל 1993 .

אורלי רחימיאן ,המהפכה האירנית בראי הסיסמאות ,היה היה , 1: 71-99, 2002.

דוד מנשרי, איראן: בין אסלאם ומערב, תל אביב: משרד הביטחון, 1996.

מנשרי , דוד , הנדלמן ,ליאורה , איראן אנטומיה של מהפכה , בני ברק הקיבוץ המאוחד 2009 .

מנשרי דוד. איראן במהפכה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1988.

ג’אן גודווין “איראן:’ אין כל הנאה באיסלאם'”, מתוך: מחיר הכבוד: נשים מוסלמיות מפירות את השתיקה בעולם המוסלמי, (ירושלים: ספרית מעריב, 1995).

John W. Van Cleve , The Merchant in German Literature of the Enlightenment , Chapel Hill : University of North Carolina Press 1986.

Azam Torab Performing Islam Gender and Ritual in Iran  ,  The Middle East and the Islamic World, Volume,2006.  

Torab, Azam, Performing Islam : Gender and Ritual in Iran , Leiden : Brill, 2007 

Amanat ,abbas ,Iran:a modern history , New Haven ,ct:yale University press ,2017.

Boulder, Colorado : Lynne Rienner Publishers 2002.

Dobash, R. Emerson; Dobash, Russell,”Women, violence, and social change” London: Routledge 1992.  

Fruma Zachs,” Cultural and Conceptual Contributions of Beiruti Merchants to the Nahḍa” Social History of the Orient 55, 2012.

Guity, Nashat (ed.), Women and Revolution in Iran, Boulder, Colo: Westview Press, 1983.

Gershoni, Hakan Erdem, Ursula Woköck , histories of the modern Middle East : new,   Boulder, Colorado : Lynne Rienner Publishers 2002. 

Povey, Tara ,Rostami , Women, Power and Politics in 21st Century Iran, London: Routledge,2012.

Moaveny, Azadeh, lipstick Jihad: a memoir of growing up Iranian in America and American in Iran. PublicAffairs, 2005.

Poya, Maryam, Women, Work and Islamism: Ideology and Resistance in Iran, London: Zed Books, 1999.

Rostami Povey, Elaheh. 2001. “Feminist Contestations of Institutional Domains in Iran.” Feminist Review 69 (1): 44–72. https://doi.org/10.1080/014177800110070111.

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3736836,00.html
https://www.wikiwand.com/he/%D7%94%D7%9E%D7%94%D7%A4%D7%9B%D7%94_%D7%94%D7%90%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%A0%D7%99%D7%AA#/%D7%9C%D7%A4%D7%A0%D7%99_%D7%94%D7%9E%D7%94%D7%A4%D7%9B%D7%94
https://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=169
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3251135,00.html
https://z.ynet.co.il/short/content/Iran40Years/#/
https://www.haaretz.co.il/blogs/sadna/BLOG-1.3885069[סל1]

 

[1] Dobash Russell, ” Women, violence, and social change”( London : Routledge , 1992). 

[2] גבריאל בר ,ערביי המזרח התיכון :אוכלוסייה וחברה(ת”א: הקיבוץ המאוחד ,1972).

[3] Fruma Zachs,” Cultural and Conceptual Contributions of Beiruti Merchants to the Nahḍa”( Social History of the Orient 55 ,2012).

[4] John W. Van Cleve , The Merchant in German Literature of the Enlightenment ,( Chapel Hill : University of North Carolina Press 1986)

[5] רות רודד, “נשים מוסרות מידע משכילות ומלומדות בתולדות האסלאם”(פעמיים :פרקי עיון במורשת ישראל במזרח ,2000)

[6] רות רודד, “נשים מוסרות מידע משכילות ומלומדות בתולדות האסלאם”(פעמיים :פרקי עיון במורשת ישראל במזרח ,2000)

[7] מירי פשר ,אסלאם: מבוא קצר (ת”א: מפה ,2006 ).

[8]מגדה הנוש סרוגי ,מעמד הנשים בעולם הערבי(חיפה:רים,1998).

[9]יוסף יואל ריבלין ,אלקראן (אור יהודה :דביר ,1987).(להלן :ריבלין , אלקראן)

[10]  ריבלין , אלקראן, פרשת נשים ,פסוק 11 .

[11] ריבלין ,אלקראן ,פרשת הפרה, פסוק 282.

[12] גבריאל בר ,ערביי המזרח התיכון :אוכלוסייה וחברה(ת”א: הקיבוץ המאוחד ,1972).( להלן :בר ,ערביי המזרח התיכון : אוכלוסייה וחברה)

[13] בר , ערביי המזרח התיכון :אוכלוסיה וחברה , עמ’ 53-56 )

[14] מגדה הנוש סרוגי ,מעמד האישה בעולם הערבי מראשית המאה העשרים ,(כפר סבא: בית ברל ,1993) .(להלן :הנוש , סרוגי ,מעמד האישה בעולם הערבי מראשית המאה העשרים ) .

[15] הנוש , סרוגי ,מעמד האישה בעולם הערבי מראשית המאה העשרים , עמ’ 21 .

[16] אורלי רחימיאן ,”המפכה האיראנית בראי הסיסמאות” (היה היה במה צעירה להיסטוריה ,גליון 1 2002),

[17] Amanat  abbas ,Iran:a modern history ( New Haven ,ct:yale University press ,2017).

(להלן: עבאס ,איראן :היסטוריה מודרנית )

[18] דוד מנשרי, איראן: בין אסלאם ומערב, (תל אביב: משרד הביטחון, 1996).(להלן: מנשרי ,איראן בין אסלאם ומערב )

[19] עבאס , איראן :היסטוריה מודרנית ,עמ 890.

[20] מנשרי , איראן בין אסלאם ומערב עמ’ 151 .

[21]מנשרי דוד , הנדלמן ליאורה, איראן אנטומיה של מהפכה ,(תל אביב :הקיבוץ המאוחד ,2009).

[22] Guity  Nashat, Women and Revolution in Iran (Boulder, Colo: Westview Press, 1983).

(להלן :נשאת , נשים ומהפכה באיראן )

[23] נשאת , נשים ומהפכה באיראן ,עמ’ 21 .

[24] נשאת , נשים ומהפכה באיראן , עמ’ 22 .

[25] אורלי רחימיאן ,”המפכה האיראנית בראי הסיסמאות” (היה היה במה צעירה להיסטוריה ,גליון 1 2002),

[26] מנשרי דוד , הנדלמן ליאורה, איראן אנטומיה של מהפכה ,(תל אביב :הקיבוץ המאוחד ,2009).

[27] פורסם בYNET, 23.12.18

[28]מנשרי דוד, איראן בהפכה (ת”א :הקיבוץ המאוחד ,1988).

[29] Rostami Povey Elaheh ,“Feminist Contestations of Institutional Domains in Iran.” (Feminist Review 69 (1),2001)

[30]Poya Maryam, Women, Work and Islamism: Ideology and Resistance in Iran,( London: Zed Books, 1999.)

[31] Gershoni  Hakan Erdem, Ursula Woköck , histories of the modern Middle East : new,   Boulder(Colorado : Lynne Rienner Publishers 2002). 

[32]    Azam Torab Performing Islam Gender and Ritual in Iran  , ( The Middle East and the Islamic World, Volume,2006.)    

[33] פורסם בyent  25.05.06 https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3736836,00.html

[34] פורסם בyent  25.05.06 https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3736836,00.html

[35] גבריאל בר, ערביי המזרח התיכון: אוכלוסייה וחברה (מהדורה שניה; תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1972) עמ’ 53-56.

[36] מנשרי דוד , הנדלמן ליאורה, איראן אנטומיה של מהפכה ,(תל אביב :הקיבוץ המאוחד ,2009).

[37] ג’אן גודווין “איראן:’ אין כל הנאה באיסלאם'”,(ירושלים: ספרית מעריב, 1995).(להלן: גודויין ,”איראן : אין כל הנאה באיסלאם”) .

[38] גודויין ,”איראן : אין כל הנאה באיסלאם” עמ’ 30.

[39] שם , עמ’ 31 .

[40] Moaveny, Azadeh, lipstick Jihad: a memoir of growing up Iranian in America and American in Iran (Public Affairs 2005) .

[41] (להלן:אזאדה ,ליפסטיק ג’האד )


 [סל1]לכתוב למה זה שייך, יש אזכורים במאמר פשוט להוסיף לפני מה קשור למה.