Skip to content

סיוע בסמינריון שלכם- לחצו כאן

סמינריון- כיצד מוצגת הרשימה הערבית המשותפת במדיה הישראלית ?

המכללה האקדמית נתניה

בית ספר לתקשורת

תואר שני בתקשורת

סמינ”ר מ”א – ניתוח ביקורתי לתקשורת

פר”פ ענת פרוסט

תוכן עניינים

סקירת ספרות. 3

תפקידם החברתי של אמצעי התקשורת- 3

פרקטיקות תקשורתיות: מנגנונים אידאולוגיים ליצירת חדשות- 4

ייצוג תקשורתי: דימוי מול מציאות- 5

מיעוטים בשיח התקשורתי: הצגתם של סוטים במרחב הציבורי- 7

יחסה של התקשורת הישראלית אל המיעוטים- 8

מעמדם האזרחי והפוליטי של הערבים בישראל- 8

יחסי עיתונות ממסד- 10

מתודולוגיה-. 12

שאלת המחקר : 12

שדה מחקר- 12

מקרה המבחן או האוכלוסייה: 12

ייצוג המפלגה הערבית המשותפת בעיתונות הישראלית בכלל. 12

קטגוריות/ תימות לניתוח. 12

למה בחרתי את הנושא: 12

ממצאים-. 13

1. סוגיית הלאום- 13

2. סוגיית ייצוג החברה הערבית. 15

3. סוגיית הגזענות. 17

4. סוגיית ההסתה – 18

סיכום ומסקנות-. 21

ביבליוגרפיה. 23

סקירת ספרות

תפקידם החברתי של אמצעי התקשורת-

התקשורת היא אוסף מגוון של טכנולוגיות שעוזרות להגיע לקהל גדול ורחב. הטכנולוגיות שדרכן תקשורת זו מתרחשת כוללות, טלוויזיה, רדיו, פרסום, סרטים, האינטרנט, עיתונים, מגזינים, וכן הלאה. לכל אחד מסוגי התקשורת הללו יש סוג תוכן ייחודי משלה, דרכים שונות ליצירת התוכן, ומודלים עסקיים שונים. תקשורת המונים היא כוח משמעותי בתרבות המודרנית, במיוחד בתרבות המערבית. סוציולוגים מתייחסים לכלי מתווך שבו התקשורת משקפת ואף יוצרת את התרבות בחברה. קהילות ויחידים מוצפים כל הזמן בהודעות מתוך מספר רב של מקורות, כולל טלוויזיה, שלטי חוצות, מגזינים, ועוד (Moy, Bosch, 2013).

הודעות אלה מהתקשורת מקדמות לא רק מוצרים, אלא מצבי רוח, עמדות, ותחושה של מה חשוב ומה לא חשוב. תקשורת המונים מאפשרת את הרעיון של סלבריטאי: ללא היכולת של סרטים, מגזינים, ותקשורת להגיע על פני אלפי קילומטרים, אנשים לא היו יכולים להיות מפורסמים. למעשה, בעבר בתחילת דרכה של תקשורת ההמונים, מנהיגים פוליטיים ועסקיים, כמו גם פושעים לשמצה, היו מגיעים לכדי פרסום נרחב. רק בתקופה האחרונה יחסית לאורך חייה של תקשורת ההמונים, שחקנים, זמרים, והאליטות חברתיות אחרות נהפכו לסלבריטאים או לכוכבים (Kraidy, 2002).

אחד מתפקידיה החברתיים המהותיים ביותר של התקשורת היא ההשפעה על דעת הקהל. תקשורת המונים משפיעה על דעת הקהל על ידי מתן אפשרות לקבוצות גדולות של אנשים שמתפזרים על פני מרחב גיאוגרפי גדול, לפתח עמדות קיבוציות בעניינים ציבורים. תקשורת ההמונים אומרת לאנשים מהם הסוגיות החשובות העומדות על הפרק, ומניעה את הציבור לחתור לפעולה. חשיפה למדיה מגבירה את השכנוע של האנשים או גורמת להם ליצור דעה חדשה לגבי עניין ציבורי העומד על הפרק. כתוצאה מכך, מי ששולט בתקשורת ההמונים יש לו את היכולת להשפיע על דעת הקהל (Moy, Bosch, 2013).

תקשורת ההמונים נועדה להיות אינפורמטיבית ביסודה. דעת הקהל תלויה בידע שמתקבל על מה שקורה בארץ ובעולם. התקשורת מספקת לציבור את הידע הזה באמצעות מגוון רחב של אמצעים: רדיו, עיתונות כתובה, טלוויזיה והאינטרנט. וכך, התקשורת מאפשרת את קיומה של הפוליטיקה הארצית והעולמית. בלי תקשורת המונים, מועמדים לתפקידים ציבוריים יוכלו להתמודד לתפקיד הציבורי רק ברמה הגיאוגרפית המקומית, שם אפשר לתקשר באופן אישי עם ציבור הבוחרים. התקשורת מאפשרת לבוחרים להכיר את המועמדים ואת מצע הבחירות שלהם גם כאשר הם רחוקים פיזית (Gracia, Casaló Ariño, Blanco, 2012  )

תקשורת ההמונים היא גורם מרכזי וראשי בשיח הלאומי והחברתי של כל מדינה ומדינה בעת המודרנית. מוסדות התקשורת במדינה בוחרים מהם החדשות שעליהם יש לדווח ומהם הנושאים שאותם הם יכסו. בדרך זו, הם משפיעים על מה שהציבור רואה וחושב. יתר על כן, אנשי התקשורת משתמשים בפרשנות, ודעה אישית, שברוב המקרים מונעת על ידי אג’נדה פוליטית, כדי להשפיע על דעת הקהל לטובת העמדה שבה הם תומכים בסוגיות שונות (Moy, Bosch, 2013).

תפקיד נוסף חשוב שיש לתקשורת ההמונים הוא הבידור. זהו גם התפקיד המזוהה והברור ביותר של התקשורת, כפי שהוא נתפס על ידי הקהל הרחב. הבידור הוא כל סוג של פונקציה שאותה מספקת התקשורת אשר מספקת הנאה לאנשים. תקשורת המונים ממלאת פונקציה זו בין היתר על ידי סיפוק תוכן שבמקור נועד לבידור ולסייע לאנשים בהפחתת מתח במידה רבה. עיתון מגזינים, רדיו, טלוויזיה, סרטים, סדרות, וקומיקס, בכל המדיות הללו ישנם חלקים מהותיים שנועדו לבדר את הקהל שלהם (Moy, Bosch, 2013).

עם הזמן ישנו היתוך בין התפקיד של העברת המידע של התקשורת לבין התפקיד של הבידור של התקשורת, אמצעי תקשורת רבים משלבים בתכנים שלהם מסרים אינפורמטיבים שיכולים לכלול גם פן בידורי, והגבול בין מידע שמועבר לציבור לבין בידור להמונים הולך ומטשטש (Prior, 2005).

פרקטיקות תקשורתיות: מנגנונים אידאולוגיים ליצירת חדשות-

לתקשורת ישנו תפקיד מרכזי ביצירת הקונצנזוס בכל חברה, ובהטמעת האידיאולוגיה השלטת באותה חברה, והפצתה להמונים. אחת הפרקטיקות להטמעת אידיאולוגיה על ידי התקשורת מבוססת על ההנחה כי בכל תחום שנוי במחלוקת יהיו מספר דרכים שונות להסביר את האירועים וההיסטוריה שלהם. אירועים אלה יכולים להיות קשורים לעמדות פוליטיות שונות, וניתן לראות לפרש אירועים אלה לפי תפיסות אידיאולוגיות שונות, תוך מתן הלגיטימציה של הטמעת האידיאולוגיה דרך הטענה שזוהי דרך ההבנה של מי שמפרש את האירועים הללו. בדרך זו, אידיאולוגיה, כלומר נקודת מבט אישית, והמאבק על הלגיטימיות שלה הולכות יד ביד (אלבז, 2014).

כאשר ישנה נטייה ברורה של גוף תקשורת להטמיע את האידיאולוגיה שבה הוא דוגל, הדבר יכול לעורר התנגדות מסוימת מצד הציבור, ולא רק בהכרח מהציבור שמתנגד לאידיאולוגיה זו. ולכן הדרך שבה התקשורת בכל זאת מצליחה להטמיע אידיאולוגיה רצויה, היא על ידי יצירת תדמית של ניטרליות ואיזון, ובכך הצרכן משתכנע שגוף התקשורת הוא נייטרלי, ובדרך זו יש יותר סיכוי שצרכן התקשורת יהיה פסיבי לגבי התהליך, ואף ישתכנע באידיאולוגיה של גוף התקשורת (אלבז, 2014).

אחת מהפרקטיקות התקשורתיות להטמעת הקונצנזוס על ידי התקשורת היא הפרקטיקה של סדר היום התקשורתי. בפרקטיקה זו התקשורת קובעת מהם הדברים שנמצאים על סדר היום, נושאים שנמצאים בסדר היום נתפסים כנושאים יותר חשובים מאשר נושאים שלא זוכים לסיקור תקשורתי, ולא נמצאים על סדר היום. אלמנט נוסף שיש לפרקטיקה זו היא כמות הסיקור שישנה כלפי נושא מסוים, כאשר נושא מסוים זוכה לכיסוי תקשורתי נרחב ומקיף, הוא באופן אוטומטי נתפס בעיני הציבור כנושא חשוב יותר משאר הנושאים (כ”ץ, א., ודיין, ד. 1995).

לפוליטיקה בארץ, כמו בכל ארץ אחרת, יש אינטרס חזק במה שקורה בסדר היום התקשורתי במדינה, משום שהוא משפיע באופן ישיר על הקונצנזוס הכללי שישנו בחברה הישראלית. הקונצנזוס הישראלי הוא מה שמעניק לפוליטיקאים את כוחם ואת אחוזי ההצבעה שלה הם זוכים בבחירות, ולכן הפוליטיקאים רוצים באופן טבעי להשפיע על סדר היום התקשורתי שמכתיב את סדר היום הפוליטי, ואת סדר היום הציבורי. לא פעם פוליטיקאים שונים מנסים להשתמש בתקשורת, למען קידום צרכיהם הפוליטים, בין אם על ידי הדלפת מידע, או שמירת מידע בסוד, או בכל דרך לגיטימית אחרת (כ”ץ, א., ודיין, ד. 1995).

פרקטיקה נוספת שבה משתמשת התקשורת על מנת לעצב את הקונצנזוס בחברה הישראלית היא פרקטיקה שבה התקשורת מציגה ידיעה מסוימת בהקשר מסוים ובכך היא הופכת אותה לשלילית או חיובית. שיטות אלה של מסגור הידיעות בתוך השקפת עולם מסוימת, עוזרות לקדם את האידיאולוגיה של גוף התקשורת או העיתונאי, והן נעשות באופן חוזר ונשנה ומייצגות דפוסים קבועים של גוף התקשורת (כ”ץ, א., ודיין, ד. 1995).

ייצוג תקשורתי: דימוי מול מציאות-

בכל מדינה מתקדמת ודמוקרטית ישנו שיח ציבורי, והוא חלק חשוב מאוד בתהליך הדמוקרטי התקין של אותה מדינה, אחת הזירות המרכזיות של השיח הציבורי במדינה דמוקרטית היא התקשורת. התקשורת מהווה במה לקבוצות השונות במדינה להביע את דעתם ואת עמדתם, ובנוסף לכך היא מספקת לאזרחים מידע אודות המתרחש. לתקשורת תפקיד חשוב בדמוקרטיה משום שהיא נותנת את היכולת להביע את מגוון הדעות השונות שישנן במדינה, והיא נותנת לגיטימציה לגיוון בדעות ובעמדות באוכלוסייה של המדינה. בשל הכוח הרב שישנו לדמוקרטיה יש לה תפקיד מרכזי באיך שהאזרחים תופסים את המציאות, מעצבים את דעותיהם ועמדותיהם, והיא משפיעה באופן מהותי על הדימוי הציבורי שיש לקבוצות השונות באוכלוסייה ( בר-ניר, 2011).

הדימוי הציבורי שאותו יכולה ליצור התקשורת הוא לא תמיד תואם למציאות, שכן התקשורת יכולה להציג עובדות וממצאים בקונטקסט שונה שיכול להשפיע מהותית על התפיסה המציאותית של הציבור, וכן כפי שנאמר מקודם, גופי התקשורת בדרך כלל מציגים את הידיעות התקשורתיות בהתאם להשקפת עולמם ולאג’נדה שלהם. עיתונות אידיאלית פירושה להציג את המציאות כפי שהיא, טהורה ובלתי משוחדת, אבל אנחנו בהחלט לא חיים בעולם אידיאלי, והדרך בה אנו תופסים את הדברים, היא לעתים קרובות גרסה מעוותת של המציאות. עיתונאי, אפילו אם יש לו אג’נדה משלו או לא, הוא עדיין בן אדם ויש לו רגשות שמניעים אותו, כמו כל אדם, ומכיוון שבני האדם נוטים לראות את החיים מבעד לעדשה סובייקטיבית ולא אובייקטיבית, הדברים שעליהם מדווח העיתונאי, משלבים באופן חלקי או מלא את הדעות וההשקפות של העיתונאי. ולכן בגלל שהעיתונאות נחשבת בדרך כלל, בהשפקתו של הציבור הרחב כמייצגת נאמנה של האמת והמציאות, העיתונאי מחויב להציג את המציאות הכי פחות מעוותת שהוא יכול ( Wien, 2005).

אבל, המצב היום מלמד שעיתונות אובייקטיבית לחלוטין היא לא המצב ברוב המקרים. התקשורת היום מורכבת מעיתונאים אשר מנסים לרצות את האג’נדה הכללית של הארגון שבו הם עובדים, ולא בהכרח להיות אובייקטיבים כלפי המציאות שמדווחת. כאשר ישנו מצב שגופי תקשורת במדינה נוקטים באג’נדה פוליטית מובהקת, הדבר לא מותיר ברירה כלפי גופי תקשורת אחרים, והם נאלצים להציג את שאר הייצוגים של המפה הפוליטית, כדי להשאיר את התקשורת מאוזנת מבחינת הייצוג של המפה הפוליטית, וכך יוצא שהתקשורת מאבדת את המהות העיקרית שלה. במצב כזה, כאשר גוף תקשורת מסוים צובר קהל עוקבים, שמאמין באג’נדה הפוליטית שהוא מייצג, במקרים רבים גוף התקשורת מדווח לציבור את מה שהוא רוצה לשמוע ולא את מה שהוא צריך לשמוע, משום שהוא רוצה לרצות את קהל העוקבים שלו ולשמור עליהם. לבני האדם יכולת טבועה לדחות מה שאנחנו לא מסכימים איתו כי זה גורם לנו להרגיש חוסר צדק וחוסר ביטחון, ולכן בנוסף לעיוות האישי שמעוות האדם את המציאות, נוסף העיוות שאותו מבצע גוף התקשורת, ולמעשה העיוות הוא כפול. מה שנותר בסופו של דבר הם שברים של המציאות והאמת כפי שהם היו במקור ( Wien, 2005).

אין משמעותם של טענות אלה שכל הדיווחים בתקשורת הם שקריים, שכן לתקשורת יש כמובן הישגים ראויים ואובייקטיבים בהיסטוריה שלה, היא חשפה שערוריות ומעשים לא ראויים רבים. מה שצריך להילקח בחשבון הוא שגופי התקשורת הם בסופו של דבר ארגונים אשר נשלטים על ידי בעלי הון, שבהרבה מהמקרים יש להם קשרים ענפים עם גורמים פוליטיים, וגורמים עסקיים אחרים, ויש להם רצון להגן על נכסיהם, ולנסות להשפיע במדינה בדרכים פוליטיות. זו הסיבה מדוע גופי התקשורת לפעמים מפברקים את המציאות, וכך, התקשורת לא תמיד אמינה. אבל זה לא אומר שאנחנו פשוט נתעלם כל מה שפורסם בתקשורת. זה פשוט אומר שאנחנו לא צריכים לקחת את כל מה שמפורסם פשוטו כמשמעו ( Wien, 2005).

מיעוטים בשיח התקשורתי: הצגתם של סוטים במרחב הציבורי-

בתקשורת הישראלית מוצגים אנשים שמייצגים קבוצות שונות באוכלוסייה, בין אם הם פוליטיקאים, אנשי עסקים, פושעים, או אנשים רגילים, כל אחד מהם שייך לפלח מסוים באוכלוסייה. בדרך כלל הדמות הנפוצה ביותר אשר מוצגת בתקשורת היא דמות אשר מייצגת את פלח האוכלוסייה השולטת וההגמונית בחברה, דמות זאת היא בדרך כלל מייצגת את האדם הנתפס כנורמלי. המיעוטים של החברה הישראלית, כמו ערבים, חרדים ועולים, כמעט ולא זוכים לייצוג תקשורתי, וכאשר ניתנת להם במה הם בדרך כלל מוצגים באור שלילי וסטריאוטיפי. הדרתם של אוכלוסיות שלמות מהשיח התקשורתי פוגעת באוכלוסיות אלה, והיא פוגעת גם בכלל החברה, משום שהיא מונעת גיוון בשיח התקשורתי, שהוא בסיסי לכל מדינה דמוקרטית . הדרך שבה יש להתייחס לייצוג של המיעוטים בשיח התקשורתי  הישראלי היא בשני פרמטרים, בכמות הייצוג שלו זוכים המיעוטים בתקשורת, ובאיכות הייצוג שלו זוכים המיעוטים בתקשורת ( ענת פירסט 2001).

כאשר האזרח הערבי מוצג בתקשורת, הוא בדרך כלל מוצג בהקשר פוליטי, והיחס כלפי האזרח הערבי הוא כאויב ולא כאזרח מן השורה. האדם הערבי מוצג בתקשורת הישראלית כאדם אחר ושונה מהרגיל והנורמלי. האוכלוסייה הערבית מודרת בצורה בוטה מהשיח התקשורתי ומוצגים באופן סטריאוטיפי. התקשורת הישראלית, יש לה השפעה מכרעת על היחס כלפי ערבים פלשתינאים, הנמצאים בשטחי הרשות הפלסטינית, ובתחומי ישראל, ערביי ישראל ( ענת פירסט 2001).

מחקר שהתפרסם בשנת 2000 (Wolsfeld, Avraham ,Aburiya) מצביע על כך שישנה הטייה ברורה בתקשורת הישראלית כלפי היחס שניתן לאוכלוסייה הערבית. הנטייה בסיקור האוכלוסייה הערבית נובעת בעיקר מהציפייה החברתית מהעיתונאים לסקר את האוכלוסייה הערבית באופן מוטה. בנוסף על כך מהעיתונאים מצופה להביא אייטמים מסוימים מהאוכלוסייה הערבית, אשר יהיו רלוונטים לאוכלוסייה הזו, אייטמים שלרוב הם שליליים.

רוב הדמויות הערביות שמוצגות בתקשורת הן דמויות של פוליטיקאים, ובהקשר לסכסוך הישראלי פלסטיני. כאשר דמות של לא פוליטיקאי מופיעה בתקשורת היא בדרך כלל בהקשר שלילי, או שהיא בעלת מעמד סוציואקונומי נמוך יחסית לשאר האוכלוסייה ( ענת פירסט 2001).

יחסה של התקשורת הישראלית אל המיעוטים-

בתקשורת הישראלית ישנו העדר נגישות ראויה של קבוצות מיעוט בחברה הישראלית מהתקשורת, והדרה של קבוצות מיעוט מאלה מהשיח הציבורי שמתבטא בעיקרו בתקשורת. העדר נגישות זו לתקשורת של המיעוטים במדינת ישראל הוא בולט משום שבישראל ישנו שידור ציבורי שלא אמור להיות מושפע מאג’נדות שונות, והוא אמור להיות ניטרלי ולייצג את כל פלחי האוכלוסייה. עם הזמן התגברה המודעות לעובדה שלא כלל האוכלוסייה זוכה לייצוג הוגן בתקשורת הישראלית, אולם המודעות הזו עדיין לא הניבה פירות משמעותיים, שכן תהליך השינוי יכול לקחת זמן מה (מסאלחה, ג’מאל, 2011).

אי השיוויון הקיים בתקשורת הישראלית כלפי מיעוטים משפיע גם על זכויות האדם וחופש הביטוי במדינת ישראל, מכיוון שזה פוגע במגוון הדעות הרחב שצריך להיות על מנת שיתקיים חופש הביטוי. למיעוטים צריכה להיות היכולת לבטא את דעתם בחופשיות, ולהביא לסדר היום את הנושאים שחשובים להם, ומשפיעים עליהם. בנוסף לכך חשוב שיהיה למיעוטים נגישות שווה לתקשורת במדינה, משום שזה נותן לציבור הרחב את התמונה המלאה לגבי מה שמתרחש במציאות, זכות זו היא זכות בסיסית של הציבור הרחב, משום שהיא הכרחית לגיבוש דעתו ועמדתו (מסאלחה, ג’מאל, 2011).

מעמדם האזרחי והפוליטי של הערבים בישראל-

האוכלוסייה הערבית בישראל מוגדרת כאוכלוסיית מיעוט, האוכלוסייה הערבית תופסת את עצמה כעם או כלאום שונה מהעם שהוא הרוב במדינה, אשר סופחה למדינת ישראל בכוח או מחוסר ברירה, בנוסף לכך האוכלוסייה הערבית היא קבוצה נחותה מבחינה מספרית מהקבוצה של הרוב במישור הלאומי. ההכרה הראשונה במעמדם של ערביי ישראל כאזרחים שווי זכויות נעשתה במגילת העצמאות. אולם הכרזת העצמאות מעמידה חיץ ברור בין האזרחים הערבים לבין האזרחים היהודים, בכך שהיא קובעת שמדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, והיא לא מכירה באזרחים הערבים כקבוצת מיעוט לאומי (יעקובסון, 2005).

אף שבהכרזת העצמאות האזרחים הערבים לא קיבלו הכרה כמיעוט לאומי, הם קיבלו כמה זכויות משפטיות, אשר עוגנו בחוקי מדינת ישראל. דוגמה לזכויות אלה היא קיבוע השפה הערבית כשפה רשמית של המדינה, מערכת חינוך נפרדת בערבית, פטור משירות חובה בצבא, הכרה בחוקי המשפט המוסלמי בכל מה שנוגע לנישואין וגירושין, והקמת מערכת שיפוט מוסלמית, הכרה בימי מנוחה וחגים, בחגים של האוכלוסייה הערבית. למרות שמדינת ישראל לא מכירה באזרחים הערבים כקבוצה אתנית לאומית, החלטותיה וחוקיה של המדינה, מתייחסות לחברה הערבית, כקבוצה אתנית לאומית נפרדת (יעקובסון, 2005).

אף שהמשפט הישראלי מכיר בשיוויונם של אזרחי ישראל הערבים, הם אינם זוכים לשיוויון במישור החברתי, שבין אדם לאדם, שמשקפים גם על היחסים שבין האדם לשלטון. היחסים הרעועים במישור החברתי בין האוכלוסיה הערבית ליהודית, נובע בין היתר מהסכסוך ארוך השנים שקיים למדינת ישראל עם העם הפלסטיני, התפרצויות אלימות בין שני העמים מגבירה את החשדנות וחוסר האמון בין האוכלוסייה הישראלית לבין אזרחי ישראל הערבים (זמיר, 2005).

בית המשפט ממלא תפקיד חשוב בשיוויונם של אזרחי ישראל הערבים, ובקידום זכויותיהם הקיבוציות כלאןם נפרד. תפקידו של בית המשפט הוא חשוב משום שהוא רשות שלטונית נפרדת מהרשות המחוקקת, הכנסת, והוא יכול להוות לה כאיזון. בית המשפט פועל על פי עקרונות יסוד בסיסים של מדינה דמוקרטית, והוא מתבסס על מגילת העצמאות, ועל המהות שלה והיות מדינת ישראל מדינה דמוקרטית (זמיר, 2005).

מדינת ישראל היא מדינה בעלת אופי יהודי, וזה בא לידי ביטוי בחוקי ההגירה, של המדינה, בזכות השיבה, ובקשר של המדינה עם יהודי התפוצות, ומעמדה של השפה העברית. למרות שאין כל ביסוס חוקי לכך שישנה העדפה במדינת ישראל לאוכלוסיה היהודית, יש הרואים בעצם הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, והבית של העם היהודי, כהצדקה להעדפתה של האוכלוסיה היהודית במדינה על פני האוכלוסייה הערבית, וכתוצאה מכך לאפליה שלהם. האפליה באה לידי ביטוי לא רק בפן החברתי, אלא גם בהחלטות מוסדיות של הרשות המבצעת, שמשפיעות בין היתר על הקצאת המשאבים והתקציבים במדינה (זמיר, 2005).

יחסי עיתונות ממסד

מעמדה של התקשורת בישראל מעמיד אותה במצב של מתח עם השלטון, מצד אחד התקשורת מבקשת את זכויותיה המלאות כמו כל המוסדות האחרים במדינה, ומצד שני העיתונות מבקשת להיות חסרת פיקוח לגמרי מצד השלטון. היחסים בין התקשורת לממסד לפני קום המדינה היו יחסים של שיתוף פעולה, שנבע ממטרות משותפות ומאידואולוגיות משותפות, בעיקר משום שהיישוב בארץ היה נתון תחת ממשל זר, הממשל הבריטי. אחרי קום המדינה, הממסד ניסה יותר ויותר לשלוט בתקשורת ולהשתמש בה לצרכיו הפוליטיים. במדינת ישראל אין חוקים רשמיים שמסדירים את היחסים בין העיתונות לממסד, ולכן היחסים הם מעורפלים, וכל צד מנסה לתמרן את היחסים ואת החוקים הקיימים לטובתו. העיתונות מדגישה ביטויים כמו “חופש הביטוי”, “חופש העיתונות” ו”זכות הציבור לדעת”,  אולם ביטויים אלה יכולים להיות מפורשים בצורה אחרת על ידי הממסד הישראלי (כספי, ולימור, 1992).

הפיקוח של הממסד על העיתונות מתחלק לשתי שיטות השיטה האוטוריטרית, ושיטת האחריות החברתית. בשיטה האוטוריטרית כל המשאבים מגויסים למימוש מטרות המדינה, אסור לערער על סמכות המדינה ומדיניותה, תקשורת היא כלי בידי השלטון ופועלת לפי אינטרס השלטון. בשיטת האחריות החברתית, תפקידה של התקשורת הוא לטפח את הדיון והשיח הציבורי, ולחשוף דרך קבע שחיתויות ועוולות, ולשמור על חברה תקינה, בנוסף לכך תפקידה הוא גם לבקר ולרסן את השלטון (כספי, ולימור, 1992).

במדינת ישראל היחסים בין העיתונות לממסד, הם שילוב של שתי שיטות אלה ביחד. השיטה של האחריות החברתית של התקשורת היא יותר נפוצה במדינות דמוקרטיות, ושיטה זו התבססה בישראל משום שישראל היא מדינה דמוקרטית. ישנם מספר גורמים לכך שבישאל ישנו שילוב של שתי השיטות, אחד הגורמים הוא שהשיטה האוטוריטרית הייתה נהוגה בישראל בתקופת המנדט הבריטי, והיא השתמרה במידה מסוימת מאז, בתקופת המנדט הבריטי היה נהוג שהתקשורת הייתה כפופה לחלוטין לשלטון, והיא דיווחה רק על עובדות ולא הייתה מחווה את דעתה על האירועים האקטואליים (כספי, ולימור, 1992).

סיבה נוספת לכך שבישראל נהוגה השיטה המעורבת היא שמדינת ישראל, מתחילת קיומה היא מדינה הנתונה תחת איום תמידי, והתקשורת מבינה שיש לה אחריות לאומית, כדי לעזור ולשמור על קיומה של המדינה, ולכן היא מצייתת לשלטונות בתחומים שהם קריטיים לביטחון המדינה ולשלומה (כספי, ולימור, 1992).

הדגם המעורב התגבש במדינה בעקבות הציפיות של כל צד מהצד האחר, וכך הם נפגשו בנקודת האמצע, הממשל ציפה מהעיתונות שתציית לממשל במידה מסוימת, על מנת לשמור על ביטחון המדינה ועל האינטרסים הלאומיים שלה, ואילו העיתונות ציפתה מהפוליטיקאים לאפשר לעיתונות הישראלית לתפקד כמו עיתונות שנהוגה במדינה דמוקרטית, ולשמור על מינימום פיקוח והתערבות של הממשל בעיתונות. התחושה של מדינה שנמצאת בסכנה חלחלה לאורך השנים גם על דעת הקהל של הציבור הישראלי, כך שנוצר מצב שגם הציבור הישראלי ציפה ודרש מהעיתונות, להתגייס למען ההגנה על המדינה, ולציית לבקשותיו של הממשל (כספי, ולימור, 1992).

מתודולוגיה-

שאלת המחקר :

כיצד מוצגת הרשימה הערבית המשותפת במדיה הישראלית ? או לחלופין מהי התדמית של הרשימה המשותפת כאשר היא מוצגת בתקשורת הישראלית ?

שדה מחקר-

 שני עיתונים עיתון ישראל היום, עיתון הארץ והאתרים שלהם בתקופות שבין השנים 2015- 2016. שני עיתונים אלה נחשבים לקוטביים מבחינה פוליטית, עיתון ישראל היו מייצג את הצד הימני של המפה הפוליטית, והוא תומך בממשלת ימין, ואילו עיתון הארץ הוא עיתון אשר יש לו אג’נדה פוליטית מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, והוא תומך בהקמתה של ממשלת שמאל.

מקרה המבחן או האוכלוסייה:

ייצוג המפלגה הערבית המשותפת בעיתונות הישראלית בכלל.

קטגוריות/ תימות לניתוח

1.            סוגיית הלאום

2.            סוגיית ייצוג החברה הערבית

3.            סוגיית הגזענות

4.            סוגיית ההתנחלויות

5.            סוגיית ההסתה 

 למה בחרתי את הנושא:

בבחירות האחרונות לכנסת העשרים בתאריך 17 במרץ 2015,  עלו קולות מצד מפלגות ימניות אשר לא רואות בעין יפה את הנוכחות הפוליטית הערבית בכנסת,  ובמיוחד מראש הממשלה נתניהו שהצהיר כי: “הערבים נוהרים באוטובוסים לקלפיות”. נושא זה העסיק מאוד את המדיה הישראלית בכלל ואת הערבים בפרט, אשר מייצגת אותם הרשימה הערבית המשותפת והיא היחידה  המייצגת את האוכלוסייה הערבית בבחירות לכנסת. הנושא חשוב לי בגלל החשש של המפלגות הימניות מאיחוד ערביי ישראל, שהערבים יקבלו מעמד יותר גדול ממה שהם צריכים לקבל, ומצד שני שיהוו כוח בהחלטות המדינה. ולכן הייצוג שלהם, במקרה זה הוא חשוב לכל תושבי המדינה  ולדמוקרטיה הישראלית ולא רק לרשימה המשותפת לבד.

ממצאים-

1. סוגיית הלאום-

בכתבת מערכת של ישראל היום מתאריך 08.12.2016, ” ח”כ חאג’ יחיא: מי שמוכר קרקע ליהודי – מגיע לו למות”, אמר חבר כנסת מטעם הרשימה המשותפת שמי שערבי שמוכר קרקעות ליהודי מגיע לו למות. בכתבה מובא ציטוט של חבר הכנסת- “פלשתיני שמוכר קרקע השייכת למולדת הפלשתינית – עובר על ההלכה הפלשתינית”, וישנו דגש על כך שחבר הכנסת מתייחס לערבים הישראלים כאל חלק מהעם הפלשתיני. הכתבה היא בנימה ביקורתית ברורה על דבריו של חבר הכנסת, ובכתבה אף מובאים דברים של חברי כנסת שגינו בחריפות את דבריו של חאג’ יחיא, כמו דבריו של חבר הכנסת סמוטריץ’, שאמר שבעקבות דבריו של חבר הכנסת חאג’ יחיא הם הצדקה לכך שצריך להפקיע אדמות בכוח מערבים ופלסטינים, כי מי שרוצה למכור את אדמותיו, הורגים אותו, ובכך ישנו בעצם כשל של שוק חופשי.

בכתבה של אלמוג בן זכרי בעיתון הארץ מה 03.03.2016, “הפגנה ראשונה נגד הריסת אום אל חיראן: תושבים וח”כים ערבים צועדים בב”ש”,מובאת הסוגיה של הכפרים הלא מוכרים בנגב, ואת תכנון הריסתם על ידי ממשלת ישראל. חברי כנסת מהרשימה המשותפת השתתפו במחאה שהתקיימה ביישוב אום אל חיראן על מנת למנוע את הריסתו של היישוב. בכתבה מובאת הסוגיה הרגישה של הישובים הללו בנגב, והדגש בכתבה הוא על ההכרה בישובים אלה כחלק ממדינת ישראל. עצם ההכרה בישובים אלה יעיד על כך שהממשלה מכירה בלאום של התושבים הערבים בנגב, כלאום ערבי ופלסטיני, ויחד עם זאת לאום זה הוא חלק ממדינת ישראל, ולא לאום נפרד ואויב שיש להוקיע אותו. הנימה בכתבה היא נימה המביעה ביקורת על החלטתה של הממשלה להרוס את היישובים הללו. בכתבה מודגש שעל חורבותיו של היישוב אום אל חיראן יקום היישוב היהודי חירן. בנוסף מצויין שהערעור בנושא הריסת היישוב נדחה על ידי בית המשפט העליון, כאשר המערערים היו תושבי היישוב, ומרכז “עדאלה”.

בכתבה של דניאל סיריוטי ונצחיה יעקב, בעיתון ישראל היום, בתאריך 08.03.2015, “גלאון: הרשימה המשותפת בחרה בלאומנות ובדלנות”, עולה הסוגיה של הלאומיות בקרב המפלגה של הרשימה המשותפת. בכתבה מובאת הביקורת של חברת הכנסת זהבה גלאון כלפי החלטתה של הרשימה המשותפת שלא לתמוך בהסכם עודפים עם מפלגת מרץ, ובכך היא מאשימה את הרשימה המשותפת שהיא בחרה לנקוט בלאומנות ולא בשותפות עם מפלגת מרץ. מהכתבה עולה שזהבה גלאון רואה בחברי הכנסת הערביים כשותפים אמיתיים בתהליך הפוליטי הישראלי, וזאת למרות שיש להם לאום שונה מהלאום היהודי. הטענה העיקרית היא שהרשימה המשותפת בגדה באמון שנתנה בהם זהבה גלאון, והם עצמם לא רואים את עצמם כשותפים אמיתיים לתהליך הפוליטי עם מפלגת מרץ, דבר שיכול להעיד על כך שהמפלגה הערבית לא רואה את הלאום הערבי כלאום ששייך למדינת ישראל, אלא כלאום הנוגד בבסיסו את מהותה של מדינת ישראל. עוד מוסיפה גלאון שהרשימה המשותפת בחרה בדרך של לאומנות ובדלנות, על פני שותפות אמיתית עם השמאל הישראלי. הכתבה מנסה להציג את הפילוג שישנו במחנה השמאל הישראלי, שמפלגת הרשימה המשותפת נחשבת לחלק ממנו, היא מנסה להציג באור שלילי את הרשימה המשותפת, כמפלגה שולית ולא רלוונטית לפוליטיקה הישראלית, ומשום כך אין לה מקום בשיח הציבורי והפוליטי.

בכתבה של דניאל סיריוטי בעיתון ישראל היום, בתאריך, 24.10.2016, “שר הביטחון ליברמן: אנחנו לא צריכים את אום אל פאחם”, מעלה שר הביטחון ליברמן את סוגיית הלאום של אזרחי ישראל הערבים. ליברמן מביע את דעתו שלפיה ערביי ישראל הם לא לאום ששייך למדינת ישראל אלא לאום ששייך לרשות הפלסטינית ולמדינה הפלסטינית שתקום בעתיד. עוד מוסיף ליברמן שישראל מוכנה לעסקה של חילופי אוכלוסיות וחילופי שטחים, ומציין שישראל אינה זקוקה לעיר אום אל פאחם, והוא מבטא בדבריו את העמדה שישראל אינה מעוניינת ואינה רוצה את אזרחי ישראל הערבים, בכך הוא מעמיד בסימן שאלה את הנושא של שיוויונם של אזרחי ישראל הערבים בפני מדינת ישראל, שכן אם המדינה אינה מעוניינת באזרחים אלה, לא מן הנמנע שיהיו אזרחים אלה, כאזרחים סוג ב’. מפלגת הרשימה המשותפת הגיבה לדבריו של ליברמן ואמרה שדבריו הם הסתה נגד האוכלוסייה הערבית בישראל, והוא מבצע דה לגיטימציה נגד ערביי ישראל וישובי אום אל פאחם וואדי ערה, במטרה להוקיע אותם ממדינת ישראל, ולהוקיע את הלאום שלהם. עוד הם מוסיפים שאזרחי ישראל הערבים צריכים להיות מאוימים כל הזמן שאזרחותם תישלל, כאילו מדובר במעשה חסד של ליברמן, ולא בזכות יסוד במולדתם. הכתבה בעיתון ישראל היום, היא לא בנימה ביקורתית כלפי דבריו של השר, ולא נראה שישנה איזושהי ביקורת כלפי עמדותיו של ליברמן, ששוללות את הקיום של הלאום הערבי בארץ ישראל, ומנסות לבצע דה לגיטימציה של לאום זה, ושל ערביי ישראל בכלל. הביקורת היחידה שמובאת בכתבה היא הביקורת של ערביי ישראל, ושל הרשות הפלסטינית, וחמאס.

בכתבה של הארץ, “הלחימה בסוריה הפכה לתפוח האדמה הלוהט של הרשימה המשותפת”, של ג’קי חורי, בתאריך 18.12.2016, מועלה הדיון של הלאום של החברה הערבית בישאל. בכתבה מועלה הנושא שרבים מאזרחי ישראל הערבים תומכים באחד משני הצדדים של הלחימה בסוריה, חלקם של ערביי ישראל תומכים במשטרו של הנשיא בשאר אסד, וחלקם של ערביי ישראל תומכך במורדים שנלחמים במשטר. הכתבה שופכת אור על עצם העובדה שהערבים שהם אזרחי ישראל, מזדהים עם הלאום הסורי, שהיא מדינה שנחשבת לאויבת של מדינת ישראל.

בכתבה מצויין שהרשימה המשותפת, מקבלת את העובדה שלערביי ישראל, יש הזדהות עם הלאום הסורי, והם רואים את עצמם כבעלי אותו הלאום כמו העם הסורי, והם אף תומכים בכך. הרשימה המשותפת נמנעת מלקחת צד בלחימה בסוריה, כדי למנוע נזקים פוליטיים לעצמה, אולם היא תומכת בזכותו של העם הסורי לחיות חיים שלווים ודמוקרטים, ולהפסיק את הלחימה בסוריה.

הכתבה היא בעלת נימה מבינה לגבי העובדה שלערביי ישראל יש לאום נפרד ושונה מהלאום הנפוץ במדינת ישראל, שהוא הלאום היהודי, והיא מכירה בזכותם של ערביי ישראל ללאום נפרד משלהם, גם אם הלאום הזה מזדהה עם הלאום של מדינת אויב, שכן זוהי אחת מזכויות היסוד במדינה דמוקרטית, שגם למיעטוים במדינה יהיה את החופש ללאום משלהם, גם אם הוא שונה מהלאום של הרוב, במדינה דמוקרטית, אין אפליה על בסיס, גזע דת ולאום.

2. סוגיית ייצוג החברה הערבית

בכתבה של הארץ מתאריך 10.12.2016, ” יו”ר הקואליציה ביטן: מעדיף שהערבים לא ינהרו ולא יגיעו בכלל לקלפי “, בכתבה מוצגת אמירתו של ביטן המתייחסת לאמירתו של ראש הממשלה ערב הבחירות כאשר אמר שהערבים נוהרים לקלפי. ביטן מבטא את דעתו שדוגלת בכך שערביי ישראל לא יהיו חלק מהתהליך הפוליטי בישראל, ולא ישתתפו בבחירות כלל. הנימה של הכתבה היא נימה של ביקורת כלפי דבריו של ביטן, ומתוך כך עולה האג’נדה של עיתון הארץ התומך בדמוקרטיה חופשית ומלאה, שמעודד גם את השתתפותם של האזרחים הערבים בתהליך הפוליטי במדינת ישראל. בכתבה מצוטטים דבריהם של מי שבעיקר העביר ביקורת על דבריו של ביטן, כמו יושב ראש הרשימה המשותפת איימן עודה, שאמר שהדברים של ביטן מבטאים את הפחד של הימין מהתחזקותה הפוליטית של האוכלוסייה הערבית בישראל בשנים האחרונות. בנוסף על כך מובאים דבריו של אהוד ברק שאמר שהדברים של ביטן מייצגים את הלך רוחו של מי שביטן מייצג, והוא בנימין נתניהו, וטען שהלך רוח זה מוביל את מדינת ישראל לתהום. בנוסף לכך דוד ביטן אמר שהרשימה המשותפת היא לא מפלגה אשר מייצגת את הציבור הערבי, אלא היא מייצגת את האינטרס של הפלסטינים.

בכתבה של הארץ של ג’קי חורי, יהונתן ליס, בתאריך 20.07.2016, “הרשימה המשותפת על חוק ההדחה: נועד לפגוע בייצוג הפוליטי של הערבים”, מובאת הבעת דעתה של הרשימה המשותפת על חוק ההדחה, חוק אשר נועד להוציא מהכנסת חברי כנסת אשר תומכים בטרור. הרשימה המשותפת טוענת שחוק זה לא נועד להוציא חברי כנסת סוררים, אלא הוא נועד לפגוע בייצוג הפוליטי של האוכלוסייה הערבית בישראל. חוק ההדחה הוא חוק אשר יזמה אותו הממשלה והוא נועד להדיח חברי כנסת אשר הביעו תמיכה בטרור, וזאת לאור האירועים בשנה האחרונה, של האינתיפאדה השלישית, שבמהלכה התלבו היצרים, וחלק מחברי הכנסת הערבים עלו להר הבית, ותרמו לליבוי היצרים בין שני העמים. הרשימה המשותפת מתנגדת בתוקף לחוק זה והיא טוענת שהוא נועד אך ורק לשם פכיעה באוכלוסייה הערבית, ולא למען ביטחון המדינה. בנוסף לכך הרשימה המשותפת טוענת שממשלת הימין מעוניינת להקים משטר אפרטהייד בישראל, וחוק זה הוא עוד צעד בדרך לשם, נוסף על כך הם הוסיפו שהממשלה מעוניינת בכנסת שתהיה ללא ערבים. טענות נוספות נגד חוק זה מצד חברי הכנסת הערבים היו שחוק זה נוגד זכויות יסוד כמו הזכות לבחור ולהיבחר והזכות לייצוג פוליטי, הזכות לפעילות פוליטית וחופש הביטוי, וכן פוגע מהותית בחסינות וביסודות הפרלמנטריזם, נוסף על כך זהו לא מוסרי לתת לחברי פרלמנט להדיח חברי פרלמנט אחרים, רק משום שהם לא מתאימים לדעות הפוליטיות שלהם, שכן חברי הכנסת של הרשימה המשותפת, הם נציגים נבחרים של ציבור האוכלוסייה הערבית בישראל, שנבחרו באופן דמוקרטי. הבחירה של עיתון הארץ לפרסם כתבה כזאת, שמאפשרת לחברי הכנסת הערבים להביע את דעתם בנושא, מראה שהעיתון תומך בזכותם הלגיטימית של חברי המפלגה לכהן בכנסת, ולייצג את הציבור הערבי, ובתוך כך לקיים תהליך דמוקרטי שיוויוני, בין כל תושבי מדינת ישראל, ללא קשר ללאום גזע דת ומין. הכתבה מציגה את המפלגה של הרשימה המשותפת, כמי שנעשה לו עוול, וכמפלגה לגיטימית וחוקית, שאין להוציאה מהכנסת, שכן היא הנציג הנבחר של הציבור הערבי בישראל. בנוסף על כך הכתבה יוצאת נגד דעותיה של הממשלה, ונגד האידיאולוגיה שלה, שבה לרשימה המשותפת אין מקום בכנסת ישראל, ועצם הרעיון שחברי פרלמנט יקבלו על עצמם את האחריות להחליט מי ראוי להיות בכנסת ומי לא, תהליך זה הוא תהליך מסוכן שעלול להוביל למדינה לא דמוקרטית, ולפגוע בשיוויון ובחופש הביטוי במדינת ישראל.

בכתבה של ישראל היום, “הח”כים הערבים מבעירים את השטח ומשאירים אותנו להתמודד עם האש”, של נעמה לנסקי בתאריך, 16.10.2015 , מצויין העימות שהיה בין חבר הכנסת איימן עודה, לבין ראש עיריית נצרת עלי סלאם. בעימות שהתרחש לעיני מצלמות הטלוויזיה של חדשות ערוץ 2, ראש העיר עובר עם רכבו במקרה, ומתחיל להתעמת ולצעוק עם חבר הכנסת איימן עודה, והוא נטיח בו שהוא לא מייצג את האוכלוסייה הערבית, ושוהא הרס את מרקם היחסים בין היהודים לערבים, ושהיהודים הפסיקו לבקר בעיר נצרת. בכתבה מצויין שהסרטון הפך ויראלי, הרשת געשה, וסלאם הוכתר – בעיקר על ידי היהודים – כנבחר ציבור ערבי אמיץ ויוצא דופן במתינותו. “לא אמרתי את מה שאמרתי כדי למצוא חן בעיני מישהו”, הוא מבהיר. “אני דבק רק באמת, לא מפחד מאף אחד”.

סלאם מסביר בכתבה שהסיבה העיקרית לכעס שלו על איימן עודה, היא שלדעתו חברי הכנסת הערבים מהרשימה המשותפת, מבעירים את השטח, וגורמים להפגנות של הצעירים הערביים, ומי שצריך להתמודד עם כך, זה אנשים אחרים שסובלים מהמעשים שלהם. לפי דעתו של סלאם, חברי הרשימה המשותפת, וביניהם איימן עודה לא מייצגים נאמנה את הרצון של הציבור הערבי, הוא טוען בכתבה שלפי דעתו רוב רובו של הציבור הערבי במדינת ישראל, לא מתנגד לחיות במדינה בעלת רוב יהודי, והם מוכנים לשמור על הכללים של המדינה, כי הם חלק בלתי נפרד ממנה.

בכתבה ישנה נימה חיובית למעשיו של ראש העיר, וישנו דגש על דבריו של ראש הערי שחברי הרשימה המשותפת אינם מייצגים בכבוד את האוכלוסייה הערבית, או את רצונותיה של האוכלוסייה הערבית, ובנוסף לכך שחברי הרשימה המשותפת אינם מעוניינים להשיג אחווה ושלום בין העם היהודי לערביי ישראל.

נוסף על כך ראש העיר מציין שחברי הרישמה המשותפת הם לא פופולריים באוכלוסייה הערבית בישראל, וכראיה לכך הוא מציין את העובדה שחברת הכנסת חנין זועבי ניסתה להתמודד מולו על ראשות עיריית נצרת, והיא הפסידה בפער גדול. הוא מוסיף ואומר שהרשימה המשותפת היא פיקציה, הם התאחדו בשביל הכיסאות בכנסת. הצביעו להם באחוזים גבוהים כי חשבו שהם יביאו שינוי, חשבו שאם יהיה ייצוג גדול בכנסת, למגזר יהיה כוח. הציבור לא רצה בכלל ללכת להצביע, בבחירות הבאות לא תהיה רשימה משותפת, כי הציבור לא מאמין בהם, לא אוהב אותם.

3. סוגיית הגזענות

בכתבה של יהונתן ליס בעיתון הארץ בתאריך 31.05.2016, ” הרשימה המשותפת: נחרים את טקס יום ירושלים במליאת הכנסת כי אין דובר ערבי”, מובא הנושא של הגזענות כלפי האוכלוסייה הערבית בארץ. בכתבה נכתב על המחאה של מפלגת הרשימה המשותפת, כאשר בחרו שלא להשתתפף בטקס יום ירושלים, משום שבטקס אין אף דובר ערבי. חבר הכנסת אחמד טיבי ביקש לנאום בטקס אך הוא נדחה. בכתבה מובעת ביקורת על התנהלותה של הממשלה בכך שלא אפשרה לחברי המפלגה להשתתף ולנאום בטקס, בטענה שהתהגות זו היא מפלה. הכתבה מציגה את הרשימה המשותפת כמפלגה לגיטימית במדינת ישראל, אשר יש לה זכות לגיטימית להשתתף בתהליך הדמוקרטי, והדיון הציבורי בישראל, וטקס יום ירושלים הוא חלק ממנו. מצד שני מוצגת הקואליציה  ובראשותה ממשלת ישראל, כמי שמנסה למנוע הליך דמוקרטי הוגן ושיוויוני כלפי כל המפלגות בישראל, ובייחוד כלפי המפלגה של הרשימה המשותפת.

בכתבה של עיתון הארץ, עתירה לבג”ץ נגד חוק ההדחה: “הרשות המחוקקת לוקחת לעצמה סמכויות שיפוט, של שרון פולבר, 21.07.2016, מועלה הסוגיה של חיקוק חוק ההדחה. בכתבה מועלה הבעייתיות שבחוק זה שבו מתאפשר ל 90 חברי כנסת להדיח חבר כנסת אחר, מכל סיבה שהם יראו לנכון, הפגם המהותי בחוק הוא הפגיעה בעיקרון הפרדת הרשויות באמצעות נטילת סמכויות הנתונות לרשות השופטת והעברתן לרשות המחוקקת. חוק ההדחה אינו חוקתי שכן הוא מאפשר לשלול מאדם שנבחר כדין כחבר כנסת את מעמדו ככזה ולהדיח אותו לא בדרך של אי בחירה מחדש.

הנימה הברורה בכתבה לגבי החוק הזה, הוא שהחוק הזה נועד לפגוע בחברי מפלגת הרשימה המשותפת, ולשים אותם תחת האיום התמידי של ההדחה מהכנסת. חוק זה בעצם נועד בעיקר למען חברי הכנסת הערביים, והוא מונע מגזענות כלפיהם, וכלפי האוכלוסייה הערבית, שאותה הם מייצגים. בכתבה מצויין שחברי הרשימה המשותפת הם המתנגדים העיקריים לחוק ההדחה הגזעני, וביחד איתם רבים מחברי האופוזיציה. יוזמי החוק הם חברי הקואליציה, שברובם משתייכים לצד הימני של המפה הפוליטית.

4. סוגיית ההסתה –

בכתבה של גדעון אלון ב: 13.12.2016 בישראל היום, זועבי טסה לירדן במימון ערוץ “אל-קודס”, מתוארת חנין זועבי כמי שתומכת בהסתה ובארגונים וגופי תקשורת אשר תומכים בהסתה הפלסטינית. בכתבה מצויין שזועבי אמנם נסעה לירדן באישור ועדת האתיקה של הכנסת, ולמרות שהנסיעה היא לא למדינת אויב אלא לירדן שיש לה הסכם שלום עם ישראל, אלא שיעד הנסיעה הוא לא המטרה של הכתבה אל מי מימן את הנסיעה. בכתבה נאמר שערוץ אל קודס הוא שופרו של ארגון חמאס, ובאינתיפאדה האחרונה הוא הסית הסתה ברורה לעם הפלסטיני, ועודד אותו לצאת ולבצע פיגועים. בכתבה ישנה נימה ברורה שחברת הכנסת חנין זועבי לא פועלת בנאמנות למדינת ישראל, ואף מובא ציטוט של חבר הכנסת רוברט אילטוב (ישראל ביתנו), שבו הוא אומר דברים קשים על חברת הכנסת, וקורא לה “בוגדת נפשעת”, וש- “הנסיעה הזו בחסות אל קודס היא יריקה בפניה של ישראל ואזרחיה”.

בכתבה של גדעון אלון בתאריך 05.12.2016, “יש להרחיק מהכנסת ח”כים שמסיתים לטרור”, מובאים דבריו של חבר הכנסת עודד פורר, שטוען שיש להרחיק מהכנסת חברי כנסת אשר מסיתים לטרור. הוא מציין שחברי הכנסת הערבים אינם מייצגים את הציבור הערבי בישראל, והם אינם מקדמים את מטרותיו אלא מחזירים אותו לאחור. הוא טוען שחברי הכנסת הערבים מסיתים את הציבור הערבי, והם תומכים בטרור, ועל כך יש להוציא אותם מהכנסת. במקביל הוא טוען שהוא בעד שיווין מלא של האזרחים הערבים בישראל, ולכן הם צריכים למלא גם את חובותיהם כלפי המדינה, כמו גיוס לצבא ולשירות לאומי, על מנת שיקבלו את זכויותיהם. כתבה זו מציגה את כל חברי הכנסת הערבים באור שלילי, וכמקשה אחת, ישנו דגש על כך שהם לא נאמנים מדינת ישראל, ונוטים לתמוך בצד הפלסטיני. בנוסף על כך הדגש בכתבה על כך שחברי הכנסת הם תומכים בטרור, הוא העובדה שאיימן עודה נכח בטקס לאזכרת יאסר ערפאת, ועצם העובדה שחברי כנסת בישראל, לא נכחו בטקס ההלוויה של שמעון פרס.

בכתבה של ישראל היום, “הרשימה הערבית: דאעש למדו מהציונות”, של ליטל שמש, בתאריך 10.03.2015, מובאת טענה של הרשימה המשותפת, שלכאורה מעידה על ההסתה שמסיתה הרשימה המשותפת. בכתבה נאמר שחבר הרשימה המשותפת רג’א זערתה, אמר שמעשיה של התנועה הציונית, הם אלה אשר היוו מקור השראה למעשיה של דאעש בימינו אלה, שכן התנועה הציונית ביצעה בשנת 1948 מעשים נוראים, של טבח וטיהור אתני. הדברים נאמרו בפאנל פוליטי באגודת הסטודנטים של אוניברסיטת בר אילן, והם עוררו סערה רבה לדבריהם. בכנס, שאורגן על ידי אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה, לקחו חלק נציגים מכל המפלגות והשתתפו בו כ-150 סטודנטים ערבים ויהודים, מי שאמר את הדברים הוא ראש מערך ההסברה של הרשימה הערבית המאוחדת, רג’א זעתרא.

בכתבה מובעת ביקורת חריפה על הדברים שנאמרו על ידי נציג הרשימה המשותפת, ונימתה של הכתבה היא שדברים אלה שנאמרו הם לא דברים חד פעמיים אלא הרגל מתמשך של הרשימה המשותפת, שמסיתה כל הזמן, במקרים דומים לאלה. כהדגשה לכך שהרשימה המשותפת מסיתה, ולפרובוקציה שדבריה עוררו, העיתון מביא כדוגמה את דבריהם של אנשי המחנה הציוני, שאפילו הם, שאמורים להיות באותו צד של המפה הפוליטית, מתנגדים למה שנאמר על ידי אנשי הרשימה המשותפת, ומוסיפים שאנשי המחנה הציוני מצפים מראשי הרשימה להתנער לאלתר מההתבטאות השערורייתית, ההשוואה בין עורפי ראשים חסרי כל צלם אנוש, לבין אומה שקמה מחדש ותרמה לעולם רבות – היא בלתי נסבלת ומעידה על בורות ושנאה.

הכתבת מוסיפה לביקורת גם את ההתנגדות של הצד הימני של המפה, לדברים שנאמרו על ידי נציג הרשימה המשותפת, ומביאים כדוגמה את דבריו של יושב ראש מפלגת ישראל ביתנו אביגדור ליברמן, שאמר כי דבריו של ראש מערך ההסברה של הרשימה הערבית, הם הוכחה לכך שבית המשפט העליון שגה שגיאה חמורה כשאיפשר לחנין זועבי להתמודד לכנסת. לדברי השר ליברמן, שופטי בג”צ שנתנו הכשר לדברים הנוראיים שעשתה ואמרה זועבי בכל השנים האחרונות הביאו לכך שעכשיו מרשה לעצמו זעאתרה לומר דברים שבכל מדינה אחרת היו מביאים לשלילת אזרחותו באופן מיידי ולסילוקו מהמדינה. מיד עם היבחרה של הכנסת החדשה ליברמן יפעל שכך יהיה גם בישראל ושבית המשפט העליון לא יוכל לפסול את חוקי הכנסת ואת החלטות ועדת הבחירות.

בנוסף לכך בכתבה ישנה ביקורת של מצד אלי ישי העומד בראש מפלגת יחד, שאומר שפרצופה האמיתי של הרשימה הערבית נחשף במלואו. מסתבר שאנשי הרשימה הערבית כולה מסכימים בגלוי או בסתר עם זועבי. הכתבה מנסה להראות על ידי הבאת דוגמאות של התנגדות לדברי נציג הרשימה המשותפת, על ידי כל הצדדים של המפה הפוליטית, שמפלגת הרשימה המשותפת היא אכן מנודה מכל קצוות המפה הפוליטית, ושדבריה הם אכן הסתה, שאין לה מקום בשיח הפוליטי בישראל.

סיכום ומסקנות-

מהממצאים של המחקר עולה שדרך הצגתה של מפלגת הרשימה המשותפת במדיה הישראלית תלויה מאוד בכלי התקשורת שמציג אותה, באג’נדה הפוליטית שבה הוא תומך, ובאובייקטיביות שלו. במחקר זה נבדקו שני כלי תקשורת שהם בעלי אג’נדות פוליטיות שונות ומנוגדות אחת לשניה, עיתון ישראל היום, אשר נחשב לעיתון בעל נטיות פוליטיות ימניות, הוא תומך בממשלה הנוכחית הימנית של בנימין נתניהו, ולעיתים קרובות נמנע מלבקר אותה, ועיתון הארץ אשר נחשב לעיתון בעל נטיות שמאלניות מובהקות, מתנגד לממשלה הנוכחית הימנית של בנימין נתניהו, תומך בהקמת ממשלת שמאל, ולעיתים קרובות מאוד מעביר ביקורת על הממשלה הנוכחית הימנית, על דרכי פעולתה, ועל מטרותיה.

כאשר הסיקור על מפלגת הרשימה המשותפת נעשה על ידי עיתון הארץ, הסיקור נעשה ברוח סימפטית ומבינה כלפי המפלגה, כמו היחס שניתן כלפי כל מפלגה מהצד השמאלי של המפה. הדעה הרווחת בעיתון הארץ היא שהרשימה המשותפת היא משתתף לגיטימי בתהליך הדמוקרטי הישראלי, וחלק מההווי הפלורליסטי שצריך להיות בחברה הישראלי, ובפוליטיקה. אין עוררין על כך שהרשימה המשותפת צריכה להביע את רצונותיו ודעותיו של הציבור הערבי בישראל, אפילו אם חלק מדעות אלה לא מוצאות חן בעיני המפלגות האחרות במדינה, גם מפלגות ימניות וגם מפלגות שמאלניות.

מצד שני הסיקור של עיתון ישראל היום הוא סיקור שלכאורה נראה אובייקטיבי ונייטרלי, ואולם הביקורת שמובאת בכתבות כלפי הרשימה המשותפת של גורמים שלישיים, והבחירה של הצגת הביקורות הללו כחלק אינטגרלי מהכתבות, מעיד בבירור שהעיתון מתנגד באופן מובהק למפלגת הרשימה המשותפת. התנגדות זאת היא בעיקרה התנגדות לכוח הפוליטי שישנו למפלגה שמייצגת כ 20 אחוזים מאוכלוסיית ישראל. ישנם מפלגות מסוימות בימין הישראלי שמעדיפות שאזרחי ישראל הערבים לא ינקטו חלק בתהליך הפוליטי הישראלי, כדוגמה לכך אמירתו של בנימין נתניהו ערב הבחירות ב 2015, על כך שהערבים נוהרים לקלפי, וגם הדוגמה שדוד ביטן אמר, שהוא מעדיף שהערבים לא יגיעו כלל לקלפיות, ולא יצביעו בבחירות, דוד ביטן הוא חבר מפלגתו של בנימין נתניהו, והוא גם יושב ראש הקואליציה.

האופן שבו מוצגת המפלגה של הרשימה המשותפת, תלוה לא רק בדעתו של העיתון, או של העיתונאי, אלא היא גם תלויה באילו עובדות הכתב בוחר להציג, ולהתמקד בהם. כאשר מדובר בעיתון ישראל היום, הכתבים נוטים דווקא להתמקד בנתונים של המקרה אשר מציגים באופן שלילי את מפלגת הרשימה המשותפת. ואילו כאשר מדובר בעיתון הארץ, ההתמקדות היא דווק בנתונים שלא בהכרח מציגים את הרשימה המשותפת באופן חיובי, אלא בנתוני המקרה שמציגים את ממשלת הימין באור שלילי, ואת יחסה השלילי של הממשלה כלפי הרשימה המשותפת, ואת חוסר סובלנותה של הממשלה כלפי מיעוטים ולאומים אחרים.

ולכן המסקנה היא שההצגה של הרשימה המשותפת בתקשורת הישראלית היא תלויה מאוד באיזה גוף תקשורת מסקר את המפלגה, מהי החשיפה שישנה לגוף תקשורת זה, ומהי השפעתו על דעת הקהל. הרשימה המשותפת לא בהכרח מוצגת באור חיובי ואוהד בתקשורת השמאלית, אלא היא משמשת ככלי לניגוח ממשלתו הימנית של בנימין נתניהו, הדגשת היחס השלילי שלה כלפי הרשימה המשותפת, והצגתה באור שלילי. ואילו בעיתונות הימנית ישנו בהחלט יחס שלילי כלפי הרשימה המשותפת, עצם קיומה, וההשתתפות שלה ושל האזרחים הערביים בישראל בתהליכי הבחירות והדמוקרטיה בארץ ישראל.

ביבליוגרפיה

– אלבז שגיא. (2014). נאמנות למקור: תקשורת, אידיאולוגיה ותרבות פוליטית בישראל. תל אביב: רסלינג, 2014.

– כ”ץ, א., ודיין, ד. (1995). “אירועים של אמצעי התקשורת: על חוויות “לא להיות שם””. בתוך: כספי, ד. (עורך) תקשורת המונים: זרמים ואסכולות מחקר – מקראה. תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה, (עמ’ 141-132).

– בר-ניר, ישראל. (2011). חוכמת הטיפש – השיח הציבורי במדינת-ישראל. פורום “המידל איסט”, http://www.mideast.co.il/p-2_a-418/.

– פירסט, ע’  (2001). “הטוב הרע והנעדר: על מגמות סותרות ביחס לערבים בתקשורת הישראלית”  פנים 17: 94-86.

-מסאלחה, ח. ג’מאל, א.  (2011). לתקשורת העברית דרושים כתבים ערבים, דפוסי סיקור האזרחים הערבים פלסטינים בעיתונות הישראלית המודפסת. אעלאם | מרכז תקשורת לחברה הערבית פלסטינית בישראל.

– יעקובסון, א. (2005). “מיעוט לאומי במדינת לאום דמוקרטית”, בתוך מעמד המיעוט הערבי במדינת הלאום היהודית, אוניברסיטת תל־אביב: תכנית קונרד אדנאואר לשיתוף פעולה יהודי-ערבי, 2005 ,עמ’ 19–26.

– זמיר, י. (2005). “שוויון זכויות כלפי ערבים בישראל”, בתוך: מעמד המיעוט הערבי במדינת הלאום היהודית, אוניברסיטת תל־אביב: תכנית קונרד אדנאואר לשיתוף פעולה יהודי-ערבי, 2005 ,עמ’ 59–83.

– כספי, ד. ולימור, י. (1992). המתווכים: אמצעי התקשורת בישראל 1990-1948. תל-אביב: עם עובד.

-Marwan M. Kraidy, (2002). Globalization of Culture Through the Media. Annenberg School for Communication, University of Pennsylvania, p- 1-7.

– Prior, M. (2005). News vs. Entertainment: How Increasing Media Choice Widens Gaps in Political Knowledge and Turnout. American Journal of Political Science, Vol. 49, No. 3 (Jul., 2005), pp. 577-592.

– Moy,P. Bosch, B. (2013). Theories of public opinion. . Sociology Department, Faculty Publications. Paper 244.

– Gracia, D.B.  Casaló Ariño, L.V. Blanco, C.F. (2012). Understanding the influence of social information sources on e-government adoption. information research, vol. 17 no. 3, September, 2012.

– Wien, C. (2005). Defining Objectivity within Journalism. Department of Journalism, University of Southern Denmark, Campusvej 55, DK-5230 Odense M.

– Avraham, E., Wolfsfeld, G., and Aburaiya I. (2000). Dynamics in the news coverage of minorities: The case of the Arab citizens of Israel. Journal of Communication Inquiry, 24 (2): 117-133

כתבות-

– זועבי טסה לירדן במימון ערוץ “אל-קודס”

 http://www.israelhayom.co.il/article/435555

– יו”ר הקואליציה ביטן: “מעדיף שהערבים לא ינהרו ולא יגיעו בכלל לקלפי” http://www.haaretz.co.il/news/politi/1.3148438

– ח”כ חאג’ יחיא: “מי שמוכר קרקע ליהודי – מגיע לו למות” http://www.israelhayom.co.il/article/433989

– הפגנה ראשונה נגד הריסת אום אל חיראן: תושבים וח”כים ערבים צועדים בב”ש http://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.2871425

– “יש להרחיק מהכנסת ח”כים שמסיתים לטרור” http://www.israelhayom.co.il/article/433171

– הרשימה המשותפת: נחרים את טקס יום ירושלים במליאת הכנסת כי אין דובר ערבי http://www.haaretz.co.il/news/politi/.premium-1.2961405

– הרשימה המשותפת על חוק ההדחה: נועד לפגוע בייצוג הפוליטי של הערבים

http://www.haaretz.co.il/news/politi/.premium-1.3013501

– גלאון: “הרשימה המשותפת בחרה בלאומנות ובדלנות” http://www.israelhayom.co.il/article/264343

– שר הביטחון ליברמן: “אנחנו לא צריכים את אום אל פאחם”

http://www.israelhayom.co.il/article/421759

– “הח”כים הערבים מבעירים את השטח ומשאירים אותנו להתמודד עם האש” http://www.israelhayom.co.il/article/321019

– הלחימה בסוריה הפכה לתפוח האדמה הלוהט של הרשימה המשותפת http://www.haaretz.co.il/news/politi/.premium-1.3162900

– עתירה לבג”ץ נגד חוק ההדחה: “הרשות המחוקקת לוקחת לעצמה סמכויות שיפוט”

http://www.haaretz.co.il/news/law/1.3014401

-הרשימה הערבית: “דאעש למדו מהציונות”-

 http://www.israelhayom.co.il/article/265135