Skip to content

סמינריון- כיצד החיים בעיר רב תרבותית, לעומת ערים לא רב-תרבותיות, תורמים לשוויון מגדרי

המכללה האקדמית תל אביב – יפו

בית הספר למדעי ההתנהגות

27/04/20

מחקר

סמינר עיר מגדר ומיניות

City, Gender and Sexuality

מרצה: ד”ר סמדר שרון

תוכן עניינים

1. מבוא. 3

2. רקע מחקרי ומסגרת תיאורטית.. 4

1.2. רב תרבותיות בישראל. 5

2.2. עיר רב תרבותית.. 6

3.2. שוויון מגדרי 8

1.3.2. שוויון מגדרי בישראל. 8

4.2. ערים רב תרבותיות ומגדר. 9

3. מתודולוגיה. 11

4. ממצאים. 13

5. סיכום ומסקנות.. 19

6. רשימת מקורות.. 22

1.מבוא

מטרתה של עבודה מחקרית זו היא לבדוק את אורח חייהן של נשים בערים מודרניות רב תרבותיות, תוך דגש על היבט השוויון המגדרי בערים אלה. הרציונל המחקרי מאחורי הנושא הזה הוא שערים רב תרבותיות אמורות להיות בעלות סובלנות גדולה יותר למגוון תרבותי, ובתוך כך גם סובלנות מגדרית, ושוויון מגדרי יותר גבוה.

הערים הרב תרבותיות הן תופעה מודרנית שמתרחשת בעקבות גידול משמעותי באוכלוסיית הערים הגדולות, ובגידול של הגירה בין מדינות, מה שגורם לכך שאוכלוסיות גדולות מרקע תרבותי שונה, חיות באותו אזור גיאוגרפי קטן. החיים של תרבויות שונות באזור גיאוגרפי אחד, מחייבת ניהול נכון, ויכולת של התרבויות השונות לקבל אחת את השנייה, ולהתקיים בצורה טובה אחת עם השנייה (Vatsa, 2015).

שוויון מגדרי, או שוויון בין המינים, היא תופעה שהתגברה בעת המודרנית, שלפיה יש לשאוף לשוויון הזדמנויות, כלכלי, חברתי ופוליטי בין גברים לנשים, והיא בעיקר נועדה לקדם ולהעצים נשים, משום שלרוב הן אלה שסובלות מחוסר השוויון. בעת המודרנית, במאה ה 20 וה 21, התופעה הפכה להיות גלובלית, וישנן ראיות שהתופעה היא כלל עולמית וחוצת תרבויות, כאשר בחלק מהתרבויות, כמו תרבויות של מדינות המערב, ישנו יותר שוויון, ובחלק פחות, כמו מדינות עולם שלישי (ואזן-סיקרון, 2017).

לפיכך שאלת המחקר היא כיצד החיים בעיר רב תרבותית, לעומת ערים שאינן רב-תרבותיות, תורמים לשוויון מגדרי ? שאלות המשנה שנגזרות משאלה זו הן האם החיים בעיר רב תרבותית כוללים יותר הזדמנויות תעסוקה לנשים ? האם החיים בעיר רב תרבותית כוללים חלוקה שוויונית במטלות הבית ? האם נשים שחיות בעיר רב תרבותית חוות פחות אלימות כנגד נשים ? השאלות יבדקו על ידי ביצוע ראיונות חצי פתוחים עם קבוצה של נשים שישתתפו במחקר, חלק מהנשים יהיו כאלה שגרות בערים רב תרבותיות, וחלק יהיו כאלה שגרות בערי פריפריה בישראל. ניתוח ממצאי המחקר יהיה ניתוח תמטי של הראיונות שיבוצעו, כאשר יעשה ניסיון לזהות תמות מחקר שחוזרים על עצמם בראיונות, ומהם נסיק את מסקנות המחקר. לבסוף יבוצע סיכום של ממצאי המחקר, דיון בתוצאות, והסקת מסקנות.

2.רקע מחקרי ומסגרת תיאורטית

מטרתה של עבודת מחקר זאת היא לבדוק את ההשפעה של מגורים בעיר רב תרבותית, על השוויון המגדרי בעיר. ההנחה היא שערים רב תרבותיות מאפשרות סגנון חיים מודרני ומגוון יותר, אשר מעניק אפשרויות מחיה הולמות לכל התרבויות המגוונות שקיימות בחברה המודרנית, וכתוצאה מכך תהיה שוויוניות מגדרית.

למונח רב-תרבותיות ישנו מגוון משמעויות בהקשרים של סוציולוגיים, פילוסופיים, וחברתיים. בסוציולוגיה ובשימוש יומיומי, רב-תרבותיות היא שם נרדף ל”פלורליזם אתני”, כאשר קבוצות אתניות שונות משתפות פעולה ומקיימות דיאלוג זו עם זו מבלי להקריב את זהותם הספציפית. ביטוי זה יכול לתאר אזור קהילתי אתני מעורב, בו קיימות מסורות תרבותיות מרובות, כמו העיר ניו יורק למשל, או מדינה יחידה שבתוכה מתקיימת הרב תרבותיות בכל המדינה. התופעה של רב תרבותיות סוציולוגית מתרחשת לרוב כאשר ישנה קבוצה אתנית ילידה למקום, שמתקיימת לצד קבוצות אתניות שונות (בסמן-מור, 2016).

בהתייחס לסוציולוגיה, רב-תרבותיות היא מצב שהוא התוצאה של תהליך טבעי או מלאכותי, למשל הגירה חוקית, והיא מתרחשת בקנה מידה לאומי גדול, או בקנה מידה קטן יותר בתוך קהילות המדינה. בקנה מידה קטן יותר רב-תרבותיות יכולה להתרחש באופן מלאכותי כאשר תחום שיפוט מוקם או מורחב על ידי מיזוג אזורים עם שתי תרבויות שונות או יותר, למשל קנדה הצרפתית וקנדה האנגלית. בקנה מידה גדול רב-תרבותיות יכולה להתרחש כתוצאה מהגירה חוקית או לא חוקית אל תחומי שיפוט שונים וממנה, למשל, התיישבות אנגלו-סקסונית בבריטניה, או הקולוניזציה של אמריקה על ידי אירופאים (Grazulis, & Mockiene, 2017).

יחד עם זאת, במחקר הסוציולוגי ישנו וויכוח לגבי מהי רב תרבותיות. במאמרה של בסמן-מור (2016), היא מתארת רב תרבותיות מכמה נקודות מבט. נקודת מבט אחת היא שרב תרבותיות צריכה להיות בעיקרה מנקודת מבט דמוגרפית, כלומר המונח מתבסס על חברה אנושית אשר מורכבת מתרבויות שונות בעלות אמונות שונות, כאשר כל אדם המשתייך לקבוצה השונה מייחס חשיבות רבה לאמונות והערכים של קבוצתו. נקודת מבט אחרת היא שרב תרבותיות מתבססת על התפיסה שלפיה יש לכבד ולהיות סובלני כלפי קבוצות התרבות האחרות שמתקיימות זו לצד זו בחברה. נקודת מבט אחרת גורסת שרב תרבותיות היא בעצם חלוקת שוויונית של הכוח והמשאבים של המדינה לקבוצות התרבותיות השונות שחיות במדינה. מצד שני, מאמרו של ריינגולד (2005), מציג את הרב תרבותיות כמושג דיכוטומי, היכול להיות על שני קצותיה של סקאלת הסובלנות. ריינגולד מציג את הוויכוח הקיים בישראל בין הדוגלים ברב תרבותיות פלורליסטית בחינוך, בפוליטיקה ובתחומים אחרים, ומצד שני יש את מי שדוגלים ברב תרבותיות המבוססת על בדלנות, וחינוך פרטיקולרי.

בהתייחס למדע המדינה, ניתן להגדיר רב-תרבותיות ככושר הממלכתי להתמודד ביעילות עם ריבוי תרבותי בגבולותיה הריבוניים של המדינה, כלומר היכולת של המדינה לתפקד כראוי ואף לשגשג, כאשר ישנן קבוצות תרבותיות שונות במדינה, או אף כאלה שיש להן ניגוד אינטרסים. רב-תרבותיות כפילוסופיה פוליטית כוללת אידיאולוגיות ומדיניות מגוונות מאוד, כמו למשל המונחים שמתארים רב תרבותיות, כמו “קערת סלט”, “פסיפס תרבותי”, ו”כור היתוך “, מייצגים אידיאולוגיות רב תרבותיות שונות (Huang, 2016).

1.2.רב תרבותיות בישראל

ישנו ויכוח בספרות המחקרית האם ישראל היא מדינה רב תרבותית או לא. ישראל היא מדינה שבה חיים קבוצות אתניות בעלות תרבויות שונות, זמן קצר לאחר הקמתה קיבלה ישראל את פני עשרות אלפי המהגרים היהודים מכל העולם, כאשר כל קבוצה הגיעה עם תרבותה הייחודית. כל מי שמסייר בישראל, או קורא עיתון ישראלי, יודע שהמדינה היא פסיפס של תרבויות. כמעט בכל מקום במדינה, ישנם אנשים שהגיעו ממדינות שונות עם ביטויים של תרבויות מכל העולם, רחוקים זה מזה מכל הבחינות. בערים גדולות כמו תל אביב התרבויות השונות מתמזגות במקום אחד, והן מקבלות ביטוי בעיר, לעתים אפילו ניתן להבחין בשוני התרבותי באותו הרחוב, כפי שזה בא לידי ביטוי בחנויות ובמרקם האנשים. בישראל ישנם ערוצי טלוויזיה בעברית, אנגלית, ספרדית, גרמנית, איטלקית, צרפתית, רוסית, טורקית, ערבית (פלסטינית, מצרית ומרוקאית) ואפילו בהינדית כולם בעלי קהלים בישראל. מאכלים ממדינות רבות קיימים זה לצד זה, עם מפגשים מרתקים בין מטבחי מרוקו ואיטליה לאלה של בוכרה ופולין (כנפו, 2006; שחורי-רובין, 2003).

בספרם של מאוטנר, שגיא ושמיר (1998) מוצגת גישה שלפיה אין רב-תרבותיות בישראל. הם מציעים כמה מאפיינים משותפים לקבוצות התרבותיות והאתניות השונות שקיימות בישראל, אך הטענה המרכזית של המאמר היא שבישראל אין רב תרבותיות, שכן האפיון הבולט של הקבוצות המרכיבות אותה הוא זה של שלילה הדדית, בעוד רעיון הרב תרבותיות מחייב יחס דיאלוגי של כבוד בין הקבוצות. לכל קבוצה תרבותית בישראל ישנה מערכת של אמונות יסוד, מיתוסים, אתוסים והרגלים. היווצרות הזהות והדימוי העצמי של כל קבוצה נשענים מאוד על דחיית הערכים והאמונות של הקבוצות האחרות, במיוחד אלה הנתפסים כמנוגדים. לפעמים היווצרות זהות עצמית קבוצתית מובילה את הקבוצה לסגת ולהימנע מדיאלוג עם קבוצות אחרות. קבוצות מתבטאות פוליטית, ומדי פעם הן נאבקות בקבוצות אחרות, למען השליטה במוסדות המדיניים, התרבותיים, הכלכליים והתקשורתיים במדינה, כמו למשל הצד השמאלי והימני של המפה הפוליטית, או התרבות החילונית מול התרבות החרדית.

מאוטנר, שגיא ושמיר (1998) טוענים כי לחברה הישראלית יש את התנאים הנחוצים להתפתחות תודעה רב-תרבותית, שכן היא בנויה מקבוצות תרבותיות שונות. כל אחת מהן מהווה מערכת תרבותית שלמה, הנעוצה במורשת היסטורית עתיקה, ועוצבה על ידי אמונות והרגלים רבים. הם מסיקים כי למציאות הישראלית יש פוטנציאל לחיים בחברה עשירה בצורה יוצאת דופן, הבנויה מתרבויות שונות ומעוצבת בתהליכים של דיאלוג, העשרה הדדית, למידה מפתיחות אל התרבויות האחרות, ובהבנה כי לאף תרבות אחת אין מונופול על “האמת”. עם זאת הם מדגישים כי החברה הישראלית אינה חברה רב-תרבותית המבוססת על הגדרות קונבנציונאליות, שכן המאפיין העיקרי של קבוצותיה הוא זה של דחייה הדדית, בעוד שהמושג רב-תרבותיות מחייב דיאלוג בין קבוצתי מכבד.

גם ברוך קימרלינג (1998) הציג גישה דומה לגישתם של מאוטנר, שגיא ושמיר (1998), שלפיה אין תרבותיות בישראל. הוא טוען שמדיניות “כור ההיתוך” של המדינה נכשלה. ההגמוניה החברתית, הפוליטית והתרבותית של “המיינסטרים” החילוני הישראלי נמצאת בירידה, עם התבססותם של קבוצות תרבותיות אחרות שמאפילות עליה, כמו הקבוצות הפלסטיניות, החרדים, או קבוצות חדשות, כמו מהגרים דוברי רוסית. עם זאת הוא ממשיך וטוען כי עצם הופעתן של קבוצות תרבותיות רבות יחסית, יחד עם זהותן, גבולותיהן, והאוטונומיה ההולכת וגוברת שהן מצליחות להבטיח, אינה מספיקה להפוך את ישראל לחברה רב תרבותית. הסיבה היא שאין הסכמה, רשמית או אידיאולוגית, שהמדינה צריכה להיות רב תרבותית. בנוסף, הוא מאמין כי “הקבוצות התרבותיות עצמן אינן מאמצות אידיאולוגיות וטענות רב-תרבותיות ואינן רואות את הפרדיגמה החברתית הרב-תרבותית כבסיס לקיומן הלגיטימי. קימרלינג טוען כי מדינת ישראל נמצאת במלחמת תרבות ולא בסובלנות רב תרבותית.

לעומת זאת, מאמרו של דורון (2004), מציג גישה שונה לגבי מהי רב תרבותיות. לפי דורון במשך הרבה שנים הייתה רב תרבותיות בישראל, והיא באה לידי ביטוי במדיניות הרווחה של ישראל. לפי גישה זו, הרב תרבותיות הולכת יד ביד עם מדינת הרווחה, שזו הייתה המדיניות של ישראל במשך שנים רבות. מדינת רווחה מאפשרת חלוקה שוויונית יותר של משאבי המדינה, וזאת ללא הבחנה בין התרבויות בין הקבוצות התרבותיות השונות, יתרה מכך מדיניות הרווחה מאפשרת את הקיום המשותף של תרבויות שונות, משום שהיא מהווה רשת ביטחון לתרבויות שנדחקות לשוליים של החברה הישראלית.

2.2.עיר רב תרבותית

בגישה רב תרבותית, ישנם הרבה גורמים שיש לקחת בחשבון על מנת לקדם חברה רב תרבותית, כמו שוויון, בטיחות ושגשוג של כל תרבות, ושלום בין כל חלק בחברה. הדבר נכון ורלוונטי בערים גדולות ומטרופוליטניים, למרות שמרבית הערים הנוטות לעקוב אחר התרבות והמסורת שלהן, ישנן ערים שונות ומגוונות ששואפות ליצור קהילה רב-תרבותית, בה כולם מתקבלים. זה בדיוק מה שמגדיר עיר רב תרבותית. זוהי עיר המורכבת מתרבויות שונות, שבדרך כלל מבוססות על אתניות שונה, המתגוררות באותו אזור גיאוגרפי, ומאפשרת סובלנות לדתות, מסורות ונקודות מבט שונות על העולם (צפדיה, א’, יעקובי, 2007).

ישנם כמה גישות לגבי מהי עיר רב תרבותית, גישה אחת סוברת שלא ניתן להגיע לרב תרבותיות בעיר גדולה, אלא רק לדו קיומיות, ובידול בין התרבויות. מחקר אחד מראה שערים רב תרבותיות הן בדרך כלל ערים מחולקות, ולא בהכרח קיים מיזוג בין התרבויות השונות בערים, אלא דו קיומיות. בעולמנו העכשווי, חשיבה על כל הערים כ’חצויות’ היא בלתי נמנעת. המונח ‘עיר מחולקת’ משמש כדי לשקף שני שיחים שונים בערים רב תרבותיות: הראשון מתמקד בגלובליזציה, ארגון מחדש של ניאו-ליברליזם, הבדלים סוציו-אקונומיים, השיח השני בנסיבות משבשות יותר של מתחים קיצוניים הקשורים ללאום, אתניות, דת ותרבות. מערך הערים בשיח הראשון מכונה בדרך כלל ערים ‘רב תרבותיות’, ‘גלובליות’, ‘קוסמופוליטיות’, ערים כאלה יכולות לכלול את ניו יורק, לונדון, טוקיו, פריז. בעוד שהסוג השני מוגדר כמחולק או מקוטב, כדוגמת ניקוסיה, ירושלים, בלפסט, ביירות. יש צורך להבין את ההבחנה הזו על ידי הבנת גורמי השורש לחלוקה (Caner, & Bolen, 2012).

חוסר היכולת ליישם רב תרבותיות בערים מודרניות נובע בין היתר מהבדלים כלכליים מתמשכים בין הקבוצות השונות החיות באותו אזור גיאוגרפי. הדבר בולט במיוחד בערים בינלאומיות שבהן יש הגירה רבה, הגירה שנובעת בדרך כלל מסיבות כלכליות. כאשר ישנם מהגרים חדשים לעיר, הם מגיעים עם תרבותם הייחודית ועם מצב כלכלי סוציואקונומי נמוך יותר מהקבוצה התרבותית המקומית, וכך נוצרים הבדלים סוציואקונומיים שנמשכים על פני זמן רב, ויוצרים פערים בין התרבויות. פערים אלה מקשים על יצירתה של רב תרבותיות בערים אלה (Forrest, Poulsen, & Johnston, 2006).

מצד שני, ישנה גישה לפיה השגשוג הכלכלי שמאפשרות ערים גדולות, יכול להוביל לרב תרבותיות בערים אלה. המגוון של האוכלוסייה הוא אחד האתגרים העיקריים העומדים בפני מרכזי מטרופולין ברחבי העולם. ערים רב תרבותיות הן ערים שבדרך כלל מושכות זרם קבוע של זרים לחיות ולעבוד בעיר, בגלל שגשוגה הכלכלי, מה שממריץ עוד יותר את השגשוג הכלכלי. השימוש במרחבים עירוניים מושפע מרקע חברתי-תרבותי וחברתי-כלכלי של תושביה, ולכן תפקודה הכלכלי של העיר תלוי במידה רבה באיזון החברתי שקיים בה, שתלוי בקשרים התרבותיים, הכלכליים והמרחביים של קבוצות מגוונות החיות בעיר. עיר רב תרבותית תשאף באופן מתמיד לשפר את הסביבה העירונית כדי לתמוך בחוויות של אוכלוסיות רב-תרבותיות אלה (Mahgoub, & Qawasmeh, 2012).

לפי המאמר של אלפסי ופנסטר (2005), ירושלים ותל אביב נחשבות לערים שיש בהן גוון תרבותי גדול, בשל העובדה שלשתיהן יש מעמד של ערים חשובות, הן מבחינה לאומית, והן מבחינה בינלאומית. לשתי ערים אלה ישנה משמעות סמלית אחרת, תל אביב נחשבת לעיר עולמית יותר, ואילו ירושלים נחשבת לעיר הלאומית של ישראל. מעמדן של שתי ערים ישראליות אלה מושפע במידה רבה מתהליכי גלובליזציה בינלאומיים שמשפיעים עליהם. למרות ששתי הערים נחשבות למגוונות ורב תרבותיות, האופי של חיי היומיום של התושבים בהן הוא שונה, ירושלים מהווה את עיר הדגל של מדינת הלאום, והממשל הישראלי מעורב בניהולה ובחיי היומיום שלה, ואילו תל אביב היא עיר עולמית מתהווה, שלממשלה כמעט אין מעורבות בה. בנוסף לכך, במאמר מודגשים ההבדלים התרבותיים שישנו בין שתי הערים, בעוד שירושלים מאופיינת כבעלת תרבות לאומית יותר, תל אביב מאופיינת ברב תרבותיות פתוחה, ומהווה עיר קוסמופוליטית.

עוד מאמר שעוסק ברב תרבותיות של הערים ירושלים ותל אביב הוא המאמר של פנסטר ומנור (2010), המאמר דן באזרחות העירונית שישנה לאזרחים הומואים ולסביות, שנחשבים לבעלי תרבות שונה מהתרבות הכללית והנפוצה. לפי המאמר, למרות שהומואים ולסביות נחשבים לבעלי תרבות שונה, הרב תרבותיות שבערים תל אביב וירושלים מאפשרת להם להשתלב בנוף העירוני. האזרחות העירונית של אנשים אלה מובנית מלמטה, היא מתבססת על העובדה שהם כבר חיים במציאות יומיומית, ומצליחים להסתדר, ומכאן בעצם נובעת האזרחות שלהם בעיר. במאמר אנו רואים שלמרות ששתי הערים הן רב תרבותיות, ישנם הבדלים תרבותיים כלליים בין שתי הערים, ולכל עיר יש את האופי הייחודי שלה.

3.2.שוויון מגדרי

שוויון מגדרי, המכונה גם שוויון מיני או שוויון בין המינים, הוא מצב של גישה קלה למשאבים והזדמנויות ללא קשר למגדר, כולל השתתפות כלכלית וקבלת החלטות. ובנוסף לכך, מצב של הערכת התנהגויות, שאיפות וצרכים שונים באופן שווה, ללא קשר למגדר. שוויון מגדרי הוא המטרה, בעוד שניטרליות מגדרית ושוויון מגדרי הם פרקטיקות ודרכי חשיבה המסייעים בהשגת המטרה. שוויון מגדרי הוא יותר מייצוג שווה, הוא קשור לזכויות נשים, ולעתים קרובות הוא מחייב שינויי מדיניות. בקנה מידה עולמי, השגת שוויון בין המינים מחייבת שינוי פרקטיקות מזיקות נגד נשים ונערות, כולל אפליה על רקע מגדרי, חקיקה מתאימה נגד אלימות מינית, ושינוי נורמות חברתיות (ואזן-סיקרון, 2017).

באופן מעשי, נשים עדיין נמצאות סבירות גבוה יותר מגברים להיות עניות יותר, ובעלות רמת השכלה נמוכה יותר. יש להן פחות גישה לבעלות על נכסים, אשראי, הכשרה ותעסוקה, ויש להן הרבה פחות סיכוי מגברים להיות פעילות פוליטית, והרבה יותר סיכויים להיות קורבנות לאלימות במשפחה (ואזן-סיקרון, 2017).

1.3.2.שוויון מגדרי בישראל

לפי מאמרה של ברקוביץ’ (2001), במדינת ישראל, השוויון המגדרי ומעמדן של הנשים היהודיות, מושפע במידה רבה ממאפייניה הייחודיים של מדינת ישראל. העובדה שישראל היא מדינה דמוקרטית ויהודית, השולטת על מיעוט פלסטיני, משפיעה על הנשים היהודיות, ועל השתתפותן בקולקטיב הישראלי. בסופו של דבר, מדינה שלא תאפשר שוויון מלא ואמיתי לכל האנשים החיים בטריטוריה שבה היא שולטת, לא תאפשר גם שוויון מגדרי אמיתי לנשים יהודיות בחברה היהודית. ישנם שני סוגי שיח עיקריים בישראל הנודעים לשוויון מגדרי של נשים יהודיות, השיח על השוויון המגדרי, והשיח על תפקיד האימהות של האישה היהודייה. כחלק ממאמצי השוויון המגדרי, הנשים משולבות בכל תחומי החיים בישראל, אולם הן מקבלות עמדות שוליות יחסית. בעיקרון נשים יהודיות מהמיינסטרים הדומיננטי הנשלט על ידי גברים, והן מופנות לתפקידן המסורתי כאימהות. הרעיון המרכזי במאמר של ברקוביץ’ הוא שהקולקטיב הישראלי מתנה את האזרחות הישראלית, ושוויון בחברה הישראלית, בתרומתו של האינדיבידואל לקולקטיב הישראלי, ובמקרה של נשים יהודיות, השוויון שלהן מותנה בתפקיד העיקרי הנתפס שלהן, כאימהות יהודיות.

לא רק המאפיינים הייחודיים של מדינת ישראל משפיעים על השוויון המגדרי, אלא גם השיח בישראל לגבי שוויון מגדרי, שמהווה את הבסיס להבניית התפיסה של המגדר והתפקידים המגדריים. השיח האקדמי לגבי שוויון בין המינים, המבוסס בין היתר על תיאוריות פמיניסטיות, ןתאוריות חברתיות אחרות, מחלחל לשיח הציבורי, ומשפיע על הבניית התפיסה המגדרית. השיח על השוויון המגדרי בישראל נדחק לשוליים, בין היתר בגלל העובדה שהשיח הוא לא ביקורתי, ולעתים העמדה הפמיניסטית נדחקת לשוליים וחשיבותה פוחתת משום שהיא מוגדרת כעוד אידיאולוגיה מיני רבות (הרצוג, 2009).

בנוסף לשיח הציבורי שמשפיע על השוויון המגדרי, לפי מאמרם של הימיין-ריש, ושפרמן (2008), יש להבחין בין השוויון המגדרי הפורמלי לבלתי פורמלי בישראל. לפי הפן הפורמלי, לכאורה בישראל צריך להיות שוויון מגדרי, שהרי החקיקה בישראל מבטיחה שוויון זכויות לנשים בתחומים רבים, אולם שוויון פורמלי זה הנובע מהחוקים במדינה אינו מספיק בכדי לבחון את השוויון המגדרי, אלא שיש לבדוק את המציאות, שיכולה להיות שונה מהלך הרוח של החקיקה. אחד מתחומי המציאות החשובים שמשפיעים על מעמדן של נשים בחברה הישראלית, בדומה למדינות אחרות, הוא היכולת שלהן להשתלב בשוק העבודה. המציאות הכלכלית של האישה הישראלית הוא תחום שמשפיע על תחומים רבים בחייה של האישה הישראלית, ומהווה את הבסיס לתחומים אחרים אלה. המצב בישראל הוא שישנו שיעור גבוה של נשים שמשתתפות בשוק העבודה, כ 70 אחוזים לעומת 82 אחוזים אצל הגברים, ושיעור זה דומה לשיעור במדינות מפותחות. אולם למרות שיעור ההשתתפות הגבוה של נשים בשוק העבודה, המצב התעסוקתי שלהן עדיין נחות מהמצב של הגברים, וזה בא לידי ביטוי בתנאי התעסוקה וברמת השכר של הנשים הישראליות.

4.2.ערים רב תרבותיות ומגדר

השוויון המגדרי הולך יד ביד עם התרבות בה אנו חיים, ולכן לא מן הנמנע לשאול כיצד משתלב השוויון המגדרי בערים רב תרבותיות, והאם השוויון הזה הוא אחיד אצל כל התרבויות, או שמה הוא משתנה. ישנם מחקרים שחקרו את השוויון המגדרי בערים רב תרבותיות. בערים רב תרבותיות, התרבות היא דינאמית ומתפתחת, והיא תלויה בעשייה האנושית. החיים בעיר קטנה יכולים להיות לא מגוונים מבחינה תרבותית, כמו למשל תרבות הגמונית אחת, וישנם מעט שינויים עם הזמן, לעומת זאת החיים בעיר גדולה ורב תרבותית הם מגוונים מבחינת התרבויות הקיימות בעיר זו, וישנה דינמיות בין תרבויות אלה. ולכן כאשר נשים עוברות מעיר קטנה לעיר רב תרבותית, הסיכוי לשוויון מגדרי עולה, משום שעיר רב תרבותית מטבעה סובלנית לצורות חיים שונות. ולכן נשאלת השאלה האם החיים של נשים בערים רב תרבותיות, יכולה לספק להם סביבה מגוונת יותר, שבה הן יחוו שוויון מגדרי (Vatsa, 2015).

העניין של השוויון המגדרי והאיזון של כל התרבויות בעיר מחייב ניהול פוליטי מתאים, ולכן יש להביט גם על הפן הפוליטי של העיר הרב תרבותית. שינוי דמוגרפי ורגישות הולכת וגוברת לגיוון תרבותי, הפכו לחלק בלתי נפרד מתכנונה של העיר המודרנית. היישובים העירוניים גרמו יותר ויותר למתכננים להכיר בנחיצות התכנון לגיוון. ניהול פוליטי של ערים רב תרבותיות, כוללים את הסובלנות לגיוון תרבותי כאבן יסוד בניהול זה, שמנחה אותם בחיי היומיום. שיפור יכולתם התרבותית של מנהלי הערים, והרחבת גבולות התכנון לרב-תרבותיות כך שתכלול ממדים של גיוון שאינו מוצא אתני ודתי, כולל מיעוטים מיניים ומינים וקהילות ילידות, מהווה מטרה מרכזית בניהולה של עיר רב תרבותית מודרנית (Burayidi, 2015).

הטענה הרווחת בספרות המחקר היא שערים רב תרבותיות תורמות לשוויון מגדרי. מחקר שבדק את הנושא מצא שהשוויון המגדרי תלוי בהתפתחותן של ערים רב-תרבותיות. ערים רב-תרבותיות שיש בהן יכולת התקשרות תרבותית, וחילופי תרבויות יותר גבוהים בתוך, יהיה בהם יותר שוויון מגדרי. המחקר צופה כי המגוון העירוני עולה ככל שעלויות התקשורת וחילופי התרבויות יורדות. המגוון התרבותי מטפח את חילופי הרעיונות והידע, ומאפשר לצמיחה קבועה לקרות, וזה מייצר שכר גדול יותר לנשים ואוכלוסיות מוחלשות כאחד (Cattaneo, 2010). מחקר אחר שבדק את הנושא מצא שבערים רב תרבותיות עדיין ישנו פער מגדרי, אך בהשוואה לערים לא רב תרבותיות, הפער הזה הוא הרבה יותר נמוך, כך שערים רב תרבותיות אלה מקדמות את השוויון המגדרי (Boston-Mammah, 2015).

טענה נוספת בספרות המחקר שהיא שהנושא המגדרי מוזנח בכל הנוגע לתחום של תכנון ערים רב תרבותיות. המחקר של ביביגואן בדק את הנושא של שיקולי מגדר בעיצוב ערים מודרניות ורב תרבותיות. לפי המחקר, המגדר נותר מוקד מוזנח לתיאוריה ולפרקטיקה בעיצוב ערים. בהתחשב בשוליים הכלכליים והחברתיים המתמשכים של הנשים, ושכיחות האלימות כלפי נשים, המצב שבו לא מתחשבים בשוויון מגדרי בעיצוב ערים הוא חשוב מאוד. למרות כמה עשורים של תנועות פמיניסטיות, מעצבי ערים לא נותנים מספיק דגש לקידום זכויותיהן היומיומיות של נשים בערים אלה (Beebeejaun, 2016). מחקר נוסף שבדק את הנושא, נותן את נקודת המבט הנשית בחיי היומיום בערים רב תרבותיות. לפי המחקר, אף על פי שנשים בערים רב תרבותיות נהנות בדרך כלל מכמה יתרונות על פני נשים לא בערים רב תרבותיות, קיים מגוון של אי שוויון מגדרי המגביל את מעורבותן בשוק העבודה ובתחום הכלכלי, ומעכב את פיתוח היכולות בקרב נשים צעירות יותר. אי שוויון זה נובע מתכנון לקוי של המרחב העירוני בעיר רב תרבותית (Chant, 2013).

דברים אלה מובילים אותנו לשאלה של מחקר זה:

כיצד החיים בעיר רב תרבותית, לעומת ערים לא רב-תרבותיות, תורמים לשוויון מגדרי ?

3.מתודולוגיה

שאלת המחקר:

 כיצד החיים בעיר רב תרבותית, לעומת ערים לא רב-תרבותיות, תורמים לשוויון מגדרי ?.

שאלות משנה:

1. האם החיים בעיר רב תרבותית כוללים יותר הזדמנויות תעסוקה לנשים ?

2. האם החיים בעיר רב תרבותית כוללים חלוקה שוויונית במטלות הבית ?

3. האם נשים שחיות בעיר רב תרבותית חוות פחות אלימות כנגד נשים ?

אוכלוסייה ומדגם

המחקר הנוכחי יערך בקרב נשים בגילאי 60-20, המתגוררות ביישובים שונים בארץ. לצורך המחקר ירואיינו 8 נשים, כאשר 4 מהנשים גרות בערים רב תרבותיות, כמו חיפה, תל אביב, ירושלים, ו 4 נשים מתגוררות בערי פריפריה, כמו שדרות, בית שאן ובית שמש.

מס’ ראיוןכינוי מרואייןגילעירהשכלה
1ע’50חיפהתואר שני
2ס’28תל אביבתואר ראשון
3מ’33ירושליםאקדמית
4נ’32תל אביבתואר ראשון
5ל’39שדרותתואר שני
6א’41רמלהתיכונית
7ה’45יבנהתיכונית
8ז’49או עקיבאתיכונית

הליך המחקר 

המחקר הנוכחי עורך שימוש במתודה מחקרית איכותנית. יערך ראיון עומק חצי מובנה עם משתתפות המחקר. הריאיון כולל שאלון דמוגרפי קצר. המחקר הנוכחי הינו מחקר איכותני (qualitative research). בשלב הראשון יבוצעו הראיונות עם משתתפות המחקר. בשלב זה החוקרת תיצור קשר עם הנשים המשתתפות במחקר, ותקבע עימן ריאיון טלפוני.

כלי המחקר

כלי המחקר שיערך בו שימוש במחקר הנוכחי הינו ראיון עומק מובנה למחצה. ראיון חצי מובנה מאופיין במבנה גמיש ודינמי. יתרונו שהוא מכסה תחומי עניין ותוכן שנראים חשובים לחוקר ומאפשר בתוך תחומים אלה חופש עבור המרואיין להתמקד בתכנים לבחירתו (שקדי,2003).

ניתוח הנתונים

 ניתוח הנתונים האיכותניים יתבצע באמצעות קטגוריזציה. קטגוריזציה הינה שיטת ניתוח של חיבור חלקי המידע השייכים לאותה התופעה באמצעות פירוק הנתונים (שקדי,2003). הליך זה יתבסס על קריאה מעמיקה של כל ראיון ועל ניתוחו על-פי קטגוריות. בשלב לאחר מכן יזוהו תמות מרכזיות משותפות שיעלו מהראיונות.

4.ממצאים

במחקר הנוכחי ביקשנו לבדוק מהי ההשפעה של המגורים בעיר רב תרבותית על שוויון מגדרי. לצורך ניתוח הממצאים במחקר, רואיינו שמונה נשים מערים שונות בישראל. בניתוח הממצאים נמצאו תמות מרכזיות שחוזרות על עצמם במהלך הראיונות עם הנשים:

1. יש יותר הזדמנויות תעסוקה לנשים בערים רב תרבותיות –

מהראיונות עולה תמה מחקרית שחוזרת על עצמה אצל כמה מהמרואיינות, שלפיה בערים שנחשבות לרב תרבותיות ישנם יותר הזדמנויות תעסוקה בעבור נשים.

כך למשל ס’ מספרת:

“בתור אישה, אני מרגישה שבתל אביב יותר קל לי למצוא עבודה, מכל סוגי העבודות, גם עבודות פשוטות יחסית בשכר נמוך, וגם עבודות ברמה יותר גבוה, עבודה של קריירה, אני מאמינה שבתל אביב המעסיקים פחות מסתכלים על זה שאת אישה, אלא שמה שמעניין אותם איזה ערך את מביאה לחברה, ואני לא חושבת שזה כך במקומות אחרים בארץ, ששם יש יותר שבטיות”

גם ע’ מספרת:

“אני מאמינה שבחיפה לעומת ערים יותר קטנות באזור הצפון, אני יכולה למצוא עבודה יותר בקלות בתור אישה, כי קודם כל יש יותר סובלנות והבנה, אבל אם למשל אני אחפש עבודה בעיר קטנה, כמו בקריות למשל, החברות שם הן יותר קטנות, ובדרך כלל ההנהלות בחברות אלה הם כולם גברים, שמסתכלים על אישה כבעלת מעמד נמוך יותר מגבר, כי היא יכולה לייצר פחות ממנו, ולכן הם יעדיפו גברים.”

נ’ מספרת:

“אני מאמינה שבכל מקום יש טוב ויש רע, ובכל מקום עדיין אפשר למצוא אפליה נגד נשים, אבל אם משווים את זה בצורה יחסית, בתל אביב זה יותר קל לאישה למצוא עבודה ותעסוקה, פה יש יותר הבנה לגבי המצב של האישה והצרכים שלה, אני לא חושבת שבערים בפריפריה יש אותם הזדמנויות לאישה, כי מסתכלים עליה אחרת, היא יכולה להיכנס להריון, ויש לה צרכים מיוחדים וכן הלאה, אז המעסיקים מעדיפים להעסיק פחות נשים, או בשכר נמוך, אבל בתל אביב יש הרבה מודעות למעמד האישה, יש הרבה נשים שנלחמות על הזכויות האלה.”

ל’ מספרת:

“אני חושבת שבשדרות יותר קשה לי בתור אישה למצוא תעסוקה טובה וראויה. אפשר למצוא עבודה, אבל העבודות הטובות שבהן השכר הוא גבוה והתנאים הם טובים, הם יותר תחרותיות והרבה מתחרים עליהן, המעסיקים יעדיפו לקחת את הטובים ביותר, ואני חושבת שנשים מרגישות את זה שהמעסיקים מעדיפים להעסיק גברים מאשר נשים.”

א’ מספרת:

“ברמלה ? אין כל כך הרבה אפשרויות תעסוקה לנשים, אלא אם כן את רוצה לעבוד מוכרת בחנות בגדים או משהו, או אם את עצמאית. כל הנשים שאני מכירה מהעיר נוסעות לתל אביב כדי לחפש עבודה ראויה, כי אין אצלנו משהו פה בעיר שיכול לתת מענה לתעסוקת נשים, גם ברמלה האנשים הם יותר מסורתיים, יש פה גם אוכלוסייה שומרת מסורת, והם יעדיפו להעסיק גבר על פני אישה.”

מהדברים של המרואיינות אנו רואים שישנן יותר הזדמנויות תעסוקה לנשים בערים גדולות ורב תרבותיות, כמו חיפה, תל אביב וירושלים, מאשר בערי פריפריה. הנשים מעידות שהן בעצמן מרגישות שעומדות בפניהן פחות הזדמנויות תעסוקה, אם הן גרות בערים לא רב תרבותיות, כמו שדרות ורמלה, ואפילו הנשים שגרות בחיפה ובתל אביב מרגישות שבערים קטנות יותר, הן היו מופלות שם יותר לעומת עיר מגוריהן. ההנחה של נשים אלה היא שהמעסיקים בערים לא רב תרבותיות יעדיפו להעסיק יותר גברים מכמה סיבות, כמו למשל האמונה שגברים טובים יותר בעבודה ויש להם יותר תפוקה, וסיבה נוספת היא שלנשים יש דרישות מיוחדות, כמו לידות וחופשות.

2. חלוקת מטלות הבית היא יותר שוויונית בערים רב תרבותיות-

מהדברים של המרואיינות עולה תמה מחקרית ולפיה בערים רב תרבותיות, כמו תל אביב חיפה וירושלים, יותר מקובל שהחלוקה במטלות הבית תהיה יותר שוויונית, או לפחות שתהיה הסכמה על עקרון זה בין הבעל לאישה.

כך למשל מספרת מ’:

“אני אישה שיש לה קריירה מפותחת, וגם בעלי יש לו קריירה טובה, שנינו עובדים מאוד קשה כדי לפרנס את ילדינו, ואנחנו מודעים לכך ששנינו עובדים קשה עבודה, ולכן אנחנו מסכימים על כך שגם במטלות הבית הבעל גם צריך להשתתף, בדיוק כמו שאני משתתפת בפרנסת הבית. בעלי מאוד עוזר לי, לכל אחד יש את המטלות שלו, אני למש עושה את הניקיונות, והבעל מוריד את הזבל ועוזר לי במדיח. ישנה הסכמה עקרונית, אבל בעלי הרבה פעמים מזניח את מטלותיו, ואני נאלצת להתמודד עם זה.”

ס’ מספרת:

“אני מאוד מקפידה על זה, בעלי עוזר לי מאוד במטלות הבית, הוא עושה קניות, וגם ניקיונות מדי פעם, וגם עוזר לטפל בילדים, בעלי הוא מאוד לא פרימיטיבי בדברים האלה, אם הוא היה אני לא חושבת שהיינו מתחברים מלכתחילה, הוא עדיין הגבר בבית, והוא לא עושה את המטלות במאה אחוז, או בצורה טובה כמוני, אבל יש בינינו הסכמה שגם הגבר צריך להשתתף במטלות הבית.”

ע’ מספרת:

“החלוקה אצלנו היא שוויונית, אצלי בבית, הגבר צריך להשתתף במטלות הבית, כי מילא אם לא הייתה עובדת או עקרת, משהו שלא הייתי מסכימה לו, אז אני הייתי עושה לבדי את מטלות הבית, כי הוא מפרנס את המשפחה, אבל אני גם עובדת ומביאה משכורת הביתה, אז מדוע שהוא לא ישתתף במטלות הבית ?”

מצד שני, הנשים שגרות בערים לא רב תרבותיות מספרות:

ל’ מספרת:

“אני מאמינה שהגבר צריך להשתתף גם הוא במטלות הבית ולעזור לאישה, אבל לצערי בעלי לא מאמין בזה, הוא קצת יותר מיושן בחשיבתו, לפי דעתו הגבר צריך להיות גבר, וזה לא מתפקידו להשתתף במטלות הבית, כי הוא המפרנס העיקרי של הבית. אני מבינה את זה, ככה הם דעותיו, אני לא יכולה לשנות אותו למרות שניסיתי.”

ז’ מספרת:

“אנחנו באים ממשפחה מסורתית, גם אני וגם בעלי, לפי המסורת שלנו הגבר לא צריך לטפל במטלות הבית, זה תפקידה של האישה לנקות ולבשל. אני הייתי רוצה שבעלי יעזור יותר במטלות הבית, אני לא אומרת שהוא צריך לבשל או לנקות, אבל להשתדל לעזור אם צריך, והוא כן עוזר לי מדי פעם, אבל בעיקרון אני עושה את כל המטלות.”

א’ מספרת:

“בעלי לא מהגברים שאוהבים לעשות מטלות בית, אין מה לעשות ככה זה, ניסיתי לשנות את העמדה שלו לגבי זה במשך שנים רבות, אבל בשלב מסוים כבר ויתרתי. אני די מבינה אותו, הוא עובד יותר ממני, שעות ארוכות, וכשהוא מגיע הביתה הוא רוצה לנוח ולהתפנק קצת, הוא לא רוצה לנקות או לעשות כלים.”

מדבריהן של המרואיינות אנו רואים שבערים רב תרבותיות כמו תל אביב או חיפה, ישנה הסכמה בין בני הזוג על כך שמטלות הבית צריכות להיות מחולקות באופן שווה בין הבעל לאישה, אבל למרות ההסכמה העקרונית הזו, לא תמיד ישנו יישום מלא של עיקרון זה, ובפועל הנשים עדיין עושות יותר מטלות בבית. לעומת זאת בערי הפריפריה הלא רב תרבותיות, אנו רואים שהעמדה של הגבר היא יותר מסורתית, והם מאמינים שהאישה בבית צריכה לעשות את רוב המטלות, בזמן שהגבר הוא המפרנס העיקרי של הבית.

3. תופעת האלימות נגד נשים היא יותר שכיחה בפריפריה-

מהראיונות עם הנשים עולה תמה מחקרית שלפיה נשים החיות בערים לא רב תרבותיות חוות יותר אלימות מצד בני הזוג, בין אם זו אלימות פיזית או אלימות מילולית.

כך מספרות המרואיינות:

מ’ מספרת:

“האמת שאני אף פעם לא חוויתי אלימות פיזית מצד בן הזוג שלי, אלימות מילולית היא נדירה ביותר, היא קרתה בפעמים בודדות, אבל אין תופעה חוזרת על עצמה של אלימות מילולית. גם החברות שלי פה בירושלים לא חוות אלימות מצד בן הזוג, זה נחשב לתופעה קשה שאין לסבול אותה, ואני מאמינה שאם אחת מהחברות שלי תחווה אלימות כזו היא לא תישאר בקשר עם בן זוגה.”

ס’ מספרת:

“מעולם לא חוויתי אלימות מצד בעלי, אפילו לא אלימות מילולית, גם כשיש לנו את הוויכוחים הכי קשים, אנחנו עדיין שומרים על רמה נאותה של וויכוח, וזה לא מגיע לטונים גבוהים מדי. גם אצלנו במשפחה או אצל החברות שלי מהעיר, אין את התופעה הזו, אלימות במשפחה היא מאוד שכיחה.”

נ’ מספרת:

“לא חוויתי אלימות מצד בעלי, הוא לא אלים, אם הוא היה אלים הייתי עוזבת את הקשר ולא נשארת בו, כי תראי לאן זה יכול להוביל, כל הזמן שומעים בחדשות על נשים שנרצחות על ידי הבעל, וזה מתחיל באלימות קטנה ומתפתח.”

מצד שני, הנשים שגרות בערים לא רב תרבותיות מספרות:

ל’ מספרת:

“לצערי בעבר כן חוויתי אלימות מצד בן הזוג בעבר, זה קרה כמה פעמים, זה לא היה בשכיחות גבוה, אבל זה קרה. זה קרה בעיקר כשהיו לנו תקופות לא טובות, וזה קרה אחרי שימוש באלכוהול כשבעלי היה שתוי, ובגלל זה סלחתי לו, כי ידעתי שזה לא היה בשליטתו. אבל אנחנו המשכנו הלאה והמצב השתפר מאז.”

ה’ מספרת:

“לא חוויתי אלימות פיזית של ממש, אבל כן חוויתי אלימות מילולית. לי ולבעלי היו בעיות בנישואים בעבר, והיינו על סף גירושים, והייתי חווה השפלה וקללות מצידו, גם לעבר הילדים זה היה קורה. הוא היה פשוט מתוסכל מהמצב בעסק שלו, והוא היה מוציא את זה עלי ועל הילדים.”

ז’ מספרת:

“אני לא חוויתי אלימות כזאת תודה לאל, אבל יש לי חברה שכן חוותה אלימות מצד בעלה, וזה קרה יותר מפעם אחת, היא משתפת אותי כל הזמן במה שקורה לה, בעלה היה כל הזמן חושד בה ומקנא, וזה היה מגיע לאיומים קללות, וגם אלימות פיזית”

מהדברים האלה אנו רואים שנשים שחיות בערים קטנות יותר, ולא רב תרבותיות, חוות אלימות באופן יותר שכיח מנשים שחיות בערים רב תרבותיות. הנשים האלה מספרות שהן עצמן חוו אלימות מצד בני הזוג שלהן, והן אפילו שמעו על נשים אחרות בסביבתן שכן חוו אלימות פיזית ומילולית. נראה שברבים מהמקרים, האלימות נובעת מסיבה כלשהי, בין אם אלה קשיים שחווים בני הזוג, כאשר הם עוברים תקופה קשה כמו גירושים, או כאשר ישנו שימוש באלכוהול. בכל מקרה, הנשים מספרות שהן ממשיכות לחיות עם בן זוגן למרות שעברו את מקרי האלימות האלה. מצד שני הנשים שחיות בערים רב תרבותיות מספרות שמקרים של אלימות הם מאוד נדירים, ומבחינתם זה לא דבר מקובל בכלל, ואם זה היה קורה, זה לא היה מתקבל על הדעת והן לא היו ממשיכות בקשר עם בן הזוג.

4. בערים רב תרבותיות ישנה מודעות מוגברת לגבי זכויות הנשים?

מהדברים של המרואיינות עולה שנשים שחיות בערים רב תרבותיות, יותר מודעות לזכויות שיש לנשים, מה מגיע להן ומה לא, והן יותר מכירות מוסדות שיכולים לעזור לנשים.

כך הן מספרות:

ע’ מספרת:

“כן אני מודעת לחוקים שקיימים שנועדו למנוע אפליה של נשים בחברה ובמקום העבודה, אני יודעת שיש למשל את הוועדה לקידום מעמד האישה, ואני יודעת שיש מקלטים לנשים מוכות שאפשר לפנות אליהם בשעת הצורך. אני גם מכירה את ארגון ‘אשה לאשה, מרכז פמיניסטי חיפה’, שמעתי על הארגון הזה כי הוא מקומי ונמצא בחיפה. אני מעורבת בפוליטיקה ומצביעה בבחירות, כך שאני יודעת גם מי יכול לעזור לקידום מעמד הנשים בישראל.”

ס’ מספרת:

“אני חושבת שאני די מודעת לזכויות הנשים, אני יודעת שבמדינת ישראל יש חוק האוסר מעסיק להפלות אדם על רקע גזע מין או דת, זה חוק חשוב מאוד שאמור לתת זכות שווה לנשים בתעסוקה. או למשל שיש את הוועדה לקידום מעמד האישה, שנועדה לשפר את מעמד האישה ולהפנות תקציבים לטיפול בנושא זה. אני גם הולכת למפגשים להעצמה נשית בעיר שלי, ואני מרגישה שזה מעלה את המודעות אצל הנשים באזור שלנו.”

מ’ מספרת:

“כמובן שאני מודעת, אני מעורבת מאוד בפוליטיקה, אני יודעת מי הן הנשים חברות הכנסת שפועלות בצורה נמרצת למען קידום מעמד האישה, כמו זהבה גלאון, מירב מיכאלי, אורלי לוי אבקסיס. אני יודעת שהנשים האלה פועלות בצורה טובה מאוד כדי לחוקק חוקים שיקדמו את מעמדן של הנשים, מבחינה פוליטית כלכלית וחברתית. אני גם מודעת לכך שיש מוסדות וארגונים פמיניסטים שונים שפועלים גם הם לקידום מעמד האישה.”

לעומת זאת, הנשים שגרות בערים לא רב תרבותיות מספרות:

ה’ מספרת:

“אני מודעת באופן כללי, אבל אני לא מכירה את כל החוקים, ומה בדיוק אסור ומותר. בגדול אני יודעת שאסור להפלות נשים, אבל אף פעם לא נכנסתי לזה לעומק כל כך. אני לא מכירה מוסדות או ארגונים שנועדו לעזור לנשים.”

ז’ מספרת:

“את האמת שאני לא כל כך מתעמקת בזה, אני לא מתמצאת כל כך בחוקים, כי זה לא בחיי היומיום שלי, אני לא מתעסקת בזה במסגרת עבודתי או בשעות הפנאי שלי, ולכן יש לי פחות ידע בנושא הזה. אני כן יודעת שאנחנו חיים במדינה דמוקרטית, שבה יש זכויות לנשים, כמו לגברים, ואמור להיות שוויון מגדרי, אבל מעבר לזה אני לא מתמצאת ספציפית או מכירה ארגונים בתחום.”

א’ מספרת:

“אני לא מכירה חוקים ספציפיים, אני יודע שיש חוק של חופש התעסוקה, שהוא אומר שנשים יכולות לעבוד בכל עבודה שהן ירצו, כמו כל אזרח אחר, וחוק הקניין שאומר שזכותו של אדם לקניין ובעלות, אני חושבת שאלה הם חוקי יסוד בסיסיים. אבל אני לא מתמצאת מה החוקים הספציפיים שחוקקו לאורך השנים, אני לא מתעניינת בזה כל כך. לגבי ארגונים פמיניסטיים אני מכירה רק את ארגון נשים מוכות, או מקלט לנשים מוכות, משהו כזה..”

מהדברים האלה עולה שנשים שגרות בערים רב תרבותיות מודעות יותר לזכויות של נשים בישראל, לגופים וארגונים פמיניסטיים, ולאנשי פוליטיקה שמנסים לקדם את מעמד הנשים בישראל. חלק מהנשים בערים הרב תרבותיות מספרות שהן מכירות ארגונים או פעילויות פמיניסטיות בערים שלהן, והן משתתפות במסגרות אלה. לעומת זאת הנשים מהערים הלא רב תרבותיות פחות מודעות לזכויות הנשים בישראל, הן לא מכירות ארגונים חשובים שפועלים בתחום, והחקיקה פחות מוכרת להן. לטענתן, הסיבה שהן לא מכירות את החוקים והארגונים הפמיניסטיים היא משום שזה לא מעניין אותן כל כך, או משום שהן לא מתעסקות בזה בחיי היומיום שלהן.

5.סיכום ומסקנות

מטרתו העיקרית של מחקר זה הייתה לבדוק כיצד החיים בעיר רב תרבותית תורמים לשוויון מגדרי, ובתוך כך, האם החיים בעיר רב תרבותית כוללים יותר הזדמנויות תעסוקה לנשים, האם החיים בעיר רב תרבותית כוללים חלוקה שוויונית במטלות הבית, האם נשים שחיות בעיר רב תרבותית חוות פחות אלימות כנגד נשים. ממצאי המחקר מצביעים על מגמה חד משמעית, שלפיה החיים בעיר רב תרבותית בישראל, כגון הערים ירושלים חיפה ותל אביב, תורמים לשוויון מגדרי בתחומים שונים, וזאת בהשוואה לערים לא רב תרבותיות, כמו אופקים, רמלה, יבנה ואור עקיבא. בניתוח ממצאי המחקר התקבלו כמה תמות מחקריות שמעידות על דפוסים, תמות מחקריות, שהובילו למסקנת המחקר.

התמה המחקרית הראשונה שהתקבלה היא שבערים רב תרבותיות, כמו תל אביב חיפה וירושלים, ישנן יותר הזדמנויות תעסוקה עבור נשים. הנשים שגרות בערים אלה מעידות על כך שיותר קל להן למצוא תעסוקה ראויה בערים אלה, והן מרגישות שיש פחות סיכוי שיפלו אותן במקומות העבודה, בנוסף לכך הן מספרות שאם הן היו הולכות לערים שכנות, שם היה סיכוי יותר גדול שיתקשו למצוא תעסוקה ראויה רק בגלל שהן נשים. לעומת זאת הנשים שגרות בערים לא רב תרבותיות, כמו רמלה, אור עקיבא, שדרות ויבנה, מעידות על כך שהזדמנויות התעסוקה בעבור נשים בערים אלה הן לא שוויוניות, והן מרגישות שלעתים מפלים אותן במקומות העבודה, רק משום שהן נשים. בנוסף לכך, הן מספרות שאילו היו מחפשות עבודה בערים גדולות ורב תרבותיות, כמו תל אביב למשל, היה להן יותר קל למצוא תעסוקה ראויה, ולא להיות מופלות בעבודה רק בגלל שהן נשים.

בהשוואה של ממצא זה לספרות המחקר, אנו נראה שישנה התאמה. בספרות המחקר ראינו שערים רב תרבותיות יכולות להוביל לשגשוג כלכלי (Mahgoub, & Qawasmeh, 2012). מטבע הדברים, שגשוג כלכלי יכול להוביל למעמד כלכלי יותר טוב גם לנשים, משום שבמצב כזה יהיו להן יותר אפשרויות תעסוקה, ומגוון גדול יותר של תעסוקה, מה שיקל עליהן למצוא מקומות עבודה שבהם יקבלו הזדמנות שווה כמו גברים.

התמה המחקרית השנייה שהתקבלה במחקר היא שחלוקת המטלות של הבית היא שוויונית יותר בערים רב תרבותיות. מהראיונות עם הנשים שהשתתפו במחקר עולה שהנשים שגרות בערים רב תרבותיות, כגון חיפה ותל אביב, ישנה הסכמה עקרונית על כך שחלוקת המטלות בבית צריכה להתחלק באופן שווה בין הבעל לאישה. לעתים העקרון הזה לא מיושם בצורה ממלאה אצל נשים אלה, אולם בן הזוג משתתף בצורה מהותית במטלות הבית. מצד שני אצל הנשים שגרות בערים לא רב תרבותיות, כגון שדרות או רמלה, ישנה פחות נטייה של בני הזוג להסכים על חלוקה שווה במטלות הבית, ונראה שישנה תפיסה מסורתית יותר לגבי עניין זה, כאשר מטלות הבית מוטלות בעיקר על האישה, ואילו הגבר הוא המפרנס העיקרי של הבית. יחד עם זאת, נשים אלה מציינות שהבעל עוזר להם לעתים במטלות הבית, כך שלא ניתן לומר שגברים אלה לא משתתפים כלל במטלות הבית.

כאשר אנו משווים תמה מחקרית זו לספרות המחקר, אנו רואים שישנה התאמה. בספרות המחקר ראינו שהחיים בעיר רב תרבותית מגדילה את הסיכוי לכך שיהיה שוויון מגדרי, וזאת בהשוואה לערים לא רב תרבותיות (Vatsa, 2015). החיים בעיר רב תרבותית כולל בתוכו מודעות לתרבויות שונות, ולזכויות של מיעוטים, וביניהם גם זכויות הנשים, זוהי גם אחת הסיבות לכך שישנו יותר שוויון מגדרי בעיר רב תרבותית (Burayidi, 2015).

התמה המחקרית השלישית שהתקבלה במחקר היא שנשים שחיות בערים רב תרבותיות נוטות לחוות פחות אלימות מצד בני הזוג. מהראיונות עם הנשים שחיות בערים לא רב תרבותיות, כגון רמלה אופקים ואור עקיבא, עולה שנשים אלה חוו אלימות מסוימת מצד בני הזוג שלהן, בין אם זאת אלימות פיזית של ממש שחוו הנשים בעבר, או אלימות מילולית. הנשים מספרות שהאלימות בדרך ככל מגיעה כאשר ישנו קושי מסוים ברקע, כמו למשל קשיים בנישואים, שכוללים לעתים תהליך גירושים, או קשיים כלכליים שחווים בני הזוג, שמובילים לאלימות, ודוגמה נוספת היא שימוש באלכוהול שהוביל לאלימות. יתרה מכך, חלק מהנשים סיפרו שיש להן מכרות מהעיר שלהן, שהן יודעות שחוו אלימות מצד בני זוגן, והן ניסו לעזור לחברות אלה. מצד שני, הנשים שחיות בערים רב תרבותיות, כגון תל אביב חיפה וירושלים, מעידות שהן לא חוו אלימות מצד בני זוגן בעבר, ואפילו אלימות מילולית היא נדירה. נשים אלה מספרות שאלימות מצד בן הזוג היא תופעה שנתפסת כשלילית ביותר, והיא בלתי נסבלת, ואם הן יחוו אלימות כלשהיא מצד בן הזוג, הן לא ימשיכו להיות איתו בקשר. בנוסף לכך, נשים אלה מספרות שאלימות מצד בן הזוג היא נדירה גם אצל חברותיהן, והן לא מכירות הרבה נשים באזור שלהן שחוו אלימות מצד בן הזוג.

בהשוואה של תמה מחקרית זו לסקירת הספרות, ניתן להבין את התופעה הזו, שכן לפי המאמר של אלפסי ופנסטר (2005), ראינו שבישראל ישנן ערים, כמו ירושלים, תל אביב וחיפה, שנחשבות ליותר רב תרבותיות, יש בהן גוון תרבותי גדול, ובשל כך סביר להניח שיהיה בהן גם יותר שוויון מגדרי. גם המאמר של פנסטר ומנור (2010), מראה שבערים תל אביב וירושלים ישנה יותר סובלנות לאוכלוסיות מיעוט כמו מוחלשות, כמו הקהילה הלהט”בית, ולכן גם סביר שיהיה יותר שוויון מגדרי.

התמה המחקרית הרביעית שהתקבלה במחקר היא שנשים בערים רב תרבותיות מודעות יותר לזכויות נשים ולפעילות פמיניסטית להשגת שוויון מגדרי. הנשים שהשתתפו במחקר שגרות בערים רב תרבותיות, כגון תל אביב וחיפה, מעידות על  עצמן שהן יותר בקיאות בחוקים הספציפיים שנועדו לקדם את מעמדן של הנשים, יותר בקיאות בארגונים פמיניסטיים שפועלות להשגת השוויון המגדרי, ויותר מכירות דמויות פוליטיות חשובות שפועלות למען השוויון המגדרי. חלק מהנשים מעידות שבהן מכירות ארגונים פמיניסטיים מקומיים, כגון ע’ שסיפרה שהיא מכירה את ארגון ‘אשה לאשה, מרכז פמיניסטי חיפה’, הפעיל בעיר שלה , חיפה. נשים אלה מספרות שזה חשוב להן להכיר את הארגונים ואת החוקים למען קידום מעמד האישה, משום שהן חושבות שזוהי מטרה חשובה, וחשוב להן להיות בקיאות בנושא. לעומת זאת, הנשים שגרות בערים לא רב תרבותיות, מעידות על עצמן שהן לא כל כך מכירות את החוקים או הארגונים שנועדו לקדם את מעמד האישה בישראל. לפי מה שהן אומרות, הסיבה שהן לא בקיאות בנושאים אלה היא מכיוון שמעולם לא היה חשוב להן להכיר את הנושא כל כך, והן לא התעמקו בזה, או שהן טרודות בעיסוקי היומיום שלהן, ואין להן זמן להתעסק בזה.

בהשוואה של תמה מחקרית זו לספרות המחקר, ניתן להסביר את הממצא בהתאם לספרות המחקר. במאמר של הרצוג (2009) ראינו שהשיח במדינת ישראל לגבי שוויון מגדרי הוא שונה בין קבוצות שונות באוכלוסייה הישראלית, והוא תלוי מקום ומצב, ולכן סביר להניח שתהיה שונות בין ערים רב תרבותיות לערים לא רב תרבותיות.

מגבלה אפשרית של מחקר זה היא שהמחקר בוצע על קבוצה מצומצמת של נבדקות, והמדגם הוא קטן יחסית, ולכן התוצאות של המחקר יכולות שלא לשקף בצורה ראויה את כלל האוכלוסייה של הנשים בישראל. ולכן יש לבצע מדגם גדול ומגוון יותר כדי לקבל תמונה יותר מייצגת. מגבלה אפשרית נוספת היא שעל העמדות של הנשים לגבי החיים בעיר שלהן, יכולים להשפיע גורמים נוספים, שיכולים להטות את התוצאות, כך למשל מצבה האישי של האישה וניסיון החיים הספציפי שלה יכולים להשפיע.

המסקנות היישומיות של מחקר זה הן שהמגורים בעיר רב תרבותית יכול להוביל לשוויון מגדרי, יותר מאשר ערים לא רב תרבותיות. על סמך מסקנה זאת ניתן ליישם את הרב תרבותיות גם בערים שלא נחשבות לכאלה, וזאת מבחינת הניהול של ערים, כלומר לבדוק כיצד מתנהלת עיר רב תרבותית ומה גורם לה להיות כזאת, וליישם זאת על ערים לא רב תרבותיות.

הצעה למחקר שימשיך את המחקר הזה, הוא מחקר שיבדוק האם ישנם עוד גורמים שיכולים להשפיע על שוויון מגדרי בערים רב תרבותיות, כמו למשל המדיניות העירונית הספציפית, כלומר מה הוא ההווי העירוני, וכיצד המדיניות של העירייה משפיעה על הווי עירוני זה. דוגמה נוספת היא האם עיר שנחשבת לתיירותית, תהיה בהכרח עיר רב תרבותית, ותתרום לשוויון מגדרי.

6.רשימת מקורות

אלפסי, נ’, ופנסטר, ט’ (2005). העיר הלאומית והעיר העולמית: ירושלים ותל אביב בעידן של גלובליזציה. סוציולוגיה ישראלית (ו) 2, עמ’ 265-295.

בסמן-מור, נ’ (2016). רב-תרבותיות לקסי קיי, 6 (נובמבר 2016), עמ’ 19-21.

ברקוביץ, נ’ (2001). אזרחות ואימהות: מעמדן של הנשים בישראל. ישראל: מחברה מגויסת לחברה אזרחית? (קבץ): הוצאת הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר, 2001 , 206-243.

דורון, א’ (2004). רב-תרבותיות בישראל ושחיקת התמיכה ב’מדינת הרווחה’. עיונים בתקומת ישראל: מאסף לבעיות הציונות, הישוב ומדינת ישראל , 14: 55-72.

הימיין-ריש, נ’, ושפרמן, ק’ (2008). האם קיים שוויון מגדרי הלכה למעשה בישראל? פרלמנט, , 57: 2008.

הרצוג, ח’ (2009). במבחן הזמן: מבט ביקורתי על גלגולו של השיח על מגדר עיונים בשפה וחברה, , 2(1): 10-30.

ואזן-סיקרון, ל’ (2017). שוויון מגדרי אינו מותרות. הוא תנאי בסיסי לשגשוג הד החינוך, צ”א, 4 (סיון תשע”ז, מאי 2017), עמ’ 40-42.

כנפו, א’ (2006). הבדלים בערכים בין יוצאי עדות שונות בישראל: חמישים שנה אחרי כור ההיתוך ברית, , 25: 10-17.

מאוטנר, מ’, שמיר, ר’, ושגיא, א’ (1998). הרהורים על רב תרבותיות בישראל רב-תרבותיות במדינה דמוקרטית ויהודית (קבץ): רמות, אוניברסיטת תל-אביב, 1998, , 67-76.

פנסטר, ט’, ומנור, א’ (2010). אזרחות עירונית הומו לסבית במרחב התל אביבי והירושלמי. סוציולוגיה ישראלית, יב (1), עמ’ 7-28.

צפדיה, א’, יעקובי, ח’ (2007). רב-תרבותיות, לאומיות והפוליטיקה של העיר: המקרה של אשדוד סוציולוגיה ישראלית: כתב-עת לחקר החברה הישראלית, , 9(1): 127-148, 2007.

קימרלינג, ב’ (1998). הישראלים החדשים (ריבוי-תרבויות ללא רב-תרבותיות). אלפיים: כתב-עת בינתחומי לעיון, הגות וספרות, , 16: 264-308.

ריינגולד, ר’ (2005). פרטיקולריות חד תרבותית לעומת רב תרבותיות פרטיקולרית: חקר שתי תכניות לימוד במכללות בארה”ב. מעוף ומעשה, 11 ,התשס”ו.

שחורי-רובין, צ’ (2003). גני-הילדים במעברות: כור ההיתוך של ילדי ישראל דור לדור: קבצים לחקר תולדות החינוך היהודי בישראל ובתפוצות, , 23: 149-198, 2003.

שקדי, א’ (2003). מילים המנסות לגעת. הוצאת רמות- אוניברסיטת תל אביב.

Beebeejaun, Y. (2016). Gender, urban space, and the right to everyday life. Journal of Urban Affairs. 39. 10.1080/07352166.2016.1255526.

Boston-Mammah, T. (2015). Women and the Gender Gap in Urban Sociology: A Case Study of Afrikaanderwijk, South Rotterdam. Studies in Symbolic Interaction. 45. 23-49. 10.1108/S0163-239620150000045011.

Burayidi, M. A. (2015). Cities and the Politics of Difference : Multiculturalism and Diversity in Urban Planning. University of Toronto Press, Scholarly Publishing Division.

Caner, G., & Bölen, F. (2012). ‘Multicultural’ cities or ‘divided’ cities: what makes the difference?.

Cattaneo, C. (2010). Multicultural cities and communication improvements. An empirical analysis for Italy.

Chant, S. (2013). Cities through a “gender lens”: A golden “urban age” for women in the global South?. Environment and Urbanization. 25. 9-29. 10.1177/0956247813477809.

Forrest, J., Poulsen, M., & Johnston, R. (2006). Peoples and Spaces in a Multicultural Nation: Cultural Group Segregation in Metropolitan Australia. Espace populations sociétés. 1. 10.4000/eps.1049.

Grazulis, V. & Mockiene, L. (2017). Multiculturalism through the prism of history: experiences and perspectives and lessons to learn. Human Resources Management & Ergonomics. XI. 33-49.

Huang, J. (2016). The Challenge of Multicultural Management in Global Projects. Procedia – Social and Behavioral Sciences. 226. 75-81.

Mahgoub, Y. & Qawasmeh, R. (2012). Cultural and Economic Influences on Multicultural Cities: The case of Doha, Qatar. Open House International. 37. 33-41.

Vatsa, A. (2015). Women in a multicultural diaspora: Dilemmas of gender and culture. Diaspora Studies. 9. 1-12.

סיוע בעבודות אקדמיות
סיוע בעבודות סמינריון