התפתחותה של העיר דימונה בעשור הראשון לאחר קום המדינה
תאריך:
מגישה:
תוכן עניינים
2. נתוני התפתחותה של העיר דימונה מקום המדינה ועד ראשית שנות השישים. 5
1.2. רקע תיאורטי- גישות להתיישבות בארץ ישראל. 5
1.מבוא
דימונה, היא עיר בדרום ישראל, הממוקמת על הכביש הראשי מבאר שבע. היא נקראת על שם העיר דימונה המקראית. דימונה המודרנית הוקמה בשנת 1955 כמרכז מגורים לעובדי מפעלי ים המלח. המיקום נבחר בעיקר בגלל גובהו, כ- 600 מטר מעל פני הים וכ- 3,380 מטר מעל פני הים המלח הנוכחי, והיו לה לילות קרירים כתוצאה מכך. בשנות השבעים אוכלוסיית דימונה גדלה מאוד מהמתוכנן, כ -5,000 תושבים. בנוסף לעובדי מפעלי ים המלח, שרבים מהם עברו מאוחר יותר לערד, כמה קילומטרים קרוב יותר לעבודה במפעל, הם מאכלסים את עובדי מכרות הפוספט באורון, שנמצאים דרומית לעיר. בקרבת מקום נמצא מרכז המחקר הגרעיני בנגב, הכולל כור מחקר ומתקנים לסילוק פסולת גרעינית באתרו. דימונה מחוברת לרשת הרכבות הארצית בקו מבאר שבע (אתר עיריית דימונה).
כאמור, סיפורה של דימונה המודרנית החל ב -19 בספטמבר 1955 האקלים בה הוא אקלים מדברי אופייני, חם ויבש בקיץ עם ערבים קרירים; קר ויבש בחורף. דימונה תוכננה על ידי ממשלת בן-גוריון כעיירה לעולים מזרחים חדשים. היא הייתה מורכבת מאוכלוסיית "פועלים" שתנצל את המינרלים הטבעיים באזור ים המלח, שהיו באותה עת בפיתוח כבד מצד ממשלת ישראל. על פי מה שסיפרו העולים מארצות צפון אפריקה, כאשר שלושים ושניים המתיישבים הראשונים הגיעו לדימונה, הם סירבו לעזוב את האוטובוסים, וזאת לאחר שראו שהגיעו לאזור מדברי. אחרי שמונה שעות באוטובוס הם נכנעו לצרכים הביולוגיים המידיים יותר שלהם, אך הם עדיין סירבו לבלות יותר מלילה אחד בעיר. בבוקר, הסצנה שלפניהם הייתה גרועה מכפי שדמיינו: הם ראו ים של חול, חשו שמש חסרת רחמים בלי סנטימטר של צל. ביום, צריפי הפח היו כמו תנורים, ובלילה הרוח המדברית הקרה הייתה קשה. היה צריך להביא מי שתייה במשאיות מבאר שבע, לא היה חשמל, לא דרך לבאר שבע (רייך, 2010).
רבים מהמתיישבים הראשונים הללו עזבו את העיירה ברגע שהם יכלו, בדרך כלל חיפשו הזדמנויות טובות יותר בעיירות החוף, אך הם הוחלפו תמיד בעולים החדשים מצפון אפריקה, הודו ורומניה. בשנת 1959 נותרה בדימונה קבוצת ליבה עקשנית ובהדרגה השתרשה העיר. ממשלת בן-גוריון חזתה אולי בהצלחה בסופו של דבר את דימונה, אך באותה עת לא תרמה לתכנון העיר בצורה טובה. זה היה כאילו מבנים, חנויות וצורכי הישרדות מידיים אחרים של המהגרים, פשוט הוקמו ככל שהאוכלוסייה גדלה באמצעים טבעיים, דפוסי הגירה וצרכי עובדי ים המלח (Turk, 1986).
בעשורים שלאחר הקמת העיר, רבים מהוותיקים הבינו שמדיניות הקליטה של הממשלה בעיר דימונה בשנות החמישים לא הייתה יעילה. האנשים שגרו בעיר הבחינו בחוזקות ובחולשות של מדיניות ישראל באותן שנים קשות. רבים מהם האמינו שהייתה "בורות" מצד האשכנזים בכך שהם לא הכירו באותה תקופה את ההבדלים התרבותיים של המהגרים המזרחיים, ולכן לא השכילו לפתח אותם כראוי בעיר דימונה (Turk, 1986).
מצד שני, ניכר היה כי ממשלתו של בן גוריון ראתה בהתיישבות בדימונה כהישג חלוצי אפשרי. היא האמינה בצורך לתת למתיישבים שם תמריצים, גם לתושבים מחוץ לעיר דימונה, כמו אזרחים וותיקים יותר שהגיעו לארץ עוד לפני קום המדינה. זה, בתורו, ישנה את שיעור האוכלוסייה הקיימת מרוב מזרחי, לעיר בעלת אחוז ניכר של מתיישבים אשכנזים וגיוון אתני. במקום זאת, התושבים המקומיים תפסו את כעיירת עובדים מזרחית. מעדויות של המתיישבים בעיר ניכר שהם האמינו בצורך במערכת שוויונית בדימונה, אך נראה שהממשלה לא הכירה באוכלוסייה המזרחית שהייתה קיימת כאוכלוסייה בעלת מעמד בינוני, אלא מעמד של פועלים פשוטים (Turk, 1986).
ולכן מטרתה של עבודה זאת היא לבדוק התפתחותה של העיר דימונה בעשור הראשון לאחר תקומתה, ושאלת המחקר היא כיצד ניתן להסביר את התפתחות דימונה בשנים 1955 -1965? על מנת לענות על שאלת מחקר זו אנו נסקור מחקרים ומאמרים שונים על העיר דימונה ועל ההתפתחות שלה בעשורים שלאחר קום המדינה, ומהי מידת ההצלחה של ההתיישבות בדימונה, ומה היה תפקידה הייחודי של הממשלה בהצלחה זו.
2.נתוני התפתחותה של העיר דימונה מקום המדינה ועד ראשית שנות השישים
1.2.רקע תיאורטי- גישות להתיישבות בארץ ישראל
לפני שנבין את התפתחותה הספציפית של דימונה, חשוב שנבין את ההקשר הרחב יותר של התפתחות ערים בישראל באותה התקופה. לפי אחת מהגישות המרכזיות שחקרה את ההתיישבות בישראל, שהיא הגישה המרכזית, ההתיישבות בישראל נבעה על רקע תהליכים דומים בעולם ובעיקר מונעת מגלובליזציה. לפי גישה זו ישנה התמקדות באינטרסים הלאומיים של כלל אזרחי מדינת ישראל, ועל סמך אינטרסים אלה תוכננו היישובים בישראל. כך למשל כאשר תוכנן לפזר את האוכלוסייה בכל רחבי השטחים של מדינת ישראל, הדבר נבע מאינטרס לאומי כללי של אזרחי המדינה, והוא לפזר את האוכלוסייה על מנת להגן על הגבולות הרחוקים של המדינה, ולא לרכז את הסיכון רק למקום אחד שהוא מרכז הארץ (רצ'בסקי, 2010).
לפי אפרת (2012), את ההתפתחות של היישובים בישראל יש לבחון לפי העובדה שמאז הקמתה ישראל נתונה במצור על ידי אויביה שמקיפים אותה, כמו למשל המדינות המוסלמיות שמקיפות אותה. עובדה זו מחייבת את ישראל לנקוט במדיניות של התגוננות מתמדת מפני התקפה והשמדה. התגוננות זו היא גם חיצונית, מפני המדינות השכנות לישראל, וגם פנימית מפני ערביי ישראל. בעצם, ישראל נמצאת במצור מאז הקמתה, והמדיניות של פיתוח יישובים בישראל נעשה מתוך השיקול של המצור שישראל הייתה ועודנה מצויה בו. לאחר הקמתה של המדינה, השיקולים הי התיישבות נקודתית, ללא התחשבות ארוכת טווח של קיימות כלכלית או גיאוגרפית, כלומר הקמת יישובים בכל אזורי הארץ, אפילו אם אין להם כדאיות מבחינה כלכלית או חקלאית למשל. מאמצע שנות החמישים המדינה עברה לשיקולים של התיישבות אזורית, כמו למשל פיתוח הנגב או פיתוח הגליל.
עוד טוען אפרת (2012), שלאחר מלחמת ששת הימים נוצר גבול גרוע יותר מהגבול שהיה קודם לכן, המדינה עצרה התיישבות פלסטינית בשטחים הכבושים, והקימה התנחלויות נקודתיות אשר הוקמו ללא ביסוס כלכלי. הקו הירוק גורם לעיוותים גיאוגרפיים משני הצדדים, נעשו ניסיונות לבנות יישובים מעבר לקו הירוק שנכשלו, והוא גורם להצטופפות אוכלוסייה במרכז הארץ. ההשקעה בהתנחלויות באה על חשבון משאבים לפיתוח אזורים אחרים בארץ, כמו פיתוח הגליל והנגב.
לפי גישה אחר, יש לבחון את ההתיישבות בארץ לפי גישת הקונפליקט. לפי גישה זו, ההיסטוריה של המדינות מוכיחה כי תמיד היו מאבקים והם תמיד יישארו, אלה מאבקים על שטחים משאבים, ומאבקים כלכליים. במסגרת מאבקים אלה יש חזק שהוא המנצל ויש חלש שהוא המנוצל, עוצמת המאבקים תלויה ברמת הניצול בין החזק לחלש. לפי יפתחאל (2015), ישראל היא מדינה אתנוקרטית, שבה היהודים שלוטים על הערבים, המשטר הוא לא משטר שוויוני. במישור הגיאוגרפי ישראל פועלת לתהליך קולוניזציה, שמטרתו לייהד את המרחב הארץ ישראל, והוא מבוסס על אפרטהייד לאוכלוסייה הערבית. המטרה היא להרחיב את ההתיישבות של האוכלוסייה היהודית עם הזמן, ולהפחית את ההתיישבות הערבית.
2.2.התפתחותה של דימונה
הנגב, המאכלס חלק גדול מארץ ישראל, נחשב מבחינה היסטורית כבלתי יציב לקיום מגורים בתוכו. ישנם מקרים בהם דיור קבוע אינו עוזבים לחלוטין, ובמקרים אחרים יש סגירה של יישובים בצורה מחזורית. אקלים וממשל הם אחת הסיבות העיקריות לשינויים קיצונים אלה. תנאי מזג האוויר הקשים עקרו בעבר את בתי האיכרים באזור, אך הממשלה הישראלית מאז קום המדינה הייתה חזקה ועמידה, אשר סיפקה ביטחון, עודדה התיישבות בנגב, בעיקר על בסיס סחר, ניהול וכבישים וכן חקלאות, בכמה מקומות וישובים בנגב. באופן עקרוני ניתן לומר שתכנית השיקום בנגב בעבר וגם בהווה מבוססת על בסיס רחב של פיתוח עירוני טווח קצר, בניגוד למערכת האזורית באזורים רבים אחרים בארץ, בעשור הראשון של המדינה (רייך, 2010).
יסודה של דימונה ומיקומה מתייחסים למספר מערכות שפותחו במקביל זו לזו. בתחילה הוקם מקלט אזרחי למשפחות חיילי הקבע, אשר סיפק שירות לחיילי הצריפים סביב קורנוב. מאוחר יותר, במקביל, הוקם פארק קטן, ששימש מרכז לפרויקט דרך סדום ליד קורנוב, כיעד להרחבת הדרום והדרום-מזרח של הארץ, עקב צורכי ההגירה המהירים של יהודים מהמזרח ומדינות אחרות. כוונות יישוב אלה מבוססות על פרקטיקות במחלקת התכנון הבנייה במשרד השיכון, כמו גם כיצד ליישם את אסטרטגיית סולם האוכלוסין ולספק יכולת גידול אוכלוסין ופיתוח אזורים פרבריים. הקמתה של העיר דימונה הייתה מעורבת בסופו של דבר בשיקום רשות ים המלח בסדום בראשית שנות החמישים (רייך, 2010).
התוכנית של מחלקת התכנון והבנייה להקמת מרכז עירוני בקורנוב לא הייתה זו שהציגו ראשי הערים עצמם, שחשבו כי השליטה בשטח הלאומי תישלט על ידי האזורים הכפריים. אולם בתחילת שנות החמישים, שינוי התפיסה פנה לכיוון זה, ובן גוריון, שראה ביישום עקרון ההתיישבות כתנאי להצלחתן של תוכניות אזוריות וחקלאיות, החל להראות את תמיכתו באסטרטגיה של תוכנית יישוב זו בדימונה. במקרה זה הוחלט על הקמת מרכזים עירוניים בנגב, וקורנוב נועד להיות מרכז העיר ואזור התעשייה של דימונה. במקביל לרעיונות אלה הופיע גם צורך מהשטח. עובדי מפעל האשלג התגוררו בעבר במחנה סמוך למפעל, שם שהו משפחותיהם בעיר בגלל תנאי מזג האוויר הקשים שפגעו באזור ים המלח. עם שיקום המפעל בסדום הם החלו לחפש דרכים לשינוי המצב, מה שאילץ את העובד להפריד את עצמו ממשפחתו, נוהג שהיה מקובל עוד מימי המנדט. לכן הוחלט להקים מערכת שתהיה מקום בו העובדים ינצלו את משאבי האזור וגם משפחותיהם. ההצהרה הרווחת היא שנוכחות העובדים ובני משפחותיהם בנגב תביא יתרונות חברתיים יותר מאשר את תרומתם לענף. הרעיון לארגן שלטון מקומי בקורנוב התקבל בשטח בגלל ההצעה להקים עיר חדשה, תוכניות דומות כבר החלו באזורים אחרים במדינה (רייך, 2010).
מסיבה זו, בסוף שנת 1952, שולבו התוכניות האזוריות בקורנוב עם התוכניות המקומיות של הקמת המדינה ופיתוחה. למטרות ביטחון כלכלי, הצורך להפריח את הנגב המדברי, העיקרון של פיזור האוכלוסייה, שינוי מערכת התחזוקה הציבורית הקוטבית והתחשבות בצרכי העלייה, הוסיפו יעדים אזוריים למטרות הפיתוח, תמיכה לבסיסים צבאיים קבועים, למחנות צבא עתידיים ולספק דיור לעובדי חול, לעובדי פוספט ולעובדי חברת ים המלח, היו גם בין הסיבות העיקריות לפיתוחה של העיר דימונה. דב יוסף היה השליח שהיווה השראה להקמתה של דימונה. לוי אשכול וגולדה מאירסון אינם שותפים מלאים לתכנית זו, אלא שהם גם הערימו קשיים על התכנית. יוסף נאלץ לבקש תמיכה מבן גוריון כדי להקים את העיר. החלום שלו החל לתפוס תאוצה, והיעד היה האזור בו נמצאת דימונה, בין באר שבע סדום וכפר ירוחם, שדה בוקר ומכתש רמון. הגובה הוא 560 מטר מעל פני הים בעמק גדול. האקלים מדברי וצחיח, אך בשעות הערב ישנו משב רוח קריר שמגיע כתוצאה מהרוחות וההרים שמסביב. המקום הטוב ביותר לביתם של עובדי סדום והפוספטים, כך טענו מומחים. כל מיקום אחר לא היה יעיל, הן מבחינת מזג האוויר והן מבחינת המרחק למקומות אחרים (רייך, 2010).
המחשבה וההחלטה של דב יוסף החלו להפוך לאסטרטגיה שימושית. מומחים רבים ופקידי ממשל אמרו כי מדובר בעיר שיש ממנה ציפיות גבוהות בגלל מיקומה, עיר שתקרב אלפי תושבים. היא תמוקם בין מרכז אזור הכרייה לבין דרך האשלג לאילת, ותהווה מוקד לסחר מקומי, פעילויות אמנות שונות וסיורים בנופים הסמוכים לה, וזמן הנסיעה בינה לבין סדום קצר מאוד. אלה יהפכו את דימונה לבשלה כנקודת מוצא לעונת החגים חופשות ונסיעות. אזור ההשפעה של העיר החדשה נבדק כנדרש, ומזוהה עם מידת הצורך הסביבתי והכלכלי, כמו סחר, תרבות ופעילות של אזורים קיימים, ואלה שיוקמו באמצעות החזון. במקרה של קורנוב-דימונה, כלומר מכיוון שאין שטח יישובי קרוב אליה ולא מתוכננת שום תוכנית אחרת, הסיבה לקביעת אזור ההשפעה והתמיכה של העיר, היא הפונקציה היחידה שיכולה להיות לאזור זה (רייך, 2010).
'אזורי ההשפעה' העיקריים של דימונה כוללים: יכולת תפקודית של שני המכתשים באזור, חציבה והובלת מינרלים, תמיכה לבסיסים צבאיים, שדות תעופה ותחזוקת דרכים באזור. אזור ההשפעה השני הוא לספק גישה למאגרי האשלג ולהגדיל את הסיכויים לנצל את פוטנציאל התיירות, שכן ישנם אזורי תיירות רבים באזור שנמצאים בעיקר במדבר וביערות ובמקומות אחרים, ההיסטוריה של האזור גם חשובה, שמושכת מטיילים ונוסעים. מההתחלה הוחלט כי לאזור זה יהיה שטח אחד גדול אך לא הרבה שטחים קטנים. במסגרת גדולה יותר ניתן יהיה לקיים בית ספר משוכלל יותר, מוסדות תרבות ובתי ספר מתפקדים היטב, והעובדים יעדיפו לגור באזורים מפותחים יותר מאשר באזורים קטנים ופזורים יותר, ולכן הוחלט לרכז אותם בדימונה (רייך, 2010).
פיתוח התשתיות והכנה להקמת העיר
בשנת 1948, עם הקמת המדינה, הושג תכנון מערכתי במדינה לטובת האוכלוסייה הלא חקלאית בערים הגדולות. המצב הפוליטי והכלכלי במדינה בזמן ההקמה, כמו גם דמותה של הקהילה היהודית שתוקם בארץ ישראל, כפי שהוכיחו לראשונה מנהיגי הציונות, הביאו ליצירת שטח קרקע מוגבל, ואוכלוסיית פריפריה גדולה. למעשה, בזמן הקמת המדינה, מרבית אוכלוסיית הערים, התרכזה בין תל אביב לחיפה. למרות שתושבי הפריפריה מפוזרים ברחבי הארץ בהתאם למצב הקרקע ומפלס המים, האוכלוסייה העירונית מרוכזת בשלוש עיירות עיקריות: תל אביב חיפה וירושלים. היחס בין החקלאים הפעילים לאוכלוסייה העירונית, הוא רוב לאוכלוסייה העירונית, מה שלא קורה במדינות מערב אירופה (רייך, 2010).
מצב זה לפני קום המדינה הוא גם תוצאה של תכנון מלמעלה, תכנון הערים בהשוואה לחוסר תכנון באזורי פריפריה, מה שמשאיר את התכנון לאוכלוסיות המקומיות. אמנם תהליך הפיתוח העירוני החל עם קום המדינה, וכמה אזורים חקלאיים הפכו לבסיס המדינה, אך זה לא מנע את בעיית הפצה של אנשים בין האמצע לקיצון, בעוד שאזורים רבים הפכו לערי פריפריה שרחוקות מהמרכז. גם כאשר אלה הפכו לערים, תל אביב וחיפה המשיכו לאכלס אזורים עירוניים עיקריים, בעיקר בשל עולים חדשים שלא פנו לתכנון חקלאי למטרות אידיאולוגיות, ובחרו להתיישב בערים הגדולות, מה שהפך את עבודתה והתפתחותה של הקהילה היהודית לקשה. יתר על כן, תהליך תרגום אזורי החוף לאזורים עירוניים רק גדל באופן דרמטי בשנות החמישים. תהליך השיפור החקלאי, שמאורגן ומשולב גם בתרבות הציונית, שבו הסחר והרכש מתרחשים בעיקר בערים גדולות, ואינו דורש עיירות קטנות סביבו, ואינו תומך ביסודותיהן ופיתוחן של ערי פריפריה (רייך, 2010).
באוגוסט 1953 אורגנה תוכנית על ידי משרד השיכון. באותה תקופה החליטו להחליף את השם מקורנוב לדימונה. השם הנבחר נגזר מספר יהושע המדבר על קבלת השם דימונה בבנחלת שבט שמעון, כמו שכתוב: "וזאת נחלת מטה בני יהודה למשפחותיהם: ויהיו הערים מקצה למטה קיימת השערה ששם 119 בני-יהודה אל גבול אדום בנגבה קבצאל ועדר יגור; וקינה ודימונה ועדעדה". השם נשמר בקרב הערבים המקומיים בצורה של אום דומנה, שמה של חורבות ישוב קדום ליד העיירה החדשה, המעיד על קיומו בעבר. בסתיו 1953 החל משרד השיכון לבנות יחידות דיור בשלב הראשון של הפרויקט, ולתכנן מרכז של העיר עם חנויות מסעדות ומקומות למלאכה שיעניקו למקום אופי עירוני בניגוד לסביבה המדברית היבשה (רייך, 2010).
התוכניות אמנם הועלו, אך כמעט ארבע שנים חלפו מאז שברבש העלה את הרעיון המקורי של העיר דימונה, אך דבר לא קרה. בשנת 1953, דב יוסף, העלה את בעיית העובדים באזור, והמחיש לכל משרדי הממשלה השונים את הדחיפות שישנה להקמת העיר דימונה. בניית הדיור בדימונה והקמת אזורי המסחר, תיתן מענה לבעיות העובדים של כל עובדי המפעלים באזור. למרות זאת היו עיכובים בהעברת משאבים וכספים להתחלת הבנייה של העיר, למרות רצונו הטוב, אמונתו ומאמצים רבים, של דב יוסף, הדברים לא החלו לזוז מהר (רייך, 2010).
למרות שהדברים זזו לאט, ראש הממשלה בן-גוריון האמין בהתפתחות הנגב וראה צורך לנקוט בפעולות בשטח על מנת להתחיל להזיז את העניינים ולקדם את הקמת העיר. בישיבת מנכ"ל משרד העבודה שר העבודה ושר הפיתוח, שהתקיימה ב 1954 בירושלים, הוחלט כי משרד השיכון יתחיל בחקיקה בהקדם על מנת לבסס את הרגולציה שתאפשר את בניית העיר. בנוסף לכך, הוחלט להקצות חלק משמעותי מתקציבי המדינה על מנת לבסס את התשתיות בעיר דימונה (רייך, 2010).
התפתחות חשובה של דימונה בעשור הראשון לקיומה של מדינת ישראל הייתה התפתחות הדיור בעיר. בעיות הדיור לא היו ייחודיות לאנשים רבים שעלו לארץ בשנות החמישים, אך גורמים אחרים תרמו לבעיות הדיור בדימונה. פקידי הממשל טיפלו בבעיות דיור לעולים ולוותיקים במספר דרכים: בתים של ערבים שברחו מרצונם, או באמצעות מלחמה או כפייה, ומספקים מענה בלתי צפוי לדיור. השכנים הערבים של העיר התגוררו תקופה קצרה עם העולים החדשים. אך גם המקומות הללו סיפקו רק כשליש מהדיור הדרוש. עם סיום אכלוס הבתים הערבים הנטושים, שוכנו המהגרים בצריפים, חלקם היו בבסיסים צבאיים בריטיים וחלקם נבנו מחדש. מרבית העולים שוכנו במחנות אלה כנקודת מעבר למערכות אחרות, כמו מושבי קבע. המהגרים שהגיעו בגל העלייה הראשון, בעיקר מהגרים מאירופה, חיו באזורים ערביים נטושים בדיור בר השגה, והייתה להם גישה לתעסוקה מלאה, ואחריהם המהגרים התימנים, מהגרים מאפריקה, המתגוררים בבתים שעדיין לא היו מטופחים וחלקם הרוסים (רייך, 2010).
עד מהרה הפכה רמת הדיור והשירותים הקהילתיים לאחד הסימנים החשובים ביותר למעמד חברתי בחברה הישראלית. הפער בין רמת הדיור והשירותים הקהילתיים שהוצעו לעולי תימן וצפון אפריקה, לבין אלו שהוצעו לעולים מאירופה שעלו לישראל רק כמה חודשים לפני כן, היה גדול מאוד לטובת מהגרים מאירופה, גם מבחינת אותה תקופה. כך, מוקדי עוני חדשים ושירותים חברתיים ורפואיים ירודים נוצרו, בנסיבות מקריות למדי בשנה הראשונה להקמת המדינה. מרכזים אלה התווספו למוקדי העוני והפיגור החברתי הקודמים ששררו בקרב הקהילה הוותיקה, במיוחד בירושלים ובמחוזות הדרומיים של תל אביב (רייך, 2010).
המעברה של דימונה הייתה דיור זמני למשך שנה או שנתיים, עד שהוקמו תושבי קבע לתושביה. כמו בכל רחבי הארץ, מחנות מעבר הוקמו ליד יישובים עירוניים ישנים או ליד יישובים כפריים ישנים, כלומר מושבות, ונועדו להשתלב בהם. בנוסף, נבנו מעין מעברות חדשניות באזורים נידחים ושוממים, שנועדו להוות תשתית ליישוב חדש ולהשלים את הערים לפיתוח. המעברה מיועדת למגורים זמניים. מהגרים שוכנו בסוכות, באוהלים, ולאחר זמן מה בבקתות. הכוונה הייתה שהם יעברו בקרוב לדיור קבוע. לאחר שהתברר כי המעברה לא מביאה תועלת אמיתית, ותלות המהגרים בממשלה נותרה ללא שינוי, הוחלט לחסל בהדרגה את המעברה ולנסות מודלים חדשים של קליטה. השינוי בדפוסי הקליטה לווה במדיניות חדשה שכללה העברת עולים ישירות מהאוניה למושבים ועיירות פיתוח, חלקם על בסיס מעברות קיימות, וחלקם על בסיס תוכנית מתאר ארצית ליישוב מחדש. באופן פרדוקסלי, עד שהמדינה החלה לחסל מחנות מעבר אלה ולהעביר תושבים לדירות קבע, בדימונה רק התחילו לבנות המעברה. דימונה נוצרה גם כמעברה חדשנית בלב מדבר הנגב, אך כיישוב מתוכנן וכחלק מתכנית מתאר ארצית לחלוקת אוכלוסין (רייך, 2010).
על פי תוכנית החומש ההנחה הייתה שהעיר תזדקק ל -850 עד 1800 יחידות דיור בשנה. למרות התוכנית שהתבססה על מספר העולים שחיכו להגיע לדימונה והביקוש לדירות ממפעלים, היה מחסור מתמיד בדירות. אחת הסיבות לכך הייתה הרחבת המפעלים והביקוש הגובר לדירות מצד חברות ומוסדות רבים שביצעו עבודות שונות ביישוב החדש, והיו זקוקים לדירות כדי לתת לעובדיהם, כמו גם אנשי מקצוע ומתנדבים שהגיעו לדימונה ורצו למצוא דירה. לא רק שהביקוש העצום של העולים החדשים והעובדים הביאו למצב חירום ומחסור בדירות, אלא גם קשיים במציאת עובדי בניין מקצועיים שיעשו את מלאכת הבנייה. בעיה אקוטית זו התעוררה כשחיפשו זמן רב אחר עובדי בניין מומחים שלא היו זמינים. המחסור בבונים מקצועיים גרם להאטה של עבודות הבנייה, ונותרו שלדים רבים של בניינים שלא נבנו עד הסוף (רייך, 2010).
תשתית חשובה נוספת שאותה פיתחה המדינה בדימונה היא התשתית התעסוקתית. הרעיון של יצירת דימונה התבסס, כאמור, על אפשרויות התעסוקה הקיימות באזור. מההתחלה העיר מוצרה כדי להכיל את עובדי מפעל הפוספט, ולפתור את משבר הדיור של עובדי מפעלי ים המלח בסדום. מכיוון שהעולים לא הצליחו להצטרף לכורים מיד עם הגעתם עקב קשיי שפה, חוסר ידע בעבודות אלו וקשיים נוספים בהסתגלות, הם הועסקו בתחילה בענפים אחרים. כבר במהלך כתיבת תוכנית התעסוקה, בסיס התעסוקה של המרכזים החדשים היה אחד המרכיבים העיקריים בפיתוח ובניית המרכז של העיר. תיאורטית העסקה זו היא זמנית, אך במציאות, בעוד שתהליך ההתיישבות וההרחבה של התשתיות עדיין לא הושלם, נושא הפיתוח והבנייה הוא גורם כמעט קבוע בפיתוחה של העיר. ומה יקרה לאחר השלמת הפיתוח? ריכוז העבודה במקום מסוים יוצר את אחד התנאים החשובים ביותר להתפתחות הענף (רייך, 2010).
ואכן, לאחר הקמת המרכז העירוני, מרבית העולים החדשים היו עסוקים בבניית בתי אבן עתידיים, אליהם הם יכנסו בבוא היום, כמו גם עולים אחרים שהצטרפו אליהם, והמרכז העירוני עזר לספק תעסוקה לעולים רבים. זו הייתה דרך להעסיק אותם, כמו גם להאיץ את מלאכת בניית הבתים. בשנה הראשונה עבדו שש קבוצות של בונים. שתי קבוצות עבדו כבוני אבן, שהוכשרו בתחום זה. שתי קבוצות נוספות עבדו על תחומי בנייה אחרים לאחר הכשרה מתאימה, ושתי קבוצות נוספות עסקו בתעסוקה נלווית. עם זאת, קצב ההכשרה לקבוצות נוספות אינו תואם את קצב בניית הבתים ואת הצורך הדחוף בתוספת דיור. בחודשים שלאחר מכן שולבו יותר ויותר עובדים במפעלים כדי לנצל את המינרלים באזור, ואת מפעלי התעשייה הנלווים, אך זה לא הספיק ורבים עבדו בעבודת כפייה, שכונתה גם עבודה יזומה (רייך, 2010).
בעשור הראשון למדינה, מעורבות הממשלה בכלכלה הישראלית הייתה עמוקה מאוד. אחד התחומים בהם התערבה הממשלה היה שוק העבודה. זו הייתה תוצאה של מדיניות תעסוקה מכוונת באמצעות הכשרה מקצועית, מדיניות דיור ובאמצעות משרות יזומות. מדיניות זו נמשכה גם בעשור השני של המדינה. המשרות היזומות סופקו לעולים כדי להבטיח הכנסה מינימלית ולמנוע מהעולים לחוות אבטלה כרונית. באותן שנים הוגדר כוח העבודה כגיל ארבע עשרה ומעלה. בשנה הראשונה של דימונה מנתה האוכלוסייה מאות בודדות של אנשים ורובם השתתפו בכוח העבודה, בעיקר גברים. כמעט מחציתם הועסקו בענף הבנייה המקומי, והשאר עבדו בעבודה יזומה שאורגנה על ידי מוסדות התיישבות. המפתח לעבודה היה גודל המשפחה, כאשר משפחות גדולות קיבלו שלושה עד ארבעה ימי עבודה בשבוע, ובעלי משפחות קטנות יותר קיבלו פחות ימים (רייך, 2010).
בנוסף לעבודות בנייה ועבודה שוטפת, מרבית פרנסת דימונה התבססה על הוצאת מאגרי הפוספט והכימיקלים מים המלח. עם זאת, כבר אז היה ברור כי אין להסתפק במקורות תעסוקה אלה, וכאמור לפני הקמת העיר נבחנו אפשרויות תעסוקה נוספות. במשרד הפיתוח האמינו כי עם הקמת קו הרכבת באר שבע ויישום התוכנית להעברת קו החשמל במתח גבוה לסדום, עומדת דימונה בפני הזדמנויות כלכליות חדשות. עוד לפני הקמת מרכז העיר החדש, המשרד חיפש דרכים להרחיב את אפשרויות התעסוקה באזורו ופעל להקמת מפעלים בקרבת דימונה, שם ניתן היה להעסיק עובדים נוספים. המשרד ניסה בתוקף למנוע את הקמתם של מפעלים אלה בבאר שבע ודרש להקמתם בדימונה (רייך, 2010).
בשנת 1955 הקים דב יוסף ועד שתפקידו היה לחקור הצעות להקמת מפעלים שונים בדימונה, וההיתכנות הכלכלית של המפעלים המוצעים. חשוב לציין כי מרבית המפעלים שהציע משרד הפיתוח היו בתחום הכרייה ותחומים נגזרים, הקמת בתי חרושת שייצרו מוצרים נלווים ממאגרי החומרים שאותם מוציאים מהאדמה, כמו למשל מפעלי לבנים. בתי חרושת ומפעלים אלה יוכלו להתחרות במחירי מוצרים של מפעלים אחרים שכבר קיימים בארץ, בשל קרבתם למחצבת החימר, וכן להשפיע על מגוון חומרי הבנייה ואופן השימוש בהם. רעיונות נוספים שעלו היו ייצור של מפעל אריחים, מפעל שטיפת חול זכוכית במכתש הגדול. שני מפעלים אלה נועדו להעסיק מספר מועט של עובדים (רייך, 2010).
תחום תשתיות נוסף שבו השקיעה המדינה הוא תחום החינוך. במקביל להקמת תשתית המגורים והנחת תשתיות בסיסיות ביישוב החדש, היה צורך בארגון מוסדות חינוך. מהירות הגעתם של המהגרים אחת לכמה שבועות והכפלת האוכלוסייה בכלל ומספר הילדים בפרט, לא אפשרו ליצור מערכת חינוך בתהליך הדרגתי ואיטי, שהוביל לחשיבה עמוקה, סדר, שיטה ותפיסה חינוכית מסודרת. עבודה בתחום זה בשנים הראשונות הייתה דומה לכיבוי שריפות, למצוא פתרונות יומיומיים, ונדרשה חשיבה יצירתית וגמישות ארגונית. איחוד גילאים, עבודה בשעות נוספות, עידוד אנשי חינוך בדרכים שונות להגיע לעיר ולעזור בתחום זה, הקריאה לגייס צוותים מקצועיים המתגוררים רחוק, בתמורה לתמריצים שונים, היו רק חלק מהרעיונות שיושמו על ידי משרד החיוך (רייך, 2010).
זמן קצר לאחר שהמשפחות הראשונות הגיעו לדימונה, בשנת 1955, משרד החינוך הקים מספר מועט של גני ילדים, שנועדו לקלוט את הילדים הקטנים של ילדי העולים. במבט ראשון, מספר גני ילדים אינם מספר גדול במיוחד, אך בהתחשב בכך שהכפלת מספר הילדים בשנה אחת פירושה הכפלת המבנים והעבודה, שלא היו נמצאים, ונוסיף את העובדה שזה קרה גם בשנים הבאות אנו מבינים שזה לא כל כך פשוט היה להתמודד עם העלייה בכמות האוכלוסייה של הילדים שצריכים חינוך. בשנת 1958, עם הפיכתה של דימונה למועצה מקומית, המועצה החלה להקים בעצמה גני ילדים על מנת לענות על הביקוש לגני ילדים של האוכלוסייה הגוברת בדימונה (רייך, 2010).
3.דיון
מטרתה של עבודה זו היא לנתח את התפתחותה של העיר דימונה, בעשור הראשון של הקמתה, ואת תרומתה של המדינה להתפתחות זו, במטרה לתאר את תהליך היווצרותה של דימונה באמצעות מעקב אחר אירועים בתחומי החיים השונים. מטרת המחקר הייתה לבחון כיצד אירועים אלה, הישויות היומיומיות, עיצבו את פניה של דימונה לאחר עשור זה, ולבדוק האם ובאיזו מידה עשור זה סימן את קווי ההתפתחות העתידית של העיר והשפיע על התפתחותה לטווח הארוך. הטענה המרכזית של מחקר זה היא שלמרות שדימונה נולדה כחלק מיצירת ערים חדשות, ויש לה הרבה מן המשותף לערים אחרות, עדיין נלקחו בחשבון דפוסים מקומיים והתגבשו המאפיינים שהבדילו אותה. יתר על כן, דפוסים אלה, שנוצרו במהלך העשור הראשון להקמתה, הטביעו את חותמם החזק על "דמותה של העיר" בעשורים הבאים. המחקר מבקש לשפוך אור על עשור זה באמצעות רבדיו הפיזיים והאנושיים, כמו גם על פני תחומי חיים שונים, ולהתחקות אחר אותם קודים, דפוסים וקיום יומיומי לאורך העשור הראשון.
תוצאות מחקר זה מצביעות על כך שלמרות שדימונה הוקמה בכדי ליצור ערים מתפתחות בנגב, והיא הייתה עיר חלוצית בנגב, הממשלה ניסתה להקים אותה על בסיס מסקנות מצטברות ומחקר מקדים של ערים אחרות שנוצרו קודם לכן, ולמרות שיצירתה בפועל נמשכה במקום הרבה לאחר התכנון על הנייר, מכשולים רבים הצטברו במהלך ההכנה להקמת העיר, וצמיחתה בעשור הראשון לקיומה. ניתן לחלק את הקשיים שחוותה העיר בעשור הראשון לכמה תחומים, שיכולים להיות קשורים אחד לשני או לא. הקושי העיקרי הראשון בהקמת העיר הוא הפער בין תכנון למציאות, שבא לידי ביטוי כמעט בכל תחומי החיים. תחום הקושי השני היה הנפילה בין הכיסאות, או ה נפילה בין משרדי הממשלה, כלומר המטפלים הרבים בעיר והיעדר כתובת אחת, שריכזו את רוב האנרגיה שלהם בכיבוי שריפות בטווח הקצר, ופחות תכנון נבון לטווח הארוך.
תחום קושי אחר היה הדינמיקה הפוליטית המקומית המושפעת מהתנהגות אישית, קטנונית ולא מקצועית. בנוסף, ההנהגה הפוליטית סגדה לרעיון התפתחות הנגב ושגשוג המדבר וראתה את דימונה כאמצעי למטרה זו, אך לא כינתה את דימונה יישוב חדש באמצע המדבר כדי לטפח ולפתח את תדמיתה. לכך נוספו העדיפויות הפוליטיות שהשתנו בשנים מאוחרות יותר.
כל הקשיים האלה ועוד הרבה יותר הם מה שגרם לדימונה להחליק במדרון תלול במשך העשור הראשון שלה, וליצור נוספים בהמשך, מאזן הגירה שלילי, בריחת צעירים, מוכשרים ובעלי הזדמנויות כלכליות גבוהות יותר, שימור אנשים פחות משכילים ופחות חזקים, מערכות חינוך לא אופטימלית, תרבות, וגם דימוי שלילי, מה שמחזק את המגמה של איזון הגירה שלילי וכן הלאה. אלמנטים אלה, שהיו חלק מדימונה, החלו, ליצור דינמיקת חיים שכמעט ולא ניתן היה לעצור אותה, ולשנות מגמה גם כמה עשורים לאחר מכן.
ערים רבות בתחילת שנות החמישים נתפסו כמרכזי שירות אזוריים לאוכלוסייה הכפרית הקרובה, במיוחד באזורי פריפריה כמו הנגב והצפון. רובם הוקמו בשטחים חקלאיים, וריכזו תעשיות לעיבוד תוצרת חקלאית באזור, והן נתפסו גם כמספקות עבודה לאזור בעונות השונות של השנה. לכן, הן נתפסו כמרכזים קטנים הממוקמים במרחק של כמה קילומטרים זה מזה, ומחוברים למרכזים גדולים יותר. לעומת זאת, במקור תוכננה דימונה להיות עיר תעשייתית, אך לפני הקמתה הוגדרה כעיר שכלכלתה התבססה על ניצול משאבי הטבע באזור. כאמור, מדובר בשינוי משמעותי בתפיסת מוסדות ההתיישבות. דימונה גם לא הייתה צריכה להשתלב בשטח שמאוכלס באוכלוסייה ותיקה ויציבה מבחינה חברתית וכלכלית, ולא נאלצה להתמודד עם מגורים באזור שקרוב למועצות האזוריות. היא צמחה במקביל למועצה האזורית תמר. במקביל להקמת דימונה, החלו להופיע ניצני שינוי באידיאולוגיית היישוב: העיר החדשה, לימים "עיר הפיתוח", הפכה לצורה לגיטימית של התיישבות חדשנית, שאינה מפגרת אחרי היישוב החקלאי הקלאסי.
לכן נראה שמבחינת החזון והתכנון של העיר, דימונה נוצרה על בסיס תכנון והשתקפות ראשונית ובהתאם לתוכניות מחלקת התכנון. בהשוואה ליישובים אחרים שהוקמו בשנות החמישים, לא הייתה קלות דעת, והספונטניות המוכרת של היישוב הייתה חסרה ביישובים חדשים אחרים. בנוסף, מבחינת התכנון, הזמן לא לחץ, הקפיצה המהירה שאפיינה את תהליך העיור בראשית שנות החמישים נשללה מדימונה שתכנונה החל בשנת 1949, ובנייתה החלה רק בשנת 1955 והבנייה התאפיינה בחשיבה נטולת ספונטניות ולחץ.
תכנון מוקדם באזורים אלה, בפריפריה, לא התבסס בהכרח על לקחים שנלמדו מטעויות שנעשו בערים חדשות אחרות, אלא הוכתב במידה רבה על ידי האזור והגיאוגרפיה שלו. המרחק ממרכזים עירוניים אחרים ומיקומו של המדבר הכתיבו במידה רבה את הצורך לתכנן רכיבים אלה באופן שונה ממרכזים חדשים אחרים, אשר בשל קרבתם למרכז וליישובים שונים נשענו על עצמם ולא השתמשו בתכנון עצמאי ונפרד. באופן אבסורדי, הריחוק והבידוד שלה הם שיסבכו אותה בעתיד ויגרמו לה להתכווץ, זה מה שנתן לה את היתרון של חשיבה עמוקה ותכנון מוקפד לכאורה בנקודת ההתחלה על פני ערי התפתחות אחרות. הצורך במתן שירותים ברמה המתאימה לעובדי המפעל, כולל יוצאי ישראל, יאיץ בהמשך גם את התפתחות העיר ויהפוך ליתרון נוסף.
לנקודות הפתיחה של העיר יש יתרון משמעותי נוסף. יצירת דימונה במהלך הגל השלישי של יצירת ערים חדשות הייתה יתרון שלא היה בערים החדשות שהוקמו לפניה. ניתן לבסס אינטרס זה על בסיס המסקנות שהוסקו בתהליך יצירת יישובים רבים שנוצרו קודם לכן, ולהחיל חשיבה חדשה בתחום ערים חדשות. ללא ספק לדימונה היה יתרון, אם כי קטן, על פני ערים חדשות אחרות בכל הנוגע לתכנון בכלל ולתכנון פיזי בפרט. לא היה שום יישוב אחר אליו היה צריך להתחבר, ודימונה לא דרשה שילוב עם האחר. זה היה יישוב חדש, המבוסס בעיקר על חשיבה חדשה וממוקדת, שהותאמה לכאורה לנתונים גאוגרפיים וסביבתיים אחרים. עם זאת, ניתן לראות שלמרות תוכניות קודמות וקפדניות, יישומן היה סיפור אחר. למעשה, יש פער גדול בין התוכניות ליישום בשטח בהקמת דימונה, בעיקר בתחום התשתיות הפיזיות של העיר.
נושא התשתיות, בעיקר בתחום התחבורה והמים, הועלה הרבה לפני הקמת דימונה. למרות זאת, רק לאחר הקמתה נפתח פתיחת הכביש הישיר באר שבע-דימונה. באשר לרכבת, העיכוב היה גדול עוד יותר. למרות העובדה שלפני בניית דימונה הוחלט כי יש חשיבות רבה להקמת הרכבת דרך באר שבע לדימונה, ולמרות שהתוכניות הותוו בשנת 1951, הרכבת מבאר שבע לדימונה נפתחה רק בשנת 1965. מכיוון שלקו רכבת זה הייתה חשיבות רבה מבחינה תחבורתית. קביעת קו הרכבת אפשרה פיתוח תשתיות בתעשיות שונות, וכיוון שהוא עוכב, נושאים רבים אחרים עוכבו, כמו בניית דיור, קליטת עולים חדשים והתקנת תשתיות חשמל ומים.
העיכובים בהקמת הרכבת לא היו המכשול היחיד לאספקת המים. נושא המים עורר ויכוח רב, הכעיס ואף עורר מלחמות מקומיות. דימונה הייתה זקוקה להרבה מים לצרכים שונים, והיה לה קשה להתקין מדי מים, לגבות כסף לאספקת מים מהתושבים ולשלם את החוב למקורות. צמצום כמות המים ביישוב, שהיה בשלב הבנייה הראשוני, ומחיר המים הגבוה לא אפשרו לענות על כל צרכי ההשקיה שהעיר נזקקה להם. הקיצוץ איים להפסיק את הבנייה ואת המשך קליטת העולים החדשים שהיו נשמת אפו של היישוב, ואיים להמשיך להחזיק את המטעים הסמוכים, ולהפחית את היכולת לעצור את סופות החול העזות והן להפריח את המדבר הצחיח.
פער משמעותי נוסף התרחש בתחום אכלוס העיר. באזור זה דימונה השתנתה, אך לא בהתאם לכתניות לשכיון העיר ולא בהתאם לתכנון קליטת העולים. ראוי לציין כי הסיבה העיקרית להקמת דימונה הייתה חיפוש דיור למפעלי הפוספטים והאשלג, שהתגוררו במחנות שהוקמו לשם כך, בעוד שמשפחותיהם נותרו בערים נידחות בגלל תנאי אקלים קשים בים המלח. למעשה, בשנה הראשונה התגוררו בעיר עולים חדשים ולא עובדי המפעלים. לא זו בלבד, אלא שעולים חדשים אלה היו כוח העבודה לבניית הדירות הראשונות במרכז החדש, ולפני בואם התעכבה הבנייה, ועובדי המפעלים לא מיהרו להתיישב בדימונה. יתר על כן, העובדים התנגדו למעבר לדימונה, ורק השתתפותו של מרדכי מקלופל, עודדה את התנופה לסגירת המחנה בסדום, והובילה את העובדים לעבור לדימונה, כשנה או יותר לאחר מכן.
שאלת הדיור הייתה אחת השאלות הבעייתיות והכואבות ביותר עבור דימונה. בתחום זה הבעיות, הקשיים והסבל רק גברו במהלך העשור הראשון. החל מבניית צריפים צפופים וחסרי שירותים וברזי אמבטיה ראויים, שרבים חשבו כי הם נבנו בזלזול, לבתי קבע המרוחקים זה מזה, ומקדשים את התפיסה החקלאית המקומית של חלקת אדמה עצמאית עבור כל משפחה. הבנייה במרכז העיר הייתה בבניינים לפי תבניות קבועות, לא אסתטיים ובנויים בהתאמה לאקלים של דימונה.
אם נתייחס ליישוב דימונה לאחת מגישות ההתיישבות שאותה סקרנו בחומר התיאורטי, נראה שהקמת מתאימה לגישה במאמר של אפרת (2012), גישת המצור. לפי גישה זו לאחר הקמתה של המדינה, השיקולים הי התיישבות נקודתית, ללא התחשבות ארוכת טווח של קיימות כלכלית או גיאוגרפית, כלומר הקמת יישובים בכל אזורי הארץ, אפילו אם אין להם כדאיות מבחינה כלכלית או חקלאית למשל. מאמצע שנות החמישים המדינה עברה לשיקולים של התיישבות אזורית, כמו למשל פיתוח הנגב או פיתוח הגליל.
4.סיכום
מטרתה של עבודת מחקר זו הייתה לבדוק את התפתחותה של העיר דימונה בעשור הראשון שלה, וכיצד המדינה תרמה להתפתחותה של העיר בעשור זה. הרציונל המחקרי היה שהתפתחותה של העיר בעשור הראשון שלה, היא התפתחות חשובה לעתידה של העיר, שבה הונח הבסיס לכל התפתחות עתידית בעיר. סיפור התפתחותה של העיר דימונה הוא סיפור התפתחותה של ארץ ישראל, ופיתוח העיר היה דומה ומקביל לפיתוח ערים אחרות בישראל, במיוחד ערי פריפריה, וזאת במהלך גלי העלייה הגדולים שהתרחשו בארץ לאחר קום המדינה.
בעבודה ראינו שלממשלת ישראל היה אינטרס מיוחד להקים ולפתח את דימונה, העיר ממוקמת במיקום מרכזי בנגב של ישראל, והיא נותנת מענה לצרכים אסטרטגיים של המדינה. מצד אחד המדינה רוצה לבצע פיזור של האוכלוסין בארץ, וזאת על מנת לשמור על ביטחון המדינה גם בגבולות הרחוקים ולא רק במרכז הארץ, ומצד שני הקמתה של עיר מרכזית בנגב של ישראל יכולה לתת מענה לעובדים של המפעלים באזור שפעלו להוצאת משאבי הטבע שנמצאים באזור הנגב והדרום, כמו למשל מפעלי ים המלח ומפעלי האשלג והפוספט. הקמתה של עיר מרכזית באזור זה של הדרום תספק מגורים ראויים לעובדים אלה, וגם תספק מרכז תעסוקה ומסחר לאנשים וליישובים באזור.
נתוני התפתחותה של העיר העידו על כך שהממשלה תכננה להקים את העיר עוד לאחר קום המדינה, אולם היא הוקמה רק בשנת 1955, וההקמה של העיר לא התרחשה לפי התכנון המקורי של הממשלה. הקמתה של דימונה התבצעה הרבה פעמים בצורה לא מתוכננת, ותוך כדי החלטות שהתקבלו באופן מידי ונועדו לענות על בעיות קצרות טווח, ולא לפי תכנון נבון לטווח הארוך. דוגמה אחת לכך היא למשל מערכת החינוך בעיר, עם הקמתה של העיר היה צורך לבסס את התשתית החינוכית בעיר, כדי שלילדי העולים והעובדים תהיה מסגרת חינוכית טובה, אולם ההקמה של מערכת החינוך בעיר לא בוצעה כראוי, והקמתם של הכיתות והגנים בעיר בוצעה בחיפזון, במבנים זמניים, תוך מחסור באנשי מקצוע חינוכיים שיתנו מענה ראוי לתלמידים אלה.
עוד תחום שבו בא לידי ביטוי הקושי בהקמתה של העיר היה התחום של הדיור. עם הקמתה של העיר יושבו בה משפחות של עולים מארצות שונות, בעיקר עולים מצפון אפריקה, אולם התשתית של הדיור בדימונה לא הייתה טובה מספיק, ועולים אלה שוכנו תחילה בצריפונים שבמעברה, והיה כישלון של המדינה לספק מגורים ראויים לעולים עם הגיעם לעיר. רבים מהעולים החדשים שהגיעו לדימונה לא ציפו שיישבו אותם בעיר מדברית, שמוקפת במדבר וריקנות, ובמקרים רבים הם סירבו להתיישב בעיר. לקח כמה שנים עד שהממשלה בנתה דיור ראוי לתושבי העיר, שכולל מבנים של קבע, ודיור שנבנו בצורה כזו שלא יהיו רחוקים הרבה אחד מהשני, ושיאפשרו את קיומו של מרכז עירוני, שיאפשר מסחר ותעסוקה.
תחום נוסף של פיתוח העיר היה תחבורה ותשתיות. תחילה המדינה התקשתה להקים תשתיות ראויות לתמיכה בעיר ובאוכלוסייה שלה, המדינה תכננה להקים את קווי תחבורה שיקשרו את העיר לערים מרכזיות אחרות בדרום, כמו למשל כביש באר שבע דימונה, כביש דימונה ים המלח שיספק תחבורה לעובדי ים המלח, וקו רכבת דימונה באר שבע, שיחבר את העיר לבאר שבע ולשאר אזורי הארץ. אולם בפועל הקמתם של תשתיות אלה התעכבה והם הוקמו רק כמה שנים לאחר הקמת היישוב. בנוסף לכך, גם התשתיות של המים והביוב הוקמו רק בשנים מאוחרות יותר ולא לפי התכנון המקורי של המדינה.
לסיכום, ניתן לומר שהתפתחותה של דימונה בעשור הראשון להקמתה הייתה התפתחות חשובה ומשמעתית, שהניחה את היסודות להתפתחותה של העיר בעשורים שהגיעו לאחר מכן. אולם ההקמה בפועל של העיר לא הייתה לפי התכנון המקורי של הממשלה, ובעיר לא הושקעו מספיק משאבים שתוכננו להיות מושקעים על ידי המדינה, אבל בסופו של דבר העיר בוססה בצורה טובה ומספקת והיא קיבלה את המשאבים הנחוצים על מנת שתוכל לתפקד כעיר שתספק את צרכיהם של התושבים, ושתהווה מרכז מסחרי ותעסוקתי לעובדי האזור, ולעולים החדשים שהגיעו למדינה באותם שנים.
5. ביבליוגרפיה:
אפרת א' (2012). "גאוגרפיה אחרת", בתוך גיאוגרפיה של מצור, ירושלים, עמ' 249-240
אתר עיריית דימונה, (2021). דימונה אודות. http://www.dimona.muni.il/29/
יפתחאל , א' (2015). תכנון משטר ההפרדה בישראל\פלסטין: משרון עד שרון, תכנון, 14 .216-237
רייך, ד' (2010). דימונה – העשור הראשון והשפעתו על התפתחות העיר. אוניברסיטת חיפה הפקולטה למדעי הרוח.
רצ'בסקי, ד' (2010). מאריה לאריה- הקונטקסט של התכנון הישראלי". בתוך: ערן רזין )עורך(. תכנון ארצי, מחוזי ומטרופוליני בישראל, ירושלים, מכון פלורסהיימר, עמ' 36-13
Turk, P. G. (1986). BUILDING BRIDGES IN THE NEGEV: TWO ISRAELI DEVELOPMENT TOWNS, DIMONA AND ARAD (ETHNICITY, ACCULTURATION, IMMIGRATION, ASSIMILATION, ETHNIC GROUPS) (Doctoral dissertation, The Ohio State University).