דיון.
דימונה נולדה כחלק מיצירת ערים חדשות, הוקמה בשנת 1955 בכדי ליצור ערים מתפתחות בנגב. הממשלה ניסתה להקימה על בסיס מסקנות מצטברות ומחקר מקדים של ערים אחרות שנוצרו קודם לכן ולמרות שיצירתה בפועל נמשכה במקום הרבה לאחר התכנון על הנייר, מכשולים רבים הצטברו במהלך ההכנה להקמת העיר וצמיחתה בעשור הראשון לקיומה. הקושי העיקרי הראשון שבלט הוא הפער בין תכנון למציאות שבא לידי ביטוי בכל תחומי החיים. הקושי השני היה בין משרדי הממשלה שבהם היו ריבוי "מטפלים" בעיר והעדר כתובת אחת שריכזו את הטיפול בטווח הקצר ולא תכננו נכון לטווח הארוך. קשיים אלה ונוספים שהתווספו הביאו לדינמיקת חיים שלא היה ניתן לעצור ולהמשך המגמה גם בעשורים הבאים. בתחילת שנות החמישים נתפסו ערים רבות כמרכזי שירות אזוריים לאוכלוסייה הכפרית הקרובה, במיוחד באזורי הפריפריה. רובם הוקמו בשטחים חקלאיים וריכזו תעשיות לעיבוד תוצרת חקלאית באזור ונתפסו כמספקות עבודה לאזור. נתפסו כמרכזים קטנים הממוקמים במרחק של כמה קילומטרים זה מזה וממחוברים למרכזים גדולים יותר. במקור תוכננה דימונה להיות עיר תעשייתית, אך לפני הקמתה הוגדרה כעיר שכלכלתה התבססה על ניצול משאבי הטבע באזור, דבר שמראה על שינוי בתפיסת מוסדות ההתיישבות. דימונה גם לא הייתה צריכה להשתלב בשטח שמאוכלס באוכלוסייה ותיקה ויציבה מבחינה חברתית-כלכלית ולא נאלצה להתמודד עם מגורים באזור שקרוב למועצות אזוריות, היא צמחה במקביל למועצה האזורית תמר. מבחינת החזון והתכנון של העיר, דימונה נוצרה ללא לחץ של זמן בהשוואה ליישובים אחרים שהוקמו בשנות החמישים ובנייתה גם תוכננה בחשיבה נטולת לחץ וספונטניות. יצירת דימונה במהלך הגל השלישי של יצירת ערים חדשות הייתה יתרון שלא היה בערים החדשות שהוקמו לפניה, לא היה שום יישוב אחר אליו היה צריך להתחבר ודימונה לא דרשה שילוב, היה זה יישוב חדש המבוסס בעיקר על חשיבה חדשה וממוקדת שהותאמה לנתונים הגאוגרפיים והסביבתיים של האזור, אם זאת ניתן לראות שלמרות התוכניות המוכנות היה פער גדול בין התוכניות ליישומן בשטח. נושא התשתיות בעיקר בתחום התחבורה והמים הועלה הרבה לפני הקמת המדינה, למרות זאת רק לאחר הקמתה נפתח הכביש הישר בין דימונה לבאר שבע. בעניין הרכבת גם היה עיכוב למרות העובדה שלפני בניית דימונה הוחלט כי יש חשיבות רבה להקמת הרכבת ולמרות שהתוכניות כבר היו ב1951 הרכבת לדימונה מבאר נפתחה רק בשנת 1965. בקו זה היה חשיבות רבה, קביעת קו הרכבת אפשרה פיתוח תשתיות בתעשיות השונות ועקב העיכוב בבנייתה התעכבו נושאים אחרים. בנושא המים הייתה בעיה של קושי בהתקנת מדי מים, לגבות כסף לאספקת מים מהתושבים ולשלם את החוב למקורות. צמצום כמות המים ביישוב ומחיר המים הגבוה לא אפשרו לענות על כל צרכי ההשקיה שהעיר נזקקה להם. פער משמעותי נוסף היה באכלוס העיר, שהשתנתה לא בהתאם לתוכניות של שיכון העיר ולתכנון קליטת העולים. בשנה הראשונה היו אלא עולים חדשים שהתגוררו בדימונה ולא עובדי המפעלים, יש לציין שהסיבה העיקרית להקמת דימונה הייתה חיפוש דיור לעובדי הפוספטים והאשלג.
גישת ההתיישבות המתאימה לעיר דימונה היא הגישה של אפרת. לפי גישה זו לאחר הקמתה של המדינה שיקולי ההתיישבות היו נקודתיים והשיגו יעדים מצומצמים בלבד, ללא תכנון ארוך טווח, למרות החזון הגדול והניסיון להפוך את העיר דימונה למקום כלכלי ומשגשג בפני עצמו. נראה שבפועל היעדים שהיו במובן התאורטי והתכנוני לא באו בסופו של דבר לידי ביצוע נכון.
לפי הגישה צפדיה, המדינה שלחה את המתיישבים מעדות המזרח לדימונה, למרות שידעה שתנאי המחיה והפרנסה שם לא טובים, וזאת על מנת להנדס את הדמוגרפיה באזור, ובכדי שיהיה רוב יהודי בנגב. יכול להיות שיש אמת מסוימת בטענה זו, אולם היא כוללת ראייה קצרת טווח, מה המדינה רצתה להשיג באותן שנים, אך מסתכלים מהטווח הארוך יותר, ההתיישבות בדימונה היא דווקא חיובית, היא עזרה לפתח את האזור באופן כללי לאורך השנים, ולא רק באותן שנים ספציפיות.
הגישה הכללית של צפדיה היא שמהדינה היא מדינה קולוניאליסטית במהותה, ראייתה העיקרית היא לתפוס שטחים ולשמר אותם, ודרך מרכזית לשמר את השטחים שנתפסו בדרך צבאית היא על ידי אכלוסם באוכלוסייה לא עויינת, אוכלוסייה יהודית. גם גישה זו היא פשטנית ורואה את העולם בדרך של שחור ולבן, אמנם המדינה אכן הייתה מעוניינת לתפוס שטחים ולשמר אותם על ידי יישובם באוכלוסייה יהודית, אבל מאחורי פעולות אלה עומדת גם אידיאולוגיה ציונית דהייתה קיימת שנים ארוכות לפני תפיסת שטחים אלה וקום המדינה, ורואה גם עתיד ויש לה מטרה סופית ארוכת טווח. התפיסה והיישוב של השטחים בנגב היא רק אמצעי להשגת מטרה יותר גדולה של השבת המדינה היהודית ההיסטורית, ויישוב העם היהודי בארץ ישראל, היישוב בדימונה הוא לא המטרה עצמה. ולכן אפילו אם ישנם קשיים לאורך הדרך, והאוכלוסייה מתיישבת באזורים שהם לא אידיאלים, גם מבחינה תעסוקתית, היא רק מהמורה בדרך למטרה הנעלה יותר, ולכן היא יכולה להיות מוצדקת.
מנגד, ישנה גם טענה אחת מוצדקת של צפדיה, צפדיה טוען שהמדינה שלחה לדימונה את האוכלוסיות המוחלשות, שהגיעו ממדינות המזרח. המדינה שלחה את המתיישבים האלה בדרכים לא מקובלות, מניפולטיביות ולעתים גם כוחניות. אם המדינה רצתה ליישב את האזור הזה של המדינה, ולהנדס אותו מבחינת דמוגרפיה, היא הייתה צריכה לעשות זאת באופן שוויוני לכלל האוכלוסייה שהייתה בארץ, ולא לאכלס את דימונה ועיירות אחרות בפריפריה של ישראל, רק את האוכלוסיות המוחלשות, שהגיעו ממדינות המזרח, ובכך לשמר את המעמד הנמוך שלהם, ולשמר אותם בשוליים של החברה הישראלית.
לפי צפדיה, הגורם המרכזי שהשפיע על מיקום מגוריהם של המהגרים הוא ארץ המוצא שלהם. דרך זו של יישוב מהגרים היא לא אידיאלית, אולם יש לה יתרונות וחסרונות. מטבעם המהגרים הם אוכלוסייה מוחלשת, שמגיעה למקום גיאוגרפי חדש, בלי יכולות כישורים ואפילו שפה, ומטבע הדברים הם נמצאים בעמדה נחותה לעומת האוכלוסייה המקומית. בגלל שהם הגיעו מאזור גיאוגרפי דומה, והם דוברים את אותה השפה, הגיוני יהיה ליישב את אותם עולים באותו אזור גיאוגרפי בארץ, על מנת שתהיה להם לפחות קהילה מקומית תומכת. מצד שני יישובה של אוכלוסייה דומה באותו אזור בארץ יכול לפגוע בה, כמו למשל היישוב של יהודי המזרח בפריפריה, ולא באזוריים שכבר מאוכלסים ומבוססים היטב, כמו אזור המרכז בארץ.
עוד טענה מוצדקת של צפדיה היא שהמדינה לא פעלה לשפר את מצבם הרעוע של המתיישבים בדימונה, בכל מיני דרכים שהיא יכלה לנקוט. מהגרים מזרחים אלה היו לרוב ללא השכלה, ובהתאם לכך יכולת ההשתכרות שלהם הייתה נמוכה יחסית לשאר האוכלוסייה, מה שתרם למעמדם השולי בחברה. מעבר לכך המדינה מנעה ממהגרים אלה לרכוש קרקעות, והפנו אותם לדיור ציבורי, מה שהגביר את תלותם במדינה. המדינה נקטה בכל מיני אמצעים על מנת למנוע את עזיבתם של המהגרים האלה את דימונה, וזאת על מנת לשמר את האחיזה שלה בשטח הפריפריאלי הזה של המדינה.
נראה ששילובם של גורמים אלה תרמו להרעתם של המתיישבים בדימונה ולא לטובתם, שכן השילוב של כל הגורמים יחדיו תרם להתמרמרות ולכעס בקרב התושבים על מדיניותה של הממשלה. יחד עם זאת, בכל זאת צריך לשים את הדברים בפרספקטיבה, מדובר היה בתקופה קשה באופן כללי שהייתה בהיסטוריה של מדינת ישראל והעם היהודי, לא מדובר בתקופה רגילה שהמצב בה היה נורמלי, אלא מדובר היה בתקופה שלאחר קום המדינה החדשה של ישראל, והמצב היה לא יציב, גם כלכלית וגם ביטחונית. למדינה לא היו את המשאבים הדרושים על מנת לדאוג לכל העולים בצורה אידיאלית, והיא עשתה את מה שהיא יכלה על מנת לשמור על היציבות ולדאוג לביטחון כלל המדינה. ולכן אמנם המתיישבים בדימונה סבלו עם תחילת ההתיישבות שלהם, אולם יש להבין שזה היה הכרחי, לטובת כלל המדינה והחברה.
עוד טענה של צפדיה היא שההתיישבות בדימונה הייתה נקודתית, והיא נועדה לפתור בעיה נקודתית לאחר קום המדינה, שהיא לפתור את בעיית הדמוגרפיה בדרום. ככל הנראה של מדינה לא הייתה אסטרטגיה ארוכת טווח, שבה היא תכננה מה היא הולכת לעשות עם האוכלוסייה בדימונה, היא פשוט יישבה אותם וציפתה לפתור בעיות שיתעוררו בהמשך במידה ויתעוררו, לאורך השנים. כלומר שהמדיניות של המדינה הייתה פסיבית בעניין דימונה, ולא מדיניות אקטיבית, למדינה לא הייתה אסטרטגיה כלכלית, לפיתוח הכלכלה באזור או לפיתוח חברתי באזור. חוסר מעש זה של המדינה, והמדיניות הפסיבית, הם יותר גרועים מאשר יישוב העולים במזרחים בדימונה, משום שיישוב של העולים בדימונה הוא אולי עוול אחד נקודתי, אולם המדיניות הפסיבית של המדינה היא עוול מתמשך.
מנגד, הטענה של אלישע היא קצת שונה מטענותיו של צפדיה. לפי אלישע המדינה יישבה את העולים המזרחים בדימונה, לא בהכרח רק בגלל שהיא רצתה להנדס את הדמוגרפיה של הנגב ולגרום לרוב יהודי בנגב, אלא שלמדינה לא הייתה יכולת ליישב את כל העולים החדשים באזורים שכבר היו מבוססים במרכז המדינה, באזורים החקלאים ציוניים, כמו הקיבוצים, ולכן היא נאלצה לפזר את האוכלוסייה גם באזורי הפריפריה של המדינה, כמו למשל העיר דימונה.
יש אמת מסוימת בטענה זו של אלישע, שכן המדינה החדשה הייתה בקשיים אז, ונאלצה לקלוט עשרות אלפי עולים ממדינות שונות, ונאלצה ליישב אותם במהירות וביעילות, וזאת כאשר למדינה היו חסרות תשתיות חשובות כמו דיור וכלכלה ראויה. המדינה רצתה לקבץ את היהודים של התפוצות בארץ ישראל, וקיבלה גלי עלייה ממדינות מזרחיות כמו מדינות צפון אפריקה, וברבים מהמקרים מהגרים אלה הגיעו לארץ כאשר הם עניים מבחינה חומרית וגם מבחינת השכלה, ולכן קשיי הקליטה שלהם לא היו תלויים רק במדינה, אלא ברקע שממנו הגיעו.
בנוסף לכך, אלישע צודק שהמדינה ניסתה לתת פתרון מודרני גלובלי לבעיית המהגרים. יש לזכור שישראל באותה תקופה, כמו גם היום, היא חלק מהקהילה הבינלאומית, ובאותה תקופה חלו שינויים גלובליים שהשפיעו על אופי המדינה, כמו למשל הגברת הסחר הבינלאומי והתיעוש, אלה שינויים שהשפיעו גם על מדינת ישראל הצעירה, שניסתה להגיב ולהתאים את עצמה לשינויים גלובליים אלה, וכחלק מכך גם הרצון להפוך את ישראל למדינה מודרנית בעלת אוכלוסייה מפוזרת היטב בכל חלקיה, ובעלת כלכלה מודרנית. ולכן יישוב העולים החדשים הוא חלק מתהליך זה.