Skip to content

סיוע בסמינריון שלכם- לחצו כאן

סמינריון- השפעת שינוי הדמוגרפיה של העיר נצרת עילית (נוף הגליל) על אופי העיר

אורנים המכללה האקדמית לחינוך

הפקולטה ללימודים מתקדמים-הוראה רב-תחומית

עבודה סמינריונית

נושא העבודה: השפעת שינוי הדמוגרפיה של העיר נצרת עילית (נוף הגליל) על אופי העיר

מרצה: ארנון מדזיני

מגישה:

תאריך:

תוכן עניינים

No table of contents entries found.

הקדמה

חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, קובע בין היתר, בסע’ 7, כי “.. המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל על מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה.”

חוק יסוד זה נחקק בשנת 2018 ולמעשה קובע כי קבלה ליישוב על סמך לאום מותרת ואיננה עולה לכדי אפליה פסולה; דהיינו ניתן להקים יישוב שהוא רק יהודי ולא להתיר לבני מיעוטים לגור בו. ומה היה המצב עד לפני חקיקת חוק זה ? עד חקיקת  חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי; לא היה ניתן לסרב קבלה ליישוב על סמך לאום. דיונים רבים התנהלו בין כתלי בתי המשפט ולא היה ניתן לסרב קבלה על סמך לאום, למעט ביישובים קהילתיים קטנים (שרביט-ברוך, 2018).

ערך העל, של כבוד האדם וחירותו, נקבע בחוק יסוד : כבוד האדם וחרותו, הקובע בין היתר, בסע’ 1א’, כי “….  חוק-יסוד זה, מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו, כדי לעגן בחוק-יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.” (חוק יסוד : כבוד האדם וחרותו)

במדינת ישראל קיימות ערים מעורבות, בהם גרים ערבים ויהודים בשכנות דוגמת חיפה, נצרת עלית, יפו, עכו, נהריה, רמלה, לוד. רוב הערים המעורבות הן לא ערים שהוקמו אלא שהיו קיימות כאשר הערבים הם תושבי המקום; להבדיל מנצרת עלית, אשר נוסדה בשנת 1957, על בסיס החזון המוצהר של ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, דוד בן גוריון לייהוד הגליל – להקים בגליל עיר עברית קולטת עלייה; ולצורך זה הופקעו קרקעות השייכות לערבים תושבי נצרת וכפרי האזור (Lavie, 2018; Nakhala, 2012).

לאורך השנים מרקם האוכלוסייה השתנה והפך מגוון יותר ומאתגר יותר; תושבים ערבים רבים עברו לגור בנצרת עלית, וכיום מהווים כרבע מאוכלוסיית העיר. נצרת עילית (שמה נכון לכתיבת שורות אלו), הינה עיר מעורבת עם למעלה מ-20% תושבים ערבים; כשאין אפילו בית ספר ערבי ממלכתי אחד; כאשר הרוב המכריע נאלץ לנסוע כל יום לנצרת או ליישובים הערביים הסמוכים כדי לזכות בחינוך הולם, בשפתם, בעוד ששכניהם היהודים לומדים במסגרות חינוך ממלכתיות בעיר. רק חלק מזערי מהתלמידים הערבים בוחרים ללמוד בבתי ספר יהודים בעיר (לאני-וולדנר, 2016).

לא רק זאת, אמנם סגן ראש העיר נצרת עלית ערבי, אבל שיעור הערבים בקרב עובדי העירייה לא עובר את ה- 10% במקרה הטוב, והאתר הרשמי של העירייה כתוב בשפות עברית, אנגלית ורוסית, ולא בערבית. ומה עם מוסדות דת? בעיר נצרת עלית אין מוסדות דת נוצריים או מוסלמיים ואפילו לא בית קברות! (לאני-וולדנר, 2016).

אז מה גרם לתושבים ערבים לעזוב את היישובים שלהם ולעבור לגור בנצרת עלית ?

המחסור בקרקעות המיועדות לבניה ביישובים ערביים, מחסור בתוכניות מתאר מאושרות ביישובים ערביים, אי הפשרת קרקעות לצרכי בנייה ביישובים ערביים, אי הגדלת שטחי היישובים הערביים למרות צמיחת מספר התושבים, מחירי הקרקעות הגבוהים ביישובים ערביים לאור המחסור בקרקעות מאושרות לבניה; פגע ביכולת היישובים הערביים לקלוט עוד תושבים, וגרם לתושבים הערבים לחפש מקום מגורים ביישובים סמוכים, כגון נצרת עלית (לאני-וולדנר, 2016).

מבוא

נצרת עילית הוקמה בחודש דצמבר 1956, על פי חזונו של ראש הממשלה הראשון למדינת ישראל דוד בן-גוריון,כדי לישב את היהודים בגליל וליהד אותו.העיר שנקראה בתחילה “קריית נצרת” ורק לאחר מכן “נצרת עילית” הוכרזה כעיר בשנת 1974, כאשר המטרה היתה להפוך אותה לעיר מחוז. אך השינוי הדימוגרפי שחל בעיר בעשור האחרון, השפיע רבות על אופיה וזאת לאחר כניסת הערבים לעיר בכמויות והרחיב את השסע הלאומי (לאני-וולדנר, 2016).

בשנת 2016 מספר היהודים בנצרת עילית  ירד ל 62% ומספר הערבים עלה ל 24%, שיעור גדול יותר מבחיפה, והסוגיה לעיר מעורבת עלתה על פני השטח, דבר שבעיני היהודים סתר את החזון להקמתה רק כעיר יהודית  (לאני-וולדנר, 2016).

“לא עוד התרפקות על החוק המאפשר לכל אזרח לגור היכן שיחפוץ. זה הזמן לשמור על הבית.” טען ראש העיר דאז שמעון גפסו בשנת 2013.

למיעוט הערבי היום יש ייצוג בעירייה, 3 חברים מתוך 17 הם ערבים, כשאחד מהם מכהן כסגן ללא שכר. יותר מאוחר באה בקשת המיעוט להקמת גן ובית ספר יסודי ערבי בעיר (עת”מ 28159-07-17 ), כאשר העירייה ומשרד החינוך התנגדו, ואז החליט בית המשפט, לקבל את המלצתו לפיה המשיבים יפנו לבחינה מחודשת של צרכי החינוך בעיר.

גפסו שהוא עומד מאחורי כל מלה, ציין כי בעניין התלמידים הערבים, שהטענות לא מוצדקות מכיוון שנצרת עילית ונצרת הן אזור רישום אחד. הוא הוסיף כי “העירייה מספקת הסעות לתלמידים לבתי הספר, לפי קריטריונים של משרד החינוך, אם בעיר נצרת או ביישובים הסמוכים”. לכן לא בית קברות, לא בית ספר ולא מסגד לתושבים הערבים בנצרת עילית.                                                                                          

המסגרת היחידה לשיתוף בין התלמידים היהודים והערבים הינו החינוך הבלתי פורמאלי. בית קק”ל למצוינות הראשון בנצרת עילית נחנך ב-13 במרץ 2018. הבית שוכן במבנה בן שלוש קומות ברחוב עצמון בעיר, ששופץ והפך למבנה חדיש ואטרקטיבי. הפעילות בבית כוללת חיזוק לימודי לתלמידי כיתות י’-י”ב לשיפור הישגי הבגרות. בהתאם לתכנית, הלימודים נערכים בכיתות קטנות, עם מורים מקצועיים וליווי אישי על ידי חונכים. הבית מקדם גם את החינוך הבלתי פורמאלי בעיר, ומקיים פעילות חברתית, הרצאות העשרה, ופעילויות לחיזוק ערכים ולהגברת המעורבות הקהילתית. מנהל בית קק”ל למצוינות בנצרת עילית עומר הרפז מכנה את המקום: האוניברסיטה של הנוער (אתר קק”ל).

ראש העיר המכהן, רונן פלוט של נצרת עילית: “אשנה את שם העיר כדי לבדל אותה מנצרת”. רונן פלוט מעוניין להסיר את “נצרת” משם העיר והסביר כי הסיבה לכך היא הבלבול עם העיר הסמוכה. “התושבים מתקנים ללא הרף את אזרחי ישראל, ומסבירים כי מדובר בשתי ערים נפרדות למרות הסמיכות הגיאוגרפית והשם הדומה”. התושבים בחרו בשם חדש והוא “נוף הגליל” ( אשכנזי, איתיאל, 2019).

מכאן עולות שאלות רבות, מה גרם לתושבים ערבים לעבור לגור בנצרת עלית? איך בפועל חיי השכנות באים לידי ביטוי בחיי היומיומיים – חי שיתוף או רק שכנות גאוגרפית? האם המרקם החדש יצר מאבק דמוגרפי בין ערבים ויהודים?

1.סקירה היסטורית : (נוף הגליל)

הקמתה של נצרת עילית החלה בדצמבר 1956 , על פי חזונו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון, אשר כלל את יישוב הגליל ביהודים. העיר, שנקראה בתחילה “קריית נצרת” ורק לאחר מכן “נצרת עילית”, נבנתה כעיירת פיתוח ויושבו בה עולים מארצות שונות. העיר נבנתה ברובה על אדמות שהופקעו מערביי הסביבה, ביוזמתו של מרדכי שטנר שהיה אחראי על נכסי הנפקדים, דבר שגרם לחיכוכים (לאני-וולדנר, 2016).

בשנת 1974 הוכרזה נצרת עילית כעיר. עם השנים השתנה אופייה הדמוגרפי של העיר. העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים הכפילה את אוכלוסיית העיר וכיום היא נחשבת לאחד ממרכזי “התרבות הרוסית” בישראל. בנוסף, עברו אליה הרבה מאד תושבים מהעיר נצרת הסמוכה. העיר נמצאת על גבול האזור המטרופוליני של נצרת, שהוא גוש של אוכלוסייה ערבית שמרכזו בעיר נצרת, אך מחובר ברצף טריטוריאלי ליישובים ערבים נוספים כיפיע, עילוט, משהד, ריינה וכפר כנא. המתח בין היהודים והערבים התפרץ באלימות מצידם של שני הצדדים באירועי אוקטובר 2000. עם זאת, באירועים אלה, אשר גבו קורבנות בנפש, לא היו נפגעים פיזית באזור נצרת. (לאני-וולדנר, 2016).

חזון מקימי נצרת עילית היה להפוך אותה לעיר המחוז, שתהווה מרכז לכל שוכני הגליל, ולכן שוכנו בה משרדי הממשלה במחוז הצפוני: פרקליטות מחוז הצפון, הסניגוריה הציבורית, לשכת מרשם המקרקעין, מחוז הצפון במשרד הפנים, מחוז הצפון במינהל מקרקעי ישראל, מחוז הצפון במשרד החינוך, ועוד. רבים מן המשרדים ממוקמים ב”קריית הממשלה” על שם יצחק רבין, בה מצוי גם מבנה היכל המשפט, שבנייתו הסתיימה בשנת 1999, המכיל את בית המשפט המחוזי, בית הדין האזורי לעבודה ובית משפט השלום. מאז שנות ה-70 התקיימה הגירה של ערבים לעיר. במאה ה-21 משפחות רבות מהמגזר היהודי נטשו את העיר. בעשור השני של המאה ה-21 החלו להיקלט בעיר עשרות משפחות עולים מקרב בני מנשה (שבאו מהודו). העיר הוקמה ביוזמת הממשלה ויועדה להוות עיר מחוז לכל איזור הגליל . בחורף 1956 התיישבו בעיר 13 משפחות בהרי הגליל התחתון, לא רחוק מנצרת הערבית והיוו עתודה לעיר נצרת עילית, שיועדה גם לקליטת עליה. בשנת 1957 הגיעה למקום קבוצת העולים הראשונה, ואחריה באו עוד גלי עלייה רבים. קצב גידול האוכלוסיה בעיר היה מהיר, ורוב תושביה צעירים. בשנת 1967 היה הגיל הממוצע של ראשי המשפחות 40 שנה וב- 1972 עלה הממוצע ל- 42. (הר-שגיא, עו.1990 ).

תושבי נצרת עילית הם יוצאי אירופה, דרום אמריקה, ארצות המגרב וילידי הארץ. ב- 1963 הוכרה נצרת עילית כמועצה מקומית, ובשנת 1974 קיבלה מעמד של עיריה. בשנת 1976 גרו בה 12,200 תושבים ומספר זה הוכפל לקראת שנת 1988 שבסיומה גרו בעיר 24,900 תושבים מהם 45% עולים והשאר ילידי הארץ (לאני-וולדנר, 2016).

חלק גדול מתושבי העיר התפרנסו ממפעלי התעשייה העיקריים בעיר כגון :

מפעלי התעשייה הצבאית, מפעל תעשיות  רכב, (דודג’) מפעלי טקסטיל, תעשיית מזון, “פרמה”- שרפ ומפעלי מתכת ואלקטרוניקה. כעיר השוכנת בצידה של נצרת הערבית, הכוללת אתרים קדושים לנצרות, פיתחה נצרת עילית ענף תיירות מסוג אחר: הוחל בהקמת בית-מלון, שיתבסס בעיקר על נופה המרהיב הנשקף על פני הסביבה (לאני-וולדנר, 2016).

ביער צרצ’יל  הוקמה אנדרטה, שממנה ניתן גם להשקיף על כל איזור עמק יזרעאל והר תבור. מול מגדל המים ניצבת אנדרטה נוספת לזכר בני נצרת עילית שנפלו בערכות ישראל ועליה רשומים שמותיהם. ליד בית –הכנסת הגדול  הוקמה אנדרטה מיוחדת לזכר חללי מלחמת העולם השנייה , ו-28 המדרגות   העולות   אליה  הן  כמספר  מחנות   ההשמדה  באירופה. שלושה   צבעים   שולטים באנדרטה:  שחור – צער ישראל ואבלו. זהב – הטלאי הצהוב על בגדי היהודים (אתר קק”ל ב’)

תקוות גדולות

תלו בנצרת עילית. הפוליטיקאים חשבו שבאמצעותה ניתן יהיה לשלוט ביישובים הערבים בסביבה ולמנוע את התפתחותם. התושבים שיישבה כאן המדינה שרדו רק דור אחד או שניים. קשה להכות שורשים כשמתבססים על פוליטיקה גזענית ושטחית. החיכוך עם הסביבה גדל, המפעלים נסגרו זה אחר זה ונצרת עילית החלה להתרוקן מתוכן ומתושבים. העלייה הגדולה מרוסיה הכניסה אוכלוסייה חדשה, אך לא לזמן רב. הצעירים נמלטו כשהם מותירים מאחור את הוריהם הקשישים. הדירות שהתפנו נרכשו בידי השכנים מנצרת. אין פלא שראש עיריית נצרת עילית חיפש לאחרונה שם אחר לעיר, וקרא לה ” נוף הגליל “, כדי לנסות ולנתק אותה מהשכנה שבלעה אותה (יוזגוף-אורבך, סופר, 2016).

מ 1963  עד 1973 היתה ב “קריית נצרת” מועצה מקומית, ובשנת 1974 הוכרזה כעיר (לאני-וולדנר, 2016).

ראשי עיריית נצרת עילית מיום יסודה עד יום זה :

מוטקה אלון  –    1977 – 1963

מנחם ארייב  –    2008 – 1977

שמעון גפסו  –     2015 – 2008

לאחר ששמעון גפסו הושעה, באשמת קבלת שוחד, באו :

אלכס גדלקין  –       2015  ( ממלא מקום )

נתנאל טוויטו –  2015 – 2016 ( ממלא מקום)

רונן פלוט    –    מ 2016  עד היום                                                                                                                

1.1 מטרת הקמת העיר נצרת עילית

מטרת העל להקמת העיר נצרת עילית היא : ליישב יהודים בגליל ולייהד אותו. העיר הוקמה בין יישובים ערביים בגליל, ותוכננה להיות עיר מחוז יהודית ומרכזית בגליל. היא שמשה מרכז תעשייה, מסחר ושירותים ליישובי הסביבה. מייסד וחבר גרעין “תורת החיים” בנצרת עילית משה ניומרק ספר לערוץ 7 על המלחמה השקטה בעיר, ומסביר למה השליחות הכי חשובה היום היא דווקא בגליל. “העיר נצרת עילית שקמה לפני 63 שנים ע”י דוד בן-גוריון כמשימה לאומית, כדי לייהד את הגליל נמצאת במצב סכנה.הגענו לעיר לפני כמה שנים והקמנו את גרעין ” תורת החיים “, המונה היום כ- 33 משפחות. המטרה שלנו היא לייהד את העיר ולחזק את התושבים שהתחילו לעזוב”, מסביר נוימרק (ברוך, 2017).

התעשייה מהווה תשתית מרכזית – הן בנפח שהיא תופסת בכלכלת העיר ובחייה והן במיקומה, שכן חלק מאיזורי התעשייה, שהוקמו בעבר מחוץ לעיר, נמצאים היום בסמיכות לשכונות מגורים של העיר שגדלה. בנצרת עילית חמישה אזורי תעשייה : אזורי התעשייה א’, ב’ ו – ג’, אזור תעשייה הר יונה ואזור התעשייה ציפורית שמצפון לעיר. כמאה מפעלים שונים ממוקמים ופועלים באזורי התעשייה. בשנת 1957 הוקם מפעל צ.ד. ( על שם התעשיין בצלאל יעקב דיבליצקי) לייצור שוקולד וממתקים. יותר מאוחר נקנתה החברה והמפעל עמה על ידי שטראוס עלית (שטראוס” התחילה את דרכה ברפת קטנה שהקימו הילדה וריכרד שטראוס לאחר עלייתם מגרמניה). המפעל מעסיק כ- 800 עובדים תושבי העיר והסביבה (לוי, 1997).

איזורי תעשיה אלו, משכו הרבה פועלים ערבים מהכפרים הסמוכים . מסביב לנצרת עילית יש שישה כפרים ערביים : אכסאל, עין מאהל, כפר כנא, משהד, עילוט ורינה. מכפרים אלה הגיעו לנוף הגליל (קודם נצרת עילית), בשנים האחרונות משפחות שחפשו איכות חיים ורוגע. בעיקר ערבים נוצרים שמחפשים להשתלב בחיים היהודיים, וזה יוצר מלחמה שקטה. יש מציאות של מיסיון. זו מציאות לא פשוטה שיש להילחם בה בכל הכוח (לוי, 1997).

נכון לשנת 2017 קיימות בעיר כארבע-עשרה שכונות מגורים יהודיות והן (גולדבלט, 2016) :

1.            שכונת הכרמים.

2.            שכונת פנחס ספיר.

3.            שכונת לוי אשכול.

4.            שכונת גבעת ברק.

5.            שכונת שלום.

6.            שכונת דרומית.

7.            שכונת בן-גוריון.

8.            שכונת רסקו.

9.            שכונת הר-יונה א’.

10.         שכונת הר-יונה ב’.                                                                                                        

11.         שכונת  הר-יונה ג’.

12.         שכונת בנה-ביתך.

13.         שכונת נוף יזרעאל.

14.         שכונת זאב.

יש עוד שכונה בשם, קדמת תבור שהיא בשלבי תכנון.

הרב דב ליאור : יו”ר ועד רבני יש”ע התארח בשבת בעיר הצפונית וקרא לעשות בה “מה שעשינו בחברון”. התוכנית: “ציבור יהודי נחוש יהפוך אותה לאזור של חיים יהודיים מתפתחים, מתחדשים ותוססים”. הרב דב ליאור, יו”ר ועד רבני יש”ע ומבכירי רבני הימין, קורא לציבור לפעול לייהודהּ של נצרת עילית, שלטענתו הייתה תמיד יהודית. הרב ליאור שהה בעיר במהלך השבת כאורח של הגרעין התורני והישיבה הגבוהה הפועלים בה, והשווה את מצבה לזה של בחברון. מדובר בצעד נוסף במהלך רחב יותר שלו ליישוב יהודים בערים המעורבות. הרב דב ליאור התארח בעיר יחד עם עשרות תלמידיו מישיבת ההסדר “ניר” בקרית ארבע. הם השתתפו בתפילות ובשיעורים בבתי הכנסת ברחבי העיר, התארחו לסעודות שבת אצל משפחות מקומיות וקיימו שני אירועים מרכזיים – עונג שבת וסעודה שלישית – בהשתתפות מאות תושבים. במהלך השבת קרא הרב : “לפעול בנחישות למען נצרת עילית יהודית”, והסביר: “בנצרת, בדומה לעיר חברון, נדרש ציבור יהודי נחוש על מנת להפוך אזור שהיה תמיד יהודי וכעת מיושב בערבים, לאזור של חיים יהודיים מתפתחים, מתחדשים ותוססים” (נחשוני, 2009).

דובי שפלר, מנהל ישיבת ההסדר “ניר” בקרית ארבע, סיפר כי נוכחות הבחורים בעיר עוררה התרגשות רבה בקרב הציבור כולו – כולל התושבים החילונים. לדבריו, “שבת זו היא דוגמא לחשיבות חיזוק ישובי הספר והפריפריה. כולנו תקווה לראות את העיר נצרת עילית מתפתחת בעתיד הקרוב, עם ציבור תורני שיגביר את חיי הרוח במקום וימלא אותו בתוכן יהודי”. ” הדרך הנכונה, לפי דעתי, היא דרכו של האצ”ל, שאינו שולל את המאמץ הפוליטי בלי לוותר על אף שעל מארצנו כי שלנו היא. אבל אם אין המאמץ הפוליטי מביא את התוצאות הדרושות, מוכן ללחום בעד ארצנו וחרותנו – שהם המבטיחים את קיום עמנו – בכל האמצעים ובכל הדרכים. וזה צריך להיות דרכו של עם ישראל בימינו אלה: עמידה על שלנו ונכונות לקרב, גם אם במקרים בודדים היא מובילה לגרדום, כי ידוע בעולם שארץ נגאלת בדם (עמית, 2010).

       ערבל לציפוי סוכריות ומסטיקים של בית החרושת עלית

1.2 השינוי הדימוגרפי שחל בעיר ב – 10 השנים האחרונות

הדמוגרפיה של העיר קיבלה פנים אחרות, מאז החלה המלחמה השקטה. הכוונה כאשר הגיעו הערבים וכבשו את העיר ע”י קנית בית ועוד בית. בעשור האחרון היה גידול משמעותי במספר התושבים הערבים בעיר, ולפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ”ס) בשנת -2015 הם היו כמעט רבע (23.1%) מתושביה. בחיפה המוגדת עיר מעורבת, 11% מהתושבים הם ערבים. אבל לחיפה יש היסטוריה ומנהגים שאין לנצרת עילית, ובחיפה אין שום ניסיון להיאבק בנתונים . בנצרת עילית יש יותר מ 2000 תלמידים ערבים, אך אין ולו בית ספר ערבי אחד. אין בה מוסדות דת נוצריים או מוסלמים כמו שיש בחיפה ואפילו לא בית קברות (שפיגל, 2017).

אופטימיות זהירה

 בקליפ חדש, קוראים חברי הגרעין התורני בנצרת עילית ליהודים נוספים לבוא ולהתגורר בעיר. הקליפ מציג את האפשרויות השונות הניצבות בפני המתעניינים השונים, החל בתנועות הנוער השונות, וכלה בבתי הספר האפשריים (לם, 2015).

מהי עיר מעורבת ?  

היא מרחב אורבני שמתגוררות בו קבוצות ממוצא אתני או דתי שונה ואשר קבוצת המיעוט בה היא יותר מ 10% מכלל תושבי העיר. מלבד ההבדלים ביניהן, הקבוצות המתגוררות בעיר חולקות מכנה משותף חשוב – הרצון לחיות במרחב עירוני שיספק להן ולילדיהן את כל צורכיהם, בכלל זה דיור, תעסוקה חינוך ורווחה (Rabinowitz, & Monterescu, 2008).

1.3 השפעת כניסת הערבים לעיר, על אופיה

“מעורבים אך לא שווים”- הערים המעורבות בישראל , בהן חיים זה לצד זה ערבים ויהודים, הן מרחבים בהן מתקיימת מערכת יחסים מורכבת. בדיקה של ייצוג הערבים בתוך המערכת העירונית, מראה על עלייה בייצוג בקרב עובדי העיריות ונבחרי הציבור מצד אחד, אך גם בערים אלו ייצוגם של הערבים עדיין נמוך ביחס לחלקם באוכלוסיה מצד שני (רון, חדאד חאג’-יחיא, 2018).

בישראל חלה בשנים האחרונות, עלייה של ממש בשיעור הערבים המעתיקים את מקום מושבם לערים מעורבות. כיום מעל 10% מהאוכלוסיה הערבית חיים בערים מעורבות – בחיפה, תל-אביב, עכו, יפו, רמלה, לוד, מעלות תרשיחא ובנצרת עילית, וכן בערים מעורבות בהתהוות, כמו כרמיאל ובאר שבע (רון, חדאד חאג’-יחיא, 2018).

סגרגציה על בסיס לאום בערים המעורבות   

 חרף העובדה שהמונח ” עיר מעורבת ” מרמז על שותפות ואינטגרציה בין קבוצות תושבים, בערים המעורבות בישראל שוררת סגרגציה, דהיינו התפלגות לא-שוויונית של היהודים והערבים במרחבים מוגדרים, למשל הפרדה לפי איזורים גיאוגרפיים – לשכונות “ערביות” ושכונות “יהודיות”. ואולם האפשרות לעבור משכונה לשכונה נתונה הלכה למעשה  בעיקר ליהודים, שכן כאשר ערבים מנסים להתמקם בשכונה “יהודית “, הם נתקלים בהתנגדות. יתרה מזו, כדי לוודא שההפרדה הגיאוגרפית תתקיים נבנו בכמה ערים (לא בכולן) חומות בין השכונות. דוגמא לא גיאוגרפית להפרדה, הן מסגרות החינוך הנפרדות ליהודים ולערבים. המחלוקת המספרית מעידה יותר מכל על הדרך שעברה העיר, שהוקמה בראשית שנות החמישים על ההר המתנשא מעל נצרת הוותיקה – העיר הערבית הגדולה בישראל, כחלק ממדיניות ייהוד הגליל. מספר התושבים בעיר כמעט שלא השתנה מאז 1995, אבל הרכב האוכלוסיה השתנה מקצה לקצה . לפני 20 שנה היה שיעור היהודים 87% , ועד כה צנח ל – 63% . בתוך כך, אוכלוסית העיר מזדקנת, גני ילדים נסגרים , כ 5000 מהתושבים עברו את גיל 70, ו 40% מהאוכלוסיה  היו על מידת האטרקטיביות של העיר יכולה להעיד העובדה, שנושאי תפקידים בכירים בעירייה ויועצים המקבלים ממנה שכר לקידום מצבה, מעדיפים להתגורר בווילות שביישובים הכפריים הסמוכים, וכך גם צעירי העיר שיכולים להרשות זאת לעצמם. אחרים עוזבים לעפולה, למגדל העמק, ולחיפה, שבהן יש קצת יותר הזדמנויות חברתיות וכלכליות זמינות, או לכל הפחות תחנת רכבת שמקרבת את ההזדמנויות האלה (רון, חדאד חאג’-יחיא, 2018).

1.4 המבנה החברתי החדש בעיר לאחר כניסת הערבים אלה בכמויות

כמה ערבים מתגוררים בנצרת עילית , )היום נוף הגליל( ? בין ראש העיר המכהן רונן פלוט, לסגנו ושותפו בקואליציית מועצת העיר, ד”ר עואודה שוכרי, יש חילוקי דעות בענין. פלוט טען ב 08.06.2017 כי 16%מ- 40 אלף תושבי העיר הם ערבים, ואילו סגנו דיבר על רבע מהם. המחלוקת בין פלוט יליד מולדובה, לעואודה בן כפר כנא שבגליל, נחשפה השבוע בישיבת מועצה חגיגית, שהתקיימה לרגל מלאות שנה לבחירת ראש העיר והמועצה. ההבדל נובע ככל הנראה מכך, שפלוט חישב את שיעור בעלי זכות ההצבעה בעיר, ואילו ד”ר עואואדה שוכרי מנה את כל הערבים שחיים בנצרת עילית, כולל ילדים מתחת לגיל 18 שנים שאינם בעלי זכות בחירה.”אתה מודד אלקטוראלית, ואני סופר תושבים – כל אחד מסתכל על מה שחשוב לו”, עקץ עואואדה בחיוך (מורן, 2017).

הנתון הבולט בנוגע למהפכה הדמוגרפית שעוברת העיר, הוא מספר התלמידים. 44% מכ- 5100 התלמידים במערכת החינוך העירונית הם ערבים, לפי נתוני משרד החינוך. ואולם מכיוון שאין בעיר בית ספר ממלכתי ערבי, מעט מאוד מהתלמידים הערבים בעיר משולבים במערכת החינוך היהודית, וכל השאר יורדים לומדים בעיר נצרת הערבית. בימים אני מצליח לדחוק את המחשבות, אך איני מצליח לברוח מעצמי בלילות. הראש מתקתק 24 שעות ביממה, בין אם אתה קורא, עובד או ישן. מעבר לכל מציאות ומעשה מנקרת במוחי שאלתו של איוב – מדוע זה קורה בנצרת עילית היהודית? (ידלין,1980).

על כוחם של הערבים  בעיר, תעיד מערכת הבחירות האחרונה. בספטמבר 2016 התקיימו בחירות מקומיות מיוחדות, בעקבות התפטרות ראש העיר הקודם, שמעון גפסו, שהואשם בקבלת שוחד. הבחירה בפלוט הוכרעה בקולות הערבים, וזאת בהוראת מפלגה ערבית מקומית שבראשה עומד עואואדה שוכרי ( הרשימה המשותפת לדו-קיום). בהסכם הקואליציוני שנחתם בין פלוט ועואואדה, קיבלה הרשימה הערבית את סגנות ראש  העיר וראשות הוועדות עתירות הכסף – הנדסה שבראשה עומד עואואדה עצמו, ותעשיה ומסחר. הערבים בקשו איכות חיים ובית ספר. קיקרו אמר: ” אם יש לך גינה וספרייה, יש לך כל מה שאתה צריך” (שפירא,2009).

רונן פלוט, יליד 1955, עלה לישראל בגיל 20 בשנת 1974 ממולדובה, והוא איש ציבור מנוסה. אחרי שמילא תפקידים במנגנון  מפלגת העבודה, והיה אחד המתמודדים ברשימתה לכנסת ה-14, הוא עבר למפלגת ישראל בעלייה וממנה לליכוד. בשנת  2001 , הוא כיהן כמנכ”ל משרד הקליטה, וב- 2009 מונה למנכ”ל המשרד להסברה ותפוצות. מ- 2013 ועד שהחליט להתמודד בבחירות המיוחדות לראשות נצרת עילית שימש מנכ”ל הכנסת. מצד שני, הוצגו בין השאר תוכניות בנייה של שכונות מגורים. מהנדסת העיר, סבטלנה גרמן, דיווחה על תוכניות להקמת 12 אלף יחידות דיור, שמהן כמחצית כבר אושרו, ולתוספת 140 אלף מ”ר שטחי מסחר ותעסוקה. 3300 מהדירות החדשות יוקמו בשכונה שתכנונה התחיל לפני כמה שנים ומיועדת למגזר החרדי (מורן, 2017).

1.5 הייצוג של האוכלוסייה במועצת העיר

הקליטה המאסיבית לא סייעה לריבוי הטבעי של האוכלוסייה היהודית, להפך. מרבית העולים היו מבוגרים או אימהות חד הוריות והעיר הזקינה ביעף. אחוז המבוגרים בה (בני 65 ויותר) עומד על 8.8% , הרבה יותר מהממוצע הארצי, העומד על 5.9% בלבד. במקביל התחילה נטישה של אוכלוסייה יהודית ותיקה, ואת בתיהם של העוזבים התחילו לאכלס תושבים ערבים מהסביבה, רובם בעלי ממון, תהליך שרק האיץ את עזיבת התושבים היהודים (משה-דוד, 2009).

אוכלוסיית נצרת עילית עברה במהלך שני העשורים האחרונים תהליכי שינוי בעוצמות גבוהות:

העיר אופיינה מאז תחילת שנות התשעים בהשתקעות מאסיבית של עולים, בעיקר  יוצאי חבר המדינות, בהזדקנות האוכלוסייה הוותיקה וכניסת אוכלוסיית עולים מבוגרת, בהגירה חיובית הולכת וגדלה של אוכלוסיה ערבית, נוצרים ומוסלמים, שיש בה מגוון של משקי בית חזקים וחלשים, בקליטת יוצאי אתיופיה ובהגירה שלילית בהיקפים גדולים של אוכלוסייה ותיקה יהודית צעירה יחסית. כתוצאה  מכל  אלו  מהווה  היום  נוף – הגליל (קודם – נצרת עילית)  בעלת  פסיפס  אוכלוסייה ייחודי (לאני-וולדנר, 2016) :   

כ – 25%  מהאוכלוסייה היא בגילאי  60  ומעלה. מרבית קבוצה זו מהווים יוצאי ברית המועצות.

כ – 40% מכלל האוכלוסייה בעיר הם עולי שנות התשעים, רובם המכריע מברית המועצות.

כ – 02% מהאוכלוסייה הם יוצאי אתיופיה.

כ – 09% מהאוכלוסייה הם נוצרים שאינם ערבים. רובם יוצאי ברית המועצות.

כ – 24% מהאוכלוסייה הם ערבים, (מתוכם 16% נוצרים, ו8% מוסלמים).

אוכלוסיית העיר בממוצע חלשה מבחינה חברתית כלכלית, אם כי יש בה מובלעות של אוכלוסייה חזקה. מאז הקמתה, העיר שמשה מוקד לא רק לקליטת מהגרים ועולים יהודים, אלא גם מוקד לקליטת תושבים ערבים שהיגרו אליה מיישובים ערבים סמוכים. האוכלוסייה הערבית בעיר גדלה עם השנים, כאשר הגידול הבולט התרחש בראשית שנות השמונים. שיעורם גדל מ 4% בשנת 1974 ל – 10% בשנת 1983.אף ששיעור התושבים הערבים ירד באופן יחסי בשנים 2005 – 1989, בגין קליטת מהגרים יהודים לעיר, הרי שבשני העשורים האחרונים הוא נמצא בעלייה. שיעורם של התושבים הערבים עלה מ 9.7% בשנת 1995 ל – 16.21% בשנת 2014. ידוע כי הנתונים אינם מדווחים על כלל האוכלוסייה הערבית בעיר, שכן משפחות ערביות רבות שומרות על הכתובת הישנה (בעיר נצרת) כדי לאפשר לילדיהן ללמוד ביישוב המוצא, הואיל ואין בנצרת עילית אף לא בית ספר ערבי אחד (לאני-וולדנר, 2016).

חורי סלים הוא הערבי הראשון והיחידי שכהן כחבר במועצת העיר נצרת עילית בשנת 1989, מטעם המפלגה העצמאית ” דו קיום לשלום ולשיוויון” (הר-שגיא,1990).

 אחר-כך עם עליית שיעור האוכלוסייה הערבית, גדל מספר החברים הערביים במועצה לשניים ( עואואדה שוכרי וע’טאס ראאד), והיום הגיע מספרם לשלושה חברים (עודה חביב כנוסף), מטעם מפלגת דו-קיום. שלושה מתוך שבעה עשר חברים, 17.64% מחברי המועצה הם ערבים, כאשר הערבים מהווית 25% מהאוכלוסייה (לאני-וולדנר, 2016).

1.6 בקשת המיעוט הערבי בעיר להקמת בי”ס ערבי וההשלכות

ראש העיר נצרת עילית דאז, שמעון גפסו, התנגד להקמת בית ספר ערבי בתחומי העיר. באחרונה פנו הורים לתלמידים ערביים שגרים בעיר לגפסו, בדרישה להקים מוסד חינוכי ל-1,900 התלמידים הערבים שגרים בנצרת עילית ונאלצים ללמוד בבתי ספר מחוץ לעיר. גפסו השווה את דרישתם לביקור של אריאל שרון בהר הבית בשנת 2000, שהצית את האינתיפאדה השנייה, או לדרישת משה פייגלין להתפלל במקום. “המשותף לכולם הוא שהם מכוסים באדרת האזרחית של שוויון זכויות, אך מאחוריה הצהרה פוליטית לאומנית פרובוקטיבית, שנועדה לפגום בסטטוס-קוו”, כתב גפסו במכתב תגובה לפנייה של הורים ותלמידים ערבים (חורי, 2013).

בפנייה, שהוגשה באמצעות עו”ד אשרף אליאס מהאגודה לזכויות האזרח, נכתב שכ-20% מ-52 אלף תושבי נצרת עילית הם ערבים, ושכ-1,900 תלמידים ערבים לומדים בבתי ספר מחוץ לנצרת עילית, רובם בנצרת הסמוכה. ההורים הבהירו כי לנוכח יכולתם המוגבלת של בתי הספר הממלכתיים בנצרת לקלוט תלמידים מחוץ לעיר, הרוב המוחלט של תלמידי נצרת עילית הערבים נאלץ להשתלב במוסדות החינוך הפרטיים של נצרת, על כל העלויות הגבוהות הכרוכות בכך. “היעדר מסגרות חינוך מתאימות פוגע בזכותם של תושבי העיר הערבים לחינוך נגיש וזמין ולשוויון בהקצאת משאבים ציבוריים ועירוניים”, כתב עו”ד אליאס לגפסו, “כאשר כל הילדים הערבים בנצרת עילית אינם נהנים מחינוך רשמי חינם וזמין בעירם ובשכונותיהם, משמעות הדבר היא שהמשאבים שהרשות המקומית ומשרד החינוך מקצים לחינוכם של הילדים הערבים נופלים בהרבה, עד כדי מבוטלים, מהמשאבים המוקצים לחינוכם של הילדים היהודים”. הפנייה של ההורים התקבלה בעירייה ב-7 בינואר, וראש העיר גפסו שיגר כבר למחרת תשובה שבה הבהיר כי הקמת מוסדות חינוך ערביים בנצרת עילית, כמו הקמת בית עלמין מוסלמי או מסגד, לא יקרו, כל עוד הוא מכהן בתפקיד ראש העיר (חורי, 2013).

 גפסו. “נצרת עילית נוסדה כדי לייהד את הגליל”תומר אפלבאום

“נצרת עילית היא עיר שנוסדה על מנת לייהד את הגליל”, כתב גפסו בתשובתו, “זה ייעודה בימים ההם וזה ייעודה בזמן הזה ואת המשימה הזו אנו חיים יומיום. תושבי העיר ואני בראשם עומדים ברוב עצום מאחורי העיקרון שנצרת עילית חייבת לשמור על תפקידה זה”.. בשיחה עם “הארץ” הדגיש גפסו שהוא עומד מאחורי כל מלה במכתב וציין כי בעניין התלמידים הערבים, הטענות לא מוצדקות מכיוון שנצרת עילית ונצרת הן אזור רישום אחד. הוא הוסיף כי “העירייה מספקת הסעות לתלמידים לבתי הספר, לפי קריטריונים של משרד החינוך, אם בעיר נצרת או ביישובים הסמוכים”. (חורי, 2013).

מנהל המחלקה לזכויות המיעוט הערבי באגודה לזכויות האזרח, עו”ד עאוני בנא, מסר כי “תגובתו הנזעמת של ראש העיר מבטאת גישה מסוכנת ששוללת לא רק את קיומם של מוסדות חינוך ערביים בנצרת עילית, אלא גם את קיומם הלגיטימי של תושבים ערבים בעיר. דרישת ההורים, שילדיהם יתחנכו בעיר מגוריהם, נוגעת לזכות בסיסית ואין אף עיר או ראש עיר שיכולים לשלול אותה. טוב יעשה ראש העיר אם יפעל לקידום הצדק והשוויון בין כלל תושבי העיר” (חורי, 2013).

32 הורים וילדים ערבים מנצרת עילית, יחד עם האגודה לזכויות האזרח ומרכז מוסאוא עתרו לבית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת בדרישה להקים בית ספר ממלכתי ערבי ראשון בנצרת עילית. למרות שבעיר גרים כ-2,600 תלמידים ערבים, רבים מהם נאלצים לנסוע כל יום לנצרת ולכפרים סמוכים כדי לזכות בחינוך הולם, בעוד ששכניהם היהודים לומדים, רובם ככולם, במסגרות חינוך ממלכתיות בעירם. הניסיון להקים בית ספר ערבי בעיר נתקל בסירוב מתמשך ועיקש של עיריית נצרת עילית, המגובה על ידי משרד החינוך. ראש העירייה הקודם, שמעון גפסו, אמר מפורשות שהוא מסרב להקים בית ספר ערבי כדי לא לפגוע בצביון היהודי בעיר (האגודה לזכויות האזרח בישראל, 2019).

בעתירה נטען כי אין מחלוקת בדבר האחריות של רשות מקומית להקמת בתי ספר עבור תלמידי העיר, כפי שקובע חוק לימוד חובה חינם, וכי היעדרו של בית ספר ששפת ההוראה בו היא ערבית פוגעת בזכותם של ילדי העיר הערבים לחינוך, לחינוך בשפת אם ולשוויון. עוד מטען כי בבסיס הסירוב של עיריית נצרת עילית עומדת מדיניות גזענית ומפלה, וכי רשויות מקומיות אחרות בהן מתגוררים תושבים ערבים רבים, כמו חיפה, עכו, לוד, רמלה ותל אביב-יפו לא מתכחשות לחובתן לספק את השירות הבסיסי ביותר לחינוך חינם, ראוי והולם, לכלל תושביהן (האגודה לזכויות האזרח בישראל, 2019).

האגודה לזכויות האזרח עתרה ביום (15.6.2016) לבית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת בדרישה להקים בית ספר ממלכתי ערבי ראשון בנצרת עילית. למרות שבעיר גרים כ-2,600 תלמידים ערבים, רבים מהם נאלצים לנסוע כל יום לנצרת ולכפרים סמוכים כדי לזכות בחינוך הולם, בעוד ששכניהם היהודים לומדים, רובם ככולם, במסגרות חינוך ממלכתיות בעירם. למעשה, יותר משליש מתלמידי נצרת עילית נאלצים לנדוד לעיר אחרת כדי ללמוד (האגודה לזכויות האזרח בישראל, 2019).

באוקטובר 2016 נמחקה העתירה בהסכמת הצדדים, לאחר שבית המשפט חייב את העירייה ואת משרד החינוך לשקול מחדש את עמדתם לגבי הקמה של בית ספר ערבי בעיר, ולאחר שהעירייה הודיעה על הקמת צוות מיוחד בשיתוף עם משרד החינוך שיבחן את הסוגיה. העירייה ומשרד החינוך אמורים היו למסור את עמדתם לתחילת 2017. משרד החינוך מסר את עמדתו רק במאי 2017, ולפיה נצרת עילית נותנת מענה חינוכי הולם לכלל התלמידים. לעמדת המשרד אין צורך בהקמת בית ספר ערבי בעיר, שכן רוב ההורים הערבים מעוניינים שילדיהם ימשיכו ללמוד במסגרות פרטיות בנצרת. עיריית נצרת עילית לא מסרה את עמדתה הרשמית. לפיכך הגישה האגודה ביולי 2017 עתירה שנייה בנושא. דיון בעתירה נקבע ל-26.9.2017. (האגודה לזכויות האזרח בישראל, 2019).

תשובת המדינה : 

“ככלל, משרד החינוך אינו מתערב בהחלטות רשות חינוך מקומי אלא אם נפל פגם מהות

תשובת מנהלת מחוז הצפון ד”ר שמחון אורנה לאגודת זכויות האזרח במדינת ישראל:           

                                                                                                         ד”ר אורנה שמחון

                                                                                                         מנהלת מחוז הצפון

הנימוקים :                                                                                                                               

.

רונן פלוט – ראש עירית נוף הגליל (קודם -נצרת עילית)

מרכז המזון בנצרת עילית , היום “מרכזא” Merkaza

משנת 1950 עד 1988

1.7 השפעת המנהגים הדתיים של המיעוט הערבי בבקשתו להקמת מסגד בעיר

אין להשוות בין חיפה לנצרת עילית כערים החיים בהן ערבים. כי לחיפה יש היסטוריה ומנהגים, שאין לנצרת עילית, ובחיפה אין שום ניסיון להיאבק בנתונים. בנצרת עילית יש יותר מ–2,000 תלמידים ערבים אך אין ולו בית ספר ערבי אחד. אין בה מוסדות דת נוצריים או מוסלמיים כמו שיש בחיפה ואפילו לא בית קברות. שלטי הרחובות אמנם כתובים גם בערבית, לצד עברית, אנגלית ורוסית, וגם באוטובוסים, שחלקם עוברים בנצרת, יש כיתוב בערבית, אבל אתר העירייה כתוב רק בעברית, אנגלית ורוסית. ואמנם יש סגן ראש עיר ערבי, אבל שיעור הערבים בקרב עובדי העירייה הוא 6% במקרה הטוב (שפיגל, 2017).

משה ניומרק, מייסד וחבר גרעין “תורת החיים” בנצרת עילית אומר :

“היום הסכנה הכי גדולה לעם ישראל וארץ ישראל זה הגליל. מסביב לנצרת עלית יש שישה כפרים ערביים ואנחנו חייבים לשמור ולחזק את העיר כיהודית.לנצרת עילית הגיעו בשנים האחרונות משפחות מהכפרים שחיפשו איכות חיים. בעיקר ערבים נוצרים שמחפשים להשתלב בחיים היהודים ןזה יוצר מלחמה שקטה. יש מציאות של מיסיון ורצון לקחת בנות יהודיות. זו מציאות לא פשוטה שאנחנו נלחמים בכל הכוח. מציאות של מיסיון, טמיעה והתבוללות.” (ברוך,2017 ).

חברת הכנסת חנין זועבי (הרשימה המשותפת)  תוקפת את רשימת “האיחוד היהודי” המתמודדת למועצת העיר נצרת עילית וכוללת נציגים מקהילות דתיות וחרדיות. סלוגן הבחירות של הרשימה הדתית כולל את המלים ” נצרת עילית יהודית “, וזועבי זועמת על כך. זועבי אמרה בראיון למקומון “אינדקס” בנצרת עילית : “מי שהקשר שלו  עם הארץ מתוחזק על ידי גירוש, אלימות ותיעוב של העם היליד, מנסה לפצות את האי לגיטימיות הזו על ידי כל מיני אידיולוגיות. גזענות ושלילת הקשר הטבעי שלנו עם המולדת אינו פתרון לחוסר הלגיטימיות של המושג , מדינה יהודית או עיר יהודית.”  (סגל, 2018).

מנחם גנדל , יו”ר רשימת ” האיחוד היודי ” , מסר בתגובה :

“חשוב להזכיר לח”כ זועבי כי בורא העולם נתן את ארץ ישראל כולה לעם ישראל. נצרת עילית עצמה, כידוע, הוקמה ע”י ראש הממשלה דאז דוד בן-גוריון, בשם כל ממשלת ישראל, לשמירה על הגליל יהודי. מי שהשתתפה במשט מחבלי המרמרה ויתר פעולותיה החתרניות מוכרות לכל, ראוי שלא תטיף לנו על גזענות. רשימת האיחוד היהודי בראשותי תמשיך לפעול להבאת משפחות  יהודיות מכל רחבי הארץ והעולם לנצרת עילית ותשמור על העיר יהודית תוך התחשבות שווה בכלל התושבים שומרי החוק”. (סגל, 2018).

“לחנך יהודי משכיל ושומר מצוות, הרואה עצמו אדם נאור, מודע לבעיותיה של המאה העשרים, אך בו בזמן שותף פעיל ויצירתי במסורת בת למעלה מ -4000 שנה .” ( גלבוע, 2011)

1.8  החינוך הבלתי פורמאלי – המסגרת היחידה לשיתוף בין הערבים והיהודים בעיר

בית קק”ל, שהוקם במטרה לקדם מצוינות של בני נוער בפריפריה, נחנך בטקס חגיגי בהשתתפות נשיא המדינה ראובן ריבלין, יו”ר קק”ל דניאל עטר וראש עיריית נצרת עילית רונן פלוט. נשיא מדינת ישראל השתתף היום בטקס חנוכת בית קק”ל למצוינות בנצרת עילית, שמציע לבני נוער יהודים וערבים  בפריפריה העשרה בחינם במגוון תחומים, בדגש על טכנולוגיה. מדובר בראשון מבין עשרה בתים דומים שקק”ל צפויה להקים ביישובי הפריפריה ברחבי המדינה, במטרה לאפשר שוויון הזדמנויות לבני הנוער ולגשר על הפערים שהם מתמודדים איתם אל מול בני גילם במרכז. הקמת הבית הבא צפויה לצאת לדרך בקרוב בקרית מלאכי (אתר קק”ל, 2018).

.

מימין לשמאל: ראש עיריית נצרת עילית רונן פלוט, נשיא המדינה ראובן ריבלין ויו”ר קק”ל דניאל עטר                               

בית קק”ל, שהוא פרויקט משותף לקק”ל ולעמותת יוצאי יחידת 8200 ומורים מצטיינים, יקנה לבני הנוער חוויה לימודית לאחר שעות הלימודים במגוון תחומים, ביניהם משחק “חדר בריחה” לימודי באמצעות משקפי VR מציאות מדומה באנגלית: Virtual reality, ובקיצורVR)  היא סימולציה של סביבה, המתבצעת באמצעות מחשב, קונסולה ייעודית או טלפון נייד, באופן הנותן למשתמש אשליה כי הוא נמצא בסביבה המציאותית אותה מדמה המחשב. מציאות מדומה משמשת לצורכי בידור, ללימוד, ולאימון , אייפד לכל תלמיד, עיצוב בסגנון הייטק וחדר מוזיקה (אתר קק”ל, 2018).

המטרה שמניעה את קידום הפרויקט הינה לפתח מנהיגות מקומית צעירה שתוכל להשפיע ברמה המקומית, ובהמשך גם ברמה הארצית. לפיכך, מוצעים גם לבני הנוער שיעורי תגבור במקצועות הליבה ובמקצועות כמו פיסיקה כימיה ושפות, שיעורי העשרה כמו קורס עיצוב גרפי, קורס שחמט והרצאות העשרה מפי דוברים בכירים בכל הנושאים.   vמבנה תוכנן ברוח צעירה וחדשנית וכולל כיתות לימוד, מעבדת מחשבים, אודיטוריום ומתחם פתוח לפעילות חברתית. קק”ל הקימה את הבית בסיוע ידידיה בעולם, ביניהם בצרפת, משם הגיעה תרומת מהעיזבון של מוריס קמון ממרסיי (אתר קק”ל, 2018).

1.9 רגשות מתחת לשטיח

רגשות שהופכות את העיר לשדה קרב שקט, נאמר :

•             ראש העיר דאז גפסו שמעון שכהן ופרש לסירוגין, בעוד אלה מתושבי העיר המסוגלים לכך נמלטים.

•             עיר שנולדה מתוך מדיניות גזענית של ייהוד וכדי להגביל את פיתוח העיר הערבית נצרת

•             מקרה נצרת עילית יכול בקלות להיות מקרה מדינת ישראל.

•             ברגע שהערבים נכנסו, התחילה ההתדרדרות.

•             הגרעינים היהודיים מתרבים, הערבי – לסוריה, משם באו. אפשר גם לברלין. נצרת עילית יהודית לנצח.

•             הערבים תמיד יהיו לך עצם בגרון כל ימי חייך.

אמרות המדליקות את השטח והופכת אותו לא נוח, במקום למקום מגורים נאה.

 האוויר בנצרת עילית אכן משובח, אבל בריזה קיצית, נעימה ככל שתהיה, לא תפזר את העננה הכבדה שרובצת מעל העיר בשנים האחרונות, שבהן עלתה לכותרות בעיקר בהקשרים של שחיתות שלטונית וגרגרנות פוליטית. את המחיר משלמים כל התושבים, אלו שגרים בעיר. על פי ההערכות, בעשור האחרון עזבו את נצרת עילית כעשרת אלפים תושבים. רק גידול טבעי וכניסה של אוכלוסייה ערבית מיתנו מעט את הצטמקות העיר, המונה כיום כ–41 אלף תושבים. למען ההגינות, תהליכים אלו לא החלו בימי פרשיות גפסו, אך הכאוס השלטוני  בוודאי לא סייע לשיפור השירותים לתושב (הילו,2016).

1.10 שינוי שם העיר

להתראות נצרת עילית, זו הייתה  תוכניתו של ראש העיר לשעבר גפסו שמעון, לייהוד העיר ובלימת ההתיישבות הערבית בעיר. קישוט הרחובות במגני דוד ובחנוכיות ענקיות. רמזים לא דקים לכיוון התושבים הערבים, שיחפשו להם בית אחר. המהלך לשינוי שמה של העיר הגלילית עולה שלב. הוועדה הציבורית גיבשה רשימה ממנה ייבחר שמה החדש. אחרי אישור הוועדות השונות, השם יוחלף במסגרת משאל בין התושבים. בין השמות שעלו לגמר – “נוף הגליל”, “נווה עילית” ו”קריית הגליל”. היוזמה לשינוי שמה של נצרת עילית עולה מדרגה, זאת למרות מחאות חברי הכנסת הערבים. הוועדה הציבורית לבחירת שם חדש לעיר המליצה על רשימה סופית ממנה ייבחר שמה החדש של העיר, וכוללת חמישה שמות בלבד: “נוף עילית”, “נוף הגליל”, “נופי עילית”, “נווה עילית” ו”קריית הגליל”. (משה-דוד, 2009).

הוועדה הציבורית לבחירת השם החדש מורכבת מ-21 תושבים שמייצגים את כלל הגילאים, הקהילות, העדות, התרבויות והזרמים השונים בעיר נצרת עילית, ציינו בעירייה. הוועדה, שבראשה עומדת מנכ”לית העירייה, חוה בכר, התכנסה אתמול (ראשון) ודנה בכ-200 שמות שהונחו על שולחנה, מרביתם הוצעו על ידי תושבי העיר באמצעות האתר ועמוד הפייסבוק העירוני.  “חלק גדול מהשמות חזרו על עצמם כך שבסך הכל נשארו 90 שמות שמרביתם וריאציות שונות למילים עילית, גליל ונופים”, אמרה בכר וציינה את ההיענות הגבוהה של התושבים (אשכנזי, 2018).

ראש העיר נצרת עילית: “אשנה את שם העיר כדי לבדל אותה מנצרת”. רונן פלוט מעוניין להסיר את “נצרת” משם העיר והסביר כי הסיבה לכך היא הבלבול עם העיר הסמוכה. “התושבים מתקנים ללא הרף את אזרחי ישראל, ומסבירים כי מדובר בשתי ערים נפרדות למרות הסמיכות הגיאוגרפית והשם הדומה.” שמה של נצרת עילית ישונה והשם “נצרת” לא יופיע עוד בשם העיר – כך הודיע רונן פלוט, ראש עיריית נצרת עילית. פלוט, שהודיע על שינוי השם בסוף השבוע האחרון, הסביר את הצעד בכך ש”אם במשך 62 שנים אזרחי ישראל לא קלטו את ההבדל, אין מנוס אלא להחליף שם. במקום לתקן את כולם כל הזמן, צריך לתקן את הטעות פעם אחת ולתמיד, להעניק לנצרת עילית שם שמבדל אותה מנצרת, שם שיתחבר למהפכת ההתחדשות שמתחוללת בעיר בשנתיים וחצי האחרונות, וימתג אותה בזהות החדשה”. (אשכנזי, אדמקר, 2019).

נצרת עילית הוקמה בשנת 1956 ועל פי החלטת ראש הממשלה, דוד בן גוריון, הישוב החדש נקרא אז בשם “קריית נצרת”. בהמשך הפך שם היישוב לנצרת עילית. בעיר טוענים כי ב-62 השנים שחלפו מאז, שתי הערים, נצרת ונצרת עילית, סובלות מבלבול בין השמות. לדברי פלוט, “נצרת היא העיר הערבית הגדולה בישראל ונצרת עילית היא העיר היהודית הגדולה בגליל. אנחנו חיים בשכנות מצוינת אבל מדובר ברשויות נפרדות עם זהות וצביון שונים לחלוטין”. בעירית נצרת עילית אמרו כי “התושבים מתקנים ללא הרף את אזרחי ישראל, בעיקר תושבי המרכז ותל אביב, ומסבירים כי מדובר בשתי ערים נפרדות לחלוטין, למרות הסמיכות הגיאוגרפית והשם הדומה (אשכנזי,2018).

השפעת ההגירה הערבית על אופי העיר נצרת עילית (נוף הגליל)

סיכום ודיון

חזון הקמת נצרת עילית כעיר יהודית בגליל, צריך להגדיר את מטרותיו בהתאם לסביבה. הגדרת המטרות היא גורם חשוב מאוד בקביעת המשך הדרך. החזון הוא מצפן המתווה את הנתיב שבו מתקדם פיתוח העיר, על פי המטרות שהוגדרו. הוא מהווה אמת מידה לבחינת הדרך, ומדריך ומנחה את האחראים והתושבים בעיר, ומשמש אמת מידה להצלחותיהם  ולמה שטעון תיקון. הקהילה היהודית, קהילת המוצא של העיר, מתקיימת בתוך אזור המוקף כפרים ערביים והעיר נצרת שהיא העיר הערבית הגדולה במדינה. לכן הקהילה  הושפעה מתהליכים חברתיים והשלכות על הלכי הרוח בחברה היהודית, וכתוצאה מכך צריך לבדוק את החזון ואולי לשנותו (לאני-וולדנר, 2016).

האם ניתן היה להמשיך את פעילותה של העיר, לו נשמרה הדבקות בחזון ?

אני חושבת שלא ניתן להתנבא, אך הדבר אפשרי כעיר מעורבת כמו יתר הערים המעורבות בישראל, כגון : חיפה, עכו, לוד, רמלה, כרמיאל, תל-אביב יפו, ירושלים, נווה שלום, מעלות תרשיחא, יערה, באר שבע (2% ערבים), ועפולה. בישראל המונח עיר מעורבת מתייחס לעיר שבה חיים יהודים וערבים. ברוב היישובים בישראל אפשר לאפיין את האוכלוסייה כיהודית או כערבית, ולפעמים יש אפילו הפרדה פנימית בתוך הקהילות בין תת-קבוצות שונות. ההפרדה נובעת מכמה סיבות: אורח חיים שונה במידה משמעותית, מתח בין הקהילות עקב הסכסוך הישראלי-ערבי וגם מדיניות מכוונת (אם כי לא רשמית) של רשויות המדינה שמעודדת הפרדה בין הקהילות.  על אף כל זאת, יש קבוצה של ערים מעורבות, אם כי גם בהן יש נטייה ליהודים ולערבים לחיות בשכונות נפרדות. בכל אחת מהערים המעורבות רוב האוכלוסייה היא יהודית, ושיעור הערבים בין תושבי העיר נע בין אחוזים בודדים לשליש. בתקופת המנדט הבריטי היה המצב שונה – ברובן רוב האוכלוסייה הייתה ערבית, ובכמה מהן כמעט שלא הייתה אוכלוסייה יהודית (רון, חדאד חאג’-יחיא, 2018).

השינוי בהרכב האוכלוסייה קרה בעקבות הנטישה ההמונית של התושבים הערבים במהלך מלחמת העצמאות מחד, ויישוב עולים חדשים בערים האלה לאחר קום מדינת ישראל מאידך. בשנים האחרונות נוצרו ערים מעורבות חדשות, בעיקר בצפון הארץ, עקב מצוקת דיור ביישובים הערביים ותהליכי עיור שמתחוללים במגזר הערבי – תהליכים אלה מביאים להגירה פנימית של ערבים לערים יהודיות חדשות שנבנו במהלך שנות ה-60 בסמוך ליישובים ערביים (רון, חדאד חאג’-יחיא, 2018).

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מפרסמת נתונים על הרכב האוכלוסייה בכל יישוב בישראל, בין היתר שיעור היהודים ושיעור הערבים ביישובים השונים, ושיעורם של בני דתות שונות באוכלוסיית היישוב. ברישומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מסווג כל יישוב לפי דת (יישוב יהודי, מוסלמי, נוצרי, דרוזי ועוד). יישובים שבהם חיים בני דתות שונות מוגדרים כיישובים מעורבים. היישוב בעל אוכלוסיית המיעוט הקטנה ביותר שעדיין נחשב יישוב מעורב הוא תל אביב יפו שבו שיעור היהודים הוא כ-92% והיתר בני דתות אחרות (רון, חדאד חאג’-יחיא, 2018).

החל משנת 2018 גרים בעפולה ערבים מוסלמים כחלק מזכייתם במכרז קרקעות בעיר, בנוסף מועסקים מאות מערביי ישראל הגרים בכפרים הסמוכים בעבודות נרחבות בעיר, מרביתם מועסקים במרכז הרפואי העמק שמשרת את ערביי האזור וחלק גדול ממטופלי ורופאי הבית חולים ערבים, בנוסף מסמל מרכז רופאי העמק דו-קיום כאשר הוקם בשנת 2008 בבית חולים מסגד למטופלים המוסלמים שהיוו רוב בבית החולים, תחילה התנגדו תושבי העיר לזה אך מאוחר יותר החליטה הנהלת בית החולים להקים את המסגד בכל מקרה על מנת להדגיש את הדו-קיום בין ערבים יהודים בעפולה ובפרט במרכז הרפואי (רון, חדאד חאג’-יחיא, 2018).

כדי להתמודד עם המציאות בעיר, זה מתחיל בחינוך ומכיתה א’. “אבא היה נוהג להתחיל ללמד בכיתה א’, ממשיך עד כיתה ד’ וחוזר לכיתה א’. כששאלתיו פעם מדוע איננו ממשיך עד כיתה ח’ (ודחה הצעה כזו, כשנתבקש לכך), השיב לי : מה שלא הספקתי להקנות לילד עד גיל 10 , לא אספיק יותר” (ידלין,1980 ).

מסקנה על המאבק בין דמוקרטיה לציונות בישראל מבחינת החוק מותר לערבים לקנות בערים מעורבות וגם בנוף הגליל “נצרת עילית” שזה מוכיח את הדמוקרטיה בישראל והאופי הדמוקרטי של המדינה. כאן אפשר להגיד שהציונות לא נצחה את הדמוקרטיה במדינת ישראל וביחוד במקרה של נוף הגליל “נצרת עילית”. השיני הדמוגרפי בעיר קשור בראש ובראשונה להיעדר פתרונות עירוניים מודרניים לאוכלוסייה הערבית בגליל. הקמת ערים ערביות ופיתוח שכונות לבני מעמד הביניים בערים הערביות הקיימות (יוזגוף-אורבך, סופר, 2016).

מה עושים בנוף הגליל ( נצרת עילית), כדי למנוע ערבים מלגור בעיר נוף הגליל?

בנוף הגליל ההתנגדות הייתה מתחת לשטיח לא רוצים ערבים, אך לא עשו משהו רשמי כמו הפגנות או שינוי החוק העיוני למשל שאסרו מכירת בתים לערבים בצורה רשמית. אפשר להגיד שהייתה העלאת מחירים במכירת בתים לערבים (יוזגוף-אורבך, סופר, 2016).

סיכום אישי :

שרציתי לבנות בית בנצרת היה קשה להוציא היתר ורישיון בנייה לעוד קומה בבית המשפחה ולכן חשבתי וחיפשתי לקנות בית בנוף הגליל, שזה מבחינה כלכלית עולה הרבה כסף ביחס לנצרת.

המקרה הזה דוגמא לחוויה אישית שממחישה את הסיבות של משפחות ערביות הבאות לגור בנוף הגליל ולעזוב את נצרת.

ביבליוגרפיה

אינדקס העמק והגליל, (2019).

אשכנזי, א’ (2018). בנצרת עילית קבעו: זו הרשימה ממנה יבחר שמה החדש של העיר. אתר וואלה. https://news.walla.co.il/item/3206168

אשכנזי, א’, אדמקר, ו’ (2019). שם העיר ישונה: משרד ראש הממשלה אישר את בקשת עיריית נצרת עילית. אתר וואלה. https://news.walla.co.il/item/3217772

אשכנזי, א’, איתיאל, י’ (2019). התושבים הכריעו: שמה של נצרת עילית יוחלף לנוף הגליל. אתר וואלה. https://news.walla.co.il/item/3243120

אתר קק”ל. בית קק”ל למצוינות בנוף הגליל (נצרת עילית). http://www.kkl.org.il/kkl-jnf-and-the-community/kkl-houses/natzrat-illit/

אתר קק”ל ב’. יער בית קשת. http://www.kkl.org.il/forestsearch/beit_keshet_forest.aspx

אתר קק”ל, (2018). בית קק”ל למצוינות הראשון נחנך בנצרת עילית. אתר קק”ל. http://www.kkl.org.il/new_in_kkl/bet-kkl-natzrat-ilit-inaguaration.aspx

ברוך, ח’ (2017). המטרה: לייהד את נצרת עלית. אתר ערוץ 7.

גולדבלט, ר’, אומר, י’ (2016). התפרוסת המרחבית של האוכלוסייה הערבית ב”ערים המעורבות” בישראל: ניתוח באמצעות שיטת “תחביר המרחב”. אופקים בגאוגרפיה, 89: 114-132.

האגודה לזכויות האזרח בישראל, (2019). להקים בית ספר ערבי ראשון בנצרת עילית. האגודה לזכויות האזרח בישראל. https://www.acri.org.il/single-post/207

הר-שגיא, א’ (1990). האנציקלופדיה לשלטון המקומי בישראל – עיריות, הר-שגיא, באר-שבע. עמ’ 321-315.

חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. https://www.nevo.co.il/law_html/Law01/184_001.htm

חורי, ג’ (2013). ראש העיר נצרת עילית מתנגד להקמת בית ספר ל-1,900 תלמידים ערבים בעיר. אתר הארץ. https://www.haaretz.co.il/news/education/1.1908827

ידלין, א’ (1980). עדות. הוצאת עידנים, ירושלים. עמ’ 90.

יוזגוף-אורבך, נ’, סופר, א’ (2016).  בין ייהוד לאיבוד הגליל. קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה אוניברסיטת חיפה.

לאני-וולדנר, א’ (2016). נצרת עילית – שני עשורים של שינוי. משרד הכלכלה.

לוי,ש’ (1997). שטרואס סיפור של משפחה ותעשייה, כתר. מושב בן-שמן.

לם, ע’ (2015). היהודים בנצרת עילית נלחמים על זהות העיר. ערוץ 20. https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4660891,00.html

מורן, מ’ (2017). נצרת עילית החדשה תצטרך להתמודד עם המציאות של נצרת עילית הישנה. אתר דה מרקר. https://www.themarker.com/realestate/1.4159331

משה-דוד, א’ (2009). להתראות נצרת עלית: התוכנית של שמעון גפסו לייהוד העיר. אתר מקור ראשון. https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/54/ART1/964/624.html

נחשוני, ק’ (2009). הרב דב ליאור : “לייהד את נצרת עילית”. אתר ווינט. https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3752529,00.html

סגל, ש (2018). נצרת עילית יהודית? הסלוגן שעצבן את הח”כית מהרשימה המשותפת. חדשות היהדות החרדית. https://www.jdn.co.il/breakingnews/1042249/

עמית, ג’ (2010). בעוז ובהדר. בית מודן. 

רון, ע’, חדאד חאג’-יחיא, נ’ (2018). מעורבים אך לא שווים. המכון הישראלי לדמוקרטיה. https://www.idi.org.il/parliaments/24572/24579

שפיגל, נ’ (2017). בלי בית ספר או בית קברות לתושביה הערבים, נצרת עילית היא עיר מעורבת בהכחשה. אתר הארץ.

שפירא, ח’ (2009). על הדברים החשובים באמת. כנרת, זמורה ביתן.

שרביט-ברוך, פ’ (2018). חוק הלאום והשלכותיו – האם הדמוקרטיה הישראלית נמצאת בסכנה?. המרכז לחקר ביטחון לאומי. מבט על, גיליון 1080 ,31 ביולי 2018.

Lavie, A. (2018). Integrating the Arab-Palestinian Minority in Israeli Society: Time for a Strategic Change. Institute for National Security Studies.

Nakhala, D. (2012). Shackled at home: The Palestinian minority in Israel. european parliament.

Rabinowitz, D. & Monterescu, D. (2008). Reconfiguring the “mixed town”: Urban transformations of ethnonational relations in Palestine and Israel. International Journal of Middle East Studies. 40. 195 – 226. 10.1017/S0020743808080513.