Skip to content

סמינריון- השפעת פעילות גופנית על ילדים בעלי הפרעת קשב וריכוז

להצעת מחיר ללא התחייבות לכתיבת סמינריון צרו קשר:

>>צור קשר<<

מחקר- תרומת הפעילות גופנית לילדים עם הפרעת קשב והיפראקטיביות

מגישה: אתי דוח

תאריך:

תקציר

מטרתה של עבודת מחקר זו הייתה לבדוק את התרומה של פעילות גופנית להפחתת התסמינים של הפרעת קשב והיפראקטיביות. הרציונל המחקרי היה שהפעילות הספורטיבית, בעיקר זו שמבוצעת באופן חברתי וקבוצתי, משפיעה לטובה על הילדים מבחינות שונות, כמו למשל מבחינה קוגניטיבית, מבחינה חברתית, ומבחינה פיזית, ולכן היא עוזרת להפחית את התסמינים של ההפרעה.

הספרות המחקרית מעידה על כך שישנם הטבות רבות לפעיות גופנית אצל ילדים בעלי הפרעה זו, ושהספורט יכול להוות דרך ראויה לטיפול בהפרעה. עוד מראה הספרות המחקרית שהטיפול באמצעות הספורט נעשה בצורה מיטבית כאשר הוא משולב עם שיטות אחרות לטיפול, כמו למשל שילוב עם טיפול תרופתי.

המסקנה העיקרית של המחקר היא שהפעילות הגופנית מהווה דרך טובה ויעילה לטיפול בהפרעת קשב והיפראקטיביות, ושיש לשלב אותה ביחד עם שיטות טיפול אחרות על מנת להשיג תוצאות מיטביות בטיפול בהפרעה. בנוסף לכך, יש לקחת בחשבון שכל מקרה הוא שונה, ושיש לבחון את מצבו הייחודי של הילד, ולהתאים לו את הטיפול הטוב ביותר עבורו.

תוכן עניינים

1. מבוא. 4

2. סקירה. 6

1.2. הפרעת קשב והיפראקטיביות. 6

1.1.2. תסמינים. 7

2.1.2. אבחון 9

2.2. פעילות גופנית אצל ילדים. 9

3.2. השפעת פעילות גופנית על ילדים בעלי הפרעת קשב וריכוז 11

1.3.2. ההטבות של פעילות גופנית על ילדים עם הפרעת קשב וריכוז 14

2.3.2. איזה סוג פעילות גופנית הכי טוב להפרעת קשב וריכוז? 18

3. סיכום ודיון 20

4. ביבליוגרפיה. 23

1.מבוא

מטרתו של מחקר זה היא לבדוק את התרומה של הפעילות הגופנית להפחתת הסימפטומים של הפרעת קשב וריכוז. פעילות גופנית היא כל פעילות גופנית המשפרת או שומרת על כושר גופני ובריאות כללית. היא מבוצעת מסיבות שונות, בכדי לסייע לגדילה ולשיפור כוח, מניעת הזדקנות, התפתחות השרירים ומערכת הלב וכלי הדם, שיפור של כישורי הגוף, ירידה במשקל או שמירה עליו, שיפור כללי בבריאות, וגם להנאה. הפרעת קשב וריכוז היא בעיה נוירו-התפתחותית שקיימת אצל ילדים ומבוגרים, ידוע בספרות המחקר שפעילות גופנית יכולה להשפיע לחיוב על המצב הפיזי והנפשי של האדם. הפרעת קשב וריכוז היא הפרעה נפוצה יחסית, ורבים מהילדים במדינות שונות סובלים ממנה, עם שכיחות של כ 12 אחוזים באוכלוסיית הילדים. ההפרעה כולה לפגוע באורח חייו של הילד, ולהשפיע עליו במסגרות שונות, כמו המסגרת החברתית, המשפחתית והחינוכית (Martinez-Badía, & Martinez-Raga, 2015).

פעילות ספורטיבית, במיוחד כזו הדורשת שליטה עצמית ושליטה בכישורים, היא טובה במיוחד לילדים שסובלים מהפרעת קשב וריכוז. ילדים יכולים לשפר את הריכוז שלהם על ידי למידת מיומנויות מהספורט, וזה יכול לתת להם פורקן פיזי לאנרגיה עודפת. ילדים רבים לומדים משמעת עצמית, ריסון עצמי וכבוד לעצמם ולאחרים במסגרת המשחק או הפעילות הספורטיבית. ספורט שמתגמל את העבודה הקשה של שליטה במיומנויות, כמו למשל אומנויות לחימה, יכול להעניק לילדים תחושה של הישג וללמד אותם לשלוט בעצמם ובהתנהגותם בצורה יותר טובה (רייט, 2012).

ולכן שאלת המחקר היא מה מאפיין את תרומת הפעילות הגופנית על תלמידים בעלי הפרעת קשב וריכוז, וכיצד היא עוזרת להם לתפקד יותר טוב ? הרציונל המחקרי הוא שפעילות גופנית היא פעילות חיובית וטובה לכל הילדים, במיוחד אם זאת פעילות גופנית שכוללת אינטראקציה חברתית ומשחק קבוצתי. אינטראקציה חברתית כזאת יכולה להועיל במיוחד לילדים בעלי הפרעת קשב וריכוז, משום שהיא נותנת להם את ההזדמנות לתקשר עם אחרים במסגרת שהיא נוחה, ובמצב שבו התסמינים של ההפרעה שלהם הם מופחתים, והיא נותנת להם הזדמנות לתרגל את היכולות החברתיות שלהם. בנוסף לכך, הפעילות הספורטיבית יכולה להשפיע על הערכים ואורח חייו של הילד לטובה, והיא אף יכולה להשפיע על התפתחותו הקוגניטיבית, שהיא חשובה במיוחד בגיל הילדות. בכדי לבדוק את שאלת המחקר נסקור את מחקרי העבר שבדקו את הנושא, הסקירה תהיה שיטתית, ומכך נגיע למסקנה כיצד הפעילות הגופנית מטיבה עם ילדים בעלי הפרעת קשב וריכוז.

תרומתו הייחודית של מחקר זה היא שהוא בודק את התרומה הייחודית של סוגים שונים של פעילויות ספורטיביות שונות על הפרעת קשב וריכוז, ואת ההשפעה של שילוב הפעילות הגופנית עם תרופות להפרעת קשב וריכוז, על ההפרעה והפחתת הסימפטומים.

2.סקירה

1.2.הפרעת קשב והיפראקטיביות

הפרעת קשב וריכוז (ADHD) היא הפרעה נוירו-התפתחותית המתפתחת אצל חלק ניכר מהילדים בגיל בית הספר, כ 12 אחוז מאוכלוסיית הילדים, והסימפטומים ממשיכים לבגרות ביותר משלושה רבעים מהמקרים. הפרעת קשב וריכוז מאופיינת ברמות בלתי הולמות מבחינה התפתחותית, של חוסר תשומת לב, אימפולסיביות והיפראקטיביות. ילדים עם הפרעת קשב וריכוז יכולים להצליח מאוד בחיים, עם זאת, ללא זיהוי וטיפול הולם, הפרעות קשב וריכוז עשויות להיות בעלות השלכות חמורות, כולל כישלון בבית הספר, לחץ ושיבוש משפחתי, דיכאון, בעיות בזוגיות, שימוש בסמים, עבריינות, פציעות, תאונות וכישלון בעבודה. זיהוי וטיפול מוקדמים הם חשובים ביותר (רייט, 2012).

מדע הרפואה תיעד לראשונה ילדים שמפגינים חוסר תשומת לב, אימפולסיביות והיפראקטיביות בשנת 1902. מאז, ההפרעה קיבלה שמות רבים, כולל תפקוד מינימלי של המוח, תגובה היפרקנטית בילדות והפרעת קשב וריכוז עם או בלי היפראקטיביות. עם מערכת הסיווג של המדריך האבחוני והסטטיסטי, המהדורה החמישית (DSM-5), שמה של ההפרעה שונה להפרעת קשב וריכוז או ADHD באנגלית. השם הנוכחי משקף את החשיבות של ההיבט הלא קשוב של ההפרעה, כמו גם את המאפיינים האחרים של ההפרעה כמו היפראקטיביות ואימפולסיביות (Martinez-Badía, & Martinez-Raga, 2015).

ילדים עם הפרעת קשב וריכוז חווים לעיתים קרובות עיכובים בתפקוד עצמאי ועלולים להתנהג באופן צעיר יותר מבני גילם. ילדים רבים המושפעים מהפרעת קשב וריכוז עלולים לסבול מעיכובים קלים בשפה, במיומנויות המוטוריות או בהתפתחות החברתית, שאינם חלק מהפרעות קשב וריכוז אך לרוב מתרחשים יחד. הם נוטים להיות בעלי סיבולת תסכול נמוכה, קושי לשלוט ברגשותיהם ולעתים קרובות חווים שינויים תכופים במצב הרוח (Dyck, & Piek, 2014).

ילדים עם הפרעות קשב וריכוז נמצאים בסיכון לבעיות שעלולות להיות חמורות בגיל ההתבגרות והבגרות: כישלון או עיכובים בלימודים, בעיות נהיגה, קשיים עם בני גילם ובמצבים חברתיים, התנהגות מינית מסוכנת ושימוש בסמים. יתכנו התנהגויות שליליות חמורות יותר עם מצבים שונים כמו הפרעת התנגדות אופוזיציונית או הפרעת התנהגות. בנות מתבגרות עם הפרעות קשב וריכוז נוטות יותר להפרעות אכילה מאשר בנים. הפרעת קשב וריכוז נמשכת מילדות ועד גיל ההתבגרות ברוב המכריע של המקרים, אם כי ההיפראקטיביות עשויה להצטמצם בעוצמתה עם הזמן (ברב, אומר, וברגר, 2019).

בני נוער עם הפרעות קשב וריכוז מהווים אתגר מיוחד. בשנים אלו הדרישות האקדמיות ומהחיים גוברות. בנוסף לכך, נערים אלו מתמודדים עם נושאים של מתבגרים טיפוסיים כמו מיניות מתעוררת, ביסוס עצמאות, התמודדות עם לחץ עמיתים ואתגרי החיים. בבגרות המוקדמת, הפרעת קשב וריכוז עשויה להיות קשורה לדיכאון, מצבי רוח משתנים או הפרעות התנהגות ושימוש בסמים. מבוגרים עם הפרעת קשב וריכוז מתמודדים לעיתים קרובות עם קשיים בעבודה ובחייהם האישיים והמשפחתיים הקשורים לתסמיני ההפרעה. לרבים יש ביצועים לא עקביים בעבודה או בקריירה שלהם, הם מתקשים באחריות היומיומית, חווים בעיות ביחסים, ועלולים להיות בעלי תחושות כרוניות של תסכול, ואשמה (Carr, 2015).  

אנשים הסובלים מהפרעת קשב וריכוז עלולים להתקשות בשמירה על קשב לאורך זמן, תפקודים ביצועיים, וזיכרון עבודה. לאחרונה התגלו אצל אנשים אלה קשיים בתפקודים קוגניטיביים ביצועיים, המהווים גורמי מפתח המשפיעים על ההצלחה בלימודים ובקריירה. תפקוד ביצועי הוא היכולת של המוח לתעדף ולנהל מחשבות ופעולות. יכולת זו מאפשרת לאנשים לשקול את ההשלכות ארוכות הטווח של מעשיהם ולהנחות את התנהגותם לאורך זמן בצורה יעילה יותר. אנשים שיש להם בעיות בתפקוד ביצועי עשויים להתקשות בהשלמת משימות או לשכוח דברים חשובים (ברב, אומר, וברגר, 2019).

1.1.2.תסמינים

בדרך כלל, תסמיני הפרעות קשב וריכוז מופיעים לראשונה בילדות המוקדמת. על פי מדד האבחון- DSM-5, מספר סימפטומים נדרשים להיות נוכחים לפני גיל 12, על מנת שהילד יאובחן כלוקה בהפרעה. הורים רבים מדווחים על פעילות מוטורית מוגברת במהלך גיל הינקות, אך קשה להבדיל בין תסמיני קשב וריכוז לבין אימפולסיביות, חוסר תשומת לב והתנהגות פעילה האופיינית לילדים מתחת לגיל ארבע. בעת האבחנה, ילדים צריכים להראות שישה תסמינים או יותר של ההפרעה. מתבגרים בני 17 ומעלה ומבוגרים צריכים להראות לפחות חמישה מהתסמינים. ה- DSM-5 מפרט שלוש סוגי תסמינים של הפרעת קשב וריכוז – קשב, היפראקטיביות, ואימפולסיביות (Epstein, & Loren, 2013).

הפרעת קשב וריכוז המבוססת על קשב, היא תת סוג של הפרעת קשב והיפראקטיביות שלעתים קרובות מתבטאת כטווח קשב מוגבל, קלות בהסחת דעת, שכחה או דחיינות. אנשים עם הפרעות קשב וריכוז המבוססת על קשב עושים טעויות רשלניות משום שהם מתקשים לשמור על מיקוד, לעקוב אחר הוראות מפורטות ולארגן משימות ופעילויות. הם מוסחים בקלות על ידי גירויים חיצוניים, ולעתים קרובות מאבדים דברים. הם עשויים להשאיר פרויקטים לא גמורים ונראה שהם לא מקשיבים כאשר מישהו מדבר אליהם. כל אלה הם תסמינים של הפרעת קשב וריכוז מסוג קשב, והם אינם פגמים אישיים (Fredriksen, Dahl, Martinsen, Klungsoyr, Faraone, & Peleikis, 2014).

ילדים עם הפרעת קשב וריכוז לא קשובה עשויים לבהות בשקט בדבר מה, כשמדברים אליהם או כאשר הם מבצעים משימה. התנהגות “מרחפת” זו עשויה להתפרש כעצלנות או אדישות. התסמינים של הפרעות קשב וריכוז לא קשובות, הם הרבה פחות מזוהים על ידי ההורים, המורים ואנשי המקצוע הרפואיים, ולעתים נדירות הם מקבלים את הטיפול הדרוש להם. זה מוביל לתסכול אקדמי, אדישות ובושה שיכולים להימשך כל החיים (גולדשמידט, 2013).

ילדים עם הפרעות קשב וריכוז היפראקטיביות אלה עם מופע ההיפר מרגישים צורך בתנועה מתמדת. לעתים קרובות הם מתעסקים בדברים, מתפתלים ומתקשים להישאר בישיבה קבועה. לעתים קרובות נראה שהילדים מתנהגים כאילו הם מונעים על ידי אנרגיה יתרה ומתרוצצים יתר על המידה. אנשים בכל הגילאים עשויים לדבר ללא הפסקה, להפריע לאחרים, לפשט תשובות ולהיאבק בשליטה עצמית, אך הוא בולט יותר אצל אנשים בעלי הפרעה זו. סוג זה של הפרעות קשב וריכוז מוכר יותר ומאובחן לעתים קרובות יותר בקרב ילדים ומבוגרים (Epstein, & Loren, 2013).

הפרעת קשב וריכוז אימפולסיבית מתייחסת להפרעה שגורמת לילדים לפעול מבלי לחשוב קודם. אימפולסיביות אצל אדם הסובל מהפרעת קשב וריכוז צפויה מאוד להמשיך גם בבגרות. ילדים עם תסמינים של אימפולסיביות לעיתים קרובות הם חסרי סבלנות ומתקשים לחכות לתורם, פולטים תשובות לפני שהשאלות הושלמו, מפריעים לאחרים, כגון להיכנס להתפרץ לשיחות, מתעסקים בפעילות פזיזה, מסוכנת או אנטי חברתית מבלי לחשוב על ההשלכות. ילדים ובני נוער כאלה עשויים להיות מושעים או מגורשים מבית הספר בגלל התנהגות לא אחראית. אימפולסיביות עשויה להשפיע גם על כישורי ההתנהגות ועל הבטיחות הכללית (Fredriksen, Dahl, Martinsen, Klungsoyr, Faraone, & Peleikis, 2014).

שלושת סוגי הפרעות קשב וריכוז הינם הפרעה שבעיקרה מבוססת על היפראקטיביות, הפרעה המבוססת בעיקר על אימפולסיביות, והפרעה שמשלבת בין שניהם. לפי אבחנה המשתמשת בסולם המדידה של ב- DSM-5, אנשים עם ADHD מסוג משולב מדגימים שישה או יותר תסמינים של חוסר תשומת לב, ושישה או יותר תסמינים של היפראקטיביות ואימפולסיביות (Fredriksen, Dahl, Martinsen, Klungsoyr, Faraone, & Peleikis, 2014).

2.1.2.אבחון

הפרעת קשב וריכוז מאובחנת אצל ילדים ומתבגרים על ידי ראיון קליני עם איש מקצוע בתחום בריאות הנפש בילדים, אשר הוכשר להעריך ולאבחן הפרעת קשב וריכוז. לרוב, אנשי מקצוע אלה הם פסיכיאטרים, פסיכולוגים או נוירולוגים המתמחים בעבודה עם ילדים ובני נוער. בדיקות נוירופסיכולוגיות יכולות להציע את האבחנה להפרעת קשב וריכוז, אך ללא הערכה קלינית, הן אינן מספיקות לאבחון. עדיין לא ניתן לאבחן הפרעת קשב וריכוז אצל ילד באמצעות הדמיה מוחית כמו בדיקת MRI. מבחינה טכנית, כדי לאבחן הפרעת קשב וריכוז, על הילד להראות לפחות שישה תסמינים של ההפרעה, שכוללים תסמינים של חוסר קשב, היפראקטיביות, אימפולסיביות או שילוב שלהם. בנוסף, תסמינים אלו חייבים להיות נוכחים לפחות 6 חודשים או יותר, להיות נוכחים לפני גיל שבע ולגרום לליקוי משמעותי או קשיים בשתי מסגרות או יותר, כגון מסגרות ביתיות, בית ספר, עבודה או מסגרות חברתיות (Kooij, 2012).

אין בדיקה רפואית, גופנית או גנטית אחת להפרעת קשב וריכוז, ההערכה האבחונית צריכה להינתן על ידי איש מקצוע שאוסף מידע ממקורות רבים. מקורות אלו כוללים רשימות סימפטומים של הפרעות קשב וריכוז, מאזני דירוג התנהגויות סטנדרטיים, היסטוריה מפורטת של תפקוד בעבר, ומידע המתקבל מבני המשפחה או מאחרים המכירים את הילד היטב. חלק מהמאבחנים יבצעו גם מבחני יכולת קוגניטיבית והישגים לימודיים על מנת לשלול לקות למידה אפשרית. לא ניתן לאבחן הפרעת קשב וריכוז במדויק רק מתצפיות קצרות על ידי איש המקצוע או פשוט על ידי שיחה עם הילד. הילד לא תמיד מציג את הסימפטומים של הפרעת קשב וריכוז במהלך הביקור אצל המאבחן, והמאבחן צריך לקחת בחשבון את היסטוריה הייחודית של הילד (Bell, 2011).

2.2.פעילות גופנית אצל ילדים

פעילות גופנית היא כל פעילות פיזית המשפרת או שומרת על כושר גופני ובריאות כללית. היא מבוצעת מסיבות שונות, בכדי לסייע לגדילה ולשיפור כוח, מניעת הזדקנות, התפתחות השרירים ומערכת הלב וכלי הדם, שיפור של כישורי הגוף, ירידה במשקל או שמירה עליו, שיפור כללי בבריאות, וגם להנאה (Martinez-Badía, & Martinez-Raga, 2015). פעילות גופנית היא חשובה בכל גיל, מכיוון שהיא מועילה לבריאות ואיכות החיים, משפרת את ההערכה העצמית ומשפרת את התפקודים הקוגניטיביים. ילדים פעילים גופנית מדווחים  על ביצועים אקדמיים טובים יותר. הקשר בין גוף פעילות פיזית לנפש מפותחת הוא קשר ידוע בספרות המחקר המודרנית וגם במידע קדום יותר, עוד מימי היוונים הקדומים. היתרונות של פעילות גופנית קיימים בכל קבוצות הגיל. אם מישהו היה ממתין לבגרות או לזקנה לפני שהוא מאמץ אורח חיים פעיל, עדיין ניתן היה להשיג יתרונות רבים, אולם לא כל ההשפעות עדיין יהיו תקפות, ואלה שפעילים בילדותם ובגיל ההתבגרות הם אלו הסבירים ביותר שימשיכו את הפעילות הגופנית במשך כל חייהם (Voss, Nagamatsu, Liu-Ambrose, & Kramer, 2011).

דגש רב מושם על פעילות גופנית לשיפור בריאותם הגופנית של ילדים, אך מחקרים מראים כי פעילות גופנית מסייעת להפחית את ההשפעות השליליות של הפרעות נפשיות של ילדים כמו מתח, דיכאון והפרעת קשב וריכוז גם כן. פעילות גופנית משפרת את ההערכה העצמית, ביצועים אקדמיים, זיכרון וריכוז. עיסוק בספורט ופעילות גופנית גם מצמצם בעיות התנהגות ועבריינות נעורים. מחקרים הוכיחו כי פעילות גופנית היא מרכיב חיוני במוח בריא, התנהגות טובה יותר, ביצועים אקדמיים מוצלחים, ואף תורמת ליחסים חברתיים בריאים יותר של ילדים עם בני גילם (Rasmussen, & Laumann, 2013).

ארגון הבריאות העולמי מגדיר את בריאות הנפש כמצב של רווחה ותפקוד יעיל בו הילד מממש את יכולותיו שלו, הוא עמיד ללחצי החיים ומסוגל לתרום תרומה חיובית לקהילה שלו. פונקציה קוגניטיבית, המוגדרת כתהליכים נפשיים התורמים לתפיסה, זיכרון, אינטלקט ופעולה, מספקת בסיס יסוד שעליו מבוססת בריאות הנפש. קיימת חפיפה רעיונית בין אינדיקטורים נפוצים לרווחה, הכוללים בדרך כלל מבנים של הערכה עצמית, רווחה סובייקטיבית, איכות חיים ועמידות פסיכולוגית. ילדות והתבגרות מייצגים תקופה של צמיחה והתפתחות מהירים המאופיינים בפלסטיות (גמישות) עצבית, גיבוש של מושג העצמי, וביסוס דפוסי התנהגות העשויים לשפר או להפחית את בריאות הנפש. תקופה זו עשויה להיות קריטית לשיפור בריאות הנפש, וכן להתערבות בפעילות גופנית שעשויה להיות דרך אחת להשגת שיפורים כאלה. למרות שיכול להתקיים קשר דו כיווני בין פעילות גופנית לבריאות הנפש, מחקרים ניסיוניים שנערכו עם ילדים ובני נוער הראו כי להגברת הפעילות הגופנית יש השפעות קטנות אך חיוביות על המצב הקוגניטיבי ובריאות הנפש (Galderisi, Heinz, Kastrup, Beezhold, & Sartorius, 2015).

לפעילות הגופנית ישנם גם השפעות פיזיות. במהלך הילדות המוקדמת הילדים מוכנים יותר לנסות פעילויות חדשות, ופעילויות פיזיות מקדמות צמיחה והתפתחות בריאים. ההתעמלות עוזרת לבנות הרכב גוף בריא יותר, עצמות ושרירים חזקים יותר, והיא גם משפרת את כושר הלב וכלי הדם של הילד. פעילויות גופניות מסייעות בפיתוח מיומנויות מוטוריות טובות יותר וביכולות ריכוז וחשיבה. יש לשלב פעילויות גופניות בחייהם הרגילים של ילדים צעירים כדי ליצור בסיס לתנועה ולפעילות אשר יישארו עימם לאורך כל חייהם. ילדים שיש להם רמות פעילות גופניות גבוהות יותר בילדותם עשויים להיות פעילים יותר גם לאחר התבגרותם, וזה חשוב לבריאות ורווחה טובים יותר (Rasmussen, & Laumann, 2013).

3.2.השפעת פעילות גופנית על ילדים בעלי הפרעת קשב וריכוז

התפיסה שלפעילות גופנית יש השפעה חיובית על הפרעת קשב וריכוז אינה חדשה, אך מחקרים בנושא הראו כי פעילות גופנית סדירה מפחיתה את חומרת תסמיני ההפרעה, וגורמות לשיפור התפקוד הקוגניטיבי אצל ילדים, ומעידים על הפוטנציאל של פעילות גופנית כטיפול להפרעות קשב וריכוז. גם כאשר ילד בלוקה בהפרעת קשב וריכוז נוטל תרופות, הוא עדיין עלול לסבול משכחה, בעיות רגשיות קשיים חברתיים, חוסר ארגון, הסחת דעת וקושי לנהל מערכות יחסים. חשוב לדעת כי תרופות להפרעת קשב וריכוז אינן אפשרות הטיפול היחידה. כיום קיימת הסכמה בקרב מומחים לפיה פעילות גופנית קבועה היא אחד הטיפולים הטובים ביותר בכדי לטפל בהפרעות קשב וריכוז (Smith, Hoza, Linnea, McQuade, Tomb, Vaughn, & Hook, 2013).

עבור מטפלים והורים רבים המחפשים אלטרנטיבות לתרופות נגד קשב וריכוז, מחקרים המעידים על יעילות הפעילות הגופנית על הפרעת קשב וריכוז יכולים להוות מגדלור של תקווה. כאשר טיפולים שאינם תרופתיים להפרעות קשב וריכוז מיושמים, הם מקבלים לעיתים יחס כאל תרופה, ולכן חשוב לבחון מקרוב את העובדות כדי לראות מה הם יכולים ואינם יכולים להציע באמת. למרות יעילות הפעילות הגופנית, עדיין לא הגיע הזמן להפסיק להשתמש בהתערבויות מסורתיות להפרעות קשב וריכוז. צריך לדעת מהם הטיפולים מבוססי הראיות וכרגע אלה הם תרופות ממריצות, טיפול התנהגותי והשילוב ביניהם. השורה התחתונה היא שפעילות גופנית אינה תרופת פלא להפרעת קשב וריכוז, אך היא יכולה לתרום לתפקוד טוב יותר של הילד ולגרום לו להרגיש טוב יותר, וזה בהחלט משהו ששווה לנסות, וזאת לפי המחקרים בתחום (Shecter, 2013).

הבעיה של הפרעת קשב וריכוז מתחילה במוח. הפרעות קשב וריכוז נובעות מלקות במערכת הקשב של המוח, המורכבת מרשת נוירונים מקושרת זו בזו המפוזרת באזורים שונים במוח, החל מאזורים השולטים בעוררות, מוטיבציה ותגמול, וכלה בנוירונים העוסקים בתפקוד וניהול כללי. מעגלי קשב אלה מוסדרים על ידי נוירוטרנסמיטרים כגון נוראדרנלין ודופמין, המסייעים בהעברת מסרים מחלק אחד של המערכת לחלק אחר. באופן כללי, הבעיה של הפרעות קשב וריכוז היא שהתקשורת בתוך מערכת הקשב שלהם היא לעתים קרובות מטושטשת או מנותקת. ולכן, מטרת הטיפול בהפרעת קשב וריכוז היא למלא פערים אלה על מנת להקטין את הסחות הדעת, ואת כל הסימפטומים האחרים העשויים להיות קיימים. וזה בדיוק מה שעושה פעילות גופנית (Dillo, et al. 2010).

מחקר שפורסם הראה שביצוע פעילות גופנית בעצימות בינונית עד נמרצת כל יום במשך עשרה שבועות שיפר את התפקוד הקוגניטיבי וההתנהגות אצל ילדים עם הפרעת קשב וריכוז. באופן ספציפי נראה היה שהילדים שעוקבים אחר תוכנית ההתעמלות יעילים יותר בעיבוד מידע, והם הראו יכולות מהירות יותר של עיבוד מידע חזותי ויכולת קשב טובה וממושכת יותר. לפעילות גופנית ישנה השפעה דומה כמו לתרופות. למרות שבדרך כלל משווים פעילות גופנית לשינויים פיזיים, לפעילות גופנית יש גם השפעה עמוקה על המוח. מחקרים מוקדמים במוח ופעילות גופנית הצביעו על כך שפעילות גופנית גורמת לצמיחה של תאי עצב חדשים, גורמת לעלייה ברמות של מספר נוירוטרנסמיטרים שונים ויוצרת כלי דם חדשים במוח. התגלה כי פעילות גופנית מתונה עד אינטנסיבית גורמת לשינויים רבים הזהים לשינויים שגורמים חומרים כימיקלים נוירוכימיים שנמצאים בתרופות פופולריות שאותם רושמים לילדים עם הפרעת קשב וריכוז (Verret, Guay, Berthiaume, Gardiner, & Béliveau, 2012).

הנוירוטרנסמיטרים נוראדרנלין ודופמין ממלאים תפקיד מרכזי בוויסות מערכת הקשב. כתוצאה מכך, הם הכימיקלים הנפוצים ביותר המיועדים כתרופות להפרעת קשב וריכוז. עם זאת, הגדלת הנוראדרנלין והדופמין היא גם ההסבר המדעי הרחב להשפעה העמוקה של פעילות גופנית על מוחו של ילד עם הפרעת קשב וריכוז. בכל פעם שילד הולך, רץ, רוכב על אופניים או שוחה, המוח שלו משחרר המון נוירוטרנסמיטרים כאלה, מה שמגדיל את יכולת מערכת הקשב להיות סדירה ועקבית, על ידי אילוץ צמיחת קולטנים חדשים באזורים מסוימים במוח. יש לכך השפעות טובות רבות כמו הפחתת הצורך בגירויים חדשים והגברת הערנות (German, Baladi, McFadden, Hanson, & Fleckenstein, 2015).

מחקר אחד בדק את השפעות הפעילות הגופנית אצל ילדים עם הפרעת קשב וריכוז, באמצעות בדיקות תפקודיות מוטוריות, המספקות מדדים עקיפים של פעילות הדופמין. אצל בנים, פעילות גופנית קפדנית שיפרה את יכולתם לבהות ישר קדימה ובריכוז, מה שמעיד על עיכוב טוב יותר של הרפלקס המוטורי. לעומת זאת, בנות לא הראו שיפור כלשהו, מה שעשוי להיות בגלל שכיחות נמוכה יותר של היפראקטיביות אצל בנות. עם זאת, גם הבנים וגם הבנות השתפרו על פי מדד אחר הקשור לרגישות לדופמין, אם כי בנים הראו תוצאות טובות יותר לאחר פעילות גופנית נמרצת ובנות לאחר פעילות גופנית מתונה. סימפטום שכיח נוסף בקרב ילדים עם הפרעת קשב וריכוז, הוא תזזיתיות, שקשור למוח הקטן. בעוד שמחקרים אחרונים הראו שתרופות הפרעת קשב וריכוז המעלות את הדופמין והנוראדרנלין מחזירות אזור זה לאיזון, פעילות גופנית הוכחה גם היא כיעילה וככל שהתרגיל מורכב יותר, כך טוב יותר (Gapin, Labban, & Etnier, 2011).

הפעילות הגופנית יכולה לעזור גם בהתנהגות של הילד. מחקר מצא כי ילדים עם הפרעות התנהגות חמורות עלולים להתנהג טוב יותר בבית הספר אם יתעמלו במהלך היום. החוקרים התמקדו בילדים ובני נוער עם מצבים שכללו הפרעות בספקטרום האוטיסטי, הפרעת קשב וריכוז, חרדה ודיכאון. הם בדקו האם פעילות גופנית מובנית במהלך יום הלימודים, בצורות שונות, יכולה לעזור להקל על בעיות ההתנהגות של תלמידים אלה בבית הספר. בימים בהם התלמידים עסקו בפעילות גופנית, היה להם פחות סיכוי להתנהג בצורה בעייתית. זה חשוב ללמידה שלהם, ולמערכת היחסים שלהם עם המורים שלהם וילדים אחרים בכיתה. ילדים אלה יכולים להתקשות לעקוב אחר כללי הספורט המאורגן, אולם הספורט עדיין מועיל להתנהגות שלהם למרות שהם מבצעים אותו בצורה לא מושלמת (Davis, & Cooper, 2011).

הפעילות הגופנית אצל ילדים משפיעה גם על הביצועים האקדמיים (אהרני, 2009). עדויות מחקריות מצביעות על כך שהגברת הפעילות הגופנית והכושר הגופני עשויות לשפר את הביצועים האקדמיים. למרות שהביצועים האקדמיים נובעים מאינטראקציה מורכבת בין האינטלקט למשתנים שונים, בריאות היא גורם חיוני ביכולתו של הילד ללמוד. הרעיון שילדים בריאים לומדים טוב יותר נתמך באופן אמפירי במחקר, ומחקרים מרובים אישרו כי יתרונות בריאותיים קשורים לפעילות גופנית, כולל כושר הלב וכלי הדם, שרירים, בריאות העצם, יכולות פסיכו-סוציאליות ובריאות קוגניטיבית ומוחית (Pontifex, Saliba, Raine, Picchietti, & Hillman, 2013).

בהתחשב בכך שהמוח אחראי הן על תהליכים נפשיים והן על פעולות גופניות של גוף האדם, בריאות המוח חשובה לאורך כל החיים. אצל מבוגרים, בריאות המוח, המייצגת היעדר מחלות ומבנה ותפקוד מיטביים, ונמדדת במונחים של איכות חיים ותפקוד יעיל בפעילויות חיי היומיום. אצל ילדים ניתן למדוד את בריאות המוח במונחים של פיתוח מוצלח של תשומת לב ויכולת ריכוז, התנהגות, זיכרון וביצועים לימודיים במסגרת חינוכית (Pontifex, Saliba, Raine, Picchietti, & Hillman, 2013).

פעילות גופנית משפיעה גם על הקוגניציה והתפתחות קוגניטיבית (שבת-סימון, יוסף, ושביט, 2019). במחקר מטה-אנליזה, נמצא קשר חיובי בין פעילות גופנית לקוגניציה בקרב ילדים ובני נוער בגילאי בית הספר, דבר המצביע על כך שפעילות גופנית, כמו גם כושר גופני, עשויים להיות קשורים לתוצאות קוגניטיביות במהלך ההתפתחות של גיל הילדות. ההשתתפות בפעילות גופנית הייתה קשורה לביצועים קוגניטיביים בשמונה קטגוריות מדידה, מיומנויות תפיסתיות, מנת משכל, הישגים, מבחנים מילוליים, מבחני מתמטיקה, זיכרון, רמת התפתחות, ומוכנות אקדמית, כאשר התוצאות מעידות על קשר מועיל של הפעילות הגופנית לכל התוצאות הקוגניטיביות למעט זיכרון. מספר מאמרים דיווחו על קשר חזק בין כושר אירובי לבין היבטים שונים של הזיכרון אצל ילדים. דברים אלה מצביעים על כך שפעילות גופנית עשויה להועיל להתפתחות קוגניטיבית, למרות שהם גם מראים את הצורך במחקר נוסף כדי להבין טוב יותר את הקשר הרב גוני בין פעילות גופנית ובריאות קוגניטיבית ומוחית (Biddle, & Asare, 2011).

1.3.2.ההטבות של פעילות גופנית על ילדים עם הפרעת קשב וריכוז

עדויות רבות מצביעות על כך שהפרעת קשב וריכוז מציגה את הפרעת הילדות הנוירו-התנהגותית השכיחה ביותר המלווה בתסמינים מקיפים, הכוללים בעיקר חוסר תשומת לב או ריכוז, היפראקטיביות ואימפולסיביות, עם או בלי הפרעות התנהגות ואגרסיביות, חסרים בעיכוב התנהגותי, בתפקוד קוגניטיבי, פעילות מכוונת מטרה ובוויסות רגשי. הוכח כי פעילות גופנית משפיעה על מסלולים נוירונים במוח, ולפי כך משפיעה על התנהגותו של הילד בתחומים אלה, ושזוהי השפעה דומה שאליה מכוונים תרופות להפרעת קשב וריכוז (Halperin, & Healey, 2011).

אחת התועלות החשובות של פעילות גופנית על ילדים עם הפרעת קשב וריכוז היא השיפור ביכולת הקשב של הילדים. פעילות גופנית אינטנסיבית ומתונה מסייעות לילדים ובני נוער עם הפרעת קשב וריכוז להתמקד במשימות שדורשות קשב. זה ידוע היטב שילדים עם הפרעת קשב וריכוז מתמודדים עם אתגרי למידה וקשב רבים. מצבם מאופיין בחוסר תשומת לב, חוסר מנוחה (היפראקטיביות) ואימפולסיביות, התנהגויות שנוגדות את פעולות הריכוז והזיכרון הנדרשות להצלחה ארוכת טווח בבית הספר. מחקרים הראו את הקשר בין שחרור של נוירוטרנסמיטרים במהלך פעילות גופנית, סרטונין, דופמין ונוראדרנלין, לבין יכולת קשב מוגברת אצל ילדים אלה. דבר זה מאשש את ההשפעות המניעות של ההתרגשות והפחתת הלחץ של כימיקלים אלה, אך בעיקר מכמת את השפעות של הפעילות הגופנית על תסמיני הפרעת קשב וריכוז הספציפיים לקשב (Silva, Prado, Scardovelli, Boschi, Campos, & Frère, 2015).

מחקר אחד בדק את הקשר בין פעילות גופנית לבין יכולת הקשב של הילדים. במחקר זה נמדדה השפעת הפעילות הגופנית על יכולת הקשב של הילדים באמצעות משחק מחשב. פעילות גופנית אינטנסיבית בוצעה על ידי ריצה של 5 דקות ללא מרווח מנוחה. הגירוי הפיזי בוצע על 28 מתנדבים. לאחר מנוחה של 5 דקות, מתנדבים אלה ניגשו למשחק המחשב כדי לבצע את המשימות בזמן הקצר ביותר. למשחק המחשב ניגשו גם 28 מתנדבים נוספים, אשר לא ביצעו פעילות גופנית כלשהי. תוצאות הקבוצות נותחו תוך שימוש במבחנים סטטיסטיים, ניתוחי שונות, ובדיקות איכותיות. קבוצות המתנדבים עם הפרעת קשב וריכוז שביצעו פעילות גופנית הראו ביצועים משופרים למשימות הדורשות תשומת לב אן קשב, בהשוואה למתנדבים עם הפרעת קשב וריכוז שלא ביצעו את הפעילות הגופנית. מחקר זה מראה כי פעילות גופנית אינטנסיבית יכולה לשפר את יכולת הקשב של ילדים עם הפרעת קשב וריכוז ועשויה לסייע לביצועיהם בבית הספר (Silva, Prado, Scardovelli, Boschi, Campos, & Frère, 2015).

השפעה נוספת של פעילות גופנית על ילדים עם הפרעת קשב וריכוז היא שיפור ביכולות החברתיות של ילדים אלה. ילדים עם הפרעות קשב וריכוז מפגינים התנהגות שלעתים קרובות נתפסת כאימפולסיבית, לא מאורגנת, תוקפנית, רגישה מדי, אינטנסיבית, רגשית או משבשת (הרנוי, 2006). האינטראקציה החברתית שלהם עם אחרים בסביבתם החברתית, הורים, אחים, מורים, חברים, וילדים אחרים, מתמלאים לרוב באי הבנה ותקשורת שגויה. לבעלי הפרעות קשב וריכוז יש יכולת מופחתת לווסת את עצמם את פעולותיהם ותגובותיהם כלפי אחרים. זה יכול לגרום למערכות יחסים להיות מתוחות ושבריריות יתר על המידה. ילדים עם הפרעות קשב וריכוז חווים לעיתים קרובות קשיים חברתיים, דחייה חברתית ובעיות ביחסים בין-אישיים כתוצאה מחוסר קשב, אימפולסיביות וההיפראקטיביות שלהם. תוצאות בינאישיות שליליות אלה גורמות לכאב ולסבל רגשי. נראה כי הם גם תורמים גם להתפתחות מצב רוח ירוד והפרעות חרדה (Kamp, Sperlich, & Holmberg, 2014).

מחקר אחד בדק את ההשפעה של תכניות ספורטיביות על שיפור הכישורים החברתיים של ילדים בעלי הפרעות התנהגות, וביניהם ילדים עם הפרעת קשב וריכוז. החוקרים השתמשו בהיבטים החיוביים של הספורט בכדי להעביר תוכניות הכשרה למיומנויות חברתיות לילדים בהקשר ספורטיבי. השתתפות הנוער בספורט נקשרה לתועלות חיוביות בתחומים רבים של רווחה גופנית, אישית ותפקוד פסיכו-סוציאלי. באמצעות חיבור בין עיצובי התנהגות, נבדק האם תוכנית התערבות ספורטיבית שהועברה במסגרת מחנה ספורט של כדורגל, תגדיל את הכישורים החברתיים ואת הכישורים הספורטיביים תוך זמן קצר. הוערכה גם השפעת המחנה על תפיסתו העצמית של המשתתף, התעניינותו בכדורגל ותפיסותיו העצמיות של תפקוד כישוריו החברתיים. מהתוצאות עולה כי הליך ההתערבות של תכנית ספורטיבית הגדיל למעשה את השימוש במיומנויות החברתיות הממוקדות. יתר על כן, המשתתפים דיווחו על התעניינות גדולה יותר בכדורגל ועל תחושה משופרת של תפיסה עצמית. התוצאות מצביעות על כך שאפשר להשיג השפעות דומות במחנה ספורטיבי קצר יחסית, אך אינטנסיבי, המשתמש במרכיבי אימון וגם של מיומנויות ספורט (Ferguson, & Shapiro, 2016).

בנוסף לכך, הפעילות הגופנית משפיעה על יכולותיו הקוגניטיביות של הילד עם הפרעת קשב וריכוז. ילדים עם הפרעות קשב וריכוז מתמודדים עם אתגרים ייחודיים עקב תכונות הפרעות קשב וריכוז (דובנוב-רז, וקונסטנטיני, 2007). האתגרים של הפרעות קשב וריכוז עומדים בסתירה ישירה עם דרישות הכיתה ותחומים אקדמיים רבים, בהם, למשל, הלמידה מתמקדת בתהליך הלמידה עם ציפייה להיות רגוע ודומם, להישאר בישיבה, לשים לב, להתרכז, לשנן ולעקוב אחר הוראות. זה הופך את סביבת הכיתה למאתגרת במיוחד עבור ילדים עם הפרעות קשב וריכוז (Halperin, & Healey, 2011).

הסיבה לכך היא שמספר מחקרים מראים כי מוח הילד עם הפרעת קשב וריכוז הוא בעל הבדלים מבניים בקליפת המוח הקדם-חזיתית, אשר משפיעה על קשב סלקטיבי ומחולק, תכנון, בקרה קוגניטיבית וזיכרון עבודה. ממצא אחר במוח הראה כי האזור הקדם-חזיתי בנוי באופן שונה בהשוואה לאנשים ללא הפרעת קשב וריכוז. האזור הקדם-חזיתי משפיע על עיבוד קוגניטיבי מורכב ומאמץ קוגניטיבי, ונחשב לווסת קבלת החלטות המבוסס על תגמול. בנוסף, אזורים אלה במוח זוהו כבעלי זרימת דם מופחתת אצל ילדים עם הפרעת קשב וריכוז. תפקוד קוגניטיבי נחשב מהותי ביותר לפעילויות בחיי היומיום וכן לתפקודים אקדמיים וחברתיים. תפקוד קוגניטיבי אחראי על חמש המיומנויות הבאות: זיכרון עבודה ותשומת לב, ארגון ותכנון, יוזמת משימות ומיקוד בהן, ויסות רגשות ועכבות, וניטור עצמי (Hoogman, et al. 2017).

מחקרים לאורך זמן תיעדו באופן עקבי כי הפרעות קשב וריכוז מאופיינות באתגרים בתפקוד הקוגניטיבי, כאשר ילדים עם הפרעות קשב וריכוז מראים ביצועים טובים פחות עם משימות תפקוד קוגניטיבי מאשר קבוצת הביקורת שלהם. אתגרי התפקוד הקוגניטיבי הם משמעותיים במיוחד לתלמידים או לילדים. כדוגמה, בכיתה, פונקציית התפקוד הקוגניטיבי שולטת ביכולת לעבד מידע נכנס, תוך הקשבה למורה, לזהות מידע רלוונטי, לעכב מחשבות לא רלוונטיות, לזכור מידע רלוונטי תוך קישורו למידע רלוונטי אחר, ולהישאר ממוקד במשימה שעל הפרק (Halperin, & Healey, 2011).

מחקרים הראו כי פעילות גופנית משפיעה באופן חיובי על הגורמים הנוירוביולוגיים של התפקוד הקוגניטיבי, בעקבות הגדלת זרימת הדם למוח. בנוסף, ישנן עדויות לכך שפעילות גופנית גורמת לשינויים במבנה המוח, שלדעת החוקרים יכולים להשפיע באופן חיובי על היכולות הקוגניטיביות, במיוחד אצל ילדים. ספרות המחקר מראה כי ילדים הפעילים יותר פיזית מראים יתרונות חיוביים במבנה המוח שלהם, כמו גם פעילות מוחית גדולה יותר באזורים הקשורים לתהליכי בקרה התנהגותית וקשב. ישנן עדויות כי פעילות גופנית מועילה לתפקוד הקוגניטיבי בכלל ובפרט לתפקוד המבצעי. מחקרים עם אנשים בכל הגילאים מראים השפעות קוגניטיביות חיוביות משמעותיות של פעילות גופנית. ולכן לפעילות גופנית להשפעה חיובית סבירה עבור ילדים עם הפרעת קשב וריכוז ובשיפור תפקודיהם הביצועיים (Hoogman, et al. 2017).

מחקר אחד בדק את השפעת הפעילות הגופנית על תהליך התפתחות המוח באופן כללי של ילדים בעלי הפרעת קשב וריכוז, וההשפעה של פעילות זו על יכולותיהם הקוגניטיביות. לפי המחקר, הפרעת קשב וריכוז מאופיינת בדפוס מקיף של התנהגויות בלתי קשובות, אימפולסיביות והיפראקטיביות בלתי הולמות מבחינה התפתחותית, שמתחילות בדרך כלל בגיל הרך ונמשכות לעיתים קרובות לבגרות. הטיפולים היעילים והנפוצים ביותר להפרעת קשב וריכוז הם תרופות ושינוי התנהגות. התערבויות אלה הנתמכות באופן אמפירי מצליחות בדרך כלל בהפחתת תסמיני ההפרעה, אך לעתים רחוקות נשמרות השפעות הטיפול מעבר להתערבות הפעילה. מכיוון שהפרעות קשב וריכוז נחשבות כיום כהפרעה כרונית הנמצאת לעיתים קרובות גם בגיל ההתבגרות ובבגרות המוקדמת, הצורך בהמשך הטיפול לאורך כל החיים הוא יקר ובעייתי גם ממספר סיבות לוגיסטיות. לכן, זה יהיה מועיל מאוד אם לטיפולים יהיו השפעות מתמשכות שיישארו לאחר סיום ההתערבות. המחקר בדק את הגורמים העצביים הבסיסיים של הפרעת קשב וריכוז ואת ההשפעות של גורמים סביבתיים כגון פעילות גופנית על התפתחות ותפקוד המוח. לפי תוצאות המחקר, המסקנה היא שיש לנקוט בגישה המשתמשת במשחק מכוון ופעילות גופנית לקידום התפתחות קוגניטיבית, אשר בתורה, עלולה להיות טיפול פוטנציאלי מתמשך להפרעת קשב וריכוז (Halperin, & Healey, 2011).

מחקרים מראים שכמה דקות של פעילות גופנית ביום יכולות לעזור לילדים הסובלים מהפרעת קשב וריכוז להגיע לביצועים טובים יותר מבחינה אקדמית, כך עולה ממחקר של פונטיקס ואח’ (Pontifex, et al. 2013). המחקר מראה שילדים עם הפרעת קשב וריכוז יכולים להתמודד טוב יותר עם הסחות הדעת ולהתמקד במשימה לאחר התעמלות. החוקרים אומרים כי שליטה מעכבת זו היא האתגר העיקרי העומד בפני ילדים הסובלים מההפרעה. המחקר מספק עדויות לכך שפעילות גופנית עשויה להיות כלי לטיפול לא תרופתי שלנו בהפרעת קשב וריכוז. לפי המחקר, אולי דרך הפעולה הראשונה שעליה מומלץ לפסיכולוגים התפתחותיים לטפל בהפרעה היא להגביר את הפעילות הגופנית של הילדים. בעוד שתרופות הוכיחו את יעילותן במידה רבה בטיפול ברבים מהילדים בגיל בית הספר הסובלים מהפרעת קשב וריכוז, מספר גדל והולך של הורים ורופאים מודאגים מתופעות הלוואי ועלויות התרופות. במחקר ביקשו פונטיפקס ועמיתיו מ- 40 ילדים בגילאי 8 עד 10, שמחציתם היו בעלי הפרעת קשב וריכוז, להקדיש 20 דקות להתעמלות או ללכת במהירות על הליכון או לקרוא בישיבה. לאחר מכן הילדים עברו בחינה קצרה לקריאה ובחינה במתמטיקה בדומה למבחנים סטנדרטיים ארוכים יותר. הם גם שיחקו במשחק מחשב פשוט בו הם נאלצו להתעלם מגירויים חזותיים (Pontifex, Saliba, Raine, Picchietti, & Hillman, 2013).

התוצאות הראו שכל הילדים הגיעו לתוצאות טובות יותר בשתי הבחינות לאחר האימון. במשחק המחשב, אלו הסובלים מהפרעת קשב וריכוז גם הצליחו להאט יותר לאחר שגיאה כדי להימנע מטעויות חוזרות, אתגר עבור הסובלים מההפרעה. פונטיקס מצא כי הממצאים תומכים בקריאות של מחקרים קודמים לפעילות גופנית רבה יותר במהלך יום הלימודים. חוקרים אחרים מצאו שילדים עם הפרעת קשב וריכוז נוטים פחות להיות פעילים פיזית או לעסוק בספורט מאורגן. המחקר מספק הצדקה לקיומן של תוכניות לחינוך גופני בבית הספר לכלל התלמידים ולא רק לתלמידים שסובלים מההפרעה (Pontifex, Saliba, Raine, Picchietti, & Hillman, 2013).

2.3.2.איזה סוג פעילות גופנית הכי טוב להפרעת קשב וריכוז?

בעוד שרוב המחקרים החוקרים את השפעות הפעילות הגופנית על הפרעות קשב וריכוז השתמשו בפעילות גופנית פשוטה, כמו ריצה על הליכונים, בכדי להפיק תועלת מפעילות גופנית, נראה כי לפעילויות גופניות מורכבות כמו אומנויות לחימה, בלט, החלקה על הקרח, התעמלות, טיפוס צוקים ואופני הרים, יש השפעה חיובית גדולה יותר על ילדים עם הפרעת קשב וריכוז מאשר פעילות אירובית פשוטה בלבד (Knecht, de Alvaro, Martinez-Raga, & Balanza-Martinez, 2015).

מחקר אחד מצא כי ילדים עם הפרעות קשב וריכוז שהשתתפו באומנויות לחימה פעמיים בשבוע הראו שיפור גדול יותר בהתנהגות ובביצועים במספר מדדים שונים, מאשר אלו שהשתתפו בתרגיל אירובי פשוט, אם כי פעילות גופנית באופן כללי הובילה לשיפורים דרמטיים בהשוואה לילדים ללא פעילות גופנית. הילדים שביצעו פעילות גופנית של אומנויות לחימה סיימו יותר שיעורי בית, היו מוכנים יותר לשיעור, הראו שיפור גדול יותר בכיתותיהם, הפרו פחות כללים וקמו ממקומותיהם בתדירות נמוכה יותר (Herbert, & Esparham, 2017).

נשאלת השאלה בספרות המחקר מדוע פעילויות גופניות מורכבות, כלומר המבוססות גם על פעילות חברתית, מועילות יותר לילדים אלה, מומחים לא יודעים בוודאות, אך זה כנראה נובע ממספר גורמים שונים. התנועות הטכניות הטמונות בכל אחת מהפעילויות הללו מפעילות מגוון עצום של אזורים במוח השולטים על האיזון, התזמון, רצף המחשבה, יכולת הערכה, תיקון שגיאות, התאמות מוטוריות עדינות, עיכוב וכמובן מיקוד וריכוז עזים. וכמובן, פעילויות אלה מתקיימות בדרך כלל גם בתחום האירובי, מה שמגביר את היכולות הקוגניטיביות ויכולת הריכוז באופן דומה לריצה (Herbert, & Esparham, 2017).

בפיתוח תכנית פעילות גופנית לילדים עם הפרעת קשב וריכוז, הדבר החשוב ביותר שיש לקחת בחשבון כאשר מתחילים תוכנית אימונים הוא למצוא משהו שהילד נהנה לעשות. כך הילד יתמיד עם פעילות גופנית זו. פעילויות צוותיות או פעילות גופנית עם מרכיב חברתי יכולים להועיל במיוחד. בספרות המחקר ההנחיות הכלליות לביצוע פעילות גופנית לטיפול בהפרעות קשב וריכוז הן ביצוע פעילות לב וכלי דם בעצימות בינונית במשך שלושים עד ארבעים דקות ביום לפחות, ארבע עד חמש פעמים בשבוע. ההנחיה הרווחת היא שפעילות גופנית להפרעת קשב וריכוז חייבת להיעשות בתדירות גבוהה, עם פרצי אינטנסיביות מדי פעם. עבור חלק קטן מאוד של ילדים עם הפרעות קשב וריכוז, פעילות גופנית עשויה לשמש תחליף בר קיימא לתרופות מרשם. אולם אצל רובם זה טיפול משלים לטיפול התרופתי שלהם, דבר שעליהם לעשות יחד עם נטילת תרופות, בכדי לעזור להגביר את יכולת הריכוז ולשפר את מצב הרוח (Verret, Guay, Berthiaume, Gardiner, & Béliveau, 2012).

3.סיכום ודיון

מטרתה של עבודת מחקר זו הייתה לבדוק את התרומה של פעילות גופנית על ילדים עם הפרעת קשב וריכוז, וכיצד מטיבה הפעילות הגופנית על ילדים אלה. ממצאי המחקר מראים שפעילות גופנית של ילדים שיש להם הפרעת קשב וריכוז היא דרך מועילה לטפל בהפרעה, אולם מסקנת הסקירה היא שפעילות גופנית בפני עצמה לא מספיקה לטיפול בהפרעת קשב וריכוז, אלא שצריך לשלב פעילות גופנית ביחד עם טיפול תרופתי, על מנת להשיג את התוצאה המיטבית בטיפול בהפרעה.

בספרות המחקר ראינו שהפרעת קשב וריכוז היא הפרעה נוירו התפתחותית המשפיעה על חלק ניכר מהילדים ברחבי העולם. אצל חלק מהילדים הסימפטומים של ההפרעה ממשיכים גם בגיל בגרות, ואצל חלקם הסימפטומים פוחתים עם הזמן. ההפרעה מאופיינת בעיקר בהיפראקטיביות, חוסר קשב, ואימפולסיביות. אם לא מטפלים בהפרעה, עלולות להיות לה השלכות חמורות, והיא עלולה להפריע למסגרות שונות, כמו המסגרת הבית ספרית והמסגרת החברתית, והיא עלולה להוביל את הילד לבעיות שונות כמו דיכאון, שימוש בסמים ועבריינות (רייט, 2012).

האבחון של ההפרעה מבוצע על ידי איש מקצוע בתחום הבריאות, על ידי ביצוע ראיון קליני שנועד לבחון את מצבו של הילד. אנשי מקצוע אלה הם בדך כלל פסיכיאטרים או פסיכולוגיים המתמחים בנושא. ניתן לבצע בדיקות נוירופסיכולוגיות, אך הן לבדן לא מספיקות לאבחן את התופעה ויש לבצע הערכה קלינית על מנת לאשש אותה. על מנת לאבחן את התופעה, על הילד להראות לפחות שישה תסמינים של ההפרעה, שכוללים תסמינים של חוסר קשב, היפראקטיביות, אימפולסיביות או שילוב שלהם, וזאת במשך שישה חודשים ומעלה, ושתסמינים אלה יגרמו להפרעות משמעותיות במסגרת אחרת בחייו של הילד או יותר  (Kooij, 2012).

התסמינים העיקריים של הפרעת קשב וריכוז הם חוסר יכולת לשמור על קשב ומיקוד לאורך זמן, תזזיתיות יתר, קלות בהסחת דעת, שכחה או דחיינות, ואימפולסיבית. ישנם שלושה סוגים עיקריים של הפרעת קשב וריכוז, הפרעה שעיקרה חוסר קשב, הפרעה שעיקרה היפראקטיביות, והפרעה שעיקרה אימפולסיביות. כל אחת מסוגי ההפרעות האלה בולטת בתחום אחד יותר מהשני, ויכול להיות מצב שההפרעה תהיה שילוב של שני תחומים בו זמנית (Epstein, & Loren, 2013).

בנוסף לכך, ראינו במחקר שפעילות גופנית אצל ילדים היא חשובה מאוד וחיונית להתפתחות תקינה. הפעילות הגופנית היא חשובה בכל גיל, היא מועילה לבריאות ואיכות החיים, משפרת את ההערכה העצמית ומשפרת את התפקודים הקוגניטיביים. ידוע בספרות המחקר שילדים שעוסקים בפעילות גופנית הם בעלי הישגים אקדמיים יותר גבוהים, פחות הפרעות נפשיות כמו מתח, דיכאון, הערכה עצמית יותר גבוה, חיים חברתיים יותר טובים, ויכולת זיכרון וריכוז מוגברים (Rasmussen, & Laumann, 2013).

לפעילות הגופנית ישנה השפעה חיובית גם על ילדים בעלי הפרעת קשב וריכוז. בספרות המחקר ידוע שלפעילות גופנית יש השפעה חיובית על הפרעת קשב וריכוז, ופעילות גופנית סדירה מפחיתה את חומרת תסמיני ההפרעה, ומשפרת את התפקוד הקוגניטיבי. הטיפול התרופתי להפרעת קשב וריכוז הוא אינו הטיפול היחיד, והוא עלול להיות לא מספק לעתים, משום שילדים שנוטלים תרופות עדיין עלולים לסבול מתסמיני ההפרעה, ופעילות גופנית יכולה להוות חלופה או טיפול משלים לטיפול התרופתי (Smith, Hoza, Linnea, McQuade, Tomb, Vaughn, & Hook, 2013).

לפעילות הגופנית ישנה השפעה דומה על מוחו של הילד כמו להשפעה של תרופות. הפרעת קשב וריכוז היא הפרעה שמקורה בשיבוש פעילות הנוירונים במוח, ובמיוחד הנוירוטרנסמיטרים נוראדרנלין ודופמין, שממלאים תפקיד מרכזי בוויסות מערכת הקשב והריכוז. בעקבות זאת, מרבית התרופות שנועדו לטפל בהפרעת קשב וריכוז הן הכימיקלים שנועדו להחליף את הנוירוטרנסמיטרים האלה. פעילות גופנית מגדילה באופן טבעי את הנוראדרנלין והדופמין במוח, ולכן יש לה השפעה דומה כמו לתרופות שנועדו לטפל בהפרעה זו (German, Baladi, McFadden, Hanson, & Fleckenstein, 2015).

במחקר ראינו שלפעילות הגופנית ישנן השפעות חיוביות רבות על ילדים עם הפרעת קשב וריכוז. אחת ההטבות החשובות של פעילות גופנית היא שיפור יכול הקשב של הילד, פעילות גופנית אינטנסיבית או מתונה יכולה לסייע לילדים ובני נוער עם הפרעת קשב וריכוז להתמקד במשימות שדורשות קשב. במהלך פעילות גופנית משתחררים באופן טבעי נוירוטרנסמיטרים אצל הילדים, סרטונין, דופמין ונוראדרנלין, שמשפיעים באופן ישיר על יכולת הקשב של ילדים אלה (Silva, Prado, Scardovelli, Boschi, Campos, & Frère, 2015).

השפעה נוספת של הפעילות הגופנית היא על היכולות החברתיות של ילדים אלה. מחקרי העבר מראים שפעילות גופנית מתונה וקבועה, במיוחד כזאת שמבוצעת במסגרת קבוצתית יכולה לשפר את היכולות החברתיות של ילדים עם הפרעת קשב וריכוז. הפעילות הגופנית מועילה לכל הילדים בגילאים אלה מבחינה חברתית, והיא מועילה במיוחד לילדים עם הפרעת קשב וריכוז, משום שהיא מאפשרת להם אינטראקציה חברתית במסגרת שהיא נוחה יותר, כאשר התסמינים שלהם נמצאים ברמה מופחתת (Kamp, Sperlich, & Holmberg, 2014).

עוד ראינו במחקר שישנן פעילויות גופניות מסוימות אשר יותר טובות מאחרות, כך למשל ראינו שפעילות גופנית מורכבת, כמו למשל פעילות גופנית קבוצתית, או פעילות תחרותית, היא טובה יותר בהפחתת התסמינים של הפרעת קשב וריכוז, וזאת בהשוואה לפעילות גופנית פשוטה כמו ריצה פשוטה. הסיבה העיקרית לכך היא שפעילויות מורכבות אלה דורשות יותר מאמץ מנטלי מהילד לעומת הפעילות הגופנית הפשוטה (Knecht, de Alvaro, Martinez-Raga, & Balanza-Martinez, 2015).

ולכן מסקנת המחקר העיקרית היא שפעילות גופנית יכולה להוות טיפול יעיל לילדים עם הפרעת קשב וריכוז, אולם אין להתבסס על פעילות גופנית לבדה על מנת לטפל בהפרעה זו, ויש לשלב אותה ביחד עם טיפולים מסורתיים, כמו טיפול תרופתי, על מנת להשיג את התוצאות המיטביות בטיפול בהפרעה. הפעילות הגופנית לבדה לא יכולה לטפל בהפרעת קשב וריכוז, אלא שזהו תהליך ארוך טווח, בניגוד לטיפול התרופתי שהוא קצר טווח, והפעילות הגופנית היא פעילות שנועדה להישאר עם הילד כהרגל לכל אורך חייו, ולהטיב עמו גם בחייו הבוגרים.

4.ביבליוגרפיה

אהרני, ח’ (2009). פעילות גופנית וספורט לילדים ונוער בסיכון במסגרת החינוכית-טיפולית והבלתי-פורמלית. ירחון מכון מופת, 37: 33-38.

ברב, י’, אומר, א’, וברגר, ק’ (2019). התחזות של הפרעת קשב וריכוז בבוגרים: תיאור מצב, כלי התמודדות ואתגרים עתידיים. רפואה ומשפט, 51, עמ’ 203-212.

גולדשמידט, ג’ (2013). על ילדים, בית ספר ובעיות קשב וריכוז פנים: כתב-עת לתרבות, חברה וחינוך, 62: 20-27.

גולדשמידט, ג’ (2013). על ילדים, בית ספר ובעיות קשב וריכוז. פנים כתב-עת לתרבות, חברה וחינוך, 62, 27-20.

דובנוב-רז, ג’, וקונסטנטיני, נ’ (2007).התעמלות היא תרופה. מדיסין רפואת ילדים, 5: 30-32.

הרנוי, א’ (2006). יוגה – כתרגול לילדי ADD/ADHD. דינמי וינגייט, 19-26.

רייט, א’ (2012). הפרעת קשב וריכוז – בעיה רפואית או אופנה חולפת?. שיקום: בטאון עמותת חומש, 24, עמ’ 18-25.

שבת-סימון, מ’, יוסף, ג’, ושביט, ג’ (2019). השפעת העצימות של פעילות גופנית אירובית אקוטית על היכולת הקוגניטיבית הפלואידית בקרב סטודנטים להוראת החינוך הגופני בגילאי 40-20. רוח הספורט, 5, עמ’ 15-32.

Bell, A. S. (2011). A critical review of ADHD diagnostic criteria: What to address in the DSM-V. Journal of Attention Disorders, 15(1), 3-10.

Biddle, S. J., & Asare, M. (2011). Physical activity and mental health in children and adolescents: a review of reviews. British journal of sports medicine, 45(11), 886-895.

Carr, A. (2015). The handbook of child and adolescent clinical psychology: A contextual approach. Routledge.‏

Davis, C. L., & Cooper, S. (2011). Fitness, fatness, cognition, behavior, and academic achievement among overweight children: do cross-sectional associations correspond to exercise trial outcomes?. Preventive medicine, 52, S65-S69.

Dillo, W., Göke, A., Prox-Vagedes, V., Szycik, G. R., Roy, M., Donnerstag, F., & Ohlmeier, M. D. (2010). Neuronal correlates of ADHD in adults with evidence for compensation strategies–a functional MRI study with a Go/No-Go paradigm. GMS German Medical Science, 8.‏

Dyck, M. J., & Piek, J. P. (2014). Developmental delays in children with ADHD. Journal of Attention Disorders, 18(5), 466-478.‏

Epstein, J. N., & Loren, R. E. (2013). Changes in the definition of ADHD in DSM-5: subtle but important. Neuropsychiatry, 3(5), 455.

Ferguson, B. R., & Shapiro, S. K. (2016). Using a naturalistic sport context to train social skills in children. Child & Family Behavior Therapy, 38(1), 47-68.‏

Fredriksen, M., Dahl, A. A., Martinsen, E. W., Klungsoyr, O., Faraone, S. V., & Peleikis, D. E. (2014). Childhood and persistent ADHD symptoms associated with educational failure and long-term occupational disability in adult ADHD. ADHD Attention Deficit and Hyperactivity Disorders, 6(2), 87-99.

Galderisi, S., Heinz, A., Kastrup, M., Beezhold, J., & Sartorius, N. (2015). Toward a new definition of mental health. World Psychiatry, 14(2), 231.

Gapin, J. I., Labban, J. D., & Etnier, J. L. (2011). The effects of physical activity on attention deficit hyperactivity disorder symptoms: The evidence. Preventive Medicine, 52, S70-S74.‏

German, C. L., Baladi, M. G., McFadden, L. M., Hanson, G. R., & Fleckenstein, A. E. (2015). Regulation of the dopamine and vesicular monoamine transporters: pharmacological targets and implications for disease. Pharmacological reviews, 67(4), 1005-1024.‏

Halperin, J. M., & Healey, D. M. (2011). The influences of environmental enrichment, cognitive enhancement, and physical exercise on brain development: Can we alter the developmental trajectory of ADHD?. Neuroscience & Biobehavioral Reviews, 35(3), 621-634.‏

Herbert, A., & Esparham, A. (2017). Mind–Body Therapy for Children with Attention-Deficit/Hyperactivity Disorder. Children, 4(5), 31.‏

Hoogman, M., Bralten, J., Hibar, D. P., Mennes, M., Zwiers, M. P., Schweren, L. S., & de Zeeuw, P. (2017). Subcortical brain volume differences in participants with attention deficit hyperactivity disorder in children and adults: a cross-sectional mega-analysis. The Lancet Psychiatry, 4(4), 310-319.‏

Kamp, C. F., Sperlich, B., & Holmberg, H. C. (2014). Exercise reduces the symptoms of attention‐deficit/hyperactivity disorder and improves social behaviour, motor skills, strength and neuropsychological parameters. Acta Paediatrica, 103(7), 709-714.‏

Knecht, C., de Alvaro, R., Martinez-Raga, J., & Balanza-Martinez, V. (2015). Attention-deficit hyperactivity disorder (ADHD), substance use disorders, and criminality: a difficult problem with complex solutions. International Journal of Adolescent Medicine and Health, 27(2), 163-175.‏

Kooij, J. S. (2012). Adult ADHD: Diagnostic assessment and treatment. Springer Science & Business Media.

Martinez-Badía, J., & Martinez-Raga, J. (2015). Who says this is a modern disorder? The early history of attention deficit hyperactivity disorder. World journal of psychiatry, 5(4), 379.‏

Pontifex, M. B., Saliba, B. J., Raine, L. B., Picchietti, D. L., & Hillman, C. H. (2013). Exercise improves behavioral, neurocognitive, and scholastic performance in children with attention-deficit/hyperactivity disorder. The Journal of pediatrics, 162(3), 543-551.

Rasmussen, M., & Laumann, K. (2013). The academic and psychological benefits of exercise in healthy children and adolescents. European Journal of Psychology of Education, 28(3), 945-962.

Shecter, C. (2013). Mindfulness training for adolescents with ADHD and their families: A time-series evaluation (Doctoral dissertation).‏

Silva, A. P., Prado, S. O., Scardovelli, T. A., Boschi, S. R., Campos, L. C., & Frère, A. F. (2015). Measurement of the effect of physical exercise on the concentration of individuals with ADHD. PLoS One, 10(3), e0122119.‏

Smith, A. L., Hoza, B., Linnea, K., McQuade, J. D., Tomb, M., Vaughn, A. J. & Hook, H. (2013). Pilot physical activity intervention reduces severity of ADHD symptoms in young children. Journal of attention disorders, 17(1), 70-82.

Verret, C., Guay, M. C., Berthiaume, C., Gardiner, P., & Béliveau, L. (2012). A physical activity program improves behavior and cognitive functions in children with ADHD: an exploratory study. Journal of attention disorders, 16(1), 71-80.‏

Voss, M. W., Nagamatsu, L. S., Liu-Ambrose, T., & Kramer, A. F. (2011). Exercise, brain, and cognition across the life span. Journal of applied physiology, 111(5), 1505-1513.

סיוע בעבודות אקדמיות
סיוע בעבודות סמינריון