Skip to content

סמינריון- השפעת מעמדה של השפה הערבית על לימודי ערבית בבתי הספר הממלכתיים היהודים בישראל

הוראת הערבית בחברה יהודית לאור מעמדה בישראל

מגישה:

תאריך:

תוכן עניינים

סקירת ספרות. 3

רקע- 3

מעמדה של השפה הערבית בישראל. 3

חוק הלאום. 5

השפעת חוק הלאום על מעמד השפה הערבית בישראל. 6

ערבית במערכת החינוך היהודית. 7

השפעת חוק הלאום על לימודי הערבית בבתי הספר היהודיים. 9

סיכום ומסקנות. 11

ביבליוגרפיה. 14

סקירת ספרות

רקע-

השפה הערבית היא שפת אם של חלק גדול מהאוכלוסייה בישראל, ושיעור דובריה הוא יותר מ 20 אחוז מכלל האוכלוסייה, בעיקר על ידי אזרחי ישראל הערבים, ובקרב היהודים דוברי הערבית שעלו לישראל ממדינות מוסלמיות (צור, 2011). יש המתייחסים לשפה הערבית המודרנית בישראל, המושפעת מהעברית, ומדוברת על ידי ערבים ישראלים רבים, כאל ניב דיבור ערבי ישראלי. בקרב מרבית ערביי ישראל, השפה הערבית המדוברת דומה מאוד לערבית פלסטינית, בעוד שבדואים מסורתיים מדברים ניב משלהם בערבית. חלקה הצפוני של המדינה מושפע יותר מערבית לבנונית, ערבית לבנטינית מרכזית, במיוחד בקרב הדרוזים. רבים מהיהודים המזרחים מהדור הראשון בישראל עדיין יכולים לדבר בשפות יהודיות-ערביות, ואילו צאצאיהם ילידי ישראל אימצו באופן גורף את העברית כשפתם הראשונה או היחידה (שחאדה, 2019).

החל מהקמת מדינת ישראל בשנת 1948 הייתה הערבית הסטנדרטית שפה רשמית משותפת לצד העברית. עובדה זו השתנתה עם חקיקת  חוק יסוד: ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי בשנת 2018. מעמדה הוא כיום של שפת עזר והשימוש בה במסמכי ממשלה ובמרחב הציבורי הוא עדיין מחויב על פי חוק (אקון, 2019).

מעמדה של השפה הערבית בישראל

ערבית הייתה שפה רשמית של מדינת ישראל במשך 70 שנה, היא החלה להיות שפה רשמית מהקמת המדינה, ומשנת 2018, היא כבר לא שפה רשמית בישראל בעקבות חוק הלאום. אין שום סיבה מעשית לשינוי, ולמעשה, “חוק מדינת הלאום היהודי”, שביטל את הערבית כשפה רשמית, מבטיח בעצם כי הערבית תשמור על כל היתרונות של היותה שפה רשמית למרות שנשלל ממנה תואר זה (אקון, 2019).

ערבית סטנדרטית מודרנית, היא כיום שפת עזר בישראל והשימוש שלה במסמכי ממשלה מחויב על פי חוק. ניבים ערבים שונים מדוברים בעיקר על ידי אזרחים ערבים בישראל ודרוזים ישראלים, כמו גם על ידי חלק מהיהודים המזרחיים בני הדור הראשון שעלו ארצה. בשנת 1949 נותרו 156,000 ערבים פלסטינים בתוך קו שביתת הנשק של ישראל, שרובם לא דיברו עברית. כיום רוב הערבים הישראלים, המהווים למעלה מחמישית מהאוכלוסייה בישראל, דוברים עברית שוטפת, כשפה שנייה (אקון, 2019) (בוימל, 2006).

במשך שנים רבות הרשויות הישראליות לא ששו להשתמש בערבית, למעט כאשר חויבו במפורש בחוק, למשל באזהרות על כימיקלים מסוכנים, או בפנייה לאוכלוסייה דוברת הערבית (דהאמשה, ע’, וביגון, 2014). מצב זה השתנה בעקבות פסק דין של בית המשפט העליון בנובמבר 2000, שקבע כי אף על פי שהערבית היא שפה שנייה לעברית, השימוש בערבית צריך להיות נרחב בהרבה. מאז, כל השילוט בכבישים, תוויות המזון והודעות שפורסמו על ידי הממשלה חייבים להיות מתורגמים גם לערבית ספרותית, אלא אם כן הם מפורסמים על ידי רשות מקומית של קהילה דוברת עברית בלעדית. ערבית נחשבה תמיד לשפה לגיטימית לשימוש בכנסת, אך רק לעיתים נדירות השתמשו בה חברי הכנסת דוברי ערבית בזכות זו, מכיוון שרוב חברי הכנסת אינם דוברים מספיק בערבית (סבן, 2003).

קורסים בערבית נפוצים בצבא ההגנה לישראל, שם כל החיילים נדרשים ללמוד כיצד להתמודד עם אירועי טרור במסגרת פעילות צבאית, הן בעברית ובערבית כאחד. חיילים קרביים המוצבים באזורים בגדה המערבית ומתמודדים עם האוכלוסייה האזרחית על בסיס יומיומי, נשלחים לרוב לקורסי ערבית קצרים, ובנוסף לכך השימוש בערבית נפוץ בכל תפקידי המודיעין הצבאי (שנהב, 2015).

האוכלוסייה דוברת הערבית הגדולה שחיה בישראל, מיקומה של ישראל במזרח התיכון, עשרות שנים של גלובליזציה, והמורשת המזרחית של רבים מהאוכלוסייה היהודית בישראל, השפיעו כולם על העברית המדוברת בישראל. אחרי עברית ואנגלית, שירים ערבים, שמבוצעים הן על ידי דוברי ערבית ילידית, והן על ידי ישראלים מזרחיים, מושמעים לעתים בתחנות רדיו ישראליות, וערבית ממלאת תפקיד בולט מאוד ב”סלנג” ישראלי (שנהב, 2015).

בנוסף, כאשר אליעזר בן יהודה, חלוץ התחייה המודרנית של השפה העברית, החל ליצור מילים עבריות חדשות להתאמה לעולם המודרני, הוא העדיף לשאול מילים מערבית וארמית, שתיהן שפות שמיות, כמו עברית, מאשר שפות שהיו פחות קרובות לעברית. התחייה המודרנית הזו, בנוסף למאות שנים של השפעה הדדית בין שתי השפות השכנות, הביאו לדמיון משמעותי בדקדוק ובאוצר המילים של שתי השפות (פלמן, 1990).

במרץ 2007 אישרה הכנסת חוק חדש הקורא להקמת אקדמיה לשפה בערבית בדומה לאקדמיה ללשון העברית. מכון זה הוקם בשנת 2008, מרכזו נמצא בחיפה, ובראשו עומד פרופ ‘מחמוד גאניים. בשנת 2008 קבוצה של חברי כנסת הציעה הצעת חוק להסרת מעמדה של הערבית כשפה רשמית. הצעות חוק דומות הוצעו בשנת 2011 ו- 2014 (שקלאר, 2018).

דברים אלה מעידים על מעמדה של השפה הערבית בישראל כשפה רשמית, אז מדוע לשנות את הסטטוס קוו של 70 השנים האחרונות, על ידי חוק הלאום? לפעמים מה שהחוק אומר חשוב יותר ממה שהוא עושה. ניתן להסתכל על חוק מדינת הלאום היהודית משתי נקודות מבט. יש את המסר שהוא נועד לשלוח ליהודים: אישור על כך שישראל היא מדינת הלאום היהודית, כמולדת היהודים, כמדינת היהודים, מסר מרגיע ולאומני שאומר ‘המדינה הזו שלך ושלך בלבד’. המסר הנוסף, ההפוך, מיועד לפלסטינים, והוא: זוהי לא אדמתך, מדינה זו אינה שייכת לך, לא משנה אם אתה אזרח ישראלי המתגורר בבית של סבא וסבתא שלך, או שיש לך געגועים לחזור לארץ של סבא וסבתא שלך, התרבות, השפה וההיסטוריה שלך נסבלות במקרה הטוב, אך זהו לא ביתכם וזוהי לא מולדתכם (אקון, 2019).

חוק הלאום

חוק יסוד: ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, הידוע גם כחוק הלאום, הוא חוק יסוד ישראלי המפרט את אופייה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. החוק אומץ על ידי הכנסת, עם 62 שהצביעו בעד, ו 55 שהצביעו נגד ושני נמנעים, ב- 19 ביולי 2018. החוק הוא במידה רבה סמלי והצהרתי, והוא נתקל בביקורת בינלאומית חריפה, כולל מכמה ארגונים יהודיים-אמריקאים בולטים. בינואר 2019, בית המשפט העליון הודיע כי ישנם ספקות לגבי חוקתיות החוק. בית המשפט יחליט אם החוק, באופן מלא או חלקי, מפר את חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו. בנוסף, זו תהיה הפעם הראשונה שבית המשפט ידון בשאלה האם יש לו סמכות לפסול חוק יסוד, בהתבסס על סתירה עם חוק יסוד אחר (קמיר, 2019).

חוק מדינת הלאום היהודית קובע, במשתמע ובמפורש, כי ישראל אינה שייכת לכלל אזרחיה, שמעל 20 אחוז מהם אינם יהודים. במקום זאת היא מצהירה שישראל שייכת לעם היהודי, שחצי מהם אינם אזרחי ישראל. החוק, לפיכך, מבסס חוזה חברתי שמעודד הדרה. בעוד שרוב המדינות הדמוקרטיות שואבות את הלגיטימיות שלהן לשלוט מהסכמת אזרחיהן, ישראל הדירה אחת מכל חמישה אזרחים ישראלים מאותו חוזה. עבור אחד מכל חמישה אזרחים ישראלים שהם ערבים-פלסטינים, הוסרה למעשה המשילות שלהם במדינה שבה הם חיים (אקון, 2019).

החיים ללא משילות היה הכלל, ולא היוצא מן הכלל, עבור מרבית הפלסטינים החיים תחת המשטר הישראלי מזה 70 שנה. משנת 1948 עד 1966 ישראל העמידה את אזרחיה הערבים תחת משטר צבאי ששלט בחוזקה על כל דבר מתנועה, חינוך, פוליטיקה ועד עיתונים. ב -51 השנים שחלפו מאז, מיליוני לא-אזרחים פלסטינים בשטחים הכבושים נאלצו לחיות תחת דיקטטורה צבאית לא דמוקרטית. באופן דומה, למאות אלפי הפלסטינים החיים בירושלים המזרחית אין זכויות הצבעה. הסכמה מעולם לא הייתה חלק מהמשוואה לפלסטינים החיים תחת שלטון ישראלי. איש לא טרח אפילו לקדם את רעיון המשילות של הפלסטינים (סואן, 2012).

מחלוקת הייתה בנוגע לחוק הלאום מאז שהוצע לראשונה בשנת 2011. חלק טענו כי הצעד יביא לפגיעה קשה בדמוקרטיה של ישראל ובזכויותיהם של מיעוטיה. היו גם כמה דמויות פוליטיות ואקדמיות ישראליות בולטות שהעבירו ביקורת על החוק, בעיקר מהצד השמאלי של המפה הפוליטית. ההצעה זכתה לביקורת אפילו על ידי אנשים הקשורים לימין הישראלי, כמו השר וח”כ בני בגין ממפלגת הליכוד. מבקרים טענו כי החוק המוצע מעלה שאלות קשות הנוגעות להגדרת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, והוא עשוי להפר את האיזון העדין בין אופייה היהודי של המדינה לבין אופייה הדמוקרטי של המדינה (ג’בארין, 2016).

לעומת זאת, החוקרים הישראלים דובי הלמן ועדי ארבל מהמכון למחקר אסטרטגיות ציוניות פרסמו מחדש נייר עמדה מיולי 2009 בו הביעו את תמיכתם בהצעה (הלמן, וארבל, 2009). גם פרופסור אברהם דיסקין הביע דעה דומה. ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, הגן על הצעת חוק הלאום. נתניהו הכריז כי ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי והעם היהודי בלבד. הוא גם הבהיר שהרצון הוא מדינה של אומה אחת: מדינת הלאום היהודית, הכוללת לא-יהודים עם שוויון זכויות. בהיותה ארץ העם היהודי, ראש הממשלה סבור כי ישראל זכאית לעקרונות המשלבים את היותה האומה ומדינת העם היהודי, ומעניקים זכויות שוות לכל אזרחיה, ללא אפליה של דת, גזע ומין. בתגובה לביקורת אמר אבי דיכטר, יוזם החוק כי הצעת החוק נוצרה ועוצבה במשך שנה וחצי, וכי מלכתחילה, האופי היהודי והדמוקרטי של המדינה היה מאוזן כראוי, ומסיבה זו ההצעה זכתה לתמיכה מכל הקשת הפוליטית בישראל (ויניצקי, ושארף, 2017).

השפעת חוק הלאום על מעמד השפה הערבית בישראל

מה תהיה השפעתו של חוק הלאום על המצב הלשוני בישראל, שמשפיע גם על היחסים הכבר שבריריים בין אזרחיה היהודים לערבים? החוק כולל הבטחה כי המעמד המוענק לשפה הערבית הלכה למעשה עד היום לא יגרע ממנה. הכוונה היא ככל הנראה לאלמנטים כמו חינוך ושילוט ציבורי. בהתבסס על פסיקת בג”ץ משנת 2002, ערים מעורבות, נדרשות להציג שלטים עירוניים בשתי השפות. אנו יכולים להניח כי השלטים המופיעים ברחובות רבים בערים כמו חיפה, תל אביב-יפו ועכו לא ישונו בעקבות חוק הלאום, וכי תלמידי בתי הספר הערבים יוכלו להמשיך ללמוד בשפה שלהם (דהאמשה, וביגון, 2014).

אולם הפגיעה בשפה הערבית של חוק הלאום היא סמלית ומעשית כאחד. מבחינה מעשית, ניתן לצפות כי החוק ישפיע לרעה על הניסיונות העתידיים לקדם את השימוש בערבית בישראל, ולחזק את נוכחותה במרחב הציבורי. גורמים במוסדות ציבוריים ומוסדות פרטיים עשויים לטעון שהערבית כבר לא שפה רשמית, ולכן אין צורך להשתמש בה יותר. בעקבות חוק הלאום, המאמצים העוסקים בקידום ההוראה בערבית בבתי ספר יהודיים עשויים לדעוך (בקשי, 2019).

יתר על כן, הפגיעה הסמלית הצפויה בשפה הערבית היא חמורה עוד יותר. מהלך זה של חוק הלאום עשוי להיתפס על ידי אזרחי ישראל הערבים כמכה ישירה נגדם ונגד תרבותם. הטענה היא שלא ניתן להפריד בין הדרת השפה הערבית לבין הדרת אזרחיה הערבים של מדינת ישראל. אף שמעמדה הרשמי של ערבית לא יושם עד כה במלואו, יש ערך סמלי ניכר למעמד רשמי זה, הוא מבטיח קיום משותף של השפה העברית והערבית, קיום שבו זוכות שתי התרבויות, הערבית והעברית, לקיום משותף ומכובד. פגיעה במעמדה של הערבית מעבירה מסר ברור למיעוט הערבי, שלשפה הערבית חשיבות משנית, ושאין תקווה לראות את השפה הערבית כשפה שווה לשפה העברית, שהיא שפת הרוב היהודי (בקשי, 2019) (ג’בארין, 2016).

ולכן החלק של חוק הלאום שמבטל את השפה הערבית כשפה רשמית, הוא סעיף שמטרתו לפגוע באזרחי ישראל הערבים ובתרבותם. סעיף זה לא משרת מטרה מעשית אלא מבטל מסורת לשונית ותיקה, ומערער את התקווה למרחב ציבורי מגוון ושווה. יש הטוענים שעל המחוקק הישראלי להימנע מביצוע כל שינוי במעמדה הרשמי של הערבית. החברה הישראלית תפיק תועלת טובה יותר על ידי קמפיין נרחב שנועד להבטיח כי כל האזרחים ילמדו וידברו ערבית, ויקדמו את נוכחות השפה בכל תחומי הציבור, בשירותים ממשלתיים, במערכת המשפט, בבתי ספר להשכלה גבוהה ובכל שילוט ציבורי. ובכך יוזמה זו מסמנת את השאיפה לחברה משותפת, שווה סובלנית ודמוקרטית(ג’בארין, 2016).

ערבית במערכת החינוך היהודית

שיעורי ערבית נפוצים בבתי ספר דוברי עברית החל מכיתות ז’-ט’. מי שמעוניין בכך יכול לבחור להמשיך את לימודי הערבית עד כיתה י”ב ולהיבחן בבגרות בערבית. תלמידים רבים המסיימים תיכון ברמת מיומנות גבוהה בערבית, מוצבים בתפקידים בצבא בהם הם יכולים להשתמש בשפה זו. ערבית היא שפה רשמית בישראל, והשפה הראשונה של כחמישית מהאזרחים. עבור הרוב היהודי, ידיעה מספקת בשפת אזרחיהם הערבים היא קריטית, והיא הכרחית לבניית בסיס למרקם חברתי בר-קיימא, ויצירת מרחבים ציבוריים משותפים שוויוניים לערבים ויהודים בתחומי החברה, הכלכלה והתרבות המגוונים (פרגמן, 2014).

הרוב המכריע של הישראלים ששפתם הראשונה היא עברית אינם מסוגלים לבטא את עצמם או לתקשר בערבית, אפילו ברמה הבסיסית ביותר, למרות העובדה שדורות של תלמידים ישראלים למדו ערבית כמקצוע חובה בבתי הספר הציבוריים במדינה, חילונים ודתיים כאחד. בשנת 1996 הוכרזה הערבית כשפה זרה שנייה במערכת החינוך, אחרי האנגלית, שנלמדה כשפת חובה בכיתות ז’-י ‘. עם זאת, הרוב הגדול של התלמידים דוברי העברית, אלה שלמדו בשיעורים את השפה הערבית ואלה שלא, עדיין מסיימים את לימודי התיכון בלי להכיר את השפה הערבית באופן מינימלי (בליקוף, 2018).

למרות שהערבית נלמדת בבתי הספר, ישנם כמה חסמים ללימוד השפה הערבית בבתי הספר היהודיים. אחת המגבלות היא שהערבית אינה מוגדרת כשפת ליבה אלא כשפה זרה שנייה. ערבית מוגדרת כחובה בכיתות ז’-ט’, עם שלוש שעות שבועיות. בפועל, מעמד זה מאפשר שורה של דרכים להימנע מהחיוב ללימוד ערבית בחסות מדיניות משרד החינוך. בחינת הבגרות בערבית אינה חובה, קבלת תעודת בגרות אינה מותנית בציון עובר בערבית. הוראת החובה של משרד החינוך של שפה זרה נוספת, לא בהכרח אומרת שחייבים ללמוד ערבית, בפועל אפשר ללמוד גם את השפה הצרפתית (בליקוף, 2018).

בנוסף לכך, מדיניות משרד החינוך היא לאפשר לתלמידים עם לקויות למידה פטור מלימוד ערבית החל מכיתה ח’. יתרה מזאת, תלמידים הזקוקים לעזרה מיוחדת במקצועות אחרים מקבלים אותה לרוב על חשבון לימודי הערבית. ההשפעה של מדיניות זו היא כפולה: מספרית, בכך שיש פחות תלמידים הלומדים ערבית, ובאופן סמלי, על ידי שליחת מסר שהשפה הערבית היא פחות חשובה לכל התלמידים, ולא רק לאלה שנעדרים למעשה משיעור הערבית כדי לקבל עזרה במקצועות אחרים (בליקוף, 2018).

מגבלה נוספת על לימוד הערבית בבתי הספר היהודים, היא מגבלה בהיבט רחב יותר, וקשורה למוטיבציה ללמוד ערבית. לימוד כל שפה דורש השקעה של זמן ומאמץ, כך שבאופן אידיאלי, התלמידים יהיו בעלי מוטיבציה חזקה להשקיע את המשאבים הדרושים לכך. ספרות המחקר מציינת כמה מקורות מוטיבציה בעניין זה: שאיפתו של האדם להשתלב בקהילה שבה השפה היא רלוונטית (אוריינטציה אינטגרטיבית) (Bani Abdelrahman, 2011), בקרב האוכלוסייה היהודית ישנו היעדר אוריינטציה אינטגרטיבית: היעדר רצון להתוודע או להתקרב יותר מבחינה תרבותית לחברה הערבית (הרמן, 2017).

ראיית השפה כאמצעי לגישה להשכלה גבוהה, או משכורת טובה יותר (אוריינטציה אינסטרומנטלית) (Bani Abdelrahman, 2011), בקרב האוכלוסייה היהודית ישנה אוריינטציה אינסטרומנטלית מוגבלת. לרוב היהודי בישראל אין כמעט סיבות להשתמש בערבית, לעומת ערבים בישראל, הזקוקים לעברית כדי להשתלב טוב יותר בהשכלה הגבוהה ובשוק העבודה. שיקולים כלכליים קיומיים כמעט ולא השפיעו על דוברי העברית מבחינת לימוד הערבית (הרמן, 2017).

איכות ההוראה והתפיסה שהיא אכן תתרום לידיעת השפה, כמו גם איכות תכנית הלימודים וההוראה, בבתי הספר היהודיים תהליך הלמידה של הערבית הוא לא יעיל (Bani Abdelrahman, 2011). מרבית בוגרי בתי הספר היהודיים שלמדו ערבית, כולל אלה שהיו להם הישגים גבוהים, אינם מסוגלים לתקשר בערבית בסיום הלימודים. דבר זה מעודד תחושה שאין טעם ללמוד ערבית, ומפחית עוד יותר את המוטיבציה לעשות זאת (הולדנברגר, 2007).

השפעת חוק הלאום על לימודי הערבית בבתי הספר היהודיים

השפעת חוק הלאום על לימוד הערבית תהיה ככל הנראה שלילית, והיא תפחית את לימודי הערבית בבתי הספר היהודיים, וזאת מכמה סיבות. ראינו בפרק הקודם שבכדי ללמוד כל שפה, ישנו צורך בהשקעה של זמן ומשאבים של התלמידים, והדבר דורש מוטיבציה גבוהה ללימוד שפה. ישנם כמה גורמים שמשפיעים על מוטיבציה ללימוד שפה, ראשית יש את האוריינטציה האינטגרטיבית, יישומו של חוק הלאום צפוי לפגוע באוריינטציה זו, משום שחוק הלאום בעצם מפחית מחשיבותה של האוכלוסייה הערבית בישראל, פוגע במעמדה, ומפחית את הרצון של התושבים האחרים להשתלב עם אוכלוסייה זו. ולכן המוטיבציה של התלמידים ללמוד ערבית בכיתה תפחת (ג’בארין, 2016).

שנית כל, יש את האוריינטציה האינסטרומנטלית, לפי אוריינטציה זו האדם בישראל ירצה ללמוד ערבית, בגלל שזה פרקטי להשתמש בה בחיי היומיום, אם זה בעבודה או בכלל בחיים האזרחיים. בעקבות יישומו של חוק הלאום, תהיה פגיעה במעמד השפה הערבית כשפה רשמית, ומוסדות שלטון ומוסדות אזרחיים לא יהיו מחויבים להשתמש בה, ולכן השימוש הפרקטי שלה בחיי היומיום יפחת מאוד. גם אפקט זה יפחית מאוד את המוטיבציה של התלמידים ללמוד ערבית בבית הספר (מודריק, 2018).

נקודה נוספת היא שהמוטיבציה של לימוד הערבית תהיה תלויה גם באיכות ההוראה של שפה זו בבית הספר. כאשר ייושם חוק הלאום, השפה הערבית לא תהיה שפה רשמית, והדבר ישפיע גם על מדיניותו של משרד החינוך בכל הנוגע לתוכנית הלימודים של השפה הערבית, ואם כאשר השפה הערבית הייתה רשמית, לימודה בבתי הספר לא היה באיכות גבוה, אז אחרי שהערבית כבר לא תהיה שפה רשמית, סביר להניח שמדיניות משרד החינוך לא תשאף לשפר את איכות לימוד הערבית בבתי הספר היהודיים (בקשי, 2019).

סיכום ומסקנות

מטרתה של עבודת מחקר זו הייתה לבדוק את ההשפעה של מעמדה של השפה הערבית בישראל, על לימודי הערבית בבתי הספר הממלכתיים יהודים בישראל, וזאת בעקבות הירידה במעמדה של השפה הערבית בעקבות חוק הלאום שחוקק בשנת 2018. ראינו בעבודת מחקר זו שמעמדה של השפה הערבית היה יציב באופן יחסי מאז תקומתה של מדינת ישראל ב 1948, במהלך תקופה זו הייתה הערבית לשפה רשמית בישראל, ואף מלפני כן, בימי המנדט הבריטי, כאשר העברית, הערבית והאנגלית היו שפות רשמיות.

על מעמדה של השפה הערבית לפני חקיקת חוק הלאום מעידים כמה דברים, ראשית מעצם העובדה שהשפה הייתה שפה רשמית, ומוסדות המדינה היו מחויבים להשתמש בה במסמכים רשמיים. למרות שבתחילה השימוש בערבית לא היה מיטבי מבחינה פרקטית, בעשורים האחרונים התגבר השימוש של מוסדות המדינה בשפה, כמו למשל השילוט בכבישים שהחל לכלול גם כיתוב בערבית בנוסף לעברית ולאנגלית.  מבחינה פרקטית היה גם צורך בשימוש בערבית במסגרות צבאיות, כאשר צה”ל שולט על הגדה המערבית, והחיכוך עם האוכלוסייה הפלסטינית מאלץ את הצבא ללמד את החיילים את השפה הערבית לצורך שימוש יומי. גם מבחינה תרבותית הערבית השפיעה מאוד על האוכלוסייה הישראלית ועל השפה העברית, בשפת היומיום העברית ישנו סלנג רב הלקוח מהשפה הערבית, והשפה אף מדוברת בקר יהודים מזרחים רבים. בנוסף לכך, כאשר הוקמה לתחייה השפה העברית, נעשה שימוש רב במילים ותחביר הלקוחים מהערבית. בשנת 2008 אף הוקמה אקדמיה לשפה הערבית, שבראשה עמד פרופסור מחמוד גאניים. כל אלה מעידים על מעמדה של השפה הערבית לפני חקיקת חוק הלאום.

בשנת 2011 הוצעה הצעת חוק, חוק יסוד: ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, הידוע גם כחוק הלאום. מטרתו של חוק זה היא לפרט את אופייה של מדינת ישראל. החוק הועבר בשנת 2018. החוק הוא במידה רבה סמלי והצהרתי, ועיקרו הוא להצהיר שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. החוק נתקל בביקורת בינלאומית חריפה. אחד הסעיפים של החוק אומר שהשפה הערבית לא תהיה שפה רשמית במדינת ישראל, ומכך משתמע שהחוק יפגע קשות במעמדה של השפה הערבית בישראל.

הפגיעה של חוק הלאום במעמדה של השפה הערבית הוא משתי בחינות, סמלית ומעשית. מבחינה מעשית ניתן להניח שחוק הלאום יפגע בניסיונות העתידיים לקדם את השפה הערבית בישראל, הן דרך מוסדות המדינה, והן דרך מוסדות פרטיים, ולפיכך תפחת נוכחותה של הערבית במרחב הציבורי. מבחינה סמלית הפגיעה היא בתרבותם של הערבים בישראל, והאמירה של החוק היא שהשפה הערבית והתרבות הערבית הן לא חשובות, ומעמדם הוא נחות. הערך הסמלי של שפה רשמית הוא הבטחת קיום משותף לשפה הערבית לצד השפה העברית.

ואולם נשאלת השאלה כיצד פגיעה זאת במעמדה של השפה הערבית תשפיע על לימודי הערבית בבתי הספר היהודים. קודם כל ראינו שגם לפני יישום חוק הלאום, המצב של לימוד ערבית בבתי הספר היהודים הוא לא מזהיר. למרות שהערבית היא שפה זרה שחובה ללמד אותה בבתי הספר היהודים, בפועל ניתן לא ליישם חובה זו, ואף ניתן ללמד שפה זרה אחרת חוץ מאנגלית, כמו צרפתית. התלמידים שכן לומדים ערבית בבתי הספר היהודים, לומדים אותה ברמה לא מספקת, ונראה שרבים שמסיימים את לימודי התיכון לא מצליחים לתקשר בצורה בסיסית בשפה הערבית.

יתר על כן, בעבודה ראינו שישנם כמה גורמים שמשפיעים על למידה של שפה זרה במערכת החינוך. לימוד של שפה זרה דורש מאמץ וזמן, ולכן יש צורך במוטיבציה גבוה של התלמיד על מנת שילמד ערבית. בספרות המחקר ישנם כמה מקורות למוטיבציה זו של השפה, ראשית יש את האוריינטציה האינטגרטיבית, שמייצגת את שאיפתו של האדם להשתלב בחברה שבה דוברים את השפה המדוברת. בישראל לתלמידים אין את הרצון להשתלב באוכלוסיות דוברות ערבית, והחקיקה של חוק הלאום צפויה להפחית אף יותר את חוסר הרצון הזה להשתלב עם אוכלוסיות דוברות ערבית. בנוסף לכך יש את האוריינטציה האינסטרומנטלית, שבה לאדם יש מוטיבציה ללמוד שפה מתוך מניע לש השכלה או מניעים כלכליים. לאזרחים בחברה היהודית אין אינטרס כלכלי או של השכלה, שלמענו ירצו ללמוד את השפה הערבית, ואחרי שייושם חוק הלאום, תהיה הדרה של השפה הערבית מהמרחב הציבורי, שכולל את מרחב ההשכלה והמרחב התעסוקתי, ולכן גם מוטיבציה זו תפחת אף יותר. גורם נוסף שמשפיע על המוטיבציה ללמידת שפה זרה הוא איכות ההוראה. המצב לפני יישום חוק הלאום הוא שאיכות הוראת הערבית היא לא מיטבית, תלמידים שלומדים ערבית מסיימים את הלימודים כאשר אין להם כישורי תקשורת בסיסיים בערבית. אחרי יישום חוק הלאום סביר להניח שמשרד החינוך יקפיד אף פחות על הוראת איכותית של השפה הערבית, משום שכבר לא מדובר בשפה רשמית, מה שיפחית עוד יותר את איכות הוראת הערבית, ובעקבות כך את המוטיבציה ללמידת ערבית בבתי הספר היהודים.

ולכן מסקנת המחקר העיקרית היא שהשפעת חוק הלאום על לימוד הערבית בבתי הספר היהודים תהיה ככל הנראה שלילית. תחילה, הורדת מעמדה של השפה הערבית, וביטול כשפה רשמית, תוביל להדרתה מהמרחב הציבורי, ודבר זה יוביל להפחתת המוטיבציה ללמידה של שפה זו בבתי הספר היהודים. אם לתלמידים לא יהיה את הרצון להשתלב בחברה הערבית ולנהל איתה יחסי גומלין תרבותיים, וגם לא יהיה להם את הצורך ללמוד את השפה הערבית, לא למען תעסוקה ולא למען השכלה, אז לא תהיה לתלמידים מוטיבציה ללמוד את השפה הזאת. ובנוסף לכך מוסדות השלטון והמוסדות הפרטיים, לא ינסו לקדם את מעמדה של השפה הערבית, משום שהיא כבר לא שפה רשמית, ולפי חוק הלאום, השפה הערבית היא לא בעדיפות עליונה, כמו האוכלוסייה הערבית.

ביבליוגרפיה

אקון, נ’ (2019). אוטונומיה לשונית ולא שפה רשמית השילוח, 16 (תשרי תש”ף, אוקטובר 2019), עמ’ 123-141.

בוימל, י’ (2006). עקרונות מדיניות האפליה כלפי הערבים בישראל: 1968-1948. עיונים בתקומת ישראל: מאסף לבעיות הציונות, הישוב ומדינת ישראל, , 16: 391-413, 2006.

בליקוף, מ’ (2018). לימוד ערבית בחינוך העברי. עמותת סיכוי.

בקשי, א’ (2019). סעיף הלשון בחוק-יסוד הלאום: ביקורת מנותקת מנוסח החוק : [מתוך המדור: ככר ציון: תגובות לגיליון 16]. השילוח, 17 (כסלו תש”ף, דצמבר 2019), עמ’ 19-24.

ג’בארין, י’ (2016). העמקה של הדרה: על הצעת “חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי” אזרחות על תנאי: על אזרחות, שוויון וחקיקה פוגענית (קובץ בעריכת שרה אוסצקי-לזר ויוסף ג’בארין), עמ’ 145-163.

דהאמשה, ע’, וביגון, ל’ (2014). על הזרה ואזרוח: הערבית והעברית בשילוט הדרכים בגליל תיאוריה וביקורת, , 43: 183-209, 2014.

הולדנברגר, א’ (2007). שפה כגשר תרבותי – תוכנית לימודים בערבית תקשורתית, מחוז חיפה, תשס”ו ביטאון המורים לערבית ולאסלאם, 34 (התשס”ז, 2007), עמ’ 125-128.

הלמן, ד’, וארבל, ע’ (2009). נייר עמדה: עיגון חוקתי לבית הלאומי כיוונים חדשים, , 20: 127-138, 2009.

הרמן, ת’ (2017). שותפות בעירבון מוגבל יהודים וערבים. המכון הישראלי לדמוקרטיה.

ויניצקי, ח’, ושארף, ש’ (2017). הצעת חוק־יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי. מכון בגין למשפט וציונות.

מודריק, ע’ (2018). ״מדינה יהודית ודמוקרטית״: זכויות אדם ונכסים לאומיים – עקרון השוויון בראי זכויות בני המיעוט הערבי The Journal for Interdisciplinary Middle Eastern Studies, 3 (Winter 2018), 5*-55*.

סבן, א’ (2003). קול (דו-לשוני) בודד באפלה? בעקבות בג”צ 4112/99 עדאלה נ’ תל-אביב-יפו עיוני משפט, , 27 (1): 109-138, 2003.

סואן, ד’ (2012). מוצא והדרה: ערביי ישראל בתחתית הפירמידה סוגיות חברתיות בישראל: כתב עת לנושאי חברה, , 13: 6-31, 2012. https://doi.org/10.2307_23389157

פלמן, י’ (1990). אליעזר בן-יהודה ותחיית הלשון העברית לשוננו לעם: קונטרסים עממיים לענייני לשון, , מ’-מ”א: 215-221, תשמ”ט-תש”ן

פרגמן, א’ (2014). שילוב מורים ערבים ילידים בהוראת השפה הערבית בבתי הספר העבריים – מדיניות או אקראיות? מעוף ומעשה במכללת אחוה, 16 (תשע”ד, 2014), עמ’ 133-164.

קמיר, א’ (2019). ישראל בורחת מכבוד האדם דברים, 12 (חשון תש”ף, אוקטובר 2019), עמ’ 97-117.

שחאדה, ח’ (2019). הרהורים על הערבית כשפת אֵם וכלשון לאום בישראל الحصاد -Al-Hasad, 9 (2019), pp. 45-86.

שנהב, י’ (2015). ידיעת ערבית בקרב יהודים בישראל. הוצאת מכון ון ליר.

שקלאר, א’ (2018). שלוש שפות לשני עמים. מקור ראשון, 1092, עמ’ 16-21.

צור, י’ (2011). הזהויות המודרניות של יהודי ארצות האסלאם: האופציה היהודית-ערבית פעמים: פרקי עיון במורשת ישראל במזרח, , 125-127: 45-56, 2010-2011.

Bani Abdelrahman, M. (2011). Integrative and instrumental orientations among a sample of university students. Journal of Institutional Research South East Asia. 9. 44-56.

סיוע בעבודות אקדמיות
סיוע בעבודות סמינריון