שם המחלקה:
נושא העבודה:
השפעת חומרת המוגבלות והדימוי העצמי על השתלבותם של בעלי מוגבלויות בשוק התעסוקה
מאת:
ת.ז:
שם המרצה:
תאריך הגשה:
תקציר
מחקרים שונים מראים כי לאנשים עם מוגבלות פיזית דימוי עצמי ודימוי גופני שליליים בהשוואה לאנשים ללא מוגבלות, שבאים לביטוי בתחושות ביקורת עצמית, בושה ונחיתות (Nosek et al., 2001). מתוך כך עבודה זו ביקשה לבחון את הקשרים בין חומרת מוגבלותם ודימויים העצמי של בעלי מוגבלויות הנכללים בשוק העבודה בישראל לבין המוטיבציה שלהם לעבודה.
המחקר הכמותי התבסס על שאלון בן שלושה חלקים אשר בוחן מלבד מאפיינים דמוגרפיים את רמת המוגבלות (קלה \ בינונית \ קשה), דימויים העצמי ורמת המוטיבציה בעבודה. המחקר כלל ארבעים עובדים בעלי מוגבלויות (N=40), מרביתם (52.5%) בעלי מוגבלות קלה, כאשר ההתפלגות על רקע מינם של הנבדקים מצביע על ייצוג שווה בין המינים (20 נבדקים מכל מין).
מהממצאים שעלו נמצא קשר שלילי בעוצמה חזקה וברמת מובהקות גבוהה Sig< 0.001) ,Rs=-0.773) בין רמת המוגבלות לרמת המוטיבציה, וקשר חיובי בעוצמה גבוהה וברמת מובהקות גבוהה (Rp= 0.671, Sig< 0.001) בין דימוי עצמי לבין רמת המוטיבציה. ניתוח תוצאות המחקר לאור הספרות הקיימת שופך אור נוסף על הגורמים למוטיבציה לעבודה של בעלי מוגבלויות וקושרים בין הדימוי העצמי לבין המוטיבציה. על כן, נראה כי שיפור הדימוי העצמי של בעל המוגבלות עשוי לשפר את רמת המוטיבציה שלו לעבודה, אך לשם כך נדרש להעמיק ולהבין את הגורמים לדימוי העצמי בין אם כתלות ברמת המוגבלות, באופייה, במידת החצנתה או באופן ובזמן שבה נרכשה.
תוכן עניינים
1.2. השתלבות בעלי מוגבלויות בשוק התעסוקה. 6
1.3. חסמים לשילוב בעלי מוגבלות בתעסוקה. 8
1.4.2. מוטיבציה לעבודה בקרב בעלי מוגבלויות.. 11
1.5. דימוי עצמי בקרב בעלי מוגבלויות.. 11
2.3.1. משתנה תלוי: מוטיבציה בעבודה. 14
2.3.2. משתנה בלתי תלוי: חומרת המוגבלות.. 14
2.3.3. משתנה בלתי תלוי: דימוי עצמי 15
3.1. הקשר בין חומרת המוגבלות לבין המוטיבציה לעבודה. 17
3.2. הקשר בין הדימוי העצמי לבין המוטיבציה לעבודה. 17
מבוא
בישראל חיים כ-1,551,100 אנשים עם מוגבלות, המהווים קרוב לרבע מאוכלוסיית המדינה. כמחצית מהם סובלים ממוגבלות חמורה אשר מפריעה להם מאוד בתפקודם היום-יומי (מכון ברוקדייל, 2019). אנשים עם לקויות גופניות, נפשיות ושכליות מתקשים להשתלב בשוק העבודה ושיעורי התעסוקה שלהם במדינות מפותחות נמוכים בהרבה משל האנשים ללא לקות והפערים גדלים עם חומרת הלקות. יתרה מזאת, גם כאשר הם מועסקים, הם מועסקים ברמות שכר נמוכות, נמצאים בשיעור גבוה ביחס לשאר האוכלוסייה בעיסוקים בלתי מקצועיים ונהנים מהזדמנויות קידום מועטות יותר. (הולר, 2014).
באשר לנתונים אודות העשור הקודם, אלפסי-הנלי (2015) מתארת במחקרה כיצד ניתן לראות כי שיעור התעסוקה באוכלוסיית האנשים עם מוגבלות הינו נמוך משמעותית מהשיעור באוכלוסייה ללא מוגבלות וכך היה לכל אורך העשור הקודם. יחד עם זאת היא מתארת כיצד לאורך העשור עלה שיעור התעסוקה באוכלוסיית האנשים עם מוגבלות מ 40.5% ל- 53.4 %. עם זאת, הפער ביחס לאוכלוסיה ללא מוגבלות נותר. כמו כן, מציגה החוקרת כיצד שיעור האבטלה הינו גבוה יותר בקרב אנשים עם מוגבלות, מאשר בקרב האוכלוסיה ללא מוגבלות, הן בתחילת העשור והן בשנים האחרונות – 9.8% שיעור אבטלה בקרב אנשים עם מוגבלות בממוצע לשנים 2010-2012 ,בהשוואה ל – %5.7 באוכלוסיה ללא מוגבלות.
כמו כן, מציגה אלפסי- הנלי (שם) כיצד שיעורי תעסוקה נמוכים במיוחד ושיעורי אבטלה גבוהים במיוחד מאפיינים את האנשים עם המוגבלות החמורה (מפריעה מאוד), כך ששיעור התעסוקה יורד כפונקציה של חומרת המיגבלה ומנגד, שיעור האבטלה עולה כפונקציה של חומרת המיגבלה. תמונת מצב זו אפיינה את תחילת העשור וכן את השנים האחרונות. כך, בממוצע לשנים 2010 עד 2012 ,שיעור התעסוקה בקרב אנשים עם מוגבלות מפריעה עמד על %58.7 ויורד ל – %39.5 בקרב אנשים עם מוגבלות מפריעה מאוד. באשר לאבטלה, בממוצע לשנים 2010 עד 2012 ,עמד השיעור בקרב בעלי מוגבלות מפריעה על %8.8 וטיפס ל – %14 בקרב בעלי מוגבלות מפריעה מאוד.
העבודה הנוכחית, מבקשת לבחון את הגורמים המשפיעים על מוטיבציה של עובדים עם מוגבלות להשתלבות בתעסוקה, תוך בחינת המשתנים של חומרת המוגבלות ודימוי עצמי. שאלת המחקר הינה: מהם הגורמים המשפיעים על מוטיבציה של עובדים עם מוגבלות להשתלבות בשוק התעסוקה?
1. רקע תיאורטי
1.1. בעלי מוגבלויות: הגדרה
חוק הביטוח הלאומי מגדיר מוגבלות כ״מגבלה בתפקוד גופני או נפשי הנובעת ממום מולד, כתוצאה מפגיעה פיזית או נפשית, עקב מחלה או תאונה״ )חוק הביטוח הלאומי התשנ״ה- 1995). על פי החלוקה של משרד הרווחה והשירותים החברתיים, מוגבלות כוללת ספקטרום רחב של מצבים רפואיים בעלי השפעות שונות על ההופעה החיצונית ועל התפקוד היומיומי: (1) מוגבלויות פיזיות כגון שיתוק מוחין, טרשת נפוצה, פוליו, ניוון שרירים; (2) מוגבלויות חושיות כגון ליקויי שמיעה וראייה; (3) לקויות למידה, תפקוד והסתגלות או הפרעות רגשיות שונות; ו(4) אנשים עם טווח רחב של מגבלות תפקודיות ותסמונות תורשתיות (נאון, 2009).
בישראל חיים כ-1,551,100 אנשים עם מוגבלות, המהווים קרוב לרבע מאוכלוסיית המדינה. כמחצית מהם סובלים ממוגבלות חמורה אשר מפריעה להם מאוד בתפקודם היום-יומי (מכון ברוקדייל, 2019). לרמת החומרה של המוגבלות יש השפעה רבה על רמת התפקוד הפיזי, החברתי והרגשי ,(National Center for Health Statistics, 2002 ). ניתן למדוד את חומרת המוגבלות באופן אובייקטיבי על ידי משך הזמן שאדם חווה מוגבלות כלשהי או על פי רמת התפקוד בביצוע פעולות כגון: אכילה, שתייה, היגיינה אישית, הכנת ארוחות (מבחני ADL או IADL ). חומרת מוגבלות יכולה להימדד גם בצורה סובייקטיבית על ידי דיווח עצמי של אנשים לגבי מידת השפעת המוגבלות על איכות החיים ותחושת הרווחה(Uppal, 2006) . בין אם המדידה היא על פי מדדים אובייקטיביים ובין אם סובייקטיביים, נהוג לחלק את חומרת המוגבלות ל-3 רמות: 1. קלה 2. בינונית 3. קשה . בנוסף, מחקרים שונים פיתחו כלים למדידת מוגבלויות ספציפיות. כך למשל, ישנם כלים להערכת חומרת מוגבלות של טרשת נפוצה, HIV, מוגבלות פסיכיאטרית (Bayoumi, 2014) .
ניכר כי להמשגת המוגבלות ובהתאם להתייחסות אל אנשים עם מוגבלויות בחברה, יש השלכות על התפיסה העצמית ועיצוב הזהות של האדם. למשל, המודל הרפואי רואה את מקור הלקות באדם ובצורך שלו לתקן את הלקות ולהגיע למצב ״נורמאלי.״ לפי מודל זה, חוויית המוגבלות נתפסת כשלילית . לעומת זאת, המודל החברתי, השם את הדגש על התנאים הסביבתיים החיצוניים המגבילים את האדם עם הלקות ומפלים אותו לרעה,מציג תפיסה הרואה גם צדדים חיוביים באדם עם המוגבלות, אדם עם יכולות וכישורים כשאר האנשים (Smart, 2009).
המודל החברתי השם את הדגש על הסרת מחסומים סביבתיים כדרך להשתתפות שווה בקהילה, עשוי לקדם דימוי עצמי מובחן וחיובי בקרב אנשים עם מוגבלויות. פיתוח דימוי עצמי חיובי יכול להיות קשה לאנשים המתויגים חברתית, אשר נתפסים כבעלי מאפיינים המסמנים אותם כשונים ומבחינים אותם כבעלי ערך מופחת בעיני אחרים, כדוגמת אנשים עם מוגבלויות (Major & O’Brien, 2005) .
נראות המוגבלות הינה גורם נוסף בעל השפעה על התפקוד הפיזי, חברתי ורגשי של אנשים עם מוגבלויות. מתוך כך, חשוב להבחין בין חוויותיהם של אלו המתמודדים עם מוגבלות נראית לבין אלו המתמודדים עם מוגבלות בלתי נראית. מוגבלות נראית כוללת מאפיינים ויזואליים הניכרים לעין כמו למשל, איבר קטוע או צלקות וכן שימוש בעזרים כגון כיסא גלגלים. כך הן למשל 'מוגבלויות פיזיות'.
על פי אתר משרד הרווחה[1] האוכלוסיות הנכללות תחת הקטגוריה של "בעלי מוגבלויות פיזיות" הינם: בעלי נכויות גופניות, חירשים וכבדי שמיעה, עיוורים, ליקויי למידה וקשיי תפקוד והסתגלות, כאשר ישנה חלוקה ל"לקות שכלית התפתחותית", "אוטיזם", "נכות פיזית", "לקות חושית" ו"לקות נפשית". על פי הדו"ח של ג'וינט ישראל ומכון ברוקדייל- המרכז לחקר מוגבלויות, נכון לשנת 2013 בישראל חיים כ-1,603,500 אנשים עם מוגבלות, כ20% מן האוכלוסייה, כאשר 10% מקרב האוכלוסייה הבוגרת הם אנשים עם מוגבלות חמורה, ו15% הם אנשים עם מוגבלות מתונ- בעבודה זו אתייחס לשיח 'בעלי מוגבלויות' כפי שמובע באופן כללי.
על פי סמית (Smith, 2007) שתי הקבוצות העיקריות של נכויות פיזיות הן:
1.ליקויים נוירו-מוטוריים-מצבים הנוגעים לעצבים, לשרירים, ולתפקוד מוטורי. מצבים אלה נגרמים כתוצאה מנזק למערכת העצבים המרכזית. הליקוי העצבי הנובע מנזק זה, מגביל את השליטה בשרירים ואת תנועתם.
2.מחלות או מצבי שריר\שלד-מצבים המשפיעים על השרירים או על העצמות ומביאים לתפקוד מוגבל. מצבים אלה גורמים לקושי לשלוט בתנועות אך הסיבה אינה עצבית. המאפיינים של ילדים עם נכויות פיזיות נגזרים מהלקות הגופנית שממנה הם סובלים. הצרכים הרפואיים מחייבים התאמות רבות ושינויים בסביבה הפיזית כדי להבטיח להם נגישות ללמידה ((Smith,2007.
לליקויים המוטוריים מתלוות בדרך כלל גם הפרעות חושיות, קוגניטיביות, תקשורתיות, תפיסתיות, התנהגותיות, והפרעת אפילפטיות(שנקר, וינטראוב ופרוש 2007). ההנחה רווחת היא שתפקודם של אנשים עם נכות פיזית הוא תוצר של יחסי גומלין בין מצב בריאותם לבין גורמים סביבתיים. את מגבלותיהם רואים כאוסף מורכב של מצבים המתרחשים בגוף ובחברה כאחד (שנקר ועמיתיה, 2007).
ארגון הבריאות העולמי מציע חלוקה לפי סוג הפגיעה והתייחסות למצב בריאותי : מה האדם עם המחלה או הפגיעה יכול או אינו יכול לעשות , שינוי זה נותן מקום גם ליכולת ולנקודות החוזק של האדם ליכולת ולא רק לחוסר היכולת ,דבר המתיישב עם כל העקרונות והגישות ובעיקר עם תפיסת איכות חיים (חודטוב, 2012 ). כך, על פי ההגדרה של ארגון הבריאות העולמי international classification of functioning disability and health-ICFלשלושה מצבי הלקות הבסיסיים:
א. שלמות: כל תכונה שמומחה בתחום רפואי, פרא רפואי או פסיכולוגי קובע שהיא גורמת לירידה תפקודית ביחס למקובל באוכלוסייה.
ב. פעילות מוגבלת-מצב שבו אי השלמות מפריעה לאדם בעת השתתפותו בפעילויות חיים חשובות בלא סיוע אנושי צמוד.
ג. מניעת השתתפות: אי השלמות המונעת מאדם לקיים את תפקידו החברתי"תפקיד חברתי של מבוגר הוא הורות ופרנסה ושל ילד לימודים ומשחק (חודוטוב,2012).
אם כך, כפי שמתארת חודוטוב (2012) האוכלוסייה הנכללת בהגדרה של אנשים עם מוגבלות היא כלדלהלן:
- אנשים עם נכויות גופניות: שיתוק מוחין, ניוון שרירים, מחלות ניווניות אחרות, מחלות במחלות העצבים והשרירים ובעיות במוטוריקה הגסה ונכויות גופניות מולדות.
- אנשים עם נכויות תקשורתיות- שפה ותקשורת למידה.
- אנשים עם נכויות חושיות- עיוורון ,כבדות ראייה ושמיעה.
- אנשים עם נכויות מנטאליות(פיגור שכלי) וקוגניטיביות(פגיעה מוחית טראומטית).
הנכים ובעלי המוגבלויות בישראל מהווים במובנים רבים קבוצת אוכלוסייה מוגדרת, הנדרשת להתייחסות מיוחדת. אולם, יש לזכור כי קבוצה זו אינה הומוגנית- יש סוגי נכויות שונים ותתי קבוצות שונות.
באשר לאנשים עם מוגבלות פיזית בלתי נראית- אנשים אשר מוגבלותם היא בלתי נראית מתמודדים עם בעיה, מחלה או הפרעה אשר משפיעה על התפקוד האישי היומיומי ועל מערכות היחסים החברתיות, אשר לרוב לא ניתן לזהותה ממבט ראשון כגון: מחלות כרוניות (מחלות לב, אפילפסיה, פיברומיאלגיה), הפרעות קוגניטיביות, נוירולוגיות או נפשיות (2001 ,Olney & Kim) . יש להניח כי אנשים עם מוגבלות בלתי נראית לא יהיו נתונים לעין הביקורתית של הציבור משום שמוגבלותם לרוב איננה חיצונית. יחד עם זאת, נמצא כי אוכלוסייה זאת חווה אפליה, העדר אמפטיה וכתוצאה מכך תחושה של בדידות. החברה מצפה מהם להתנהג באופן נורמטיבי בשל המראה החיצוני השלם, אך כאשר התנהגותם איננה תואמת את הציפיות החברתיות הם חווים דחייה ותגובות מזלזלות מצד אחרים ( Chamberlain, 2002 ).
כך למשל ניתן לחלק מחלות נפשיות לשתי קטגוריות עיקריות: הפרעות פסיכוטיות- הפרעות בתפיסה ובחשיבה המשנות את תפיסת המציאות כגון סכיזופרניה; והפרעות של מצב הרוח, הכוללות תחושות ייאוש, חרדה וריקנות או עודף אנרגיה ופעלתנות. בנוסף לסיווג המחלות הנפשיות, ישנן הפרעות באישיות כגון הפרעת אישיות גבולית, סכיזואידית וכד. נהוג להפריד הפרעות אישיות ממחלות נפש, למרות שאנשים המתמודדים עימן, עלולים לחוות אף הם הפרעות בתפיסה, בחשיבה ובמצב הרוח (2005 ,Kessler et al).
אנשים עם מוגבלות נפשית מתמודדים עם מוגבלות אשר לרוב אינה נראית ולכן לעיתים אינם נתפסים כאנשים עם מוגבלות. אבחנה פסיכיאטרית, ממקמת את האדם בתוך קבוצה שהיא גם בלתי נראית וגם מתויגת בצורה שלילית יותר, לעומת מוגבלויות בלתי נראות פיזיות. חשיפת הבעיה מעוררת לעיתים תגובות סקפטיות או שליליות שכן החברה שמה משקל רב על יכולות מנטאליות והן נתפסות כמדד לערכו של האדם (2007 ,Pachankis) .
הסטיגמה והדעות הקדומות כלפי אנשים עם מוגבלויות מושרשות בחברה ומביאות אנשים לנסות ולהסתיר את מוגבלותם (2010 ,Chaudoir & Fisher). הסטיגמה החברתית עשויה להוביל להפנמת הסטיגמה (מה שמכונה בספרות סטיגמה עצמית) ומכאן לירידה בדימוי העצמי (,Corrigan, Watson & Barr, 2006 ). כמו כן, הספרות העולמית מראה כי אנשים עם מוגבלויות נמצאים במצב כלכלי ותעסוקתי נמוך יותר לעומת האוכלוסייה הכללית (2009 ,OECD) .
1.2. השתלבות בעלי מוגבלויות בשוק התעסוקה
אנשים עם לקויות גופניות, נפשיות ושכליות מתקשים להשתלב בשוק העבודה ושיעורי התעסוקה שלהם במדינות מפותחות נמוכים בהרבה משל האנשים ללא לקות והפערים גדלים עם חומרת הלקות. יתרה מזאת, גם כאשר הם מועסקים, הם מועסקים ברמות שכר נמוכות, נמצאים בשיעור גבוה ביחס לשאר האוכלוסייה בעיסוקים בלתי מקצועיים ונהנים מהזדמנויות קידום מועטות יותר. (הולר, 2014).
באשר לנתונים אודות העשור הקודם, אלפסי-הנלי (2015) מתארת במחקרה כיצד ניתן לראות כי שיעור התעסוקה באוכלוסיית האנשים עם מוגבלות הינו נמוך משמעותית מהשיעור באוכלוסייה ללא מוגבלות וכך היה לכל אורך העשור הקודם. יחד עם זאת היא מתארת כיצד לאורך העשור עלה שיעור התעסוקה באוכלוסיית האנשים עם מוגבלות מ 40.5% ל- 53.4 %. עם זאת, הפער ביחס לאוכלוסיה ללא מוגבלות נותר. כמו כן, מציגה החוקרת כיצד שיעור האבטלה הינו גבוה יותר בקרב אנשים עם מוגבלות, מאשר בקרב האוכלוסיה ללא מוגבלות, הן בתחילת העשור והן בשנים האחרונות – 9.8% שיעור אבטלה בקרב אנשים עם מוגבלות בממוצע לשנים 2010-2012 ,בהשוואה ל – %5.7 באוכלוסיה ללא מוגבלות.
כמו כן, מציגה אלפסי- הנלי (שם) כיצד שיעורי תעסוקה נמוכים במיוחד ושיעורי אבטלה גבוהים במיוחד מאפיינים את האנשים עם המוגבלות החמורה (מפריעה מאוד), כך ששיעור התעסוקה יורד כפונקציה של חומרת המיגבלה ומנגד, שיעור האבטלה עולה כפונקציה של חומרת המיגבלה. תמונת מצב זו אפיינה את העשור הקודם וכן את השנים האחרונות. כך, בממוצע לשנים 2010 עד 2012 ,שיעור התעסוקה בקרב אנשים עם מוגבלות מפריעה עמד על %58.7 ויורד ל – %39.5 בקרב אנשים עם מוגבלות מפריעה מאוד. באשר לאבטלה, בממוצע לשנים 2010 עד 2012 ,עמד השיעור בקרב בעלי מוגבלות מפריעה על %8.8 וטיפס ל – %14 בקרב בעלי מוגבלות מפריעה מאוד.
באשר לנתונים עדכניים יותר, דו"ח של נציבות השוויון לאנשים עם מוגבלויות, משרד המשפטים מאוייר-ג'וינט-ברוקדייל (ברלב, פור ואורן, 2020) מציג כיצד בשנת 2019 (לפני משבר הקורונה) 53% מהאנשים עם מוגבלות היו מועסקים, וזאת לעומת 80% מהאנשים ללא מוגבלות, בקרב אנשים עם מוגבלות חמורה שיעור התעסוקה עומד על 35%. קיימים גם פערי שכר – בקרב אנשים עם מוגבלות כ 31% השתכרו עד 5000 ₪ נטו, לעומת 42% בקרב אנשים עם מוגבלות חמורה. באופן דומה רק 32% מהאנשים עם מוגבלות חמורה משתכרים יותר מ 7500 ₪ לעומת 49% בקרב אנשים ללא מוגבלות. אנשים עם מוגבלות עובדים פחות שעות בשבוע כאשר בקרב אנשים עם מוגבלות חמורה רק 32% עובדים 35-42 שעות בשבוע, בעוד בקרב אנשים ללא מוגבלות 47% מהעובדים מועסקים מספר שעות זה.
כמו כן, מציג הדו"ח (שם) כיצד משבר הקורונה אשר השפיע רבות על תעסוקתם של אנשים מכל שכבות וגווני החברה, כאשר עובדים רבים איבדו את מקום עבודתם, נאלצו לסגור עסקים, הוצאו לחופשה ללא תשלום (חל"ת) או פוטרו. המשבר השפיע יותר על אנשים עם מוגבלות מאשר על אנשים ללא מוגבלות, אשר מלכתחילה מצבם בתחום התעסוקה היה פחות טוב: מעל הכל, 42% מהאנשים עם מוגבלות מעריכים כי אם יאבדו את מקום העבודה אין סיכוי או קיים סיכוי קטן בלבד שימצאו עבודה אחרת באותה רמת הכנסה, וזאת לעומת 26% בקרב אנשים ללא מוגבלות. 5% מהאנשים עם מוגבלות הצהירו כי אם יאבדו את מקום העבודה לא יטרחו כלל לחפש עבודה אחרת. כמו כן, מסקרים שנערכו על ידי נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות בשיא תקופת הקורונה עולה כי אנשים עם מוגבלות פוטרו או הוצאו לחל"ת יותר מאשר אנשים ללא מוגבלות. כך לדוגמא, משאלון שהועבר למעסיקים גדולים בחודש אפריל עלה כי המעסיקים שהשתתפו בסקר הוציאו לחל"ת 11.8% מכלל העובדים שלהם, אולם ההוצאה לחל"ת לא בוצעה באופן שווה ביחס לעובדים עם ובלי מוגבלות. בעוד 11% מהעובדים ללא מוגבלות הוצאו לחל"ת, 40.% מהעובדים עם מוגבלות הוצאה לחל"ת. כלומר פי 3.8 מהעובדים עם מוגבלות הוצאו לחל"ת.
קיימות מסגרות שונות לתעסוקת אנשים עם מוגבלויות ובהן:
תעסוקה מוגנת : מסגרת תעסוקתית המתאימה לאדם עם מוגבלות שאינו יכול להשתלב באופן עצמאי בסביבת עבודה רגילה ונדרש לליווי והדרכה. המושג משמש לציון מסגרות ברמה טרום תעסוקתית וגם לציון מסגרות ברמה תעסוקתית נמוכה, שבהן אין יחסי עובד-מעביד בין המסגרת התעסוקתית לבין המשתקמים .
מפעל מוגן או מרכז עבודה שיקומי (מע"ש) או מרכז תעסוקה הוא מפעל להעסקה ממושכת של בעלי רמת תפקוד גבוהה יותר מזו של המשתתפים במסגרות טרום תעסוקתיות, אבל אינם מסוגלים לעבוד במסגרת השוק החופשי .
תעסוקה נתמכת היא תעסוקה של אנשים עם מוגבלות, המעוניינים להשתלב בעבודה בשוק החופשי. התעסוקה היא לא במסגרת מוגנת, והיא מתבצעת במקומות עבודה בקהילה, בליווי של גורם שיקומי אשר מקשר בין המועסק למעסיק ועוזר למועסק להשיג ולשמור על מקום העבודה. תעסוקה נתמכת מופעלת על-ידי משרד הבריאות, משרד הרווחה והמוסד לביטוח לאומי. במוסד לביטוח הלאומי עבודה נתמכת היא במסגרת תכנית הנמשכת 18 חודשים .
תעסוקה מעברית : מסגרת תעסוקה שנועדה לשמש שלב מעבר מעבודה במסגרות טרום תעסוקתיות ותעסוקה מוגנות, או ממצב של אי-עבודה, לעבודה בשוק חופשי בתנאי עבודה המקובלים (יחסי עובד-מעביד, שכר לפי חוק וכדומה). מסגרות התעסוקה המעברית הפועלות כיום מופעלות על-ידי גופי שיקום מטעם משרד הבריאות ומשרד הרווחה. השתלבות הפרט נעשית לרוב בליווי צמוד של איש מקצוע מטעם הגוף השיקומי (צינס, 2013).
בשנים האחרונות ניכרות מגמות עולמיות לצמצום מסגרות שיקום סגרגטיביות ולקידום השתלבותם של אנשים עם מוגבלות בשוק העבודה החופשי. מגמה זאת ניכרת גם בישראל, בהתפתחות מתמדת של שירותי התעסוקה הנתמכת עבור אנשים עם מוגבלות, בחקיקה ובפיתוח של תוכניות שונות לעידוד וקידום העסקתם של אנשים עם מוגבלות בעולם העבודה, בפיתוח מסגרות של "מוגן בשוק פתוח", ובהתפתחותן של מסגרות תעסוקה מעבריות. התעסוקה המעברית בישראל התפתחה, במקרים רבים, ככלי לגישור בין הפערים בהרגלי עבודה, ותפיסות לגבי עולם העבודה אצל צרכנים שהיו מועסקים במסגרות מוגנות או אצל אנשים עם מוגבלות שהיו ללא כל רקע תעסוקתי. בישראל לא הוגדרו מדיניות או סטנדרטים לתעסוקה מעברית, מסגרות התעסוקה המעבריות שקיימות כיום התפתחו ביוזמה של ארגוני השיקום כמענה לצרכים בשטח, ללא קווים מנחים והגדרות ברורות, יתר על כן, הארגונים השונים משתמשים לעיתים בשמות שונים לתעסוקה מעברית, כגון הכשרה, סטאז' והתנסויות (גנים, 2011).
1.3. חסמים לשילוב בעלי מוגבלות בתעסוקה
נאון ועמיתיו (2014) מתארים חסמים שונים להשתלבותם של בעלי מוגבלויות בתעסוקה, כאשר מחקרם מדגימים כי הרוב חוו קשיים במסגרת בית הספר (ל-%66 היו קשיים בלימודים). זהו סימפטום לבעיית הסתגלות למסגרות בשל לקויות הלמידה ו/או הפרעת הקשב והריכוז והוא מקשה על ההשתלבות בתעסוקה ובהמשך לימודים.ל-%52 אין תעודת בגרות ול-%61 אין תעודה מקצועית. לצעירים חסמים להשתלבות בלימודים אקדמיים וכן בעבודות הדורשות השכלה אקדמית או הכשרה מקצועית .
מחקרים רבים מצביעים על מספר גורמים ו/או חסמים שיכולים להשפיע על תעסוקת אנשים עם מוגבלות. ראשית כל, שוק העבודה דורש יחד עם מיומנויות מקצועיות, גם קשת של כישורים ותכונות (טימן-גוגול, 2020). המושג "מיומנויות עבודה" כפי שמופיע בספרות המקצועית, מתייחס ליכולות הדרושות לביצוע כל עבודה ללא קשר לרמה או לסוג ספציפי של עבודה -אלו כוללות בין השאר מיומנויות חברתיות מסתגלות ובהן היכולת לתקשורת בין-אישית עם מעסיק, עם חברים לעבודה ועם אנשים להם מספקים שרות ( Garrels & Sigstad, 2019). כך גם אחריות חברתית, הערכה עצמית, פתרון בעיות חברתיות, היכולת לעקוב אחר כללים, לציית לחוקים ולהימנע מלהיות קורבן (ניסים, עמינדב ושמיס, 2011). קשיים במיומנויות אלו מהווים חסמים להשתלבות בעבודה. מיומנויות חברתיות, תקשורתיות והתנהגות הולמת קשורות באופן הדוק להשתלבות בעולם העבודה. קרטר ועמיתיו (Carter et al., 2011) עקבו אחר תלמידי תיכון עם מוגבלות, וחקרו משתנים מנבאים לעבודה בתשלום. ממצאי מחקרם הצביעו כי תקשורת בין-אישית וטיפול עצמי טובים ניבאו השגת עבודות בתשלום גבוה, כך שתלמידים בעלי תקשורת בין אישית וטיפול עצמי טובים זכו כמבוגרים למשכורות גבוהות פי שלושה לעומת תלמידים שהתקשו בתחומים אלו.
באופן זה, קיימים גם אתגרים התנהגותיים בהתאם לנורמות הנהוגות במקום העבודה בעולם העבודה, כמו בכל סביבה חברתית, יש ציפייה להתנהגות לפי כללי וחוקי המקום, לרבות התנהלות לפי סדר יום מאורגן הכולל הגעה ויציאה בזמנים מוסכמים, הפסקות, התמדה, הופעה חיצונית ושמירה על היגיינה, קרבה ומרחקים חברתיים, יחסי עובד-מעביד לרבות קבלת מרות וסמכות והתנהלות במצבי משבר. ( כהן ובר-אברהם, 2009 ).
1.4. מוטיבציה לעבודה
1.4.1. הגדרה
"מוטיבציה פנימית חזקה היא מפתח לשימור עובדים הן לטווח הקצר ובעיקר לטווח הארוך" (רביד, 2006). רובינס (2000), אצל וידיסלבסקי ושמש (2009) מתייחס למוטיבציה בעבודה כשעובד מביע נכונות להשקיע מאמץ רב בעבודה כדי להשיג מטרות אירגוניות. נכונות זו תגיע כשלעובד יספק לעצמו צורך אישי כלשהו. הצורך האישי לא חייב להיות רק תחשיבי כדאיות של הפרט מהאירגון אלא גם יכול להיות דימויו העצמי, והערכים בהם הוא מאמין. כשלאדם יש מוטיבציה יהיה לו גם סקרנות ועניין באותו הישג. לאחר שהעובד מוצא את העניין יש צורך גם בהתמדה, השקעת זמן ומאמץ (וידיסלבסקי ושמש, 2009).
פינק (2012) מחזק במאמרו את דבריהם של וידיסלסקי ושמש (2009) ועוד מוסיף כי גורמי הנעה חיצוניים כגון קביעות ושכר כבר אינם גורם מניע כשלעצמם ולכן הוא מציע גישה חדשה ליצירת מוטיבציה מתמשכת באירגונים. פינק מבסס את דבריו בהתבססו על שלושה אבני יסוד :
- אוטונומיה- לעובד ישנה אוטונומיה בעבודה. השליטה על חייו וביצועיו בעבודתו נתונה בידיו.
- מומחיות- העובד מונע מדחף אנושי להשתפר ולהתמחות בתחומו. מומחיות אף פעם לא מסתיימת והעובד תמיד יכול ללמוד , להשתפר, להתמחות ולהתמקצע בתחומו.
- תכלית- מציאת תכלית ומטרות בעבודתי בארגון, הם אלה שיניעו את העובד לתת מעצמו לטובת האירגון ולטובת סיפוק האינטרס האישי שלו. (פינק, 2012).
רביד (2006) מוסיף לגישתו של פינק (2012) את אבן הדרך הרביעית והיא השייכות. כאשר עובד ירגיש שייכות לארגון ויהיו לו יחסי חברות עם עובדים אחרים בארגון תהיה לו מוטיבציה לעבודה. (רביד, 2006 )
מוטיבציה היא מרכיב חשוב וחיוני להצלחה בעבודה. למוטיבציה השפעה על תחושת העובד ואיכות עבודתו ואירגונים רבים רואים בה חלק מאסטרטגיית האירגון (וידיסלבסקי ושמש, 2009).
1.4.2. מוטיבציה לעבודה בקרב בעלי מוגבלויות
במחקרם של נאון ועמיתיה (2012) נמצא קשר בין חומרת המוגבלות לבין המוטיבציה לעבודה. כך, דו"ח המחקר מעלה כי מתוך כלל בעלי המוגבלות, 22% אינם מועסקים אך מדווחים על מוטיבציה לעבוד (קבוצה זו מהווה 44% מהבלתי מועסקים). מדובר באוכלוסיית יעד פוטנציאלית לשילוב בתעסוקה של יותר מ-200,000 בעלי מוגבלות בגיל העבודה בישראל. מבדיקת מצב התעסוקה בקבוצות סוגי המוגבלות עולה כי הן שונות זו מזו, כך בקרב בעלי מוגבלות פיזית בלבד, רק 17% (המהווים 37% מהבלתי מועסקים) הם בעלי מוטיבציה לעבוד. בקרב בעלי מוגבלות נפשית בלבד, שיעור גבוה למדי מבעלי מוגבלות נפשית הם בעלי מוטיבציה לעבוד – 35% (המהווים 65% מהבלתי מועסקים). בקרב בעלי מוגבלות כפולה – פיזית ונפשית: 32% (המהווים 52% מהבלתי מועסקים) הם בעלי מוטיבציה לעבוד, כך שמדובר לפחות ב-40,000 בעלי מוגבלות כפולה שאינם עובדים ויש להם מוטיבציה לעבוד.
קבוצה גדולה, שבה יותר מ-200,000 בעלי מוגבלות, אינם עובדים ויש להם מוטיבציה לעבוד (כולל לפחות 50,000 מקבלי קצבת נכות כללית). מתוך בעלי המוגבלות בקבוצה זו, 57% ציינו כי הם זקוקים לעזרה כלשהי כדי להשתלב בשוק התעסוקה. הצרכים העיקריים שצוינו הם הכוונה וייעוץ מקצועי בנוגע לסוג העבודה המתאימה ועזרה במציאת עבודה (כל אחד משני הצרכים צוין על ידי כ-30% מבעלי המוגבלות שאינם עובדים ויש להם מוטיבציה לעבוד). צרכים אחרים – לימוד מיומנויות בסיסיות (מחשב, אנגלית, מתמטיקה), התאמות במקום העבודה, סידור והשגחה לילדים ותחבורה למקום העבודה – צוינו בשכיחות נמוכה יותר (10% לכל היותר לכל צורך) (נאון ועמיתיה, 2012).
1.5. דימוי עצמי בקרב בעלי מוגבלויות
מחקרים שונים מראים כי לאנשים עם מוגבלות פיזית דימוי עצמי ודימוי גופני שליליים בהשוואה לאנשים ללא מוגבלות, שבאים לביטוי בתחושות ביקורת עצמית, בושה ונחיתות כך, בסקר לאומי שנערך בארה״ב (Nosek et al., 2001), נמצא כי נשים עם מוגבלות דיווחו על דימוי עצמי נמוך יותר בממוצע לעומת נשים ללא מוגבלות.
כמו כן, נמצא בספרות כי לאנשים עם מוגבלות מלידה דימוי עצמי גבוה יותר מאשר לאנשים שרכשו את המוגבלות בגיל מאוחר (2004 ,Antle). הסבר אפשרי לממצאים לכך שאנשים עם מוגבלות מולדת או מילדות מוקדמת מסתגלים בצורה טובה ביותר למוגבלות הוא מכיוון שילדים גמישים יותר מבחינה קוגניטיבית, הם טרם הפנימו דעות קדומות לגבי מוגבלותם וטרם פיתחו דימוי גוף. כמו כן, אנשים עם מוגבלות מולדת או מגיל צעיר, לא חוו חיים ללא המוגבלות ועל כן יתכן ויכלו לשלב את המוגבלות בתהליך ההתפתחות, בעוד שאנשים עם מוגבלות הנרכשת בשלב מאוחר יותר בחיים צריכים להסתגל לחיים החדשים עם המוגבלות (2006 ,Kedde & Van Berlo).
בנוסף, הספרות מראה כי אנשים עם מוגבלות הניתנת להסתרה הם בעלי דימוי עצמי נמוך יותר מאשר אנשים עם מוגבלות נראית או ללא מוגבלות כלל (2001 ,Olney & Kim), זאת מכיוון שאינם יכולים ליהנות מיתרונות של השתייכות לקבוצה בעלת מאפיינים דומים, יתרונות הכוללים, שיוך הדעות השליליות לקבוצה המתויגת במקום לחסרונות אישיים או השוואה עצמית לאחרים החולקים את הסטיגמה במקום לאנשים שאינם מתויגים. אנשים עם מוגבלות בלתי נראית אשר אין להם גישה אל גורמי ההגנה הקבוצתיים הללו, נוטים להפנים יותר את הדעות השליליות מהסביבה, דבר המוביל לדימוי עצמי שלילי ונמוך. דימוי עצמי נמוך, בתורו, מוביל להימנעות מקבלת תמיכה חברתית, דבר המוביל להגברת המצוקה. מעגל זה של דימוי עצמי נמוך, הימנעות ומצוקה הוא התהליך המתרחש בניסיון להסתיר את המוגבלות. כמו כן, הסתרת המוגבלות יכולה לעיתים ליצור אי הלימה בין תפיסת הפרט את עצמו לבין הצורה בה הוא נתפס על ידי סביבתו, אשר מובילה להבנה לא רציפה של הזהות על פני רצף של סיטואציות שונות, לאמביוולנטיות בזהות ולדימוי עצמי שלילי יותר מאשר לאנשים החושפים את מוגבלותם (2007 ,Pachankis).
מתוך כך השערות המחקר הן:
1. יימצא קשר שלילי בין חומרת המוגבלות לבין המוטיבציה לעבודה, כך שככל שחומרת המוגבלות תהיה גבוהה יותר כך המוטיבציה לעבודה תהיה נמוכה יותר.
2. יימצא קשר חיובי בין הדימוי העצמי לבין המוטיבציה לעבודה, כל שככל שהדימוי העצמי יהיה גבוה יותר כך המוטיבציה לעבודה תהיה גבוהה יותר.
2. מתודולוגיה
2.1 שיטת המחקר
המחקר הנוכחי התבצע באמצעות מתודולוגיות כמותניות. במתודולוגיה הכמותית מערך המחקר נקבע מראש והשערות המחקר מנוסחות על פי בסיס הידע התיאורטי הקיים וממחקרים קודמים, ונעשה ניסיון לאוששן או להפריכן באופן אמפירי (שלסקי ואלפרט, 2007). במחקר הנוכחי כלי המחקר הינו שאלון. מניתוח ממצאי השאלונים נגזרות מסקנות המחקר ונעשה ניסיון להגיע להכללה, תוך הקפדה על כללי מהימנות ותוקף (שלסקי ואלפרט, 2007).
2.2 אוכלוסיית המחקר
אוכלוסיית המחקר כללה ארבעים בעלי מוגבלויות (N=40), כאשר נתוניהם הסוציו-דמוגרפיים מפורטים בלוחות מס' 1 ו-2:
לוח מס' 1 – נתונים אישיים (N=40)
| מין | כמות הנבדקים | באחוזים | ||
| נקבה | 20 | 50.0% | ||
| זכר | 20 | 50.0% | ||
| סה"כ | 40 | 100% | ||
| חומרת המוגבלות | כמות הנבדקים | באחוזים | ||
| קלה | 21 | 52.5% | ||
| בינונית | 11 | 27.5% | ||
| קשה | 8 | 20.0% | ||
| סה"כ | 40 | 100% | ||
מלוח מס' 1 עולה כי מרבית הנבדקים (52.5%) בעלי מוגבלות קלה, כאשר ההתפלגות על רקע מינם של הנבדקים מצביע על ייצוג שווה בין המינים (20 נבדקים מכל מין).
לוח מס' 2: גיל
| ממוצע | סטיית תקן | מינימום | מקסימום | |
| גיל [שנים] | 35.90 | 6.690 | 25 | 50 |
מלוח מס' 2 עולה כי ממוצע גילאי המשתתפים הינו 35.90 (±6.690) בטווח שבין גיל 25 למשתתף הצעיר ביותר ועד גיל 50 למשתתף המבגר ביותר.
2.3 משתני המחקר
2.3.1. משתנה תלוי: מוטיבציה בעבודה
הגדרה נומינלית:
מוטיבציה היא הכוח המניע אותנו להשקיע, לעשות דברים ולהתמיד בהם. זהו תהליך פנימי המתקיים בתוך האדם (Dornyel, 2001). לכל אדם רמות שונות של מוטיבציה. אנו למדים על קיומה/ היעדרה או רמת המוטיבציה על פי התוצאות של התנהגותו הגלויה של האדם (בר-חיים, 2010).
הגדרה אופרציונלית:
שאלון מוטיבציה בעבודה- כפי שפותח ע"י פלדמן (1976, Feldman (ותורגם ע"י ארן (1983 ), השאלון מכיל 4 היגדים: "במסגרת תפקידי אני נשאר/ת לעבוד שעות נוספות כדי לסיים עבודתי גם כאשר איני מקבל/ת תמורה על כך", "לפעמים אני רוצה "לבעוט בעצמי" בגלל טעויות שעשיתי בעבודה". "האם אתה מרגיש שהזמן בעבודה זוחל ?, "יש אנשים שהעבודה היא כל חייהם ,הם חושבים עליה יומם וליל, לעומתם ישנם אנשים לגביהם יש לעבודה מטרה מסוימת ולא יותר, כמה מעורב אתה מרגיש בעבודתך?".
2.3.2. משתנה בלתי תלוי: חומרת המוגבלות
הגדרה נומינלית:
ניתן למדוד את חומרת המוגבלות באופן אובייקטיבי על ידי משך הזמן שאדם חווה מוגבלות כלשהי או על פי רמת התפקוד בביצוע פעולות כגון: אכילה, שתייה, היגיינה אישית, הכנת ארוחות (מבחני ADL או IADL ). חומרת מוגבלות יכולה להימדד גם בצורה סובייקטיבית על ידי דיווח עצמי של אנשים לגבי מידת השפעת המוגבלות על איכות החיים ותחושת הרווחה(Uppal, 2006) . בין אם המדידה היא על פי מדדים אובייקטיביים ובין אם סובייקטיביים, נהוג לחלק את חומרת המוגבלות ל-3 רמות: 1. קלה 2. בינונית 3. קשה .
הגדרה אופרציונלית:
מהי חומרת המוגבלות שלך? קלה/בינונית/קשה.
2.3.3. משתנה בלתי תלוי: דימוי עצמי
הגדרה נומינלית:
דימוי עצמי" או (Self-image). מונח זה זכה להתייחסות בספרות-המחקרית על-ידי (2005, Florack, A.; Scarabis, M.; Gosejohann) בתור גורם שמשפיע ומכונן בכל הנוגע לאופן שבו הפרט תופס, מעבד ומקבל את עצמו. הדימוי העצמי של הפרט יכול להיות גבוה יותר או נמוך יותר, ובמקביל להשפיע על מערך יחסי-הגומלין בין הפרט לסובבים אותו 2005, Florack, A.; Scarabis, M.; Gosejohann).
הגדרה אופרציונלית:
שאלון הערכה עצמית – Esteem Self-Rse (Rosenberg, 1965). השאלון כולל 10 היגדים המעריכים את ההערכה העצמית של הפרט, לדוגמה ״בסך הכל אני מרוצה מעצמי״ .
2.4. הליך המחקר
הפנייה למשתתפי המחקר בוצעה באמצעות פרסום מודעה ("פוסט") ברשת החברתית פייסבוק, בקבוצת 'נכים ומוגבלויות' כאשר בגוף ההודעה פורסמה בקשה השתתפות התנדבותית במחקר הבוחן בעלי מוגבלויות עובדים אליו צורף קישור לשאלון ממוחשב לפלטפורמת Google Forms . לאחר איסוף 40 שאלונים, יוצאו הנתונים לגליון EXCEL והוטמעו בתוכנת SPSS לשם ניתוח הנתונים באמצעות מבחני קשר מתאמיים שונים.
3. ממצאים
עבודה זו ביקשה לבחון מהם הגורמים המשפיעים על מוטיבציה של עובדים עם מוגבלות להשתלבות בשוק התעסוקה?
ניתוח תגובות הנבדקים (בעלי מוגבליות) העלה את הממצאים המפורטים בלוח מס' 3:
לוח 3 – נתונים תיאוריים של משתני המחקר
| ממוצע | סטיית תקן | מינימום | מקסימום | |
| מוטיבציה | 3.406 | 0.778 | 1.75 | 4.75 |
| דימוי עצמי | 2.972 | 0.576 | 1.70 | 3.90 |
בדיקת השערות המחקר
לצורך בחינת הקשרים המשוערים נערכו מבחני קשר בין המשתנים שתוצאותיהם מפורטות בלוח מס' 4:
לוח מס' 4 – קשר בין משתני המחקר
| חומרת המוגבלות | דימוי עצמי | ||
| מוטיבציה | מתאם | -.773** | .671** |
| Sig. (2-tailed) | 0.000 | 0.000 | |
| N | 40 | 40 |
3.1. הקשר בין חומרת המוגבלות לבין המוטיבציה לעבודה
השערת המחקר הראשונה הייתה כי יימצא קשר שלילי בין חומרת המוגבלות לבין המוטיבציה לעבודה, כך שככל שחומרת המוגבלות תהיה גבוהה יותר כך המוטיבציה לעבודה תהיה נמוכה יותר.
לשם בחינת השערה זו נערך מבחן קשר ספירמן (Spearman) בין המשתנים.
מהממצאים שעלו נמצא קשר שלילי בעוצמה חזקה(Rs=-0.773) ברמת מובהקות גבוהה (Sig< 0.001). על כן, השערת המחקר הראשונה אוששה.
3.2. הקשר בין הדימוי העצמי לבין המוטיבציה לעבודה
השערת המחקר השנייה הייתה כי יימצא קשר חיובי בין הדימוי העצמי לבין המוטיבציה לעבודה, כל שככל שהדימוי העצמי יהיה גבוה יותר כך המוטיבציה לעבודה תהיה גבוהה יותר. לשם בחינת השערה זו נערך מבחן קשר פירסון (Pearson) בין המשתנים.
מהממצאים שעלו נמצא קשר חיובי בעוצמה גבוהה (Rp= 0.671) ברמת מובהקות גבוהה (Sig< 0.001). על כן, השערת המחקר השנייה אוששה.
דיון
עבודה זו ביקשה לבחון את הקשרים בין חומרת מוגבלותם ודימויים העצמי של בעלי מוגבלויות הנכללים בשוק העבודה בישראל לבין המוטיבציה שלהם לעבודה. ממצאי המחקר העלו קשרים מובהקים בין מוטיבציה ודימוי עצמי וקשרין מובהקים הפוכים בין מוטיבציה ורמת המוגבלות.
אם נתייחס לטענותיהם של נאון ועמיתיו (2014) המתארים חסמים שונים להשתלבותם של בעלי מוגבלויות בתעסוקה, הרי שבעיות הסתגלות למסגרות בשל לקויות הלמידה ו/או הפרעת הקשב והריכוז בגיל צעיר, מקשה על ההשתלבות בתעסוקה ובהמשך לימודים. שעשוי לפגום הן בדימוי העצמי והן במוטיבציה לעבודה. כמו כן, נראה כי ממצאי מחקר זה עולה בקנה אחד עם אלו של החוקרים (נאון ועמיתיו, 2014), בו נמצא קשר בין חומרת המוגבלות לבין המוטיבציה לעבודה.
כמו כן, כשם שתוצאות מחקרם של נוסק ואח' (Nosek et al., 2001), הראה כי נשים עם מוגבלות הן בעלות דימוי עצמי נמוך יותר בממוצע לעומת נשים ללא מוגבלות, כך נמצא במחקר זה הקשר בין המשתנים איננו דיכוטומי אם כי רציף שכן ככל שרמת המוגבלות עולה כך הדימוי העצמי יורד. יחד עם זאת מעניין לבחון את תוצאות אלו על סמך חלוקה בין בעלי מוגבלות מלידה לבין אנשים אשר רכשו את המוגבלות במהלך חייהם, שכן לאנשים עם מוגבלות מלידה דימוי עצמי גבוה יותר מאשר לאנשים שרכשו את המוגבלות בגיל מאוחר (2004 ,Antle), אך מנגד, הספרות מראה כי אנשים עם מוגבלות הניתנת להסתרה הם בעלי דימוי עצמי נמוך יותר מאשר אנשים עם מוגבלות נראית או ללא מוגבלות כלל (2001 ,Olney & Kim).
במחקר הנוגע להשפעות הסתרת המוגבלות נמצא כי זו יכולה לעיתים ליצור אי הלימה בין תפיסת הפרט את עצמו לבין הצורה בה הוא נתפס על ידי סביבתו, אשר מובילה להבנה לא רציפה של הזהות על פני רצף של סיטואציות שונות, לאמביוולנטיות בזהות ולדימוי עצמי שלילי יותר מאשר לאנשים החושפים את מוגבלותם (2007 ,Pachankis).
על כן, נראה כי בנוסף לבחינת רמת המוגבלות שאוששה במחקר זה כי משפיעה על המוטיבציה לעבודה אשר מושפע אף מדימויו העצמי של בעל המוגבלות, נראה כי נדרש לבחון אף את סוג המוגבלות, את מידת החשיפה של המוגבלות ואת האופן שבה המוגבלות נכנסה לחייו של האדם.
סיכום ומסקנות
עבודה זו ביקשה לבחון את הקשרים בין חומרת מוגבלותם ודימויים העצמי של בעלי מוגבלויות הנכללים בשוק העבודה בישראל לבין המוטיבציה שלהם לעבודה. ממצאי המחקר העלו קשרים מובהקים בין מוטיבציה ודימוי עצמי וקשרין מובהקים הפוכים בין מוטיבציה ורמת המוגבלות. ממצאי המחקר עלה קשר שלילי מובהק בין רמת המוגבלות לבין רמת המוטיבציה לעבודה, כלומר ככל שהמוגבלות גדולה יותר כך יורדת המוטיבציה לעבודה, וכן נמצא קשר חיובי מובהק בין דימוי העצמי לבין רמת המוטיבציה כך שככך שהדימוי העצמי גבוה יותר, כך המוטיבציה גבוהה יותר.
ניתוח תוצאות המחקר לאור הספרות הקיימת שופך אור נוסף על הגורמים למוטיבציה לעבודה של בעלי מוגבלויות וקושרים בין הדימוי העצמי לבין המוטיבציה. על כן, נראה כי שיפור הדימוי העצמי של בעל המוגבלות עשוי לשפר את רמת המוטיבציה שלו לעבודה, אך לשם כך נדרש להעמיק ולהבין את הגורמים לדימוי העצמי בין אם כתלות ברמת המוגבלות, באופייה, במידת החצנתה או באופן ובזמן שבה נרכשה.
חשיבותו של מחקר זה נובעת מיכולתו לסייע ולהבין את הגורמים המשפיעים על המוטיבציה של בעלי מוגבלויות לעבודה, לשם יצירת תוכניות התערבות ייעודיות המסייעות לבעלי מוגבלויות להשתלב בשוק העבודה ולנהל את שגרת יומם כאחד האדם בחברה. עם זאת, חשוב להתחשב במגבלות המחקר הנובעות מהיקף הנבדקים המצומצם אשר כלל 40 נדגמים בלבד, הנכללים בשוק העבודה, וחברים בקבוצת פייסבוק אחת. שכן ייתכן כי אוכלוסיית המדגם איננה מייצגת את כלל אוכלוסיית בעלי המוגבלויות שחלקם אינם עובדים כלל וחסרי גישה ו\או עניין בקבוצת הפייסבוק שנבחרה מטעמים שונים ביניהם סוציו-אקונומיים, תרבותיים ואף מטעמי הנגשה.
על כן, מחקרים עתידיים, גם כמותיים המכילים אוכלוסיית מדגם רחבה ומגוונת יותר, וגם איכותניים המתבססים על תצפיות או ניתוח ראיונות עם בעלי מוגבלויות ומעסיקיהם עשויים להגדיל את תוקף המדגם ולחדד את ההבנה באשר לגורמים המשפיעים על משתני המחקר, הן על המוטיבציה לעבודה והן על הדימוי העצמי של בעלי המוגבלויות, למען חברה מכילה, מונגשת ושוויונית יותר.
רשימת מקורות
אלפסי-הנלי, מ'. (2015). שילוב אנשים עם מוגבלות בתעסוקה: מודלים היסטוריים, נקודות מפנה, מגמות ונתונים. משרד הכלכלה.
בר-לב, ל', פור, י' ואורן, י'. (2020). אנשים עם מוגבלות בישראל 2020: נתונים סטטיסטיים נבחרים .משרד המשפטים, נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, מכון ג'וינט ברוקדייל.
גנים, ר'. (2011). מסמך סקירה בנושא תעסוקה מעברית. המטה לשילוב אנשים עם מוגבלות בשוק העבודה, משרד התמ"ת.
הולר, ר'. (2014). אנשים עם מוגבלויות ומדינת הרווחה הישראלית: המקרה של עבודות דחק. ביטחון סוציאלי, 95, 39-76.
חודטוב, ב'. (2012). איתור ילדים, צעירים ובוגרים עם מוגבלות במצבי סיכון לאנשי מקצוע מתחומי החינוך, הרווחה והבריאות. ירושלים. מכון גויינט.
טימן-גוגול, מ'. (2020). החלקת מעסיקה לביטול תקן של עובד נכה ופיטוריו לא הפרה את חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבליות. נטו פלוס: כתב העת לעבודה ולניהול המשאב האנושי, 327 (מארס 2020), עמ' 38-40.
נאון, ד. (2009), מבוגרים בעלי מוגבלויות בישראל. מאיירס–ג׳וינט–מכון ברוקדייל, ירושלים.
נאון, ד., שטרוסברג, נ., בן-שהם, א., הרן, ד., פריאור, ר., גאליה, ד. א. (2012). בעלי מוגבלות בגיל העבודה בישראל: שכיחות באוכלוסייה, מאפיינים ומצב תעסוקה. המוסד לביטוח לאומי,
מינהל המחקר והתכנון ומאיירס-ג׳וינט- מכון ברוקדייל.
נאון, ד'. (2017). אתגרים בשילוב אנשים עם מוגבלות במעגל העבודה – סקירה של ארבע קבוצות יעד. ביטחון סוציאלי, 102, 295-323.
צינס, ח'. (2013). שיקום תעסוקתי מקצועי : מילון מונחים. מוגש לאגף לשירותי רווחה ושיקום, משרד הרווחה והשירותים החברתיים.
שנקר ר’, ויינטראוב נ’ ופרוש ש’. (2007). תפקודם של ילדים עם שיתוק מוחי ותפקידם של המרפאים בעיסוק במערכת החינוך בישראל: שינויים פרדיגמטיים בראי התיאוריה והמחקר. בתוך: ש’ רייטר, י’ לייזר וג’ אבישר (עורכים), שילובים: לומדים עם מוגבלויות במערכות חינוך )עמ’ 459-433 .)חיפה: אחוה היחידה להוצאה לאור.
פינק, ד' (2012). האמת המפתיעה על מה שמניעה אותנו. תל-אביב: הוצאת מטר.
רביד, ג' (2006). מוטיבציה- ככלי לשימור עובדים בעולם העבודה. התנהגות בעסקים: כתב עת בניהול ובהתנהגות עסקית , 1: 11-14.
Antle, B.j. (2004). Factors Associated with Self-Worth in Young People with Physical Disabilities. Health & Social, 29(3). 167-175.
Chamberlain, D. (2006). The experience of surviving traumatic brain injury. Journal of Advanced Nursing, 54, 407-417.
Corrigan, P. W., Watson, A. C., & Barr, L. (2006). The self-stigma of mental illness: Implications for self-esteem and self-efficacy. Journal of social and clinical psychology, 25(8), 875-884.
Garrels, V., & Sigstad, H. M. H. (2019). Motivation for employment in Norwegian adults with mild intellectual disability: The role of competence, autonomy, and relatedness.
Kedde, H., & van Berlo, W. (2006). Sexual satisfaction and sexual self images of people with physical disabilities in the Netherlands. Sexuality and Disability,.24(1), 53-68.
Kessler, R.C. et al. (2005). Lifetime Prevalence and Age-of-Onset Distributions of DSM-IV Disorders in the National Co-morbidity Survey Replication. Archive of GenenralPsychiatry, 62(6). 593-602.
Major, B., & O'Brien, L. T. (2005). The social psychology of stigma. Annual Review of Psychology, 56, 393-421.
Nosek, M. A., Hughes, R. B., Swedlund, N., Taylor, H. B., & Swank, P. (2003). Selfesteem and women with disabilities. Social science & medicine,56(8), 17371747. OECD-Organisation for Economic Co-operation and Development. (2009). Sickness, Disability and Work: Keeping on Track in the Economic
Olney, M. F. & Kim, A. (2001). Beyond adjustment: Integration of cognitive disability into identity. Disability and Society, 16(4), 563-583
Pachankis, J. E. (2007). The psychological implications of concealing a stigma: a cognitive-affective-behavioral model. Psychological bulletin, 133,2), 328.
Smith, P. (2007). Have we made any progress? Including students with intellectual disabilities in regular education classrooms. Intellectual and Developmental Disabilities, 45(5), 297-309.
Smart, J. F. (2009). The power of models of disability. Journal of Rehabilitation, 75, 311.
נספחים
[1] ראה: http://www.molsa.gov.il/Populations/Disabilities/Pages/Disabilities.aspx