Skip to content

סיוע בסמינריון שלכם- לחצו כאן

סמינריון- הסטודנטים והאוניברסיטאות במצרים של ג’מאל עבד אל-נאצר: היבטים חברתיים ופוליטיים

המחלקה לסוציולוגיה למדעי מדינה ולתקשורת

נוער, חינוך ופוליטיקה במזרח התיכון- 10510

סמינריון בנושא:

הסטודנטים והאוניברסיטאות במצרים של ג’מאל עבד אל-נאצר:

היבטים חברתיים ופוליטיים

מגיש:

העבודה מוגשת אל:

תוכן עניינים

  1. מבוא …………………………………………………………………………………..   
  2. שאלת המחקר …………………………………………………………………………  
  • פרק ראשון:
    • עליית שלטונו של ג’מאל עבד אל נאצר:  ………………………………………..   
    • החיפוש אחר הזהות ……………………………………………………………….
    • האידיאולוגיה הפאן ערבית  ………………………………………………………    
  • פרק שני:
    • אידיאולוגיית החינוך במשטרו של נאצר ……………………………………….  
    • תולדות האוניברסיטאות במצרים ………………………………………………   
    • מערכת החינוך כצינור ניעות חברתי …………………………………………..   
    • השכלת הנוער במצרים ויחסו עם המשטר…………………………………….. 
  • פרק שלישי:
    • השפעת ההשכלה על הופעת הלאומיות ………………………………………….
  • סיכום ומסקנות ………………………………………………………………………   
  • רשימה ביבליוגראפית ……………………………………………………………….  
  1. שאלת המחקר:

עבודה זו תדון בתקופת שלטונו של המנהיג המצרי עבד אל-נאצר, מהזווית של ההשכלה והלימודים, כך ששאלת המחקר המנחה היא: איך השפיע השיח הלאומי על האקדמיה במצרים בצל עליית שלטונו של נאצר לשלטון בשנת  1954 והופעת האוניברסיטאות? לחדד את התקופה. האם מדובר אך ורק בשנות ה 50 או לאחר מכן עד מותו של נאצר בשנות ה 70?

שאלת המחקר המרכזית לדיון בעבודה זו: כיצד השפיעה האידיאולוגיה של נאצר על ההשכלה והופעת האוניברסיטאות במצריים?

פרקי העבודה:

  • חלק ראשון-
    • עליית שלטונו של ג’מאל עבד אל נאצר:

במהלך מלחמת העולם השנייה, הלאומנים המצריים בתוך הכוחות המזוינים צברו השפעה רבה על הצבא המצרי. במלחמת העצמאות של 1948 שבה מצרים נחלה תבוסה קשה, ראו הלאומנים המצרים את ההפסד כהשפלה למצרים כולה ולתנועת הלאומנים במצרים, וכן הם האשימו את המלך פארוק, שנתמך על ידי בריטניה, בתבוסה הקשה. ההפסד במלחמת 1948 לישראל הוביל להאשמות של הקצינים החופשיים בשחיתות את המלך ואת האליטה שסבבה אותו, והם פעלו לקדם הרגשה זו בקרב העם המצרי. (Motyl, Alexander J. 2001).

תנועת הקצינים החופשיים, שלפעמים נקראה תנועת הקצינים הצעירים, הוקמה על ידי קבוצה של קצינים רפורמיסטים- מהפכניים, אשר נתמכה על ידי ברית המועצות וארצות הברית, והיא התגבשה סביב קצין צעיר בצבא המצרי בשם ג’מאל עבד אל-נאצר. בראש התנועה עמד גנרל בצבא המצרי, מוחמד נגויב, שהיה קצין מכובד, והוא מונה לראש התנועה כדי להראות את רצינותה וכדי למשוך אליה עוד חיילים. (Karol R. Sorby 2005).

לפי תנועת הקצינים החופשיים, הסיבות לכך שהם ביצעו את ההפיכה, הם הדברים שמהם סבלה  המדינה בעבר הקרוב, ולדברים אלה, גרמה ההתנהגות של המלך פארוק, וביניהם תחושת חוסר התכלית המוחלטת השוררת בכל פינה במדינה כתוצאה מהתנהגות הגרועה של המלך, שינויים תכופים ולא מוצדקים של המלך בחוקה, זלזולו של המלך לרצונו של העם, חוסר הוודאות השורר בקרב העם, בכל הנוגע לחייהם, פרנסתם, וכבודם. כמו כן המוניטין של מצרים בקרב עמי העולם נפגע כתוצאה מהתנהגותו הבוגדנית של המלך, עד כדי כך שבוגדים ושוחרי שוחד מוצאים מפלט מתחת לצלו של המלך, ובוגדים אלה נהנים מביטחון, עושר מופרז, והרבה רדיפת בצע על חשבון העניים והרעבים. לדברי התנועה, השחיתות באה לידי ביטוי בשיאה, במהלך ואחרי מלחמת פלסטין ב 1948, בשערוריות וסקנדלים של הזרועות השלטוניות המושחתות, וההתערבות של המלך בבתי המשפט כדי לנסות ולהטות את תוצאותיו, מה שגרם לפגיעה באמון של העם בצדק, ובמערכת בתי המשפט. ולכן, הצבא, המייצג את כוחו של העם, הסמיך את הקצינים החופשיים לדרוש מהמלך לסגת מכס מלכותו על מצרים, והוא צריך לעשות זאת לפני השעה 12:00 בצהריים שבת, 26 ביולי 1952. (Botman, Selma. 1991).

המלוכה המצרית נראתה מושחתת ופרו-בריטית, ואורח החיים המפואר שלה, נראה פרובוקטיבי לתנועת הקצינים החופשיים שהם בעצמם חיו בעוני. מדיניותה של הממשלה המצרית השלימה את הדימוי של ממשלת מצרים כדמות של בובה בידי ממשלת בריטניה. יתר על כן הייתה תחושה של שחיתות של כמה מהמוסדות המצריים כגון המשטרה, ארמון המלוכה ואפילו המפלגות הפוליטיות של הקצינים החופשיים. ההפסד במלחמת 1948, עזר לקדם רגשות אלה של ניכור לשלטון, בקרב העם המצרי. (Richard Cavendish. 2002).

בחורף 1951-1952 החלו קציני משטרה לאומניים להגן ולתמוך בפידאיון, ההתנגדות המצרית העממית, שנלחמו בהשפעה הבריטית במצרים, ובעיקר בתעלת סואץ. לאחר שהפידאיון ביצעו התקפה הרסנית במיוחד על המשלוחים והמתקנים הבריטיים ליד איסמעיליה, שהביאו למותם של כמה חיילים בריטים, רדפו חיילים בריטים אחר הפדאיון לתוך העיר, החיילים בריטיים גילו שהפידאיון נסוגו אל צריפי המשטרה המקומית. כאשר המשטרה סירבה למסור את הפדאיון, ניסה הקצין הבריטי לשאת ולתת על כניעת המשטרה והפדאיון, אך נציג המשא ומתן של הבריטים נהרג על ידי הפידאיון, ובתגובה תקף הכוח הבריטי את צריפי המשטרה המצריים באיסמעיליה, 50 שוטרים מצרים נהרגו ומאה נפצעו. פעולה זו גרמה להתפרצות של מהומות במצרים, במה שכונה אירועי השבת השחורה. (Botman, Selma. 1991).

בתגובה המלך פארוק פירק את ממשלתו של מוסטפה אל-נחס, ובחודשים שאחרי כן הורכבו שלוש ממשלות שןנןת, שכולן התפרקו אחרי זמן קצר: ממשלת עלי מאהר (27 בינואר – 1 במרץ), ממשלת אחמד נגיב אל-חלאלי (2 במארס – 29 ביוני ) וממשלת חוסיין סירי (2-20 ביולי). ממשלות אלה, שהיו אמורות להושיע את מצרים ממצבה הגרוע, לא הצליחו לבלום את הספירלה כלפי מטה. השחיתות נותרה בכל מקום, למרות הניסיונות של ראשי הממשלה לעשות סדר פוליטי במדינה.

ההפיכה בפועל תוכננה להתבצע ב 3 באוגוסט, אך בעקבות מידע שדלף ב 19 ביולי והובא לידיעת מנהיג הקצינים החופשיים מוחמד נג’יב מהקבינט המצרי, על כך שלידי המלך הגיעה רשימה של קצינים שהתנגדו לו, והוא התכוון לעצור אותם, הם החליטו לעשות את הצעד שלהם מוקדם יותר. לפיכך החליטו הקצינים לפתוח במבצע מנע, ולאחר שתכננו את תוכניתם בפגישה בביתו של ח’אלד מוחידין, הם החלו בהפיכה בליל ה -22 ביולי. (Botman, Selma. 1991).

לפני ביצוע ההפיכה פנה יו”ר הקצינים החופשיים, ג’מאל עבד אל-נאצר, לאחים המוסלמים ולתנועה הדמוקרטית הקומוניסטית לשחרור לאומי, על מנת לוודא שהם תומכים בהפיכה. בבוקר ה -23 ביולי עזבו ג’מאל עבד אל נאצר ועבד אל-חכים עאמר את ביתו של קצין אחר בשם מוחיידין, בבגדים אזרחיים ונסעו בקהיר במכוניתו של נאצר, כדי לאסוף מתנדבים שיעזרו להם לעצור מפקדי צבא שהיו נאמנים למלך, בטרם יגיעו למפקדות שלהם וישתלטו על חייליהם. כאשר התקרבו לגשר אל-קובה, נפגשו עם גדוד ארטילרי בראשותו של יוסף סדיק, שהוביל את הגדוד שלו והשתלט על המפקדה הצבאית, כדי לעצור את הרמטכ”ל הצבאי שהיה נאמן למלך, חוסיין סירי עאמר וכל המפקדים האחרים שהיו נוכחים בבניין. (Botman, Selma. 1991).

בשעה 7:30 בבוקר, העם המצרי שמע את שידור הרדיו הראשון שהודיע על המהפכה. את ההודעה הקריא הקצין החופשי אנואר סאדאת. ההפיכה התנהלה על ידי פחות ממאה קצינים, כמעט כולם זוטרים. לאחר ההודעה על ההפיכה העם המצרי יצא לרחובות בהמוניו כדי לחגוג אותה.

מקורות רלוונטיים לתת פרק זה:

– Motyl, Alexander J. (2001). Encyclopedia of Nationalism, Volume II. Academic Press.

– Karol R. Sorby. (2005). THE FREE OFFICERS’ MOVEMENT AND THE 1958 REVOLUTION IN IRAQ. Institute of Oriental Studies, Slovak Academy of Sciences.

– Richard Cavendish. (2002). The Abdication of King Farouk.

וטיקיוטיס, פ”ג. (1987). תולדותיה של מצרים ממוחמד עלי ועד סאדאת. ירושלים 1987.

Botman, Selma. (1991). Egypt from independence to revolution, 1919-1952. Syracuse University Press.‏ pages: 3-33.

  • החיפוש אחר הזהות: פחות רלוונטי לעבודה. ניתן להביא פסקה אחת או שתיים על חשיבות פאן ערביות אין צורך להקדיש לה פרק

בתת פרק זה יפורט הרקע לחיפוש הזהות הערבית המחודשת במאה העשרים, ועלייתה של הלאומיות הערבית, מהם הגורמים ללאומיות הערבית, מהם שורשיה ההיסטוריים, ומהם הגורמים שמונעים את התממשותה.

מקורות רלוונטיים לפרק זה:

  • גרשוני ישראל. (1980). מצרים בין ייחוד לאחדות: החיפוש אחר זהות לאומית 1919-1949. תל אביב 1980.
  • נג’יב עזורי. (1905). “התעוררות הלאומיות הערבית” (בצרפתית: “Le réveil de la nation arabe”). نجيب عازوري. (1905). يقظة الأمة العربية.  (ספר בערבית) עמודים: 1-235.
  • האידיאולוגיה של הפאן ערבית:

בתת פרק זה יפורט מהי בדיוק האידיאולוגיה הפאן ערבית, בתקופת המאה העשרים, וכיצד היא פועלת לממש את שאיפותיה, וכיצד היא מיושמת במדינות השונות.

מקורות רלוונטיים לפרק זה:

  • אליעזר בארי, (1996). הקצונה והשלטון בעולם הערבי, הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, עמודים: 1-150.
  • א’ בן-צור,(1965).  הסוציאליזם הערבי, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, תל אביב. עמודים 1-130.
  • חלק שני-
    • אידיאולוגיית החינוך במשטרו של נאצר:

בפרק זה יפורט אודות הפילוסופיה של המשטר של נאצר, בכל הנוגע לחינוך, ומוסדות ההשכלה הגבוהה, כיצד רואה המשטר הפאן ערבי, והמשטר הסוציאלי בכלל, את ההשכלה הגבוה, כאיום או כגורם מפתח לחוסנה של המדינה. יפה מאוד. זה פרק מאוד מרכזי

מקורות רלוונטיים לפרק זה:

  • אל איובי, נזיה נציף. (1978). סיאסת אל תעלים פי מצר (מדיניות החינוך במצרים). קהיר 1978.
  • וינטר מיכאל. (1978). מאזן שיטת החינוך במשטר הנאצרי. בתוך “שקיעת הנאצריזם” (ת”א 1978)- עמודים 114- 121.
  • Faksh, Mahmud A. (1998). “The consequences of the introduction and spread of modern education: education and national integration in Egypt.” Middle Eastern Studies. pages: 4-55.‏
  • תולדות האוניברסיטאות במצרים:

בפרק זה תפורט תולדותיהן של האוניברסיטאות במצרים, על ידי מי הן הוקמו, מה היה התפקיד והמעמד שלהן בחברה המצרית לאורך השנים.

מקורות רלוונטיים לפרק זה:

  • זיאדה נקולא. (1962). “אל ג’אמעה פי אלעאלם אלערבי” ( האוניברסיטה בעולם הערבי). בתוך מוחמד אל נויהי , בין אל תקליד ואל ג’דיד. קהיר 1962.
  • – Reid, Donald Malcolm. (2002). Cairo University and the making of modern Egypt. Vol. 23. Cambridge University Press. pages- 4-89.‏
  • מערכת החינוך כצינור ניעות חברתי:

בפרק זה יפורט האופן שבו מערכת החינוך במצרים משמשת כצינור למעבר בין השכבות באוכלוסייה. רוב האוכלוסייה המצרית נמצאת במעמד הנמוך, ואפשרויות הקידום של האדם הרגיל, שנמצאות מחוץ למעגל ההשכלה, הן מאוד מצומצמות, ולכן אחת האפשרויות הסבירות ביותר לשדרוג מעמדו של האדם הרגיל, היא באמצעות ההשכלה. יש להביא עוד מקורות לתת פרק זה

מקורות רלוונטיים לפרק זה:

  • עוד לויס.(1964). אל ג’אמעה ואל מוג’תמע אל ג’דיד (האוניברסיטה והמעמד החדש). קהיר 1964.
  • השכלת הנוער במצרים ויחסו עם המשטר:

בפרק זה יפורט ההיסטוריה של ההשכלה של הצעירים במצרים, והשפעתה של השכלה זו על מערכת היחסים של הצעירים עם המשטר המצרי. האם ההשכלה תורמת למודעות פוליטית מוגברת, והאם היא תורמת להתנגדות למשטר.

מקורות רלוונטיים לפרק זה:

  • בדוי עבד אל רחמן. (1946). המום אל שבאב (דאגות הנוער). קהיר 1946.
  • Assad, Ragui, and Ghada Barsoum. (2007). “Youth Exclusion in Egypt: In Search of’Second Chances'”.‏ pages: 4-100.

זה תת פרק חשוב מאוד. יש להביא עוד מקורות

  • חלק שלישי-
    • השפעת ההשכלה על הופעת הלאומיות:  כותרת אחרת יכולה להיות: תפקיד המשכילים בהפצת הפאן ערביות
    • שים לב המטרה של הכותרות לספק תשובה לשאלת המחקר

בפרק זה תפורט השפעתה של ההשכלה הגבוהה על עלייתם של תנועות ערביות לאומניות שוב לאומיות ולא לאומניות, ואיך ההשכלה שימשה ככלי להפצה ולהשרשה של הלאומיות הערבית, ואידיאולוגיות סוציאליסטיות אחרות חשוב לחדד כאן את הפאן ערביות לפי  נאצר 

 . בתקופת שלטונו של ג’מאל עבד אל נאצר, חלה התעוררות של אנשי רוח מצרים, שבאה לידי ביטוי בצורות שונות, החל ממוזיקאים מוכשרים, כמו אום כולתום, ועבד אל חלים, ועד לסופרים בעלי שם עולמי, כמו נג’יב מחפוז, שזכה בפרס נובל לספרות.כאן מדובר באנשי תרבות. זה נכון שהם שירתו את השלטון. המוקד של המחקר שלך על השכלה גבוהה ויש לכוון לכך.

מקורות רלוונטיים לפרק זה:

  • חסניין מוחמד. (1961). אזמת אל מות’קפין (משבר המשכילים). קהיר 1961.
  • ששון סומך. (2012). נג’יב מחפוז: יצירה, מפגשים, תרגומים; ה וצאת כרמל, ירושלים, תשע”ב. כיצד מקור זה ישמש אותך. יש להציע פרק רלוונטי בתוך הספר
  • – Shils, Edward. (1960) “The intellectuals in the political development of the new states.” World Politics. pages: 30-200.‏

ביבליוגרפיה

  1. ארליך, חגי, דורות של מרי. הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2012, עמודים 139-156. מה שם תת פרק?
  2. ארליך, חגי. המזרח התיכון בימינו: מצרים- האחות הבכירה, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2003, עמודים 107-213. שם תת פרק
  3. טיקיוטיס, פ”ג. (1987). תולדותיה של מצרים ממוחמד עלי ועד סאדאת. ירושלים 1987. שם תת פרק
  4. גרשוני ישראל. (1980). מצרים בין ייחוד לאחדות: החיפוש אחר זהות לאומית 1919-1949. תל אביב 1980.
  5. נג’יב עזורי. (1905). “התעוררות הלאומיות הערבית” (בצרפתית: “Le réveil de la nation arabe”). نجيب عازوري. (1905). يقظة الأمة العربية.  (ספר בערבית) עמודים: 1-235.אליעזר בארי, (1996). הקצונה והשלטון בעולם הערבי, הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, עמודים: 1-150.
  6. א’ בן-צור,(1965).  הסוציאליזם הערבי, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, תל אביב. עמודים 1-130. כיצד זה קשור?
  7. אל איובי, נזיה נציף. (1978). סיאסת אל תעלים פי מצר (מדיניות החינוך במצרים). קהיר 1978.
  8. וינטר מיכאל. (1978). מאזן שיטת החינוך במשטר הנאצרי. בתוך “שקיעת הנאצריזם” (ת”א 1978)- עמודים 114- 121.
  9. זיאדה נקולא. (1962). “אל ג’אמעה פי אלעאלם אלערבי” ( האוניברסיטה בעולם הערבי). בתוך מוחמד אל נויהי , בין אל תקליד ואל ג’דיד. קהיר 1962.
  10. עוד לויס.(1964). אל ג’אמעה ואל מוג’תמע אל ג’דיד (האוניברסיטה והמעמד החדש). קהיר 1964.
  11. בדוי עבד אל רחמן. (1946). המום אל שבאב (דאגות הנוער). קהיר 1946. לא קשור
  12. חסניין מוחמד. (1961). אזמת אל מות’קפין (משבר המשכילים). קהיר 1961.
  13. ששון סומך. (2012). נג’יב מחפוז: יצירה, מפגשים, תרגומים; הוצאת כרמל, ירושלים, תשע”ב .
  14. Botman, Selma. (1991). Egypt from independence to revolution, 1919-1952. Syracuse University Press.‏ pages: 3-33.
  15. Safran, Nadav. (1961). Egypt in search of political community: an analysis of the intellectual and political evolution of Egypt, 1804-1952. No. 5. Harvard University Press.‏ pages: 2-75.
  16. Lang Jr, Anthony F. (2013).”From revolutions to constitutions: the case of Egypt.” לא קשור International Affairs.pages: 345-363.‏
  17. Faksh, Mahmud A. (1998). “The consequences of the introduction and spread of modern education: education and national integration in Egypt.” Middle Eastern Studies. pages: 4-55.‏
  18. Reid, Donald Malcolm. (2002). Cairo University and the making of modern Egypt. Vol. 23. Cambridge University Press. pages- 4-89.‏
  19. Assad, Ragui, and Ghada Barsoum. (2007). “Youth Exclusion in Egypt: In Search of’Second Chances'”.‏ pages: 4-100.
  20. Shils, Edward. (1960) “The intellectuals in the political development of the new states.” World Politics. pages: of South Asia, Africa and the Middle East 21/1-2 (2001), pp. 50-60.