Skip to content

סמינריון- ההשפעה של ההבנייה החברתית על אמונותיהן של הנשים שמעמדן בחברה תלוי ביכולת שלהן להביא ילדים לעולם ולגדל אותם בצורה טובה

מחקר- טיפולי פוריות והבנייה חברתית

מגישה:

תאריך:

תוכן עניינים

1. מבוא. 3

2. סקירת ספרות.. 5

1.2. טיפולי פוריות.. 5

2.2. הבנייה חברתית.. 7

3.2. תפקיד הנשים בחברה המודרנית.. 8

4.2. לחץ חברתי להיות אימהות.. 10

3. מתודולוגיה. 13

4. ממצאים. 15

5. דיון ומסקנות.. 24

6. ביבליוגרפיה. 28

7. נספחים. 32

1.מבוא

אי פוריות היא בעיה בריאותית חשובה, עם שכיחות גבוה במדינות שונות ברחבי העולם. אומנם אי פוריות שכיחה בעיקר באוכלוסיות מזדקנות ובאזורים עירוניים שבהם נשים יולדות את ילדם הראשון בגיל מבוגר, אך נטל הפוריות וההשלכות החברתיות שלה נמצאים בעיקר במדינות מתפתחות (בן-קמחי, 2020). בתגובה לשיעורי האי פוריות הגוברים, התקדמות מהירה ברפואת הרבייה ובמחקר יוחסה במידה רבה להתפתחויות משמעותיות וטכנולוגיות חדישות בטיפול ובטיפול בזוגות פוריות בעולם. בהקשר זה, מומלצות באופן נרחב טכנולוגיות רבייה מסייעות, כטיפולים מוצלחים ונפוצים ברוב המדינות. המחקר כולל מגוון רחב של טיפולים או פרוצדורות הכוללות טיפול חוץ גופי של ביציות אנושיות, זרעונים או עוברים להקמת הריון (Aleixandre-Benavent, Simon, & Fauser, 2015).

הפריה חוץ גופית והטכנולוגיות המורחבות שלה, כגון הזרקת זרע טרס-פלזמית (ICSI), אבחון גנטי לפני ההשתלה, וקריוטכנולוגיה, הן בין הטכנולוגיות הנפוצות בעולם (סלע, ואח’ 2013). ההערכה היא כי יותר מחצי מיליון מחזורי הפריה חוץ גופית מבוצעים מדי שנה במדינות אירופה, וכתוצאה מכך 100 אלף יילודים חדשים. ביחס להכרה עולמית ודרישות מוגברות לשירותי הפריה חוץ גופית, עדיין נדרשים מחקר באיכות גבוהה ופרסומי מפתח לפיתוח טכנולוגיות אלה במדינות מתפתחות. למרות שמספר העיתונים והפרסומים בתחום רפואת הרבייה גדל באופן דרמטי בשנים האחרונות, הרי ששינויים אזוריים וארציים רבים מתרחשים. המחקר העולמי בנושא הפריה חוץ גופית היה מרוכז מאוד בקרב המדינות העשירות בעולם, בעוד שמדינות מתפתחות הצביעו על התרומה הנמוכה ביותר למחקר בנושא הפריה חוץ גופית וטכנולוגיות רבייה (Okhovati, Zare, Zare, Bazrafshan, & Bazrafshan, 2015).

מאחר שהמחקר על הפריה חוץ גופית בוצע באופן לא פרופורציונלי בין מדינות שונות, יש צורך במחקר נוסף כדי לחקור דפוסים אלה בין מדינות ובתוך מדינות ובהשפעת התרבות. ואכן, מחקרים זיהו מגמות והתפלגות גיאוגרפית בתחום רפואת הרבייה הקלינית. למרות שהמחקר הוא המניע העיקרי לפיתוח הפריה חוץ גופית בקהילות, הוא נותר מוזנח או דורג נמוך בסדרי עדיפויות המחקר הלאומיים במדינות מתפתחות. לכן, נדרשות הערכות לאומיות להערכת תפוקת המחקר ותכונותיו לצורך קביעת מדיניות וסדרי עדיפויות בתחום מחקר זה (Okhovati, Zare, Zare, Bazrafshan, & Bazrafshan, 2015).

השימוש בטכנולוגית הפריה חוץ גופית משתנה במידה ניכרת בין מדינות, והסיבות להבדלים אלה אינן מובנות עדיין במלואן. ההתפתחות הכלכלית של מדינות נחשבה בעבר כגורם מניע עיקרי, אך אינה יכולה להסביר את ההבדלים העצומים בין המדינות. בעוד שמדינות עשירות יותר הן בעלות שכיחות גבוהה יותר של שימוש בהפריה חוץ גופית, היחסים רחוקים מלהיות מושלמים, כאשר במדינות עניות רבות יותר באירופה יש רמות גבוהות של שימוש בטכנולוגיה זו. לדוגמא, צ’כיה דיווחה על 473 אלף מחזורים למיליון נשים בגיל הפריון, אך מדורגת נמוכה בעושר הלאומי, כפי שהיא נמדדת בתוצר של כוח הקנייה. לרפובליקה הצ’כית רמת טיפול שקרובה לדנמרק העשירה יחסית, ואילו מדינות בעלות הכנסה גבוהה כמו איטליה ובריטניה דיווחו על רמות גבוהות של מחזורי הפריה (Präg, & Mills, 2017).

מחקרים קיימים מצביעים על גורמים כלכליים, רגולטוריים ודמוגרפיים אחרים העומדים בבסיס ההבדלים במדינה. לא רק עושר המדינה, אלא כי מדינות אירופה עם תקנות זכאות חברתיות ליברליות יותר רשמו רמות גבוהות יותר של שימוש בטיפולי פוריות. ההבדלים במדינות בשימוש בטיפולי פוריות קשורים לדחיית פוריות. ככל שדחיית הלידה הראשונה במדינה גדולה יותר, הביקוש לטיפולי פוריות גבוה יותר. מחקרים זיהו גורמים חברתיים חשובים להבדלים בטיפולי פוריות (Griessler, & Hager, 2016).

ולכן מטרתו של מחקר זה היא לבדוק את ההשפעה של ההבנייה החברתית על אמונותיהן של הנשים שמעמדן בחברה תלוי ביכולת שלהן להביא ילדים לעולם ולגדל אותם בצורה טובה, וזה בעצם מה שמוביל אותם לבצע טיפולי פוריות, למרות הקשיים הפ]יזיים והנפשיים שכרוכים בכך, ולכן שאלת המחקר היא האם המניע העיקרי של הנשים שמתעקשות על טיפולי פוריות נובע מההבניה החברתית והחשש מפגיעה במעמדן החברתי בחברה המעודדת ילודה ?

2.סקירת ספרות

1.2.טיפולי פוריות

טכנולוגיית טיפולי פוריות כוללת פרוצדורות רפואיות המשמשות בעיקר לטיפול באי פוריות של בני זוג. טכנולוגיה זו כוללת הליכים כגון הפריה חוץ גופית, הזרקת זרע טרס-פלזמית (ICSI), שימור של עוברים, ושימוש בתרופות פוריות (סלע, ואח’ 2013). טכנולוגיית טיפולי פוריות שייכת בעיקר לתחום האנדוקרינולוגיה הרבייה והפריון. ניתן להשתמש בצורות מסוימות בטכנולוגיית טיפולי פוריות לגבי זוגות פוריים, למטרות גנטיות, שכוללים אבחון גנטי לפני ההשתלה של העובר. ניתן להשתמש בטיפולי פוריות גם בהסדרים של פונדקאות, אם כי לא כל הסדרי הפונדקאות קשורים לטיפולי פוריות (Neri, Lee, Rosenwaks, Machaca, & Palermo, 2014).

הליך אחד של טיפולי פוריות הוא הפריה חוץ גופית. בהפריה חוץ גופית תהליך המגע המיני נעקף, וההפריה של הביציות מתרחשת בסביבת המעבדה. כל טיפולי הפוריות מטפלים הן בביציות והן בזרע (גבע-אלדר, סממה, ולרנר-גבע, 2018). באופן כללי, הליכי הפריה חוץ גופית כוללים הוצאת כירורגית של ביציות משחלות האישה, שילובן עם זרע במעבדה, והחזרתם לגופתה של האישה או תרומתם לאישה אחרת. הם אינם כוללים טיפולים בהם מטפלים רק בזרע, כלומר, הזרעה תוך רחמית – או מלאכותית, או הליכים בהם אישה נוטלת תרופות רק כדי לעורר ייצור ביציות ללא כוונה להשתיל ביציות. הפריה חוץ גופית היא תהליך של הפריה כאשר ביצה משולבת עם זרע מחוץ לגוף, במבחנה. התהליך כולל מעקב וגירוי של תהליך הביוץ של האישה, הוצאת ביצית או ביציות משחלות האישה והנחת זרע על מנת להפרות אותן בנוזל במעבדה. לאחר שהביצית המופרית, זיגוטה עוברת תרבית במשך 2-6 ימים, היא מושתלת ברחם של האישה או אישה אחרת, מתוך כוונה להתחיל הריון מוצלח (Pasch, et al. 2012).

הפריה חוץ גופית היא סוג של טכנולוגיית פריון מסייעת המשמשת לטיפול באי פוריות ופונדקאות הריונית. ביצית מופרית עשויה להיות מושתלת לרחם של פונדקאית, והילד שנוצר אינו קשור גנטית לפונדקאית. יש מדינות שאסרו או מסדירות את זמינות הטיפול בהפריה חוץ גופית, מה שמוליד את הצורך בתיירות פונדקאות. ההגבלות על הזמינות של הפריה חוץ גופית כוללות עלויות וגיל, על מנת שאישה תיכנס להריון בריא. בדרך כלל לא משתמשים בהפריה חוץ גופית עד שאופציות פחות פולשניות נכשלו או שנקבע שלא סביר שיעבדו. ביולי 1978 לואיז בראון הייתה הילדה הראשונה שנולדה בהצלחה לאחר שאמה קיבלה טיפול בהפריה חוץ גופית. בראון נולד כתוצאה מהפריה חוץ גופית טבעית, שבה לא נעשה שום גירוי. ההליך התרחש בבית החולים ברויטון, אולדהאם, אנגליה. לפיזיולוג רוברט ג’י אדוארדס הוענק פרס נובל לפיזיולוגיה ורפואה בשנת 2010. הפיזיולוג פיתח את הטיפול ההפריה החוץ גופית. תרומת ביציות והפריה חוץ גופית מתרחשות בדרך כלל כאשר נשים עברו את שנות הפוריות שלהן, סובלות מבן זוג לא פורה, סובלות מבעיות פוריות, או שהגיעו לגיל המעבר ועדיין יכולות להיכנס להריון. לאחר הטיפול בהפריה חוץ גופית, ישנם זוגות שנכנסים להריון ללא כל טיפולי פוריות (Johnson, 2011).

הליך אחר לטיפולי פוריות הוא זירוז לביוץ, זהו טיפול פוריות פשוט שכולל נטילת תרופות דרך הפה או בהזרקה כדי לעורר ביוץ סדיר. התרופות נלקחות בדרך כלל בתחילת המחזור החודשי, וישנו מעקב אחר תגובת הגוף במהלך המחזור באמצעות אולטרסאונד. לאחר מכן המטפל יכול לראות מתי האישה אמורה לבייץ ולכן מהו הזמן הטוב ביותר לקיום יחסי מין או הזרעה. התרופות והמינונים להגברת הביוץ מותאמים כך שיתאימו לאישה. הרופא המטפל ממליץ מתי להתחיל תרופות להמרצת השחלות וימליץ על תוכנית מעקב באמצעות סריקות אולטרסאונד ולעיתים גם בדיקות דם (Brinsden, & Dickey, 2010).

מאז לידתה של לואיז בראון, תינוקת ההפריה החוץ-גופית הראשונה בעולם לפני כ -30 שנה, השימוש בטכנולוגיות טיפולי פוריות, כגון הפריה חוץ גופית, שינה את הטיפול באי פוריות ותת פוריות (גיל, ולאופר, 2018). טכנולוגיות אלה, אשר בהגדרתן כוללות טיפול בעוברים אנושיים, משפיעות על החברה מבחינה רפואית, מבחינת רבייה ומבחינה כלכלית במדינות מפותחות. ההערכה היא כי 3.5 מיליון ילדים נולדו ברחבי העולם בעקבות טיפולי פוריות מאז לידת התינוק הראשון, כאשר ילדים אלה מהווים עד 4% מהלידות בחלק מהמדינות המפותחות. מספר המחזורים שבוצעו במדינות מפותחות רבות גדל ב5-10% בשנה בעשורים האחרונים (Connolly, Hoorens, & Chambers, 2010).

התמונה ברורה פחות ברמה העולמית, ובמיוחד במדינות פחות מפותחות, שעושות פחות שימוש בהפריה חוץ גופית, למרות שיש להן שכיחות אי פוריות דומה. השימוש הגובר בטכנולוגיות הפריה חוץ גופית משקף ככל הנראה את המגמה של לידה מאוחרת יותר עם השנים בהשוואה לעבר, והקשר של פוריות לגיל, שיעורי השמנת יתר, ומחלות המועברות במגע מיני, כמו גם הגברת המודעות, ההצלחה וקבלת טכנולוגיות הרבייה (Polyzos, et al. 2018).

למרות השימוש הגובר בטכנולוגיות הפריה חוץ גופית, קיימת הבנה מוגבלת למשמעות הכלכלית ולפרקטיקה הקלינית ולמידע על מדיניות (גבע-אלדר, סממה, ולרנר-גבע, 2018). ישנן מספר מאפיינים המבדילים הפריה חוץ גופית מבין התערבויות בריאות אחרות, המהווים אתגרים ייחודיים לכלכלני הבריאות וקובעי המדיניות. הבדלים כאלה נובעים בעיקר מהקושי להשוות בין טיפולי פוריות לשימושים אחרים במשאבי בריאות, כאשר טיפולי פוריות מייצרים חיים חדשים, בעוד שרוב ההתערבויות הרפואיות האחרות נשפטות על פי יכולתן להציל, להאריך או לשפר את איכות החיים. יתר על כן, לטיפול בפוריות יש השלכות אתיות, מוסריות ודתיות ניכרות, שלא ניתן למדוד או להעריך אותם בקלות בשיטות כלכליות. עם זאת, הבנה של כלכלת הפריה חוץ גופית חשובה במיוחד מכיוון שהיא ממשיכה לייצג שוק צומח עם תחולה רחבה. יתר על כן, למימון הפריה חוץ גופית יש השלכות מרחיקות לכת על הגישה והקליטה של ​​טיפולי פוריות ובסופו של דבר על בריאותם של תינוקות שנולדו מטכנולוגיות אלה (Haimes, 2013).

2.2.הבנייה חברתית

הבנייה חברתית היא תיאוריה בסוציולוגיה ותיאוריית תקשורת הבוחנת את התפתחות ההבנות המשותפות של העולם, המהוות בסיס להנחות משותפות לגבי המציאות. התיאוריה מתמקדת בתפיסה שמשמעויות מתפתחות בתיאום עם אחרים ולא בנפרד אצל כל אדם (פוסטן-אייזיק, וסטריר, 2019). מבנים חברתיים יכולים להיות שונים על בסיס החברה והאירועים סביב תקופת הזמן בה הם קיימים. דוגמה להבנייה חברתית הוא כסף או מושג המטבע, מכיוון שאנשים בחברה הסכימו להעניק לו חשיבות או ערך. דוגמה נוספת להבנייה חברתית היא מושג העצמי זהות עצמית. צ’רלס קוליי הצהיר על בסיס תיאוריית העצמי שלו כי, אני לא מי שאתה חושב שאני, אני לא מי שאני חושב שאני, אני מי שאני חושב שאתה חושב שאני. זה מדגים כיצד אנשים בחברה בונים רעיונות או מושגים שאולי לא קיימים ללא קיום אנשים אחרים או שפה, כדי לאמת את המושגים הללו (Côté, & Levine, 2014).

ישנם הבניות חברתיות חזקות וחלשות. הבניות חברתיות חלשות נשענות על עובדות גסות, שהן עובדות בסיסיות שקשה להסביר או להבין, או עובדות מוסדיות, שנוצרות ממוסכמות חברתיות (מור, ולינצקי, 2012). הבניות חברתיות חזקות נשענות על נקודת המבט האנושית ועל הידע שלא קיים רק, אלא נבנה על ידי החברה. הבניות חברתיות או קונסטרוקציה חברתית נוגעות למשמעות, רעיון או קונוטציה המופעלת על ידי אובייקט או אירוע על ידי החברה, ומאומצים על ידי אנשי אותה החברה ביחס לאופן בו הם רואים או מתמודדים עם האובייקט או האירוע. מבחינה זו, מבנה חברתי כרעיון יתקבל באופן נרחב כטבעי על ידי כלל החברה. המוקד העיקרי של ההבנייה החברתית הוא לחשוף את הדרכים בהן משתתפים יחידים וקבוצות, משתתפים בבניית המציאות החברתית הנתפסת שלהם. זה כולל הסתכלות על האופן שבו תופעות חברתיות מפותחות, ממוסדות, ידועות והופכות למסורת על ידי בני האדם (Edvardsson, Tronvoll, & Gruber, 2011).

תאוריית ההבנייה החברתית הפכה לנפוצה בארה”ב עם ספרם של פיטר ברגר ותומאס לוקמן, ההבנייה החברתית של המציאות. ברגר ולוקמן טוענים כי כל הידע, כולל הידע ההגיוני והבסיסי  ביותר, המובן מאליו, של מציאות היומיום, נגזר ומתוחזק על ידי אינטראקציות חברתיות. כשאנשים מתקשרים, הם עושים זאת מתוך הבנה שתפיסות המציאות שלהם קשורות, וככל שהם פועלים על פי הבנה זו, הידע המשותף שלהם על המציאות מתחזק. מכיוון שאנשים מנהלים משא ומתן על היגיון בריא זה, טיפוסים, משמעויות ומוסדות אנושיים מוצגים כחלק ממציאות אובייקטיבית, במיוחד עבור הדורות הבאים שלא היו מעורבים בתהליך המקורי של משא ומתן של תפיסת המציאות. לדוגמא, כאשר הורים מנהלים משא ומתן על הכללים החלים על ילדיהם, כללים אלה מתמודדים עם הילדים כישות שלא יכולה לשנות את הכללים (Ahmadi, & Pour, 2020).

להבנייה חברתית ישנם יישומים שונים, כמו למשל פסיכולוגיית ההבנייה האישית. מאז הופעתה בשנות החמישים התפתחה פסיכולוגיית הבנייה האישית, בעיקר כתיאוריה קונסטרוקטיביסטית של אישיות וכמערכת לשינוי תהליכי יצירת משמעות פרטניים, בעיקר בהקשרים טיפוליים. תאוריה זו התבססה סביב התפיסה של אנשים כמתנסים בחוויה האנושית שמגבשים ובודקים תיאוריות על עולמם, לכן היא ייצג את אחד הניסיונות הראשונים להעריך את האופי הבונה של החוויה ואת המשמעות שאנשים נותנים לחוויה שלהם. לעומת זאת, ההבנייה החברתית התפתחה בעיקר כצורת ביקורת, במטרה לשנות את ההשפעות המדכאות של תהליכי יצירת המשמעות החברתית. במהלך השנים היא צמח לאשכול של גישות שונות, ללא עמדה אחת יחידה. עם זאת, גישות שונות תחת מונח כללי של ההבנייה החברתית קשורות באופן רופף על ידי כמה הנחות משותפות לגבי שפה, ידע ומציאות (Winter, & Procter, 2013).

3.2.תפקיד הנשים בחברה המודרנית

עם יותר נשים שעובדות במשרה מלאה מאי פעם בעבר, תפקידה של האישה בחברה המודרנית משתנה ללא ספק (כהנר, 2017). שינויים בחקיקה, כמו מידה רבה יותר של שוויון במקום העבודה, בנוסף לנגישות רחבה יותר לחינוך וקבלה חברתית רחבה יותר של האישה העובדת, גורמים לכך שנשים בוחרות לעתים קרובות להמשיך בקריירה כמו גם להיות אם ושותפה זוגית. יתר על כן, הגיל הממוצע של לידת ילד ראשון הוא כיום כמעט 30, גיל שבו נשים לפני שניים או שלושה דורות היו בדרך כלל היו כבר עם ילדים רבים ונשואות כמעט עשר שנים. להיות אשת קריירה ואם יכולה להיות קשה ביותר וכמה נושאים נובעים מהניסיון להשיג הצלחה בשני התחומים (Eisend, 2010).

הפסקה של העבודה במהלך ההריון ולאחר לידתו של התינוק יכולה לסמן ירידה ניכרת במצב הכלכלי עבור אמהות (בר-אלי, 2008). בנוסף לכך, מעסיקים יכולים לעיתים קרובות להיות מתוסכלים מעובדים שעוזבים לחופשת לידה, ובעקבות זאת, חיסורים בעבודה לאחר הלידה אם אותו ילד חולה או ישנם הסדרי טיפול בילדים המצריכים את זמנה של האם. נוסף על כך, יש מעט מאוד משרות המציעות שעות לימודים ולכן מציאת עבודה המותאמת לטיפול בילד יכולה להיות כמעט בלתי אפשרית. יתר על כן, אמהות רבות מרגישות לעתים קרובות שהן מזניחות את ילדיהן ומחמיצות זמן יקר שבילו יחד, אם הן מכניסות את ילדיהן למסגרת טיפולית כלשהי (Brough, O’Driscoll, & Biggs, 2009).

חששות פסיכולוגיים רבים שזוהו בקרב צעירים ומבוגרים, קשורים גם לתחושות של הזנחה בילדותם ולכן הם מוצאים איזון חיוני. על מנת להתחרות עם עמיתיהם הגברים, נשים לעיתים קרובות חוששות לקחת פסק זמן מהקריירה שלהן להקמת משפחה, וזה ללא ספק מביא לשיעור גדול יותר של נשים שיולדות את ילדן הראשון בשנות ה -30 לחייהן. עם זאת, ישנם סיכונים הקשורים להחלטה זו. מבחינה בריאותית, אמהות מבוגרות מתמודדות עם האפשרות להיות פחות פוריות, ובעלות סיכוי גבוה יותר להפלות, ללדת בטרם עת וללדת ילדים עם מומים מולדים (Lupu, 2012).

הממשלות של מדינות מודרניות התייחסו לבעיות אלה בחקיקה הנוגעת לחופשת לידה בתשלום ארוכה יותר, ושעות עבודה גמישות יותר. עבור מי שרוצה לחזור לעבודה, מערכת הטבות המס בעבודה הם סיוע כספי המוצע בנוסף לשכר העבודה. תוכנית שוויון ההזדמנויות של הממשלה במדינות שונות, קובעות כי אסור למעסיקים להפלות כל אדם על רקע גזעו, גילו או מינו. במקרה של אמהות צעירות, שאולי אין להן את כישורי החיים או הניסיון הדרושים לטיפול בילד שזה עתה נולד, המדינה המודרנית מציעה עזרה ותמיכה וכן עידוד נוכחות בשיעורי הורות והדרכה בנושאים כמו לחזור לעבודה, הכשרה או השכלה ומציאת טיפול הולם בילדים (Ogilvie, 2013).

4.2.לחץ חברתי להיות אימהות

רוב הנשים הופכות לאמהות בגלל לחץ מסוים, שמקורו בנורמות חברתיות (שלח, 2020). בחברות רבות, אנשים מאמינים שאם את אישה, את צריכה להתבגר, להתחתן ולהביא ילדים לעולם. למעשה, נשים רבות חוות את הלחץ החברתי להפוך לאם. אין ספק שנשים רבות צריכות לסבול שאלות ותגובות רבות כשהן מחליטות שהן לא רוצות להביא ילדים לעולם. אמנם לעתים קרובות זה שימושי לקבל עצות ומידע מאנשים אחרים, אבל לפעמים הלחץ עשוי להשפיע על האישה בצורה מהותית ביותר. בדיוק כמו שההורים צריכים לומר לילדיהם שלחץ עמיתים לא אמור להשפיע על מעשיהם, אימהות ואבות רבים צריכים לזכור זאת לעתים קרובות יותר (Meeussen, & Van Laar, 2018).

בחברה של ימינו, נשים שלא בוחרות להביא ילדים לעולם מרגישות מבודדות ולא מובנות. נשים רבות נוקטות באינסטינקטים הטבעיים שלהן כדי לקבל את ההחלטה, הרצון הטבעי להתרבות ולטפח. עם זאת, יש נשים שלא רוצות להביא ילדים לעולם. אז מדוע יש לחץ חברתי לעשות זאת? האמת היא שנשים רבות חשות מודרות כאשר חברותיהן נכנסות להריון. נשים אלו נפגשות עם קבוצות של אנשים אחרים בני גילן ומרגישות לבד בקהל, כשהשיחה היא בדרך כלל על חיתולים ואפשרויות למעונות יום. לעומת זאת, יש נשים שפשוט לא מיועדות לאימהות. העניין הוא שנשים שהאימהות שלהן נובעת מלחץ חברתי מאמינות לרוב כי יאהבו את ילדיהן רק בגלל שהן נשים. הן מאמינות שהן יהפכו לאמהות טובות לאחר שהתינוק ייוולד. עם זאת, מדובר באותן אימהות שיכולות להתקשות בגידול ילדים בעתיד, ואין להן רצון בכך (Craig, et al. 2014).

המעבר לשלב ההורות נחשב לאחד מאבני הדרך העיקריות בחייהם של אנשים, שמגיע עם שמחה ואושר רבים. עם זאת, עדויות אמפיריות אינן בהכרח תומכות בגידול באושר אצל ההורים. בעוד שההורות עשויה להועיל במקרים מסוימים, כמו משמעות החיים, אנשים עם ילדים, במיוחד צעירים יותר, מראים לעיתים קרובות אי שביעות רצון מחייהם ותסמיני דיכאון גבוהים יותר מאנשים ללא ילדים. למעשה, הורות יכולה אפילו להוביל לשחיקה של הורים רבים. יתר על כן, ההורים, ובמיוחד נשים, מתמודדים יותר ויותר עם האתגר לשלב משימות טיפול בילדים עם העבודה והקריירה, ככל שיותר ויותר נשים נכנסות לשוק העבודה ויש יותר ויותר משפחות עם שני בני זוג עובדים. שילוב זה של עבודה ומשפחה לא תמיד קל, ועל ההורים לקבל החלטות בנוגע למידה שהם מבזבזים זמן ואנרגיה על משפחתם או על שאיפות הקריירה. אחד הגורמים העלולים להגביר את שחיקת ההורים אצל אמהות, ולפגוע בשאיפות הקריירה שלהן הוא הלחץ החברתי להיות אם ולהיות אם טובה (Katz-Wise, Priess, & Hyde, 2010).

בעבור נשים במיוחד, חברות מערביות קובעות את האמהות כיעד חיים מרכזי, באמצעותו משיגים את הנשיות, וישנו שיח דומיננטי של נורמות אימהות, הקובע כי אמהות הן האחראיות העיקריות לטפל בילדים ועליהן להיות מסורות במלואן למשימה זו, ומציבים את צרכי הילדים לפני צרכיה של האישה. נורמות וציפיות חברתיות כאלה משפיעות מאוד על המודעות, ההכרה וההתנהגות של נשים. היכולת למלא את נורמות האימהות חשובה לאישור הזהות החברתית המרכזית הזו ותחושת העצמי של האישה. מעקב אחר נורמות חברתיות חשוב גם למלא את הצורך של השייכות, מכיוון שאנשים זוכים לתגמול חברתי כאשר הם מקפידים על נורמות חברתיות, ונענשים כאשר הם חורגים מהן. ואכן, מחקרים הראו שאמהות חוששות מסנקציות חברתיות כאשר אינן עומדות בסטנדרטים הגבוהים של האימהות, ואמהות עובדות שמחליטות שלא לקחת את חופשת הלידה המלאה שלהן, הוערכו על ידי אחרים כאמהות לא טובות (Craig, et al. 2014).

אמנם ציפיות כה גבוהות לאמהות עשויות לנבוע מהשקפה חיובית על האימהות, אך יכולות להיות להן עלויות לאמהות של ימינו. מחקרים הראו כי תחושותיהן של נשים בלחץ של להיות אם מושלמת קשורות לאשמה מוגברת של האם, לאמונות נמוכות יותר של יכולת עצמית ולרמות מתח גבוהות יותר, גם כאשר נשים אלה אינן מחזיקות באמונות אמהיות אינטנסיביות חזקות (Meeussen, & Van Laar, 2018).

מטרתו של המחקר הנוכחי היא להגביר את ההבנה של השפעות הלחץ להיות אם, על חייהן של נשים, בעבודה, בזוגיות ובתחומים אחרים של החיים. ראשית, אנו נבחן את התהליכים השונים שבאמצעותם מתפתחת תחושת הלחץ להיות אם, שעלולה להוביל לשחיקה של האישה. מעבר לתוצאות רגשיות הנחקרות בדרך כלל של לחץ כזה, נטען כי הרגשת לחץ זה תגרום גם לאסטרטגיות ויסות קוגניטיביות והתנהגותיות אצל אמהות, אשר לאורך זמן עשויות להגביר את הסיכון לשחיקה של האישה. שנית, תיבדק ההשפעה מעבר לתחום המשפחתי, ונטען כי תחושת לחץ להיות אם עלולה לעמוד על האיזון בין העבודה למשפחה של נשים, מה שבתורו יכול להפחית את שאיפות הקריירה שלהן. ולכן זה מוביל אותנו לשאלת המחקר:

האם המניע העיקרי של הנשים שמתעקשות על טיפולי פוריות נובע מההבניה החברתית והחשש מפגיעה במעמדן החברתי בחברה המעודדת ילודה ?

מה שמוביל אותנו גם להשערת המחקר:

ההבנייה החברתית בנושא והמדינות הפרונטלסטית גורמת לנשים להרגיש שתפקידן כנשים וכאמהות מאוים, ולכן, הסיבה העיקרית לכך שהן ממשיכות להילחם על טיפולי פוריות היא בגלל שנושא זה הפך להיות שייך לספרה הציבורית והן חוששות ממעמדן כנשים ואימהות בחברה

חשיבות המחקר:

חשיבותו של מחקר זה נובעת מהצורך להבין מהם המניעים שגורמים לנשים לעבור טיפולי פוריות, שנחשבים לטיפולים קשים מבחינה פיזית ומנטלית, וזאת לא כי הן באמת רוצות לעבור טיפולים אלה ולהפוך לאימהות, אלא מתוך לחץ חברתי ומתוך חשש שמעמדן החברתי יפגע. הבנה טובה יותר של מנגנוני ההבנייה החברתית שגורמים ללחץ חברתי זה, והדיון בספרה הציבורית שנובע מכך, בכל הנוגע לתפקידן ומעמדן של נשים בחברה, תעזור לנשים אלה, ולחברה באופן כללי לקבל החלטות יותר טובות ושקולות בכל הנוגע ליילודה והתרבות, ותעלה את איכות חייהן של נשים אלה.

3.מתודולוגיה

שיטת המחקר

המחקר התבסס על שיטת המחקר האיכותנית. במסגרת המחקר נערכו ראיונות פתוחים עם נשים שעברו טיפולי פוריות, מתוך ראיונות אלה נסיק את מסקנות המחקר ואת התמות המרכזיות שעולות מהראיונות וקשורות לנושא המחקרי. בחרתי לראיין לשמוע וללמוד מניסיונם האישי של הנשים על הניסיון שלהן בהפריה חוץ גופית וטיפולי פוריות, ולעסוק באיכות הנתונים שנאספו, (זאת בניגוד למחקר הכמותי אשר עוסק באיסוף מספר רב של נתונים אך אינו דורש איכות ועומק).

שיטת איסוף הנתונים

איסוף הנתונים התבצע בצורה ישירה מול המשתתפות במחקר, והוא התבצע בצורה של ראיונות פתוחים, הראיונות ודבריהן של המשתתפות תועדו בגיליון הריאיון ומצורפים בנספחים.

כלי המחקר

כלי המחקר שבו נעשה בו שימוש במחקר זה הוא ראיון פתוח חצי מובנה, שכולל שאלות פתוחות שהוכנו מראש על מנת להפנות אותם למרואיינות. הריאיון בנוי בצורה כזאת שיאפשר למראיינת לשאול את המרואיינות שאלות שלא כתובות מראש בכלי המחקר, וזאת לפי המהלך הטבעי של הריאיון והתשובות של המשתתפות. (מצורף בנספחים).

אוכלוסיית המחקר

המחקר הנוכחי נערך בקרב נשים בגילאים 25-41, אשר עברו טיפולי הפריות בעבר, שעוברות טיפולי הפריות בהווה. לחלק מהנשים יש כבר ילדים שנולדו בעזרת טיפולי הפריה, וחלקן היו בהריון מטיפולי הפריה בעת ביצוע הריאיון. במחקר השתתפו בסך הכל 7 נשים שעברו טיפולי פוריות, והם נבחרו בצורה אקראית, ממכרים חברים, ונשים שרצו להשתתף במחקר.

שם מרואיינתגילסטטוס
נ’32בזוגיות
ל’30נשואה
א’26נשואה
ח’25נשואה
מ’30נשואה
ב’28נשואה
ת’41נשואה

תיאור הדגימה

הדגימה של הנשים שהשתתפו במחקר נעשתה בצורה אקראית, החוקרת ביררה עם חברות אם הן מכירות נשים שעברו טיפולי פוריות ואם הן רוצות להשתתף במחקר. בנוסף לכך נדגמו נשים באופן אקראי מרשתות חברתיות, כדוגמת הפייסבוק, נכתבו הודעות בקבוצות שונות לגבי המחקר ומטרתו והחוקרת הזמינה את הנשים להשתתף במחקר.

ניתוח הנתונים

ניתוח הנתונים נעשה בצורה של ניתוח תימטי, במסגרת ניתוח זה הראיונות עם הנשים עובדו, ומהם הוסקו התמות המחקריות שעונות על שאלת המחקר.

4.ממצאים

במחקר הנוכחי ביקשנו לבדוק מהי ההשפעה של ההבנייה החברתית והנורמות בחברה, על החלטתן של נשים להפוך לאימהות ולעבור טיפולי פוריות. לצורך ניתוח הממצאים במחקר, רואיינו שבע נשים שעברו טיפולי פוריות בעבר או שעוברים טיפולי פוריות בהווה. בניתוח הממצאים נמצאו תמות מרכזיות שחוזרות על עצמם במהלך הראיונות עם הנשים:

1. רצון חזק להביא ילדים לעולם-

מסקנה מחקרית שעולה מהראיונות עם כל הנשים שהשתתפו במחקר היא שלכל הנשים ישנו רצון עז להביא ילדים לעולם, ומעין הרגשה של דחיפות שהן צריכות לעשות זאת, ובמיוחד לאור העובדה שהזמן שלהן מוגבל מבחינה ביולוגית. נראה שהרצון הזה אצל הנשים הוא עמוק ומובנה, וזה לא משהו שהן החליטו עליו במודע יום אחד, אלא שזה משהו עמוק ואינסטינקטיבי, משהו שעולה מהרגש, וזה מתרחש אצלהן כמעט בצורה אוטומטית.

כך למשל מספרת נ’:

“אז מה שרק התחתנתי גם הגיל שלי משחק תפקיד, ואז הייתי קרובה לגיל 30. גם תמיד אמרתי לעצמי שעד גיל 30 אני מביאה ילד לא משנה אם אני בזוגיות או לא, ובגיל 30 הבאתי ילד. המילים הן חזקות”

כך ל’ מספרת:

” (היה פעמים שחשבת לעשות הפסקה מהטיפולים?) לא, זה היה ברור שעושים את כל מה שיכולים. “

כך א’ מספרת:

” היה לי מאוד קשה להבין שלא הצלחתי להכנס להריון מהפעם הראשונה. כי הרגשתי שכולם הבטיחו לי שזה יקרה. שזה לא נכון כי אף אחד לא הבטיח לי. אז מאוד התבאסתי.”

כך מספרת ח’:

“ידעתי שיש לי שחלות פלצסטיות מאז שהייתי נערה. וגם עברתי גם הפלה לפני הנישואים ופחדתי מאוד שההפלה תפגע בפוריות. ואיך שהתחתנו התחלנו לנסות מיד, וכשראיתי שעובר הזמן ואנחנו נתקלים בקשיים הבנתי שמה שפחדתי ממנו קורה”

כך מספרת מ’:

” זה לא היה ממש רגע מסוים, אלא יותר הבנה שהדברים לא הולכים בצורה שרציתי. אחרי משהו כמו 8 חודשים שניסנו בצורה טבעית, הבנתי שמשהו לא בסדר ושנדרש יותר.”

כך מספרת ב’:

” את יודעת הגעתי לגיל 27, אחרי שאני נשואה כבר 6 שנים והבנתי שזה הזמן שצריך להביא ילד. אמרתי לבעלי שאני רוצה ילד, כי למה התחתנו אם לא בשביל להביא ילד. “

כך מספרת ת’:

” זה האופציה שלי להביא ילד לעולם, ואני עושה הכל כדי שזה יקרה.”

מהדברים של המרואיינות אנו רואים מכנה משותף אצל כל הנשים, לכולן היה רצון להביא ילדים בעולם, אצל נשים שונות, הנסיבות היו שונות, והסיבות שהיו המניע לרצון זה להביא ילדים, היו שונות במקצת, אך הבסיס הוא אותו בסיס, וניתן היה להבחין שהרצון הזה הוא טבעי וחזק בתודעה שלהן, הן האמינו מהסביבה שלהן שהייעוד שלהן הוא להביא ילדים בעולם, כי זוהי דרכו של העולם, וחייבת להיות המשכיות בחיים. בנוסף, הנשים הרגישו שיש עליהן לחץ ביולוגי מסויים, הם הגיעו לגיל שבו הן הרגישו שהגיע הזמן שהם יעשו ילד, כי מצד אחד זה לא יהיה אפשרי אחר כך מבחינה ביולוגית, אפילו בעזרת טיפולי פוריות, וגם בגלל לחצים מהסביבה שלהן, שראו בהן כבר נשים מבוגרות, והגיע הזמן שהן יעשו ילדים בגיל הזה. ההסבר האפשרי לתחושה הזאת של הנשים שהן רוצות לעשות ילד ובדחיפות, ככל הנראה נובעת מהבנייה חברתית שהן עברו במהלך כל החיים, ולא משהו שנבנה ברגע אחד, ולכן הרצון הזה הוא פנימי וחזק, כמעט כמו אינטואיציה.

2. שיפור הזוגיות

מהראיונות עם הנשים שהשתתפו במחקר עולה שטיפולי הפוריות שהן עברו הן תהליך ארוך וקשה, וזאת אצל כל הנשים, התהליך הקשה הזה לרוב עוזר לקרב בין הנשים לבני הזוג שלהן, שבמרבית המקרים היה זה הבעל שלהן, חוץ מאישה אחת שאצלה היה מדובר בבן זוג ולא בבעל. הנשים מספרות שאילולא התמיכה של הבעל והמשפחה שלהן, הן היו מתקשות מאוד להתמודד עם הקושי של טיפולי הפוריות. בנוסף לכך, החוויה המשותפת שעברו בני הזוג גורמת להם להרגיש שהם באותה סירה, ולכן הזוגיות שלהם לרוב מתחזקת.

כך נ’ מספרת:

” כן, מאוד זה אחד הדברים שבנה לנו את הזוגיות והעצים אותה, היה לי גם הריון ממש קשה. אם אני מסתכלת אחורה אנחנו נהינו משפחה יותר חזקה בעקבות כל מה שעברנו, אנחנו לא רבים על שטויות אנחנו מבינים שאין טעם לריבים על הדבר הזה.”

כך ל’ מספרת:

” רציתי שנלך לטיפול זוגי ובעלי לא רצה. רציתי שנעבור את זה כל אחד לעצמי וגם יחד, כי אני חושבת שזה חשוב”

כך א’ מספרת:

” לפחות הזגויות שלי ושל בעלי היא טובה והיא חזקה. אז אני חושבת שדווקא הזוגיות שלנו מתחזקת. אין ספק שזה כן מקשה, אבל בסופו של דבר יש לשנינו מטרה, ואנחנו רואים את המטרה הזו מולנו ואנחנו מסתכלים על זה”

כך מספרת ח’:

” לפני הילד הראשון זה היה מאוד קשה. כל הזמן יש התלבטות האם להיות לבד בבית או ללכת להיות עם המשפחה. האם בכלל המשפחה יכולה להבין אותנו. הזוגיות שלנו היא מאוד מכילה ומאוד תומכת”

כך מ’ מספרת:

“כזוג זה מאוד חיזק אותנו. אבל זה לגמרי משברים, וזה כמו כל משבר בחיים. יש פה אפשרות לקחת את זה למקומות מאוד מפרקים, מאוד תחושה של כל אחד עם עצמו. היו  תחושות של אשמה, ספק, אינטימיות שנפגעת. הרבה מאוד מרחבים נפגעים ומתערערים בתוך הזוגיות. עם זאת באופן כללי עברנו הרבה תהליכים לכאן ולכאן, אבל אני והבן זוג שלי מאוד היינו יחד בתהליך הזה”

כך מספרת ב’:

” מאתגרת מאוד, עם כל ההורמנים נהייתי מאוד עצבנית. כשמכניסים הורמונים הגוף משתולל. היינו רבים המון בתקופה הזאת. אבל בסופו של דבר לומדים להתגבר על הכל”

כך ת’ מספרת:

“אני ובעלי מדברים הרבה על מה יהיה אם לה היה לנו ילד בסוף, ואני בודקת עם עצמי הרבה עד מתי אני אמשיך את הניסיונות. ובעלי אומר לי, מה שאת מחליטה אני איתך, כל עוד את מרגישה שאת מסוגלת לעבור את התהליך, אני איתך”

מדברים אלה אנו רואים שהנשים מעידות על כך שהיחסים שלהן עם בני הזוג השתפרו בעקבות הקושי של טיפולי הפוריות, זאת למרות שחלק מהנשים מאוד חששו שהקושי הזה יפגע ביחסים שלהן עם בן הזוג, וחלק מהן אכן מספרות שבתחילת הדרך היו חששות גדולים וספקות לגבי בני הזוג. ההסבר האפשרי לחיזוק הקשר בין בני הזוג, הוא שבדומה לתהליכים קשים אחרים, כאשר עוברים את התהליך הזה ביחד עם בן אדם אחר, וגם הוא מרגיש פגיע בתהליך, בני הזוג מבינים שהם צריכים לתמוך אחד בשני על מנת לעבור את התהליך בצורה טובה, ושהעזרה היא הדדית וחיונית בין בני הזוג. בנוסף לכך, המטרה של הבאת ילד לעולם היא מטרה משותפת של בני הזוג, גם של הבעל, ולא רק של האישה, ולכן הבעל או הבן זוג הם חלק חשוב בתהליך. ניתן לומר שגם כאן תהליך התמיכה של בני הזוג אחד בשני מבוסס על הבנייה חברתית, שלפיה בני הזוג צריכים לתמוך אחד בשני בשעות של קושי, ומכאן האמונה והבסיס לקשר שלהם.

3. תחושה של משבר וכישלון

מסקנה נוספת שעולה מהמחקר היא שהנשים מספרות שהן מרגישות תחושה של כישלון, ותחושת משבר, בין אם זה מהעובדה שהן היו צריכות בכלל לעבור את תהליך טיפולי הפוריות ולא לעשות ילד בצורה רגילה, וגם מהעובדה שטיפולי הפוריות הם תהליך קשה, גם פיזית וגם מנטלית, והרבה נשים הרגישו שהן עומדות להישבר ולהפסיק את התהליך באמצע, הן הרגישו פשוט שהן נכשלו ולא יכולות להתמודד יותר עם הקשיים.

כך ל’ מספרת:

” כל הסביבה הקרובה שלי נכנסה להריון תוך דקה. ורק אני הרגשתי כל הזמן שאני לא בסדר ולמה רק לנו זה מגיע וכל בחורה שנייה ברחוב נכנסה להריון חוץ ממני”

כך א’ מספרת:

” הנקודת משבר הראשונה שאני יכולה לחשוב עלייה הייתה אחרי הטיפול הראשון בעצם כשהייתי בטוחה שזהו אנחנו בהריון אחרי טיפול אחד. ואחרי שקיבלתי תוצאה שלילית המשבר היה מאוד גדול.”

כך ח’ מספרת:

“כן, זה לא פשוט לא לשתף כי יש הרבה לבד. במיוחד כשאני לא מתפקדת ואנחנו זקוקים לעזרה. הייתי גם מאושפזת פעמיים לפני הילד הראשון בגלל הטיפולים. ועכשיו זה הופך את זה לעוד יותר קשה, כי עכשיו זה כבר בית ומשפחה וילדים ולכן צריך יותר  עזרה. וזה מקשה לא לשתף”

כך מ’ מספרת:

” עם הטיפולים נגזרת עלייך המון בדידות. והתרבות בישראל היא מאוד חוצפנית. ההיא ממששת לך את הבטן, וההיא אומרת לך משהו על חדר המיטות. ויש שיח מאוד לא רגשי ומאוד לא מכבד, אלא מאוד מצצני וחודרני. רוב הנשים שאני מכירה או שומעת הן שומרות את זה בפנים ולא מדברות על זה. אז אין תמיכה סביבית, וההפך יש בושה והסתרה.”

כך ב’ מספרת:

“הלכנו לרופא פוריות שהוא כבר הסביר לנו שאין דרך אחרת חוץ מטיפולי פוריות. ואני השלמתי עם זה. ואמרתי לעצמי זה המצב ואיתו את צריכה להתמודד. בסופו של דבר הייתי חדורת מטרה ושום דבר מסביב לא עניין אותי . זה לא קל וצריך  כל יומים שלושה לעשות  בידקות דם, וזריקות, ועוד שאיבה”

כך ת’ מספרת:

” (חשבת להפסיק את הטיפולים?) בואי נגיד שהשנה זה עובר לי בראש. אני כבר בתהליך הזה 6 ומשהו שנים. אני חושבת שבלי קשר למגבלה, כל אישה צריכה לבדוק מה הגבול שלה. בסופו של דבר הגוף של כל אישה שעוברת טיפולי פוריות עובר גיהנום.”

מהדברים של הנשים אנו רואים שכולן עברו תהליך קשה בטיפולי הפוריות, גם קשיים פיזיים וגם קשיים מנטליים. בגדול הן מתארות את התקופה של טיפולי הפוריות כשלב קשה בחיים שלהן, שלב שאותו הן חייבות לעבור כדי שאחר כך יהיה להן יותר טוב. הרבה נשים הרגישו שהן עומדות להיכשל עוד לפני שהן התחילו את תהליך טיפולי ההפריה, כי היה להן מחזור לא סדיר לדוגמה, והן חששו מהיום שבו יצטרכו לעשות ילדים, ואכן כשהגיע הרגע הן הרגישו כישלון והחששות שלהם התממשו. ההסבר לתחושת הכישלון יכול להיות מהעובדה שחלק מהנשים הרגישו כי הנשיות שלהן נפגעה, בגלל שהן לא הצליחו למלא את תפקידם כנשים, וגם גאוותם של הגברים נפגעה במקרה שבו הזרע של הגבר היה חלש. ככל הנראה שתחושת הכישלון עולה בעקבות ההבנייה החברתית שלפיה אישה צריכה ללדת בצורה טבעית ונורמלית, ושטיפולי פוריות הן דבר ששייך לשוליים, לנשים שלא מצליחות לעשות זאת בצורה הרגילה.

4. הרגשה של סביבה חברתית לוחצת

מהראיונות עם הנשים עולה מסקנה נוספת, והיא שהסביבה החברתית שלהן, בין אם זו הסביבה של המשפחה או הסביבה של החברים והעמיתים, היא סביבה שלוחצת עליהם להביא ילד לעולם, ויתרה מכך להביא ילד בצורה רגילה וטבעית ולא בצורה של טיפולי פוריות. הסביבה של החברים הקרובים אמנם גם היא משפיעה על הנשים, אבל ההשפעה החזקה יותר היא של המשפחה הגרעינית והמשפחה הקרובה. הציפיות של המשפחה מהנשים להביא ילד לעולם ועוד בצורה רגילה היא ציפייה גבוה מאוד, ומשפיעה מאוד על חייהן של הנשים, עד כדי כך שרבות מהן בוחרות לא לשתף את המשפחה בתהליך, כי היא משפיעה על ההחלטות שלהן בתהליך, והיא גורמת להם ללחצים רבים.

כך מספרת נ’:

” פחות שיתפתי את אמא שלי, בהתחלה כן הייתי משתפת אותה הרבה אבל אחרי זה ראיתי שהיא לוקחת יותר מידי ללב, ואז היא מפתחת פריחה בגוף”

כך עוד מספרת נ’:

” מי שידע היה אולי שואל אם הכל בסדר והכל טוב, אני לא יודעת למה אבל דווקא בתקופה הזאת די התרחקתי מהאנשים שהרגשתי שאני פחות רוצה שהיו לידי. אנשים שהרגשתי אליהם קרובה כן רציתי שידעו והם כן היו בשבילי. והיה גם חברות שפחות רציתי שידעו, גם לא הרגשתי צורך, ולא רציתי שירכלו עליי.”

כך ל’ מספרת:

” הרגשתי כל הזמן לחצים, נגיד המשפחה  היותר רחוקה שלי לא ידעה. ואז כל הזמן שאלו אותי נו למה את מחכה. ובדיוק הייתי במבחנים וחשבו שאני מחכה כי אני באמצע התואר. וזה צובט בלב כל מחדש. לפעמים כן הייתי אומרת שאנחנו בטיפולים ואז אנשים היו שותקים.”

כך א’ מספרת:

” (היו לחצים מהסביבה ללדת ילד?) כן חד משמעי. כן היו שאלות על ילד או היו מכינים איזה מיץ שמביא סגולה. היו גם אומרים בירכתי אותך. אז כן מדברים על זה מכל הכיוונים”

כך ח’ מספרת:

” (הרגשת לחץ מהסביבה להביא ילד?) כן… גם אחרי שנכנסתי להריון שאלו אותי אם זה מטיפולים או לא מטיפולים. זה לא קורה הרבה גם כי באמת למדתי לענות ולסתום פיות. “

כך מ’ מספרת:

” אני חושבת שאין מספיק הכרה חברתית, יש איזה שהיא בושה בתוך התהליך. אנשים רק ממשמים לך את הבטן מחכים שתכנסי להריון, ויש הרבה מאוד שאלות קשות. ואת לא משתתפת כל אחד, את לא משתפת  בכלל. אני בקושי שיתפתי אנשים. ואז יש רק את הבית אבל גם בבית כל אחד מחזיק נקודה אחרת עם עצמו. ויש בתוך זה המון המון מתח, תקווה, ייאוש.”

כך ב’ מספרת:

“לא, אני פשוט אמרתי יקבלו ,לא יקבלו זה לא מעניין אותי. אבא שלי לא ממש מתעניין בכל מה שקורה בזוגיות. אמרתי לו אבל לא פרטתי יותר מידי. אמא שלי כן שאלה אותי שאלות אז הסברתי לה שלבעלי יש בעית זרע, והיא אמרה לי שלא משנה מה אני אעשה היא מאחורי. היא באה איתי גם לבדיקת דם. הפעם הראשונה  של הבדיקת דם אחרי ההפריה היא מאוד מלחיצה, את מחכה לתשובה חיובית ואז התשובה שלילית. וכשזה נתפס לי, ונכנסתי להריון היא בכתה מאושר”

כך מספרת ת’:

“אנשים יכולים לבוא ולהגיד “התחתנם למה אתם צריכים ילד יש לכם אחד את השני”. כאילו הגישה היא כזו שמטפלים בנו אז איך אנחנו יכולים להביא ילדים. אבל אני לא מסכימה עם זה. אני לא חושבת שאם אני אישה מגבלות, ונכון יש פעולות שאני לא יכולה לעשות, אבל אני לא חושבת שזה יהפוך אותי להיות אמא פחות טובה”

מהדברים של הנשים אנו רואים שהלחצים של המשפחה שלהן הם מאוד גבוהים. הדבר לא התחיל בטיפולי הפוריות עצמם, אלא במהלך כל החיים שלהן, עוד לפני שהתחתנו, ההורים והדודים בדרך כלל מצפים מהאישה ובעלה להביא ילד לעולם, והם ממחישים את הציפיות שלהם עוד לפני החתונה, כאשר ההבנייה החברתית היא חזקה מאוד, והאמונות של הבנייה חברתית זו היא שתפקיד חשוב מאוד בחייה של האישה הוא להמשיך את החיים ולהביא ילדים לעולם. ההסבר לכך שלחץ זה משפיע מאוד על חייהן של נשים, אפילו עד כדי כך שנשים רבות בוחרות שלא לשתף את המשפחה הקרובה שלהן בתהליך טיפולי הפוריות, הוא שהלחץ הזה מתחיל עוד בילדות, בהבנייה החברתית המגדרית שאותה עושה החברה לבנות ובנים. הבנייה חברתית זו מגדירה תפקידים ברורים לגבר ולאישה, והם מושרשים היטב בתודעתה של האישה, ולכן הם כמעט אוטומטיים וגורמים ללחץ נפשי רב על האישה.

5. סביבת העבודה לא תומכת בהליך ההריון

רוב הנשים שהשתתפו במחקר עובדות בעבודה סדירה, שבה הן צריכות להתייצב בקביעות בעבודה, חוץ מאישה אחת שלא עובדת. כל הנשים שעובדות מספרות שתקלו בקשיים מסוימים מצד מקום העבודה שלהן בעקבות טיפולי הפוריות. טיפולי הפוריות גרמו לקשיים פיזיים רבים אצל נשים אלה, ובעקבות כך הן נעדרו רבות מהעבודה. לרוב מקומות העבודה לא ראו זאת בעין יפה, למרות שנשים אלה שיתפו את מה שקורה ועובר עליהן, ושהן עוברות טיפולי פוריות.

כך מספרת נ’:

” אז הסברתי למנהל שלי שלא משנה כמה תגיד לי תחכי עוד קצת יש לי בעיה ואני צריכה לטפל בה.”

כך ל’ מספרת:

” אז זהו לא, למזלי לא. בגלל שהיה קורונה. וזה אפשר להיות פחות בלחץ. כשרק התחלתי את הבירורים, אז כן עבדתי וזה כן היה משפיע מאוד. כי אנשים לא תמיד רואים את זה בעין יפה, אפילו שיש לך חוק שמסדיר את זה. וגם הייתי צריכה לפעמים לצאת מוקדם יותר, או להגיע מאוחר יותר.”

כך מספרת ח’:

” היו מקומות עבודה שסיפרתי והיה כאלה שלא. זה היה מאוד תלוי בכמה הטיפולים הולכים להפריע וגם בכמה המנהלים שלי היו מוכנים לקבל. היה לי רכז שידע שביום שאני הולכת לקבל תשובה שלילית זה  אומר שאני לא מגיעה.”

כך מ’ מספרת:

“עבדתי במרכז חירום של ילדים, הייתי רכזת מדריכים ואני הייתי אחראית על מערך מאוד חרומי וחשוב. אז זה  היה מאוד מורכב לעמוד בזמנים של ההזרקות, ללכת לרופאים ולתת לזה מקום. הבוסית שלי הייתה אמפטית לזה והיא ידעה מזה, אבל זה היה פשוט מטורף. במיוחד שהטיפולים מאוד אינטנסיבים, והמקום עבודה שלי מאוד אינטנסבי וגם החיים שהיו לי היו מאוד אינטנסבים”

כך ב’ מספרת:

” יש מקומות עבודה שלצערי לא מקבלים את התהליך שהאישה עוברת.”

כך מספרת ת’:

” אני משתדלת להודיע מראש אם אני יכולה. הם מבינים שאני נעדרת. לפני סבבים למשל אני מודיעה שאני מתחילה סבב ועכשיו אני הולכת להעדר. מבחינתי זה או שתקחו את זה או שלא.”

מהדברים של הנשים עולה שמקומות העבודה לא ראו בעין יפה את העובדה שהנשים נעדרות הרבה מהעבודה בגלל טיפולי הפוריות. הנשים מספרות שבמקום העבודה פשוט לא יכולים להבין אותם ואת הקושי שעובר עליהם, בגלל שהם לא עברו את זה בעצמם, ולכן קשה להם להזדהות עם זה. הנשים הרגישו שהן גם צריכות אמפתיה והבנה במקום העבודה, בנוסף לכך שמקום העבודה יקבל את ההיעדרויות התכופות שלהן. הסבר אפשרי לכך שמקום העבודה לא מקבל את העובדה שהנשים מעדרו הרבה בגלל טיפולי הפוריות היא הבנייה חברתית שלפיה אישה צריכה להביא ילד לעולם בדרך הרגילה ולא בדרך של טיפולי פוריות, ולכן הם התקשו להביע אמפתיה בעניין זה, מה גם שהמנהלים במקום העבודה לא התנסו בתהליך באופן אישי ולכן קשה להן להזדהות עם המצב.

5.דיון ומסקנות

מטרתה של עבודת מחקר זו הייתה לבדוק את ההשפעה של ההבנייה החברתית על נשים בחברה, בכל הנוגע ליילודה והבאת ילדים לעולם. הרציונל המחקרי היה שבחברה המודרנית ישנה הבנייה חברתית חזקה בכל הנוגע לתפקידה של האישה בחברה, ההנחה הבסיסית בחברה המודרנית היא שמעמדה של האישה תלוי ביכולת שלה להביא ילדים לעולם ולטפל במשפחתה, ולכן אישה שלא מסוגלת להביא ילדים לעולם מרגישה שמעמדה יכול להיפגע בצורה חמורה. הבסיס להבנייה הזאת הוא שהדיון לגבי אימהות וטיפולי פוריות הפך להיות דיון בספרה הציבורית, וזה הפך להיות עניינו של הציבור והחברה, ולא עניינה הפרטי של האישה האינדיבידואלית. הדיון הזה בספרה הציבורית הוא זה שתורם רבות ללחץ הפסיכולוגי על האישה, ועל הרצון שלה להפוך לאמא, וזה מה שדוחף אותה לעשות טיפולי פוריות, למרות שהיא לא יכולה לעשות זאת בדרך הרגילה.

מהראיונות עם הנשים שהשתתפו במחקר עולות כמה מסקנות מחקריות, שעונות על שאלת המחקר, ומעידות על דפוסי ההבנייה החברתית שקיימים בחברה המודרנית, לגבי יילודה ותפקיד הנשים בחברה, והעובדה שנושא זה הוא נושא בתחום הספרה הציבורית ולא הפרטית. המסקנה הראשונה של המחקר הייתה שאצל כל הנשים היה רצון חזק להפוך לאימהות, והן הרגישו תחושה של דחיפות להשגת מטרה זו. אצל רוב הנשים, תחושה זו הייתה מובנית וכמעט אוטומטית, ולא משהו שהנשים החליטו עליו יום אחד. חלק מהנשים רצו ילד כי הן כבר הגיעו לגיל מבוגר יחסית, והרגישו שהזמן שלהן אוזל, חלק אחר רצו לעשות זאת כי ממש רצו ילד והרגישו שזה הייעוד שלהן, או בגלל לחצים שהרגישו מסביבתם הקרובה והרחוקה. ככל הנראה שההסבר לרצון החזק הזה של הנשים האלה להביא ילד לעולם נובע מהבנייה חברתית שקיימת בחברה המודרנית בכל הנוגע לתפקידן ומעמדן של נשים בחברה, והייעוד שאותו נותנת החברה לנשים אלה. מהדברים של הנשים עולה שהן מרגישות, במודע או שלא במודע, שאם הן לא יביאו ילד לעולם הן לא ימלאו את הייעוד שלהן בחיים, ומעמדן כנשים ייפגע בחברה, ולכן זה מה שדחף אותן לבצע טיפולי פוריות כאשר הן לא יכלו להיכנס להריון בצורה רגילה, למרות הקשיים הפיזיים והנפשיים שכרוכים בטיפולים אלה.

בהשוואה של ממצא זה לספרות המחקרית, אנו רואים שההבנייה החברתית היא תהליך שקיים בכל חברה, והוא מבוצע בצורה מתמדת, והיא מתחילה להשפיע כבר בגיל צעיר מאוד על האדם (Côté, & Levine, 2014). הבנייה חברתית זו עוזרת להסביר את הרצון הטבעי והחזק של הנשים להפוך לאימהות, אפילו כשהם נכשלו בדרך המסורתית, ואז הן פנו לטיפולי פוריות.

המסקנה השנייה של המחקר הייתה שטיפולי הפוריות גרמו לשיפור וחיזוק היחסים הזוגיים של הנשים והגברים שעברו את התהליך הזה. הנשים מעידות שתהליך טיפולי הפוריות הוא תהליך קשה, גם פיזית וגם מנטלית, לא רק לנשים אלא גם לבני הזוג שלהן. ההסבר האפשרי למסקנה זאת הוא שבני הזוג רואים בתהליך הבאת ילד לעולם כמטרה משותפת, ומטרה חשובה שהם חייבים להשיג אותה, ולכן הם חייבים לעזור אחד לשני על מנת להשיג את המטרה המשותפת הזו. גם כאן ניתן להסביר את העובדה שבני הזוג רואים בתהליך הבאת ילד לעולם כתהליך חשוב, בעזרת הבנייה חברתית שקיימת אצל שניהם, לגבי תפקידם וייעודם בחיים, שהוא המשך החיים והבאת ילדים לעולם. גם ממצא זה תואם לסקירת הספרות, שכן בסקירה הספרותית ראינו שלמרות שהפקיד של האישה המודרנית משתנה, והיא נוטה לעבוד יותר ולהתרכז בקריירה, עדיין תפקיד חשוב של האישה לפי ההבנייה החברתית הוא להביא ילדים לעולם (Eisend, 2010).

המסקנה השלישית של המחקר הייתה שהנשים רואות בתהליך טיפולי הפוריות שעברו כמשבר וכישלון אישי. רבות מהנשים מאמינות שעצם העובדה שהן נאלצו לעבור טיפולי פוריות ולא לעשות ילד בדרך הרגילה, היא כבר תחושה של כישלון מסוים. תחושת המשבר נובעת גם מהקושי של התהליך עצמו, כל הנשים מעידות שהתהליך של טיפולי פוריות הוא תהליך קשה מבחינה פיזית ומנטלית, וזה גרם להם למשברים רבים בחיים, ורבות מהן שקלו אם להפסיק את הטיפולים כי הן כבר לא יכלו לעמוד בקושי.גם כאן ניתן לייחס את תחושת הכישלון של הנשים להבנייה חברתית שהן עוברות כבר בגיל שצעיר, שקשורה לתפקידן של הנשים בחברה, הנשים מאמינות שלהביא ילדים לעולם הוא אחד מהתפקידים המרכזיים של האישה. בהשוואה לספרות המחקר, גם שם ראינו שישנה הבנייה חברתית בתרבויות רבות בכל הנוגע לתפקיד האישה, ושכן ישנו לחץ חברתי גדול על נשים בחברה המודרנית להפוך לאימהות (Meeussen, & Van Laar, 2018).

המסקנה הרביעית של המחקר היא כי הנשים שהשתתפו במחקר הרגישו שיש להן סביבה חברתית לוחצת בכל מה שנוגע להבאת ילדים לעולם. רוב הנשים סיפרו על היחסים שלהן עם המספחה הגרעינית והלא גרעינית שלהן, ועל הציפיות שיש למשפחה זו מהן בכל הנוגע להבאת ילדים. הנשים הרגישו שהמשפחה והסביבה החברתית לוחצת אותן להביא ילדים, והן הרגישו שיש מהן ציפיות גבוהות מסביבה זו. בנוסף לכך ,היכולת שלהן להביא ילד לעולם הייתה יכולת חשובה שהשפיעה על היחסים שלהן עם המשפחה, נשים רבות סיפרו שהאימהות שלהן לא יכלו לעמוד בלחץ והקשיים של טיפולי הפוריות, ולכן הן העדיפו לא לשתף אותן בתהליך, כי האימהות שלהן משפיעות עליהן לרעה, וגורמות להן ללחץ מיותר. נשים אחרות סיפרו שהן בחרו לא לשתף את הסביבה הקרובה כי הן לא רוצות שאנשים יחדרו להן לפרטיות ויגרמו להן ללחץ מיותר. ההסבר למסקנה זו הוא שהלחץ החברתי המופעל על נשים אלה להביא ילדים לעולם הוא לחץ של הבנייה חברתית שנבנית לאורך שנים כבר מגיל צעיר מאוד, האימהות של הנשים מצפות מהן שיביאו ילדים לעולם, ומייחסות לכך חשיבות רבה בחייהן של נשים אלה. בהשוואה של מסקנה זו לספרות המחקר ניתן לראות שישנה התאמה, שכן ראינו בספרות המחקרית שבחברה המודרנית ישנה הבנייה חברתית חזקה בכל הנוגע לתפקידן של הנשים בחברה, ולחשיבות שאותה מייחסת החברה ליכולת של נשים אלה להביא ילדים לעולם ולגדל אותם בצורה טובה (Craig, et al. 2014).

המסקנה החמישית של המחקר הייתה שסביבת העבודה של נשים אלה לא תומכת בצורה טובה בתהליך של טיפולי פוריות. הנשים מעידות שהתהליך של טיפולי הפוריות הוא קשה מבחינה פיזית, הן סבלו מקשיים שגרמו להן לפספס הרבה ימי עבודה, וזהו תהליך מורכב שלוקח זמן רב. הנשים מעידות שלרוב, מקום העבודה לא ראה בעין יפה את העובדה שהנשים נאלצו להיעדר רבות מהעבודה, אפילו אחרי שהן הסבירו שהן עוברות טיפולי פוריות. ניתן להסביר את העובדה שמקומות העבודה לא רואים בעין יפה את התהליך של טיפולי פוריות בגלל הבנייה חברתית שלפיה נשים צריכות ללדת בדרך הרגילה, ולא בצורה כזאת שתגרום להן להפרעות בעבודה. בהשוואה לסקירה הספרותית, גם כאן אנו רואים התאמה, שכן בסקירה הספרותית ראינו שבחברה המודרנית מייחסים לנשים שני תפקידים, גם תפקיד האמא וגם את תפקיד האישה העובדת, אך למרות זאת מצופה מהאמא להיות האחראית העיקרית לגידול הילדים, ולהבאת ילדים לעולם (Eisend, 2010). ולכן הציפיה היא שנשים יעשו זאת בדרך הטבעית כמו שאר הנשים, המעסיקים לא התנסו לרוב בטיפולי פוריות ולכן הם לא יכולים להבין מה עובר על נשים אלה.

ולכן, המסקנה העיקרית של המחקר היא שהדיון על תפקידן של הנשים בחברה המודרנית הפך להיות דיון ציבורי, בספרה הציבורית, ולא דיון אישי של האישה בנוגע להחלטות האישיות שלה. הדיון הציבורי גורם להבנייה חברתית ולציפיות גבוהות בכל הנוגע לתפקידן של הנשים בלהיות אימהות, מעמדה של האישה מושפע בצורה ישירה מהיכולת שלה להביא ילדים לעולם, ולכן אישה שמתקשה להביא ילדים לעולם מרגישה תחושה של כישלון, וזה מה שדוחף אותה לחפש פתרונות אחרים ולפנות לטיפולי פוריות, על מנת לממש את הרצון שלה להיות אמא, ועל מנת שמעמדה לא יפגע בחברה.

6.ביבליוגרפיה

בן-קמחי, ר’ (2020). לא טוב היות האדם לבדו – היבטים של בדידות בצל אי-פריון וטיפולי פוריות פסיכואקטואליה, 78 (אפריל 2020), עמ’ 22-26.

בר-אלי, א’ (2008). תשלום שכר בזמן חופשת לידה אבני משפט, ,9: 214-219, 2008.

גבע-אלדר, ט’, סממה, א’, ולרנר-גבע, ל’ (2018). טיפולי הפריה חוץ גופית בישראל: מדיניות המימון הציבורי והשלכותיה. הרפואה, 157, 11 (חשוון-כסלו תשע”ט, נובמבר 2018), עמ’ 731-737.

גיל, מ’, ולאופר, נ’ (2018). כיצד הפכה ישראל למעצמת הפריה חוץ-גופית: ארבעים שנים ללידתה של תינוקת המבחנה הראשונה – לואיז בראון : [סקירות]. הרפואה, 157, 11 (חשוון-כסלו תשע”ט, נובמבר 2018), עמ’ 726-730.

כהנר, ל’ (2017). נשים חרדיות מודרניות המתהלכות על “קו התפר”: מרחבים של זהות, אחרוּת וסולידריות דברים, 10 (חשון תשע”ח, אוקטובר 2017), עמ’ 109-136.

מור, ח’, ולינצקי, ק’ (2012). סוגיית הדיור ברוסיה הסובייטית והפוסט-סובייטית: מסע טקסטואלי מהבניה חברתית לדה-קונסטרוקציה ממסדית היסטוריה ותיאוריה, , 26: 2012.

סלע, ט’, סגל, י’, גורן, א’, חודיק, ג’, שלו, ו’, הומברג, ר’, בכר, ר’, וקול, ש’ (2013). טיפולי הפריה חוץ גופית במכבי שירותי בריאות 2010-2007 – תמונת מצב הרפואה, , 152(1): 11-15, 2013.

פוסטן-אייזיק, ד’, וסטריר, ר’ (2019). הבניה חברתית של הדרה חברתית בקהילות מודרות חברה ורווחה: רבעון לעבודה סוציאלית, ל”ט, 4 (כסלו תש”פ, דצמבר 2019), עמ’ 579-607.

שלח, י’ (2020). אלונה פלג: אימהות לסביות בישראל, סיפורים של הורות תחת חובת הוכחה : [מאמר ביקורת]. מגדר, 7 (2020), עמ’ 1-9.

Ahmadi, S., & Pour, D. (2020). Identity, Bilingualism, and the Presence on Virtual Social Networks: Case Study, Students of Kurdistan University, Iran. The International Journal of Humanities & Social Studies. 8. 10.24940/theijhss/2020/v8/i3/HS2003-035.

Aleixandre-Benavent, R., Simon, C., & Fauser, B. C. (2015). Trends in clinical reproductive medicine research: 10 years of growth. Fertility and sterility, 104(1), 131-137.‏

Brinsden, P. R., & Dickey, R. P. (2010). An overview of intrauterine insemination and ovulation induction. Manual of Intrauterine Insemination and Ovulation Induction, 1.

Brough, P., O’Driscoll, M., & Biggs, A. (2009). Parental leave and work‐family balance among employed parents following childbirth: An exploratory investigation in Australia and New Zealand. Kotuitui: New Zealand Journal of the Social Sciences Online. 4. 10.1080/1177083X.2009.9522445.

Connolly, M. P., Hoorens, S., & Chambers, G. M. (2010). The costs and consequences of assisted reproductive technology: an economic perspective. Human reproduction update, 16(6), 603-613.‏

Côté, J. E., & Levine, C. G. (2014). Identity, formation, agency, and culture: A social psychological synthesis. Psychology Press.

Craig, B. M., Donovan, K. A., Fraenkel, L., Watson, V., Hawley, S., & Quinn, G. P. (2014). A generation of childless women: lessons from the United States. Women’s Health Issues, 24(1), e21-e27.‏

Edvardsson, B., Tronvoll, B., & Gruber, T. (2011). Expanding understanding of service exchange and value co-creation: a social construction approach. Journal of the academy of marketing science, 39(2), 327-339.

Eisend, M. (2010). A meta-analysis of gender roles in advertising. Journal of the Academy of Marketing Science, 38(4), 418-440.‏

Griessler, E., & Hager, M. (2016). Changing direction: the struggle of regulating assisted reproductive technology in Austria. Reproductive biomedicine & society online, 3, 68-76.‏

Haimes, E. (2013). Juggling on a rollercoaster? Gains, loss and uncertainties in IVF patients’ accounts of volunteering for a UK ‘egg sharing for research’scheme. Social Science & Medicine, 86, 45-51.

Johnson, M. H. (2011). Robert Edwards: the path to IVF. Reproductive biomedicine online, 23(2), 245-262.

Katz-Wise, S. L., Priess, H. A., & Hyde, J. S. (2010). Gender-role attitudes and behavior across the transition to parenthood. Developmental psychology, 46(1), 18.‏

Lupu, I. (2012). Approved routes and alternative paths: The construction of women’s careers in large accounting firms. Evidence from the French Big Four. Critical Perspectives on Accounting, 23(4-5), 351-369.‏

Meeussen, L., & Van Laar, C. (2018). Feeling pressure to be a perfect mother relates to parental burnout and career ambitions. Frontiers in psychology, 9, 2113.‏

Neri, Q. V., Lee, B., Rosenwaks, Z., Machaca, K., & Palermo, G. D. (2014). Understanding fertilization through intracytoplasmic sperm injection (ICSI). Cell calcium, 55(1), 24-37.‏

Ogilvie, S. (2013). Married women, work and the law: evidence from early modern Germany. Married Women and the Law in Northern Europe c, 1200-1800.‏

Okhovati, M., Zare, M., Zare, F., Bazrafshan, M. S., & Bazrafshan, A. (2015). Trends in Global Assisted Reproductive Technologies Research: a Scientometrics study. Electronic physician, 7(8), 1597–1601. https://doi.org/10.19082/1597

Pasch, L. A., Gregorich, S. E., Katz, P. K., Millstein, S. G., Nachtigall, R. D., Bleil, M. E., & Adler, N. E. (2012). Psychological distress and in vitro fertilization outcome. Fertility and sterility, 98(2), 459-464.‏

Polyzos, N. P., Drakopoulos, P., Parra, J., Pellicer, A., Santos-Ribeiro, S., Tournaye, H., & Garcia-Velasco, J. (2018). Cumulative live birth rates according to the number of oocytes retrieved after the first ovarian stimulation for in vitro fertilization/intracytoplasmic sperm injection: a multicenter multinational analysis including∼ 15,000 women. Fertility and sterility, 110(4), 661-670.

Präg, P., & Mills, M. C. (2017). Cultural determinants influence assisted reproduction usage in Europe more than economic and demographic factors. Human reproduction (Oxford, England), 32(11), 2305–2314. https://doi.org/10.1093/humrep/dex298

Winter, D., & Procter, H. (2013). Formulation in personal and relational construct psychology. Formulation in psychology and psychotherapy: making sense of people’s problems, 145-172.‏

7.נספחים

ראיון עם נ’. נשואה בת 32, עם ילדה מטיפולי פוריות.

מראיינת : בת כמה את?

 נ’ : אני בת 32

 מראיינת : את בזוגיות

נ’:  כן, אני נשואה

 מראיינת :וכרגע את עוברת טיפולי פוריות ?

 נ’: כרגע לא, יש לי ילד בן שנתיים מטיפולי פוריות.

 מראיינת :את יכולה לספר לי קצת על הפעם הראשונה שהבנת שאת מתקשה להכנס להריון?

נ’: בגדול ממה שאני מכירה את עצמי ידעתי שיהיה לי קשה להכנס להריון כי היה לי מחזור לא סדיר. וידעתי שאולי בהמשך אני אצטרך טיפול כזה או אחר. הייתי באה לרופאה ושואלת אותה למה המחזור שלי  ולא היו לי תשובות לתת לי. אז בואי נגיד שנפלתי בין הכיסאות.

ואז התחתנתי והחלטתי שאני רוצה להביא ילדים ונכנסתי קצת יותר לעומק הלכתי לרופאה אחרי שניסנוי לבד שנה אפילו יותר. ואז משם שלחו אותי לרופאת פוריות ולעשות בדיקות. לפני שהגעשתי לרופא פוריות עשו לי אולטרסנד צוואר הרחם ושם גילתי שיש לי שחלות פולציסטיות .לא הבנתי כל כך מה זה אומר נכנסתי לקרוא באינטרנט וחשכו עיניי. בהתחלה לא הבנתי מי נגד מי ואמרתי וואי על הפנים. אחרי זה כשהגעתי לרופאת פוריות כבר יותר הבנתי מי נגד מי הרגש לי שזה קצת נסערת אבל הייתי בסדר עם זה כי אני רוצה להביא ילד לעולם. הייתי קצת נסערת

מראיינת: ספרי לי קצת על החוויה שלך במפגש הראשוני עם הרופא? 

נ’: הרופאה באמת הייתה נינוחה, השיחה בנינו הייתה מאוד רגועה. הייתי קצת נסערת אחרי זה מהחוויה עצמה, הרגשתי שקיבלתי טראומה. אבל אחרי שיצאתי אמרתי יאללה קטן עלינו נלך על זה.

 מראיינת :התלבטתם אצל מי לעשות את הבדיקת פוריות?

 נ’: לא, אני התחלתי קודם ואז אמרו לנו שהוא גם צריך לעשות ואז אמרתי לו “מאמי לא מעניין אותי אתה הולך לעשות”. והוא עשה כי הוא הולך איתי באש ובמים.

 מראיינת: איך הייתה החוויה עם הרופאים  בכל התהליך?

 נ’: החוויה שלי סה”כ הייתה טובה למרות כל הדבר הזה, כשאני חושבת על זה אם היו מסתכלים לפני ואומרים שיש לי שחלות פולציסטיות אז אולי הייתי יכולה לאזן את עצמי יותר ולהבין לאן אני הולכת. יש לי עוד המשך לסיפור כי אחרי זה גילתי עוד משהו. אחרי כל הבדיקות והכל באתי עוד פעם לרופאה היא אומרת לי שהזרע של בעלי מעולה. הרופאה אומרת לי תקשיבי אני לא יודעת איך את נכנסנת להריון אני שולחת אותך לעשות צילום רחם. שמה הכל היה תקין הכל היה טוב ואז היא אומרת לי אם הכל טוב אז בואי נתחיל לעשות מעקבים ולקחת כדורים קטומין, התחלנו בתהליך. ואז גילו לי אנדמטורזיס. גם פה התחלתי לקרוא חשכו עייני והייתי בבכי היסטרי. וחוויתי את זה בדרגה נמוכה יחסית למחלה, והייתי אופטימית.

עשינו שני סביבים של קוקמין ואז ראינו שזה לא עובד, והרופאה אמרה אין לי טעם להחזיק אותך את חייבת לעשות IVF.  היא אמרה שאין מה לבזבז זמן על הזרעות ועדייך לעשות IVF. הרופאה יודעת מה היא עושה אז די סמכתי עלייה, וגם הייתה לי איתה הרגשה טובה איתה. היא ממש פתחה איתי את כל הקלפיים בגלל זה החוויה שלי פה הייתה טובה. למרות שחשבתי שחרב עליי עולמי הצלחתי לקחת את זה באופטימיות.

עשינו 4 סביבים של קוקומין, שתיים נסינו לבד ושתיים הזרעות. בין לבין לכל סבב אני עשיתי הפסקה של חודש כי לא רציתי להכביד על עצמי. גם כשהתחלתי את IVF  לקח לי חודש להתחיל את זה וממש הקשבתי לגוף שלי. בכל הסביבים הייתי מאוד אופטימית ודווקא בסבב של IVF הייתי בטוחה שלא, לא האמנתי שאני הקלט בסבב הראשון. ביום של השאיבה סבלתי מכאבים זה היה תהלייך קשה ממש לא יכולתי לזוז, אחרי זה שחיכתי שיגידו לי מתי אני הולכת להחזיר את העוברים הייתי בלחץ כי לא ידעתי באיזה יום של התהליך זה קורה, הייתי בטוחה שזה ביום השלישי אבל לי דחו את זה ליום החמישי. לשמחתי בסבב הזה נקלטתי.

התהליך היה לא פשוט, עם זאת ראיתי שזה העצים לנו את הזוגיות, הייתי מאושרת שהתחתננתי עם הבנאדם הזה, אבל הבן זוג שלי תמיד היה שמה ותמיד היה מאחורי בטוב וברע.

 מראיינת : אז הזוגיות בתקופה הזאת השתפרה?

 נ’: כן, מאוד זה אחד הדברים שבנה לנו את הזוגיות והעצים אותה, היה לי גם הריון ממש קשה. אם אני מסתכלת אחורה אנחנו נהינו משפחה יותר חזקה בעקבות כל מה שעברנו, אנחנו לא רבים על שטויות אנחנו מבינים שאין טעם לריבים על הדבר הזה.

 מראיינת: כמה זמן היית בטיפול?

 נ’: בגדול שנה וחצי. זה לא הרבה אבל גם לא מעט. אני צריכה להגיד תודה על הדרך שעברתי.

 מראיינת :זה יפה מאוד שזה חיזק אותם.

 נ’: כן תשמעי זה מרסק אין ספק עם כל ההרומנים והמשברים שיש. היה יום אחד שנשבר משהו בבית והוא נסע ואז הוא חזר ורואה אותי בוכה, והוא שואל אותי מה קרה. ואני אומרת לו אני רוצה להתגרש, נמאס לי כבר. אני ממש הרגשתי שמשהו לא טוב בי, ולמה הוא צריך אישה שלא יכולה להביא לו ילדים. ואז אחד הדברים הטובים שהוא אמר בתוך הדבר הזה, אני לא צריך את הילד אני צריך אותך. אז כן היו הרבה משברים אבל הוא ידע להגיד את המילים הנכונות ברגעים הנכונים ולדעת להרים אותנו למעלה.

 מראיינת :איך התמודדתם עם כל המשברים שהיו לאורך הדרך?

 נ’: בדרך כלל בעלי נתן לי את המטובציה והרים אותי גבוה. אני ניסתי לחשוב בצורה חיובית ולהגיד יאללה בקטנה.

 מראיינת : זה דורש הרבה כוחות.

נ’: נכון, אבל אין ברירה, אם רוצים משהו אז צריך להסתכל על הדברים בדרך בצורה חיובית. עכשיו אנחנו רוצים עוד ילד, ואני חדורת מטרה, אני רוצה בת. ואני כבר מדברת על זה וממקדת וכל הזמן אומרת “הבת שלנו”. אם זאת לא תהיה בת אז לא נורא, אבל אני מקווה שזה ילך מהר ולא נצטרך לעבור את הכל הסיוט שעברנו, כי גם ככה ההריון שלי הולך להיות קשה כמוההריון הזה שה יה שמירת הריון, ולשכב ולא לזוז. אני מאמינה שמה שצריך לבוא יבוא ומה שלא אז לא נורא אבל צריך למקד את המטרה להמשך החיים.

 מראיינת: חשבתם לאורך הדרך על אימוץ?

נ’: זה מצחיק, כי כל החיים שלי אמרתי אני אביא 4 ילדים ואת החמישי אני אאמץ. ובהתחלה לא חשבנו על התהליך הזה אני תמיד אומרת שאם אני אצליח להביא עוד ילדים אז מעולה ואם לא אז אני אאמץ. גם בלי קשר לאם אני אביא עוד ילד או לא אני רוצה לאמץ ואם אפשר לעזור לילד שצריך אז למה לא.

 מראיינת: ואת עובדת?

 נ’: כן.

מראיינת : איך היה לשתף את המקום עבודה בזה שאת עוברת טיפולים?

 נ’: אני עובדת בגן ילדים בגני עיריה הגננת שלי היא באמת תומכת מאוד. סיפרתי גם למנהל שלי, ואמרתי לו שאני עוברת טיפולי פוריות. והשתבוה שלו הייתה זה “למה, תחכי עוד קצת רק התחתנת”. אז מה שרק התחתנתי גם הגיל שלי משחק תפקיד, ואז הייתי קרובה לגיל 30. גם תמיד אמרתי לעצמי שעד גיל 30 אני מביאה ילד לא משנה אם אני בזוגיות או לא, ובגיל 30 הבאתי ילד. המילים הן חזקות.  אז הסברתי למנהל שלי שלא משנה כמה תגיד לי תחכי עוד קצת יש לי בעיה ואני צריכה לטפל בה.

 מראיינת :מאיזה סיבה הוא אמר לך לחכות?

 נ’: אני לא יודעת, הוא מאמין וחושב שהוא יודע מתי הוא יכול לכוון אותי למטרה. אבל מעבר לזה הוא היה מאוד תומך, ותמיד היה נותן לי ימי חופש בלי בעיה. בסבב של IVF זה היה לבוא לעבודה יופם כן ויום לא. בסבבים הקודמים הייתי יכולה עוד להגיע, ובסבב הזה כבר לא יכולתי. אבל הוא כן היה בא לקראתי והיה מאחורי. למרות שהיה לי איתו את המקרה הזה והרגשתי לא נעים, ואמרתי לעצמי למה הוא מתערב בכלל, אני החלטתי החלטה וזה שלי אין לך דעה בדבר הזה.

 מראיינת :היה לך קשה לשתף אותו?

נ’: כן ולא. כן כי אין לי ברירה אני חייבת לספר, אבל כן היה לי פחד כלשהו, כי זו לא אישה. פחדתי לקבל איזה תגובה לא במקום. אני חושבת שגם שהלכתי לשם הייתי נסערת וגם יצאתי משם נסערתי. וזו חוויה לא נעימה והיה לי דמעות בעיניים. אבל כשאני מחליטה משהו אני מחליטה, ואני אעשה הכל בשביל להשגי את המטרה אז לא הייתה לי ברירה אלא לספר.

 מראיינת :שיתפת גם אנשים אחרים בעבודה ?

נ’:בגדול לא. חוץ מהגננת שלי שידעה והמשפחה הקרובה שלי, חמותי למשל לא ידעה מכל התהליך הזה. כי היא אדם מבוגר ולא חשבנו שהיא תבין אז לא סיפרנו לה. אבל אם מישהו היה בא ומדבר איתי על הנושא הזה אני די הייתי פתוחה ודי דיברתי על זה, לא הרגשתי צורך להחביא משהו.

 מראיינת :היו שאלות לגבי זה ?

נ’:לא יודעת אם שאלו, אבל כן היו שיחות על הנושאים האלה. גם פגשתי אנשים לאורך הדרך שעוברים את התהליך אז היה לי נו לבוא ולשתף. הייתה לי חברה רווקה שאצלה לא יכולתי להוציא את הדברים כי היא בכלל לא בעניין של ילדים. כן חברה מאוד טובה שלי הייתה שם בשבילי. יש לי גם חברה שעברה לידה והריון אז גם שם יכולתי לפרוק. פחות שיתפתי את אמא שלי, בהתחלה כן הייתי משתפת אותה הרבה אבל אחרי זה ראיתי שהיא לוקחת יותר מידי ללב, ואז היא מפתחת פריחה בגוף. אז אמרתי לעצמי זהו אני מסיימת לספר לה על זה, היא רק תדע בגדול מה קורה. וברגע שנכנס להריון היא הראשונה שתדע.

 מראיינת: היא הייתה שואלת על ההתקדמות של הטיפול?

נ’: הסברתי לה את המצב בשביל לשמור עלייה ולהגן עלייה, אמרתי לה שאני רואה שהיא לוקחת את זה בצורה מאוד קשה, ושאנחנו בטיפולים, וברגע שהיה משהו היא תתדע. בחרתי שלא לשתף אותה בכל התהליך עצמו. אחרי זה שיתפתי אותה על כל מה שקרה ושלא הרגשתי טוב אחרי השאיבה. אני מדברת עם אמא שלי על בסיס יומי, ובאותם ימים שיחקתי את עצמי שהכל בסדר ושאני מרגישה טוב.

 מראיינת : הסביבה הקרובה הייתה שאולת אותך על ההתקדמות של הטיפולים?

נ’: מי שידע היה אולי שואל אם הכל בסדר והכל טוב, אני לא יודעת למה אבל דווקא בתקופה הזאת די התרחקתי מהאנשים שהרגשתי שאני פחות רוצה שהיו לידי. אנשים שהרגשתי אליהם קרובה כן רציתי שידעו והם כן היו בשבילי. והיה גם חברות שפחות רציתי שידעו, גם לא הרגשתי צורך, ולא רציתי שירכלו עליי.

מראיינת :הרגשת שמסתכלים עלייך בצורה שונה?

נ’: לא, אני לא מתביישת. פשוט לא רציתי יותר מידי שאלות חודרות. גם כשנקלטתי להריון וכבר רציתי לספר שאני בהריון כל פעם צץ לי משהו חדש, אז רב החברות שלי גילו שאני בהריון רק בחודש שביעי. בשבוע 17 הייתי בבדיקה שיגרתית והחלטתי לקחת רופא פרטי, לפני זה הלכתי לרופאה מהקופה היא בדקרה ואמרה שהכל בסדר. הרופא הפרטי אמר בואי נבדוק לך גם על הדרך את צווא רהרחם, וראה שצוואר הרחם שלי דינאמי, ושלח אותי מהר לבית חולים הייתי מאושפזת. ואז אמרו לי שיש לי הריון בסיכון, ושם גם חשכו עיניי. הציעו לי כמה תהליכים בשביל לשמר את הילד או להפיל, היה פחד שהוא יפול. אז פחדתי מה היה איתו, ואמרתי אני לא מספרת לאף אחד חוץ ממי שהיה איתי.

מראיינת : איך הגבת על זה שהרופא אמר לך שיש אופציה להפיל?

נ’: לא עבר לי דבר כזה בראש עד שכבר נקלטתי. תמיד רציתי ילד, מאז שאני מכירה את עעמי תמיד הייתי סביב ילדים. והכל קרה ברגע הנכון, וקיבלתי את הדבר המדהים הזה. אבל כשאת רואה שאת סביבי זה וכל הזמן רוצה ילד, ואז את רואה שאת לא יכולה להכנס להריון והכל נהיה פתאום ממשי, ואת מנסה ומנסה וזה לא מצליח. במיוחד שיש לי חברה טובה שהתחתנו ביחד והיא כבר הצליחה להכנס להריון וכבר ללדת אותו, ואת עדיין לא, את עדיין לא מצליחה. וגם אחותי בתוך התהליך הזה נכנסה להריו. ולמרות שהכי הייתי שם בשביל לפרגן, בפנים אמרתי לעצמי למה זה לא בא ל, למה הוא לא בא?

אל באמת לקחתי את זה בצורה טובה ואמרתי זה יבוא ברגע האחר. לא נורא בנתיים נטייל נהנה מהלב כשהוא יבוא זה לא יהיה אותו דבר. צריך להסתכל על הדברים בצורה אופטימית, לא צריך להסתכל על הכוס החצי מלאה. אין טעם להכנס למשברים למרות שיש משברים כאלה אין ספק. אבל ידעתי להרים את עצמי ולצאת מהם יחסית מהר דרך התמיכה שיקבלתי. לא עניין אותי אם זה יהיה בן או בת ממש לא אכפת לי. אנחנו תמיד מדברים על ילדים ואנחנו מדברים על זה הילד הבא שלנו תהיה בת.

 מראיינת :  הרגשת שיש הסתכלות מהסביבה שהיא פחות טובה על נשים שעוברות טיפולי פוריות?

 נ’: לא היה אכפת לי איך הסתכלו עליי, גם אם הסתכלו עליי לא ניסתי לקחת את זה לכיוון שלי. ההפך  אני מרגישה שאחרי שעברתי את התהליך אני יכולה יותר להכווין אנשים בצורה טובה יותר יש לי חברה שהתחתנה אחרי וגם לה היה קשה להכנס להריון ועכשיו אני יכולה לכוון אותה יותר ולהגיד לה לראות את הדבר האופטימי שבתהליך הזה. או שיש לי חברה שהתחתנה והיא אומרת שעכשיו זה לא הזמן להביא ילדים ואני אומרת לה שהיא צריכה לחשוב על זה כי זה לא ברגע שהיא מחליטה יהיה ילד, אז אני אומרת לה אל תביני תוכניות שאחרכך יקרסו.

אני לא מסתכלת מה הסביבה חושבת עליי זה לא מעניין אותי אני עושה מה שטוב לי. ואם מישהו יריים אצבע לכיוון ויגד שלא הבאתי ילד בצורה טבעית אז זה לא מעניין אותי.

 מראיינת :את חושבת שזה משהו שקיים בחברה שלנו ?

 נ’: ברור, ” וואי מסכנה היא לא יכולה להכנס להריון” “ווואי מסכנה היא עוברת טיפולים”. אני לא מסכנה והכל טוב. אנשים רוצים לראות שזה היה טבעי שלא היו טיפולים, אבל אם תסתכלי על העידן של היום הרבה נשים עוברות טיפולים. ההרגשה היא שכל כך הרבה נשים עוברות טיפולים. גם אמרתי עד גיל 30 שלא משנה איך אני אביא ילדים וידעתי שזה יכול להיות דרך הפרייה, גם אם אני לא אמצא בעל. אני רציתי ילד בשבילי. בסופו של דבר בעלי בא בזמן הנכון. חיכתי לרגע הנכון ומצאתי את הגבר שהיה מאחורי בכל דבר. וזה משבר, זה היה יכול לפרק לי את הזגויות. גם אם לגבר יש בעיה זה יכול לפרק זוגיות. הדבר הזה יכול לפרק זוגיות כי ברגע שלא מצליחים להביא ילד משהו חסר, ואז את חושבת אולי נפרק כי אני לא יכולה להביא לצד השני את מה שהוא רוצה. וזה לא נכון לחשוב ככה. והיה לי משברים שרציתי לפרק הרגשתי שמשהו לא טוב בי.

 מראיינת : הרגשת פחות טוב בגלל שאת לא יכולה להביא ילד?

 נ’: במשברים שהיו לי כן, הרגשתי שאני לא בסדר. כי הכל בסדר עם בעלך, ואת מה שמונע ממנו להביא את העובר הזה. האמת פגשתי לא מזמן מישהי שגם עוברת טיפולי פוריות ואצלה הבעיה היא אצל הגבר ואז היא שאלה אותי ” למה אתם רבים ורוצים לפרק את הנישואים בגלל שאתם לא יכולים להביא ילדים?”

היא שאלה אותי את זה ואז חשבתי לעצמי למה באמת אני לא מרגישה טוב עם זה, אני לא אמורה לא להרגיש טוב עם זה. במיוחד שיש לך בן זוג תומך. את לא מצליחה להבין למה את מרגישה פחות טובה. אם יש מישהו שעומד מאחורי למה את מרגישה ככה. אבל זה לא תלוי בך וזה בשעת משבר ובשעת משבר את חושבת על דברים שהם לא הגיונים.

 מראיינת :היה לחצים מהסביבה להביא ילד?

 נ’: ברור, שאלו “נו התחתננתם ומה עכשיו?” ותמיד עניתי תנו לנו להנות מהביחד ותנו לי לבנות את הזוגיות שלנו, זה שהתחתתנתי לא אומר שאני אביא ילד. גם כשהייתי בתהליך עצמו זו הייתה התשובה שלי. הייתי בהתחלה נגד חתונה, אחרי שהכרתי את בעלי המחשבה שלי השתנתה. היו את השאלות, אבל ידעתי להעמיד אנשים במקום.  

 מראיינת : גם כשהיית בטיפול היית עונה את התשובה הזאת?

 נ’: כן מי שלא צריך לדעת לא הייתי אומרת לו. גם אנשים שהיו קרובים אליי הייתי אומרת להם תנו לי להנות מהחיים וברגע שאת עונה להם תשובה כזאת אז אין להם טעם לשאול יותר. אחרי שאת מביאה ילד אחד שואלים ומה עם השני ומה עם השלישי. תמיד ישאלו, אבל שישאלו. לפעמיים הייתי אומרת עובדים על זה.

 מראיינת : זה הפריע לך השאלות האלה ?

 נ’: זה תלוי באיזה מצב רוח הייתי. עכשיו כשאני מדברת איתך אני נזכרת שאנשים בצהרון היו רואים שאני נעלמת ולא מגיעה פה ושם, ואז הם שאלו אותי  אם הכל בסדר. ופה פחות הרגשתי בנוח ששאלו אותי ופחות רציתי שידעו. אז הייתי אומרת את האמת אבל מסתירה גם, והייתי אומרת שאני  סתם לא מרגישה טוב. עם התהליך עצמו הכאבים התחילו והייתי משותקת למיטה.

 מראיינת :למה לא הרגשת בנוח להגיד להם את הסיבה האמיתית?

נ’: את מכירה את זה שאת נמצאת עם אנשים ואת מרגישה לא בנוח לדבר איתם על נושא מסוים. לא רציתי גם שירחמו עליי, לא רציתי שיגידו לי “וואי איזה מסכנה”. למרות שהייתי בטוחה שהם יודעים שעברתי את התהליך הזה. אבל הם לא שאלו ישירות. אולי כן פעם אחת, אני לא בדיוק זוכרת אולי פשוט ניסתי להבליג את השאלות.

 אבל מי שידבר איתי עכשיו על הנושא אני לא  מתביישת לספר על מה שעברתי. גם לא התביישתי לפני זה. אולי כי אמא שלי אמרה לי אל תספרי, פעם זה היה נתפס לא טוב שאת עוברת תהליך  כלשהו ואת מספרת את זה. אבל למה לא לספר באמת.

 מראיינת :המחשבה שלך על נשים שעוברות טיפולי פוריות  השתנתה בעקבות התהליך?

 נ’: לא, אולי הייתי אומרת וואי מסכנות. אני לא יודעת להגיד. אבל אנחנו לא מסכנות, יש דרך שבה אפשר להביא ילדים. גם בסביבה שלי לא ראיתי אנשים שעושים את התהליך דווקא ראיתי אנשים שנכנסים להיריון טבעי. הייתה לי חברה שלקח לה המון זמן היא רצתה מאוד ולא הצליחה אבל היא לא עברה טיפולים. אבל כן את שומעת סיפוריםעל נשים שעוברות טיפולי פוריות במשך שנים. ואני אומרת תודה על מה שעברתי. אני מנסה להסתכל על הטוב שעברתי ועל הדברים הטובים שיצאו לי מהתהליך.

מראיינת :תודה לך ששיתפת אותי בחוויה שלך. הייתי שמחה לדבר איתך.

 נ’: תודה לך, אני חייבת להגיד שגרמת לי להוציא משהו שהחזקתי אצלי הרבה זמן.

ראיון עם ל’. בת 30, נשואה ובהריון מטיפולי פוריות.

 מראיינת :בת כמה את ?

 ל’: אני בת 30

מראיינת : את בזוגיות ?

ל’: אני נשואה

מראיינת : את עכשיו בתהליך של טיפולים ?

ל’: היום אני בהריון. אבל היינו בסרט הזה של הטיפולים כמעט שנתיים

מראיינת : מזל טוב

ל’: תודה

מראיינת : אשמח שתספרי לי קצת  על הפעם הראשונה שהבנת שאת מתקשה להכנס להריון

 ל’: כן, אני בעצם הפסקתי גלולות במטרה להכנס להריון. ראיתי שהמחזור שלי לא עקבי והלכתי לרופא נשים. הרופא נשים אמר שזה כנראה בגלל שפספתי גלולות ושזה לוקח זמן.

 ואז ראיתי שאני לא מצליחה להכנס להריון. ובמקום נגיד לעשות בדיקה לבעלי ולראות מה קורה אז פשוט שלחו אותי כל הזמן למעקב זקיקים בקופה. והייתי מגיעה פעמיים שלושה בשבוע, ובדקו את הזקיקים. הייתי מקיימת בדיוק בימים האלה וזה עדיין לא הצליח. עד שהחלטתי על דעת עצמי ללכת לעשות בדיקת פוריות ואז ראו שלבעלי יש בעיית זרע חמורה ושאני לא יכולה להכנס להריון טבעי.

 מראיינת : התלבטת בהתחלה  האם לעשות את הבדיקה אצלך או אצל בעלך ?

ל’ : אני חושבת שלא היינו מודעים בכלל, לצערי הרב הרופאים לא ממהרים לשלוח לבדיקות את הגבר. אני מבחינתי הייתי שמחה אם היו בודקים במקביל. כי אם היו בודקים אצלו מההתחלה לא הייתי צריכה לחכות. לא הייתי צריכה לבזבז כמעט שנתיים להגיע למעקב זקיקים לקחת כדורים וכל זה.

 מראיינת : כמה זמן אחרי שהבנת שאת מתקשה להכנס להריון פנית לבדיקת פוריות ?

 ל’: לרופא נשים הגעתי די מהר ולרופא פוריות לקח הרבה זמן.

מראיינת : ואז כמה זמן עבר עד ששלחו את בעלך לבירור פוריות?

האמת כשהגענו לרופא פוריות שלחו אותו די מהר. עשינו בדיקת זרע ואז היא יצאה לא טובה, ואז שלחו אותו לבדיקות הורמנליות. כל התהליך לקח כמה חודשים.

 מראיינת : איזה טיפול עשית ?

ל’ : עשינו IVF

 מראיינת : את יכולה לספר לי על החוויה אצל הרופא?

 ל’: בהתחלה היינו אצל רופא פרטי, אני חייבת להגיד שהרגשתי שזה נורא מסורבל. כי כל פעם  הוא היה שולח אותנו לבדיקות ואז הייתי צריכה ללכת לרופאת משפחה לבקש את זה ממנה ואז לחזור אליו. זה גם עלה המון כסף. ואז אחרי כמה חודשים עוד לפני שבכלל התחלנו ולפני שפתחנו תיק אז עברתי לרופא של הקופה. ומאז הכל היה הרבה יותר טוב, גם הוא ראה את הבדיקות שלי ואני ובעלי באותה קופה אז גם הוא ראה את הבדיקות של בעלי. גם הוא עבד בשיתוף פעולה עם רופא פוריות של בעלי, ויצא שהכל היה בסנכרון אחד עם השני. כך שהכל היה יותר קל.

 מראיינת :היית זכאית לטיפול במזגרת סל הבריאות?

 ל’: כן, בגלל  בעלי . בעלי אובחן עם משהו שנקרא אזואוספרמיה שזה בעצם סוג של חסימה של צינורית הזרע, זאת אומרת יש זרע אבל הוא לא יוצא רגיל. הוא היה צריך לעבור ניתוח. עד שהיו התשובות לא ידענו מה הבעיה האם הוא עקר, האם יש לנו סיכוי.

 מראיינת : זאת נשמעת חוויה לא פשוטה. את יכולה לספר לי קצת על הזוגיות שלכם באותה תקופה?

ל’:  קודם כל אני חייבת להגיד מהחוויה של עצמי שאני הרגשתי מאוד לבד, אני לא הכרתי אף חברה קרובה שעברה טיפולים. אפילו לא קרוב, כל הסביבה הקרובה שלי נכנסה להריון תוך דקה. ורק אני הרגשתי כל הזמן שאני לא בסדר ולמה רק לנו זה מגיע וכל בחורה שנייה ברחוב נכנסה להריון חוץ ממני. וזה היה מאוד קשה. וגם בפן הזוגי זה לא קל. לכל אחד יש את ההתמודדות שלו וכל אחד מתמודד אחרת. ואני ובעלי מאוד שונים בקטע הזה. אני כזה מאוד רוצה לתכנן קדימה ולדעת לאן אני הולכת , ובעלי הוא מאוד בואי נגיע לגשר ונחצה אותו. וגם הבעיה הייתה אצלו הוא לא כל כך שיתף היה לו קשה לדבר, נפגעה לו הגבריות באופן מסוים. 

אני בעקבות כל הדבר הזה התחלתי טיפול פסיכולוגי, רציתי שנלך לטיפול זוגי ובעלי לא רצה. רציתי שנעבור את זה כל אחד לעצמי וגם יחד, כי אני חושבת שזה חשוב. וזה העלה המון תהיות בקשר לדבר הזה. זה קצת רע להגיד אבל ברגע שאת לא מצליחה להביא ילדים וגם בעלך לא מצליחה לעשות את מה שהוא צריך שזה בעצם להביא ילדים לעולם, זה מערער. אני חייבת להגיד שהדברים הסתדרו ברגע שאחרי הניתוח ראו שיש לו זרע וגם שיש לו הרבה זרע, ויצאו לנו עוברים. אז חשבנו שזה אפשרי יכול להיות שזה לא יצליח בפעם הראשונה יכול להיות הרבה דברים אבל יש לנו את הנקודת פתיחה הזו בעצם.

 מראיינת : זה נתן לכם תקווה.

 ל’: כן, זה ממש נתן לנו תקווה. כאילו לפני זה לא ידענו לאיפה אנחנו ממשיכים. האם אנחנו נמשיך בתהליך, האם נעשה תרומת זרע. אז כן זה הביא לנו תקווה מסויימת ופתרון.

 מראיינת : שיתפת את המשפחה והסביבה הקרובה בטיפולים?

ל’ : אני מאוד בעד לשתף, אני מבחינתי זה היה התרפיה שלי של לדבר על זה כמה שיותר ולהציף. ואני חייבת להגיד שאני מרגישה שזה לא במודעות בכלל בטח לא הפוריות של גברים, וזה מה שמעציב אותי. בעלי מאוד לא אוהב לשתף, ולכן גם לה שיתפתי ממש את כולם במה בדיוק הבעיה. כי בכל זאת זה לא שלי ולא רציתי שהוא יפגע ממני באיזה שהיא דרך. כן אמרתי שאנחנו בתהליך ושאנחנו כבר מנסים תקופה ארוכה. ולא מצליח ואנחנו בבירורים. וגם כל הזמן ביקשתי שלא ישאלו אותי שאלות. כי את יודעת כבר עבר הרבה זמן, והשאלות זה שאלות קשות. ופתאום את עולה במשקל קצת וישר שואלים אם את בהריון. ואת לא שותה אלכוהול פעם אחת וישר חושבים שאת בהריון. וזה ששם עליי עוד יותר לחץ.

 מראיינת : הרגשת לחצים מהסביבה ללדת ילד?

 ל’: הרגשתי כל הזמן לחצים, נגיד המשפחה  היותר רחוקה שלי לא ידעה. ואז כל הזמן שאלו אותי נו למה את מחכה. ובדיוק הייתי במבחנים וחשבו שאני מחכה כי אני באמצע התואר. וזה צובט בלב כל מחדש. לפעמים כן הייתי אומרת שאנחנו בטיפולים ואז אנשים היו שותקים. כבר הרגשתי שאני צריכה להוציא את זה החוצה, כאילו די תרדו ממני כבר תנו לי להבין רגע מה קורה.

 מראיינת : כשאמרת שאת בטיפולים הרגשת שהסביבה מסתכלת עלייך בצורה שונה?

ל’: כן, כשהייתי עונה אז כן.

מראיינת : היו מקרים שהייתי בוחרת להמנע מהם ולא ספר שאתם בטיפולים?

ל’: כן לפעמים הייתי אומרת אנחנו עובדים על זה או שהייתי אומרת רגע תנו לנו להנות אנחנו עוד לא שם. לא רציתי שיצרו עליי לחץ. כי  גם כשידעו שאני בטיפולים היו שואלים יש התקדמות של הטיפולים והיו שואלים כל פעם.

 מראיינת : איך זה היה  בהתחלה לשתף את משפחה ?

 ל’: השמפחה שלי תמכה. אמא שלי היה לי מאוד קל לספר לה. אבא שלי סיפרנו לו בשלב מתקדם רק כשהתחלתי כבר מממש להזריק. ההורים של בעלי ספרנו להם בשלב גם מתקדם שרק התחלנו להזריק כי הם היו פחות מבינים, הם מבוגרים והם גם דתיים, אז זה היה שונה לגמרי. הם לא הבינו ממש זה היה כזה “תתפללו ויהיה בסדר”. החברים והמשפחה מאוד תמכו בנו.

 מראיינת :הרגשת בנוח לשתף אותם?

 ל’: כן, אני לא חושבת שיש במה להתבייש. זה הגוף זאת לא אני, ולגוף קורה הרבה דברים, לכל אחד יש את הקשיים שלו.

ואני רוצה שתדע שבאמת הדבר הזה שינה אותי. הטיפולים שינו אותי, עם כל הקשאתיות שבדבר. זה באמת נכון, אני כל כך מעריכה את זה . הייתה תקופה ארוכה שכל הזמן אמרתי, לפני שידענו שיש בעיה שאני לא רוצה להכנס להריון, ואם אני אכנס אז זה היה נורא ואני באמצע לימודים. והיום אני מבינה שזה כל כך לא כל להגיע לרגע הזה, להיות בהריון ולהביא חיים לעולם. ואני כל כך מעריכה את זה, כי זה לא מובן מאליו.

 מראיינת :את מרגישה שההסתכלות שלך על נשים שעוברות טיפולי פוריות השתנתה ?

ל’: תראי אני בנאדם מאוד אמפטי. ולמדתי לא לשאול. הרבה פעמים אני גם  הייתי שואלת ממקום של התעיינות לא ממקום מרכל. אבל אני לא שואלת. יש לי חברות שהתחתנו ואם אני רואה אותן אני לא שואלת מה קורה האם אתן מנסים האם את בהריון. אני לא שואלת. אני שנאתי ששאלו אותי וחדרו לי ככה לפטריות. אבל אם מישהי תדבר איתי על הנושא אני ארצה להיות שם בשביל כי אני הרגשתי כל כך באפלה בכל התהליך. לא תמיד ידעתי מה צריך לעשות ומתי וכן הייתי צריכה הכוונה, זה מאוד מבלבל הדבר הזה. אבל אני לא שואלת ולא לוחצת אני לא חושבת שזה מקומי וזה גם לא המקום של אף אחד לשאול. זה שלך ושל הבן זוג שלך.

מראיינת : כשאת אומרת שהרגשת באפלה, לא היה לווי של הרופא בעצם?

 ל’: הרופא הפרטי שהייתי אצלו הכל היה מאוד באפלה, ואז כשעברתי לרופא דרך הקופה שהוא רופא מדהים, אבל גם שם היה הרבה בלבול. נגיד את מקבלת מחזור ואומרים לך ביום השני של המחזור את צריכה להתחיל טיפול. ולפעמים את קמה בבוקר ורואה כמה טיפות, סליחה על התיאור, אבל את לא יודעת האם זה נחשב או לא. עכשיו כל דבר כזה היה מחרפן אותי, כל דבר כזה הייתי מתקשרת לבעלי בוכה. והרופא שלי לא היה זמין בטלפון הוא היה זמין נגיד במייל. נגיד את שולחת לו הודעה במייל והוא רואה את זה בשלב מאוד מאוחר. וגם נגיד כשהיה את הקורונה היה מאוד בלבול והכל היה מאוד באוויר. והרגשתי שהכל אני צריכה להבין לבד. למשל הייתי צריכה ללכת להדרכה של הזריקה אבל אף אחד לא אמר לי לאן ללכת, אז הלכתי לאסותא כשבכלל הייתי צריכה ללכת למכבי. והכל היה מאוד מסובך ומבלבל.

והיום אם את אומרת לי תקשיבי אני צריכה להזריק ככה וככה, אני יכולה להסביר לך מה לעשות. אבל הכל הבנתי לבד אף אחד לא אמר לי את זה. אף אחד לא אמר לי שהיה יותר זול לקנות את התרופות דרך הקופה מאשר בסופר פארם. אני הגעתי לסופר פארם והרוקח  אמר לי תקשיבי תקני את זה במכבי זה שם הרבה יותר זול. זה מסע שכל פעם את לומדת עוד דברים, ופתאום יש עוד דברים שצריך גם לעבור. בכל התהליך הזה הרגשתי שאני עובדת בשבכ הכל היה סודי. כל החיים שלך כזה בעצירה, זה תקופה מאוד לא פשוטה.

 מראיינת : והצוות הרופאי היה שם בשביל תמיכה?

 ל’: אני חייבת להגיד שלא הרגשתי את זה. הרגשתי שהרופא שלי מאוד מקוצעי, כן הרגשתי שיש לו תשובות להביא לי. כשהייתי שאולת אותו הרבה שאלות שנובעות מקום של חוסר ידע ובלבלול והלם מכל המצב. הרבה פעמים הרגשתי מאוד בנוח לשאול אותו, והוא גם היה עונה לי. אבל לא הרגשתי שם עומק רגשי, הם גם רופאים הם לא יכולים להבטיח לך שהיה בסדר. הם עושים את הכי טוב שהם יכולים, ועובדה שבסוף כן נכנסתי להריון. כן צריך מישהו שיהווה תמיכה נפשית בדבר הזה, שאני אוכל לשאול אותו את השאלות האלה שיש לי, ומישהו שהיה זמין שם בשבילי ללשאלות הללו שאין לי עליהם תשובה. כי אני מרגישה מאוד לבד בכל הדבר הזה.

 מראיינת :זה נשמע מאוד קשה.

ל’: כן, זאת תקופה מאוד קשה.

 מראיינת : את יכולה לספר לי על התמדדויות שהיו לך, ואיך התמודדת?

ל’: אני חושבת שהדבר הכי קשה לי היה הזריקות. יש כמה דברים התחושה של החוסר אונים, התחושה של את לא יודעת מה יקרה את יכולה להקלט בפעם הרשאונה או שיכול להיות שעכשיו יקח לך שנתיים. אף אחד לא יכול להבטיח לך גם עם הפרוטקול שלך מדהים וגם אם את מגיבה מדהים. זה הרגיש לי שזה עליי, בגלל שבעלי מביא את הזרע. ואני חושבת שהטיפול הפסיכולוגי מאוד עזר לי לשחרר את זה אני עושה כל מה שבאפשרותי. אני אוכלת נוח, אני נחה אני לוקחת את כל התרופות אני הולכת לכל הטיפולים. אני עושה את כל מה שבמסגרת היכולות שלי. מה שלא בשליטתי פשוט לא בשליטתי צריך מאוד לסמוך על היקום. וזה לא בא לי בקלות אני עוד עובדת על זה. אני בנאדם שמאוד אוהב שליטה ולדעת כל דבר. אני איתן לך את הדוגמא שעשו לי את השאיבת ביציות ואני ממה שאני יודעת יומיי שלושה אחרי השאיבת ביציות זהו עושים הפרייה. ואני כבר מאושרת וכבר הכנתי את הלוז של עצמי. ופשוט הרופא אמר לי תקשיבי היה לך גירוי יתר אני לא רוצה לעשות עכשיו הפרייה אנחנו נעשה לך הפרייה בהמשך. ופעם הייתי מתחרפנת מזה לגמרי ופשוט למדתי לסמוך על היקום ולסמוך על הרופאים.כל הזמן פחדתי מה יהיה, ופשוט פחדתי ולמדתי לשחחר ולנסות להוריד את הרגל מהגז.

ובפן הפיזי היה לי מאוד קשה עם הזריקות. ברמה שאת צריכה לתכננן כל הזמן, נגיד את צריכה להזריק ב8 אז ב7 וחצי את כבר צריכה להוציא את המזרק מהקרר ואז ב8 בדיוק את צריכה להזריק. ואת יודעת שאחר כך הלך לך הערב והיה לך בחילות ואת תרגישי לא טוב ואת תהיי עייפה. ובקטע הזה למדתי לשחרר מעצמי ואם אני לא יכולה לצאת אז למדתי גם להגיד שאני לא יכולה.

 מראיינת : היו מקבלים את זה שאמרת שאת לא יכולה לבוא?

 ל’: כן לגמרי כל מי שסיפרתי לה שאני לא יכולה לבוא הייתה מקבלת. הייתה לי רק פעם אחת שהייתה לי חברה שהתחתנה ואמרתי לה שלא אוכל לבוא ואיך אני אזריק לעצמי בחתונה. והיא אמרה מה הבעיה אח שלי חובש הוא יזריק לך. אבל בסדר אני מבינה אותה היא הייתה בלחץ של החתונה. ולא הבאתי לזה להשפיע עליי, למדתי שלפעמים אני לא יכולה לעשות דברים מסוימים וזה בסדר. גילתי שאני יכולה לעמוד בזה, בכל התהליך הלא פשוט הזה, וגילתי שיש בי הרבה כוחות. וזה לא קל להגיע לביהח ונותנים לך ומזריקים וכל הדברים שעושים. וזה לא קל אהבל צריך פשוט להתמסר לתהליך הזה ולתת לו לקרות.

 מראיינת : היה פעמים שחשבת לעשות הפסקה מהטיפולים?

ל’: לא, זה היה ברור שעושים את כל מה שיכולים.

מראיינת : ואיך זה הסתדר עם העבודה, עבדת באותה תקופה?

ל’: אז זהו לא, למזלי לא. בגלל שהיה קורונה. וזה אפשר להיות פחות בלחץ. כשרק התחלתי את הבירורים, אז כן עבדתי וזה כן היה משפיע מאוד. כי אנשים לא תמיד רואים את זה בעין יפה, אפילו שיש לך חוק שמסדיר את זה. וגם הייתי צריכה לפעמים לצאת מוקדם יותר, או להגיע מאוחר יותר. כשממש התחלתי את הטיפולים עצמם ואת ההזרקות אז כבר לא עבדתי.

 מראיינת :איך הייתה החוויה של לספר בעבודה על זה שאת עוברת טיפולים?

ל’: הבוס שלי האחרון היה בנאדם מזעזע. כשסיפרתי לא סיפרתי לו לפרטי פרטים מה הבעיה, אבל אמרתי לו שאנחנו מנסים ושאנחנו בטיפולים. התגובה שלו הייתה אם בעלך רוצה אני יכול ללמד אותו איך עושים את זה. התגובה שלו הייתה מחרידה . הרגשתי שהוא עושה לי דווקא אם הייתי צריכה לצאת עכשיו לרופא הוא היה אומר לי שהוא צריך אותי דחוף. וכל פעם הרגשתי לא בנוח. זה היה נורא. עד שאמרתי שאני לא יכולה להמשיך ככה, ובסוף זה יצא לטובה. ברגע שאת מספרת דבר כזה מסתכלים עלייך בתור חלשה או בתור מסכנה. זאת תגובה מחרידה שאת בא ומתוודה על הכאב הכי גדול שלך.

אני הייתי מאוד מרצה ומרגישה לא בנוח, ובסוף הבנתי שאני עושה את כל מה שאני צריכה להיות אמא גם אם זה אומר שאני לא היה מרצה בעבודה, ואם המנהל שלי לא יאפשר לי את זה אז אני אשאר לא היה במקום עבודה. ואז באמת הגיעה הקורונה ונגמרו היחסים בנינו. אמרתי לעצמי אחר כך אולי אני אחפשר עבודה, אבל אז הבנתי שאני צריכה להשחרר. הייתי חושבת מה יקרה אם אני אתחיל בודה ואז אכנס להריון, ואז אמרתי לעצמי שזה מה שאני רוצה ושזה הדבר היחידי שחשוב לי. עכשיו אני כבר לא עובדת ממרץ ואני מקבלת את זה.

מראיינת :הרגשת שאת צריכה לוותר על דברים מסביב בשביל להיות אמא ?

 כן, הרגשתי שאני לא יכולה לנצח בהכל.

 מראיינת : חשבתם על אימוץ?

ל’: אם לבעלי לא היה זרע אני חושבת שהיינו מאמצים. אני חושבת שזה דבר מדהים לעשות.

 מראיינת : תודה ששיתפת אותי, ואני שמחה שהכל אסתדר.

ל’: תודה לך.

מראיינת : בת כמה את ?

ראיון עם א’. בת 26, נשואה ונמצאת בתהליך של טיפולי פוריות.

א’ : 26

 מראיינת : את בזוגיות :

א’: נשואה

26, נשואה.

 מראיינת :את יכולה לספר לי על הפעם הראשונה שהבנת שאת מתקשה להכנס להריון?

 א’: אנחנו ניסנו במשך שנה להכנס להריון ולא הצלחנו. ועשינו כל מה שצריך מבחינת בדיקות וכדומה והבדיקות הראו שאנחנו צריכים לעשות טיפולי פוריות. הלכנו דרך מכבי, ובמכבי דורשים שנה של ניסיונות ותוך כדי לעשות בדיקות ורק אחר כך להתחיל טיפולים, אז זה מה שעשינו.

 מראיינת : כמה זמן אחרי שהבנתם שאתם מתקשים להכנס להריון, פניתם ליעוץ רפואי?

 א’: כמה חודשים אחרי שניסנו באופן טבעי, התחלנו לעשות בדיקות ואז בעצם חיכנו שתגמר השנה הזאת כדי שנוכל להתחיל לעשות את הivf. אז בערך לקח משהו כמו חצי שנה עד שהבנו מה הבעיה. לא ידענו אותה אז כמו היום אבל עדיין.

 מראיינת : את יכולה לספר לי קצת על המפגש הראשוני שלך עם הרופא?

א’: כן אנחנו הגענו על רופא פרטי ואחר כך המשכנו דרך מכבי. פשוט דרך רופא פרטי היה יותר קל, כי היה תור קרוב יותר. המפגש הראשוני היה קצת שוק עבור בעלי, הוא בכלל בטיפול הראשון הוא היה פחות בעד. הייתה חוויה טובה בגדול, היה הסבר לא מאוד מפורט. אחר כך החלפנו רופאה, שהיא כן נתנה לנו הסבר מאוד מפורט, וזאת הייתה חוויה אחרת כי עברנו לרופא פרטי.

מראיינת :הרגשת תמיכה מהרופאים?

 א’: אני בחוויה שלי אצל הרופא הראשון שהייתי אצלו לא הרגשתי שיש תמיכה מאוד גדולה . הרגשתי  שזה היה מצד הרופאים, כמה שיותר טיפולים כמה שיותר מהר לא משנה מינונים, זו הייתה החוויה האישית שלי.  הטיפול הראשון היה טראומתי עבורי. לא ממש הסבירו לי לאן אני הולכת, וזאת הייתה חוויה לא נעימה. לקח לי זמן להבין לאן נכנסתי. פגשתי את הרופא האישי שלי בפעם הראשונה, ומאז עוד כמה פעמיים בודדות. ולא פגשתי אותו יותר לא בטיפולים ולא בשאיבה. אז היו כמה נורות אדומות שאמרו לי לא לא להיות שם, זו הסיבה שהחלפנו רופא.

 מראיינת : ואיך זה היה אחרי שהחלפתם רופא

 א’: אצל הרופאה שעכשיו עדיין לא עשיתי  טיפול, כי היא אמרה לנו לעצור ולקחת תוספי תזונה. היא כן הסבירה לנו הכל במפורט, לפרטי פרטים, כל התהליכים שקוראים בגוף מבחינת הורמונים. ופה יותר התחברנו לתהליך. היא זמינה לנו וזה לגמרי אחרת. אין ספק שזה אחרת כשזה פרטי.

 מראיינת : הרופא הראשון שהייתם אצלו לא הציע לכם את כל האפשרויות שיש?

בהתחלה הוא לא הסביר לנו הכל ככה במופרט, גם לא במאה אחוזים שאלנו. הרופאה עכשיו ישר הסבירה גם בלי ששאלנו.  היו  תחילה הרבה דברים שהם נסתרים, שלאט לאט גילנו  אותם. לנו ןבאופן אישי החוויה של הטיפול הראושני הייתה מאוד טרואמתית. מהמקום הפיזי, הכואב, כל התלהיכים שעושים כל ההורמנים, בלי שיתוף עם הרופא, כי לא היה לי את המספר שלו, גם לא פגשתי אותו כמעט.

 מראיינת : איך הייתה החוויה בבירור פוריות?

א’: הם היו בסדר, אומנם הכל לוקח הרבה זמן, אבל הם היו בסדר. יש המון בירוקרטיה ארוכה, שזה מעצבן אבל זה מה יש.

מראיינת : הייתה התלבטות האם  לעשות בירור פוריות אצלך או אצל הבן זוג?

א’: אנחנו עשינו את כל הבידקות שהיה צריך לעשות, אם זה בדיקות גנטיות, הורמנוליות, בדיקות דם, בדיקות זרע. ועל סמך הבידקות זרע שהם מאוד פשוטות, הבאנו שיש לנו בעייית זרע. היום אנחנו עושים בדיקות הרבה יותר מקיפות והרבה יותר יקרות. אבל בעקרון הבדיקות זרע ישירות הביאו אותנו לivf. לא עשינו עוד טיפולים לפני זה.

מראיינת : עכשיו את בטיפול?

 א’: עכשיו אני לא בטיפול. אני לא בטיפול כבר מאוגוסט, כמו שאמרתי לך החלפנו רופאה. והיא בקטע של שנייה לעצור. היא שלחה אותנו לעוד בדיקות שעשינו. אנחנו לוקחים תוספי תזונה, שינוי אורח חיים, היא שלחה אותנו גם לדיקור סיני. זה בנוסף לטיפולים, מה שנקרא טיפול משלים.

 מראיינת : איך ההרגשה של לעצור את  הטיפולים?

א’: בהתחלה מחשבתית זה היה קשה. זה היה שני טיפולים שעשיתי פחות או יותר ברצף. אז לא רציתי בהתחלה לעצור. אבל אחרי זה הבנתי שזה נכון לעשות את זה. זה כן נכון רגע לעצור לתת לגוף לנשום, שנייה לחזור לשפיות. לאגור כוחות. לא להתעסק רק במטרה הזו, ואאפשר גם לעשות יחסי מין בשביל כייף ולא רק בשביל זה. זה בעיקר לנפש, גם לגוף אבל בעיקר לנפש. בראייה לאחור זה נכון לי.

עשינו הפסקה גם אחרי הטיפול הראשון שעשינו, אבל זה היה כי היה את כל ההפסקה של הטיפולים בקורונה, וגם כי היה לי מבחנים, אני סטודנטית. אז גם היה משהו חיצוני אבל גם כי היה לי מאוד קשה אחרי הטיפול. עכשיו זה משהו שהוא יזום מהרופאה.

 מראיינת : וזה יותר קל כשזה מגיע מהרופאה?

א’: כן, כי היינו בלופ של להיות מטיפול לטיפול. וזה בלי לראות את התהליך, בלי לנסות לשפר את הגוף  או לבדוק אופציות נוספות שיש. במקום להתחיל עוד טיפול ועוד לופ. היא אמרה לנו אפשר להכנס לעוד טיפול אבל התוצאות היו דומות, אז בגלל זה היא אמרה שצריך לנסות משהו חדש.

מראיינת : וכמה זמן היום את בכל התהליך?

א’: ביחד עם השנה שניסנו לבד, אנחנו משהו כמו שנתיים וחצי. בתוך הivf סהכ עשינו שלושה טיפולים.

מראיינת : את זכאית לטיפול במסגרת סל הבריאות?

א’: יש לי דרך מכבי, אבל אני לא רוצה.

מראיינת : את יכולה לספר לי קצת על הזוגיות שלך במהלך התקופה הזו?

 א’: הזוגיות היא מאוד און אנד אוף, תלוי באיזה שלב אני בטיפול. אם זה רק ההתחלה וההרומנים עוד לא בשיאם אז הכל עוד יחסית בסדר. ואז כשיש הורומנים אז אין ספק שיש הרבה מתח ועצבים מהצד השלי . אין ספק שההורמנים משתלטים על הגוף. אחד הדברים שהחלטתי בהפסקה הזאת זה להתחיל טיפול פסיכולוגי. גם כדי קצת להרגע, וגם כדי להכין את עצמי נפשית לטיפול שקרב. יש הרבה עצבים במערכת יחסים, פחות יחסים אינטימיים. כן מנסים לעשות דברים ביחד, אבל יש הרבה מאוד עייפות. תלוי באיזה שלב זה בטיפול עצמו. יש הרבה כאבים.

 מראיינת : את מרגישה שזה פוגע במקום מסוים בזוגיות?

 א’ : אני רוצה להגיד לך כן ולא. כי זה תלוי מאיזה כיוון מסתכלים על זה. אם מסתכלים על זה מהמקום של עכשיו יש יותר עצבים ויותר כאב, אז כן אני יכולה להגיד שבמקום מסוים זה כן פוגע בזוגיות. אבל מצד שני לפחות הזגויות שלי ושל בעלי היא טובה והיא חזקה. אז אני חושבת שדווקא הזוגיות שלנו מתחזקת. אין ספק שזה כן מקשה, אבל בסופו של דבר יש לשנינו מטרה, ואנחנו רואים את המטרה הזו מולנו ואנחנו מסתכלים על זה. והכל מתגמד לטובת המטרה. אני מנסה לחשוב חיובי, אז זה מעצים. אני חושבת שזה מאוד אינדוודאלי לאדם. לבעלי מאוד קשה שיש לו את הבעיית זרע, זה גם במקום מסוים פוגע לו באגו. ומסביבנו אנחנו גם רואים אנשים שנכנסים להריון, ואין ספק שזה קשה. אבל אנחנו מנסים לשמור על אופטימיות.

 מראיינת : איך מצליחים להתמודד עם כל החוויה הזו?

א’: מה שאנחנו החלטנו בטיפול עצמו זה שאנחנו לא חושבים על מה אוכלים, עושים מה שרוצים בעיקר. עושים יותר דברים שאוהבים, יותר דברים לנפש, יותר סלחנים כלפי עצמנו. אין ספק שאני באופן אישי עליתי מאוד במשקל מהטיפולים. גם בגלל אכילה רגשית וגם בגלל ההורמנים. אנחנו מנסים לעבור את התהליך הזה בצורה הכי טובה שיש. והבנו שיש דברים שעוזרים לנו לעבור את זה בצורה יותר חיובית.

 מראיינת : אתם שיתפתם את המשפחה והחברים בתהליך?

 א’: שיתפנו את כולם. בעלי שיתף, אבל הוא יותר שומר לעצמו. ההורים שלי עברו טיפולי פוריות בעצמם אז זה היה יותר קל. ההורים של בעלי היה להם יותר קשה, כי הם לא הכירו את כל הנושא הזה. והיה צריך להסביר להם, אבל הם עדיין אוהבים אותנו, הם כן מבינים ומקשביים אבל הם לא מבינים למה אנחנו עושים טיפולים. והחברים שלנו אף אחד לא עבר טיפולים אבל הם כן מקשיבים ותומכים. ויש גם את הקבוצה בפייסבוק, שבה גם אני ואת נפגשנו. ואני באופן אישי מאוד נעזרת בה. זה עוזר לי לקרוא תגובות, לשמוע עוד נשים ולספר. זה שאני מגיבה למישהי זה עוזר לי לעכל את הדברים. זה גורם לי להבין שאני לא  לבד.

 מראיינת : תספרי לי קצת איך בחרת לשתף את המשפחה והחברים

א’: זה היה מאוד בתהליך, הם ידעו שאנחנו מנסים, ולאחר מכן אמרנו להם שהתחלנו את הטיפולים חלק היו בעד וחלק היו נגד. הכל היה מאוד בהדרגה, עם פתיחות מלאה. גם לנו באופן אישי זה היה מאוד בהדרגה כל התהליך, עכשיו אנחנו ממש כולנו בתוך הדבר הזה במאה אחוז  אבל בהתחלה הם אמרו לנו לראות מה קורה בהמשך.

 מראיינת : כשאת אומרת שחלק היו נגד, הם חשבו שיש פתרון אחר?

 א’: מבחינתם כן, אמא של בעלי הייתה נגד כל התהליך. היא חשבה שהפתרון זה לאכול נכון, לא להיות לחוצים. הם עדיין לא במאה אחוז בעד. אבל אנחנו מכירים אותה ויודעים שהיא פחות מאמינה ברפואה המערבית אז אנחנו מבינים מאיפה זה מגיע.

 מראיינת : איך מתמודדים עם זה ?

א’: זה לא פשוט. יש את המקום של העצב. שאמא שהיא הדבר הכי קרוב לא תומכת ולא מבינה מאיפה זה מגיע. אבל מדברים על הדברים ואין ברירה צריך להתמודד עם זה.

 מראיינת : את מרגישה צורך לשתף בהתקדמות של הטיפול?

א’: אנחנו כן משתפים את המשפחה. ולי גם יש את הטיפול הפסיכולוגי שאני עוברת.  זה עוזר לנו לעכל את הדברים ולחשוב עליהם לפעמים זה מביא לנו עוד זווית נוספת להסתכל על הדברים. כמובן יש דברים שאנחנו בוחרים לשמור לעצמנו.

 מראיינת : הרגשת ששואלים לפעמים יותר מידי על ההתקדמות של הטיפולים?

 א’: לא הרגשתי את זה בגלל שאנחנו באמת מדברים על הדברים. אנחנו גלויים בהכל, עם אנשים שבאמת קרובים.

 מראיינת : ואיך זה מרגיש עם הסביבה היותר רחוקה?

 א’: הסביבה הרחוקה שלנו אני לא חושבת שהם כל כך ידעו. מי שסביבנו זה האנשים הקרובים אז זה יותר קל.

מראיינת : היו לחצים מהסביבה ללדת ילד?

א’: כן חד משמעי. כן היו שאלות על ילד או היו מכינים איזה מיץ שמביא סגולה. היו גם אומרים בירכתי אותך. אז כן מדברים על זה מכל הכיוונים.

מראיינת : זה נשמע  קצת מלחיץ להיות במקום הזה.

א’: בהתחלה זה כן הלחיץ אותי. היום אנחנו פחות מסתכלים על מה אנשים חושבים עלינו ופחות בלחץ לילד, כי אני חושבת שזה פחות טוב להיות לחוצים.

 מראיינת : ואת מרגישה שהיום ההסתכלות שלך על נשים שעוברות טיפולים השתנתה?

 א’: אני חושבת שכן, אני ילדה מאומצת וגם אחי. ובכללי מבחינתנו כל הרעיון של תא משפחתי ושל להביא ילדים הוא לא מובן מאליו. אז אני חושבת שתמיד הסתכלתי על נשים שבהריון בתור משהו שהוא לא מובן מאליו. וספצפצית עכשיו עם כל הטיפולים אני יותר מעריכה, כי זה לא קל לעבור את כל התהליך הזה. וזה מראה לי כמה נשים הן חזקות.

 מראיינת : אין ספק. ואת עובדת ?

א’: אני סטודנטית אז אני לא עובדת.

 מראיינת :איך זה מסתדר מבחינת הלימודים?

א’: זה מסתדר, כי יש הכרה מהלימודים וכן יש התחשבות. אין ספק שהעניין הכלכלי הוא לא קל, במיוחד כי אנחנו מטופלים באופן פרטי. בפעם הראשונה כן ניסתי לעשות  את הטיפולים לפני התקופת מבחנים ואחרי התקופת מבחנים. זה שיש הכרה מהמכללה שלי זה מאוד עוזר.

 מראיינת : היית צריכה לשתף כדי לקבל הכרה מהמכללה?

א’: כן הייתי צריכה לשתתף וגם להביא מכתב מהרופא אם למשל הייתי באותו היום בשאיבה.

 מראיינת : איך הרגשת כשהיית צריכה לשתף את זה?

א’: זה נושא שהוא אישי, אבל אין ברירה. מתנתקים קצת מהרגש, כי אני צריכה את ההכרה הזאת. אז אני חייבת לספר. זה לא לכולם זה רק למישהו ספצפי. באופן כללי אני יכולה להגיד לך שיש הרבה ניתוק מהרגש והמחשבה.

 מראיינת : אז את אומרת שפשוט עושים את זה כי אין ברירה

 א’: כן, פשוט כמו שאת בטיפול ואת פותחת רגליים ועובר הרופא הזה והרופא הזה וכולם מסתכלים. אבל זה ככה פשוט מתנתקים מהרגש.

מראיינת : קיבלת תמיכה מהמכללה?

א’: כן הרגשתי שהם מבינים אותי, ואומרים לי להביא אישור. אין פה יותר מידי שיח, זה יותר דברים מנהלתיים. אין תמיכה , אבל אני גם לא צריכה את זה מהם.

 מראיינת ? את מרגישה הסתכלות שונה מהסביבה?

 א’: לא, הכוונה שאני לא מרגישה לא מהסטודטנים ולא מהאנשים שדיברתי איתם על זה. היום זה לא משהו שהוא חריג, ובעבר היה יותר גרוע.

 מראיינת : את יכולה לספר לי על איזה נקודת משבר שהייתה בדרך ועל התמודדות?

א’: הנקודת משבר הראשונה שאני יכולה לחשוב עלייה הייתה אחרי הטיפול הראשון בעצם כשהייתי בטוחה שזהו אנחנו בהריון אחרי טיפול אחד. ואחרי שקיבלתי תוצאה שלילית המשבר היה מאוד גדול. אני חושבת שכדי להתמודד פשוט הדחתקתי ונתתי לזמן לעשות את שלו, והתעסקתי במשהו אחר שבאותה תקופה זה היה המבחנים בלימודים. אבל בעיקר הזמן עשה את שלו, לקח לי איזה 4 חודשים לחזור לטיפול, או אפילו אולי 7 חודשים. זה היה אחד המשברים הגדולים. כן היו דברים קטנים בדרך, כמו הזריקה הראשונה, או זה שהייתי פתאופם אצל גניקולוג גבר ולא אישה כמו שהייתי רגילה. יש משברים קטנים, אבל מה שעברתי אחרי הטיפול הראשון זה היה המשבר הכי גדול בלי ספק.

 מראיינת : מה חווית באותה תקופה?

 א’: היה לי מאוד קשה להבין שלא הצלחתי להכנס להריון מהפעם הראשונה. כי הרגשתי שכולם הבטיחו לי שזה יקרה. שזה לא נכון כי אף אחד לא הבטיח לי. אז מאוד התבאסתי. כן הייתה לי ציפייה כי כולם אמרו לי את צעירה. היום אני במקום מאוד ריאלי ואני מאמינה שזה יקרה בסופו של דבר, אם לא בטיפול הזה אז בטיפול הבא.

 מראיינת : תודה לך על השיתוף.

א’: אני חייבת להגיד שקצת לדבר על הדברים ולחזור אחורה זה גורם לי מאוד להעריך את המקום שלי היום גם זה שהחלפנו רופא וגם שאנחנו בחשיבה אחרת, אז תודה גם לך.

ראיון עם ח’.בת 25,  נשואה עם שני ילדים מטיפולי פוריות, עכשיו עוברת טיפולים לילד שלישי.

 מראיינת : בת כמה את ?

 ח’: אני בת 25

מראיינת : את נמצאת בזוגיות ?

ח’: כן אני נשואה.

מראיינת : ואת עוברת היום טיפולי פוריות ?

ח’ : כן, יש לי שני ילדים. וכרגע אנחנו עוברים טיפולים לילד שלישי.

 מראיינת : את יכולה לספר לי על הפעם הראשונה שהבנת שאת מתקשה להכנס להריון?

ח’:ידעתי שיש לי שחלות פלצסטיות מאז שהייתי נערה. וגם עברתי גם הפלה לפני הנישואים ופחדתי מאוד שההפלה תפגע בפוריות. ואיך שהתחתנו התחלנו לנסות מיד, וכשראיתי שעובר הזמן ואנחנו נתקלים בקשיים הבנתי שמה שפחדתי ממנו קורה.

מראיינת : כמה זמן אחרי שהבנת  פנית להייתעצות ?

 ח’: בערך עברו 7 חודשים מאז שהתחלנו לנסות להביא ילד .

 מראיינת : תספרי לי קצת איך המפגש הראשוני שלך עם הרופא ?

ח’: בהתחלה היה בסדר עם הרופאה, אחרי זה הבנו שגם יש בעיית זרע, ושם כבר היה מאוד קשה

 מראיינת :התבלטתם אצל מי לעשות את הבירור אצלך או אצל בן זוג?

לא התלבטנו, היה ברור שאנחנו עושים מה שצריך. כשהיא הודיעה לי שיש בעיית זרע זה היה מטלטל, אני בהמשך עברתי רופא כי הבנתי שאני רוצה לעשות IVF, והרגשתי שהרופאה מושכת את הזמן ומורחת, ומתייחסת אליי לא ברצינות כי אני צעירה. וכשעברתי רופא המפגשים שם היו באמת מטלטלים כי כל פעם הבנו על עוד קשיים שיש ושאנחנו צריכים לעבור.

 מראיינת : כמה זמן הייתם בכל התהליך?

 ח’: לילד הראשון, התחתנו בנוב 14 וביולי 16 נכנסתי להריון. שנתיים וקצת.

מראיינת : את זכאית לטיפול דרך סל הבריאות ?

ח’: לילד הראשון, ולילד השני כן. עכשיו אנחנו משלמים השתתפות עצמית וגם המספר טיפולים שמציעים לנו בתשלום הם מוגבלים ובגלל זה יש המון לחץ.

מראיינת : את יכולה לספר לי קצת על  הזוגיות שלך?

 ח’: לפני הילד הראשון זה היה מאוד קשה. כל הזמן יש התלבטות האם להיות לבד בבית או ללכת להיות עם המשפחה. האם בכלל המשפחה יכולה להבין אותנו. הזוגיות שלנו היא מאוד מכילה ומאוד תומכת. אבל אין ספק זוג שעובר טיפולי פוריות עובר קשיים בלי קשר לסביבה. אנחנו ספצפית גם זוג דתי אז היו בזה עוד היבטים

 מראיינת : איך מתמודדים עם זה ?

ח’ : היה ברור לנו שאנחנו פשוט עושים את מה שנוח ומה שטוב לנו, ולמדנו.  עשנו את מה שטוב לנו, בהתחלה הסתרנו אחרי  זה החלטנו לשתף, ואז הבנו שגם זה לא טוב לנו. ובסוף הבנו שאנחנו משתפים אבל במידה, ורק אנשים שאין שיפוטית מצדם ושיכולים רק לקבל ולתמוך. זה הרבה ניסוי וטעייה.  אני היום לא נוסעת כמעט אם אני במהלך של טיפולים, ובטח שאם זה למשפחה שאני לא מרגישה בטוחה איתם לשתף ולספר. שיתפתי באופן חלקי, בהתחלה ההורים שלו היו מאד מעורבים אחרי זה הבנתי שזה לא נכון לי, בילד השני כבר לא שיתפתי בכלל. גם היום אני לא משתפת.

 מראיינת : זה נשמע לא פשוט, וכששיתפת את המשפחה איך עשית את זה ?

 ח’: כן, זה לא פשוט לא לשתף כי יש הרבה לבד. במיוחד כשאני לא מתפקדת ואנחנו זקוקים לעזרה. הייתי גם מאושפזת פעמיים לפני הילד הראשון בגלל הטיפולים. ועכשיו זה הופך את זה לעוד יותר קשה, כי עכשיו זה כבר בית ומשפחה וילדים ולכן צריך יותר  עזרה. וזה מקשה לא לשתף.

 מראיינת : את מרגישה שיש שיפוטיות מהסביבה ?

 ח’: לגמרי או שיש שיפוטיות או שממהרים לתת הצעות בלי שמבינים באמת. גם אנשים שהיו בסיטואציה דומה לא באמת יודעים על מה מדובר, זה אפעם לא אותו דבר, זה אפעם לא אותו מצב. הייתה סיטואציה שחשבנו לעשות הפסקה מהטיפולים. משפחה אחת אמרה תמשיכו אל תפסיקו כבר התחלתם ומשפחה אחרת אמרה כן תעשו הפסקה ותרגעו תנוחו. זה נורא קשה, גם ככה יש את הבלבול ואת הקושי ותמיד יש את השאלה של כמה לדחוף את הנפש ואת הגוף ולהתמודד בכל הכוח, ומתי להפסיק.

ושני האפשרויות לא פשוטות. מצד אחד אם עוצרים ונחים אז יש את החוסר יש את הרצון הזה. ואם ממשיכים בכל הכוח אז זה כל פעם הציפייה מחדש, וזה כל פעם ההרומנים שמשפיעים מאוד ביום יום.

מראיינת : התמודדות לא פשוטה.מה עזר לך להתמודד?

 ח’: גם קבוצות תמיכה, גם קבוצות ברשת. נוצרו חברויות בעקבות הקבוצות. גם הייתה  קבוצת תמיכה שהגעתי עלייה פרונטלי. והמון השקעה בזוגיות, בביחד וגם בלבד. הרבה השקעה בטוב ובמה שיש. הרבה לטייל. הרבה להאמין ולדחוף קדימה ולזכור את המטרה.

 מראיינת :הרגשת לחץ מהסביבה להביא ילד?

 ח’: כן.

מראיינת : שאלו אותך איך מתקדמים הטיפולים?

ח’: כן.  גם אחרי שנכנסתי להריון שאלו אותי אם זה מטיפולים או לא מטיפולים. זה לא קורה הרבה גם כי באמת למדתי לענות ולסתום פיות.

 מראיינת : הרגשת לפעמים שאת צריכה להתגונן ולא לתת תשובה ?

 ח’: כן, לגמרי יש פעמים שאני מתגוננת או לא יודעת מה לענות. אני לא מרגישה שזה קורה לי הרבה אבל שוב אני נמנעת ממפגשים משפחתיים ונמנעת משיחות כאלה. אנחנו מאוד התרחקנו מהמשפחה.

 מראיינת : התרחקתם בגלל שרציתם פרטיות?

 ח’: היה אנשים שהתרחקנו בגלל זה, אבל זה לא רק זה. זה כן חלק מזה.

 מראיינת : את עובדת ?

ח’: כן

 מראיינת : איך זה הסתדר עם המקום עבודה ?

ח’: היו מקומות עבודה שסיפרתי והיה כאלה שלא. זה היה מאוד תלוי בכמה הטיפולים הולכים להפריע וגם בכמה המנהלים שלי היו מוכנים לקבל. היה לי רכז שידע שביום שאני הולכת לקבל תשובה שלילית זה  אומר שאני לא מגיעה. אחרי שהילדים הגיעו זה היה יותר קל לא הייתי מפסיקה עבודה כדי להתגבר. היו מקומות עבודה שהכילו יותר והיו מקומות שפחות.

 מראיינת : איך זה הרגיש לשתף את המקום עבודה ?

ח’ : היו מקומות עבודה שלא שיתפתי מהפחד שלא יבינו, כשבחרתי לשתף כן קיבלתי תמיכה והבנה. אבל היום אני בוחרת את העבודות שאני יודעת שיבנו אותי.

 מראיינת :עברה בכם המחשבה  לאמץ ילד?

 ח’: לא כי בסהכ הסיכויים שלנו בתחזית הרפואית להביא ילד הם טובים. וזה לא היה משהו שהיה בשיח בנינו כפתרון לקושי.  אני רוצה לאמץ בלי קשר עוד  לפני שידעתי שהיו לי קשיים להכנס להריון.

 מראיינת : את יכולה לספר לי על איזה נקודת משבר שהייתה לך לאורך התהליך, ואיך התמודדת ?

ח’ : היו הרבה נקודות משבר, מהידיעה על זה שצריך טיפולים ומהרגע שכל טיפול מחדש לא מצליח.  אני הייתי מאושפזת בעקבות הטיפולים. או ההבנה הזאת שהטיפול עכשיו יעלה לנו הרבה כסף, ואנחנו לא יודעים אם תהיה לנו את היכולת הזאת. קודם כל הטיפולים עכשיו הם מאוד מאוד ספורים ובגלל זה יש גם הרבה מאוד לחץ. וגם הנושא הכספי שמגיע לעשרות אלפי שקלים.  כל טיפול שנכשל זה נקודת משבר.

 מראיינת : עברהה לכם המחשבה להפסיק את הטיפולים ?

 ח’: בטח, המון פעמים. כל פעם מחדש יש ההתלבטות הזאת.

 מראיינת : ואיך החלטתם כן להמשיך?

ח’: זה תלוי מה היה נדרש מאיתנו. לפעמים כן עשיתי הפסקות.

 מראיינת :ההפסקות חיזקו אותך?

 ח’: אחרי הילד הראשון כשעוד הייתי עם תינוק קטן, אז כשחזרתי לטיפולים הרגשתי נחת. כי רציתי להביא אח לילד שלי, וכשחוזרים לטיפולים אי אפשר לדעת איך זה יקרה זה יכול לקרות מהר או שזה יכול להתקע לשנים. אבל כשהייתי בלחץ היה יותר קל לעשות הפסקה. יש שלב שבו מגיע לחץ ואז ההפסקות הן לא מחזקות הן מורטות עצבים. ואני מרגישה שהייאוש מתחיל לחלחל והחוסר ביטחון. שהנה הייתי בהריון אחד אבל מי יודע אם היה בהריון פעם שנייה.

מראיינת : תודה רבה עלך על השיתוף.

ראיון עם מ’. בת 30, נשואה ובהריון מטיפולי פוריות.

 מראיינת : בת כמה את ?

 מ’ : אני בת 30

 מראיינת : ואת נמאת בזוגיות ?

 מ’: אני נשואה.

 מראיינת : את עכשיו בתהליך של טיפולים?

מ’: עכשיו אני בהריון

 מראיינת : את עוברת עכשיו טיפולים?

מ’: אני בהריון מהטיפולים.

מראיינת : מזל טוב

מ’: תודה רבה!

מראיינת : את יכולה לספר לי קצת על הרגע  שהבנת שאת מתקשה להכנס להריון?

 מ’: זה לא היה ממש רגע מסוים, אלא יותר הבנה שהדברים לא הולכים בצורה שרציתי. אחרי משהו כמו 8 חודשים שניסנו בצורה טבעית, הבנתי שמשהו לא בסדר ושנדרש יותר. כי אני לא מבייצת ,כי המחזור שלי לא סדיר,  וזה שאני לא נקלטת. ואז הבנו שצריך לעשות בדיקה

 מראיינת : הייתה התלבטות האם לעשות את הבירור פוריות אצלך או אצל בן הזוג?

 מ’: לא. אני חושבת שבאופן כללי תרבותית וגם הרפואה עצמה כולה מכוונת לנשים. אבל ספצפית אצלי אני ידעתי שלאמא שלי ולאחותי יש שחלות פוסציסטיות. וזו גם הבעיה אצלי. בשלב מסוים כן בדקנו את הבן זוג שלי. אבל לא היה לזה צורך, כי בסה”כ ידעתי שהבעיה היא אצלי ושאני לא מקבלת מחזור סדיר. בשלב הרבה יותר מאוחר מהשלב הזה גם הבן זוג שלי נכנס לבדיקות.

 מראיינת : איך הייתה החוויה שלך לאחר הבירור פוריות כשהבנתם שאתם מתקשים לנסות להכנס להריון?

 מ’: בשלב הזה עוד הייתי אופטימית, אני הלכתי לבד, אני הרגשתי ביטחון. עוד לא ממש נכנסתי לעומק של הדברים. רק אחר כך הבנתי שזה הולך להיות תהליך יותר ארוך ממה שחשבתי.

 מראיינת : וכשהגעת הרופאים הציעו לך את כל האפשריות שעמדו בפנייך ?

מ’: בכלל לא. זה נורא תהליכי. מנסים דבר אחד ואז עוד דבר ועוד דבר. זה תהליך הדרגתי. אז הרופא הסביר רק על הנקודה הספצפית שקוראת עכשיו, ובאופן כללי התהליך הוא כזה לאורך כל הדרך. אני לא חושבת שאי פעם אחד מהרופאים שלי  הסביר לי יותר מהצד הבא.

 מראיינת : כמה זמן היית בכל התהליך?

מ’: מתחילת טיפולי הפוריות עצמם הייתי שנתיים.

 מראיינת : את יכולה לספר לי על הזוגיות שלך בתקופה הזאת?

מ’: כזוג זה מאוד חיזק אותנו. אבל זה לגמרי משברים, וזה כמו כל משבר בחיים. יש פה אפשרות לקחת את זה למקומות מאוד מפרקים, מאוד תחושה של כל אחד עם עצמו. היו  תחושות של אשמה, ספק, אינטימיות שנפגעת. הרבה מאוד מרחבים נפגעים ומתערערים בתוך הזוגיות. עם זאת באופן כללי עברנו הרבה תהליכים לכאן ולכאן, אבל אני והבן זוג שלי מאוד היינו יחד בתהליך הזה. לפעמים עם הרבה מאוד מתח והרבה מאוד התפרצויות. הרבה מאוד פעמים כן הרגשתי לבד בתוך כל זה . זה קשור גם לזוגיות אבל גם לכל אישה שעוברת את התהליך הזה .

אני חושבת שאין מספיק הכרה חברתית, יש איזה שהיא בושה בתוך התהליך. אנשים רק ממשמים לך את הבטן מחכים שתכנסי להריון, ויש הרבה מאוד שאלות קשות. ואת לא משתתפת כל אחד, את לא משתפת  בכלל. אני בקושי שיתפתי אנשים. ואז יש רק את הבית אבל גם בבית כל אחד מחזיק נקודה אחרת עם עצמו. ויש בתוך זה המון המון מתח, תקווה, ייאוש. ובתוך כל זה יש גם המון בדידות. זה בסופו של דבר משימה משותפת, אבל בתוך זה לכל אחד יש את המקום שלו.

 מראיינת : את יכולה לספר לי קצת יותר על החוויה הזו מהסביבה?

מ’: אני מתעסקת בתחום הפסיכודרמה, ואחד הדברים שאני רוצה לייצר זה תמיכה מסוימת.  אני נחשבת מקרה יחסית קל, כי נכנסתי יחסית מהר להריון. אבל כן עם הטיפולים נגזרת עלייך המון בדידות. והתרבות בישראל היא מאוד חוצפנית. ההיא ממששת לך את הבטן, וההיא אומרת לך משהו על חדר המיטות. ויש שיח מאוד לא רגשי ומאוד לא מכבד, אלא מאוד מצצני וחודרני. רוב הנשים שאני מכירה או שומעת הן שומרות את זה בפנים ולא מדברות על זה. אז אין תמיכה סביבית, וההפך יש בושה והסתרה. ואם שואלים אז את מרגישה שמחטטים לך, וההפך אם לא שואלים אז את מרגישה לבד. זה מצב רגשי מאוד מורכב. ואני חושבת שאחת התחושות הבולטות בתוך החוויה הזאת זה תחושה של בדידות. ואני כן מאמינה שזה התחושה של המון. תחושה של לבד בחוויה , שכרגע אין לך יותר ידע ואמפתיה על זה מעבר לבן זוג שלך שגם הוא עצמו נמצא בחוויה הזו. וזה קשוח.

 מראיינת : זה נשמע קשה, איך התמודדת עם כל התגובות הפחות נעימות ?

מ’ : אני חושבת שזה מאוד תלוי. לפעמים זה לתת לזה מקום, לפעמים להסתגר, לפעמים לשתף את הבעל ולפעמים זה להעביר את זה. זה מאוד תלוי ברגע של התהליך. אם כרגע קיבלתי תשובה שלילית אז זה לא מתאים לי. יש ימים שיש בהם תקווה ויש ימים של ייאוש אז זה מאוד תלוי ממי מגיעות התגובות וכמה הן חסרות רגישות וגם איפה את נמצאת בתוך הרגע. אז ההתמודדות שלי הייתה מגוונת. אחת התתמודדיות שלי באופן כללי היה הרצון לתת לזה מקום, שזה היה יותר בשיח. וזה הרצון שלי לפתוח קבוצת פסיכודרמה לנשים שעוברות את התהליך. מה שעזר לי עוד להתמודד זה להכנס לקבוצות של נשים, קבוצות ווצאפ וקבוצות פייסבוק. זה יכול גם להיות מאוד מציף אבלל אני בחרתי להכנס לקבוצה אחת. ובחרתי את מי אני משתפת. אני הייתי יותר הנתמכת בקבוצה, הייתי רק קוראת לא הייתי מגיבה.

מראיינת : לפעמים גם רק לקרוא תגובות זה מחזק

מ’: לגמרי. אני זוכרת שפעם אחת עשיתי לייק לאיזה כנס בנושא שרציתי להשתתף בו,והבן זוג שלי ראה שעשיתי לייק לכנס, והוא ביקש ממני להוריד את הלייק כי כל החברים שלי בפייסבוק רואים שעשיתי לייק לדבר הזה. וזאת הייתה התמודדות שלנו בן הרצון שלי לתמיכה לבין הרצון שלו לפרטיות מוחלטת ושאף אחד לא ידע. אז גם בגלל זה לא רשמתי שם יותר מידי וגם כי זה בסדר, כי זה סיפק לי את הצורך הזה בהזדהות, בלקרוא סיפורים, זה מאוד הרחיב אותי זה כן נתן לי תמיכה. וכשראיתי כמה נשים יש וכמה חסר תמיכה.

וגם עכשיו כשאני בהריון חודש חמישי, אני לא מפסיקה להגיד שזה מטיפולים, והבן זוג שלי בהלם מזה. אבל עכשיו אני מרגישה צורך לפרסם את זה. ואז מגיעות עליי נשים ששאלות שאלות, וזה מביא להם את הלגטמציה לפתוח לדבר לשאול שאלות וזה משהו שאני לוקחת על עצמי כזה.

 מראיינת : את מקבלת תגובות שהן פחות נעימות גם עכשיו?

מ’: עכשיו ממש לא. כשקיבלת את הילד הזה בדרך הארוכה הזאת יש יותר פחד לאבד את ההריון הזה. ומצד שני יש גם הרבה הערכה לדבר הזה גם כשאני לא מרגישה טוב. יש הרבה חוסר אמון שזה באמת קורה. התהליך של הטיפולים משפיע גם עכשיו, כי זה לא מובן מאליו. נגיד לא הייתי מדברת איתך  על זה לפני.  הייתי צריכה להגיע לאיזה שלב עם עצמי, ולהבין שזה קורה לי ושזה קיים כדי שאני אשתף . אז אני לא מקבלת תגובות לא נעימות, אני כן מקבלת תגובות שיכולות להלחיץ אותי קצת, כמו כל ההעצות שמביאים. זה קיים אצל כל אישה בהריון, אבל בגלל שעברת טיפולים אז את קצת יותר רגישה לזה. קשה לי גם לשמוע סיפורים על הפלות. כל הדברים האלה ממש הופכים אותי. וזה שיח כללי שיש במדינה שלנו שהוא בוטה במקומות האלה.  לעומת זאת אני גם מקבלת הרבה מאוד תגובות מפרגנות או התייעצויות. גם הרבה סיפורים על נשים יותר מבוגרות שאומרות שהן גם היו בטיפולים. ואז את אומרת וואו כמה נשים עברו את זה.

 מראיינת : את יכולה לספר לי איך בחרת לשתף את המשפחה הקרובה?

מ’: לא הרבה ידעו על הטיפולים. אני חושבת  שסיפרתי בשלב שבין ההזרעות לטיפולי ה IVF. אולי בשלב שכבר התחלתי להזריק. כשזה נהיה כבר יותר רציני מבחינת הפרצדרות שעברתי, וכשזה כבר תפס חלק מרכזי יותר מהחיים. ללכת ליותר רופאים,  לעשות יותר פרצדורות וגם להיות מושפעת יותר מהטיפולים. ואז בשלב הזה כבר סיפרנו להורים. ההורים שלו נורא מכירים את הדבר הזה בגלל שאחותו עברה טיפולים. וההורים שלי הם יותר נתנו מרחב.  וגם סיפרנו לאחותו כי היא עוברת טיפולים. סיפרתי גם לאחותי כי היא קרובה אליי אבל נגיד לאחי לא סיפרנו.

 מראיינת : הרגשת תמיכה מהמשפחה?

מ’: כן. את נורא רגישה בתוך התהליך. אז לפעמים את חווה את זה כמשהו חודרני, אבל את גם מאוד זקוקה לתמיכה הזו ולרוב התמיכה הזו הייתה מאוד נעימה. אבל בגלל שהם כבר מודעים להתליך את לא יכולה לקחת צעד אחורה. הם יודעים שאת מטופלת אז הם גם  יודעים שאחרי כמה ימים את צריכה לקבל  תשובה. אז מצד אחד זה מכניס אותם למקום מאוד אינטימי שלך, ומצד שני את הכי רוצה את זה. זה טוב וכייף ואת מרגישה שהם אמפתיים למצבך, אבל את גם חושבת “רגע בא לי גם לקוות בשקט”.

 מראיינת : הרגשת שאת צריכה לשתתף בהתקדמות הטיפולים?

מ’:  המשפחות שלנו שונות תרבותית.  המשפחה של הבן זוג שלי הם מזרחיים, והם ביקשו שאני אעדכן אותם ושאלו הרבה שאלות. וההורים שלי  יותר חיכו שנ אנחנו נספר להם. הייתה שם את השתיקה המכבדת. ולרגעים הכי צריך את השתיקה ולרגעים הכי צריך שיתערבו.

מראיינת ? הרגשת לחץ מהסביבה לילד?

 מ’: מהמשפחה שלי לא היה לחץ לילדים בכלל. מהמשפחה שלו כן היה. היה מהדודות, גם מהדודות שלי.  מסבתות, מחברות. גם מאנשים מהעבודה. בוודאי שהרגשתי לחץ.

 מראיינת : איך המעבר של הטיפולים אסתדר לך עם העבודה ?

מ’: עבדתי במרכז חירום של ילדים, הייתי רכזת מדריכים ואני הייתי אחראית על מערך מאוד חרומי וחשוב. אז זה  היה מאוד מורכב לעמוד בזמנים של ההזרקות, ללכת לרופאים ולתת לזה מקום. הבוסית שלי הייתה אמפטית לזה והיא ידעה מזה, אבל זה היה פשוט מטורף. במיוחד שהטיפולים מאוד אינטנסיבים, והמקום עבודה שלי מאוד אינטנסבי וגם החיים שהיו לי היו מאוד אינטנסבים. אז זה כן הסתדר מבחינת אמפטיה וגמישות שהעבודה נתנה לי. אבל שילמתי מחירים, קיבלתי מכות בבטן מהילדים, הייתי מאחרת או לא מגיעה ובעיקר הייתי נמצא בלחץ מכל הכיוונים. והאמת שהטיפול שהצליח זה הטיפול שהחלטתי שאני יוצאת לחודש של חופשה מהעבודה עבור הטיפולים. הרגשתי שאני צריכה אוויר וזה היה הזמן שנכנסתי להריון. ואז חזרתי לאיזה חודשים קיבלתי שוב מכות לבטן, ובסוף החלטתי שאני משחררת ועכשיו אני מובטלת כבר חודשיים.

 מראיינת : לפעמים  הפסקה זה הדבר הנכון לעשות.

מ’: כן, בסופו של דבר זה הוכיח את עצמו. כמובן שזה לא רק זה ויש עוד דברים.

 זה היה מאוד לא פשוט, הטיפולים הם סביב השעון ואז כשאת עובדת בעבודה שהיא סביב השעון אז זה מתנגש כל הזמן.

 מראיינת : ואיך הרגשת לספר למנהלת שלך?

וואו, שנאתי את זה ממש. זה היה לי הזוי שאנשים קרובים לא ידעו את זה והמנהלת שלי כן. גם היא הייתה עבורי מנהלת חדשה שגם לא אהבתי, אבל לא הייתה לי ברירה. באמת שהיא הייתה אמפטית מאוד, ואני שומעת סיפורים מזעזעים. אבל מאוד לא רציתי לעשות את זה וזה לא היה לי נעים. וזה הרגיש לי מאוד חודרני, כי כשאני מודיעה לה שאני לא מגיעה בגלל טיפול אז גם היא סופרת איתי את הימים לתשובה.

 מראיינת  זה נשמע לא פשוט

 מ’: לי אישית זה היה לא פשוט, כי זאת גם הייתה מנהלת חדשה וזה היה לי יותר קשה. אם זאת הייתה המנהלת הקודמת אז היה לי יותר נוח לספר וגם להתחזק ממנה. זה תלוי מי המנהל.

 מראיינת :חשבתם לאורך התהליך על אימוץ?

מ’: ממש לא. לא בגלל שאני נגד, אלא כי היינו ממש בהתחלה וכי המצב שלנו לא נחשב קשה בכלל. שנתיים זה נחשב סיפור הצלחה מאוד גדול. זה לא היה רלוונטי לנו לחשוב על זה, לא בשלב הזה.

 מראיינת : היה שלבים בתהליך שחשבת להפסיק את הטיפולים?

 מ’: גם לא, אבל תזכרי שהכל יחסי ולא עברתי תהליך מאוד ארוך בטיפולים. וגם בסיבוב הראשון של הקורונה הפסיקו לי את הטיפולים . והפוך אני הייתי מדוכאת כי זה פשוט שמו לי רסן.מחודש לחודש מה שהצליח להרים אותי מהתוצאה השלילית,  זה ההבנה שמהר מאוד עובר חודש ואת שוב מנסה. באמת מה שהיה מרים אותי זאת התקווה הזאת שחודש זה לא הרבה זמן. ופתאום זה היה כזה חוסר וודאות. אומנם זה לא היה הרבה זמן, אבל לא ידענו מתי יחזרו הטיפולים ומתי יסכימו לנו להמשיך. גם עשיתי בדיקות קורונה אין ספור  פעמיים בגלל הטיפולים. דווקא כפו עליי את העצירה הזאת אבל אחרי חודש חודשיים החזירו ואז נרגעתי וחזרתי לטיפולים.

 מראיינת :  בעצם עצרו אותך כשלא רצית  לעצור

 מ’: כן כן. הרגשתי שאני צריכה לעצור, אבל תראי הייתי צריכה לעצור בעבודה. הרגשתי שאני במעמסה קשה, אבל לא רציתי לעצור דווקא בטיפולים רציתי לעצור בדברים אחרים.

 מראיינת : את יכולה לספר לי קצת על מה עזר לך להתמודד בתהליך?

מ’: קודם כל מקום שכן אפשר לפרוק בו. אם זה בטיפול רגשי , או במקומות שבחרתי לשתף ולפרוק בהם. מבחינתי אין כמו להוציא ולדבר על דברים. ושתיים אני בנאדם מאמין. אני באה ממשפחה דתית, אבל אני לא דתייה. אני חושבת שהייתה לי אמונה פנימית לאורך כל הדרך. ושוב פעם תודה שלא הייתה לי דרך כזאת ארוכה, למרות שמבחינתנו שנתיים זה המון ומספיק. אני מבינה איפה אני על רצף, למרות שלא אכפת לך מהרצף כשאת שנתיים מחכה ומקווה. כאב לי בטירוך הנפש כשלא הצלחתי. כאב לי, בכיתי, הייתי עצובה הסתגרתי. אבל גם כשזה קרה היה ברור לי שזה יגיע. לא חשבתי לעולם שלא היה לי. חשבתי שזה יגיע בדיוק בזמן שזה צריך להגיע. ועשיתי כזה בדק בית פנימי וטיפול רגשי והפכתי  את זה לתהליך. מבחינתי הכל היה שלבים של תהליך שהייתי צריכה לעבור. וזה כנראה הכוחות שלי. גם האמונה באלוהים, זה מרפיום. יש מישהו מלמעלה שאחרי על זה, ואז אפשר קצת להעביר  אחריות.

גם הבן זוג שלי עזר, עם כמה שהיה הרבה מתחים.  עברנו הרבה דברים, אבל בסופו של דבר הוא האדם הכי קרוב אליי והוא זה שעובר איתי את הדבר הזה. אז אחד הדברים שעזר לי  זה להתפרק אצלו, להתמך על ידיו, להתפנק ממנו ופשוט להיות איתו ביחד.

דבר אחרון שעזר לי, זה באמת לאסוף מידע בתוך הדבר הזה ולעשות הכל בשביל זה. הייתי עושה יוגה, דיקור ממוקד פוריות, קצת תוספי תזונה, לא הייתי מוותרת לרופאים והייתי דוחפת את הטיפולים. ההחזקה הזאת של קצת יותר מידע. זה שאני בטיפול רגשי, ואני אוכלת יותר בריא, ואני עושה דיקור והייתי אצל הרופא אתמול ושלשום, ואני יודעת בדיוק איפה זה עומד, ואני לוקחת תרופות. אני עושה הכל. אז זה גם קצת עזר לי, כי אז אני קצת בוודאות בתוך תקופה של הרבה חוסר וודאות. ואני גם יודעת שאני עושה הכל, ומה שנשאר זה לחכות. להגיד ” אוקי עשית הכל עכשיו תנוחי ותקווי”.  גם זה עזר לי להחזיק את עצמי, כי בטיפולים עם ההורמנים את קצת מאבדת את עצמך. אני יכולה להגיד לך שההורמנים של ההריון לא דגדגו לי, לעומת ההורמנים של הטיפולים. לתמוך בתוך המצב הרגשי והפיזי שבו את נמצאת זה מאוד חשוב ובעיניי מאוד עוזר. לדעתי הדיקור לקח חלק לא קטן בהצלחת הטיפולים שלי.

 מראיינת : את חושבת הראייה שלך על נשים שעוברות טיפולי פוריות השתנתה  בעקבות התהליך שאת עברת ?

 מ’: לפני כן, אני לא חושבת עד כמה הבנתי שצריך יותר רגישות בתוך הנושאים האלה. עד כמה צריך לראות קצת יותר. צריך להיות קצת יותר רגישים לסביבה, כלפי הנשים והזוגות שמקיפים אותי. להיות יותר רגישה בשאלות שלי, בפניות שלי לסביבה. ותמיד כזה הייתי שומעת לפני כן  על נשים שמתקשות להכנס להריון, והייתי אומרת “בסדר יהיה לה”.  הייתי אומרת בביטחון, קצת כמו שהייתי אומרת לעצמי. אבל הייתי אומרת את זה בביטחון שהוא לא היה אמפטתי מספיק לדעתי. לא הבנתי מה זה אומר בכלל להיות בטיפולי פוריות מבחינה פיזית ומנטלית. ואני חושבת שהבנתי את זה רק  אחרי שראיתי כמה נשים מתמודדות עם זה, ועד כמה שהן זקוקות להרבה יותר תמיכה בתוך הדבר הזה וכמובן גם גברים.

 מראיינת : תודה ששיתפת אותי, שמחתי לשמוע אותך

מ’: בשמחה.

ראין עם ב’. בת 28, נשואה ועם ילדה מטיפולי פוריות.

 מראיינת : בת כמה את ?

ב’: 28

מראיינת : את בזוגיות או רווקה ?

ב’: אני נשואה שש שנים.

 מראיינת : ואת עוברת היום טיפולי פוריות :

ב’: אני עם ילדה מטיפולים.

מראיינת : כמה זמן הייתם בתהליך?

ב’: התהליך נמשך שנה.

 מראיינת : את יכולה לספר לי קצת על הפעם הראשונה שהבנת שאת מתקשה להכנס להריון?

ב’: האמת שבהתחלה של הזוגיות לא ממש רצינו ילד. אחרי זה ניסנו להכנס להריון באופן טבעי וראינו שזה לא עובד. אצלי הכל תקין, הלכנו לבדיקות אצל בעלי ומסתבר שלבעלי יש ספירת זרע נמוכה. וכדי להכנס להריון אנחנו צריכים לעשות טיפול IVF. אני לקחתי את זה בטוב וזרמתי עם זה. היום אני חובקת ילדה בת שישה חודשים.

מראיינת: אני שמחה לשמוע . את יכולה לספר לי אם הייתה התלבטות האם לעשות את הבדיקת פוריות אצלך או אצל בעלך?

 ב’: עשינו גם וגם. התחלתי את הבדיקות ואז עברתי קופת חולים בהמלצת אחותי. שם עשיתי את הבדיקות מחדש. אני לא מתחרטת על זה, כי באמת נפגשתי עם רופא שקיבלתי עליו המלצות מאוד טובות. התחלתי  איתו את התהליך ולמעשה איתו נכנסתי להריון.

 מראיינת : איך הייתה הפגישה הראשונה עם הרופא?

ב’: זה היה רופא שקיבלתי עליו המלצות מהמשפחה שלי שעברו איתו את התהליך. הוא בא לעשות את העבודה ולעזור לי להכנס להריון.

מראיינת :הרגשת תמיכה מהצד שלו?

ב’ : כן, מאוד. הוא היה איתי לאורך כל התהליך והסביר לי כל מה שהוא עושה. גם ביום של השאיבה שהרגשתי לא טוב הוא תמך בי והסביר לי מה לעשות ומה לא לעשות.           

 מראיינת : מההתחלה הוא הציע לך את כל האפשריות ?

ב’: לא הוא פשוט אמר לי מההתחלה לעשות IVF, ופשוט המשכתי איתו וסמכתי עליו. ידעתי שהוא יודע מה הוא עושה.

 מראיינת : אחרי שעשיתם את הבירור פוריות איך הייתה חוויה לקבל את התשובות ?

הפעם הראשונה שעשיתי את ההפריה, קבילתי תוצאה שלילית. ציפתי למשהו אז פתאום זה היה  מוזר. אבל אמרתי אוקי, הכל קורה לטובה. גם בפעם השנייה, זה מה שאמרתי. ובפעם השלישית  גילתי שאני בהריון וזכינו בדירה. אז ממש הכל הגיע ביחד ובזמן הנכון.

 מראיינת : איזה יופי. התכוונתי לשאול על הפעם הראשונה שבה קיבלתם את התוצאות של הבדיקת פוריות, והבנת שיש בעיה, איך הגבת לזה ?

 ב’: האמת שלקחתי את זה בקלות. אמרתי אם זה לא בצורה חלקה,  אני אתמודד  עם זה, וזה מה שיש.

 מראיינת : זה לה היה קצת הלם עבורך?

ב’: לא, כי להכנס טבעי אני לא אצליח בגלל הבעיה שיש לבעלי. אז אמרתי לעצמי אוקי, והמשכתי פשוט עם התהליך. ברגע שקיבלתי על עצמי את התהליך, היה יותר פשוט והגוף שלי הגיב בצורה אחרת. אמרתי לעצמי זה המצב ועם זה את צריכה להתמודד.

מראיינת : איך עשית את המעבר הזה במחשבה?

ב’: דרך אחותי, היא תמכה בי לאורך כל הדרך.

מראיינת : סיפרת למשפחה?

ב’: כן ברור, אחותי הגדולה גם עברה טיפולי פוריות עם הבנות שלה. אז זה התחיל ממנה וזה המשיך איתי. ואוחתי היא הייתה התמיכה הכי גדולה שלי בכל התהליך הזה. הקשר שלנו הוא מיוחד.

מראיינת : הרגשת לחצים מהסביבה לילד?

ב’: האמת שלא. את יודעת הגעתי לגיל 27, אחרי שאני נשואה כבר 6 שנים והבנתי שזה הזמן שצריך להביא ילד. אמרתי לבעלי שאני רוצה ילד, כי למה התחתנו אם לא בשביל להביא ילד.

 מראיינת : השמפחה שאלה אותך על ההתקדמות של הטיפולים?

 ב’: לא הם לא שאלו.  הייתי שקופה איתם מההתחלה. אמרתי להם שניסנו במשך שנה, וזה לא הצליח. ואז הבנו שיש בעיה, הלכתי אני לבדיקות והבדיקות שלי היו תקינות. ואז אמרתי לבעלי שהוא צריך לעשות בדיקות. הוא בהתחלה היה נגד, ו אז אמרתי לו שאם לא ילד אז מה הטעם בזוגיות שלנו. אין טעם לזוגיות הזו אם אין בה המשך חיים. היה לו קשה לקבל את זה, אבל בסוף הוא הבין. ואז עשינו את כל הבדיקות, והרופא אמר לנו שיש ספירת זרע נמוכה. ועם התוצאות האלה הלכנו לרופא פוריות שהוא כבר הסביר לנו שאין דרך אחרת חוץ מטיפולי פוריות. ואני השלמתי עם זה. ואמרתי לעצמי זה המצב ואיתו את צריכה להתמודד. בסופו של דבר הייתי חדורת מטרה ושום דבר מסביב לא עניין אותי . זה לא קל וצריך  כל יומים שלושה לעשות  בידקות דם, וזריקות, ועוד שאיבה.

 מראיינת : איך הייתה הזוגיות שלך בתקופה הזאת?

ב’: מאתגרת מאוד, עם כל ההורמנים נהייתי מאוד עצבנית. כשמכניסים הורמונים הגוף משתולל. היינו רבים המון בתקופה הזאת. אבל בסופו של דבר לומדים להתגבר על הכל.

 מראיינת : איך התבגרתם?

ב’: נסענו לחופשה למשך שבוע. ואמרתי לו שהשבוע הזה אנחנו לא מדברים על טיפולים, ומתנתקים מהטלפונים, ולא מדברים עם אף אחד. וככה זה היה.  ניתקנו את הטלפונים ולא דיברנו עם אף אחד. היה קשה. נסענו לשם בריב. הזוגיות מאתגרת במיוחד עם ההורמנים. אמרנו למשפחות שאנחנו נוסעים לשבוע ושאנחנו רוצים להתנתק. היום הראשון עבר לא טוב כי נסענו בריב. ואז אמרתי לו שאנחנו רוצים להמשיך את הזוגיות שלנו, ושאנחנו נכנסים לתהליך שהוא לא פשוט. אמרתי לו בוא נחסוך את הריב הזה ונשלים. אחרי זה הגענו לתהליך בראש נקי, ואז הוא היה יותר פשוט. הוא היה יכול יותר לתמוך בי ולהיות שם לצידי. ההריון גם היה מאתגר.

 מראיינת : זה נשמע מאוד לא פשוט וקשה.

 ב’:כל הקושי היה לספר להורים. הם אומרים “לנו לא הייתה בעיה איך לכם יש בעיה? ” .

 מראיינת: איך זה היה לספר למשפחה?

 ב’: בגלל שאחותי עברה כבר טיפולים, אז ההורים שלי קיבלו את זה טוב. גם מהצד שלו קיבלו את זה טוב.

 מראיינת : חששתם לספר להם?

 ב’: לא, אני פשוט אמרתי יקבלו ,לא יקבלו זה לא מעניין אותי. אבא שלי לא ממש מתעניין בכל מה שקורה בזוגיות. אמרתי לו אבל לא פרטתי יותר מידי. אמא שלי כן שאלה אותי שאלות אז הסברתי לה שלבעלי יש בעית זרע, והיא אמרה לי שלא משנה מה אני אעשה היא מאחורי. היא באה איתי גם לבדיקת דם. הפעם הראשונה  של הבדיקת דם אחרי ההפריה היא מאוד מלחיצה, את מחכה לתשובה חיובית ואז התשובה שלילית. וכשזה נתפס לי, ונכנסתי להריון היא בכתה מאושר. כולם מאוד חיכו לזה. היא הייתה איתי לארוך כל התהליך והיא ידעה כל מה שאני עוברת.

 מראיינת : הרגשת צורך לשתף את הסביבה בהתקדמות של הטיפולים?

 ב’: לא. רק את אמא שלי ואת אחותי, הרגשתי שאצלן אני יכולה לפרוק. הו ועוד חברה אחת טובה.

 מראיינת : זה חשוב שתהיה תמיכה

 ב’: מאוד, התמיכה של אמא בתהליך הזה היא מאוד חשובה.

 מראיינת : איזו תגובות קיבלת מהסביבה הרחוקה יותר.

 בעבודה הבינו מאוד את הנושא, והיו מאוד גמישים איתי בשעות  ובימים שאני מחסירה . הם נורא היו איתי לאורך כל התהליך , וזה מאוד חשוב. יש מקומות עבודה שלצערי לא מקבלים את התהליך שהאישה עוברת.  אני נפלתי על מנהלת שבאמת הייתה בין המנהלות הטובות שהכרתי. היא תמכה בי והבינה . כי היא בעצמה עברה את התליך הזה. והיא אמרה לי לאיזה רופא ללכת, וזה הרופא שנקלטתי בעזרתו. הוא לא חברמן אבל הוא בא לעשות את העבודה. המטרה שלו היא כמו שלך, שהיה לך ילד. הוא עזר לי, תמך בי. גם היא עזרה ותמכה בי. גם במשבר עם בעלי היא תמכה בי, והיא בעצמה אמרה לי “לכי תקחי שבוע חופש”. איזה מנהלת תעשה את זה.

 מראיינת : וכשלקחתם את החופש, למה הרגשת שאתם צריכים להתנתק מהמשפחה?

ב’: פשוט רצינו לנקות את הראש, בלי הצקות מהמשפחה ושאלות של מה קורה איתנו ואיך מתקדם. ברגע שנכנסו לתהליך היו יותר שאלות, על איך מתקדם הטיפולים.

 מראיינת : היו הרבה שאלות ?

 ב’: יותר מהצד שלו.

מראיינת : הרגשת בנוח לשתף?

ב’: הרגשתי פחות בנוח, אז אני לא סיפרתי. אמרתי לבעלי שאם הוא רוצה הוא יכול לשתף.  אמרתי לו “זה שלך”.

מראיינת : היה בך חשש שההתסכלות שלהם עלייך תהיה שונה ?

ב’: גיסתי גם עברה תהליך, אצל אותו רופא. אז ההסתכלות שלהם עליי בוודאות לא תהיה שונה. אבל פשוט הרגשתי פחות בנוח לשתף. כי ידעתי שהיא תבין אותי אבל תשאל יותר שאלות. באופן כללי כששיתפתי את ההורים שלי, ואז הייתה שאיבה. הם שאלו אותי “נו מה קורה ? מתי תהיה תשובה? “. ברגע שסיפרתי, אני צריכה לשתף אותם בכל מה שקורה. ואז אני אומרת  לעצמי חבל שסיפרת. הייתי אומרת להם אם תהיה תשובה אתם תקבלו אותה. ואם לא תהיה, אז לא תקבלו אותה.

 מראיינת: היה לחץ מהסיבבה לילד?

ב’: כן, מהצד שלו. מהמשפחה שלי פחות, אמרתי להם שאנחנו עובדים על זה. אחרי כל תשובה שלילית, הייתי צריכה לאסוף את עצמי מחדש. זה גם לא היה הכי כייף לספר תשובה שלילית, אבל פשוט זרמתי עם זה. אמרתי מה שצריך להיות שלי יגיע, וזה קרה  בזמן הנכון ביותר. אני לא יודעת מאיפה הבאתי את הכוחות האלה לאסוף את עצמי בצורה כזאת.

 מראיינת: זה נשמע מאוד לא פשוט.

 ב’: כן, גם אחותי הייתה אומרת לי “אני לא יודעת מאיפה את מביאה את הכוחות האלה, אנשים נשברים ואת לא”. והייתי אומרת לה, לא יעזור כלום מה ששלי יהיה שלי. והנה כשנכנסתי להריון גם זכינו בבית.

איך הייתה החוויה שלך כשסיפרת למנהלת שלך בעבודה ?

ב’: היה מאתגר ובהתחלה לא ידעתי אם לספר או לא לספר. ככל שהתקדמו הטיפולים הבנתי שאין ברירה ושאני חייבת לשתף אותה. הייתי חייבת ביום של השאיבה יום חופש אז לא הייתה לי ברירה אלא לספר. חשבתי לפני כן שאני גם צריכה לספר למנכ”ל שנמצא מעל המנהלת שלי. היא אמרה לי שקודם אני אספר לה ואז נחליט אם יש צורך לספר גם לו. אז אני שיתפתי אותו אחר כך, פשוט נכנסתי עליו באחד הימים וסיפרתי לו שאני עוברת תהליך, ושאני משתפת אותו כדי שהיה מעודכן ולא כדי שישאל שאלות. הוא אמר לי “אוקי, בהצלחה תגיעי עליי עם תוצאות חיובית”.

 מראיינת: והוא לא שאל אותך על זה בהמשך?

ב’ : לא שאל יותר מידי. סיפרתי לו פעם על התוצאות והוא התאכזב בשבילי שהתשובה שלילית. כל מי שמדברת איתי על התהליך, אני מספרת לה רק דברים טובים, כי זה לא תהליך פשוט. וצריך להבין את וזה ולהיות עם המטרה מולך שזה ילד או ילדה.

מראיינת: היו פעמים שחשבת לקחת הפסקה?

ב’: בפעם האחרונה שעשיתי את ההחזרה, אמרתי לבעלי שאם עכשיו התוצאה תהיה שלילית אני לא אוכל להמשיך בתהליך. וזאת הייתה הפעם שבה נקלטתי.

מראיינת : את חושבת שהיית יכולה לעשות הפסקה?

ב’: הייתי מסוגלת להפסיק לאיזה חודש חודשיים.  הגעתי למצב שסופרים לי את המספר הפריות שנשארו לי. אם ההפריה האחרונה לא נתפסת צריך שוב לעשות זריקות ושאיבה והחזרות, הכל ביחד. בגלל זה אמרתי שאם אני לא נקלטת אני לוקחת הפסקה כדי להתחיל שוב את התהליך. גם כשעושים הפרייה אחרי הפריה מגיעים למצב שלגוף כבר אין כוחות. גם כל יומיים צריך לעשות בדיקות וזה קשה. מרוב כל הבדיקות דם כבר כאבה לי היד. וזה גם להיות בצום. זה לא תהליך פשוט אבל הייתי חדורת מטרה ושום דבר לא עניין אותי. עכשיו כשאני נתקלת באישה שעוברת טיפולים אני רק מעודדת אותה.

מראיינת: הכרת בדרך נשים שעוברות טיפולים?

ב’: יש לנו שני זוגות חברים שעברו איתנו את כל התהליך. היום, עם זוג אחד אנחנו לא בקשר. כשנכנסתי להריון אחד הזוגות התרחק מאתנו.

מראיינת: בגלל שנכנסת להריון?

 ב’: כן, בגלל שנכנסתי להריון הם פשוט התנתקו מאיתנו.

מראיינת : היה להם קשה להכיל את זה שאתם בהריון?

 ב’: כן, הם הרבה שנים בטיפולים. יותר ממני, הם איזה 10 שנים בטיפולים.

 מראיינת : את מצליחה להבין את ההתרחקות ?

לא. כי אני מכירה אותם 6 שנים. הכרתי אותם כשהם היו בתהליך. וההפך אני חושבת שהיא הייתה צריכה להיות שמחה בשבילי שנכנסתי להריון. זה לא אומר שאחרי שאני יהיה אמא אני אתרחק ממך.

 מראיינת: לפני הריון הרגשת לא בנוח ליד נשים בהריון?

ב’: כן לגמרי. פתאום את רואה חברה שנכנסת להריון וגם אחותך. ואת אומרת לעצמך, למה לאחרים כן ולי לא. כשעברתי טיפולים חברה שלי נכנסה להריון והיא לא סיפרה לי. שאלתי אותה למה היא לא סיפרה לי, והיא אמרה לי שהיא לא רצתה שאני ארגיש לא בנוח. כשאת בתהליך רואה  שמישהי נכנסת להריון את מרגישה גם שמחה וגם עצובה. ואמרתי לה שבגלל שהיא חברה שלי אני ארגיש הכי בנוח. כי לכל אחת מגיע להיות אמא.

 מראיינת : לאורך כל התהליך, חשבת על לאמץ ילד?

ב’: ממש לא, זה לא היה הכיון בכלל. אם הרופא היה אומר לי שאני עקרה, הייתי מתגרשת ואומרת לבלעלי ללכת להיות עם מישהי אחרת. כי אני לא יכולה להביא לו ילד ולמה להתחתן אם אי אפשר להביא ילד. לאמץ לא הייתי מאמצת. לא כי אני לא רוצה לאמץ, אלא כי כשזה לא הילד שלך וכשאת לא סוחבת אותו אין לך את אהבה שאת יכולה לתת לילד שלך. את תאהבי אותו אבל לא ברמה של הילד שלך.

מראיינת : את חושבת שההתסכלות שלך על נשים שעוברות תהליכי פוריות השתנתה ?

ב’: לא. תמיד אמרתי שאם אישה עוברת תהליך, זה כי יש בעיה מוסימת. צריך להתמודד עם הבעיה. אחותי שעברה את תהליך, תמכתי בה לאורך כל הדרך. וכך גם  היה ההפך. הקשר שלי ושל אחותי הוא מיוחד. אני מבינה אותה והיא מבינה אותי. אני מאחלת לכל אישה שעוברת את התהליך שתעבור אותו בקלות ותכנס להריון על הפעם הראשונה, כי זה באמת תהליך שיכול לשבור אותך. אם אני יכולה להרים מישהי אחרת אז אני אשמח. אני רוצה להרים נשים אחרות אחרי שהן מקבלות תשובה שלילית. ואם את מכירה בנות שצירכות תמיכה תפני אותן אליהן.

 מראיינת : איזה עצה היית נותנת לנשים שעוברות את התהליך?

 ב’: אין יותר מידי הצעות. העצה הכי טובה זה להכנס לתהליך הזה בראש שקט. נשים שעוברות את התהליך מבינות אחת את השנייה יותר טוב,מי שלא עוברת את התהליך היא לעולם לא תבין. למשל אחותי שהיא לא עברה את התליך היא אמרה לי זה “רק זריקות”. אנשים שלא בתוך התהליך לא יבנו לעולם והם ישפטו אותך הרבה.

מראיינת : הרגשת שיפוטיות מאנשים ?

 ב’: מהאחות הזאת כן הרגשתי שהיא אומרת לי תראי אני בהריון טבעי ואת לא. אני הבאתי ילדה ואני חייה איתה באושר. וזה לא משנה אם זה טבעי או לא טבעי, זה שלי. רבתי איתה המון, הייתי איתה בנתק של חצי שנה, לא דיברתי איתה.

 מראיינת : למה היית איתה בנתק?

 ב’: כשהיא נכנסה להריון עם הילדה השנייה שלה, היא אמרה לי “אני לא אשמה שלבעלך יש בעיות זרע ובגלל זה את לא נכנסת להיריון”. אמרתי לה שאני קמה והולכת ולא רוצה לראות אותה. אמא שלי באותו רגע שהיא אמרה את זה סילקה אותה מהבית. ובכיתי הרבה, לא כי נפגעתי ממה שהיא אמרה אלא כי זאת אחותי וזה כאב לי שהיא לא מבינה אותי.

 מראיינת : מאיזה מקום היא אמרה לך את זה ?

 ב’: שיתפתי את אמא שלי במה שאני עוברת. והיא לא הבינה אותי ואמרה כל מיני דברים. היא גם אחר כך לא הבינה למה אני כועסת עלייה.

 מראיינת : ואיך חזרתן להיות בקשר?

 ב’ : היא באה וביקשה סליחה, אחרי חצי שנה.היום אני כבר אחרי וסלחתי לה. ואחרי שהיא הבינה אותי היא היא הייתה איתי לאורך כל ההריון. אחרי שההורים שלי התערבו היא הרגישה לא בנוח.

 מראיינת :היה לך עוד משברים כאלה לאורך הדרך?

 ב’ : רק איתה. לא יודעת אם זה משבר, זה יותר התאכזבות. זה מגיע מהמשפחה שלך, מאחותך שהיא לא תומכת בך.

 מראיינת: תודה ששיתפת אותי, שמחתי לשמוע.

ראיון עם ת’. אישה בעלת מגבלות גופנית, נשואה ובהתליך של טיפולי פוריות.

 מראיינת: בת כמה את ?

 ת’ : אני בת 41, בן זוגי בן 40.

 מראיינת : את נשואה ?

 ת’: כן. אנחנו שני אנשים עם מגבלויות גופניות אז אני יכולה להגיד לך שמההתחלה די היה ברור לנו שאם נרצה ילד זה היה בדכרים לא טבעיות, ונצטרך לעשות IVF. אנחנו עדיין בניסיון להכנס להריון, גם התחתנו יחסית מאוחר התחתנו בגיל 35.

 מראיינת: אז את אומרת שמההתחלה זה הלך לכיוון של טיפולי פוריות?

 ת’: כן בגלל המגבלות הגופניות, אני לא אכנס לפרטים בגלל צנעת הפרט. אנחנו שנינו על כיסא גלגלים ואני זקוקה למטפלת בבית. בעלי יותר עצמאי. אנחנו התחתנו ב2015 ומאז התחלנו את הטיפול, אנחנו בטיפול עכשיו כבר 5 שנים.

 מראיינת : את יכולה לספר לי איך היה המפגש הראשוני עם הרופא?

 ת’: אחרי השאיבה הראשונה היה לי קשה. ממש בהתחלה ידעתי מה אני הולכת לעבור, אבל עד שלא באמת חוויתי את זה לא נפל לי האיסמון. השוק היה אחרי השאיבה הראשונה. שתביני שאני רגילה לחדרי ניתוח, בגלל המגבלה עברתי הרבה מאוד ניתוחים אורטופדים. אבל פה החווויה היא אחרת, זה משהו שאתה בוחר. מגיל צעיר הייתי עושה ניתוחים כד לנסות לשפר את  הליכה והתפקוד. אבל הטפולי פוריות היו שונים, כי הבנתי שזה משהו שאני ממש מודעת עליו. לא שלא הייתי מודעת גם כשהייתי צעירה, אבל פה אני מכניסה את עצמי ובוחרת בזה. וזה שונה מכשהייתי קטנה וההורים שלי בחרו. אבל זה האופציה שלי להביא ילד לעולם, ואני עושה הכל כדי שזה יקרה. היה לי רגע של שוק כזה, כשהבנתי לאן הכנסתי את עצמי.

 מראיינת: הרגשת תמיכה מהצוות הרופאי?

ת’: כן, אני חייבת להגיד לך שאני נתקלתי ביחס מדהים. אני לא יודעת אם זה בגלל שאני אישה עם נכות, אבל אני נתקלתי בצוות רפואי מאוד תומך. זוג בלי מגבלות שעוברר טיפולים זה קשה, אבל כשזה זוג נכה זה עוד יותר קשה רגשית. העניין הזה מורכב לכל זוג אבל אחת כמה וכמה לזוג עם מגבלות. בעלי אמר לי שבגלל שאחנו לא מצליחים שם, אולי נחליף רופא. אבל אני אמרתי לו שאני לא רוצה, כי הגוף שלי כבר התרגל לרופאים מסוימים. עד שכבר כולם מכירים אותי ואני מרגישה בנוח יחסית בבית חולים אני לא רוצה לעבור למקום חדש. זה חשוב להרגיש נוח גם במסגרת טיפולי פוריות. אני מרגישה שהרופאים מסתכלים עליי בגובה העיניים. אל תשכחי שבגלל המגבלויות החוויה של הטיפולי פוריות היא עוד יותר קשה. לא נעים ל להגיד את זה, כי אני לא רוצה להרגיש אחרת אני רוצה להרגיש כמו כולם. אבל לא משנה מה אני אעשה החוויה שלי בדבר הזה היא שונה מאישה שעוברת טיפולי פוריות.  המצב שלי שונה והגוף שלי. מה שאני עוברת אישה אחרת לא תעבור,וגם  מה שאישה אחרת עוברת אי לא אעבור.   

מראיינת: כשהגעת לרופא הציעו לך את כל האפשרויות שעומדות בפנייך?

ת’: זה מסע. גם עכשיו  אנחנו מנסים לברר מה לא עובד ומה לא בסדר. עכשיו אומרים שיש אצלי חשש לסכרת, וצריכים להפנות אותי לבדיקה ואז צריך לראות מה קורה. אני אוהבת את זה שהרופא שלי מספר לי הכל, את כל האפשריות שעומדות בפני. הוא מסביר לי למה הוא עושה את הדברים, ושואל אותי אם זה מתאים לי. אני לא מרגישה שהם מחליטים בשבילי, הם משתפים אותי ואומרים לי המצב הוא ככה וככה. את מכירה את זה שאת נמצאת אצל הרופא ואת מרגישה שהוא מדבר מעל הראש שלך. אז פה אני מרגישה בדיוק הפוך. כל הצוות מתייחס אלינו בצורה יפה ומבין שזה עוד יותר מסובך כשאנחנו זוג עם נכויות.

 מראיינת: האם הייתה התלבטות לפני האם לעשות את הבירור פוריות אצלך או אצל בן זוגך?

 ת’: מההתחלה היה ברור לנו שנפנה לכך בגלל המגבלויות שלנו. מדובר גם על פוריות אצל הגבר וגם אצל האישה. ובגלל צנעת הפרט אני מעדיפה לא לדבר על כך .

 מראיינת: האם את זכאית לטיפולים במסגרת סל הבריאות?

ת’: כן.  אני כרגע מטופלת בביהח ציבורי ובגלל זה יש לי את הזכות להיות זכאית לטיפולים עד גיל 45, כפי שאני יודעת. אבל עכשיו אני צריכה ללכת לרופא פרטי כדי לבדוק את החשש לסכרת, וזה בגלל שאין תורים קרובים. ובנתיים אני מפסיקה את התהליך, אז קבעתי תור אצל רופא פרטי, שזה כרגע עדייף לי.

 מראיינת: את יכולה לספר לי על הזוגיות שלכם בתקופה הזאת?

 ת’: תשמעי ברור שזה משפיע. יש חלום מסוים ואנחנו מנסים להגשים את החלום הזה. ואנחנו מבחינתיו  נעשה כל מה שאפשר כדי להגשים את החלום הזה. אנשים יכולים לבוא ולהגיד “התחתנם למה אתם צריכים ילד יש לכם אחד את השני”. כאילו הגישה היא כזו שמטפלים בנו אז איך אנחנו יכולים להביא ילדים. אבל אני לא מסכימה עם זה. אני לא חושבת שאם אני אישה מגבלות, ונכון יש פעולות שאני לא יכולה לעשות, אבל אני לא חושבת שזה יהפוך אותי להיות אמא פחות טובה. או שהבעל שלי יהיה אבא פחות טוב. יש הרבה תגובות כאלה. אבל אני אומרת לפחות אני אנסה, אם לא הייתי מנסה בכלל לא הייתי יודעת האם ילד זה משהו שאני רוצה. ישר אנשים אומרים, נכים למה הם צריכים את זה יש להם אחד את השני וזה לא נכון.

 מראיינת: אנשים אמרו לך את זה ?

ת’: לא מעט אמרו לי, ברור. יש הרבה תפיסות כאלה, אבל אני לא חושבת שה נכון. לדעתי זה לא אומר . יש לי המון חברות נכות והן כן אמהות ואני לא חושבת שזה הופך אותן לפחות טובות בתור אמהות. אם יש רצון ויש חשק לילד אז למה לא . אני לא חושבת שזה שבנאדם על כסא גלגלים אז הוא היה פחות אמא ופחות אבא. זה כמו ללכת למשפחות גאות ולהגיד להם שהם פחות יכולים להיות הורים. מבחינתי שאומרים לי את הדבר הזה זה מאוד רע, וזה כמו להגיד שגם משפחות גאות לא יכולים להיות הורים. וזה הכל שינוי של תפיסה. זה ברור לי שלא כל אדם עם מגבלות יכול לנסות לעבור את התהליך. עזבי את זה שאין לנו עדיין תוצאה סופית, וברור שזה החלום שלנו להיות הורים, אבל עצם זה שאנחנו מנסים זה דבר ענק. אז אנשים יכולים להרים גבה ולהגיד למה אתם צריכים את זה, אבל לדעתי עצם זה שאנחנו מנסים זו מתנה גדולה.  גם אם אני לא אצא אמא מהתהליך הזה למרות שאני מתפללת שכן, לא משנה מה זאת זכות. לא כל אדם יכול לעבור את התהליך הזה.

אני ובעלי מדברים הרבה על מה יהיה אם לה היה לנו ילד בסוף, ואני בודקת עם עצמי הרבה עד מתי אני אמשיך את הניסיונות. ובעלי אומר לי “מה שאת מחליטה אני איתך, כל עוד את מרגישה שאת מסוגלת לעבור את התהליך, אני איתך”.

 מראיינת: חשבת להפסיק את הטיפולים?

ת’: בואי נגיד שהשנה זה עובר לי בראש. אני כבר בתהליך הזה 6 ומשהו שנים. אני חושבת שבלי קשר למגבלה, כל אישה צריכה לבדוק מה הגבול שלה. בסופו של דבר הגוף של כל אישה שעוברת טיפולי פוריות עובר גיהנום. כל אישה צריכה כל פעם לשאול את עצמה, אם מתאים לה להמשיך ולהיות מספיק אמיצה וכנה להסתכל על עצמה ולהגיד כבר הגעתי לגיל מסוים וניסתי הרבה שנים ואולי צריך לעצור. אני עוד במצב שבא לי להמשיך,אבל אני כל הזמן בדיבורים עם עצמי. ככל שאני מתגברת ורואה שהגוף שלי נדפק מהטיפולים אני חושבת שזה כבר לא מתאים לי. אני גם לא במצב של כל אחת, אני לא בריאה במאה אחוז. אני כן משתדלת לזוז כמה שאני יכולה, גם עד הקורונה הייתי שוחה. אני לא בנאדם שישב וימרח אבל אני רואה שזה משפיע על הגוף ואני אומרת שאם זה ימשיך ככה ואני אראה שלא טוב לי יש מצב שאני אפסיק. זה גם לא רק הגוף זה הרבה דברים נפשיים. זה גם משפיע על הזוגיות. בעלי רואה את כל הסימנים הכחולים שנשארים לי אחרי הבדיקות דם, והוא אומר לי שהוא לא יכול לראות אותי ככה עם הסימנים האלה, ושהוא מרגיש שמכבאים לנו. הוא לא מבין מאיפה יש לי את הכוחות האלה, אבל אני אומרת לו שמבחינתי יש רצון ויש מטרה. ויש מצב שאני אגיע לגיל 42 ואגיד שניסנו הכל וזה כבר לא מתאים לי, זה לגמרי יכול לקרות. אני לא מצליחה להבין נשים שמביאות את עצמן למצב שקשה להן, ואז מתקשות להרים את עצמן. הן לא מרשות לעצמן להגיד שהן ניסו הכל והגיע הזמן לוותר.

 מראיינת: אז את אומרת שצריך להקשיב לעצמך ולראות מתי הגעת לקצה  ?

ת’: לגמרי , ואני עכשיו בתקופה הזאת  מתחילה לחשוב על זה. כי אני לא רוצה לדפוק את הגוף שלי עוד יותר.

 מראיינת: את מרגישה שבעלך תומך בך לאורך כל התהליך?

ת’: לגמרי. זה החלום שלו ילד. אבל הוא אומר לי שזה הגוף שלי, ואני זאת שעוברת את הדברים האלה ואם אני ארגיש שאני לא יכולה יותר אז הוא יבין ונעצור. זה גם לא רק הגוף, זה גם מנטלית ונפשית זה המון דברים לעבור. אני עברתי כבר מעל 10 סבבים של טיפולים, וזה הרבה. זה המון נפשית ואם בעלי לא היה תומך בי היה לי קשה לעשות את התהליך הזה.

 מראיינת: המשפחה והסביבה הקרובה גם תומכים בתהליך?

ת’: המשפחה שלי מאוד. לגבי המשפחה של בעלי אני לא יודעת כי אני לא מדברת איתם על הדברים האלה. יכול להיות שהוא משתף אותם בדברים שהוא עובר. עם חמותי אני לא מדברת על הדברים האלה כי בכל זאת זו לא אמא שלי.

מראיינת: איך שיתפת את המשפחה?

ת’: האמת היא שההורים שלי ידעו מההתחלה שזה משהו שאני רוצה. שאם אני רוצה ילד אז רק ככה אפשר לעשות את זה. הם אומרים לי שהם מאחורי בכל מה שאני אחליט. הם מאוד מבינים את הרצון שלנו להיות הורים, הם הכי פחות באים ממקום של שפיטה. ברור שיש חשש  לגבי מה נעשה אחרי שהיה ילד, וזה לא היה פשוט וצריך לחשוב על הדברים האלה. אני למשל גדלתי כל החיים שלי עם כלבים ומאז שהתחתני לא היה לי כלב. ואני נורא רציתי כלב, אולי לא כלב גדול כמו שהיה לי עד עכשיו. והיום מצאתי מישהי שמוסרת גור כלבים ואני רואה בזה סוג של הכנה לילד. ברור שזה לא אותו דבר, וברור שאני לא משווה בניהם. אבל זה גם התמודדות מסוימת. זה יוכיח לשנינו שאנחנו מסוגלים להיות אחראים על משהו.

מראיינת : נכון, ואת עובדת ?

ת’: אני עובדת בספרייה באונברסיטה, בעלי גם עובד בשירות לקוחות של מוצרי חשמל ואלקטרוניקה. אנחנו אנשים מאוד פועלים ומאוד עושים. גם כשהתחתנו היה ברור לי שהיה ילד, לא העזתי לחשוב על זה שלא היה ילד.

מראיינת: ואיך  זה מסתדר לך עם העבודה ?

ת’: סיפרתי להם שאני עוברת טיפולי פוריות, והם מאוד מקבלים אותי. אני משתדלת להודיע מראש אם אני יכולה. הם מבינים שאני נעדרת. לפני סבבים למשל אני מודיעה שאני מתחילה סבב ועכשיו אני הולכת להעדר. מבחינתי זה או שתקחו את זה או שלא. אבל אני חייבת להגיד שאני לא נתקלת בפרצופים על זה שאני נעדרת.

 מראיינת: איך הייתה החוויה לספר בעבודה ?

ת’: לא היייתה לי ברירה הייתי חייבת לספר למנהלת שלי. אבל זה גם לא משהו שאני מסתירה. אני לא הולכת עם זה בשלטי חוצות. אבל זה לא משהו שיש לי סיבה להסתיר, אני דווקא מאוד גאה בזה כי זה לא מסע קל. ומבחינתי הניסיון עצמו זאת ברכה. זה לא שאני לא רוצה , אני נורא רוצה אבל אני לא יודעת מה צופן לי היקום.

 מראיינת: סיפרת גם לאנשים אחרים בעבודה ?

ת’: פחות. סיפרתי מאוד בכללי. הם יודעים שאני עוברת דברים, הם יודעים שאני עוברת בדיקות. אבל זה לא משהו שאני אפתח אותו ואספר. כי כן צריך שזה היה משהו שלנו בתור בני זוג. אנחנו מספרים באופן כללי שאנחנו מנסים. גם כשאני משתפת את המשפחה שלי, אני מאוד שוקלת מילים והרבה פעמים אני בוחרת מה לספר ומה לא. ההורים שלי מאוד יודעים, כי לפעמים בן זוגי לא יכול להסיע אותי ואני לא נוהגת אז הם לוקחים אותי לבית חולים. אבל אני מאוד בוחרת מה לספר ומה לא.

 מראיינת: מה הסיבה שאת שוקלת לא לספר חלק מהדברים?

ת’: את יודעת עניין של פרטיות. יש דברים שאנחנו רוצים לשמור לעצמנו בתור זוג. לא חייב שכולם ידעו בדיוק מה אנחנו עוברים. כי זה גם פוריות הגבר וגם פוריות האישה, בגלל זה אנחנו בוררים מה לספר ומה לא.

 מראיינת: את משתפת עוד מישהו חוץ מהבן זוג שלך?

ת’: יש לי חברה טובה שאני משתפת אותה כי היא גם עוברת טיפולים. אבל אני מאוד שוקלת מילים ובוחרת מה לספר. אני באמצע, לפעמים אני משתפת ולפעמים לא. אני לא מסתירה את זה אבל אני גם לא הולכת עם זה בשלטי חוצות. אני כן משתתפת בקבוצות פייסבוק של נשים שעוברות טיפולים. אבל אני חושבת שאני משתדלת מאוד להיות פרטית בדבר הזה גם בגלל הזוגיות שלנו, יכול להיות שאני אשתף משהו שבעלי לא ירצה, וזה מאוד משהו שהוא שלנו. ואם פתאום הוא יראה את זה גם כסוג של פגיעה באמון.

 מראיינת : את נתקלת בשאלות לגבי ההתקדמות של הטיפולים?

ת’: לא יותר מידי, וזה מאוד בגדר מה אני משתפת ומה לא. אני לא משתפת אותם בכל התקדמות שאני עוברת. זה נבחר מאוד בפינצטה מה יאמר ומתי זה יאמר.

מראיינת: יצא לך להכיר לאורך הדרך נשים שעוברות טיפולים?

ת’: ברור, אני כל הזמן פוגשת בבתי החולים. בעיניי זה כוח נשי מטורף, וזה מדהים כמה נשים יש בתוך הדבר הזה. ואת פתאום שומעת סיפורים של נשים, ולפעמים אני אומרת לעצמי אחרי הסיפורים שלהן על מה אני מתלוננת. זה נותן לי להרגיש שאני לא לבד בכל הדבר הזה.

 מראיינת: זה מאוד חשוב לקבל תמיכה. חשבתם על אימוץ?

ת’: חשבנו על זה אולי בהתחלה, אבל לפי מה שהבנתי לאנשים עם מגבלויות מאוד קשה לקבל אישור לאמץ. אנחנו יכולים להגיש בקשה, אבל לא ממהרים לתת אישור לאנשים עם מגבלות. וזה חוזר שוב לאותה נקודה של רגע, מה זה שאני נכה מביא לי נקודת פתיחה פחות טובה, זה אומר שאני פחות יכולה להיות אמא. אני חושבת למה לא לבחון כל מקרה לגופו ואז להחליט.

 מראיינת: זה נשמע מכעיס.

ת’: כן, זה מאוד מכעיס. אז בנתיים אנחנו בתהליך. תסתכלו עליי בתור בנאדם, יש הרבה מעבר לכיסא גלגלים וזה הזוי.

מראיינת: אני מאחלת לכם הרבה הצלחה בכל התהליך, ותודה רבה לך על השיתוף.

ת’: תודה רבה לך, בשמחה.

סיוע בעבודות אקדמיות
סיוע בעבודות סמינריון