לגברים הומוסקסואלים ישנם צרכים בריאותיים ייחודים, הנובעים ממצבה המיוחד של קהילת המיעוט ההומוסקסואלית בחברה, התנהגויות מיניות ובריאותית הנובעות ממצב זה, וסטיגמות ודעות קדומות הקיימות בחברה לגבי קהילה זו. צרכים והתנהגויות אלה מעמידים את הקהילה ההומוסקסואלית בסכנה בריאותית יתרה בהשוואה לגברים ההטרוסקסואלים, וזאת בעיקר בשל העובדה שמערכת הבריאות הישראלית, כמו במערכות בריאות רבות בעולם, לא מותאמת לטפל בצרכים ייחודיים אלה.

חוסר התאמתה של מערכת הבריאות לטיפול ראוי בגברים הומוסקסואלים, נובע מחוסר הכשרה מתאים שמקבלים אנשי הרפואה והסיעוד, בכל הנוגע לטיפול בגברים אלה, הכשרה שמתחילה באקדמיה הרפואית, ועד ההכשרה השוטפת במוסדות הרפואה.

מטרתו העיקרית של מחקר זה היא לשפוך אור על הקשר בין אי התאמתה של מערכת הבריאות לצרכיהם המיוחדים של גברים הומוסקסואלים, לבין הטיפול הרפואי הלקוי שהם מקבלים, או למצבם הרפואי באופן כללי, לבדוק את הבדלי התחלואה בין גברים הטרוסקסואלים לגברים הומוסקסואלים, ולגבש המלצות מתאימות לשיפור מצבם הרפואי של הגברים ההומוסקסואלים.

המחקר הוא מחקר כמותי אמפירי, הנתונים נאספו באמצעות כלי המחקר, שאלון שעליו ענו נבדקי המחקר. לבחינת השערות המחקר נבחרו שני מדגמים, האחד, של 206 גברים הומוסקסואלים, והשני של 95 גברים הטרוסקסואלים. לאחר איסוף הנתונים בוצע ניתוח סטטיסטי לבדיקת השערות המחקר. ולבסוף דנו בממצאי המחקר, והשווינו אותם לספרות המחקרית הרלוונטית, וכן גיבשנו המלצות מעשיות שעלו מהמחקר.

השערות המחקר היו שימצאו הבדלים בשימוש במערכת הבריאות, והבדלים בתחלואה, בין גברים הומוסקסואלים לגברים הטרוסקסואלים. ממצאי המחקר מעידים על כך שישנם הבדלים מהותיים בין גברים הומוסקסואלים לגברים הטרוסקסואלים, ברוב השערות המחקר, וכמעט כל השערות המחקר אוששו או שאוששו חלקית, מה שמעיד על הבדלים מהותיים בין שתי קבוצות אלה בשימוש במערכת הבריאות.

חלק מהמלצות המחקר הן להעלות את המודעות בקרב רופאים, מטפלים, אנשי מערכת הבריאות, אנשי צוות רפואיים ואנשי צוות פרא-רפואיים לגבי הצרכים הרפואיים המיוחדים של גברים הומוסקסואלים, להכניס לתכנית הלימודים האקדמית של סטודנטים לרפואה, ומקצועות הסיעוד, חומרי לימוד המלמדים על הקהילה ההומוסקסואלית ועל צרכיה הרפואיים הייחודיים, לפתח נהלים ונורמות ייחודיות במערכת הבריאות שנועדו לפתח את מערכת היחסים והאמון בין המטופל ההומוסקסואל, לבין הרופא והצוותים הרפואיים.

Abstract

Homosexual men have unique health needs, stemming from the special situation of the homosexual community in society, sexual and health behaviors resulting from this situation, and stigmas and prejudices that exist in society about this community. These needs and behaviors place the gay community at greater health risk than heterosexual men, mainly because the Israeli health system, like many health systems around the world, is not suited to addressing these unique needs.

The inadequacy of the health care system for proper treatment of gay men stems from a lack of appropriate training of medical and nursing personnel in the treatment of these men, training that starts in the medical academy, and ongoing training in medical institutions.

The primary objectives of this study is to shed light on the relationship between the inadequacy of the health care system for the special needs of gay men, and the inadequate medical treatment that those men get or their medical condition in general, to examine the differences in morbidity between heterosexual men and gay men, and to formulate appropriate recommendations for improving the medical condition of gay men.

The study is an empirical quantitative study. The data was collected using the research tool, a questionnaire that was answered by the study subjects. To examine the study hypotheses, two samples were selected, one for 206 homosexual men and the other for 95 heterosexual men. After the data was collected, a statistical analysis was performed to test the hypotheses. And finally we discussed the findings of the study, compared them to the relevant research literature, and formulated practical recommendations that emerged from the study.

The hypotheses of the research were that there would be a differences in the use of the health care system, and a difference in morbidity between gay men and heterosexual men. The findings indicate that there are significant differences between gay men and heterosexual men in most of the study hypotheses, and almost all of the hypotheses have been confirmed or partially confirmed, indicating significant differences between these two groups in the use of the health care system.

Some of the practical recommendations of the study are to raise awareness among physicians, caregivers, health care professionals, medical personnel and paramedical staff about the special medical needs of gay men, to introduce into the academic curriculum of medical and nursing students, materials that teach about the gay community and To develop unique procedures and norms in the health care system designed to develop the relationship and trust between the homosexual patient and the physician and medical teams.

מבוא

במערכת הבריאות הישראלית כמו במערכות בריאות אחרות בעולם, קיימת בעיה מובנית בכל הנוגע לטיפול הרפואי בקהילת הגברים ההומוסקסואלים. בעיה זאת נובעת בעיקר מצרכיהם הבריאותיים המיוחדים של גברים הומוסקסואלים, ומחוסר ההתאמה של שירותי מערכת הבריאות לבין צרכים אלה. הצרכים הבריאותיים המיוחדים של גברים הומוסקסואלים נובעים בעיקר מאורח חייהם, שחושף אותם בפני סיכונים מוגברים למחלות שונות, כגון סיכון ללקות בנגיף האיידס בעקבות תפוצתו של הנגיף בקרב גברים הומוסקסואלים, סיכון למחלות נפשיות ושימוש מוגבר בסמים שיכולות לנבוע מעצם היותה של הקהילה ההומוסקסואלית קהילת מיעוט (King, Semlyen, See Tai, Killaspy, Osborn, Popelyuk, Nazaret, 2008).

בנוסף לסיכון הבריאותי המוגבר שבו נמצאים גברים הומוסקסואלים, ישנו חוסר הכשרה מתאים של אנשי הרפואה, לגבי סיכונים מוגברים אלה, ולגבי צרכיהם המיוחדים של גברים הומוסקסואלים, ובנוסף לכך חוסר המידע וההיכרות עם קהילה זו, גורם לגישות שליליות ודעות קדומות לגביהם, מה שגורם לטיפול רפואי לקוי ולא איכותי (Kamen et al, 2015).

העמדות השליליות והדעות הקדומות כלפי גברים הומוסקסואלים, יכולים לנבוע לא רק בשל חוסר המידע וההיכרות עם קהילה זו, אלא כנגזרת לדעות שליליות ודעות קדומות שקיימות באופן כללי בחברה הישראלית כלפי אוכלוסייה זו, ומעצם היותה אוכלוסיית מיעוט חלשה (בן-דוד, 2009; רוזנבלום, 2012).

דוגמה בולטת לחוסר השוויון הכללי בחברה שאותה חווה הקהילה ההומוסקסואלית, היא המאבק שמתרחש בשנים האחרונות בכל הנוגע לחוק הפונדקאות, שמפלה גברים הומוסקסואלים, ולא מתיר להם להביא לעולם ילדים דרך אם פונדקאית בישראל, וזאת בניגוד לקבוצות אחרות בחברה, כמו נשים רווקות למשל (ליפקין וסממה, 2013).

הרציונל המחקרי במחקר זה הנו הרצון לשפוך אור על הקשר בין אי התאמתה של מערכת הבריאות לצרכיהם המיוחדים שלגברים הומוסקסואלים, לבין הטיפול הרפואי הלקוי שהם מקבלים, או למצבם הרפואי באופן כללי, ויכול לעזור לגבש המלצות מתאימות לשיפור מצבם הרפואי של הגברים ההומוסקסואלים.

המטרות המרכזיות של המחקר הנוכחי הן לבדוק את הבדלי התחלואה בין גברים הטרוסקסואלים לגברים הומוסקסואלים, וזאת בעקבות הטיפול הרפואי הלקוי שאותו הם מקבלים, וכן לאפיין את אורח חייהם של גברים הומוסקסואלים לפי פרמטרים שיכולה להיות להם השפעה על מצבם הבריאותי, לבדוק את השימוש של גברים הומוסקסואלים, לעומת גברים הטרוסקסואלים, במערכת הבריאות, ואת העמדה שלהם כלפי מערכת הבריאות, וכן לבדוק את מידת שביעות הרצון של גברים הומוסקסואלים בהשוואה לגברים ההטרוסקסואלים, ממערכת הבריאות, ולגבש המלצות מחקר מעשיות, הנובעות מממצאי המחקר, ביחס ליחס הרצוי של מערכת הבריאות אל הגברים ההומוסקסואלים.

החידוש של מחקר זה, הוא בכך שישנם מעט מאוד מחקרים בארץ שבדקו את הנושא הספציפי הזה, ומכאן נובעת החשיבות והתרומה שלו. אולם ישנם מחקרים שקרובים לנושא הנחקר בעבודה זאת, לדוגמה מחקר משנת 2016 (גנר-קולסקו, מור, & ברמן, 2016), שבדק את צרכים הרפואיים של נשים לסביות וביסקסואלים.

שאלות המחקר נבדקו באמצעות מחקר כמותי אמפירי, הנתונים נאספו באמצעות כלי המחקר, שאלון שעליו ענו נבדקי המחקר. לבחינת השערות המחקר נבחרו שני מדגמים, האחד, של 206 גברים הומוסקסואלים, והשני של 95 גברים הטרוסקסואלים. המדגמים נבחרו בשיטת מיקוד, על ידי פנייה למשתתפים הומוסקסואלים פוטנציאליים, הרשומים באתרי היכרויות ייעודיים, וכן על ידי פנייה למשתתפים הטרוסקסואלים פוטנציאליים, שנרשמו באתרי הכרויות ייעודיים להטרוסקסואלים, וכמו כן לכאלה המשתתפים בקבוצות דיון וברשתות החברתיות המיועדות לכלל הציבור. לאחר איסוף הנתונים בוצע ניתוח סטטיסטי לבדיקת השערות המחקר. ולבסוף דנו בממצאי המחקר, והשווינו אותם לספרות המחקרית הרלוונטית, וכן גיבשנו המלצות מעשיות שעלו מהמחקר.

סקירת ספרות

כללי/הקדמה

אנשי הרפואה ומקצועות הבריאות מקבלים הכשרה מועטה לגבי צרכים בריאותיים ייחודיים של הומוסקסואלים ולגבי דפוסי עבודה נכונים עם אוכלוסייה זו; לפיכך, קיים פער בידע בקרב צוותים רפואיים, דבר המשפיע על גישתם כלפי מטופלים ועל איכות הטיפול הניתן להם (Kamen et al, 2015). במקביל, תפיסת הטיפול הרפואי והסיעודי של גברים הומוסקסואלים מושפעת מחוויית הטיפול. מחקרים מראים כי איכות הטיפול מהווה גורם מכריע בנקיטת צעדים בנושאים בריאותיים, וכי מטופלים הומוסקסואלים, שחשפו את נטייתם המינית בפני מטפליהם, העריכו את איכות הטיפול שקיבלו כגבוהה יותר (Kamen et al, 2015) (Alper, Feit, Sanders, 2013). הספרות המחקרית הקיימת מצביעה על כך שטיפול סיעודי ורפואי תומך במשפחות של הומוסקסואלים ובנשים לסביות שיפר את חוויית המטופלים בזמן מחלה, וכי טיפול כזה הביא לתועלת לטווח ארוך בשיפור מצב הבריאותי (Rubin, 2015; צור פלד וקושניר, 2014).

עד כה לא פורסמה ספרות מקצועית הנוגעת באפיון הבריאותי של גברים הומוסקסואלים בישראל. מחקרם של מור ושות' (Mor et al, 2015) חקר את ההיבט הבריאותי בקרב אוכלוסייה של נשים לסביות בישראל. המחקר חקר אמנם גם גברים הומוסקסואלים, אך נתונים אלה לא פורסמו. במחקר זה משנת 2011, שבחן בישראל את הסטטוס הבריאותי של הקהילה הלסבית, נמצאו הבדלים מובהקים בין נשים לסביות לנשים הטרוסקסואליות. כך, נמצא כי נשים לסביות, לעומת נשים הטרוסקסואליות, ממעטות לערוך בדיקות סקר, כגון ממוגרפיה ובדיקות פאפ. בישראל, כאמור, טרם פורסמה השוואה בין גברים הומוסקסואלים לגברים הטרוסקסואלים בכל הקשור לצריכת שירותי בריאות. מחקר זה יתמקד בגברים הומוסקסואלים.

הומוסקסואליות בחברה

הפירוש המקובל ל"הומוסקסואליות" הוא העדפת בני אותו מין, המתבטאת בהתנהגות מינית גלויה, אוריינטציה מינית ותחושת זהות מינית וחברתית תואמות של הפרט (קריגר ולוי, 1996). ככלל, יש להבחין בין נטייה מינית לבין זהות מגדרית. זהות מגדרית עוסקת, באופן כללי, בשאלה אם אדם מגדיר עצמו כ"גבר" או כ"אישה". אין בהכרח קשר בין זהות המגדר לנטייה המינית, וכך, רוב הזכרים מגדירים עצמם כ"גברים" ללא תלות בנטייתם המינית, ובהתאמה רוב הנקבות מגדירות עצמן כ"נשים" ללא תלות בנטייתן המינית. נטייה מינית, הנוגעת במשיכה מינית שיכולה להיות כלפי גבר, אישה או שני המינים אינה קשורה, אם כך, בזהות המגדרית (Gross, 2006).

בכל הנוגע למידת השכיחוּת של הומוסקסואליות כתופעה באוכלוסייה, קיימים בספרות המחקרית נתונים שונים. במחקרו הקלאסי על מיניות, שערך קינסי (Kinsey) בשנות ה-40 של המאה העשרים, דווח כי 4% אחוזים מהנשים ו-10% מהגברים הם הומוסקסואלים. מחקרים מאוחרים יותר, שנערכו בשנות ה-90 של המאה העשרים, טוענים כי נתונים אלה מוגזמים, ומעריכים את היקף ההומוסקסואליות בכ-2-3% בקרב גברים, ובמחצית מזה בקרב נשים (פיינשטין, 2006) . עם זאת, קשה מאוד להעריך את גודל האוכלוסייה ההומוסקסואלית, אך עם זאת, פלח האוכלוסייה המצהירה על עצמה ככזו הולך וגדל עם השנים, והנטייה כיום היא להעריך כי 10% מכלל האוכלוסייה בעולם שייכת ללסביות, הומואים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים (פיינשטין, 2006).

עד שנות ה-70 של המאה העשרים נחשבה הומוסקסואליות למחלה ולהפרעה נפשית לפי ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי (DSM-3) (Blumenfeld and Raymond, 1988). בעשורים האחרונים חלו שינויים מרחיקי לכת במעמדם החוקי של הומוסקסואלים (שלסקי ואריאלי, 2001). מצבן הנוכחי של זכויות אזרח להומוסקסואלים מגוּון, והוא משתנה ממדינה למדינה. מדינות כמו קנדה, איסלנד ודנמרק מכירות במעמדם ואף מאפשרות נישואים והקמת משפחה, ואילו במדינות אחרות, דוגמת איראן ולוב, מטילים עונש מוות על קיום יחסי מין בין בני אותו מין או בין בעלי זהות מינית או מגדרית הנתפסת כחריגה (בן-דוד, 2009).

גיבוש הזהות ההומוסקסואלית

קיימים שלושה שלבים המגדירים את מודל התפתחות הזהות ההומוסקסואלית (ויטלי-זאב 2006):

1. הגדרה עצמית (self-definition) – בשלב זה ישנו זיהוי של הנטייה ההומוסקסואלית כמרכיב בזהותו של הפרט. שלב זה כולל תחושה של היות שונה משאר בני הגיל מבלי לקשר זאת דווקא לזהות מינית. התחושה מתעוררת לרוב בשלב של קדם-בגרות. בהמשך עשוי הפרט לפתח הכחשה כלפי נטייתו המינית, בשל היותה שונה מזו של הרוב, ולנסות להסתיר אותה. הוא יעשה זאת על ידי הימנעות ממצבים שבהם הוא עלול לחוש גירוי הומוסקסואלי, דבר שעשוי להסגיר את זהותו לסביבה.

2. קבלה עצמית (self-acceptance) – שלב זה כולל הסקה של הפרט לגבי הזהות ההומוסקסואלית שלו-עצמו וניסיון לשלב אותה בזהותו האישית. גם בשלב זה, כמו בשלב הקודם, הפרט יכול לפתח מגוון של טכניקות לקבלה עצמית. דרך אחת היא קבלה של זהות עצמית הומוסקסואלית ללא דחייה של הסטריאוטיפ השלילי המובנה בה כלומר קבלה של זהות כהומוסקסואל אך לא לבטא זאת כלפי חוץ לא להזדהות לקהילה ההומוסקסואלית וכל הנושאים המתקשרים. אפשרות נוספת היא אימוץ זהות הומוסקסואלית על ידי חיקוי, כלומר קבלה והפגנה מוחצנת בכוונה של מה שנתפס כהתנהגות, או דרך ביטוי הומוסקסואלית אופיינית או מוצהרת.

3. חשיפה (disclosure) – חשיפת הנטייה המינית ההומוסקסואלית היא חלק מן הרצף של התפתחות הזהות המינית. המאפיינים הפסיכולוגיים של חוויית החשיפה נחקרו רבות בשנים האחרונות מהיבטים שונים (Mitrani, De Santis, McCabe, Deleon, Gattamorta, & Leblanc, 2017) (Hilton, & Szymanski, 2011 ). זאת בין היתר משום שחשיפה עצמית היא חלק הכרחי של כל אינטראקציה חברתית. לעומת מאפיינים פיזיים בסיסיים, כגון צבע עור או צבע עיניים, שאינם זקוקים לפעולה של חשיפה, בשל היותם פרמטרים חיצוניים נראים לעין, הרי שמאפיינים כמו גיל מדויק, מצב משפחתי, אמונות או דעות הם פרמטרים שאינם נראים ולכן מצריכים חשיפה במהלך אינטראקציות חברתיות. לאור האמור לעיל, ניתן לצפות שחשיפה של זהות מינית הומוסקסואלית תתקל בקשיים, עקב הסטיגמה החברתית הכרוכה בה.

מתוך המחקר (Watson, 1965) עולה כי גברים הומוסקסואלים חשים תסכול לגבי נטייתם המינית, ומקורות התסכול נובעים לרוב מבחינה חוזרת ונשנית של הנטייה שלהם ("אני באמת כזה?" "אולי בכל זאת לא?"). זאת בשל האפליה הכרוכה בנטייה כזו, בסטייה מהתפקידים המגדריים המקובלים בחברה ובמצבים של חוסר ודאות לגבי התגובה החברתית לחשיפתם. מחקרים אחרים ( Juscinaide Henrique Alves, Soares Parente, Alencar Albuquerque, 2016) מראים גם שהזדהות הומוסקסואלית בגיל צעיר מדי (גילאי חטיבת הביניים ובית הספר התיכון) יכולה להיות קשורה לבעיות הסתגלות משמעותיות הנובעות ממצוקה רגשית, מהתמכרות לחומרים פסיכו-אקטיביים, מבעיות בלימודים וכן מדחייה מצד קבוצת שווים.

ארבעה גורמים נמצאו כמקורות לקושי על חשיפת זהות הומוסקסואלית (קפלן, 1999):

1. גורמים דמוגרפיים: מין, גיל, רמת ההשכלה, חיים באזורים בהם נפוצות תפיסות שליליות כלפי הומוסקסואליות.

2. גורמים חברתיים: תפיסות דתיות פונדמנטליסטיות או תפיסות פוליטיות שמרניות בעלות אופי סמכותי.

3. גורמים אישיותיים: מובחנות גבוהה של מבנה אישיות נוקשה סמכותי.

4. גישות אישיות: למשל, תפיסות כי נטייה מינית היא בחירתו החופשית של אדם, או חוסר היכרות אישית עם הומוסקסואלים בחוג המשפחה או בחוג הידידים הקרובים.

גורם משמעותי ביותר, בתוך מערכת המושגים וההקשרים החברתיים, היא המסורת הדתית בדתות המונותיאיסטיות (הגדרה המכסה את הדתות המרכזיות במערב). לפי מסורות אלו, אלוהות נתפסת כזכרית, והדבר הוא חלק מתפיסה מגדרית נוקשה יחסית, שלא מאפשרת בקלות ביטוי של זהות מגדרית או העדפה מינית שונה (Hunsberger, Owusu, & Duck, 1999). בנוסף לכך, גם מבנה המשפחה הפטריארכלי, וגם ציפייה להמשך קיום הקבוצה התרבותית או הדתית מציגה את הנטייה ההומוסקסואלית כמסוכנת; זאת מאחר והיא מונעת, במושגיה-שלה, את המשך קיום המין האנושי.

אחדות מן הדתות גם רואות בעצם קיום יחסי מין (גם יחסי מין הטרוסקסואליים) חטא, ומאפשרות יחסי מין רק כאמצעי להתרבות. מסיבה זו, ניתן לפרש נטייה הומוסקסואלית בהקשר דתי כעבירה חמורה, מתוך הנחה שמדובר ב"יצר הרע", שעל האדם לגלות שליטה בו.

זהות הומוסקסואלית בישראל ומדיניות ציבורית המתייחסת לכך

הקהילה הלהט"בית (לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים) בישראל סובלת מחוסר שוויון, מבחינה חברתית וכן מבחינה ממסדית, למשל בתחומי הרפואה והמשפט (רוזנבלום, 2012; יונאי, 1998). הרפואה בישראל כיום שואפת לשוויון, לפתיחוּת ולהבנת השונה; עם זאת, הספרות המחקרית בנושא מצביעה על כך שהממסד הרפואי עדיין לא מממש זאת באופן מלא (אורן פטישי, 2008;Golombok & Tasker, 2010 ; Gross, 2006).

מעמדם החברתי והמשפטי של הומוסקסואלים בישראל עבר שינויים מפליגים בשנים האחרונות (שלסקי ואריאלי, 2001). תחיקה הקשורה להומוסקסואלים מבטאת את יחסה של המדינה כלפי זכות אזרחיה לזהוֹת את עצמם כבעלי זהוּת כזו, לקיים יחסי מין, לנהל מערכות יחסים ולהקים משפחות (טמיר, 2000). על אלה נוספים חוקים הקשורים לאימוץ ופונדקאות, לשירות בצבא, לזכויות הגירה, לרכוש ולחוקים האוסרים על אפליה ועל פשעי שנאה, וכן חוקים הנוגעים ליחסי מין ולגיל ההסכמה (טמיר, 2000). השינויים שעוברת בהדרגה תחיקה זו משקפת את השינויים ההדרגתיים העוברים על מעמדם החברתי והמשפטי של הומוסקסואלים.

החקיקה הישראלית הליברלית יותר כלפי הומוסקסואלים היא חדשה יחסית. בשנת 1977, עוד החיל החוק הישראלי עונש של עד עשר שנות מאסר על יחסים הומוסקסואליים. ישראל היתה בין המדינות האחרונות לביטול חוק כזה. פחות מארבע שנים לאחר מכן, ב-1981, תיקנה הכנסת את חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, על פיו אין להפלות בקבלה לעבודה על רקע נטיות מיניות. האיסור הפלילי על קיום יחסי מין בין גברים ועל "משכב שלא כדרך הטבע", איסור ששורשיו בחקיקה המנדטורית, אשר פוּרש כאיסור על הומוסקסואליות, בוטל בשנת 1988. בשנת 1992 אסר המחוקק על אפליה בעבודה מטעמי נטייה מינית, כלומר איסור אפליה בקבלה לעבודה, בתנאי העבודה, בקידום ובפיטורים. בשנת 1993 נאסרה גם בצבא אפליה בשל נטייה מינית. בשנת 1997 הורחב חוק איסור לשון הרע, כך שהוא אוסר ביזוי אדם לא רק בשל דתו, מוצאו ולאומו, אלא גם בשל מינו ונטייתו המינית. בשנת 1998 ביטל הצבא כליל פקודות שעסקו בחיילים הומוסקסואלים (יונאי, 1998).

עם זאת, במסגרת דיון בבג"ץ, שהתנהל בשנת 2000 ועסק בבקשה לאימוץ על ידי שתי נשים לסביות, הדגיש היועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין, כי "גלוי וידוע כי יחסה של החברה הישראלית להומוסקסואלים וללסביות עדיין רחוק מלהיות שוויוני וכי בקרב חוגים רחבים בציבור תופעת הזוגיות החד-מינית נתפסת עדיין כתופעה חריגה" (בג"ץ 1779/99, ניקול ברנר-קדיש נגד שר הפנים; פ"ד נד (2) 368; בג"ץ 4252/00, שר הפנים נגד ניקול ברנר-קדיש). החל משנת 2006 מתיר החוק הישראלי לזוגות חד-מיניים לאמץ ילדים (בג"ץ ירוס-חקק, 2006). עם זאת, יישום החוק נתקל לעתים בקשיים. בשנת 2007 נזפה נשיאת בית המשפט העליון, השופטת דורית בייניש, בנציגי משרד הפנים אשר סירבו לרשום לאימוץ זוג נשים לסביות, על אף קיומו של החוק (רודין, אלמוג ופז, 2008).

בישראל, נכון לכתיבת שורות אלה, נישואים חד-מיניים אינם אפשריים, משום שסמכויות החיתון נתונות בידי בתי הדין הדתיים, שאינם מכירים בנישואים מסוג זה. זוגות חד-מיניים יכולים להתחתן במדינה אחרת, המאפשרת נישואים כאלה. במקרה כזה, יירשם במרשם האוכלוסין ובתעודות הזהות של בני הזוג כי הם נשואים זה לזה, אף על פי שלא הוכרע אם נישואיהם אכן תקפים בישראל. רישום זה מעניק לזוגות חד-מיניים, במרבית מוסדות המדינה, זכויות של זוג נשוי לכל דבר (פרבר-אפללו, 2014).

מסגרת התקשרוּת אחרת, הפתוחה בפני זוגות חד-מיניים, היא להיחשב כ"ידועים בציבור", וכך לזכות בזכויות רבות המוקנות לבני זוג נשואים. זהו פתרון חלקי בלבד, הן משום שמדובר במעמד בלתי קבוע, הקשה יותר להגדרה ולהוכחה, והן משום שמעמד זה אינו מוכר על ידי כל גופי המדינה באופן גורף, ומחייב לא פעם מאבקים משפטיים לצורך קבלת זכויות. במקרים מסוימים, מקנה מעמד זה לבעליו רק חלק מהזכויות המוענקות לזוגות נשואים, לרבות זכויות להורות (בן-דוד, 2009; טריגר, 2006; רוזנבלום, 2002).

נושא הנישואים החד-מיניים, נכון לכתיבת שורות אלה, נותר שנוי במחלוקת, אולם במחקר שנערך נמצא כי למעלה ממחצית הציבור בארץ הביע תמיכה בנישואים חד-מיניים, ואף במתן הזכות לאימוץ ילדים על ידי זוגות חד-מיניים (בן-דוד, 2009) (עמותת חדו"ש, 2017). ככלל, התמיכה בזכות להורות בקרב בני זוג מאותו המין צברה בישראל בשנים האחרונות תאוצה משמעותית (רוזנבלום, 2012).

פונדקאות בישראל

בישראל מתקיים מזה מספר שנים מאבק למען התרת תהליך הפונדקאות בחוק הישראלי. במרכז המאבק עומדת הקהילה ההומוסקסואלית, שלה יש את הביקוש הרב ביותר לתהליך הפונדקאות. העלויות הגבוהות של תהליך הפונדקאות במדינות זרות, גרם לרצון בקרב הקהילה הגאה לשנות את החוק הישראלי, שיאפשר להם לבצע את תהליך הפונדקאות בארץ, ובעקבות כך להוזיל משמעותית את עלויותיו. בנוסף לכך הקהילה הגאה טוענת לחוסר שוויון בזכות בסיסית ואלמנטרית, של להיות הורים, ולהביא ילדים לעולם (ליפקין, סממה, 2013).

החוק בישראל הנוגע לתהליך הפונדקאות הוא חוק הסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד היילוד), תשנ"ו-1996, והוא אינו מתיר לזוגות של גברים חד מיניים להשתמש בפונדקאית בישראל, מה שמאלץ אותם לפנות לביצוע התהליך במדינות זרות. בשנת 2013 יזמה שרת הבריאות יעל גרמן, שינוי לחוק הפונדקאות, שיאפשר לזוגות חד מיניים לבצע את התהליך בישראל. החוק תוקן כמה פעמים מאז, והמצב כיום הוא שהחוק קובע שמותר לאימהות חד הוריות לבצע את התהליך, אך זוגות הומוסקסואלים לא יכולים לבצעו (אתר הכנסת- חוק הפונדקאות).

התיאוריה החברתית- התיאוריה הפונקציונאלית ביחסי רופא וחולה

גם לגברים הומוסקסואלים ישנם יחסי רופא חולה, כמו לשאר האנשים בחברה. ישנן תיאוריות חברתיות הקשורות ליחסי רופא- חולה אשר מתרחשים במפגש הטיפולי. במפגש הטיפולי בין רופא חולה מתרחשים יחסי גומלין מסובכים אך מעניינים אשר נובעים בעיקר מהמעמד עצמו, מהמשתתפים בו, ממערכת ערכים, אמונות וידע של כל אחד מהם. תיאוריית הקונצנזוס או ה"תיאוריה הפונקציונאלית" אשר משווה את החברה לאורגניזם חי, ושואפת לראות את החברה במצב יציב ובשיווי משקל, אינה רואה את הקשר רופא- חולה כקונפליקט או מאבק על כוח, אלא מתייחס למקצוע הרפואה כמוסד נחוץ אשר מבצע שירות רצוי ונצרך, והחברים בה זכאים ליוקרה, כוח סטטוס גבוה כתמורה למאמציהם שרכשו בשנים רבות של השקעה בלימודים. החולים לעומת זאת עפ"י תיאוריה זו הם דיס-פונקציונליים לחברה, מפני שהם אינם ממלאים את חובותיהם החברתיות ומטילים מעמסה על אחרים וכך מפירים באופן זה את האיזון ומפריעים לתפקוד תקין של החברה כולה. (זיבצינר ואחרים, 2008).

כמו כן בתיאוריה זו, ניתן לראות את החולי כסטייה חברתית, לכן יש צורך בגוף מפקח שהוא הממסד הרפואי. כאמור הסוטה הוא החולה, והמפקח הוא הרופא. תפקידו העיקרי של הרופא להגן על החברה באמצעות יכולותיו ומיומנותו מפני מתחזים פוטנציאליים המנצלים מצב חולי להשתמטות ושחרורם ממטלות. ותפקידיו של החולה, לפי תיאוריה זו היא לחפש עזרה כשירה לבעיותיו כלומר ללכת לרופא, ולתפוס את החולי כבלתי רצויה כלומר לשתף פעולה עם הרופא. לכן בתיאוריה הפונקציונאלית השליטה הרפואית והסמכות המוחזקת על ידי על ידי מקצוע הרפואה נראית כשיטה עדיפה, אשר נועדה לרופא לאפשר לשלוט ולבצע את תפקידו הרפואי בצורה מוצלחת ובכך לשרת את האינטרסים של המטופל. (זיבצינר ואחרים, 2008).

בעקבות השינויים החברתיים שהתרחשו במשך השנים קיים אלמנט של שותפות בין הרופא והחולה, היות ושני הצדדים משתתפים בדיון וכל אחד מביא עמו למפגש את "המומחיות" שלו, הלקוחות את הידע על עצמם והרופא את הידע המקצועי על בריאות, ישנו דפוס של יחסי גומלין אשר נקרא "דפוס ההידברות". זהו דפוס הקשר המתאים ביותר כיום בקשר של רופא- חולה. דפוס זה מאופיין בין שווים שבו מתקיים דו-שיח כאשר בסיומו מתקבלת החלטה משותפת על הטיפול המועדף ביותר לחולה. בדפוס ההידברות הרופא מכבד ומביא בחשבון את אישיותו, ערכיו והעדפותיו ותרבותו של המטופל. (זיבצינר ואחרים 2008).

כך עולה גם על פי דבריו של ד"ר אודי אביטל במאמרה של רונה גיל (2012 ) כי זה נראה לגיטימי שאנשים לוקחים אחריות על בריאותם ובאים עם שאלות והצעות. אך הוא טוען כי זה מראה על מצוקה וחוסר ביטחון בדיאדה של רופא-חולה, בנכונות וביכולת של הרופא לומר את כל מה שהוא רוצה וחושב, וכאמור בתחושת הביטחון ש"הרופא שלי יעשה הכל עבורי". לפי דבריו של ד"ר אודי אביטל: "אני אומר למטופלים שלי שאני יועץ הבריאות שלהם, ואני רוצה להיות שותף לכל אינפורמציה ואת ההחלטות נקבל ביחד". בעיניו הדיאדה של רופא משפחה מול חולה הם יחידה פסיכולוגית אחת. כלומר הריפוי לא נעשה בזכות שימוש בכדורים או מרשמים, אלא בקשר שמבוסס על הידע המקצועי של הרופא, בזכות הזמינות הרגשית של הרופא, והחולה אשר מציג את בעיותיו, והוא זה שאחראי על הטיפול. ככלל הרפואה עצמה הופכת להיות טכנית יותר (גיל, 2012).

סמינריון- הבדלים בשימוש במערכת הבריאות בקהילה ,בתפיסות ביחס למצב הבריאות וצריכת שירותי בריאות בקרב גברים הומוסקסואלים לעומת גברים הטרוסקסואלים