Skip to content

סיוע בסמינריון שלכם- לחצו כאן

סיכום מאמר כספי ולימור, 1992

סיכום מאמר כספי ולימור, 1992

מעמדם של אמצעי התקשורת מזמין מתחים צפויים ובמיוחד בחברה מתהווה כמו החברה הישראלית. אמצעי התקשורת מבקשים ליהנות ממעמד כפול: מצד אחד לזכות בהכרה כמוסד שיש לו זכויות כמו למוסדות האחרים, ומצד שני – להיות פטורים מפיקוח של המוסדות האחרים.

עד הקמת המדינה הייתה העיתונות הישראלית מגויסת במידה רבה. בין המוסד הפוליטי והתקשורתי הייתה קרבה רעיונית, זהות אינטרסים ומטרות משותפות – השתחררות מהשלטון הזר, קרי המנדט הבריטי. בשנים הראשונות למדינה, הממסד הפוליטי שאף לשלוט באמצעי התקשורת ולשמור עליהם ככלים מגייסים ומגויסים.

בישראל אין חוקה וחוקי המשחק בין התקשורת למוסדות האחרים לרוב מעורפלים ואינם ברורים. משפטים כמו “חופש הביטוי”, “חופש העיתונות” ו”זכות הציבור לדעת” עומדים בראש המחלוקות בכללי המשחק בישראל.

ישנם שני דגמים בסיסיים לוויסות היחסים בין מוסד התקשורת למוסדות האחרים:

הדגם האוטוריטארי.

דגם האחריות החברתית.

כללי המשחק בארץ הם מין שילוב ייחודי בין שני הדגמים האלו, שהתגבשו תוך מיקוח בין התקשורת למוסדות השונים.

ישראל: הדגם המעורב –  

דגם האחריות החברתית התקבל בישראל כחלק מהנורמות במדינה דמוקרטית, אך בישראל ישנה מציאות ייחודית ונסיבות משתנות תכופות. מספר גורמים תרמו לגיבוש הדגם המעורב:

1.  שרידי המסורת של תקופת המנדט אשר שימרו בעיקר את הדגם האוטוריטארי. העיתונים היו כפופים לשלטונות המנדט מצד אחד ולהנהגת היישוב מצד שני. העיתונים היו מדווחים עובדות, אך לא חווים דעות.

2.  הבעיות הקיומיות של מדינה חדשה בהתפתחות רק חיזקו את התחושה שהמאבק לעצמאות מלאה אינו הסתיים עדיין. הדבר חייב את העיתונות לגלות אחריות לאומית ולהמשיך ולציית לממסד הפוליטי (להישאר עיתונות מגוייסת).

3. מודעות שני הצדדים לכך שהשנים הראשונות של מדינה הם מעין תקופת מעבר – גיבוש והתהוות של נורמות ודפוסים קבועים, המדינה עדיין בתהליכים. תקופת מעבר מכשירה אקלים של פשרנות וותרנות בין המוסדות השונים והימנעות מקביעת כללים נחרצים.

4. רציפות פרסונאלית בין שני הממסדים – ההבנה כי היחסים שהוכיחו את עצמם בשנים עברו חייבים להימשך לפי אותם “כללי משחק” עד אשר יתגבשו ויתייצבו כול שאר המערכות הפוליטיות חברתיות במדינה.

5. מרכזיות נושא הביטחון. איומים מצד מדינות ערב רק חיזקו את התחושה כי חייב להימשך ליכוד לאומי ושיתוף פעולה בין הממסדים. דבריו של עורך “מעריב” עידו דיסנצ’יק ב-1989: “שיקולים של ביטחון המדינה וחיי אדם יגרמו לעיתון לוותר על פרסום ידיעות” הוא התייחס לפרשת השב”כ מאותה תקופה: “האינפורמציה הייתה בידינו שלושה חודשים טרם התפרסמה ובחרנו באופן מודע שלא לפרסם”.  

הדגם הישראלי המעורב התגבש על רקע ציפיות שונות של כול מוסד ביחס לתפקודו של המוסד השני. בקהילה התקשורתית נוצרו ציפיות שהפוליטיקאים יפנימו נורמות דמוקרטיות ביחס לחופש העיתונות ויסתפקו בפיקוח מזערי על התקשורת ואילו המוסד הפוליטי המשיכו לשמר את הציפיות לעיתונות מגוייסת המשרתת את המאבק הלאומי שטרם הסתיים.

התחושה של “מדינה במצור” חלחלה מהמוסד הפוליטי אל הציבור ונוצר מין רצון לשמור על התקשורת מגוייסת גם מתוך העם והציבור. מבחינה זו, ישנו דמיון בין הדגם הישראלי לדגם ההתפתחותי (כן כן מוסדות…) של מקוויל.   

הדגם הישראלי – קני מידה להערכה ואפיון 

מהות הדגם הישראלי נבחנת לפי ההסדרים האופרטיביים שבו. הסדרים אלה מווסתים את יחסי הגומלין בין אמצעי התקשורת לחברה וקובעים את אופי הפיקוח ועוצמתו. ניתן למפות הסדרים מווסתים אלה בשני מישורים: פורמאלי ובלתי פורמאלי ובכול אחד מהם בשתי רמות: רמה כלל מוסדית (מאקרו) ורמה בין אישית (מיקרו).

  מישור / רמה  מאקרו  מיקרו
  פורמאלי1. חוקים, תקנות, צנזורה, ועדת העורכים, מועצת העיתונות, אתיקה עיתונאית2. הודעות, מסיבות עיתונאים, מגבלות, ועדות אתיקה, בתי דין פנים ארגוניים
  בלתי פורמאלי3. תדרוכים, מניפולציות, שחרור מידע סלקטיבי, סנקציות ותגמולים4. הדלפות, קשרים חברתיים, סנקציות ותגמולים

לקראת שנת 2000 – תהליכים ואתגרים

לאן מועדות פניו של מוסד התקשורת בישראל?

  • יותר טכנולוגיה – פחות פיקוח

החידושים הטכנולוגיים המואצים חודרים גם לישראל. אימוצם עתיד לשנות את פניו של מוסד התקשורת בישראל. הטכנולוגיה תאיץ את תהליך הפלורליזם בתקשורת מעבר לגבולות שהותוו ע”י המוסד הפוליטי. ההתפתחות המתמדת תקשה על המוסד הפוליטי לפקח על התקשורת – מבחינת רישוי, איסוף המידע והפצתו.

  • דה מאסיפיקציה (קיטוע) ודמוקרטיזציה

תהליך הקיטוע של תקשורת ההמונים כבר החל להסתמן עם פריחתם של המקומונים והוא ימשיך להתפשט בזכות הטכנולוגיות המתפתחות. הכוונה לצמיחת אמצעי תקשורת חדשים אשר יעשירו את המפה התקשורתית, יגוונו אותה, פילוח למגזרים, פלורליזם, ביזור ומקומיות. כתוצאה מכך, תחול השפעה על איכות הדמוקרטיה בישראל. קבוצות קטנות יזכו בגישה חופשית לתקשורת ובכך להשמיע דעות. מאידך גיסא, ריבוי אמצעי התקשורת עשוי להשפיע לרעה על מקצועיות התקשורת ועל רמת התכנים המשודרים בה.

  • צמיחתם של מתווכים מקומיים

המקומונים הצליחו בתפקידם כמתווכים מקומיים ברמה הלוקאלית משום שהם טיפחו את תלותם של המנהיגים והמונהגים בהם. ישנה בעייתיות משום שלרוב המקומון תלוי כלכלית ברשות המקומית ועלול לעיתים להיות שבוי לרצונותיה. במקרים כאלה מאבד המקומון מיכולת התיווך שלו והופך ל”מתווך מסורס”. תופעה זו עלולה להיות אף יותר מסוכנת כאשר מדובר באמצעי שידור ולא בעיתונות כתובה שכן העלות הכלכלית של אמצעי שידור גבוהה יותר ובכך עלולה גם התלות בשלטון המקומי להיות חזקה יותר.

  • שחיקת המיתוס של אמצעי התקשורת

הביזור התקשורתי יגרור עימו גם ביזור לחצים הן מצד הפוליטיקאים והן מצד הציבור כלפי אמצעי התקשורת המונים. הלחצים יתחלקו בין יותר אמצעי תקשורת. המעמד של התקשורת כאשר כול האזרחים ניזונו ממהדורת חדשות אחת ומערוצים אחדים גרם לכך שהייתה תפיסה כמעט מיתית באשר לתוכן בתקשורת. ריבוי הערוצים ואמצעי התקשורת יתרום להתייחסות מאוזנת כלפיה ויישחק המיתוס – יחל חינוך לצריכה ביקורתית ונבונה של תקשורת המונים. ההתפלגות הצפויה תתרום לגמילה מתפיסות המייחסות השפעה אדירה לתכני התקשורת ותגרום לשינוי בתפיסת הממסד הפוליטי אותה. כלומר, הם יאלצו לפתח דפוסים המשלבים פנייה לתקשורת המונים ולתקשורת קטנה ובין אישית כדי להגיע לקהל הבוחרים.

  • ריכוז הבעלות בידי “ברוני תקשורת”

ריכוז הבעלות הפרטית בידי מספר קטן של גופים ובעלים. כול גוף כזה הוא בעל אינטרסים כלכליים. תחילת חדירתו של הון זר לישראל תוביל לכך שיצמחו גופי ענק חדשים השואבים את הונם מחו”ל ולכך שתחל שליטה על אמצעי תקשורת ע”י משקיעים זרים. הדבר עלול להוביל לגלישה מאינטרסים כלכליים נטו לאינטרסים נוספים וביניהם קשרים בינלאומיים. הדבר כמובן יוביל לכך שאמצעי התקשורת ישרתו את הבעלים שלהם ולא בהכרח את הציבור הרחב.

ו.   שינויים תפקידיים בארגון התקשורת   

הטכנולוגיות החדשות משנות את חלוקת העבודה ואת תוכן התפקידים בארגונים השונים ובתקשורת בפרט. הטכנולוגיה גורמת לחיסולם של מקצועות שלמים בתעשייה ובעיקר בתחום הדפוס (כיום נכנסים אנשי מחשבים, גרפיקאים ועוד). השינויים גורמים לכך שהיום כול כתב או שדר חייב להיות גם איש טכניקה וטכנולוגיה.  שינוי חשוב נוסף, נוגע לכך שהעיתונאים אינם בעלי מונופול על איסוף המידע. הטכנולוגיה מאפשרת להקל על ניידות הכתבים, על צפייה בתקשורת זרה המספקת מידע וכמובן יכולתם של אזרחים לאסוף ולספק מידע. הדבר אמור לספק תקשורת אמינה ומגוונת יותר.

ז.   פמיניזציה של העיסוק התקשורתי

המגמה של פמיניזציה גוברת ומשפיעה גם על ארגון התקשורת. ריבויים של אמצעי תקשורת קטנים עלולה להגביר העסקת נשים מכיוון שהן כוח עבודה זול, הדבר יוביל לעיסוק נשי רב בתקשורת. לדבר תהא השפעה גם על התכנים.

  • האם האתיקה העיתונאית גוססת?

קוד אתי קובע את המותר והאסור בכול מקצוע. נוצר מצב שבמקום שהנורמות והאתיקה של העיתונות הגדולה והממוסדת תחלחל לתקשורת הקטנה התהליך הוא הפוך. דווקא הנורמות של פריצת הגדרות חלחלה לעיתונות הממוסדת. עקב זאת יתכן כי האתיקה תישאר בגדר הצהרת כוונות בלבד ולא תמומש בפועל. מה תהיה המשמעות של מות האתיקה? הפיקוח על התקשורת תעבור מן התחום הערכי נורמטיבי אל מרחב השוק החופשי, בכך ישתווה מוסד התקשורת למצבם של תעשיות ועסקים אחרים במדינה. בעיה חמורה היא שבאם יתרופף הפיקוח הפנימי עלול להתחזק הפיקוח החיצוני ולפגוע באופי הדמוקרטי במדינה.   

  • כור היתוך מול מגדל בבל

במשך שנים רבות מילאה הטלוויזיה תפקידים רבי ערך של אינטגרציה ועידוד השתלבות בחברה הישראלית שטופת גלי העלייה (כפי שטען מקלוהן הטלוויזיה מחזירה את היחיד לחיק השבט). אך התקשורת המודרנית יכולה גם לפלג, בכך שהיא מטפחת זהויות עדתיות, לשוניות ופרטיות. הדבר יכול לגרום להתפלגות החברה הישראלית לעשרות תתי קבוצות, מעין מגדל בבל מודרני. שידורי הלוויינים בשפות השונות מציבות אתגר בפני היעד המסורתי של כור ההיתוך שהכתיב את מדיניות הקליטה המסורתית בישראל.   

  • משבר השידור הציבורי

הבעלות הפרטית על אמצעי התקשורת תכרסם במעמדה של רשות השידור הממלכתית. דעיכתו של השידור הציבורי עשוי לבסס את אמצעי השידור הפרטיים כמתווכים העיקריים בחברה, ומניעיהם כאמור כלכליים ובלתי תלויים בממסד. גם האזרח ישתנה בהתאם ויהפוך למעין אזרח העולם הקרתני, העולם הגדול. דעיכת התקשורת הציבורית תוביל אותה לתלות כלכלית גוברת בממסד הפוליטי, אך במקביל תאבד גם את משמעותה וכוחה.