סטודנטים ערבים לתואר שני במכללה להוראה
המיעוט הערבי פלסטיני בישראל הוא מיעוט מיוחד, בהשוואה למיעוטים במדינות אחרות, וזאת בשל העובדה שיחסי הערבים ויהודים בישראל מושפעים מהסכסוך הערבי ישראלי המתמשך. מצד אחד ערביי ישראל רוצים להשתלב באופן מלא בחברה הישראלית, כאזרחים מן השורה, בכל תחומי החיים, החברה, כלכלה, תרבות וצבא, מצד שני שילובם המלא של ערביי ישראל בחברה הישראלית, מלא במכשולים שונים, כמו למשל אפליה בחברה הישראלית כלפי ערביי ישראל, שבאה לידי ביטוי בשוק העבודה, ובחברה באופן כללי, בנוסף לכך, רבים מערביי ישראל רואים את עצמם כבני העם הפלסטיני, ולא מרגישים בנוח להשתלב בצורה מלאה בחברה הישראלית, והדבר יכול לגרום למתיחות ביחסי הערבים יהודים בישראל.
אחד מהתחומים שמהווה כלי מפתח לשילובם המלא של ערביי ישראל בחברה הישראלית, הוא תחום החינוך. לחינוך יש השפעות רבות וארוכות טווח על החברה, חשיבותו מקרינה לתחומים רבים, כמו למשל תחום התעסוקה, חינוך טוב מהווה בסיס למציאת תעסוקה טוב, שיכול לעזור לערביי ישראל להשתלב בשוק העבודה. בנוסף לכך החינוך יכול להשפיע על התרבות בחברה ולעצב אותה, כך למשל חינוך לרב תרבותיות יכול לעודד חיים משותפים ושיתוף פעולה בין היהודים לערבים בישראל. אחד התנאים שצריכים להתקיים כדי לחנך סטודנטים לרב תרבותיות, הוא שסגל המרצים צריך להיות רגיש תרבותית לסטודנטים המגוונים שלו שבאים מתרבויות שונות, וכך בעצם הוא משמש דוגמה לרב תרבותיות. המחקר בודק את מידת השתלבותם של סטודנטים ערבים לתואר שני, במוסד החינוכי שבו הם לומדים. המחקר מראה שסטודנטים שלומדים במכללה מרגישים בנוח הן במישור האישי והן במישור החברתי, אולם סטודנטים שלמדו באוניברסיטאות דיווחו על שוני רב באווירה וביחס כלפיהם.
רפלקציה אישית-
כסטודנטית שלומדת לתואר מתקדם אני מרגישה שאין הבדל ביני לבין הסטודנטים היהודים שאיתם אני לומדת. מבחינה חברתית אני מרגישה שאני מצליחה להשתלב בצורה טובה ושוויונית במעגל החברתי הכיתתי שלי, ואפילו עם סטודנטים שלא איתי בכיתה, אף פעם לא הרגשתי כסטודנטית ערביה שאני צריכה להתאמץ בכדי להשתלב, מפני שהתלמידים האחרים תמיד נתנו לי יחס שווה, והעובדה שאני ערבי, לא היה אישיו בכלל, ולא כגורם מעכב. גם מבחינתם של המרצים, והיחס שלהם כלפי, מעולם לא הרגשתי שונה, לטוב או לרע, המורים לא הקשו עלי בגלל המוצא שלי, או להפך גם לא נתנו לי הנחות מיוחדות, ולכן אף פעם לא הרגשתי שונה.
בניגוד לטענה המרכזית של המאמר שלפיה התלמידים הערבים לתואר שני, אמנם מרגישים רצויים, אבל הם עדיין רגישים אורחים, אני לא מרגישה כך בכלל, אני גם מרגישה רצויה, ומרגישה בנוח, ואני גם לא מרגישה כאורחת במכללה, אני מרגישה שאני ממש כמו כל התלמידות הישראליות האחרות, שמרגישות שהמכללה היא הבית שלהן.
עוד נקודה חשובה, היא שבמאמר נטען שהסטודנטים הערבים נוטים להשאיר את הזהות הערבית שלהם מחוץ למוסד האקדמי שבו הם לומדים, אצלי אין את ההרגשה הזאת, אף פעם לא הרגשתי שאני צריכה להסתיר את הזהות הערבית שלי מחוץ למכללה, וגם לא חשבתי שזה דבר חשוב כל כך, זה לא משהו שקשור ללימודים, וגם לא משהו שמפריע, לכן אם הנושא יעלה לא אסתיר את זהותי, אבל אני גם לא מרגישה צורך להבליט את הזהות, משום שזה לא קשור ללימודים במוסד האקדמי.