Skip to content

סיוע בסמינריון שלכם- לחצו כאן

מין ומיניות בתרבות האיסלאם- חבלת האונס בהלכה היהודית

מין ומיניות בתרבות האסלאם

ד”ר חסן ח’ליליה

חבלת האונס בהלכה היהודית

מגישה: היבא זבידאת

ת.ז:

תוכן עניינים

חבלת האונס בהלכה היהודית-. 3

ההלכה היהודית-. 3

דיני האונס בתנ”ך-. 3

פרשנות הרמב”ם לגבי אונס ופיתוי-. 4

חיוב בושת פגם וצער- 7

אונס ופיתוי בתלמוד ובמשנה-. 7

האונס בתולה שלא כדרכה- 7

כאשר האונס כולל גילוי עריות- 8

אונס בין במהלך הנישואים-. 8

אשת כהן שנאנסה-. 9

סיכום-. 10

ביבליוגרפיה. 12

חבלת האונס בהלכה היהודית-

בעבודה זו נסקור את הנושא של חבלת האונס בהלכה היהודית, כאשר המילה אונס מתייחסת לבעילה של אישה בניגוד לרצונה, אונס מיני. אנו נבדוק מה נחשב לאונס בהלכה היהודית, מהו היחס אליו, ומהם העונשים על עבירה זו, וכיצד התייחסו לאונס של אישה הפרשנים היהודים השונים במהלך ההיסטוריה, בהלכה היהודית. אך לפני שנסקור את עבירת האונס בהלכה היהודית, אנו קודם כל נסקור בקצרה מהי ההלכה היהודי.

ההלכה היהודית-

ההלכה היא שם כולל לדינים ולמצוות שעל פיהם צריך להתנהג אדם יהודי. הכללים הבסיסיים ביותר בהלכה היהודית, הם הכללים והמצוות שמצויים בתורה, אולם עם השנים, נוספו לחוקים ומצוות אלה, גם פרשנויות של כללים אלה על ידי חכמים יהודיים, שנהפכו לנורמת התנהגות באוכלוסייה היהודית, זאת אומרת שההלכה היהודית מבוססת על התורה שבכתב ועל התורה שבעל פה. הפרשנויות על ידי החכמים היהודים, נעשו מכורח המציאות, משום שהמציאות היא דינמית וכל הזמן משתנה. הכללים והמצוות שפורשו לאורך השנים על ידי החכמים, קובצו יחדיו, לקבצים הלכתיים שונים, כמו דברי חז”ל ודברי הרמב”ם. (יחזקאל מרגלית, 2014).

במשך הדורות פסיקות הלכה שונות שהיו מנוגדות עקרונית אחת לשנייה גרמו לפיצול לזרמים שונים ביהדות. ההתפצלות נבעה מחילוקי דעות בנוגע לפרשנות המקרא, מהו מעמדה של התורה שבעל פה, ומהו מעמדה של הקבלה.

דיני האונס בתנ”ך-

התנ”ך מבדיל בין שני מקרי אונס, אונס של נערה בתולה, ופיתוי של נערה בתולה, שנבעלה מרצונה. אונס נערה הוא כאשר היא נאנסת בעל כורחה, ופיתוי נערה הוא כאשר נערה נאנסת אולם לרצונה, נבעלת מרצון. דינו של מי שאנס נערה בתולה או מי שפיתה נערה בתולה הוא לשלם קנס של חמישים כסף למשפחתה של הנערה, והוא מחוייב לשאת אותה לאשה לשארית חייה, ולדאוג לפרנסתה. (דברים כב, כח-כט).

מקרה אונס שמתרחש במקום מבודד ומרוחק כגון בשדה, נחשב בכל מקרה לאונס ולא לפיתוי נערה, משום שלא היה מי שיבוא לעזרתה של הנערה, ואולם אם יש עדים שיעידו שהיא נבעלה ברצונה, אז היא תיחשב למפותה ולא לנאנסת. מקרה אונס שמתרחש במקום הומה אדם כגון בעיר, יחשב בכל מקרה לפיתוי נערה ולא לאונס, משום שהנערה יכלה לזעוק לעזרה ולצרוח, אלא אם כן ישנם עדים שיעידו שהיא נאנסה בעל כורחה, כגון בעקבות איומים במוות מצד האונס. (דברים כב, כח-כט).

כאשר אישה נאנסת והיא לא רצתה להינשא לאנס, או שאביה לא רצה בחתונה, לנאנסת ולאב יש את הזכות לבחור, או לגרום לאנס להתחתן עם הנערה, והאונס ימחל לו, או שהם בוחרים שהנערה לא תינשא לאנס, והוא מחוייב לשלם למשפחתה קנס עבור האונס, ועבור הנזקים שהוא עשה. (שמות כב, טו-טז).

פרשנות הרמב”ם לגבי אונס ופיתוי-

במהלך דיוני הגמרא הרמב”ם נותן את פרשנותו לכתוב בתורה באילו מקרים אכן יש לשלם את הקנס ובאילו מקרים ישנו פטור לאנס מהתשלום , מהי מהותו של הקנס, ואילו עוד תשלומים חוץ מהקנס יש לשלם.

במקרה של אונס נערה בתולה, מהותו של הקנס לפי הרמב”ם היא שהקנס הינו פיצוי, הוא מהווה כתחליף להפסד הכתובה של הנערה שנאנסה. במידה והאב ובתו הנאנסת מסכימים שהבת תינשא לאנס, אז האנס לא משלם את הקנס, והוא משלם את מוהר הבתולות שיש לשלם בעקבות החתונה עם הבת. זאת אומרת שאין כאן כפילות, או שהאנס משלם את הכנס, או שהוא משלם את מוהר הבתולות תוך כדי חתונה עם הנערה. (הלכות נערה בתולה, פ”ב, הלכות ט-יא). 

הרמב”ם מפרש באילו מקרים אין חובה לתשלום קנס. בתורה רשום שהקנס מגיע רק ל”נערה בתולה אשר לא ארשה”, זאת אומרת שישנם תנאים שצריכים להתקיים על מנת שהאישה הנאנסת תקבל את הקנס, היא צריכה להיות בגיל הנעורים, בתולה, ולא מורשית לגבר שאנס אותה. לא כל אישה יכולה לקבל את הקנס אם היא נאנסה, אלא רק אישה אשר נחשבת להיות במצבה האידיאלי לנישואין, במצב אידיאלי זה של האישה האב מקבל עבור בתו את הסכום המקסימלי עבורה בכתובה של הנישואין, ולכן כשהיא נאנסת ישנה פגיעה כלכלית חמורה באישה ובבני משפחתה, ולכן הקנס בא לתקן את הפגיעה הכלכלית הזו של האנס. (הלכות נערה בתולה, פ”ב, הלכות ט-יא). 

הרמב”ם מוסיף ואומר שנערה שלא נמצאת במצבה האידיאלי, ממילא לא הייתה מקבלת תשלום גבוה עבור הכתובה שלה, ולכן היא זכאית לקבל קנס, והוא מפרט את הרשימה של הנשים שלא זכאיות לקבל קנס, הבוגרת, הממאנת, מגורשת, איילונית, שוטה, חרשת, גיורת, שבויה, משוחררת ויוצאת משום שם רע. כל אחת מסוגי הנשים האלה, יש לה פגם מהותי, שלא מאפשר לה לקבל כתובה גבוה, ולכן גם לא תקבל קנס מהאנס.

המגורשת היא אישה שבעלה גירש אותה, נתן לה גט. אישה זאת נחשבת לאישה שהראשוניות המינית שלה נפגעה בגלל שהייתה נשואה, אפילו אם היא לא קיימה יחסי מין עם בעלה במהלך נישואיהם. בגלל הפגיעה בראשוניות המינית של איזה זו, סיכוייה לקבל סכום כסף בכתובה הם נמוכים, ולכן לא תקבל קנס מהאנס.

האיילונית היא אישה שאין ביכולתה להרות, עקב פגם מולד הקיים במערכת הרבייה שלה, עוד מיום לידתה, וקיים פגם בהתפתחותה המינית והגופנית. מכיוון שאיילונית אינה עוברת שלב של נערות בחייה, הרי שהאונס או המפתה אותה, חייב בקנס רק עד גיל 20, ולא כמו נערה רגילה שאותה האנס מחוייב לשאת כאישה רגילה לכל החיים.

יוצאת משום שם רע היא אישה אשר לא שמרה על בתוליה וקיימה יחסי מין לפני הנישואין. אישה כזאת נחשבת לאישה בעלת סטטוס נמוך, ואין ביכולתה לקבל תשלום גבוה בכתובה של הנישואין שלה, ולכן אם היא תיאנס היא לא זכאית לקבל קנס מהאנס.

הגיורת היא אישה שבמקור הייתה גויה, ועברה תהליך של גיור. לאישה זאת סיכוי גבוה שהיא לא בתולה משום שאצל הגויים לרוב אין את המנהג של שמירה על בתולים, ולכן מעמדה של אישה זו נחשב לנמוך, והיא לא תקבל קנס עבור אונס שהיא עברה.

השבויה היא אישה אשר נשבתה במהלך המלחמה ועכשיו המעמד שלה הוא של אישה שבויה. הסיכוי שאישה זו תהיה בתולה הוא נמוך, ולכן היא לא תקבל כסף בכתובה, ולפיכך גם לא תקבל קנס מהאנס.

המשוחררת היא אישה שהייתה במעמד של שבויה, אולם עכשיו היא משוחררת. המעמד שלה דומה מאוד למעמדה של השבויה, וגם היא לא תקבל קנס בעבור האונס שעברה.

המכנה המשותף של כל הנשים שתיארנו עד עכשיו הוא שלכל הנשים האלה ישנו פגם שבא לידי ביטוי בתפקודן המיני, לשאר הנשים שלא זכאיות לקבל קנס מהאנס יש לקויות אחרות.

האישה הבוגרת היא אישה מבוגרת, שאמנם לא בעולה ולא הייתה בקשר מיני עם אף גבר, והיא בתולה, אבל אישה זו היא לא נערה לפי הקריטריון שרשום בתורה, ולכן היא לא נחשבת לאישה במצב האידיאלי לנישואין, והיא לא תקבל סכום כספי גבוה בכתובה אם היא תינשא, ומשום כך היא לא תקבל קנס כספי מהאנס.

אישה שוטה היא אישה שנחשבת לבעלת לקות שכלית, ואינטליגנציה נמוכה מאוד, או חסרת כושר הבנה. אישה חירשת היא אישה בעלת לקות שמיעה. שתי הנשים האלה נחשבות לנשים בעלות פגם משמעותי, שלא היו מקבלות סכום גבוה בכתובה שלהן.

האישה הממאנת היא אישה שהתחתנה עם גבר, בדרך כלל בעקבות רצונו של אביה, אולם אחרי שנישאה היא מכריזה לפני בית הדין שהיא לא רוצה בבעלה, ובית הדין נותן לה אישור לעזוב את בעלה מבלי שתקבל גט. אפילו אם הממאנת עדיין בתולה, ולא נבעלה על ידי בעלה, היא עדיין לא תקבל את הקנס של האנס. המצב של הממאנת הוא קצת שונה מהמצב של האישה הגרושה, האישה הגרושה התחתנה מרוצה ואחר כך התגרשה, ועדיין נשארה בתולה, ואולם הממאנת חותנה בניגוד לרצונה, נשארה בתולה, ועזבה את בעלה, הסטטוס של הממאנת מבחינה הלכתית הוא יותר גבוה משום שנשארה בתולה, והיא תיחשב בתולה גם אחרי שעזבה את בעלה, משום שחותנה בניגוד לרצונה, אולם ההלכה לא יכולה לשנות את הסטטוס החברתי והמוניטין של הממאנת, ולכן המעמד החברתי שלה לא יאפשר לה לקבל כסף בכתובה, ומשום כך גם לא תקבל קנס בעקבות אונס. (רמב”ם, הלכות נערה בתולה). 

המכנה המשותף של נשים אלה, בוגרת, ממאנת, שוטה וחרשת, היא שהפגם בהם אינו פגם מיני, אלא איזשהו פגם טכני שמוריד מהערך הכללי שלהן בכל הנוגע לנישואין.

פרשנים אחרים בהלכה מתנגדים לדעתו של הרמב”ם לגבי מספר נשים, שלגביהם קבע הרמב”ם שהן לא זכאיות לקנס. כך למשל רבי אברהם בן דוד מפושקירה (ראב”ד), חולק על הרמב”ם על הפטור שישנו לאיילונית, והוא טוען שזוהי טעות, משום שלפי הפירוש של הרמב”ם עצמו, אישה שנחשבת לקטנה, זאת אומרת מתחת לגיל 12 יש עליה קנס במידה ונאנסה, והאיילונית נחשבת מבחינה הלכתית לקטנה, משום שהיא לא התפתחה גופנית, ולכן זוהי טעות שאין עליה קנס. ואולם העיקרון שהנחה את הרמב”ם הוא שהפטור באיילונית אינו מטעם היותה קטנה. קטנה אמנם יש לה קנס, כמו שפסק הרמב”ם עצמו, אולם, ישנו קריטריון מרכזי בקנס, שעליו האיילונית לא עונה, והוא – מעמד יוקרתי ללא רבב, ומסיבה זאת אין לה קנס.

גם לגבי השוטה והחירשת חלק הראב”ד על הרמב”ם בטענה שיש לבדוק כל מקרה לגופו בנשים מהסוג הזה. קו המחשה של הרמב”ם הוא קו מחשבה כללי ולא באופן ספציפי, שדגל שיש לפעול לפי העקרונות הכלליים שמתווה התורה, שבהם האישה צריכה להיות נערה ובתולה על מנת לקבל את הקנס. (ראב”ד).

חיוב בושת פגם וצער-

לפי פרשנותו של הרמב”ם יש לחייב את האנס והמפתה בגין הבושת והפגם שהוא גרם לנערה, ואם מדובר באנס ולא במפתה אז הוא משלם גם צער למשפחת הנערה. הרמב”ם מתייחס לבושת והפגם כהרחבה של תשלום הקנס, אם נקבע שהאנס או המפתה חייבים בתשלום קנס, אזאי הם גם חייבים בתשלום בושת ופגם, ואם הם לא חייבים בקנס, אז לא יחוייבו בבושת ופגם. הרמב”ם מפרש את חיוב הקנס כקשור לפגיעה במעמדה של האישה, אם נקבע שעל האנס לשלם קנס, אזאי נפגע מעמדה של האישה, ולכן היא זכאית לקבל תשלום בושת ופגם, ואם נקבע שהוא לא צריך לשלם קנס, אז זה אומר שמעמדה של האישה לא נפגע, ולכן היא לא זכאית גם לבושת ופגם. המתנגדים לפרשנות זו של הרמב”ם טוענים שאין הקנס מעיד על פגיעה במעמדה של האישה, אלא זהו קנס נקודתי שבא לפצות על הפסד הכתובה של האישה, ולכן אפילו אם לא נקבע קנס לאישה שנאנסה, היא זכאית לתשלומי בושת, פגם, וצער. (הלכות נערה בתולה, פ”ב ה”א).

לגבי חיוב בושת ופגם, הרמב”ם קובע ארבע סוגי נשים שכן יקבלו תשלומי בושת ופגם, למרות שלא זכאיות לקבל את תשלום הקנס הרגיל מהאנס, והם בוגרת, ממאנת, שוטה וחרשת. לפי השקפה זו לנשים אלה אמנם לא נגרמה פגיעה במעמד או פגיעה כלכלית כתוצאה מהפסד כתובה, אולם לנשים אלה הייתה שלמות מינית שנפגעה, ולכן הן זכאיות לבושת ופגם. ( רמב”ם, הלכות נערה בתולה). 

אונס ופיתוי בתלמוד ובמשנה-

התלמוד קובע שמי שאונס או מפתה נערה בתולה חייב בתשלום קנס של חמישים סלעים של כסף, וזאת בהתבסס על מה שכתוב בתורה (דברים כב כח-כט).

האונס בתולה שלא כדרכה-

האונס בתולה שלא כדרכה, הכוונה היא שמי ששוכב עם נערה בצורה של מין אנאלי. הדעות בתלמוד לגבי יחסים מהסוג הזה הם שונות. ישנם שסבורים שמי שבא על בתולה שלא כדרכה לא חייב בתשלום קנס (רש”י כתובות), שכן החיוב של הקנס הוא בעבור איבוד הבתולין של הנערה. ויש חכמים שסבורים שאפילו אם מישהו בא על בתולה שלא כדרכה, הוא עדיין חייב בקנס (ראב”ד בהשגות על הרמב”ם).

כאשר האונס כולל גילוי עריות-

ישנם מקרים שהאישה הנאנסת היא קרובת משפחתו של האנס, והיא אסורה עליו בלשון התורה, במקרים כאלה, ישנם חילוקי דעות באשר לאם האנס צריך לשלם קנס או לא. חלק מהחכמים במשנה סבורים שבמקרים כאלה, על האנס לשלם קנס כאילו היה מדובר באונס רגיל (משנה כתובות כט א). מצד שני ישנם חכמים שסבורים שבמקרה של אונס קרובת משפחה האנס לא צריך לשלם קנס, זאת משום שכאשר האנס משלם קנס, הוא גם חייב להתחתן עם הנאנסת, ובמקרה הזה הוא לא יכול להתחתן עם קרובת המשפחה שלו, ולכן הוא גם לא צריך לשלם קנס. ר’ שמעון בן מנסיא סבור שאפילו שהיא קרובת משפחתו הוא צריך לשלם קנס, ואחר כך להתחתן עם הנאנסת, אפילו שהיא בת משפחה שלו. ישנם מקרים של אונס בתוך המשפחה, שמחייבים מיתת בית דין, כאשר מדובר באב שאונס את בתו, או אב שאונס את אשת בנו. (תלמוד, משנה).

אונס במהלך הנישואים-

לפי המקרא ישנו חיוב של הבעל כלפי אישתו ביחסי אישות, פירוש זה של המקרא נובע מהפסוק “שארה כסותה ועונתה לא יגרע” (שמות כא י). רבי צבי יהודה ברלין מסביר שיחסי האישות נובעים מעצם הנישואין, התפקידים של הבעל והאישה במסגרת הנישואים ידועים לכל, וגם לאישה ישנם צרכים של הנאה, ובעלה מונע ממנה את ההנאה הזו אם הוא לא מקיים איתה יחסי מין, והוא גם אוסר עליה מלקבל הנאה זו מאחרים, ועל כן הוא מחוייב לקיים איתה יחסי אישות. בנוסף לכך אם הוא לא יקיים איתה יחסי אישות, הוא גם ימנע ממנה את התענוג של גידול בנים. ואם אכן הוא לא מקיים איתה יחסי אישות, והוא מונע ממנה את הנאתה, הוא מחוייב לגרש אותה ולתת לה את כתובתה. ( נחום רקובר, 1978).

הרשב”א מסיק מחיובו של הבעל לקיים יחסי אישות עם אשתו, שגם לאישה ישנה מחויבות לקיים יחסי אישות עם בעלה, והוא טוען שישנה השתעבדות הדדית בין בני הזוג לקיים יחסי אישות. הנצי”ב רואה את חובתה של האישה לקיים יחסי אישות עם בעלה מעצם העובדה שהאישה היא זכות קניינית של הבעל, שכן היא שייכת לו בכתובה, והוא קנה אותה בכספו.

לפי הרמב”ם, לחובתה של האישה לקיים יחסי אישות עם בעלה יש יוצא מן הכלל, והוא כאשר הבעל מאוס על אשתו. אין האישה מחוייבת לקיים יחסי אישות משום שהיא לא נחשבת כשבויה אצל הבעל, ולכן היא חייבת להיבעל על ידי מי ששנוא עליה.  במקרה שהאשה מסרבת לקיים יחסי אישות עם בעלה, מכיוון שהוא מאוס עליה, הגבר מחוייב לתת לאשתו גט ולגרש אותה. ( נחום רקובר, 1978).

נשאלת השאלה האם מותר לבעל לכפות את עצמו על אישתו, כלומר לבצע אינוס, כאשר ישנה חובה של אשתו לקיים איתו יחסי אישות, והוא לא מאוס עליה. לפי הרמב”ם אין לבצע אינוס פיזי של האישה הנשואה על ידי בעלה. אמנם האישה בתחייבה לקיום יחסי אישות, בעת נישואיה, אולם הסנקציות של אי קיום הסכם הנישואין צריכות להיות סנקציות אחרות על האישה, כמו למשל שהיא תפסיד את הכתובה שלה בנישואין, והיא לא תהיה זכאית לקבל את התשלום בהסכם הכתובה במידה ותגורש על ידי בעלה. בנוסף לכך היא תפסיד עוד זכויות רבות בהסכם הנישואין, ובמעמדה בבית הדין שיפסוק בין הזוג הנשוי. ( נחום רקובר, 1978).

גם לפי התלמוד משתמע, שהאישה מחויבת לבעל ביחסי אישות, ויש להשתדל לאכוף את התחייבותה זו של האישה, אולם אין להבין מכך שיש לאכוף פיזית את התחייבותה של האישה, קרי על ידי אינוס האישה, אלא בדרכים אחרות של סנקציות שונות. ( נחום רקובר, 1978).

אשת כהן שנאנסה-

לפי הפרשנות של חז”ל, אשת כהן שנאנסה, אסורה על בעלה, קרי בעלה לא יכול להמשיך להיות בעלה ועליו לגרשה. דין זה אינו כתוב במפורש במקרא, אלא זוהי פרשנות שבה דגלו חז”ל. לפי פרשנויות אחרות בהלכה, היו חכמים שגרסו שכל אשת ישראל אשר עברה אונס, לא יכולה להמשיך להיות אשתו של בעלה, ועליהם להתגרש, אולם לפרשנות זו היו אי הסכמות רבות, ועם השנים, היא הפכה ללא מקובלת. (שפירא יעקב, 2007).

באופן כללי בהלכה היהודית, מקובל להאמין לטענתה של אישה כי היא נאנסה, כי האדם מטבעו נאמן לדיני האיסור והמותר, אולם במקרה של אשת הכהן, חז”ל הפקיעו מהאישה את הסמכות לטעון שהיא נאנסה, וזאת בשל חשש שהאישה תשתמש בסמכות זו על מנת להתגרש מבעלה. פרשנות אחת של חכמים בהלכה גורסת כי אכן יש להפקיע מסמכותה של אשת כהן לטעו כי נאנסה, אולם יש להסתמך על אמונו של בעלה הכהן בטענה שלה , שלפיה היא נאנסה, זאת אומרת שבמקרה של אשת כהן שנאנסה, כל מקרה יבדק לגופו. (שפירא יעקב, 2007).

בסופו של דבר ההלכה המקובלת היא שאשת ישראל תהיה אסורה על בעלה רק במידה והיא בגדה בו, ואשת הכהן אסורה עליו אם היא נאנסה. הסברה היא שאשת כהן שנאנסת נחשבת לטמאה ולכן אסור לכהן להמשיך להיות בעלה, זאת בין היתר בגלל שלכהן יש מעמד מיוחד בקרב עם ישראל, והוא צריך לשמור על טהרתו. (שפירא יעקב, 2007).

סיכום-

אנו למדים שמעשה האונס, הן במקרא, והן בפרשנות של ההלכה היהודית הוא מעשה נתעב בכל קנה מידה חברתי וכלכלי, ושישנו רצון בהלכה היהודית למגר מעשים מהסוג הזה. אולם ממה שמשתמע מהפרשנות ההלכתית בנושא של אונס, ניתן להבין שבמקרים רבים ההלכה פוטרת את האנס מעונש ראוי, ועל ידי כך היא בעצם מתירה אינוס של אישה במקרים רבים.

מטבעה של ההלכה, לפעמים הפרשנות שלה נתונה לחילוקי דעות, משום שההלכה היא בעיקר פרשנות אישית של חכמים בתורה, ולאורך ההיסטוריה היו חכמים רבים שפירשו את התורה, ודעותיהם היו מנוגדות זה לזה, אולם בכל הנוגע לאונס של נערה בתולה, חילוקי הדעות הם מעטים, והם קיימים רק לגבי איזה סוג מסוים של אישה שנאנסה לא זכאית לקבל קנס מהאנס, והפרשנים מסכימים לרוב על כך שישנם סוגי אנשים שלא צריכים לקבל עונש על ביצוע עבירת האונס, ובעצם מתירים את עבירת האונס בדרך עקיפה.

נקודה נוספת חשובה לציון היא שלפי הפרשנות של ההלכה, האישה מחויבת לקיים יחסי מין עם בעלה, וזאת מפאת הסכם הנישואים, ונקודת המבט כלפי הנישואים בין גבר ואישה שהם כמעין הסכם סחר או איזשהו הסכם כלכלי בין שני בני אדם. ולכן כאשר האישה לא מקיימת את חלקה בהסכם יש לנסות ולכפות עליה סנקציות כלכליות וסנקציות אחרות על ידי בית הדין היהודי, על מנת שתקיים את חלקה בהסכם, זאת אומרת שיש פה מעין כפייה בדרכים עקיפות על האישה לקיים יחסי אישות עם בעלה, למרות שההלכה לא מתירה לכפות עליה באופן פיזי ואלים לקיים יחסי מין עם בעלה. יש לציין שההתחייבות בהסכם לקיום יחסי מין בין הבעל והאישה תקפה גם כלפי הבעל, שמחוייב לקיים יחסי אישות עם אשתו, אולם כלפי הבעל אין סנקציות כלכליות כאלה ואחרות שמוטלות עליו במידה והוא ממלא את תפקידו, כדי לאכוף את הסכם הנישואים, אלא שהתוצאה של אי קיום יחסי אישות על ידי הבעל, היא שהבעל מחוייב לתת גט לאשתו ולגרש אותה מביתו.

נקודת מבט יוצאת דופן שראינו היא כאשר מדובר במקרה של כהן. כאשר אשתו של כהן נאנסת, בניגוד לנשים אחרות מהחברה, הכהן לא רשאי להמשיך להיות נשוי לה, ועליו לגרשה מביתו ולתת לה גט, וזאת מהטענה שאישה שנאנסה נחשבת לטמאה, ואין זה ראוי שכהן, שנחשב ליוצא דופן מבין שאר הקהילה, שימשיך להיות נשוי לאשה טמאה. יש לציין שהמנהג הזה של לתת גט לאישה שנאנסה, בעקבות הפיכתה לטמאה, היה נהוג אצל כל בני ישראל בימים הקדומים, אולם עם הזמן ההלכה ביטלה את המנהג החברתי הזה, והשאירה אותו תקף רק אצל הכהנים.

ראינו גם שההלכה מטילה חלק מהאחריות גם על הנערה שנאנסה, במידה והיא הייתה מפותה, ולא באונס רגיל. כאשר מישהו מפתה נערה בתולה, הוא לא חייב לשלם לה או למשפחתה קנס בגין איבוד בתוליה של הנערה והנזק הכספי שנגרם לה בעקבות הפסד כספי הכתובה, אולם המפתה חייב לשלם תשלומי פגם ובושת, שאלה הם תשלומים משניים לקנס בגין איבוד הבתולין והכתובה. בנוסף על כך המפתה לא חייב לשאת אותה לאישה לשארית חייה בניגוד למעשה האונס. ובעצם כך ההלכה מטילה חלק מהאחריות על מעשה היחסים האסורים הללו על הנערה שנאנסה, משום שגם לה יש חלק במעשה הזה.

ישנם שני מקרים יוצאי דופן בהלכה היהודית כאשר מדובר באונס של נערה בתולה, האחד זה כאשר מדובר באדם שבא על נערה שלא כדרכה, קרי קיים עמה יחסים אנאלים, במקרה כזה קובעת ההלכה שאין מדובר באונס בכלל, והגבר לא מחוייב בקנס ולא בתשלומי בושת ופגם, שכן הנערה לא איבדה את בתוליה, ולא נגרם לה נזק כספי בשל איבוד הכתובה. בכך למעשה פרשנות זאת של ההלכה מעלימה עין מיחסים מהסוג הזה. חלק אחר מפרשני ההלכה טוענים שגם כאשר אדם קיים יחסים מהסוג הזה עם נערה בתולה, כמוהו כאילו אנס אותה או פיתה אותה, והוא מחוייב בקנס ובתשלומי בושת ופגם. המניע העיקרי לפרשנות מהסוג הזה היא שאפילו אם הגבר קיים עם הנערה יחסים מהסוג הזה והיא לא איבדה את בתוליה, עדיין יש את הסטיגמה החברתית שדבקה בנערה, והיא בפועל מאבדת את יכולתה להינשא, ולקבל את תשלומי הכתובה הגבוהים שהייתה מקבלת אילו הייתה במצב האידיאלי, ולכן האנס מחוייב בתשלום במקרה הזה.

מקרה יוצא דופן נוסף הוא כאשר האנס מבצע את האונס בקרובת משפחתו ומדובר בעצם בגילוי עריות. במקרים כאלה, ההלכה נותנת אומרת שהאנס לא צריך לשלם קנס או בושת ופגם, כי בכל מקרה הדין לאנס במקרים כאלה הוא מיתה שנפסקת על ידי בית הדין, כי כאשר גבר מקיים יחסים בגילוי עריות דינו מיתה גם אם זה לא היה באונס.

ביבליוגרפיה

-נחום רקובר, (1978). יחסי אישות בכפייה בין בעל לאשתו. שנתון המשפט העברי של המכון לחקר המשפט העברי כרך, תשל”ט-תש”ם, 317-295. p

– שפירא יעקב, (2007). אשת כהן שנאנסה ושמירת הזוגיות – הלכה וקולנוע. משפחה במשפט , 1: 303-331, 2007.

–  יחזקאל מרגלית, (2014). הסדרת יחסי אישות בין בני זוג בהסכמה בהלכה היהודית. משפחה במשפט, ו-ז (תשע”ג-תשע”ד, 2013-2014), עמ’ 505-542.

– ספר דברים בתנ”ך. (דברים כב, כח-כט).

– ספר שמות בתנ”ך. (שמות כב, טו-טז).

– רמב”ם. הלכות נערה בתולה.

– ראב”ד, השגות על הרמב”ם.

-ספר התלמוד והמשנה.