אסטרטגיה פוליטית בישראל
קמפיין הבחירות של הליכוד- 2006 לעומת 2015
מגישה: אריקה סטרול
תקציר
מטרתה של עבודה מחקרית זו הייתה לבדוק את ההבדלים בביצועיה של מפלגת הליכוד בבחירות בשנת 2006 לעומת הבחירות בשנת 2015. קמפיין הבחירות של הליכוד בשנת 2006 נחשב לכישלון, והוביל למספר המנדטים הנמוך ביותר שקיבלה מפלגת הליכוד מאז הקמתה. לעומת זאת הקמפיין בשנת 2015 נחשב להצלחה. בהתבסס על שלוש תיאוריות לניתוח תחרות בין מפלגות, היו שלוש השערות מחקר, הכישלון של הליכוד בבחירות 2006 נבע מהדינמיקה של שינוי הסביבה הפוליטית בזמן שלפני הבחירות, הכישלון בבחירות בשנת 2006 נובע מכך שהליכוד מיקמה את עצמה בצורה ימנית מדי במפה הפוליטית, הכישלון של מפלגת הליכוד בבחירות 2006 נבע מההתנהלות של המפלגות המרכזיות, שהוביל לגיוון גדול במפלגות הקטנות. כל השערות המחקר אוששו, והמסקנה העיקרית של המחקר היא שמספר גורמים הובילו לכישלונו של הליכוד בבחירות ב 2006, ושילובם של הגורמים גרם לתוצאה הנמוכה. לעומת זאת הסיבה העיקרית להצלחתו של הליכוד בבחירות בשנת 2015 היו בעקבות תהליך של דיכוטומיה בפוליטיקה הישראלית, והיחלשותם של המפלגות הקטנות, שנבע בעקבות העלאת אחוז החסימה.
תוכן עניינים
3.2. התאוריות בעזרתן ננתח את המקרה. 8
1.3.2. התיאוריה של לאוור (Laver, 2005)- 8
2.3.2. התיאוריה של סקופילד וסנד- 9
3.3.2. בוני מגיד- מבנה מערכות מפלגתיות וצמיחת מפלגות נישה. 10
1.מבוא
מפלגת הליכוד היא מהמפלגות הוותיקות בפוליטיקה הישראלית, והיא נחשבת לאחת המפלגות המובילות בישראל. עם השנים למפלגה היו הצלחות וכישלונות במערכות הבחירות השונות, שנבעו מגורמים שונים. הבדל מובהק בין הישגיה של המפלגה הוא בין הבחירות לכנסת ב 2006, שבהן זכתה בכמות מנדטים מועטה יחסית, לבחירות בשנת 2015, שבהם המפלגה הצליחה להשיג כמות מנדטים גדולה.
שתי מערכות הבחירות שנבחנות בעבודה זו היו בעלות מאפיינים שונים, והמערכת הפוליטית הייתה שונה בשני המקרים. הבחירות של שנת 2006 נסובו סביב הנושא של תכנית ההתנתקות שיושמה על ידי ממשלתו של אריאל שרון, כאשר היה במפלגת הליכוד. עקב התנגדות פנימית עזה לאריאל שרון ולתכנית ההתנתקות, אולץ אריאל שרון לפרוש מהמפלגה ולהקים מפלגה חדשה, שאיתה יתמודד בבחירות ב 2006. בפועל, שרון לקה בשבץ מוחי ולא זכה להתמודד בבחירות, אך קדימה ניצחה בבחירות (שטרית, 2007).
הבחירות של 2017 היו בסימן חוק הלאום המתגבש, ומחלוקת בקואליציה לגבי תקציב המדינה. בניגוד לבחירות ב 2006, שאופיינו בעלייתם של מפלגות קטנות רבות, שהחלישו את מעמדם של המפלגות המסורתיות הגדולות, הבחירות ב 2015 אופיינו בתהליך הפוך, שבו קטן כוחם והשפעתם של המפלגות הקטנות בעקבות העלאת אחוז החסימה, ושוב נוצר מצב של דיכוטומיה בין שתי מחנות פוליטיים, המחנה השמאלי והמחנה השמאלי (קניג, וטוטנאור, 2017).
ולכן מטרתו של מחקר זה היא לבדוק את הגורמים שהובילו להבדלים גדולים אלה במספר המנדטים, בין שני הקמפיינים של הליכוד בשנים האלה, ושאלת המחקר היא מהן הסיבות שהשפיעו על כמות המנדטים שקיבל הליכוד בבחירות 2006 מול בחירות 2015 ?
2.סקירת ספרות
1.2.רקע לבחירות 2006
הבחירות לכנסת ה 17 התקיימו בישראל ב -28 במרץ 2006. התוצאות של בחירות אלה היו ריבוי מושבים למפלגת קדימה החדשה דאז, ואחריה מפלגת העבודה, והפסד גדול למפלגת הליכוד. לאחר הבחירות הוקמה הממשלה על ידי המפלגות קדימה, העבודה, ש"ס ומפלגת גיל, כאשר מאוחר יותר הצטרפה מפלגת ישראל ביתנו לממשלה. ראש הממשלה היה אהוד אולמרט, העומד בראש מפלגת קדימה, שהיה ראש הממשלה בפועל שנכנס לבחירות (שטרית, 2007).
בבחירות בשנת 2003 זכתה מפלגת הליכוד בהנהגתו של ראש הממשלה אריאל שרון לניצחון משכנע בסטנדרטים ישראליים, וזכתה ב -38 מושבים בכנסת, המונה 120 חברים, כאשר שרון נתפס כמנהיג קשוח נגד הטרור, כאשר מה שתרם לתדמית זאת הוא מבצע "חומת מגן" הטרי משנת 2002. העבודה, בראשות עמרם מצנע, זכתה ב -19 מושבים בלבד ולא הצטרפה בתחילה לממשלה החדשה. לאחר בחירות 2003 סבל הליכוד ממחלוקות פנימיות קשות בנוגע לכמה עמדות שננקטו על ידי שרון, בעיקר בנוגע לתמיכה והתנגדות בתוכנית ההתנתקות (אריאן, א', שמיר, 2004). עמדתו של שרון הייתה זהה לעמדה שנקטה על ידי העבודה, ולכן היא גרמה למתיחות במפלגת הליכוד, ובינואר 2005 שמעון פרס הוביל את העבודה לקואליציה עם שרון כדי לאפשר את הנסיגה מעזה למרות ההתנגדות מצד רוב חברי הליכוד (קורנברג, 2015).
עד לסוף שנת 2005 תמכה מפלגת העבודה בליכוד ונתנה את הקולות הדרושים לממשלה בראשות הליכוד כדי לשמור על הרוב שלה בכנסת. בבחירות הפריימריז הפנימיות של מפלגת העבודה שהתקיימו בתחילת נובמבר, עמיר פרץ התמודד על הנהגת המפלגה, והציג מצע שכלל את פרישת העבודה מהקואליציה בראשות השרון. פרץ הביס את שמעון פרס בבחירות למנהיגות ב- 9 בנובמבר 2005, וכעבור יומיים התפטרו כל שרי העבודה מהקואליציה, והעבודה משכה את תמיכתה בממשלה והשאירה אותה ללא רוב בכנסת. בעקבות כישלון המשא ומתן בין שרון לפרץ, נקבע מועד לבחירות ביום 28 במרץ 2006 (קניג, וטוטנאור, 2017).
הבחירות הקרבות העלו את הסיכוי לבחירות פריימריז לראשות הליכוד, כאשר ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו צפוי היה לאתגר את שרון בבחירות לראשות המפלגה. בסוף נובמבר הודיעו שרון ומספר שרי ליכוד וחברי כנסת אחרים, שהם עוזבים את הליכוד כדי להקים מפלגה חדשה ומרכזית יותר, שבסופו של דבר קיבלה את השם קדימה. הקמתה של מפלגת קדימה הפכה את הבחירות למירוץ משולש בקרב המפלגה החדשה, מפלגת העבודה ומפלגת והליכוד, ובסימן שינוי מהמסורת של הבחירות בישראל, שהתאפיינו בדרך כלל בתחרות בין שתי מפלגות גדולות. למרות שקדימה הוקמה בעיקר מחברי הליכוד לשעבר, פרס, שהפסיד בבחירות להנהגת העבודה לפרץ, הודיע על תמיכתו במפלגה החדשה, אך לא יכל להצטרף מסיבות חוקיות. סקרים שנערכו בסוף 2005 הראו כי מפלגת קדימה של שרון מובילה על העבודה והן על הליכוד (שטרית, 2007).
אריאל שרון, כמייסד קדימה וראש הממשלה המכהן, היה צפוי להוביל את המפלגה החדשה בבחירות במארס 2006. עם זאת, ב -4 בינואר 2006 עבר שרון אירוע מוחי דימומי והותיר אותו בתרדמת. ביום 31 בינואר 2006 הגישה קדימה את רשימת המועמדים שלה, כאשר שרון לא נכלל ברשימה בגלל חוסר יכולתו לחתום על המסמכים הדרושים כדי להיות מועמד. אהוד אולמרט שהפך לממלא מקום ראש הממשלה וממלא מקום יו"ר קדימה כששרון היה חסר יכולת, הפך רשמית למועמד המפלגה החדשה לראשות הממשלה. פרס הוצב במקום השני ברשימת המועמדים של העבודה. שרת החוץ ציפי לבני הוצבה במקום השלישי ברשימת קדימה מתוך הבנה שהיא תהיה סגנית ראש הממשלה הבכירה אם קדימה תקים את הממשלה הבאה (פלד, 2014).
בפריימריז במפלגת שינוי ניצח חבר מועצת תל אביב רון לוינטל את אברהם פורז על המקום השני. פורז, בן בריתו הקרוב של מנהיג המפלגה יוסף לפיד, התפטר לאחר מכן מהמפלגה, וכך גם מרבית חברי הכנסת של שינוי, והקים מפלגה בשם "חץ" מפלגה חילונית ציונית. לפיד התפטר מתפקיד יו"ר המפלגה ב- 25 בינואר 2006, ולבנטל נבחר לאחר מכן למנהיג המפלגה החדש. לא שינוי ולא חץ קיבלו מספיק קולות בכדי לזכות במנדטים כלשהם בכנסת ה -17 (רופא-אופיר, 2006).
מפלגת הליכוד בחרה בנתניהו כמנהיגה, על פני שר הביטחון דאז סילבן שלום. בנימין נתניהו, סילבן שלום ושאר שרי הליכוד שנותרו התפטרו מהממשלה בראשות אולמרט בינואר 2006. סקרים שנערכו מינואר עד מרץ הראו כי קדימה עדיין נהנית מיתרון משמעותי, אם כי כוחה הופחת מעט מהסקרים שנערכו כאשר אריאל שרון היה יושב ראש המפלגה (קורנברג, 2015).
2.2.רקע לבחירות 2015
בחירות מוקדמות לכנסת העשרים נערכו בישראל ב -17 במרץ 2015. חילוקי דעות בקואליציה, במיוחד בנוגע לתקציב המדינה, והצעת חוק היסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, הובילו לפירוק הממשלה בדצמבר 2014. מפלגת העבודה ומפלגת התנועה שילבו כוחות בבחירות, והם נחשבו למחנה הציוני, וזאת בתקווה לנצח את מפלגת הליכוד, שהובילה את הקואליציה הממשלתית הקודמת יחד עם ישראל ביתנו, יש עתיד, הבית היהודי ומפלגת התנועה (שמיר, ורהט, 2017).
בסוף נובמבר ותחילת דצמבר 2014 היו מחלוקות קשות בין המפלגות בקואליציה, במיוחד בנוגע לתקציב ולהצעת חוק היסוד "מדינה יהודית", ב- 2 בדצמבר, הליכוד הודיע כי יתמוך בהצעת חוק לפירוק הממשלה, כאשר ההצבעה אמורה להתקיים ב -8 בדצמבר. שעות לאחר מכן פיטר ראש הממשלה בנימין נתניהו את ציפי לבני ויאיר לפיד מתיקי הממשלה שלהם. בקריאה ראשונה של הצעת החוק לפירוק הממשלה ב- 3 בדצמבר, אושר החוק. הקריאה השנייה והשלישית נערכו ב- 8 בדצמבר, כאשר הקריאה השלישית עברה גם היא (שמיר, ורהט, 2017).
אחוז ההצבעה הסופי בבחירות עמד על 72.3%, גבוה ב -4.6% בהשוואה לבחירות הקודמות, והגבוהה ביותר מאז הבחירות ב -1999, שהיו בהן אחוז הצבעה של 78.7%. בתחילה דיווחו הסקרים על תוצאות צמודות בין הליכוד למחנה הציוני, מה שאפשר קואליציה בראשות מנהיג האופוזיציה יצחק הרצוג ושרת המשפטים לשעבר ציפי לבני. גם נתניהו וגם הרצוג החלו בניסיונות להקים קואליציה לקראת ממשלה אפשרית, כאשר הרצוג כינה את הצהרת נתניהו מוקדמת מדי. עם זאת, ספירת הקולות ב- 18 במרץ חשפה יתרון משמעותי לליכוד, והרצוג הכיר בכך כי האופציה הריאלית היחידה הייתה להישאר באופוזיציה (שמיר, ורהט, 2017).
ראש הממשלה המכהן, בנימין נתניהו מהליכוד, הכריז על ניצחון בבחירות, כאשר הליכוד קיבל את מספר הקולות הגבוה ביותר. הנשיא ראובן ריבלין העניק לנתניהו הארכה עד 6 במאי 2015 לבניית קואליציה, זאת כאשר בניית הקואליציה לא הושלמה בארבעת השבועות הראשונים של המשא ומתן. בנימין נתניהו הקים ממשלה קואליציונית שעתיים בלבד לפני המועד האחרון, בלילה של ה 6 במאי. מפלגת הליכוד הקימה את הקואליציה עם הבית היהודי, יהדות התורה, כולנו וש"ס, עם 61 מושבים בכנסת. מאוחר יותר הצטרפה ישראל ביתנו לקואליציה במאי 2016 (קניג, וטוטנאור, 2017).
הליכוד אמנם זכה לרוב של 30 מושבים, אך הבחירות לא הביאו להיסחפות ימינה של קהל הבוחרים, שכן הרבה מההצלחה של הליכוד באה על חשבון מפלגות לאומיות יותר. למעשה, מחנה השמאל זכה להגדלה של כוחו ומושביו בכנסת, אם מחשיבים את מפלגת כולנו כחלק מהמחנה השמאלי. זה היה ניצחון פשרה עבור הליכוד, וזאת תוך קניבליזציה של הליכוד על מפלגות אחרות במחנה האידיאולוגי שלו. אף על פי כן, ההובלה של הליכוד העמידה את נתניהו במצב נוח למשוך שותפים פוטנציאליים, כולל מפלגות לאומיות ודתיות, לקואליציה עם שותפים טבעיים יותר לאידיאולוגיה של הליכוד, פחות מממשלתו האחרונה של נתניהו, וזאת לאור הסיכוי הנמוך לחזרתם של יש עתיד, ומפלגות מרכז שמאל לקואליציה. הדבר היה אפשרי עקב עזיבתם של קיצונים רבים בתוך הליכוד, וגודל מצטמצם של מפלגות ימין אחרות. הכנסת ה -20 כללה פחות מתנחלים, מספר שיא של נשים, יותר תומכים בזרמים מתקדמים של יהדות, ויותר ערבים. למרות זכייתו בבחירות, בניית הקואליציה הייתה קשה מאוד עבור נתניהו (קניג, וטוטנאור, 2017).
3.2.התאוריות בעזרתן ננתח את המקרה
1.3.2.התיאוריה של לאוור (Laver, 2005)-
התיאוריה של לאוור מציעה מודל של תחרות פוליטית בין מפלגות. לפי המודל, התחרות בין מפלגות היא דינמית ומבוססת תחרות מפלגתית המונעת על ידי מדיניות המותאמת לסביבה מרובת מפלגות. בסביבה תחרותית מרובת מפלגות, הבוחרים בוחנים בצורה מתמדת את מצע המפלגות, ומשנים את תמיכתם בהתאם לציפיות המשתנות שלהם מהמפלגות השונות. בסביבה זאת המפלגות מתאימות ללא הרף את עמדות המדיניות שלהם בהתאם לזיקה המשתנה של המצביעים (Laver, 2005).
החוקר לאוור מציג אלגוריתמים שונים של פעילותם של המפלגות, בניסיון לנבא את דרך פעולתן של המפלגות. האלגוריתמים הם מדיניות ה"אגרגטור", התאמת מדיניות המפלגה לעמדות האידיאליות של תומכי המפלגה. בעוד שהאגרגטור לא נראה בהתחלה כמדיניות מסתגלת באופן מהותי, הוא מייצר התאמה ברמה גבוה של המפלגה בהקשר של מערכת פוליטית רב-מפלגתית ודינמית. שיעור המצביעים התומכים במצטבר באגרגטור הוא גבוה, מכיוון שהיא המפלגה הקרובה ביותר אליהם ברגע נתון שבו הם תומכים במדיניות מסוימת. המפלגה האגרגטורית היא דמוקרטית באופן מובנה, כאשר היא מתאמת את המדיניות שלה לאידיאל הממוצע של כלל הבוחרים (Laver, 2005).
מדיניות ה"האנטר", המפלגה נוקטת במדיניות שתוגמלה בעבר על ידי המצביעים, ובהעדר מדיניות שתוגמלה, המפלגה בוחרת במדיניות רנדומלית. מדיניות ההאנטר משתמשת במשוב מהעבר לגבי מדיניות שונה שיושמה על ידי מפלגות שונות, ובוחנת את ההצלחה של מדיניות זו בטווחי זמן שונים, בכל הנוגע לפופולריות ותמיכה של מצביעים. לפי המשוב לגבי המדיניות של המפלגה, המפלגה בוחרת את המדיניות העתידית שלה, וכך נוצרת מחזוריות של שימוש במדיניות שונה בכל פעם, בהתאם לרצון הבוחרים (Laver, 2005).
מדיניות ה"טורף", התאמה של מדיניות המפלגה לעמדות ומדיניות של המפלגה הגדולה ביותר. המדיניות הגנרית הבולטת ביותר לפי לאוור היא המדיניות של הטורף. זוהי מדיניות האדפטיבית ביותר למציאת אזורים צפופים של תמיכה. מדיניות זו אינה משתמשת במידע כלשהו על מנת לנתח מהו המצע הטוב ביותר שישיג לה תוצאות מרביות, אלא שהם בוחנים מיהי המפלגה הפופולרית ביותר שיש לה בסיס תמיכה רחב, ולפי כך היא מעצת את המצע הפוליטי שלה. המדיניות משתמשת במשוב מוגבל מהסביבה המקומית שלה ומיישמת אותו באופן מחזורי, אך זה עדיין מאפשר לה לאתר רמזים יעילים לגבי הכיוון המדיני הטוב ביותר שאליו ניתן להתקדם (Laver, 2005).
מדיניות "דבקות", לעולם לא משנה את מדיניות המפלגה. מדיניות הדבקות לעולם אינה משנה את העמדה והמצע של המפלגה, ללא קשר לרצון של המצביעים ועמדותיהם לגבי מיהי המפלגה האידיאלית. מדיניות זו אינה דינמית בפני עצמה, אלא שהיא הופכת להיות מעניינת כאשר ישנה תחרות פוליטית עם מפלגות שיש להם מדיניות יותר גמישה (Laver, 2005).
בנוסף לכך לאלגוריתמים אלה, לאוור חוקר מגמות בהתנהגות הצדדים ושיטות הסתגלות שונות של המפלגות. החוקר גם מבצע סדרת ניסויים על הדינמיקה של מערכות מפלגתית אמיתיות, ובודק את תוקפן של מודלים השונים להתנהגות המפלגות, וזאת בהתאם לסקרי דעת קהל. המאמר מדווח על מאפיינים מרכזיים של התהליך הדינמי של התחרות בין המפלגות, כולל לידה ומוות של מפלגות, כללי החלטה פנימיים של המפלגה והתאמה אידיאלית לבוחרים (Laver, 2005).
2.3.2.התיאוריה של סקופילד וסנד-
לפי התיאוריה של סקופילד וסנד, כדי לנבא את התנהגותן של מפלגות בסביבה פוליטית מגוונת, לא מספיק להסתמך רק על מודלים מתמטיים שלוקחים בחשבון את האידיאולוגיה של המפלגות, אלא שישנם עוד גורמים שלא קשורים לאידיאולוגיה שמשפיעים על הצלחתה של המפלגה. מודלים מתמטיים של בחירות מצביעים בדרך כלל על כך שכל המפלגות, בשיווי משקל, יאמצו עמדות במרכז המפה הפוליטית, משום שעמדה זו אמורה להניב להם את המספר המקסימלי של הקולות. מניתוחים אמפיריים עולה כי לעתים נדירות נצפה שיווי משקל הרמטי מסוג זה. בבחינה של מודל אלקטורלי שבו המפלגות שונות במצע שלהן, אולם מה שמשפיע ברמה גבוה הוא "האיכות" הנתפסת של המפלגה, ולא המדיניות של מנהיג המפלגה. ההנחה היא כי האיכות של המפלגה עשויה להיות מושפעת מגורמים חיצוניים, כמו למשל מתרומתם של פעילי המפלגה, התורמים זמן וכסף ובכך משפרים את התמיכה האלקטורלית במפלגה. מקסום ההצבעה תלוי באיזון בין שתי ההשפעות המנוגדות הללו (Schofield, & Sened, 2005).
גורם חשוב נוסף שמשפיע על מיקומה של המפלגה במפה הפוליטית, והמצע שלה, הוא שיטת הממשל. בשאלות כיצד מנהיגים פוליטיים בוחרים את מדיניות מפלגתם, והאם המרכז הפוליטי בהכרח ריק, נראה שישנה סתירה בין מודלים תיאורטיים וניתוחים אמפיריים. מודלים שבודקים סביבה פוליטית שבה יש תחרות דו-מפלגתית, מצביעים על כך שמפלגות יתכנסו למרכז בחירות על מנת למקסם את מספר הקולות ביחס לאופוזיציה. בסביבה פוליטית מרובת מפלגות, לא בהכרח שכל המפלגות ינסו למקסם קולות, משום שהשלטון הוא שלטון ייצוגי באופן יחסי ולא מבוסס על שלטון הרוב (Schofield, & Sened, 2005).
בסביבה פוליטית מרובת מפלגו, שבה ישנה שיטת ממשל פרופורציונלית, בדרך כלל מורכבת ממשלה מקואליציה של מפלגות, ונדרש שיתוף פעולה של כמה מפלגות. ישנן עדויות אמפיריות רבות, שמערכות בחירות המבוססות על ייצוג פרופורציונאלי, כי ראשי מפלגות או מתמודדים פוליטיים אינם נוקטים בעמדות פוליטיות במרכז המפה הפוליטית. במדינות בעלות ייצוג פוליטי יחסי, כדוגמת ישראל הולנד וגרמניה, אין אינדיקציה לביסוס מצע המפלגה בהתאם למדיניות פוליטית מרכזית במפה הפוליטית (Schofield, & Sened, 2005).
3.3.2.בוני מגיד- מבנה מערכות מפלגתיות וצמיחת מפלגות נישה
לפי התיאוריה של בוני ומגיד, השונות בהצלחה בבחירות של מפלגות נישה, מוסברת על ידי התנהגותן של מפלגות המיינסטרים, שמשפיעה על הכוח האלקטורלי של מפלגות הנישה והמפלגות החדשות. בניגוד לתיאוריות המרחביות הסטנדרטיות, תיאוריה זו מכירה בכך שהתחרות בין המפלגות גורמת להשפעה הדדית בין המפלגות, ולא רק לשינוי המצע של המפלגה הספציפית. מכאן נובע שהתמיכה של מפלגות נישה יכולה להיות מושפעת הן על ידי המפלגה עצמה, והן על ידי הפעולות של מפלגות אחרות. ניתוח הצבעות למפלגות ימין קיצוני, ומפלגות ליברליות ב -17 מדינות מערב אירופה בשנים 1970-2000 מאשר כי אסטרטגיות המפלגות המרכזיות הן חשובות, והן משפיעות על הצלחתן של מפלגות הנישה (Meguid, 2005).
הסביבות הפוליטיות של דמוקרטיות מפותחות ומתפתחות הוצפו במפלגות חדשות במהלך 40 השנים האחרונות. למרות שרבים מהארגונים הפוליטיים החדשים הללו הם גרסאות של המפלגות הסוציאליסטיות, הליברליות והשמרניות הקיימות, ישנה קבוצה של מפלגות בולטות. שחקנים אלה, מפלגות הנישה, נבדלים ממפלגות המיינסטרים בשלוש דרכים משמעותיות. במקום לתת עדיפות לדרישות כלכליות, מפלגות אלו שמות דגש על קבוצות נושאים שהיו בעבר מחוץ לממדי התחרות המפלגתית. מפלגות ירוקות, למשל, קמו בשנות השבעים כדי להפנות את תשומת הלב לנושאים של הגנת הסביבה, פירוק נשק גרעיני ומלחמה גרעינית. מפלגות ימין רדיקליות הופיעו בשנות השמונים והתשעים, ודרשו להגן על ערכי המשפחה הפטריארכליים, ועל אורח חיים מכוון ללאומיות, ללא מהגרים. למרות הבדלים במהות של דרישותיהם, מפלגות אלה קוראות תיגר על תוכן הוויכוח הפוליטי (Meguid, 2005).
בנוסף לכך,, הנושאים שהועלו על ידי מפלגות הנישה אינם רק חדשניים, אלא שלעתים קרובות אינם תואמים את הקווים הקיימים של חלוקה פוליטית מסורתית. מפלגות נישה פונות לקבוצות מצביעים שעשויות לחצות את המערך המפלגתי המסורתי. כתוצאה מכך, התרחשו מקרים של עריקת בוחרים למפלגות נישה, אשר הגיעו משני מחנות פוליטיים שונים, שלא סביר היה שיהיו במחנה אחד קודם לכן. כך למשל בוחרים מהצד הימני והשמאלי של המפה הפוליטית יכולים לבחור במפלגת נישה אחת, שתקדם נושא ספציפי כמו איכות הסביבה (Meguid, 2005).
שלישית, מפלגות נישה מבדילות את עצמן עוד יותר על ידי הגבלת דעותיהן בנושא מסוים. הם מתנערים מפלטפורמות המדיניות המקיפות המשותפות לחבריהם במפלגות המיינסטרים, ובמקום זאת נוקטות בעמדות רק במערך מוגבל של נושאים. גם כאשר מספר הנושאים הנדונים במצע שלהם גדל במהלך חייהם של המפלגות, הם עדיין נתפסו כמפלגות נושא יחיד על ידי הבוחרים. מפלגות אלה בדרך כלל לא מצליחות להנות מנאמנות מפלגתית שקיימת מראש, ואינן מצליחות לבסס עמדות אידיאולוגיות מקיפות כמו מפלגות המיינסטרים. מפלגות נישה מסתמכות על הבולטות והאטרקטיביות של עמדת המדיניות האחת שלהן לתמיכת הבוחרים (Meguid, 2005).
ולכן מפלגות הנישה יכולות לשגשג כאשר המצעים של המפלגות המרכזיות לוקות בחסר לגבי נושא מסוים, או כאשר המדיניות של המפלגות המרכזיות לגבי נושא מסוים לא מספקת את הבוחרים שלהן, אז במקרים כאלה, שסביר להניח שתהיה זליגה של בוחרים למפלגות הנישה, שיעזור לקדם את הנושא שממנו הבוחרים לא מרוצים מהמצב הקיים (Meguid, 2005).
3.שיטה
שאלת המחקר-
מהן הסיבות שהשפיעו על כמות המנדטים שקיבל הליכוד בבחירות 2006 מול בחירות 2015 ?
השערות המחקר-
- הכישלון של הליכוד בבחירות 2006 נבע מהדינמיקה של שינוי הסביבה הפוליטית בזמן שלפני הבחירות, והליכוד כשל בהתאמת המדיניות והמצע של המפלגה בצורה נכונה. וההפך, ההצלחה של הליכוד ב 2015 נובעת מהדינמיקה של המערכת הפוליטית לפני ובזמן הבחירות. (לפי התאוריה של Laver, 2005).
- הכישלון בבחירות בשנת 2006 נובע מכך שהליכוד מיקמה את עצמה בצורה ימנית מדי במפה הפוליטית, לא מרכזה את המצע הפוליטי שלה כדי לזכות ביותר קולות, ולכן גם לא יכלה לשתף פעולה עם מפלגות אחרות. וההפך, ההצלחה של הליכוד ב 2015 נבעה מפזילה למרכז המפה הפוליטית של הליכוד. (לפי התיאוריה של סקופילד וסנד)
- הכישלון של מפלגת הליכוד בבחירות 2006 נבע מההתנהלות של המפלגות המרכזיות, שהוביל לגיוון גדול במפלגות הקטנות, מה שהקשה על הליכוד להרכיב קואליציה. וההפך, התנהלות המפלגות הגדולות הובילה להצלחת הליכוד ב 2015. (לפי בוני ומגיד)
המשתנה התלוי- תמיכה, כמות מנדטים במפלגת הליכוד.
המשתנה הבלתי תלוי- סקרים, מצעים של המפלגות, הצעות תקשורת.
שיטת המחקר-
זהו מחקר אמפירי איכותני, הבודק את שאלת המחקר בעזרת איסוף נתונים לגבי מערכות הבחירות ב 2006 ו ב 2015, וניתוחם לפי מודלים תיאורטיים הרלוונטיים לגבי מערכות בחירות והמערכת הפוליטית. המסקנה של המחקר תיעשה בהתבסס על ניתוחים אלו, וניעזר בגרפים שיציגו את הנתונים שבעזרתם בוצע הניתוח. כלי המחקר המרכזי שבו נשתמש הוא סקרי דעת קהל, ומאמרים שמנתחים את תוצאות הבחירות בשתי מערכות בחירות אלה.
4.ממצאים
לאחר ניתוח שתי מערכות הבחירות, בשנים 2006 ו 2015, הנתונים לגבי מערכות בחירות אלה, והקונטקסט הכללי והיותר רחב בהקשר לכל מערכת בחירות, נמצאו שלוש מסקנות שמסבירות את ההבדלים בתוצאות הבחירות בשתי מערכות בחירות אלה, בכל הנוגע למפלגת הליכוד, כאשר במערכת בחירות אחת, 2006, הליכוד נכשל בבחירות, ובמערכת הבחירות האחרת, 2015, הליכוד הצליח במערכת הבחירות. כל אחת מהמסקנות מבוססת על אחת משלוש התיאוריות לניתוח מערכות בחירות שבהן נעשה שימוש. מסקנות המחקר:
1. הכישלון של הליכוד בבחירות 2006 נבע מהדינמיקה של הסביבה הפוליטית לפני ובזמן הבחירות-
בבחירות בשנת 2006 היו כמה נושאים שנחשבו לקריטיים להכרעה, והבחירות בשנה זו נתפסו כדרך חשובה להתמודד עם בעיות אלה, בעיות שיוחסו לכישלונה של הממשלה המכהנת הקודמת, בראשות הליכוד. הייתה זו תקופת האינתיפאדה השנייה המלאה בפיגועים ובעיות ביטחוניות, ותקופה של משבר כלכלי שבו יש לטפל. הבחירות ב -2006 ראויות לציון בעיקר בגלל כישלונם של ציבור הבוחרים לתת תשובה ברורה למספר שאלות מרכזיות, הנוגעות לבעיות אלה. כצפוי, מפלגת קדימה של אהוד אולמרט הייתה המנצחת, אך ממדי הניצחון היו קטנים בהרבה מהצפוי, ואולי המסר הברור והחד משמעי שנשלח על ידי הבוחרים בסקרים של שנת 2006, לעומת זאת, היה דחייתה הברורה של מפלגת הליכוד. בשנת 2006 נפל הליכוד ל 12 מושבים (Spyer, 2007).
נראה היה שחוסר שביעות הרצון של הבוחרים הופנה כלפי מפלגת הליכוד, ומהשלטון שלה, שכן היא שלטה במדינה במשך שנים רבות לפני בחירות אלה. במהלך האינתיפאדה השנייה נהרגו יותר מאלף ישראלים בפיגועים. מדיניות הביטחון של ישראל באותה תקופה התמקדה במעצר או בהרג של אנשי הארגונים המיליטנטים, באמצעות סיכול ממוקד בשטחים הפלסטיניים (באופן שנוי במחלוקת), ולבלום את תנועתם של חשודים פוטנציאלים, במיוחד מחבלים מתאבדים, באמצעות מחסומים. מדיניות זו זכתה לתמיכה מסוימת, אך רבים סברו שמדיניות זו לא אפקטיבית. היו שטענו כי מדיניות ישראל הניצית מעודדת למעשה אלימות רבה יותר מצד הצד הפלסטיני. למרות הירידה באלימות בשנים 2005 ו -2006, עדיין היה חוסר שביעות רצון מהמדיניות הביטחונית, והיה חשש ממתקפות טרור (קורנברג, 2015).
גם לתוכנית ההתנתקות היה משקל מכריע בבחירות אלה. בעקבות תוכנית ההתנתקות, התמיכה הפוליטית בישראל התפצלה לשתי קבוצות נבדלות: אלה שתומכים בנסיגה מרוב רצועת עזה או כולה, ואלו שמבקשים שאזור זה יישאר בשליטה ישראלית. אריאל שרון וסיעתו עזבו את הליכוד להקים את קדימה בגלל תמיכתם בסיום השליטה הישראלית ברצועת עזה. עם זאת, שתי הקבוצות מחולקות גם באופן פנימי באילו צעדים מעשיים יש לנקוט בשנים הקרובות, ולכן הבחירות של שנת 2006 היו חשובות. הליכוד נתפסה כמפלגה שמתנגדת באופן מובהק לתוכנית ההתנתקות, ולכן התנגדות זאת השפיעה גם על השיקולים של ציבור הבוחרים, בשיקול שלהם האם לבחור בליכוד או לא (בר סימן טוב, 2009).
מאז הקמתה של ישראל נשלטה על הסביבה הפוליטית על ידי סוגיות ביטחון ושלום. המפלגות הגדולות היו חלוקות בעיקר בגישות השונות בכל הנוגע לסכסוך הישראלי פלסטיני. בבחירות 2006 הייתה הפעם הראשונה שמפלגה גדולה, מפלגת העבודה, מציבה נושאים כלכליים וחברתיים בראש סדר היום. הדבר מיוחס בעיקר לצורך שהתהווה לטפל בנושא של הבעיות הכלכליות והחברתיות שישראל הייתה מצויה בו בעקבות האינתיפאדה המתמשכת, שהשפיעה על המשק (קניג, וטוטנאור, 2017).
הגישה הסוציאל-דמוקרטית של העבודה, הכוללת הבטחות להעלות את שכר המינימום ולהקצות פנסיה לכל עובד, עומדת כעת בניגוד חריף לסדר היום הניאו-ליברלי שמקדם הליכוד. גישה סוציאלית זו של מפלגת העבודה נראתה כנכונה למצביעים רבים. בנימין נתניהו שעמד בראש הליכוד, כיהן כשר האוצר בין השנים 2003-2005, והוביל מדיניות שעודדה צמיחה כלכלית והורדת מיסים על חשבון מנגנון הרווחה הארוך של ישראל. דבר זה הרחיק תומכי ליכוד רבים, שמקורם באופן מסורתי במעמד הנמוך והמעמד הבינוני (קניג, וטוטנאור, 2017; שטרית, 2007).
תרשים 1- שיעור התמיכה בתוכנית ההתנתקות-
מקור- אתר YNET (1).
2. הכישלון של מפלגת הליכוד בבחירות 2006 נבע מהתדמית הימנית מדי של המפלגה-
הגישה הספקנית שפיתחו ישראלים רבים כלפי המפלגות וכלפי הכנסת הייתה גורם נוסף שהפך את פרישתו של שרון ממפלגת הליכוד לאטרקטיבית בעיני רבים. האמון הנמוך במפלגות ובמחוקק, והנטייה לאדישות כלפיהם, תרמו להתפתחותם של מפלגות קטנות יותר, כגון מפלגת הגמלאים, ומפלגות שנחשבו למרכז המפה הפוליטית כגון מפלגת קדימה. עצם היצירה של מרכז פוליטי חזק ומרכזי בפוליטיקה הישראלית, גרם לשני הקצוות של המפה הפוליטית, הימין והשמאל להיראות כקיצונים בעבור רבים מהמצביעים (בר סימן טוב, 2009; קורנברג, 2015).
מפלגת הליכוד הייתה מהמתנגדים העיקריים של תכנית ההתנתקות. בשל התנגדות עזה זו של הליכוד, ובמיוחד לאור העובדה שרבים מהמתונים במפלגת הליכוד עזבו את המפלגה ביחד עם אריאל שרון והצטרפו למפלגת קדימה, מפלגת הליכוד הפכה להיות מזוהה עם הציונות הדתית, והימין הקיצוני. הציונות הדתית הייתה האוכלוסייה שנפגעה בעקבות פינוי היישובים ברצועת עזה, ואוכלוסייה זו שהפכה להיות מזוהה עם הליכוד, נחשבת לאוכלוסייה שתומכת בצד הימני ביותר של המפה הפוליטית בישראל (בר סימן טוב, 2009).
לתקשורת בישראל היה תפקיד חשוב בבניית הלגיטימציה של המהלך של תכנית ההתנתקות. התקשורת עזרה לבסס את הרעיון אצל הציבור הישראלי שההתנתקות היא מהלך חשוב שנועד לקדם את מדינת ישראל, ואכן כך נתפס הדבר בעיני הציבור, שהבין את חשיבותו של המהלך. התמיכה של הציבור בתכנית ההתנתקות הלכה יד ביד עם התמיכה באריאל שרון, שכן הוא נתפס כיוזם והמוביל העיקרי של תכנית ההתנתקות. תמיכה פופולרית זו בתכנית ההתנתקות ובאריאל שרון שיזם אותה, גרמו להתנגדות של הליכוד להראות כקיצונית בעיני רבים מהציבור, ובהתאם לכך גם תדמיתו של הליכוד הפכה להיות כמפלגה של הימין האדוק, וזאת באופן יחסי למפלגת המרכז החדשה שהקים אריאל שרון (בר סימן טוב, 2009).
נקודה חשובה נוספת היא שקמפיין הבחירות של מפלגת קדימה בבחירות 2006 הדגישו את העניין שהמפלגה מציגה מצע שהוא גם חברתי וגם ביטחוני, וזאת בניגוד למפלגת הליכוד שמציגה רק מצע ביטחוני, ובכך היא תורמת לתדמיתה הימינית אדוקה, ולהזדהות שלה עם ההתנגדות לתכנית ההתנקות, שבה רוב הציבור כבר תמך בתקופה זו. מעבר לעובדה שמפלגת קדימה התבססה רבות על אישיותו של אריאל שרון, קדימה השכילה להבין שהציבור מתעניין גם בסוגיות חברתיות וגם בסוגיות ביטחוניות, מה שדוחף אותו למרכז המפה הפוליטית, ששם מיקמה את עצמה מפלגת קדימה. עצם העובדה שקדימה מיקמה את עצמה במרכז המפה הפוליטית, ולא בצד השמאלי הקיצוני, יצרה אלטרנטיבה לרבים מבוחרי הליכוד, לבחור במפלגה שהיא לא בימין האדוק, אבל מצד שני היא גם לא בצד השמאלי ביותר של המפה, מפלגה שנתפסת במתונה ויציבה (קורנברג, 2015).
תרשים 2- תרשים המשווה את הכישלון היחסי של הליכוד בבחירות 2006-
מקור- ויקיפדיה
3. הכישלון של הליכוד בבחירות 2006, וההצלחה בבחירות 2015 נבע מהתנהלותן של המפלגות הגדולות, ויצירת מפלגות נישה-
הכישלון של מפלגת הליכוד בבחירות 2006 נבע בעיקר מהסיבה של היווצרות מפלגת קדימה לפני בחירות אלה, ביוזמתו של אריאל שרון, כאשר הוא עזב את מפלגת הליכוד שעמד בראשה עד אז, והחליט להקים מפלגה עצמאית משלו. מהלך זה העביר בוחרים רבים ממפלגת הליכוד למפלגת קדימה החדשה, תוך ניצול הפופולריות של אריאל שרון בקרב ציבור הבוחרים. יצירתה של מפלגת קדימה החדשה יצרה דינמיקה חדשה בפוליטיקה הישראלית, עד אז הדינמיקה המקובלת הייתה בעיקר דיכוטומית, כלומר האפשרויות הריאליות של הבוחרים היו לבחור מבין שתי המפלגות הגדולות, ואילו המהלך של שרון יצר מצב שהוא יצר מפלגה חדשה שיכולה הייתה להתמודד עם שתי המפלגות הגדולות, שכל אחת מהן הייתה מזוהה עם הצד הימני והצד השמאלי של המפה הפוליטית. מפלגתו החדשה של שרון לא בהכרח הייתה מזוהה עם ימין מובהק או שמאל מובהק, והפוליטיקאים שהצטרפו לרשימתה של מפלגה זו היו משני הצדדים של המפה הפוליטית (שטרית, 2007).
במסיבת עיתונאים שהתקיימה ב- 21 בנובמבר 2005, הודיע ראש הממשלה אריאל שרון על הקמת מפלגה חדשה, שנקראה "קדימה". באותו יום התפטר מהליכוד וביקש מהנשיא משה קצב לפזר את הכנסת. שרון הניע לפיכך את התהליך שהוביל להקדמת הבחירות בחודש מרץ. הרקע למהלך הדרמטי הזה היה רב פנים. הטריגרים לטווח הקצר היו אובדן מפלגת העבודה כשותפה לקואליציה בעקבות הניצחון המפתיע של עמיר פרץ על שמעון פרס בפריימריז של העבודה רק אחד עשרה ימים לפני כן, וקשיי שרון עם המורדים במפלגת הליכוד. שבועיים בלבד לפני הקמת קדימה, שרון לא הצליח לקבל אישור בכנסת למספר מינויים לשרים שרצה לבצע. חברי כנסת מהליכוד הצטרפו לאופוזיציה בהצבעה נגד הצעתו, הצבעה שהייתה מקור לתסכול ולהשפלה אישית עבור שרון. הקשיים של שרון במפלגתו ניכרו מהרגע בו החליט על תכנית ההתנתקות מרצועת עזה (נדב-שפורן, 2009).
ההקמה של מפלגת קדימה על ידי שרון הובילה ל"מפץ הגדול" בפוליטיקה הישראלית מבחינת גיוון המפלגות, והפסיקה את הקיפאון של מערכת המפלגות הישראלית ומחנות השמאל והימין שלה. טיעון מקיף היה שהמפלגות הפוליטיות הגדולות איבדו את חזונותיהן, ורבים טענו כי שינוי בפוליטיקה הישראלית היה מתבקש כבר תקופה ארוכה. קיימות שלוש תפיסות אידיאולוגיות עיקריות בישראל של ימינו: הימין שהוא ניצי, שמרני ותומך בהגמוניה של הממסד הדתי, השמאל שהוא יונה, סוציאליסטי ובעד הפרדת חילונים ודתיים, והמרכז – שהוא פרגמטי בתחום הביטחון וזרם החוץ, תומך בהפרדה חד צדדית מהפלסטינים, והוא אמצע הדרך מבחינת כלכלה ונושאי דת ומדינה. שרון הקים תנועה מרכזית חדשה שתכלול את מרבית העבודה, הליכוד הפרגמטי החדש וחלק גדול ממפלגת שינוי (קניג, 2012).
תרשים 3- מספר המושבים הכולל של המפלגות המצרפיות הגדולות בישראל בשנים 1965–2015-
(מקור- קניג, וטוטנאור, 2017)
לאחר הקמתה של קדימה, מומחים פוליטיים ופוליטיקאים רבים ייחסו את הצלחתה של המפלגה לפופולריות של אריאל שרון, וראו אותה כאופורטוניסטית, לא אידיאולוגית, לא עקבית ומעורפלת במדיניותה, יוצרת ספינים של יחסי ציבור, והיא נבעה ממוחם של יועצים פוליטיים. למרות ביקורת זו, אישים מובילים מהליכוד והעבודה, כמו גם אישים לא פוליטיים, הצטרפו למפלגה, חלקם מתוך תחושת הזדהות עם מסלול המדיניות המרכז פוליטית של שרון, ואחרים בתגובה לסיכויים המבטיחים של המפלגה שהוכחו על ידי סקרי דעת הקהל (שטרית, 2007).
תרשים 4- הפופולריות של מפלגת קדימה לפני בחירות 2006-
(מקור- אתר YNET (2))
ובכן ראינו שבבחירות 2006, הדינמיקה הפוליטית היא שהובילה לכישלונה של מפלגת הליכוד, ובבחירות בשנת 2015, התרחש תהליך הפוך, שהוביל להצלחתה של מפלגת הליכוד. בבחירות של 2006 התרחש "המפץ הגדול" שהוביל לגיוון במפלגתיות בפוליטיקה הישראלית וגרם לכישלונו של הליכוד, בבחירות של 2015 התרחש תהליך של דיכוטומיה במפלגתיות, ונוצרו שתי מחנות עיקריים, שיצרו דיכוטומיה בפוליטיקה הישראלית, ולמצביעים היו למעשה שתי אפשרויות ריאליות, מחנה השמאל ומחנה הימין. המחנה המרכז השתלב ביחד עם מחנה השמאל, מה שגרם לדיכוטומיה. (ראה למשל- אתר וואלה).
בבחירות של שנת 2015, בגלל שנוצרה דיכוטומיה בין מחנה הימין למחנה השמאל מרכז, המפלגות הגדולות לא איבדו קולות לטובת המפלגות הקטנות בזמן מערכת הבחירות וגם לא במבחן התוצאה. בשונה מהבחירות ב 2006, התנהלה התחרות בעיקר בתוך הגושים, ולא בין המפלגות הגדולות למפלגות המרכז או המפלגות הקטנות יותר. דיכוטומיה זו הטיבה עם מפלגת הליכוד ובנימין נתניהו, והיא הייתה אחת הסיבות העיקריות לכך שגוש הימין קיבל מנדטים רבים, ובתוך כך הצלחתה של מפלגת הליכוד, שנתפסה כמפלגה המרכזית והמובילה של גוש הימין (שמיר, ורהט, 2017).
בנוסף לכך, על כך שמפלגת קדימה הייתה מבוססת על הפופולריות של אריאל שרון, ולא בהתבסס על האידיאולוגיה של המפלגה, או מצע הבחירות שלה, מעידה העובדה שבמערכות הבחירות שהגיעו אחרי 2006, כמות המנדטים של מפלגת קדימה צנחה בצורה דרמטית, כאשר אריאל שרון כבר לא היה חלק מהמפלגה, עד שהיא פרשה כליל מהמרוץ הפוליטי (ראה תרשים 2).
תרשים 5- הדעיכה של מפלגת קדימה-
מקור- אתר מפלגת "הירוקים".
5.דיון וניתוח הממצאים
מטרתו של מחקר זה הייתה לבדוק את הגורמים שהובילו לכך שמפלגת הליכוד נכשלה בבחירות בשנת 2006, והצליחה בבחירות בשנת 2015, ומה היו הגורמים שהובילו להבדלים אלה בתוצאות הקמפיינים. על מנת לבחון את הסיבות שהובילו להבדלים בין קמפיינים אלה, נסקרו תיאוריות שקשורות לתחרות בין מפלגות, והן הובילו אותנו לשלושה השערות מחקר, הראשונה היא שהכישלון של הליכוד בבחירות 2006 נבע מהדינמיקה של שינוי הסביבה הפוליטית בזמן שלפני הבחירות, והליכוד כשל בהתאמת המדיניות והמצע של המפלגה בצורה נכונה, השנייה היא שהכישלון של הליכוד בבחירות בשנת 2006 נבע מכך שהליכוד מיקמה את עצמה בצורה ימנית מדי במפה הפוליטית, והשלישית היא הכישלון של מפלגת הליכוד בבחירות 2006 נבע מההתנהלות של המפלגות המרכזיות, שהוביל לגיוון גדול במפלגות הקטנות והפחית את כוחן של המפלגות הגדולות.
השערת המחקר הראשונה נבדקה והיא אכן אוששה, המסקנה שעולה מסקירת החומר בנושא היא שלפני ובזמן הבחירות של 2006, היו כמה נושאים פוליטיים חשובים שהשפיעו על דעת הקהל, ונחשבו לקריטיים, והבחירות של שנת 2006 נתפסו כחשובים על מנת לטפל בנושאים אלה. הנושא החשוב ביותר שהיא על סדר היום בבחירות של שנת 2006 היה הנושא של תכנית ההתנתקות, כחצי שנה לפני הבחירות יושמה תכנית ההתנתקות בהובלתו של ראש הממשלה אריאל שרון, והשנים הבאות נחשבו לקריטיות על מנת להמשיך ולהוציא לפועל את התוכנית בצורה ראויה, ולטפל בהשפעות שלה. ראינו שבקרב הציבור הישראלי הייתה תמיכה רבה לתכנית ההתנתקות, ותמיכה באריאל שרון על כך שיזם ויישם את התכנית.
ניתן להסביר את כישלונו של הליכוד בבחירות 2006 בכך שמפלגת הליכוד נתפסה כמתנגדת העיקרית לתכנית ההתנתקות, ובשלב הזה דעת הקהל כבר הייתה מבוססת לגבי הצורך של תכנית ההתנתקות, והחשיבות שלה לביטחון ישראל. כנראה שהתנגדותו והתעקשותו של הליכוד נגד התכנית, למרות שהיא כבר יצאה לפועל, ולמרות שהציבור האמין בחשיבותה, גרמה לציבור הבוחרים להפחית את תמיכתו במפלגת הליכוד, אפילו בקרב הציבור הנאמן שלו.
הסבר נוסף הוא שבשנים שקדמו לבחירות ב 2006, בנימין נתניהו היה שר האוצר, והוא הוציא אל הפועל תכנית כלכלית להתמודדות עם המשבר הכלכלי, ותכנית זו פגעה בעיקר במעמדות החלשים בחברה, היות ובוחריו של הליכוד נוטים להיות ממעמדות חלשים אלה, יכול להיות שתכנית זו גרמה לאי תמיכה בנתניהו, שעמד בראש הליכוד, וזה מה שהוביל לתוצאות הגרועות בבחירות.
השערת המחקר השנייה הייתה שהכישלון של הליכוד נבע מהתדמית הימנית מדי של המפלגה. לפי התיאוריה של סקופילד וסנד, במערכת פוליטית שיש בה גיוון רב מבחינת מפלגות ותחרות בין מפלגות, אם עמדתה של המפלגה רחוקה מדי מהמרכז הפוליטי, זה יכול להוביל לכישלון של המפלגה. ואת המקרה הזה ראינו אצל הליכוד בבחירות 2006. מפלגת הליכוד נתפסה כימנית מדי ביחס לשאר המפלגות שהתחרו בבחירות האלה, ובמיוחד לאור העובדה שהוקמה מפלגת קדימה, שמיקמה את עצמה במרכז המפה הפוליטית וצברה תמיכה משמעותית.
השערת המחקר השלישית הייתה שהכישלון של מפלגת הליכוד בבחירות 2006 נבע מההתנהלות של המפלגות המרכזיות, שהוביל לגיוון גדול במפלגות הקטנות. פרישתו של שרון מהליכוד והקמת מפלגת קדימה הובילה ל"מפץ גדול בפוליטיקה הישראלית, וליצירתם של מפלגות קטנות רבות. שילוב של עובדה זאת ביחד עם העובדה שהליכוד נתפסה כימנית מדי, הוביל לכישלונה בבחירות. העובדה שהיה גיוון גדול במפלגות שנכנסו לכנסת, הוביל לקשיים של מפלגת הליכוד ליצור בריתות עם מפלגות אחרות ולהקים קואליציה, מה גם שכוחה במשא ומתן נחלש משמעותית בעקבות איבוד הקולות הרב. והדבר ההפוך קרה בבחירות 2015, שהוביל להצלחתה של הליכוד בבחירות. המערכת הפוליטית הצטמצמה מבחינת היצע המפלגות והגיוון שלהם, ונוצרה דיכוטומיה מבחינת האופציות הריאליות העומדות בפני הבוחר, מה שתרם להצלחתה של הליכוד.
6.סיכום ומסקנות
לסיכום, ניתן לומר שהיו כמה גורמים שהובילו להבדלים בתוצאות הבחירות של מפלגת הליכוד בשנים 2006 ו- 2015. ניתן לומר ששילובם של גורמים אלו הגדיל את האפקט של כישלונה של מפלגת הליכוד. הגורם המרכזי והחשוב שהוביל לחוסר תמיכה בליכוד היה העובדה שמפלגת הליכוד התנגדה בצורה נחרצת לתכנית ההתנתקות, וההתנגדות הפנימית של הליכוד אף גרמה למנהיג המפלגה לפרוש ולהקים מפלגה חדשה, דבר זה נתפס כשלילי בעיני הציבור, וזה הוביל לחוסר תמיכה במפלגה.
שנית כל העובדה שהאופי של הבחירות ב 2006 היה שונה משמעותית מהבחירות שקדמו לבחירות אלה, תרמו אף הן לכישלונה של הליכוד. באופן מסורתי הפוליטיקה הישראלית הייתה מאופיינת בדיכוטומיה מבחינת הבחירה העומדת בפני הבוחר, היו שתי מפלגות גדולות ועיקריות, והתחרות הייתה בעיקר בין שתי מפלגות אלה. בחירות של 2006 היה "מפץ גדול" בפוליטיקה הישראלית שהוביל לעלייתן של מפלגות נישה קטנות, מה שהפחית בצורה משמעותית את כוחם של המפלגות הגדולות.
נקודה נוספת היא שהיו כמה נושאים חשובי שתרמו לחוסר תמיכה במפלגת הליכוד בבחירות ב 2006. המצב הביטחוני היה רעוע האינתיפאדה השנייה, ונראה היה שישנו חוסר שביעות רצון של הציבור מהטיפול במצב הביטחוני, והוא הרגיש שיש צורך בשינוי. בנוסף לכך, מפלגת הליכוד הייתה מזוהה עם בנימין נתניהו בבחירות, ובשנים שקדמו לכן נתניהו הוביל תכנית כלכלית קשה שפגעה במעמדות נמוכים, שעם עיקר הבוחרים של הליכוד, מה שהוביל לירידה בתמיכה במפלגה.
7.מקורות
אריאן, א', ושמיר, מ' (2004). הבחירות בישראל – 2003. המכון הישראלי לדמוקרטיה.
אתר YNET (1). סקר: 59% בעד הפינוי מעזה. נדלה: https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2868921,00.html
אתר YNET (2)- סקר: "קדימה" 33 מנדטים, עבודה 26, ליכוד 13. נדלה מתוך: https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3174781,00.html
אתר וואלה- איחוד בגוש המרכז-שמאל: האם זה ישתלם בקלפי? . נדלה מתוך: https://elections.walla.co.il/item/2808451
אתר מפלגת "הירוקים". סקר בידיעות אחרונות לקראת הבחירות לכנסת ה19. נדלה מתוך: http://www.green-party.co.il/Elec2015/archives/category/green_in_press/page/2
בר סימן טוב, י' (2009). תכנית ההתנתקות הרעיון ושברו. מכון ירושלים לחקר ישראל.
ויקיפדיה. "הליכוד". נדלה מתוך: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%9C%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%93
נדב-שפורן, ר' (2009). תעמולת הבחירות של מפלגת קדימה בחירות 2006. אוניברסיטת בן גוריון בנגב.
פלד, י' (2014). מורשת שרון המרחב הציבורי, , 9: 9-30, 2014.
קורנברג, מ' (2015). מס שפתיים: שלום ופוליטיקה בישראל מ-2003 עד 2013. המכון למחקרי ביטחון לאומי.
קניג, ע' (2012). מערכת המפלגות הישראלית, 2009-2000. המכון הישראלי לדמוקרטיה.
קניג, ע', וטוטנאור, א' (2017). מדוע המפלגות הגדולות כבר לא גדולות?. המכון הישראלי לדמוקרטיה.
רופא-אופיר, ש' (2006). לפיד פרש משינוי: שרון אשם בקריסתנו. אתר YNET, נדלה: https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3206277,00.html
שטרית, ש' (2007). הפיחות ההיסטורי במעמדה של תנועת העבודה: מהגמוניה פוליטית לשותפות בלתי דומיננטית בהנהגה כיוונים חדשים , 16: 112-127, 2007.
שמיר, מ', ורהט, ג' (2017). הבחירות בישראל 2015. המכון הישראלי לדמוקרטיה.
Laver, M. (2005). Policy and the Dynamics of Political Competition. American Political Science Review, 99(2), 263-281.
Meguid, B. M. (2005). Competition between Unequals: The Role of Mainstream Party Strategy in Niche Party Success. American Political Science Review, 99(03), 347-359.
Schofield, N., & Sened, I. (2005). Modeling the interaction of parties, activists and voters: Why is the political center so empty? European Journal of Political Research, 44(3), 355–390.
Spyer, J. (2007). Downfall of a dominant party : the Likud and the 2006 election. Israel Affairs, 13(2), 289–304.