האוניברסיטה הפתוחה
עבודה סמינריונית בקורס "נשים בחברה היהודית בארץ ישראל" (1948-1882) – 10582
זהות מקצועית של נשים יהודיות במקצועות הרפואה
תוכן עניינים
2.1 רקע על הישוב היהודי בתקופת המנדט. 5
2.2 מעמדן הכלכלי של נשים בתקופת המנדט. 6
3.ארגוני נשים כתומכי רפואה בתקופת המנדט: ויצ"ו והדסה. 11
5. נשים פורצות דרך במקצוע הרפואה: זרקור על בת שבע יוניס והלנה כגן 24
מבוא
מטרתו של מחקר זה היא לבדוק את זהותן המקצועית של נשים יהודיות במקצועות הרפואה בתקופת המנדט הבריטי. שאלת המחקר היא מהם מאפייני הזהות המקצועית של נשים יהודיות בתקופת המנדט הבריטי במקצועות הרפואה, ומהם הגורמים שהשפיעו על זהות זו ? לצורך הבנתו של נושא זה יש להבין את הקונטקסט הרחב יותר, של מצבו של המשק במדינה בתקופה זו, והגורמים השונים שהשפיעו עליו, שבתורם השפיעו גם על המצב החברתי והכלכלי של היישוב היהודי באותה תקופה.
גלי העלייה היהודית שהחלו עוד לפני תקופת שלטון המנדט הבריטי, מטרתם העיקרית הייתה לבסס את היסודות למען הקמתה של מדינה חדשה ולאומית לעם היהודי. אלמנטים רבים בתנועה הציונית אלמנטים סוציאליסטים שדגלו בשוויון מלא לכל החברים בתנועה, כדוגמה לכך, התנועה הציונית הייתה מבוססת רבות על התנועה הקיבוצית שהתאפיינה במשק שיתופי ובעבודה שיתופית בחקלאות, במסגרתם של החיים בקיבוץ[1]. אולם יישומו של העיקרון הסוציאליסטי היה קצת בעייתי, מפני שהחברה היהודית בתקופת המנדט הייתה מחולקת לאוכלוסייה שהתיישבה בקיבוצים ועבדה בעבודה חקלאית, אולם הייתה גם אוכלוסייה יהודית עירונית אשר התגוררה בעיקר בערים גדולות, ושם היה הרבה יותר קשה ליישם את העקרונות הסוציאליסטים של העבודה החקלאית[2].
ולכן נשאלת השאלה מה היה מעמדם של נשים יהודיות בשוק העבודה הזה בתקופת המנדט הבריטי, והאם הנשים זכו לתנאים שוויוניים כמו הגברים, וכיצד זה השפיע על זהותם המקצועית. רובן של הנשים היהודיות שעלו ארצה עלו ממדינות מזרח אירופה, והתיישבו באזורים אורבניים ועירוניים, שבהם הזדמנויות התעסוקה היו גדולות יותר מאשר בקיבוצים. בנוסף לכך חלק גדול מהנשים עבדו במסגרת איגודים מקצועיים שדאגו לזכויותיהן, ולמצבן הכלכלי והחברתי. החלוקה הזאת בין עובדות עירוניות ועובדות לא עירוניות מקשה על יצירתה של תמונה אחיד לגבי מצבן התעסוקתי של נשים יהודיות באותה תקופה[3].
זהות מקצועית היא העצמי של האדם כפי שהיא נתפסת ביחס למקצוע ולחברותו של האדם בו. זהות מקצועית נוצרת באמצעות אמונות גישות, ערכים, מניעים והתנסויות, שדרכם אנשים מגדירים את עצמם, בחיים המקצועיים הנוכחיים או הצפויים שלהם. הזהות קשורה לצבירה של משאבים סימבוליים הכוללים מעמד הערכה, שליטה, תחושת שייכות וחיבור. לעומת זאת, ניתן להבין את הזהות המקצועית כאינטרס עצמי, בהקשר של בחירות בקריירה, ביחס להזדמנויות והיתרונות המבניים שאדם מאמין שניתן להשיג באמצעות הזהות המקצועית שלו[4].
על סמך תיאוריית הזהות החברתית ומחקרי זהות מקצועית, למגדר ישנה השפעה מהותית על הזהות המקצועית של האדם. כאשר אדם עוסק במקצוע שנשלט על ידי המין השני, לדוגמה כאשר אישה עובדת במקצוע שנחשב למקצוע גברי, או כאשר גבר העובד במקצוע הנחשב לנשי, הדבר עלול ליצור דיסוננס קוגניטיבי בזהות המקצועית של האדם. דיסוננס זה בזהות המקצועית יכול להשפיע על ביצועיו של האדם בטווח הארוך, על היצירתיות שלו, ועל ההצלחה הכללית שלו במקצוע שבו בחר[5].
עבודה זאת היא עבודה מחקרית עיונית, יעשה שימוש במחקרים ומאמרים על מנת לתת מענה לשאלת המחקר. המקורות הראשוניים שיעשה בהם שימוש:
אתר עיתונות יהודית היסטורית. "חגיגות סיום המחזור ה 22 של הקורס למטפלות שעל יד ויצו", 1.02.1940.
אתר עיתונות יהודית היסטורית. "לזכרה של ד"ר בת שבע יונס ז"ל", 16.07.1947.
המבנה של העבודה הוא כדלהלן, תחילה יסקר הרקע ההיסטורי, שיכלול רקע על הישוב היהודי בתקופת המנדט, לאחר מכן יסקר מעמדן הכלכלי של נשים בתקופת המנדט, לאחר מכן יסקרו ארגוני נשים וכיצד תמכו ברפואה בתקופת המנדט: ויצ"ו והדסה, לאחר מכן נסקור נשים במקצועות הרפואה, ואז נסקור נשים פורצות דרך במקצוע הרפואה: בת שבע יוניס והלנה כגן, ולבסוף יבוצע סיכום ודיון במסקנות המחקר.
2. רקע היסטורי:
2.1 רקע על הישוב היהודי בתקופת המנדט
היישוב העברי בתקופת המנדט הם התושבים היהודים בארץ ישראל המנדטורית 1920–1948, בתקופה שלפני הקמת מדינת ישראל בשנת 1948. ישנה הבחנה בין היישוב הישן לישוב החדש. היישוב הישן מתייחס לכל היהודים החיים בארץ ישראל לפני העלייה הראשונה בשנת 1882, שאותה יזמה התנועה הציונית. תושבי היישוב הישן היו יהודים דתיים, שחיו בעיקר בירושלים, צפת, טבריה וחברון. במאות האחרונות לפני הציונות המודרנית, חלק גדול מהיישוב הישן הקדיש את זמנו ללימוד התורה וחי מצדקה שנתרמה על ידי יהודים בגולה[6].
מלחמת העולם הראשונה הסתיימה, יחד עם התפוררותה של האימפריה העות'מאנית. בריטניה השיגה שליטה על פלשתינה באמצעות הסכם סייקס-פיקו, שחילק את סוריה העות'מאנית לתתי מדינות, כאשר מעצמות המערב קיבלו מנדט על המדינות שחולקו, כאשר בריטניה קיבלה את המנדט על פלשתינה[7]. הייתה תקווה שהשליטה הבריטית בארץ תאפשר יצירת מולדת לאומית יהודית כפי שהובטח בהצהרת בלפור. המנדט הבריטי הצהיר באופן פורמלי בשנת 1922 על הקמת בית לאומי ליהודים בהתבסס על הצהרת בלפור. הבריטים קידמו את בניית הבית הלאומי ליהודים וקידמו את הקמתם של מוסדות השלטון העצמי של האוכלוסייה היהודית. המנדט הקים סוכנות בה היהודים יוכלו לייצג אינטרסים יהודיים ולקדם עלייה יהודית. היא נקראה הסוכנות היהודית לארץ ישראל[8].
האוכלוסייה היהודית גדלה באופן דרמטי במהלך תקופת השלטון של המנדט הבריטי בישראל, החל מהעלייה השנייה שהחלה לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, ועד העלייה החמישית. במרוצת השנים של תקופת שלטון המנדט הבריטי התפתח היישוב היהודי מבחינה כלכלית חברתית ופוליטית, והלך וגדל הסיכוי להקמתה של המדינה הלאומית של העם היהודי, והיא כונתה "המדינה שבדרך". מרביתם של העולים שהיגרו לארץ ישראל בתקופה זו היו עולים ציוניים שהגעתם התבססה על אידיאולוגיה ציונית. מרבית התושבים התיישבו בצורות ייחודיות של ישובים שנקראו קיבוצים, שהיה יישוב שיתופי סוציאלי, שמטרתו העיקרית הייתה לעבד את האדמה ולחיות חיים שוויוניים בין כל החברים בקיבוץ. הציונים שעלו לארץ עבדו עבודה חקלאית בעיקר, ועיבדו אדמות רבות אשר קודם לכן היו לא מעובדות, בין אם אלה היו ביצות או שממה, ונוצרה חקלאות משגשגת, ובעקבות כך גם התפתחה התעשייה היהודית באותה תקופה.[9]
2.2 מעמדן הכלכלי של נשים בתקופת המנדט
ההיקף והמבנה של עבודת הנשים היו מהשינויים החשובים ביותר בשוק העבודה בישראל בתקופת המנדט הבריטי. אף על פי כן, מחקרים בנושא נשים ותעסוקה בתקופת המנדט מועטים במספרם ומסתמכים במעט, אם בכלל, על נתונים כלכליים וכמותיים. למעשה, נשים נעדרו באופן בולט ממחקרים כלכליים של הקהילה היהודית בישראל שלפני קום המדינה. נשים יהודיות אלה היו נשים שהגיעו עם גלי ההגירה המוקדמים והיו מחויבות מאוד לאידיאולוגיות סוציאליסטיות-ציוניות. הנשים היהודיות היו פעילות בארגוני עבודה והקימו את אגף הנשים בהסתדרות העובדים[10].
שיעור ההשתתפות הנשים בשוק העבודה עלה בהתמדה לאורך כל תקופת המנדט, למרות האפיון של הצמיחה הלא יציבה והלא שגרתית של ההתפתחות הכלכלית של היישוב היהודי. לא רק שיעורי ההשתתפות של הנשים, אלא גם שיעורי הפעילויות הפוליטיות והחברתיות של הנשים עלו בצורה מרשימה במהלך התקופה. ניתוח של שיעורי ההשתתפות של נשים מגלה כי הם הושפעו מאוד משינויים בשיעורי ההתפתחות הכלכלית במשק באותה תקופה. הכלכלן המוביל בתקופת היישוב, נחום גרוס, מציע לחלק את תקופת המנדט לשני שלבים של צמיחה כלכלית. הראשון, משנת 1920 עד 1931, שנחשבת לתקופת בניית המוסדות. בתקופה זו הוקמו היסודות המוסדיים והכלכליים של המגזר היהודי בארץ ישראל, ונקבעו המאפיינים החברתיים-כלכליים של היישוב. התקופה השנייה, משנת 1932 עד 1947, היא תקופה של איחוד והתרחבות מהירה של הפעילות הכלכלית. הבסיס התעשייתי הורחב, הייצור החקלאי והייצור התעשייתי גדלו בהתמדה, התעסוקה התייצבה ורמת החיים והשכר הריאלי עלו. המגמות והדפוסים של השתתפות בכוח העבודה הנשי היו שונים בשני השלבים של ההתפתחות הכלכלית, ומשקפים את האופי השונה של הצמיחה בכל שלב[11].
רוב הנשים שעלו לארץ ישראל בתקופה הראשונה לא היו נשים חלוצות, אלא נשים צעירות שהגיעו בעיקר ממשפחות בורגניות קטנות במזרח אירופה. הם הביאו עימם כישורי עבודה וגישות אשר אופייניים לנשים אירופיות עירוניות בתקופה זו. העבודה הייתה בעיקר הכרח, אך יחד עם זאת גם רצויה. אף על פי שהנשים ביקשו לעבוד, לנשים אלה לא היו שאיפות להיכנס לתחומי עבודה חדשים או לשנות מיומנויות. הם ראו בעבודה ביתית כמשפילה והעדיפו לעבוד בתעשייה וייצור. עם זאת, למגזר התעשייתי הייתה מעט עבודה להציע לנשים אלה[12].
השנים בתקופה הראשונה היו תנודתיות ומאופיינות על ידי תקופות שגשוג קצרות ותקופות ירידות ממושכות. הבעיה העיקרית העומדת בפני גברים ונשים כאחד בכוח העבודה הייתה מציאת עבודה. גידול גדול בהיצע העובדים בשילוב יכולת הקליטה המוגבלת של המשק יצרה אבטלה קשה[13]. לרוב, העבודה היחידה שהייתה קיימת בשוק העבודה הייתה בבנייה ציבורית, שהוצעה על ידי ממשלת המנדט, ובהמשך בבנייה פרטית[14]. משרות אחרות שהיו זמינות לנשים היו מעטות מאוד במספרן והוגבלו לעיסוקים נשיים מסורתיים כמו תפירה, הנקה ובישול. עם זאת, פרט לקבוצה קטנה של נשים חלוצות ששאפו לעבוד בבנייה כחלק מהשקפתן הפמיניסטית-לאומנית, עבודות הבנייה נחשבו לא ראויות לנשים. עבודה במפעלים לעיתים נדירות ניתנה לעובדות עקב תחרות מצד עובדים גברים. עבודה ביתית הייתה אפוא הפתרון הריאלי היחיד עבור נשים רבות, כולל נשים מיומנות. העבודות היחידות שהוצעו לנשים על ידי הסתדרות העובדים בתקופה הראשונה היו בעבודה ביתית, למרות ההתנגדות האידיאולוגית של ההסתדרות לעבודה מסוג זה[15].
הגירה מוגברת בשנות השלושים של המאה העשרים הביאה לתקופה חדשה של צמיחה והתפתחות כלכלית מואצת, המלווה בהרחבת התפתחות ההון וצמיחה מהירה של המרכזים העירוניים. בצד של היצע העובדים, היו העולים החדשים בתקופה זו, שהגיעו בעיקר ממרכז ומזרח אירופה, והביאו עימם שפע של הון, כישורים וניסיון. רוב העולים לא היו מחויבים לאידיאולוגיה של עבודת כפיים, שהייתה אופיינית לתנועה הציונית, אלא שהערכים הדומיננטיים היו אלה הערכים המסורתיים, שלפיהם נשים הגדירו את תפקידיהן במסגרת המשפחתית[16].
עיקר הגידול בשיעורי עבודת נשים בתקופה זו התרחש לפני שנת 1937. שיעורי ההשתתפות נותרו ללא שינוי יחסית משנת 1937 עד 1945, אם כי בתקופה זו חלו שינויים גדולים בהתפלגות התעסוקתית של כוח העבודה הנשי, בעיקר במהלך מלחמת העולם השנייה. צמיחת הערים בראשית שנות השלושים והעלייה בפופולריות של המסעדות והמלונות בארץ עודדו את כניסתן של עובדות רבות לשוק העבודה. חלקן של הנשים בחקלאות גדל גם הוא במהלך שנות השלושים לעומת סוף שנות העשרים, בעיקר בגלל הגידול בביקוש לעובדים שכירים במטעי הדרים[17].
חשיבותו של המגזר החקלאי בהתפתחות הכלכלית של היישוב הייתה מוערכת יתר על המידה, מסיבות אידיאולוגיות ופוליטיות, אף שלא ניתן לשלול את חשיבותה של התעשייה החקלאית כמקור לתעסוקה בסיסית בעיקר בתקופות של ירידות כלכליות. בניגוד לדעות הרווחות, החקלאות הייתה מההתחלה לא מעסיקה מהותית של נשים יהודיות, וחשיבותה פחתה עוד ככל שהתפתח המשק. עם זאת, החקלאות הייתה חשובה לתעסוקת הנשים מכיוון שהיא הייתה מקור להעסקה זמנית בעיקר בתקופות של ירידות כלכליות. בתוך המגזר החקלאי, נשים הגדילו את חלקן בתקופת המלחמה והיו מעורבות יותר גם בעבודה יצרנית[18].
מניתוח מגמות התעסוקה הנשית עולה כי תעשיות מסוימות הסתמכו ביתר שאת על עובדות והעסיקו אותן ביתר קלות. זה ממחיש בבירור כי נשים יהודיות בשוק העבודה ביישוב נטו להתרכז במגוון מצומצם של עבודות שנחשבו באופן מסורתי כנשיות. דוגמאות לענפים שנחשבים לנשיים באופן מסורתי היו טקסטיל, ביגוד, שירותים ביתיים, סיעוד וחינוך – תופעה הנפוצה במדינות רבות בשלבים הראשונים של תהליך התיעוש[19].
יחד עם העלייה בהשתתפותן של נשים בשוק העבודה, שכרן של עובדות בתקופה זו היה נמוך בעקביות משכרם של עמיתיהם הגברים. השכר הנמוך יותר לנשים בתקופת המנדט יכול להיות מוסבר בעיקר על ידי היצע יתר. היצע נשים עובדות העולה על הביקוש דחף נשים למספר מועט של עיסוקים, וגרם להורדה בשכר שלהן. בחינת פערי שכר לפי תעשיות מגלה כי בעיסוקים שנחשבו "נשיים" או תעשיות בהן נשים נטו לעבוד בהן יותר, האפליה נגד נשים הייתה גבוה בהרבה מאשר בתעשיות שנחשבו לגבריות[20].
הפערים בשכר בין גברים לנשים בכלכלה היהודית היו פחות מובהקים בענף החקלאות, בעיקר בגלל השכר הנמוך הכולל בחקלאות, כתוצאה מהתחרות של העבודה הערבית. בתעשייה השכר של הנשים היה נמוך משמעותית מהשכר של הגברים. במהלך התקופה הראשונה ההבדלים בשכר לפי מגדר עלו בחדות. הפער הגבוה בשכר מוסבר בחלקו מהעלייה הניכרת במספר הנשים המועסקות בשירותים, ובמיוחד בשירותים אישיים, שהיה המגזר בעל השכר הנמוך ביותר[21].
לא רק שנשים השתכרו פחות בקופת המנדט, הן גם הועסקו פחות מגברים. יותר ממקביליהם הגברים הנשים סבלו מרמות גבוהות של אבטלה כרונית. שיעורי האבטלה היו תלויים במידה רבה בתנודות המחזוריות במשק והגיעו לממדים חריפים בתקופות של נפילות במשק, או בתקופות של לחימה. אולם המצב בתעסוקת נשים לא היה תלוי רק בהצלחתו הכללית של המשק, רמות גבוהות של אבטלה נשית כרוניות היו תכונה נפוצה לאורך כל תקופת המנדט, ללא קשר לתנודות המחזוריות. האבטלה הנשית נותרה גבוהה וקבועה לאורך כל השנים, אם כי חלקה באבטלה הכוללת השתנה משמעותית, במיוחד בטווח הקצר, בהתאם לשינויים באבטלה בקרב גברים. עם ירידת האבטלה הכללית, חלקם של הנשים בסך האבטלה הכולל בדרך כלל עלה. זה מרמז שגברים ונשים נטו לפעול בשני שוקי עבודה נפרדים, והעניקו תמיכה תעסוקתית בשווקים מקבילים[22].
הקונצנזוס הכללי הוא שכוח העבודה הנשי ביישוב היה מורכב בעיקר מעובדות צעירות, רווקות ולא מיומנות. קונצנזוס כללי נוסף היה כי חלקם הנמוך יותר של הנשים בכוח העבודה בשנים הראשונות של המנדט משקף את חלקם הנמוך באוכלוסייה, בגלל העובדה שיותר גברים מאשר נשים עלו לארץ ישראל בתקופה זו. מספרם הנמוך של הנשים במשק בא לידי ביטוי במדיניות ההגירה של ממשלת בריטניה, וגם של הסוכנות היהודית שהתנגדו לכניסת נשים למדינה במספרים שווים לגברים, אם כי מסיבות שונות. בעוד שממשלת בריטניה הניחה שנשים יתקשו לרכוש משרות בכלכלה המתפתחת, התנועה הציונית ראתה את החלוצים הגברים כבעלי ערך רב יותר להתפתחות היישוב. רק עם התפתחות התעשייה בראשית שנות השלושים ננטשה מדיניות זו, ואז ההגירה הפכה להיות שוויונית יותר, במיוחד אם לוקחים בחשבון גם את ההגירה החוצה, שהייתה גבוהה מאוד בקרב גברים[23].
3.ארגוני נשים כתומכי רפואה בתקופת המנדט: ויצ"ו והדסה
כל אישה עובדת חוותה את הקשיים והאפליה מן סביבתה. אולם, היו נשים שהחליטו שמציאות זו אינה מתקבלת על הדעת, ועל כן פעלו בעצמן לשינוי המצב. אחת האסטרטגיות החשובות לקדום מצבן היה הקמת ארגוני נשים[24].
בתקופת היישוב החדש נוסדו ארגוני נשים בארץ ישראל, אשר מטרותיהם היו שונות, אך בבסיסם נועדו לקדם את מעמדה של האישה העברייה. נעמת הוא ארגון הנשים הישראלי הגדול ביותר, שנוסד בשנת 1921. יש לו גם ארגוני אחיות במדינות אחרות שחבריהם הם חלק מהתנועה הציונית העולמית וההסתדרות הציונית העולמית[25].
הקמתם של ארגוני הנשים בארץ ישראל בתקופת המנדט, הלכה יד ביד עם הפעילות הפוליטית, ותנועות פמיניסטיות נשיות באותה תקופה, ובמידה רבה פעילות זו היא חופפת. המערכת הפוליטית של ישראל היא מערכת חדשה יחסית, שהחלה להתגבש בעשור האחרון של המאה התשע עשרה עם עליית היהודים לארץ ישראל (פלשתינה). לרוב המפלגות הפוליטיות שנוסדו חסרה אפוא מסורת ארוכת שנים. מראשיתה של המערכת, היא התבססה על נהלים דמוקרטיים של ייצוג האוכלוסייה, ובהתאם לכך נשים קיבלו זכות בחירה כבר בשנת 1920. אפשר היה לצפות שנשים ישתתפו באופן שווה בתהליך בניית האומה והקמת מוסדות פוליטיים חדשים וארגוני נשים, במיוחד מאז התבססותה של תנועת העבודה, הכוח הפוליטי המוביל ביישוב, שאימצה את עקרון השוויון בין המינים כחלק מהאידיאולוגיה הסוציאליסטית שלה. זכות הבחירה של נשים לא נתפסה כמובנת מאליה, והיא הושגה רק לאחר מאבק ממושך בין השנים 1918 – 1926, מאבק שממעיטים בערכו בהיסטוריוגרפיה של היישוב[26].
גם לא היה ייצוג שווה בגופים פוליטיים שנבחרו. שיטת הבחירות, המבוססת על רשימה, מיושמת לראשונה בתקופת היישוב, נחשבת לפחות טובה עבור נשים. הייצוג של הנשים היה נמוך ולא השתנה באופן דרמטי במהלך השנים. נשים יהודיות, המהוות למעלה ממחצית מהמצביעות היהודיות, משרתות בצבא ההגנה הישראלי ומשתתפות בנטל, במדינה שישנו איום צבאי בלתי פוסק, כחובה אזרחית ראשונה. עם זאת, בכל מערכות הבחירות, ייצוג הנשים מעולם לא עלה עם השנים למרות ההשתתפות הזאת של נשים בחיי החברה. העובדה שלא ניתן להבחין במגמת צמיחה ברורה בייצוגן של נשים, מדגישה את המשמעות המועטה שיש לנושא באג'נדות הפוליטיות של המפלגות והציבור[27].
בגלל מצב פוליטי זה, נשים יהודיות רצו לקדם את מצבן ואת זכויותיהן, וכחל מכך קמה תנועת הפועלות בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת. תנועת הפועלות הקימה את מועצת הפועלות, שהוקמה בשנת 1921 לאחר הקמת ההסתדרות (מועצת העובדות הכללית), והיא הייתה המנגנון הנבחר של נשות ההסתדרות, הכפוף לוועד העובד. היא נוסדה על ידי קבוצה קטנה של נשים שעלו לארץ ישראל בראשית המאה העשרים. המנהיגה של מועצת הפועלות הייתה עדה מימון-פישמן, דמות מפתח במפלגה הציונית הדתית המזרחית. כחברה קנאית במפלגת הפועלים הציונית "הפועל הצעיר", מימון התמסרה למטרה הפמיניסטית ולשיפור מעמדן של נשים עובדות. מיד עם הקמת ההסתדרות בשנת 1920, מימון התמסרה לפעילותה, כיהנה בוועד המנהל (הוועד הפועל) בראשית שנות העשרים, כמו גם בוועדות אחרות ובמחלקות אחרות. מבין הפעולות הרבות בהן עסקה מימון במהלך חייה, זו שלשמה התפרסמה בעיקר הייתה הקמת מועצת הנשים הפועלות, במחאה כנגד שלילת נשים עובדות את הייצוג שלהם בהסתדרות, מימון אילצה את ההנהגה החדשה שנבחרה להכיר בארגון החדש של הפועלות ששאפה להעניק לנשים מעמד עצמאי, אך עם זאת, שלוחה בהסתדרות[28].
נשים שהצטרפו להסתדרות העובדים הפכו לחברות ב"מחלקת הנשים" המיוחדת באחת משתי דרכים: מבחירה או אוטומטית. הרוב המכריע גויס או סופח להסתדרות שלא באופן רצוני. הקטגוריה הגדולה ביותר של הסיפוח האוטומטי הייתה של נשות חברי ההסתדרות. מועצת הפועל נקלעה איפוא לסתירה מובנית שגרמה להשלכות הן לפעיליה והן לחברי דרגה נמוכים יותר. מצד אחד, על פעיליה היו להגן על האינטרסים של נשים העובדות בשכר, נשואות או לא. מצד שני, מנהיגי מועצת הפועלות נאלצו לעמוד בדרישות הרוב המכריע של נשות ההסתדרות, אימהות ששוהות בבית עם משפחותיהן, שלא השתתפו רשמית בכוח העבודה, ולכן היה ניגוד אינטרסים בתוך מועצת הפועלות[29].
להלן אתמקד בשני ארגונים חשובים הקשורים למעמד הנשים בתחום הרפואה בארץ – הדסה וויצ"ו.
א. ויצ"ו:
תולדות הארגון
ארגון ויצ"ו, ארגון נשים ציוני בינלאומי (WIZO), הוא ארגון מתנדבים המוקדש לרווחה חברתית בכל המגזרים בחברה הישראלית, לקידום מעמד האישה והחינוך היהודי בישראל והתפוצות. ויצו הוקמה באנגליה ב- 7 ביולי 1920, ואז פתחה סניפים ברחבי אירופה ויבשת אמריקה ויצרה מרפאות לתינוקות ומרכזי חלוקת בגדים בארץ ישראל המנדטורית, שרבים עדיין פועלים כיום. ויצו הקים את מעון היום הראשון במדינה בתל אביב בשנת 1926. לאחר הקמת מדינת ישראל, עברה מטה הארגון מלונדון לישראל[30].
בשנת 1918, שלוש מהמייסדות של ארגון ויצ"ו, רבקה זיף, אשתו של ישראל זיף, המזכירה הפוליטית של התנועה הציונית, ד"ר ורה ויצמן, אשת נשיא התנועה, חיים ויצמן, ואדית אדר, אשתו של המנהיג הציוני ד"ר אדר, קיבלו את ההזדמנות להשתתף בביקור של הוועידה הציונית בארץ ישראל, בכדי לראות את המציאות המתפתחת במו עיניהם. מה שגילו זעזע אותם עד היסוד. לאחר מלחמת העולם השנייה התדלדלה האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל בגלל גירוש, מחלות ורעב. מצבם של הנשים, הן החלוציות, והן נשות העיר מהיישוב הישן, הקהילה היהודית שלפני המדינה, היה בלתי נסבל. הם סבלו פיזית וגם רוחנית[31].
שלוש הנשים החליטו שעליהן להקים ארגון בינלאומי של נשים ציוניות כדי להתמודד עם מצב זה. לפיכך, הועידה המייסדת של ויצ"ו העולמית נערכה בלונדון ב- 11 ביולי 1920. רבקה זיף נתנה את רעיונותיה ואת מתווה הפעילויות של הארגון הבינלאומי החדש. היא דיברה באריכות על הרעיון שנשים צריכות לעבוד יחד בצורה מסודרת, ובכך, יכולותיהן וכוחותיהן יתפתחו. היא חשה שנשים צריכות לעבוד במסגרת עצמאית, אך בשיתוף עם חבריהם הגברים, למען בניית הבית הציוני מחדש. כדי להגשים את החלום להקמת בית לאומי, נשים, באמצעות חינוך והכשרה, היו צריכות לפתח יכולות ספציפיות משלהן, כדי למלא את התפקיד השימושי ביותר האפשרי[32].
הם פנו ליישוב הארץ-ישראלי, כדי לשים לב לגישה המסוימת של נשים, הנובעת לא ממניעי יוקרה או זכות, אלא כמענה לצרכים אמיתיים, ולהבטיח תפקוד על בסיס יציב. תחומי הפעילות המוצעים של הארגון: חינוך, כלכלה ביתית, חקיקה, שירותי בריאות ורווחה. כולם תחומים שהוזנחו לחלוטין בארץ ישראל ורק גוף מסודר יכול לקוות להביא לשינוי. דגש חזק הושם על החקלאות, כצעד ראשון לעבר התחייה הלאומית. הייתה דרישה להקים בתי ספר לחקלאות, שיספקו את ההכשרה לנשים להפוך לחקלאיות יעילות. הכשרה תינתן גם בהיבט הביתי של החיים הכפריים, הכשרה חיונית לאשתו של החקלאי. עם זאת, בכנס הראשון הדיון על הנשים הוביל בהכרח לדיון על ילדים ורצון לעזור לנשים לצאת לעבודה, על ידי מתן טיפול אלטרנטיבי לילדים. ובנוסף הרצון לעזור לנשים למלא את תפקודן כאימהות כמיטב יכולתן, על ידי מתן הכוונה מקצועית בטיפול בילדים ובתזונה[33].
תרומת ויצ"ו לתחום הרפואה
ארגון ויצ"ו תרם תרומה משמעותית למערכת הרפואה בישראל בתקופת המנדט הבריטי. המרפאות הראשונות לרווחת התינוקות נפתחו בירושלים על ידי ארגון ויצ"ו, מרפאות אלה נקראו "טיפת חלב". עד אז, נשים רבות ילדו וגידלו את ילדיהן בתנאים סניטריים דלים ביותר, ללא התערבות רפואית, ובתנאים שסיכנו את חיי האם והתינוק. נסיבות נוספות כמו מחסור ברופאים, מתקני בית חולים לקויים, אקלים קשה, מחסור במים בירושלים והיעדר תזונה מתאימה, הביאו לשיעור גבוה של תמותת תינוקות. מתנדבים פרטיים ניסו לעזור אך ללא הועיל. דוקטור הלנה קגן, מתנדבת בארגון, הייתה מבין החלוצות שבללו את הדרך למתן סיוע והדרכה רפואית. היא הייתה מבקרת בשכונות העיר העתיקה בירושלים ומעניקה עזרה במידת הצורך ומשתפת בעצותיה. נשים רבות לא פנו לעזרה רפואית ולא פנו לבתי החולים, מחוסר ידע או אמונה טפלה[34].
על רקע זה הגתה בת שבע קסלמן את הרעיון של ארגון נשים. הוחלט כי ארגון ויצ"ו יסייע להדסה 'להעניק סיוע רפואי לנשים הרות ותינוקות, והתרומה העיקרית היא הקמת מרפאות לתינוקות לרווחה, מרפאות טיפת חלב. מרפאות טיפת חלב היו פונים לנשים עצמן ומשכנעים אותן להיבדק על ידי רופא המרפאה במהלך חודשי ההיריון האחרונים שלהן. הנשים עודדו ללדת בבתי חולים, או שנערכו ביקורים אצל הנשים שבחרו ללדת בבית. היו גם ביקורי מעקב אצל הנשים שבחרו ללדת בבתי החולים. כל זה נעשה בשיתוף פעולה מלא עם 'הדסה', שסיפקה את הסיוע הרפואי, בעוד שצוות טיפת חלב היו נותנות הדרכה ומעניקות את הטיפול הכללי[35].
במהלך הפגישות היומיומיות בין צוות טיפת חלב והנשים בשכונות, התברר עד מהרה כי לא די בטיפול עם הנשים ההרות והאימהות הטריות, אלא שיש לתת גם הנחיות לגידול הטרי של התינוקות שנולדו. מכיוון שלא ניתן היה להכביד על 'הדסה' בטיפול יומיומי שוטף, החליט בטיפת חלב להקים מרפאות מייעצות. המרפאה הראשונה שכזו נפתחה בעיר העתיקה בירושלים, ב23 ביוני, 1921. ד"ר הלנה קגן עבדה שם, בהתנדבות, כרופאת ילדים. היא נעזרה בבת שבע קסלמן, שנשאה באחריות הכללית למרפאה. זמן קצר אחר כך נפתחה תחנה שנייה בסככה בשטח בית החולים הדסה, שהיה ידוע אז כבית החולים רוטשילד. בתחילת הדרך הייתה פנייה מועטה מצד הנשים, שציפו להגיע למרפאות ולקבל סיוע חומרי. לצערם, הם רק קיבלו עצה מהרופא, ולכן הפסיקו להגיע[36].
ב. הדסה
תולדות הארגון
ארגון חשוב נוסף הוא ארגון הדסה, הארגון הוקם בניו יורק, ב- 3 במרץ 1912 על ידי קבוצת נשים בראשות הנרייטה סולד. לאחר ביקור בישראל, התמסרה גב' סולד לקידום הטיפול הרפואי בישראל. המפגש הארגוני הראשון נערך בקרבת חג הפורים, מה שנתן השראה לשמו של הארגון (הדסה היה שמה העברי של אסתר המלכה). ארגון הדסה הציב לעצמו שתי מטרות: קידום ההכשרה הבריאותית והרפואית בישראל, וקידום ערכי הציונות באמריקה. פרויקט הדסה הראשון הושק בסיוע כלכלי של לנה ונתן שטראוס. בעזרתם נשלחו לישראל שתי אחיות שעברו הכשרה אמריקאית, להקים תחנת בריאות ורווחה ציבורית בירושלים[37].
ארגוני נשים בתקופת המנדט תרמו חלק משמעותי בהתקדמות הרפואה באותה תקופה. גורם פעיל מאוד בתחום הבריאות היה הארגון הרפואי הדסה. לאחר ביקורה של המשלחת הרפואית, שגויסה על ידי הנרייטה סולד בשנת 1918, הוקם בשנת 1922 בית החולים הדסה בירושלים. הדסה הקימה בתי חולים נוספים במרכזים עירוניים אחרים, והיו לה מגוון פעילויות: עבודות סניטריות ונגד מלריה, תוכניות נגד שחפת וטרכומה, הפעלת 6 בתי חולים, שניים בירושלים ואחד בתל אביב, חיפה, צפת וטבריה, מעבדות ובתי מרקחת במקומות שונים, וחסות למרפאות שיניים. ארגון הדסה התרכז במיוחד בילדים: בשנת 1927 הפעילה הדסה 17 מרפאות לתינוקות, עד שנת 1946 גדל מספרם ל 90. בשיתוף עם איגוד החקלאים היהודי הקימה הדסה בשנת 1931 קופת חולים עממית למען התאחדות האיכרים, והקימה מרפאות, במקביל לאלה של קופת החולים הסתדרותית. מתקני הדסה שימשו בעיקר את מעמד הביניים, גם ערבים וגם יהודים, ואילו קופת החולים הסתדרותית שימשה בעיקר את תנועת העבודה שהיא חלק בלתי נפרד ממנה[38].
על רקע זה הגתה בת שבע קסלמן את הרעיון של ארגון נשים שיסייע ל'הדסה' להעניק סיוע רפואי לנשים הרות ותינוקות, והתרומה העיקרית היא הקמת מרפאות לתינוקות לרווחת התינוקות. אנשי ארגון ויצ"ו שכנעו נשים להיבדק על ידי רופא במהלך חודשי ההיריון האחרונים שלהן. הנשים עודדו ללדת בבתי חולים, או שנערכו ביקורים אצל הנשים שבחרו ללדת בבית. היו גם ביקורי מעקב של הארגון אצל הנשים שבחרו ללדת בבתי החולים. במהלך הפגישות היומיומיות עם הנשים, עד מהרה התברר כי לא די בטיפול הנשים ההרות והאימהות הטריות, אלא שיש לתת גם הנחיות לגידול התינוקות שנולדו. מכיוון שלא ניתן היה להכביד על 'הדסה' בטיפול יומיומי שוטף, הוחלט להקים מרפאות מייעצות. המרפאה הראשונה כזו נפתחה בחדר בעיר העתיקה בירושלים, בעשרים ושלושה ביוני, תשע עשרים ואחת, והיא מרפאת טיפת חלב[39].
תרומתה של הנרייטה סאלד לארגון
הנרייטה סולד הייתה מהיוזמות העיקריות של ארגון הדסה. בפגישה בבית המקדש אמנו-אל בניו יורק, שהתקיימה ב -24 בפברואר 1912, הציעה הנרייטה סולד יחד עם נשים ציוניות אחרות, בחוג הלימודים בנות ציון, כי הן ירחיבו את מטרותיהן וינקטו עבודה יזומה כדי לסייע בצרכים הבריאותיים של התושבים בארץ ישראל. המטרה הייתה לקדם את האידיאל הציוני באמצעות חינוך, יוזמות לבריאות הציבור והכשרת אחיות במה שהיה אז אזור פלשתינה של האימפריה העות'מאנית. מכיוון שהפגישה נערכה בקרבת חג פורים, הנשים כינו את עצמן "שלוחת הדסה של בנות ציון", ואימצו את שמה העברי של אסתר המלכה. הנרייטה סולד הפכה לנשיאה הראשונה של הארגון. בתוך שנה היו להדסה חמישה סניפים הולכים וגדלים, בניו יורק, בולטימור, קליבלנד, שיקגו ובוסטון. אמנתו מפרטת מטרותיו: לפעול לקידום יוזמות לבריאות הציבור ואימוני אחיות בארץ ישראל, ולקדם אידיאלים ציוניים באמצעות חינוך באמריקה[40].
בנוסף לכך, פעלה הנרייטה סולד לקידום פעילותו של הארגון בפועל. בשנת 1919 ארגנה הדסה את המחלקה הראשונה להיגיינת בתי ספר בארץ ישראל, אשר ערכה בדיקות בריאות שגרתיות לילדי בתי הספר בירושלים. במהלך המהומות הערביות של 1920 אחיות הדסה טיפלו בפצועים משני הצדדים. הנרייטה סולד עברה באותה שנה לירושלים כדי לפתח תוכניות לבריאות הקהילה לטיפול ומניעה. עוד בניו יורק בשנת 1920 הקימה אליס זליגסברג את ג'וניור הדסה, שסיפקה תוכניות חדשניות לנשים צעירות שרצו להשתתף במשימה הציונית של הדסה. באותה שנה עברה הנרייטה סולד לארץ ישראל בכדי להוביל את העבודה הרפואית שהחלה היחידה. היא נשארה בעיר ירושלים עד מותה בשנת 1945[41].
בנוסף לכך, בשנת 1933 רחה פריאר יוזמת את עליית הנוער בברלין, בעבודה עם מנהיגי הנוער הגרמנים ליישוב מחדש של ילדים יהודים בארץ ישראל. הנרייטה סולד מונתה למנהלת עליית הנוער הראשונה על ידי המועצה המנהלת של היישוב, הועד לאומי, וזאת במסגרת ארגון הדסה. ב 193, 43 המחלקות הראשונות של עליית הנוער מגיעות לחיפה. הנרייטה סולד מברכת אותם על המזח ומלווה אותם לקיבוץ עין חרוד[42].
מדברים אלה עולה שתרומתה של הנרייטה סולד לארגון הדסה הייתה גם בהקמתו של הארגון, וגם בביסוסו בפועל, על ידי עזרה ממשית ופיזית בפעילויות הארגון.
תרומתו של הדסה לתחום הרפואה בארץ
תרומתו של ארגון הדסה לתחום הרפואה בארץ הייתה משמעותית, עם אבני דרך רבות. תחילת הפעילות בתחום הרפואה הייתה עוד בתקופת האימפריה העותמנית. שתי האחיות הראשונות הגיעו ארצה בשנת 1913, ואחריהן הגיע צוות רפואי בקנה מידה מלא. הארגון הקים מרפאות לחולים, מרפאות לתינוקות ובהמשך הוקמו בתי חולים בכל רחבי ישראל בסיוע הארגון. הוקמו בית ספר לסיעוד, בית ספר לרפואה, בית ספר לרוקחות, בית ספר לרפואת שיניים, בית ספר לבריאות הציבור ובית ספר לריפוי בעיסוק. בעוד מתנדבות הדסה פעלו לאיסוף כספים לרשת הבריאות המתרחבת הזו, חברות הארגון של הדסה גדלו למאות אלפי נשים בכל חמישים המדינות בארצות הברית. מתחילת פעילותו של הארגון, כל מוסדות הדסה נתנו יחס שווה לכולם, ללא התחשבות בדת וגזע. כיום, 90 שנה אחרי, מדיניות השוויון נותרה בבסיס האמונה של הדסה[43].
במהלך השנים, מסרה הדסה את מרבית מרפאותיה ורוב בתי החולים שלה לידי השלטונות בישראל, וזאת ככל שהתפתחה מערכת הבריאות של ישראל. עם זאת, הדסה שמרה על שני מרכזי הרפואה המרכזיים שלה בירושלים: הארגון הרפואי הדסה עין כרם והר הצופים. שני מרכזים רפואיים אלה הם מרכזיים בישראל, ורמת הגבוה עוזרת להציב סטנדרט רפואי גבוה בעבור שאר המוסדות הרפואיים בישראל, ומעניקים טיפול מסור לחולים מכל רקע. אנשי מקצוע בתחום הרפואה מכל רחבי העולם מגיעים לירושלים כדי ללמוד שיטות חדשניות להתמודדות עם אתגרי בריאות הציבור. במקביל, חוקרי הדסה מחויבים למצוא תרופות וטיפולים חדשים, מהמתקדמים ביותר בעולם[44].
בנוסף לכך, הארגון הרפואי הדסה, שהוקם על ידי ארגון הדסה, הוא מבין המוסדות הרפואיים המתקדמים ביותר בישראל, ומהמובילים בעולם. בריאות אוכלוסייה היא מונח המקיף את התוצאות הבריאותיות של קבוצת אנשים מנקודת מבט על כלל האוכלוסייה. רק לאחרונה בתי חולים ראו עצמם כמוקדים לקידום הבריאות בקהילה, בהם מעורבים עצמם בריאות האוכלוסייה. אולם הארגון הרפואי הדסה עוסק בבריאות האוכלוסייה מאז הקמתו. התוכניות המוקדמות של, קידום והענקת תמיכה תזונתית, בריאות האם והילד ושירותים אחרים לתושבים באזור, הראו כי הארגון הרפואי הדסה שם דגש על בריאות האוכלוסייה, בזמנים שמושג זה עוד היה נדיר[45].
לסיכום ניתן לומר שארגון ויצ"ו וארגון הדסה היו שני ארגונים חשובים בפיתוחה של מערכת הבריאות בארץ, פעילותם החלה כאשר תנאי הרפואה בארץ היו מינימליים וברמה של מדינה לא מפותחת, וזה מעיד על חשיבות העשייה של שני ארגונים אלה. בנוסף לכך, שני ארגונים אלה היו ארגוני נשים פמיניסטיים, מה שעוד יותר מוסיף לחשיבות ההישג, גם בשל העובדה שבזמנים ההם, לנשים לא היו משאבים באותה הרמה כמו לגברים, ויכולת ההשפעה שלהן הייתה מועטה יחסית, ולכן התארגנות מהסוג הזה, והשפעה על בניין הארץ והאידיאולוגיה הציוניות, מראה שכוח הרצון הוא מאוד חזק.
4. נשים במקצועות הרפואה
א. תולדות שילוב הנשים ברפואה
הסיפור של הנשים העבריות במקצועות הרפואה בסוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים, הוא בעצם סיפור התהוותה של מערכת הרפואה הארץ ישראלית, ויש ביניהם קווי דמיון רבים. הרופאות הראשונות בארץ ישראל היו רופאות חלוצות, אשר לרוב קיבלו את השכלתן הרפואית בארצות המוצא שמהן באו, כמו דר' בת שבע יוניס גוטמן, שהייתה רופאת נשים וקיבלה את השכלתה בשוויץ, וטובה ברמן ישורון, שלמדה רפואה בקייב. סיפור הכשרתן הרפואית ועיסוקן הרפואי של נשים חלוצות אלה במקצוע הרפואה בארץ ישראל, הוא בעצם גם הסיפור של החלוצים שעסקו ברפואה בארץ בכלל, ומהווה את היסוד לביסוסה של מערכת הבריאות בארץ בסוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים. מאפייניהן של רופאות ראשונות אלה היו דומים, לרוב הן היו צעירות בשנות העשרים או בשנות השלושים לחייהן, שהגיעו לארץ לבדם ממניעים אידיאולוגיים. הנשים הרופאות הראשונות בארץ ישראל היו חלוצות, חדורות מוטיבציה, ומונעות מאידיאולוגיה ציונית, הן הגיעו לארץ לשם מילוי החזון הציוני, והן ידע שבבואן הן תורמות להתפתחות מערכת הבריאות המתהווה בארץ [46].
למרות ההכשרה הרפואית שנשים כמו בת שבע יוניס גוטמן קיבלו במדינות אירופיות, כשהן הגיעו לארץ, לא תמיד ההשתלבות שלהן במערכת הרפואה הייתה אידיאלית, לעתים הן התקשו להשתלב בבתי חולים, גם בגלל שהיו נשים, וגם בגלל שהיו מעט משרות פנויות בתחום הרפואה בזמנים אלה. עד המאה התשע עשרה, מקצוע הרפואה היה נחלתם הבלעדית של גברים, ולכן אישה שרצתה להשתלב במקצועות הרפואה חוותה קשיים מובנים במערכת. יחד עם זאת הביקוש לרופאות נשים היה קיים, גם בשל מקצועות שהיה טבעי שנשים יעסקו בהם, כמו רפואת נשים ומיילדות, ולכן בסופו של דבר, לא מן הנמנע שנשים אלה ישתלבו בסופו של דבר במערכת הרפואה בישראל, למרות האמצעים הדלים שהיו בארץ[47].
זהותה המקצועית של האישה הרופאה בימים אלה הייתה שזורה בזהות של התנועה הציונית, שכן נשים אלה עזבו בדרך כלל חיים נוחים במדינות אירופה, והגיעו ארצה לא לשם פרנסה טובה, אלא בעיקר כדי לתרום מעצמן להתיישבות בארץ, וראו את עצמן כשליחות. אחת הרופאות החלוצות, בת שבע יונס, מעידה על התחושה באותם ימים, ואומרת שלמרות שהיו רק קומץ קטן של רופאות בארץ באותה תקופה, הן הרגישו חשובות מאוד, ושהן תורמות תרומה משמעותית לפיתוח הרפואה בארץ:
" 'קומץ קטן של רופאים היינו, אבל חלמנו על תכניות גדולות, על יצירה גדולה.."[48]
ב. נשים רופאות בארץ ישראל
למרות תרומתן הנכבדה של נשים יהודיות להתפתחות מערכת הרפואה בארץ, תרומתן לא זכתה להכרה רבה, והחלוצות בתחום נשארו כמעט אנונימיות. יתרה מכך, המחקר בנושא, וההיסטוריוגרפיה לגבי אותן נשים חלוצות ותרומתן, מועטים. אחת החוקרות הבולטות בתחום זה היא ציפורה שחורי, אשר חקרה את תרומתן של נשים יהודיות להתפתחות הרפואה, והתמקדה בסיפוריהן של נשים אינדיבידואליות, וסיפרה את סיפורן ואת הדרכים שהן עברו. לרוב, שחורי מציגה את מציאותן של נשים אלה ואת המחיר האישי שהן שילמו על מנת לסלול את הדרך לנשים יהודיות במערכת הבריאות. כניסתן של נשים יהודיות למקצועות הרפואה לא הייתה מובנת מאליה וכללה שינוי מוסכמות חברתיות. לא היה מקובל שנשים ילמדו את מקצועות הרפואה באוניברסיטאות, ורוב התלמידים בפקולטות אלה היו גברים. עד אז נשים היו עוסקות בעיקר במקצועות שנחשבו לנשיים במקצועות הרפואה, כמו סיעוד וסיוע ליולדות. אך המציאות הייתה שהיה ביקוש רב לנשים רופאות, ולאט לאט המצב השתנה[49].
דוגמה בולטת לאישה רופאה שהשתלבה היטב במערכת הרפואה בימי המנדט היא דר' חנה וייץ. וייץ הייתה האישה הרופאה הראשונה בארץ, ומחלוצי היישוב עוד בתקופת האימפריה העות'מנית. היא נולדה בפולין ולמדה רפואה בפריז, ועוד במהלך לימודיה הייתה פעילה בארגונים ציוניים. בפעילותה בארץ היא הייתה פעילה במערכת הבריאות, והייתה לה גם פעילות ציבורית. תרומתה הייחודית הייתה בתחום הגניקולוגיה ורפואת נשים, והיא עזרה לנשים רבות יהודיות וערביות[50].
על קשיי ההשתלבות של נשים יהודיות במקצועות הרפואה מעידה ההיסטוריונית צפורה שחורי במאמרה "קראו לחכמות ותבאנה". לפני התפתחותה של הרפואה המודרנית בארץ ישראל, תפקידן המסורתי של הנשים היה לרוב במיילדות, וזאת בעצם הסגרגציה שהייתה נהוגה במקצועות הרפואה, והמקצוע של המיילדת נחשב למקצוע נשי. מקצוע זה הועבר מדור לדור, והתבסס על ניסיון, ולרוב לא דרש חינוך רשמי באוניברסיטה. הטיפול הרפואי הקונבנציונלי היה נתון כולו בידי הגברים. האוכלוסייה המקומית באותה תקופה חייה בתנאים סניטריים נחותים, והטיפולים הרפואיים נעשו באופן מסורתי, כגון ריפוי עשבי, וגם את הלידות העדיפו לעשות בבתים, תוך הסתמכות על מיילדת קהילתית, שלא עברה הסמכה רשמית, מעטים הנשים שהיו יולדות בבתי חולים אצל אחות מוסמכת. מיילדות אלה היו לרוב נשים מבוגרות ובעלות סמכות בקהילה. רקע זה יצר את ההסללה של נשים למקצוע של המיילדת בתחום הרפואה. עם הזמן חלה תפנית אפילו בתפקיד המיילדות, והן החלו לקבל השכלה רפואית רשמית לשם עבדוה במקצוע, וזאת במקום התבססות על ניסיון, מה שתרם לשינוי התפיסה לגבי השכלת נשים בתחום הרפואה[51].
עוד גורם חשוב שתרם להתפתחות הנשים היהודיות במקצועות הרפואה היה המצב הרפואי הקשה שהיה בארץ בסוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים. מלחמת העולם הראשונה החמירה את המצב הכללי של היישב היהודי באותה תקופה, רוב הרופאים גויסו למלחמה, האוכלוסייה המקומית התדלדלה, ומחסני תרופות ואספקה רפואית הוחרמו על ידי הצבא התורכי. נוכח המצב ביקשה ההסתדרות הציונית העולמית עזרה מההסתדרות הציונית האמריקאית, וזאת הטילה את המשימה בעיקר על ארגון הדסה, שכבר היה בעל תשתית פילנטרופית ורפואית בארץ ישראל. ארגון הדסה הקים בית ספר לאחיות, שהיה לגורם משמעותי בקידום של חינוך רפואי של נשים יהודיות. בית הספר לאחיות של הדסה טיפח מאוד את מקצוע הסיעוד בארץ, ותרם גם להתפתחותה של הרפואה בארץ בכלל[52].
ג. מקצועות רפואיים נלווים
לא ניתן להתייחס למקצוע הרפואה בארץ מבלי להתייחס גם למיילדות בתקופה זו. במהלך המאה העשרים, חל שינוי מהותי במקצוע המיילדות בכל המדינות המתועשות, בתחילת המאה העשרים הלידה התרחשה בדרך כלל במרחב הפרטי, ועם התפתחות הרפואה והתפתחות מקצוע המיילדות, הלידות עברו מהמרחב הפרטי למרחב הציבורי ולמוסדות הרפואה, שנשלטו על ידי גברים. גם ההגדרה של הלידה השתנתה, והפרספקטיבה אליה הפכה להיות כאל אירוע רפואי שמחייב את הטיפול של מוסדות הרפואה. בעקבות המעבר של הלידות למרחב של הרפואה הציבורית, צומצמה סמכותן של המיילדות המסורתיות שעסקו בלידות באופן פרטי, והורחבה סמכותם של רופאי הנשים. המעבר של לידות נשים מהמרחב הפרטי למרחב הציבורי בבתי החולים היה תהליך הדרגתי, ולא כל הנשים עברו בבת אחת ללידות בבתי חולים, מה גם שלא הייתה קיימת התשתית המספקת למעבר כל הנשים ללידה בבתי חולים, רק לקראת שנות הארבעים של המאה העשרים עברו מרביתן של הנשים ללידה בבתי חולים[53].
עם השנים התפתחו אינטרסים שונים סביב מקצוע היילודה, וזאת בין שתי קבוצות עיקריות, הרופאים המקצועיים, שהתמחו ברפואת נשים, לבין המיילדות המסורתיות, כל אחת מקבוצות אלה הייתה בעלת מאפיינים שונים, המקצוע של רופאי הנשים נחשב למקצוע גברי, ואילו המקצוע של המיילדות נחשב לנשי באופן מסורתי. המיילדות ראו בלידה בתהליך טבעי כחלק מחייה של האישה, ואילו הרופאים רא בלידה כאירוע פתולוגי, שעליו יש לשלוט עם טכנולוגיה רפואית וידע רפואי. בתקופת שלטון המנדט הבריטי ניכרה התחרות בין שתי קבוצות אלה על מקצוע היילודה, בעוד שהרופאים המקצועיים זכו לתמיכה פוליטי ושלטונית[54].
לסיכום ראינו שדרכן של נשים בתחום הרפואה בארץ ישראל בתחילת המאה העשרים ובתקופת המנדט הבריטי הייתה לא קלה, והן חוו קשיי השתלבות רבים, גם בגלל שהיו נשים ובאותה תקופה לא היה מקובל שנשים יעסקו במקצועות הרפואה, יתרה מכך הם לא היו מורשות ללמוד רפואה באוניברסיטאות בעולם, וגם בגלל שמצב מערכת הרפואה בארץ בתחילת המאה העשרים היה לא טוב, ולא היו מספיק תשתיות כדי לתת הזדמנויות לנשים שרצו לעסוק ברפואה, חוץ מהמקצועות שנחשבו לנשיים באופן מסורתי כמו מקצוע המיילדת.
5. נשים פורצות דרך במקצוע הרפואה: זרקור על בת שבע יוניס והלנה כגן
באותה תקופה של תחילת המאה העשרים, היו כמה נשים פורצות דרך במקצוע הרפואה, כמו בת שבע יונס, והלנה כגן.
א. בת שבע יוניס-
ביוגרפיה
בת שבע יונס הייתה בתו של סוחר יהודי מלומד ממזרח אירופה, אביה היה בעל אידיאולוגיה ציונית ונמה עם חובבי ציון. הבית שבו גדלה בת שבע נחשב לבית אמיד יחסית. היא קיבלה חינוך גבוה, למרות שהדבר לא נחשב למקובל לנשים בזמנו, ובייחוד לא במקצוע הרפואה. אביה התעקש שתלמד את השפה העברית, והנחיל לבתו ערכים ציוניים[55].
בת שבע נולדה בסרביה, בכפר טרוטינה במחוז אקרמן, אולם בחייה המוקדמים התגוררה משפחתה של בת שבע בעיר אודסה, שאליה עברה המשפחה למען חינוכם של הילדים, שם למדה בת שבע עברית אצל המורה והסופר העברי יהודה-לייב דוידוביץ. בהמשך רצתה בת שבע ללמוד רפואה בז'נבה, אך אביה התנגד נמרצות לכך בטענה שהיא צעירה מדי כדי ללמוד לבד בחו"ל, וגם כי הוא רצה שהיא תלמד מקצוע יותר פרקטי, כמו תפירה או כובענות על מנת שתוכל לפרנס את עצמה. למרות התנגדותו של אביה, אמה של בת שבע תמכה בה מאוד ועודדה אותה ללמוד רפואה, המקצוע שאותו היא רצתה ללמוד. לבסוף למדה רפואה בז'נבה ואף הצטיינה בלימודיה. בגלל גילה הצעיר של בת שבע היא לא התקבלה תחילה ללימודי הרפואה, אלא שהיא התקבלה לשנת ניסיון, וכאמור היא סיימה את לימודיה בהצטיינות. במהלך לימודיה היא נמנתה עם אגודת הסטודנטים הציוניים, שבה היה חבר גם חיים ויצמן. כאשר בת שבע סיימה את לימודיה בז'נבה בגיל 23, היא נסעה למוסקבה ועברה את בחינות ההסמכה לרפואה, והתמחתה בנוירולוגיה בבית החולים היהודי באודסה[56].
עלייה לארץ ישראל
בשנת 1909 החליטה בת שבע לעלות לארץ ולממש את החלום הציוני. לפני העלייה ארצה שמעה שמחלת המלריה נפוצה בארץ, ולכן נסעה לברלין לביצוע השתלמות בתחום. כאשר הגיעה ארצה, המצב של הרפואה בארץ היה נחשל, בתי החולים התנהלו תחת תנאים הגיינים לא טובים, המתקנים היו מיושנים, והיה חסר ציוד בסיסי. הצפיפות הגבוה בבתי החולים והיעדר תנאי היגיינה בסיסים גרמו לתחלואה רבה, והציבו אתגרים רבים בפני הרופאים. אך למרות קשיים אלה, בת שבע הייתה נחושה לממש את החלום הציוני, ובמקביל לפרוץ את החסם העומד בפני נשים במערכת הבריאות שהייתה אז. בת שבע הגיעה לגדרה עם עלייתה לארץ, והייתה לרופאה הראשונה שם, שם גרה אחותה הגדולה אסתר יבין, פעילת ציבור, לימים ממקימות התאחדות נשים עבריות לשווי זכויות בארץ-ישראל וחברה באסיפת הנבחרים. אחותה של בת שבע הגיעה קודם לכן לגדרה להתגורר עם בעלה ניסן יבין ושלושת ילדיהם. כאשר הגיעה בת שבע לגדרה היה עליה להתמודד עם עומס גדול של עבודה בתור רופאה. היא הייתה הרופאה היחידה בעיר, שבה תנאי התברואה והסניטריה היו גרועים ביותר, והיו בה מחלות רבות, בין היתר גם מחלות מדבקות. רופאים משאר חלקי הארץ לא הגיעו עד גדרה, ובת שבע שימשה כרופאה בעלת התמחויות שונות ברפואה, בגלל המחסור ברופאים. היא נתנה טיפול לכל אדם בלי הבדל דת, גזע ומין והייתה זמינה לחולים בדרגה גבוה. במקביל פתחה גם בית מרקחת. כדי לנוע בעיר היא למדה לרכוב על חמור[57].
תחילת דרכה של בת שבע התמקדה בטיפול בנשים, ולכן התחומים שבהן עסקה היו קשורים ברפואת נשים בעיקר. היא התמחתה ברפואת נשים בבית החולים "שער ציון" ביפו, תחת הרופא בלקינד, כירורג ידוע. בת שבע התמחתה ביחד עם שתי רופאות בבית החולים, והכניסה שלה כרופאה מהמניין לא הייתה דבר חדש. העובדה שבת שבע התמחתה ביחד עם עוד שתי רופאות תרמה להתפתחותה של הרפואה הגניקולוגית. אך יחד עם זאת, המשך דרכה הרפואית של בת שבע כלל מעבר לטיפוח הרפואה הציבורית, תחום חשוב מאוד ברפואה המודרנית, והעובדה שאישה עסקה בתחום זה היה פריצת דרך[58].
לסיכום ניתן לומר על בת שבע יוניס הייתה האב טיפוס של הרופאות הראשונות בארץ. פועלה היה מונע מרצון לעזרה לזולת, היא ראהת במקצוע הרפואה כמקצוע של שליחות, ולא רק כמקור לפרנסה, העובדה שהיא לא זכתה להכרה ציבורית, כמו למשל הלנה כגן, מעיד על כך שדבר זה לא היה בראש מעייניה. הפעילות שלה גם כללה רצון לקדם את מעמדן של נשים יהודיות בארץ, היא רצתה לפרוץ את הדרך לנשים אחרות, וראתה במקצוע הרפואה כתחום חשוב שנשים צריכות לקחת בו חלק, וכמו כן לקחת חלק בבניין של הארץ החדשה המתהווה.
ב. הלנה כגן
ביוגרפיה
פורצת דרך נוספת בתחום כניסת הנשים לרפואה היא ד"ר הלנה כגן. כגן עלתה לארץ בשנת 1914 ביחד עם אמה האלמנה, כשכבר הייתה רופאה, היא למדה רפואה והתמחתה בשוויץ. כגן נולדה בעיר טשקנט, למרים-אסנת ומשה-זלמן ולה היה אח, נוח. אמה, ילידת ריגה, הייתה מוזיקאית במקצועה. אביה היה יליד לטביה ומצאצאיו של 'הגאון מווילנה'. אביה של כגן עבר להתגורר בצעירותו בפולין, וורשה, כדי ללמוד שם בישיבה עד גיל 14, אחרי שהוא סיים ללמוד בישיבה, הוא החליט ללמוד לבחינות הבגרות ולהתכונן לבחינות הכניסה לאוניברסיטה. הוא הצליח להתקבל ללימודים גבוהים, והתקבל למכון לטכנולוגיה של סנט פטרבורג, בשנת 1882 סיים את לימודיו בהנדסה כימית והיה למומחה בתחום ייצור הזכוכית, והוא קיבל את התפקיד מהשלטונות להקים בתי חרושת לזכוכית, זאת בזמן שהוא שומר על יהדותו בסוד מהשלטונות[59].
הלנה כגן ואחיה חיו בתנאים טובים, וזאת בשל היותם הילדים של מנהל המפעל, ילדותה של כגן הייתה טובה ומאושרת. יחד עם זאת חל מפנה בחייה של כגן כאשר הגיעה לגיל חמש, יהדותו של אביה נחשפה, והשלטונות דרשו ממנו להתנצר, לאחר שהוא סירב הוא פוטר מתפקידו כמנהל המפעל, והוא נאלץ לחפש אחר מקורות פרנסה חדשים. מאותה העת מצוקה כלכלית ליוותה את כגן במהלך ילדותה, היות והאב לא הצליח למצוא תעסוקה ראויה, והמשפחה נאלצה לחיות בצניעות. הלנה הצליחה בלימודים בבית ספרה, והתקבלה ללימודים בגימנסיה לנערות, וגם בה הצטיינה ואף זכתה בפרסים. בד בבד הצליח אביה של הלנה להקים בית חרושת לייצור מי סודה, ואט אט השתפר המצב הכלכלי של הלנה ובני משפחתה. בעקבות מלחמת רוסיה-יפן התערער המצב ברוסיה, ואביה של הלנה לשלוח את ילדיו ללימודים באירופה, כדי להרחיקם מהאזור[60].
עלייה לארץ ישראל
כאשר הגיעה לראשונה לארץ, נסעה לתל אביב וניסתה להתקבל לעבודה כרופאה, אך היא נתקלה בהתנגדות מצד הרופאים המקומיים שהערימו עליה קשיים, היא הבינה שהיא לא תוכל לעבוד כרופאה בתל אביב ולכן נסעה ליפו, אך גם שם לא הצליחה מאחר שחלתה בדיזנטריה. לבסוף נסעה לירושלים, וביקשה רישיון רפואה מהשלטונות הטורקיים, אך אלה סירבו לתת לה לגשת למבחני הרפואה, בטענה שאסור לנשים לעסוק ברפואה בטורקיה. לאחר קשיים אלה החליטה להתחיל לעבוד ברפואה ללא רישיון רפואה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, שהובילה להרעה בתנאים בארץ, ולמחסור ברופאים, החלה כגן לעבוד בבית החולים העירוני בירושלים כאחות מוסמכת[61].
עד מהרה כגן התמנתה לתפקיד סגן מנהל בית החולים שבו עבדה, ולבסוף החליפה את מנהל בית החולים והפכה למנהלת בעצמה, תפקיד שנחשב לפורץ דרך, במיוחד לאור העובדה שלא היו הרבה נשים שעסקו ברפואה אז, ובהתחשב בדרגה הגבוה של התפקיד. לבסוף היא הודחה מפקיד מנהל בית החולים, והחלה לעסוק ברפואה באופן פרטי בביתה. בשנת 1916 הקימה את בית החולים לילדים הראשון בארץ ישראל, והיא קראה לו בית חולים הדסה, עוד צעד פורץ דרך של אישה במערכת הבריאות המתהווה[62].
בשנת 1924 כגן פעלה להקים בית יתומים בעיר ירושלים. המניעים של כגן להקמת בית היתומים היו האירועים שהתרחשו בארץ מבחינה פוליטית, והמצב הכלכלי הקשה שהיה אז בארץ, מצב שהוביל ליתומים ועזובים רבים. היוזמה של הקמת בית היתומים הייתה בפנייה לאשתו של הנציב העליון הרברט סמואל, ביאטריס סמואל, כגן פנתה אליה וביקשה את עזרתה בהקמת בית היתומים, שיכלול עזרה לתינוקות יתומים ועזובים. ביאטריס סמואל נענתה לבקשת כגן, והקימה ועד פעולה להשגת מטרה זו. הוועד עזר להקים מעון לתינוקות בשכונת 'שערי חסד'. ביאטריס סמואל המשיכה לסייע למעון גם לאחר הקמתו, וזאת בשיתוף פעולה עם מרים סקר, יושבת ראש ויצ"ו באנגליה, וזאת על ידי גיוס מצרכים בסיסיים מהקונסול האמריקני ומכל מי שרצה לתרום למעון. בסופו של דבר המעון קיבל את חסותה של ויצ"ו העולמית, ומאוחר יותר העניקה גם הפדרציה של ויצ"ו באנגליה ובאירלנד את חסותה למעון[63].
הלנה כגן זכתה לפרסים על פועלה, היא קיבלה אותות הצטיינות והערכה רבה על עבודתה הרפואית-הציבורית. כגן הכירה בחשיבות ההכרה הציבורית הזו, וזאת לקידום מעמדן של הנשים בכלל. לשם השגת מטרה זו היא השתתפה בקונגרסים ובכינוסים בין-לאומיים בענייני רפואת ילדים ויצאו לה מוניטין בין רופאי הילדים בעולם. בשנת 1967 קיבלה תואר דוקטור כבוד של האוניברסיטה העברית בירושלים יחד עם יצחק רבין, הרמטכ"ל דאז, וזלמן שזר, נשיא המדינה, בטקס ההיסטורי שנערך בהר הצופים בירושלים. בשנת 1975 הוענק לה פרס ישראל על מפעל חייה למען בריאות הציבור לכבוד שנת האישה הבין-לאומית[64].
לסיכום ניתן לומר שהלנה כגן הייתה מהנשים החלוצות בתחום הרפואה בארץ, ופועלה פרץ את הדרך לנשים רבות לעסוק בתחום הרפואה, תחום שנחשב לגברי בצורה בלעדית כאשר היא התחילה לעסוק בו בתחילת המאה העשרים. פעילותה לא רק שתרמה רבות לתחום הרפואה ולביסוסו בתחילת המאה העשרים, אלא שהיא גם היוותה כמקור השראה לנשים רבות, בכך שכגן הראתה לנשים רבות שהן יכולות להשיג כל דבר שיחפצו בו.
דיון סיכום ומסקנות
מטרתה של עבודה מחקרית זאת הייתה לבדוק את זהותן של נשים במקצועות הרפואה בתקופת שלטון המנדט הבריטי. ממצאי המחקר מעידים על כך שמקצוע הרפואה בתחילת המאה העשרים היה מקצוע שנחשב לגברי, וזאת במדינות רבות בעולם ולא רק בארץ ישראל. באוניברסיטאות רבות בעולם, כמו למשל אוניברסיטאות במדינות אירופה, נשים לא היו מורשות ללמוד את מקצועות הרפואה, ולכן השתלבותן במקצועות הרפואה נחשבה למשימה קשה. באופן מסורתי, הדרך היחידה שבה נשים היו עובדות במקצוע שקשור לרפואה היה המקצוע של המיילדות, וזאת כאשר רוב הלידות היו מתרחשות באופן פרטי, בבתי הנשים, ולמיילדות הייתה סמכות רבה בתחום זה, עם הזמן גם מקצוע זה הפך לגברי, כאשר רובן של הנשים עברו ללדת בבתי חולים.
למרות הקושי הרב שהיה לנשים להשתלב במקצועות הרפואה, היו נשים פורצות דרך, שסללו לנשים אחרות את העבודה במקצועות הרפואה, כמו הלנה כגן, בת שבע יוניס גוטמן, ודר' חנה וייץ. נשים אלה היו מונעות לא רק מהרצון לתרום לחברה ולעסוק במקצוע הרפואה, אלא גם ממניעים פמיניסטיים ורצון לעזור לנשים, ולקדם שוויון בין המינים.
לארגוני הנשים בתחילת המאה העשרים הייתה חשיבות רבה בעזרה להשתלבותן של נשים במקצועות הרפואה, ולקידום מעמדן של נשים בכלל. בארץ פעלו ארגונים שונים באותה תקופה שנועדו לקדם את מעמדן של נשים, לארגונים אלה היו מטרות שונות, חלקם רצו לקדם את המצב הרפואי ולחלקם היו מטרות בתחומים אחרים, כמו מטרות פוליטיות ופעילות פמיניסטית.
שני ארגונים בולטים שפעלו בתחום הרפואי, שאותם כיסינו בעבודה הם ארגון ויצ"ו וארגון הדסה. ארגון ויצ"ו, הוא ארגון נשים ציוניות אשר הוקם באנגליה, ועם הזמן פיתח את פעילותו והוקמו סניפים במדינות אחרות. מטרתו העיקרית של הארגון היא לקדם את הרווחה החברתית והכלכלית בחברה היהודית בארץ ישראל ובתפוצות, תוך מתן דגש על חינוך ועזרה לנשים יהודיות. הארגון הוקם בעקבות המצב הרעוע שהיה בארץ ישראל לאחר מלחמת העולם השנייה, והארגון ראה בפעילותו כשליחות לקידום הישוב היהודי בישראל.
ארגון ויצ"ו תרם תרומה משמעותית לתחום הרפואה בישראל. הארגון יזם את מרפאות התינוקות הראשונות בישראל, שפועלות עד היום, והן נקראות "טיפת חלב". מרפאות אלה נתנו מענה לאימהות טריות במהלך הלידה וגם בתקופה שאחריה, שכללה הדרכה לגבי איך לגדל את התינוק שלהן. המרפאות נתנו מענה אמיתי לנשים ולתינוק שלהן, וזאת בגלל העוני שהיה בארץ, התנאים הפיזיים הנחותים, האקלים הקשה בארץ, ובתי החולים שלא תפקדו כראוי. בפועל, הארגון עזר לשפר את מעמדן של כלל הנשים בארץ, מכל הדתות והמגזרים, וזאת על ידי עזרה בלספק להן את צרכיהן הבסיסיים ביותר.
ארגון חשוב נוסף שנסקר בעבודה זו הוא ארגון הדסה. הארגון הוקם על ידי פעילים ציוניים בארצות הברית בשנת 1912. היוזמת הראשית של הארגון הייתה הנרייטה סולד. בדומה לארגון ויצ"ו גם ארגון הדסה הוקם בעקבות המצב הרעוע שהיה בארץ באותה תקופה. הנרייטה סולד ביקרה בארץ והתרשמה מהמצב שהיה בארץ, היא ראתה שחסרות תשתיות בסיסיות למחיה, ושישנם מחלות רבות שנפוצו בארץ, והחליטה שישנו צורך דחוף להקים ארגון שיעזור לתושבים בארץ ישראל. לארגון היו שתי מטרות עיקריות קידום ההכשרה הבריאותית והרפואית בישראל, וקידום ערכי הציונות באמריקה. בעבודה ראינו שלהנרייטה סולד הייתה תרומה משמעותית לארגון הדסה, הן בהקמתו של הארגון, והן בפעילות שלו לאחר ההקמה.
כמו ארגון ויצ"ו, גם ארגון הדסה תרם רבות לתחום הרפואה בארץ. הארגון הקים מרפאות רבות ברחבי הארץ, מרפאות לתינוקות, ובתי חולים. עוד בתקופת האימפריה העות'מנית הארגון שלח אחיות וצוותים רפואיים לארץ על מנת שיסייעו לתושבים במקום. הארגון עזר גם בהכשרת אנשי רפואה, הארגון הקים בית ספר לסיעוד, בית ספר לרפואה, בית ספר לרוקחות, בית ספר לרפואת שיניים, בית ספר לבריאות הציבור ובית ספר לריפוי בעיסוק, בעצם היה מדובר ברשת בריאות מתרחבת, שעזרה לבסס את התשתית של מערכת הבריאות בארץ.
מהסקירה של שני הארגונים עולה שארגון ויצ"ו נטה יותר לכיוון ההומניטרי, אפשר לומר שהוא הוקם מטעמים הומניטריים ביסודו, תוך שימת דגש על עזרה לנשים בארץ ישראל. מצד שני ארגון הדסה הוא ארגון שעזר לבסס יותר את מערכת הרפואה בארץ, הוא הקים מרפאות רבות בתחומים שונים, ובדומה לויצ"ו גם לו הייתה מטרה של לעזור לנשים, וזאת על ידי הכשרתם במקצועות הרפואה.
נשים יהודיות תרמו רבות להתפתחותה של מערכת הבריאות בארץ בתחילת המאה העשרים, יחד עם זאת תרומתן לא זכתה להכרה רבה, ורבות מהן נשארו אנונימיות, למרות שנשים אלה היו חלוצות בקידום הרפואה ובעזרה לתושבים, וגם חלוצות בקידומו של מעמד האישה. אחת מהנשים החלוצות בתחום הרפואה הייתה דר' בת שבע יוניס גוטמן. סיפור חייה של בת שבע מלא בתלאות, היא נולדה בסרביה, עברה להתגורר עם משפחתה באודסה, שם למדה עברית. בת שבע רצתה לנסוע לז'נבה על מנת ללמוד רפואה, אולם אביה התנגד לכך בטענה שזה ירחיק אותה מהבית, והוא העדיף שהיא תלמד מקצוע פרקטי יותר, שיאפשר לה להתפרנס בכבוד. לעומת זאת, אימה של בת שבע עודדה אותה ללמוד רפואה ולנסוע לז'נבה, למרות שהייתה רחוקה. בשנת 1909 לאחר סיום לימודיה וההכשרה שלה, החליטה בת שבע לעלות לארץ, והיא התמקמה בגדרה, שם הייתה אחותה יחד עם בעלה, והיא הפכה להיות הרופאה הראשונה ביישוב זה. התרומה הייחודית שלה הייתה בתחום רפואת הנשים, משום שבתחילה היא התמקדה בתחום זה, עם הזמן היא גם עזרה לחולים בתחומים אחרים, וזאת בשל המחסור ברופאים שהיה באזור. היא תרמה גם להתפתחותה של הרפואה הציבורית.
רופאה חשובה נוספת היא דר' הלנה כגן. הלנה עלתה לארץ מטשקנט ביחד עם אמה, וזאת לאחר שלמדה רפואה והוכשרה בשוויץ. אביה היה מנהל מפעל זכוכית, ומצבם הכלכלי של המשפחה היה טוב, עד שהשלטונות גילו את יהדותה של המשפחה והאב פוטר מעבודתו. חלק גדול מהילדות של הלנה היה בתנאים כלכליים לא טובים עקב קשייו של האב לפרנס את המשפחה. הלנה נתקלה בקשיים בניסיונותיה להשתלב ברפואה בארץ בעקבות היותה אישה, היא ניסתה לעבוד כרופאה בתל אביב אך ללא הצלחה, ולכן נסעה ליפו ועבדה בבית החולים שם. להלנה הייתה גם פעילות ציבורית והיא יזמה את הקמתו של בית יתומים בעיר ירושלים.
לסיכום ניתן לומר ששתי דחויות חשובות אלה של בת שבע יוניס גוטמן והלנה כגן, חלקו מאפיינים דומים, וגם מאפיינים שונים. הדומה בין שתיהן הוא הרקע שממנו הן הגיעו, שתיהן גדלו במשפחה יהודית שחייה בגולה וחוותה קשיים מסוימים בגלל יהדותה של המשפחה. שתי הרופאות היו בעלות אידיאולוגיה ציונית חזקה, והן עלו לארץ ישראל ממניעים אידיאולוגיים ציוניים. שתי הנשים חוו קשיים במקצוע הרפואה, גם כאשר הן קיבלו את השכלתן בתחום הרפואה, שכן בזמנו לא היה מקובל אפילו שאשה תלמד את מקצוע הרפואה, והן חוו קשיים גם בהשתלבות במקצוע ההוראה, כי לא היה מקובל שנשים יעסקו במקצועות אלה. למרות הקשיים שהן חוו, שתיהן פעלו במלוא מרצן על מנת להתגבר על הקשיים ובכל זאת להצליח בהשתלבות במקצוע הרפואה, והן היו פורצות דרך בתחום, שהיוו השראה לנשים רופאות אחרות.
מה ששונה בין שתי הדמויות הוא ההכרה הציבורית שלה הן זכו. בדומה לנשים רופאות חלוצות אחרות מאותה תקופה, בת שבע לא זכתה להכרה הציבורית הראויה שהייתה צריכה לקבל. פועלה היה נרחב והוא תרם רבות לחולים, לתושבים, ולנשים אחרות, אך היא לא עשתה את הפעילות הזאת משום ששאפה להכרה ציבורית או ליחסי ציבור, אלא מתוך אמונה שיש לעזור לאחרים, במיוחד לאור המצב הרעוע שהיה בארץ. מצד שני הלנה כגן כן זכתה להכרה ציבורית אודות פועלה ועבודתה, ואף קיבלה פרסים על כך. נראה היה שהלנה ראתה חשיבות בהעלאת המודעות לעבודתה, משום שהיא חשבה שזה יכול לקדם את האינטרסים של נשים אחרות, בכך שכולם ראו מה אישה בישראל יכולה לעשות ולהשיג.
ביבליוגרפיה
ברטל נירה, “סיפורו של ארגון הנשים 'הדסה' בארץ-ישראל", קתדרה, 118, (2006), עמ' 177-189.
ברנשטיין דבורה “החלוצה בין הדוודים: מעמדן של נשים בכוח-העבודה בתקופת היישוב.” מגמות: רבעון למדעי ההתנהגות,כ"ח, (1983,) 7-19.
ברנשטיין דבורה, “כאשר 'עבודה עברית' איננה עומדת על הפרק: הסתדרות העובדים לנוכח המגזר הממשלתי המנדטורי.” כלכלה וחברה בימי המנדט (2003), עמ' 79-106.
גרבר ורדית, “מי מתנגד ל"ארוכת בת עמי"? סאלד ו"הדסה" בארץ ישראל – הרפורמה שנדחתה", עת-מול, 244, (2016), עמ' 21-23.
גרוס נחום “הערה לעניין חלוקתן לתקופות של תולדות היישוב בתקופת המנדט.” קתדרה 18,( 1981), עמ' 174-177.
הירש דפנה, “'חברה ומפקחת': אחות בריאות הציבור היהודייה כסוכנת תרבות בתקופת המנדט", ציון, 73, (2008), עמ' 453-484.
הרצוג חנה, הורויץ ברוך, “ארגוני נשים בחוגים האזרחיים – פרק נשכח בהיסטוריוגרפיה של היישוב.”, קתדרה, 70, (1994), עמ' 111-133.
הרצוג חנה, “המושגים 'יישוב ישן' ו'יישוב חדש' בהארה סוציולוגית.” קתדרה32 (1984), עמ' 99-108.
זמיר מאיר “נקודה למחשבה: מודיעין ודה-קולוניזציה במזרח התיכון – מאה שנים להסכם סייקס-פיקו.” ג'מאעה כג, (2017,) עמ' 171-194.
חלמיש אביבה, “ארץ-ישראל המנדטורית: חברה דואלית או מציאות קולוניאלית?” זמנים: רבעון להיסטוריה, 92, (2005), עמ' 16-25.
חלמיש אביבה, “ההיסטוריה וההיסטוריוגרפיה של היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת המנדט: בין יחודיות לאוניברסליות.” ישראל, 24 (2016), עמ' 375-394.
חלמיש, אביבה, מבית לאומי למדינה בדרך : היישוב היהודי בארץ-ישראל בין מלחמות העולם, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2004.
יזרעאלי דפנה, “תנועת הפועלות בארץ-ישראל מראשיתה עד 1927.” קתדרה, 32, (1984), עמ' 109-140.
כהן הלל, עברי יובל “מולדת משותפת או בית לאומי: בני הארץ, הצהרת בלפור והשאלה הערבית.” תיאוריה וביקורת 49,( 2017), עמ' 291-304.
כהן מיכאל, “אסטרטגיה, כלכלה ופוליטיקה: העשור הראשון למנדט הבריטי בארץ-ישראל.” קתדרה85, (1997), עמ' 165-170.
לייסנר אומי, “ללדת ועוד איך: חוקי הלידה הלאומיים בתקופת המנדט.” מגדר בישראל, כר' א, (2011), עמ' 336-366.
מצר יעקב, “כלכלת ארץ-ישראל בתקופת המנדט: מבט על התפתחות המחקר.” כלכלה וחברה בימי המנדט, 2003, עמ' 7-57.
מרגלית-שטרן בת-שבע, “'אמהות בחזית': המאבק למען 'תוצרת הארץ' והעימות בין אינטרסים מגדריים לאינטרסים לאומיים.” ישראל 11,( 2007), עמ' 91-120.
מרגלית-שטרן בת-שבע, “למלכה אין בית, למלך אין כתר? מעמדן של נשים יהודיות בשוק העבודה בארץ-ישראל המנדטורית.” עיונים: כלכלה וחברה בימי המנדט (2003), עמ' 107-152.
ספיר-ויץ כרמית, “ויצו כאן – מאז ולתמיד.” במת האישה, 188, (2015), עמ' 16-19.
עופר דליה, “עליית הנוער ותנועות הנוער בגרמניה בשנות ה- 30", בשביל הזיכרון , 21, (1997), 4-10.
עיתון הארץ, "לזכרה של ד"ר בת שבע יונס", (1947).
פאוקר אלון, “ניר, הנרי. רק שביל כבשו רגלי: תולדות התנועה הקיבוצית, הוצ' מוסד ביאליק, ירושלים, 2008 .” מגמות: רבעון למדעי ההתנהגות, 48(2), (2012), עמ' 417-421.
שביט יעקב, “מדוע לא חבשו בתל-אביב כיפה אדומה? בין אידאליזם לראליזם בפרשנות של תולדות היישוב – תל-אביב כמשל (בין אידאולוגיה למעשה הכלכלי).” עיונים: כלכלה וחברה בימי המנדט (2003,) עמ' 59-78.
שגב זהר, “עיצוב לאומי, פילנתרופיה ומגדר: ארגון הדסה והזירה הארץ-ישראלית.", קתדרה, 130, (2008), עמ' 172-175.
שורץ שפרה, “הסתדרות נשים למען אימהות בארץ-ישראל: פעילותן של "הדסה", "הסתדרות נשים עבריות", ביטחון סוציאלי , 51, (1998), עמ' 57-81.
שחורי-רובין צפורה, “בית ספר לאחיות של 'הדסה': תולדותיו בתקופת המנדט” קתדרה, 125, (2007), עמ' 177-180.
שחורי-רובין צפורה, “ד"ר בת שבע יוניס-גוטמן: אם-טיפוס לרופאה ציונית בארץ ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית.” מגדר בישראל, (2011), א', עמ' 231-262.
שחורי-רובין צפורה, “ד"ר הלנה כגן: הרופאה שהפכה לאגדה.” קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה, 118, (2006), עמ' 89-114.
שחורי-רובין צפורה, "קראו לחכמות ותבאנה": מיילדות חלוצות בארץ ישראל.” עת-מול, 255, (2018), עמ' 5-8.
שילה מרגלית, “לדמותה של האישה בעלייה השנייה: האזרחית.” ישראל 6, (2004) עמ' 83-105.
שילה מרגלית, “נשים, מגדר ותולדות היישוב היהודי בארץ: הישגים ויעדים.” קתדרה, 150, (2013), עמ' 121-154.
שילה מרגלית, “קולות נשיים בדבר שוויון מגדרי וטובת האומה במאבק על זכות הבחירה ביישוב.”, חוקה אחת ומשפט אחד לאיש ולאישה (2010), עמ' , 221-251.
שילה מרגלית, “שש-עשרה רופאות ראשונות” קתדרה, 161, (2016), עמ' 185-188.
Deneen M. Hatmaker “Engineering Identity: Gender and Professional Identity Negotiation among Women Engineers.” Gender, Work & Organization, vol. 20, no. 4, ( 2013), pp. 382–396.
Joshua B., Barbour and John C. Lammers. “Measuring Professional Identity: A Review of the Literature and a Multilevel Confirmatory Factor Analysis of Professional Identity Constructs.” Journal of Professions & Organization, vol. 2, no. 1, ( 2015), pp. 38–60.
[1] אלון פאוקר, “ניר, הנרי. רק שביל כבשו רגלי: תולדות התנועה הקיבוצית, הוצ' מוסד ביאליק, ירושלים, 2008 : [מאמר ביקורת].” מגמות: רבעון למדעי ההתנהגות, 48(2), (2012), עמ' 417-421.
[2] יעקב שביט, “מדוע לא חבשו בתל-אביב כיפה אדומה? בין אידאליזם לראליזם בפרשנות של תולדות היישוב – תל-אביב כמשל (בין אידאולוגיה למעשה הכלכלי).” עיונים: כלכלה וחברה בימי המנדט (2003,) עמ' 59-78.
[3] בת-שבע מרגלית-שטרן, “למלכה אין בית, למלך אין כתר? מעמדן של נשים יהודיות בשוק העבודה בארץ-ישראל המנדטורית.” עיונים: כלכלה וחברה בימי המנדט (2003), עמ' 107-152.
[4] Barbour, Joshua B., and John C. Lammers. “Measuring Professional Identity: A Review of the Literature and a Multilevel Confirmatory Factor Analysis of Professional Identity Constructs.” Journal of Professions & Organization, vol. 2, no. 1, ( 2015), pp. 38–60.
[5] Hatmaker, Deneen M. “Engineering Identity: Gender and Professional Identity Negotiation among Women Engineers.” Gender, Work & Organization, vol. 20, no. 4, ( 2013), pp. 382–396.
[6] חנה הרצוג “המושגים 'יישוב ישן' ו'יישוב חדש' בהארה סוציולוגית.” קתדרה32 (1984), עמ' 99-108.
[7] מאיר זמיר “נקודה למחשבה: מודיעין ודה-קולוניזציה במזרח התיכון – מאה שנים להסכם סייקס-פיקו.” ג'מאעה כג, (2017,) עמ' 171-194.
[8] הלל כהן, יובל עברי “מולדת משותפת או בית לאומי: בני הארץ, הצהרת בלפור והשאלה הערבית.” תיאוריה וביקורת 49,( 2017), עמ' 291-304.
[9] אביבה חלמיש, “ההיסטוריה וההיסטוריוגרפיה של היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת המנדט: בין יחודיות לאוניברסליות.” ישראל, 24 (2016), עמ' 375-394.
[10] דבורה ברנשטיין “החלוצה בין הדוודים: מעמדן של נשים בכוח-העבודה בתקופת היישוב.” מגמות: רבעון למדעי ההתנהגות,כ"ח, (1983,) 7-19.
[11] נחום גרוס “הערה לעניין חלוקתן לתקופות של תולדות היישוב בתקופת המנדט.” קתדרה 18,( 1981), עמ' 174-177.
[12] מרגלית שילה “לדמותה של האישה בעלייה השנייה: האזרחית.” ישראל 6, (2004) עמ' 83-105.
[13] מיכאל כהן “אסטרטגיה, כלכלה ופוליטיקה: העשור הראשון למנדט הבריטי בארץ-ישראל.” קתדרה85, (1997), עמ' 165-170.
[14] חלמיש, אביבה, מבית לאומי למדינה בדרך : היישוב היהודי בארץ-ישראל בין מלחמות העולם, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2004.
[15] בת-שבע מרגלית-שטרן, “'אמהות בחזית': המאבק למען 'תוצרת הארץ' והעימות בין אינטרסים מגדריים לאינטרסים לאומיים.” ישראל 11,( 2007), עמ' 91-120.
[16] יעקב מצר “כלכלת ארץ-ישראל בתקופת המנדט: מבט על התפתחות המחקר.” כלכלה וחברה בימי המנדט, 2003, עמ' 7-57.
[17] שם, שם.
[18] אביבה חלמיש “ארץ-ישראל המנדטורית: חברה דואלית או מציאות קולוניאלית?” זמנים: רבעון להיסטוריה, 92, (2005), עמ' 16-25.
[19] בת-שבע מרגלית-שטרן “למלכה אין בית, למלך אין כתר? מעמדן של נשים יהודיות בשוק העבודה בארץ-ישראל המנדטורית.” כלכלה וחברה בימי המנדט, (2003), עמ' 107-152.
[20] שם, שם.
[21] דבורה ברנשטיין “כאשר 'עבודה עברית' איננה עומדת על הפרק: הסתדרות העובדים לנוכח המגזר הממשלתי המנדטורי.” כלכלה וחברה בימי המנדט (2003), עמ' 79-106.
[22] בת-שבע מרגלית-שטרן “למלכה אין בית, למלך אין כתר? מעמדן של נשים יהודיות בשוק העבודה בארץ-ישראל המנדטורית.” כלכלה וחברה בימי המנדט, (2003), עמ' 107-152.
[23] שם, שם.
[24] מרגלית שילה, “נשים, מגדר ותולדות היישוב היהודי בארץ: הישגים ויעדים.” קתדרה, 150, (2013), עמ' 121-154.
[25] שם, שם.
[26] מרגלית שילה, “קולות נשיים בדבר שוויון מגדרי וטובת האומה במאבק על זכות הבחירה ביישוב.”, חוקה אחת ומשפט אחד לאיש ולאישה (2010), עמ' , 221-251.
[27] מרגלית שילה, “נשים, מגדר ותולדות היישוב היהודי בארץ: הישגים ויעדים.” קתדרה, 150, (2013), עמ' 121-154.
[28] דפנה יזרעאלי, “תנועת הפועלות בארץ-ישראל מראשיתה עד 1927.” קתדרה, 32, (1984), עמ' 109-140.
[29] שם, שם.
[30] כרמית ספיר-ויץ, “ויצו כאן – מאז ולתמיד.” במת האישה, 188, (2015), עמ' 16-19.
[31] שם, שם.
[32] שם, שם.
[33] חנה הרצוג, ברוך הורויץ, “ארגוני נשים בחוגים האזרחיים – פרק נשכח בהיסטוריוגרפיה של היישוב.”, קתדרה, 70, (1994), עמ' 111-133.
[34] שפרה שורץ, “הסתדרות נשים למען אימהות בארץ-ישראל: פעילותן של "הדסה", "הסתדרות נשים עבריות", ביטחון סוציאלי , 51, (1998), עמ' 57-81.
[35] שם, שם.
[36] שם, שם.
[37]דפנה הירש, “'חברה ומפקחת': אחות בריאות הציבור היהודייה כסוכנת תרבות בתקופת המנדט", ציון, 73, (2008), עמ' 453-484.
[38]זהר שגב, “עיצוב לאומי, פילנתרופיה ומגדר: ארגון הדסה והזירה הארץ-ישראלית.", קתדרה, 130, (2008), עמ' 172-175.
[39] נירה ברטל, “סיפורו של ארגון הנשים 'הדסה' בארץ-ישראל", קתדרה, 118, (2006), עמ' 177-189.
[40] ורדית גרבר, “מי מתנגד ל"ארוכת בת עמי"? סאלד ו"הדסה" בארץ ישראל – הרפורמה שנדחתה", עת-מול, 244, (2016), עמ' 21-23.
[41] שם, שם.
[42] דליה עופר, “עליית הנוער ותנועות הנוער בגרמניה בשנות ה- 30", בשביל הזיכרון , 21, (1997), 4-10.
[43] נירה ברטל, “סיפורו של ארגון הנשים 'הדסה' בארץ-ישראל”, קתדרה, 118, (2006), עמ' 177-189.
[44] שם, שם.
[45] שם, שם.
[46] צפורה שחורי-רובין, “ד"ר בת שבע יוניס-גוטמן: אם-טיפוס לרופאה ציונית בארץ ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית.” מגדר בישראל, (2011), א', עמ' 231-262.
[47] שם, שם.
[48] שם, שם.
[49] מרגלית שילה, “שש-עשרה רופאות ראשונות” קתדרה, 161, (2016), עמ' 185-188.
[50] שם, שם.
[51] צפורה שחורי-רובין, "קראו לחכמות ותבאנה": מיילדות חלוצות בארץ ישראל.” עת-מול, 255, (2018), עמ' 5-8.
[52] צפורה שחורי-רובין, “בית ספר לאחיות של 'הדסה': תולדותיו בתקופת המנדט” קתדרה, 125, (2007), עמ' 177-180.
[53] אומי לייסנר, “ללדת ועוד איך: חוקי הלידה הלאומיים בתקופת המנדט.” מגדר בישראל, כר' א, (2011), עמ' 336-366.
[54] שם, שם.
[55] עיתון הארץ, "לזכרה של ד"ר בת שבע יונס", (1947).
[56] צפורה שחורי-רובין, “ד"ר בת שבע יוניס-גוטמן: אם-טיפוס לרופאה ציונית בארץ ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית.” מגדר בישראל, א', (2011), עמ' 231-262.
[57] שם, שם.
[58] שם, שם.
[59] צפורה שחורי-רובין, “ד"ר הלנה כגן: הרופאה שהפכה לאגדה.” קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה, 118, (2006), עמ' 89-114.
[60] שם, שם.
[61] שם, שם.
[62] שם, שם.
[63] שם, שם.
[64] שם, שם.