Skip to content

סיוע בסמינריון שלכם- לחצו כאן

מהם הקשיים שעימם התמודדו נשים באי בדרך להשגת זכות בחירה

עבודת מחקר- הקשיים שעימם התמודדו נשים בארץ ישראל המנדטורית בדרך להשגת זכות בחירה

תאריך:

תוכן עניינים

מבוא. 3

1. פרק ראשון- התמודדות עם קשיים חברתיים בדרך להשגת זכויות הבחירה לנשים. 4

2. פרק שני- התמודדות עם היבטים דתיים של זכות הבחירה. 10

3. פרק שלישי- שיתופי פעולה מקומיים ובינלאומיים בדרך להשגת זכות בחירה לנשים בארץ ישראל. 15

סיכום ודיון 21

ביבליוגרפיה. 24

מבוא

מטרתה של עבודת מחקר זאת היא לבדוק מה היו המאפיינים של המאבק של נשים עבריות בארץ ישראל בדרך להשגת זכות הבחירה. החשיבות של המחקר היא שמאבק זה של נשים עבריות לזכות הצבעה הוא אחד מאבני הדרך בקידום מעמדן של נשים עבריות בחברה היהודית בארץ ישראל, וחשוב להבין מה היו מאפייניו והשפעתו, על הנשים ועל החברה היהודית בארץ ישראל.

במקביל לקמפיינים לזכויות ההצבעה של נשים במדינות שונות כמו אוסטרליה, ניו זילנד ובארצות הברית, התנהל קמפיין דומה התנהל בקהילה היהודית, בפלשתינה המנדטורית הבריטית. תחת השלטון הבריטי הורשה היישוב להפעיל מוסדות בסגנון לאומי, תחת מבנה פוליטי שלטון עצמי.[1]

 סוגיה שבאה לידי ביטוי בבחירות המקומיות הייתה שאלת זכות הבחירה של נשים. רבים מהציבור הדתי, התנגדו להצבעה לנשים, וזאת מסיבות רבות, כמו למשל העובדה שמבחינה היסטורית נשים לא השתתפו בתהליך הפוליטי, ושתפקידן המסורתי של נשים אלה הוא להיות עקרות בית טובות ולדאוג למשפחות שלהן. אנשי הדת טענו שלנשים אסור להצביע, וזאת משום שמבחינה הלכתית זה אסור.[2]

הנשים העבריות רצו להצביע, וזאת כתקדים היסטורי ודתי לזכותן של נשים להשתתף בתהליך הפוליטי. תקומתה של התנועה הנשית בארץ ישראל למען השגת זכות ההצבעה, הושפעה במידה רבה על ידי תנועות בינלאומיות שעודדו נשים להתארגן ולהיאבק למען זכות ההצבעה. בנוסף לכך, הנשים בארץ ישראל שיתפו פעולה עם ארגונים אלה ואף השתתפו בכנסים בינלאומיים בנושא.[3]

ולכן שאלת המחקר היא מהם המאפיינים של מאבקן של נשים עבריות באי בדרך להשגת זכות הבחירה ? עך מנת לענות על שאלה מחקרית זאת, נבחן אותה משלושה היבטים שונים. ההיבט הראשון הוא ההיבט החברתי, כלומר מה היו הקשיים החברתיים שאיתם הנשים העבריות נאלצו להתמודד, ההיבט השני הוא ההיבט הדתי, מה היו הקשיים הדתיים וההלכתיים שאיתם הנשים התמודד, ולבסוף נבחן את ההיבט הבינלאומי, מה היו שיתופי הפעולה הבינלאומיים והמקומיים של נשים אלה במסגרת המאבק להשגת זכות הבחירה.

1.פרק ראשון- התמודדות עם קשיים חברתיים בדרך להשגת זכויות הבחירה לנשים

מעמד האישה בחברה הישראלית הוא נושא מאוד מסובך. מצד אחד, התרבות היהודית בתקופת היישוב, והתנועה הציונית, ידועים כבעלי דרישות וזכויות לנשים, ובכך מכריזים על שוויון לנשים. מצד שני, היו כמה מפלגות פוליטיות ביישוב שלא אפשרו לנשים להיות מיוצגות בצורה שוויונית במוסדות הפוליטיים. למצב סותר זה שורשים בהיסטוריה המוקדמת של ישראל. המאבק הפמיניסטי הציוני הראשון, שיתואר בפרק זה, שופך אור חדש בנושא זה ומתאר בין היתר את הנשים שהובילו את הקרב שכמעט נשכח.[4]

בעשור שלפני מלחמת העולם הראשונה הצטרפו אלפי נשים לתנועות סופרגיסטיות, שביקשו להשיג שוויון אזרחי במדינותיהן ולשנות את הגישות החברתיות של החברות הנשלטות על ידי הגברים שבחברה. הנשים הפכו לכוחות עולים בקהילותיהן, הן משום שדרישותיהן נתפסו כמוסריות והן בשל נחישותן לקבל הכרה ציבורית ועמדות מנהיגות.[5]

גברים האמינו שכאשר המאבק הלאומי ישיג את מטרותיו, נשים יחזרו לבתיהן. אך עם הופעתן של מדינות לאום חדשות בעקבות מלחמת העולם הראשונה, הסופרג’יסטיות הגבירו את מאמציהן. בכל מדינה, תנועת הנשים שיקפה את התנאים המקומיים השוררים. בתקופה שבין המלחמות זכה מאבק הנשים לתמיכה מתנועות ליברליות, לאומיות וסוציאליסטיות. הסופרג’יסטיות ראו במסע הבחירות שלהם אמצעי לא רק לשפר את מעמד האישה, אלא גם לשפר את החברה כולה.[6]

תנועת הנשים לא הייתה רק קמפיין למען זכויות האזרח אלא גם התנגשות תרבותית עמוקה בעניינים של מגדר ותפקידן של הנשים בחברה. להענקת זכות ההצבעה לנשים היו השלכות פסיכולוגיות, אידיאולוגיות ותרבותיות עמוקות על החברה. הסופרג’יסטיות העלו על פני השטח את ההנחות הגלומות והמפורשות של החברה לגבי נשים, כאלו השוכנות עמוק בלבם ובמוחם של גברים ונשים כאחד. כאשר נשים קיבלו את הזכות לבחור ולהיבחר, הדבר גרם לשינוי מהותי בתפיסות החברה לגבי שני המינים ובאופן בו גברים ונשים רואים זה את זה.[7]

נשים יהודיות שהשתתפו במאבק זה, התייחסו לתנועה הסופרג’יסטית כאחד הדברים הגדולים ביותר שהתרחשו בהיסטוריה של היישוב. הן הדגישו כי זוהי התנועה החברתית היחידה שביקשה לקדם לא מגזר אחד בחברה אלא את החברה כולה. התנועה הפמיניסטית הביאה לשינויים גורפים, ולמסריה הייתה השפעה בכל מקום, הן מעל פני השטח והן מתחת לפני השטח, בבית ובמשפחה ובחברה כולה. כך גם במאבק הסופרגיסטי העברי, עם מקומו הייחודי ונרטיב לאומי והתרבות המקומית.[8]

היישוב החדש ביקש לעצב חברה לאומית שוויונית “ברוח המודרנית ביותר”, ואילו היישוב הישן התנגד באופן חד משמעי לחדשנות, וראה את האישה היהודית בתפקידה המסורתי כסמל של החברה המסורתית ללא שינוי. היישוב החדש רצה מאוד שהקהילה היהודית כולה תיוצג בפני ממשל המנדט הבריטי על ידי גוף דמוקרטי ומתקדם. אולם חבריה חששו שאם נשים ישתתפו בבחירות לאסיפה, ואם נשים ייבחרו כנציגות, החרדים יחרימו אותה. ואם האסיפה לא הייתה יכולה לטעון שהיא מייצגת את כל יהודי פלשתינה, מעמדה היה חלש מלכתחילה. לא הבריטים ולא הגולה היהודית יראו את גוף זה כנציג היחיד של היישוב בכללותו. יתר על כן, היישוב החדש ייחשב כדוחה את הדת והמסורת היהודית, ויחד איתם את הבסיס לתביעה הציונית לפלשתינה, אם הוא יכיר בזכותן של הנשים להצביע בבחירות. דילמה זו עיצבה את הדיון בתחילת המאה העשרים, בנושא זכות הבחירה לנשים.[9]

התומכים באיגוד הנשים העבריות, גוף פוליטי שהוקם לאחר מלחמת העולם הראשונה כדי לייצג את הנשים העבריות, טענו כי שאלת זכויות הנשים והצבעת נשים, זו פשוט אותה שאלה ישנה ומבישה: האם נשים הן בני אדם שווים או לא?. היישוב החדש קיבל ערכים דמוקרטיים וראה בנשים אנשים בעלי זכויות שוות לגברים. עם זאת היישוב החדש לא הטמיע את העיקרון הזה במלואו או ראה את יישומו כעדיפות עליונה. כמי שתמכו בזכויות נשים והצבעתן, הן השקיעו מעט אנרגיה בכך, לעומת זאת, החרדים השקיעו בכך מאמצים רבים.[10]

כדי להבין את החשיבה של מתנגדי זכות הבחירה לנשים בחברה היהודית, יש צורך להציג את תפיסתם לגבי תפקידי הנשים במשפחה ובחברה, ואת הדיון בשאלה האם החוק הדתי היהודי מתיר או אוסר על נשים להצביע. החברה החרדית, הפטריארכלית במבנה שלה, הציבה נשים בעמדת נחיתות, תפקידם היה בעיקר לשרת גברים. גישה זו כלפי נשים נובעת מתפיסה מסורתית של טבעו וזכויותיו של המין הנשי ושל המקורות ההלכתיים הנוגעים לנשים. הבנה של העמדה הדתית והקשר שלה דורשת אפוא בחינת עמדות דתיות יהודיות כלפי נשים והספרות ההלכתית בנושא זה. חשוב לזכור כי רשויות המשפט היהודי לאורך הדורות הכירו את הספרות הלא יהודית על טיבן של נשים, ובפרט את קו המחשבה שטען כי נשים הן במובן מסוים חומר חסר צורה בלבד, ואילו גברים היו חומר עם צורה.[11]

שאלת היסוד של אלה שהתנגדו להצבעות נשים הייתה האם לגברים ולנשים אופי זהה או שונה. העמדה הדתית הקיצונית הייתה שנשים שונות מהותית מגברים. כמה מהדתיים הסבירו כי ההבדל המהותי של נשים טבוע בגופן, מה שהראה כי מדובר ביצירות לא שלמות עד שעסקו ביחסים מיניים. נשים היו אם כן ישויות פחותות ואין להן זכות הצבעה.[12]

עם זאת, הייתה השקפה דתית מתונה יותר, לפיה גברים ונשים הם בעלי אופי מהותי זהה, אך ברמות שונות ועם פונקציות שונות. האישה לא הייתה ישות בפני עצמה, אלא אחת מצלעותיו של הגבר. יתר על כן, גבר ואישה הם שותפים שווים, אך יש להם תפקידים שונים בתכלית. גברים אחראים לפעילות ציבורית, ואילו נשים אחראיות על הבית ואינן כשירות לעבודה ציבורית. כמה מאלה שהביטו בדעה זו האמינו כי אכן קיימת חכמה וידע והבחנה בקרב נשים, ויש ביניהן מספר מצומצם של נשים למופת.[13]

דתיים מתונים יותר נקטו בגישה שלישית. הם טענו כי גברים ונשים הם בעלי אופי זהה, שניהם יצורים שנוצרו לפי מצוות אלוהים ובדמותו”. בראיה זו, הסיבה למעמד החברתי הנחות של נשים לאורך ההיסטוריה נבעה מכך שנשלל מהאישה חינוך, לא בגלל מגבלה מולדת. זו הייתה השקפה לא רק ליהודים דתיים, למעשה היא קיימת גם בקרב פמיניסטיות, שגם הן היו צריכות להסביר מדוע נשים היו לאורך ההיסטוריה לרוב אימהות ועוזרות בית, ולא מנהיגות פוליטיות ואינטלקטואליות. מעמדן החברתי הנמוך של נשים נובע גם מאימהות, שהטילה עליהן עול ייחודי.[14]

בחברה היהודית של היישוב הישן והחדש, אלה שראו בנשים בעלות אופי שונה או פחות, הסכימו בדרך כלל כי לנשים יש תכונות שליליות. חוסר רצינות הצטיירה לעתים קרובות כתכונה נשית אופיינית, וכל מפגש בין גברים לנשים נתפס כפתיחת דלת לחוסר רצינות. עם זאת, רבים שהיו מודעים ליכולות האינטלקטואליות של נשים התנגדו לאפיון זה, ושאלו האם יעלה על הדעת שאנשי היישוב, נשים או גברים, יכולים להיות כל כך חסרי דעת. כיצד אפשר לחשוד שכל מפגש עם אישה הוא כמו אש. אחרים טענו שאם זה היה נכון, איך נשים יכולות ללכת באותו רחוב או להיות באותו כמו גברים. תכונות אחרות שאנשים רבים ייחסו לנשים היו קלות דעת, רגישות יתר וצדקנות עצמית. אבל גם אלה שחשבו שלנשים יש תכונות שליליות הודו שהן מסורות לבתיהן ולמשפחותיהן. נראה כי השקפות סטריאוטיפיות כאלה מושרשות היטב בתודעה הגברית בחברה היהודית.[15]

בחירות לאסיפת הנבחרים הוכרזו בסתיו 1919. זה היה כמו נשימת אוויר צח, נראה כי הדחיות החוזרות ונשנות של הבחירות הגיעו לסיומן. אלא שאז החרדים והמזרחים הודיעו כי יחרימו את הבחירות, והם נדחו פעם נוספת. גם מנהיגי הציונים חיים ויצמן ומנחם אוסישקין, שביקרו באותה תקופה, תמכו בעיכוב נוסף של הבחירות. הדחיות החוזרות ונשנות הגבירו את אי הוודאות ששררה ביישוב כשהוא מתמודד עם ההתנהלות הקשה של הממשלה הצבאית הבריטית. בניגוד לציפיות, השלטונות עצרו את פעילות ההתנחלויות, אסרו על כניסתם של מהגרים יהודים והרעו את המצב הפוליטי. היישוב הפך מיואש, אדיש ומתוסכל.[16]

בעקבות כך, הסוגייה זכות ההצבעה של נשים כבר הפכה לסוגייה עייפה ומאוסה. ללא פתרון באופק, החרדים ציינו סיבות פרוצדוראליות לכך שההוראות הקשורות לזכות בחירה לנשים, שהועברו על ידי האסיפה המכוננת השלישית והוועדה הזמנית, חסרות תוקף משפטי. מוסדות אלה, לטענתם, אינם גופים נבחרים ולכן אין להם סמכות להחליט כיצד יתנהלו הבחירות. מכיוון שדרישותיהם לא נענו, הם הודיעו כי הם יחלקו את היישוב וימצאו עצרת משל עצמם, שתפעל ברוח התורה.[17]

רעיון אחד המוצע לשבירת המבוי סתום היה קיום משאל עם על זכות ההצבעה של נשים. אותה הצעה הציגו מתנגדי זכות הבחירה, בהנחה שכאשר יערך סקר כזה, הוא ידחה סופית את זכות הבחירה לנשים. תנועת המזרחי היו הראשונים שהציעו לאמץ את הרעיון בתקווה כי משאל עם כזה יפתור את הבעיה אחת ולתמיד, וימנע את הצבעת הנשים. החרדים תמכו בהצעה, מתוך אמונה שרוב ציבור היישוב מתנגד לזכות בחירה לנשים, אך הם סירבו לאפשר לנשים להצביע במשאל העם, וההצעה נדחתה.[18]

הקרב על זכות ההצבעה של נשים הסתיים בהחלטה של האסיפה השנייה של הנציגים, של על הכוונה להצהיר על שוויון זכויות לנשים. לאחר שהוכרע הנושא, כל המעורבים החלו להתווכח על מי צריך לקבל קרדיט על הניצחון. חברות איגוד הנשים העבריות לשיווי זכויות עמדו על כך שהניצחון הוא שלהם, שכן זה היה הקמפיין הבלתי פוסק והבלתי מתפשר שהביא להצלחה, נשים נלחמו באומץ ונמרצות נגד ההתקפה הזו על זכויותיהן, והן ניצחו. למפלגת הנשים, הניצחון נראה שלם.[19]

זה בהחלט נכון שהתאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל, למרות כוחה האלקטורלי המצומצם, מילאה תפקיד חשוב, ועמדה על המשמר בכל פעם שגברים ניסו ליצור פשרות חדשות שפוגעות בזכויות האישה. הוא גם הוכיח כי הפוליטיקה אינה רק נחלתם של הגברים. אכן, פעילות פוליטית של נשים היא הוכחה חד משמעית לזכאותן להשתתף בפוליטיקה. נשות היישוב, מכל הפלגים התאחדו, והביעו נמרצות את תפיסתן הנועזת של להיות אזרחיות שוות וחופשיות.[20]

כישלונה המוחץ של הקהילה החרדית לשכנע את היישוב לדחות את זכות הבחירה לנשים נבע יותר מכל מהשינוי הדמוגרפי העצום שעברה הקהילה היהודית בפלשתינה בשנים אלו, שהגדילה מאוד את היישוב החדש. החל מהעלייה השנייה, זינקה באופן משמעותי ההגירה היהודית. בתקופה שלאחר העלייה השנייה, איבד היישוב הישן את עדיפותו הדמוגרפית. רוב המהגרים שהגיעו בעקבות הכיבוש הבריטי תמכו בתנועה הציונית, ובכך קשרו עצמם לישוב החדש. החרדים נאלצו להתמודד עם העובדה שהביטחון שלהם שרוב הציבור היהודי יתייצב עמם בנושא הנשים לא היה מוצדק. יתר על כן, הם הבינו שהם יוכלו לשמור על אורח חייהם הייחודי רק בתוך קהילה עצמאית הנפרדת מהיישוב החדש המאורגן. הם העלו את האפשרות של פיצול בתחילת המאבק לזכות הבחירה לשים, והצהרותיהם החוזרות ונשנות על כך שאינם להתפשר בנושא הנשים, היו עדות לנטיותיהם לשמור על עצמם כקהילה נפרדת ללא תלות בהנהגה הציונית החילונית. בגלל שהיישוב הישן איבד את היתרון הדמוגרפי, זה רק גרם לו להיות להוט יותר לקיים את עקרונותיו ולסרב להיכנע לעקרונות הישוב החדש. המזרחים מצדם לא הצליחו לגשר על הפער בין החרדים והיישוב החדש, ולכן כוחם הפוליטי של המזרחים נחלש, וגם הם לא הצליחו להתנגד למגמה של שוויון הזכויות לנשים, ולמנוע את זכות ההצבעה לנשים היהודיות.[21]

2.פרק שני- התמודדות עם היבטים דתיים של זכות הבחירה

האם היישוב והקהילה היהודית בארץ ישראל, שהיה מבוסס על פטריארכיה ומשפט דתי, כפי שרצו כמחצית מחבריו, היה הופך את עצמו לחבר בינלאומי מודרני ושוויוני, כפי שהחצי השני חזה? זאת הייתה השאלה המרכזית שעמדה בבסיסה של שאלת ההצבעה לנשים. אחד הכוחות המתנגדים העיקריים להצבעת נשים היה אנשי הדת ביישוב, ששאפו ליישם את חוקי הדת על היישוב היהודי. בפועל, נושא זכות הבחירה לנשים היה קשור קשר הדוק להקמת אסיפת הנבחרים ביישוב. גוף זה, קודמו של הכנסת, הפרלמנט הישראלי, קבע את הצורות והתקדימים הדמוקרטיים שאומצו מאוחר יותר על ידי המדינה היהודית שהחליפה את היישוב.[22]

רוב העולים שהגיעו לארץ לפני מלחמת העולם הראשונה, היו עולים שהגיעו לארץ ממניעים שנבעו מאמונה דתית, והתיישבו ברובם בארבע הערים שנחשבו קדושות על ידי היהודים, ירושלים, חברון, טבריה וצפת. הם חיו בארץ הקודש כמעשה דתי, ובגדול חיו מצדקה מתרומות ששלחו להם יהודים מרחבי העולם, וכונו באופן קולקטיבי הישוב הישן או החרדים דתיים. זו הייתה חברה פטריארכלית ושמרנית מאוד, שתפקידן של נשים היה לאפשר לגברים למלא את ייעודם הדתי. בהתנהגותם האישית, נשים אלה היו אמורות להדגים את קדושת הארץ. היישוב הישן עשה כל שביכולתו כדי למנוע מרוחות הליברליזם לנשוף פנימה.[23]

החרדים, קיצוניים ומתונים כאחד, ראו עצמם לא רק כעילית של היישוב אלא גם כמגזר הגדול ביותר שלו, הרוב והחלק העיקרי של יהודי ארץ ישראל. הם לא הבינו שרוב היהודים בגולה וביישוב החדש קיבלו חינוך לא דתי, ואימצו במידה כזו או אחרת אורח חיים מודרני. תפיסה לא נכונה זו התבטאה בהתנהגותם ושאיפותיהם של היהודים החרדים, ומבחינת הרצון שלהם לכפות את אמונותיהם הדתיות על שאר היישוב בארץ ישראל.[24]

הנתונים האמיתיים היו חשובים, מכיוון שהדמוגרפיה הייתה גורם מרכזי במחלוקת על זכות הבחירה של נשים. עד מלחמת העולם הראשונה גדלה מאוד האוכלוסייה היהודית, בעיקר בזכות גלי העלייה. למשקולות היחסיים של היישוב הישן והחדש היו השלכות מרחיקות לכת. אם רוב האוכלוסייה היהודית אכן הייתה חרדית, הטענה שמיעוט ציוני מבקש לכפות את עצמו על הרוב הייתה נכונה. במקרה זה, היישוב החדש לא יכול היה לעמוד על כך שהדמוקרטיה דורשת שוויון זכויות בין המינים, במקביל להתעלמות מרצונו של הרוב שהתנגד לעקרון זה. במקרה כזה ההחלטה אם לאפשר לנשים להצביע לאסיפת הנבחרים צריכה להישאר למועצה המקומית של כל קהילה או התנחלות. למחלוקת היה גם היבט גיאוגרפי, עם יריבות בין ירושלים, מעוז היישוב הישן, ויפו, שהייתה בירת היישוב החדש. יריבות זו עוררה שאלה של נוהל, של מדוע האסיפה הכללית מתכנסת ביפו ולא בירושלים?. יפו הייתה הבית של בית המשפט בישוב החדש והשטח העוין של החרדים.[25]

החרדים ראו את עצמם כדבקים ביהדות בצורתה המקורית, ומעבירים את המסורות והמנהגים הקדומים לדורות הבאים. היישוב החדש, כפי שהם ראו אותו, היה ההיפך הגמור שלהם. הם ראו אותם כמי שרוצים להקים עם חדש על פי חוקי אומות אחרות. החרדים היו אלה שאיימו בקרע, אבל הם האשימו את היישוב החדש בכך. העם היהודי צריך לדעת, הדור צריך לדעת וכך גם הדורות הבאים, שהיישוב החדש הביאו רוח רעה, שפיצלה את העם, כך לפי החרדים, וכוונתם היא לזכות ההצבעה לנשים. הם האשימו את היישוב החדש בכך שהביא להרס רוחני וחשש שהמפעל הלאומי לא ישרוד. כל מה שאינו מבוסס על אמונה, גוסס. המאבק בין שתי הקהילות הלך והתעצם עד כדי כך, שזה הפך לעניין של חיים או מוות. שאלת הצבעת הנשים איימה להפיל את כל היישוב ומוסדותיו.[26]

לאחר דחיית האסיפה המכוננת השלישית וחזרת הנציגים החרדים לירושלים, החלו להתפשט החדשות על ההחלטה להעניק לנשים את זכות ההצבעה בעיר. הקהילה הדתית התעצבנה ונחרדה, ואנשים הרימו את קולם נגד ההחלטה במפגשים ציבוריים. הרושם שניתן הוא שהרבנים החרדים בירושלים הוציאו את האיסור שלהם על השתתפות נשים בבחירות כתגובה למצב הרוח הציבורי ולא משיקולים משפטיים גרידא. הרבנים קבעו כי מבחינתם ההלכה אוסרת על כל היהודים החרדים המאמינים בתורה, ואשר הולכים בדרכה של התורה להשתתף באסיפת הנבחרים, בגלל מתן זכות ההצבעה לנשים, וזאת ככל שההוראה הזו, הענקת ההצבעה לנשים, עדיין קיימת.[27]

היישוב הישן סבר כי האסיפה המכוננת השלישית חרגה מסמכותה כאשר קיבלה הוראה זו, וכי ההחלטה אינה חוקית. איך מיעוט קטן באסיפה שרירותית יכול לחוקק חוק שרוב הציבור לא יכול לחיות איתו? כך סברו החרדים. במבט לאחור נראה ברור שההחלטה החרדית להימנע מההצבעה המכריעה באסיפה המכוננת השלישית לא הייתה סימן להתמתנות אלא להיפך, זו הייתה קפיצה להעצמת הקמפיין שלהם. גם החרדים וגם היישוב החדש ראו בקרב כמשפיע לא רק על נשים אלא גם על עצם אופי היישוב.[28]

מבחינה הלכתית, הרשויות ההלכתיות והוגי הדעות היהודיים התייחסו לראשונה לנושא הצבעת הנשים רק בסביבות סוף המאה התשע עשרה, כאשר הנושא עלה לידי ביטוי בחברה המערבית. ההלכה היהודית מבוססת על ניסוח הטקסטים המסורתיים, התנ”ך, התלמוד, עבודותיהם של פרשני התלמוד ופסיקות הרשויות ההלכתיות לאורך הדורות. אך למעשה הוויכוח ההלכתי על זכות הבחירה של נשים לא התבסס רק על טקסטים אלו. רבנים ביישוב ובתפוצות שקלו גם נושאים שעמדו בחלקם או כולם מחוץ לגבולות ההלכה הדתית היהודית. העמדות שהם נקטו נשמרו ברישומי הפגישות, כתבות בעיתונים, הודעות המודיעות על פסקי דין רבניים וחתומות על ידי רשויות רבות, וחוברות שהופצו בקרב הציבור הרחב. דיונים הלכתיים רבים התקיימו עד הבחירות הראשונות בשנת 1920.[29]

למעשה, הרבנים שדחו את זכות ההצבעה של נשים דיברו בדרך כלל בקול ברור וחד משמעי. הם ביססו את פסיקותיהם במידה רבה על פסיקה של הרמב”ם, אולי הפוסק הגדול מבין הרשויות ההלכתיות מימי הביניים. אמצעי בחירת מנהיגי העם הוא בסופו של דבר חידוש חברתי של המאה התשע עשרה ולא היה קיים בתקופתו של הרמב”ם. כתוצאה מכך השאלה לא טופלה בספרות ההלכתית הקלאסית, או במשנה או בתלמוד. יש לציין שהחרדים שהתנגדו למתן זכויות לנשים ובכך נמנעו מעירוב של גברים ונשים ביחד, אף על פי כן השתתפותם באסיפות ובדיונים בהם השתתפו נשים, והוכיחו במעשיהם כי אין איסור הלכתי ברור על נוכחות משותפת של גברים ונשים יחד בפוליטיקה. זה שימש עדות לכך שזכות הבחירה לנשים לא הייתה שאלה הלכתית גרידא, והייתה גם דוגמה קלאסית לפלורליזם הלכתי.[30]

כאמור, הרבנים היו מפורשים בדעותיהם וקבעו כי התנגדותם למתן נשים את זכות ההצבעה מבוססת בין היתר על שיקולים הלכתיים. במגעים שלהם עם היישוב החדש טענו רבנים חרדים כי זכות בחירה לנשים מנוגדת לדתיות ולמוסריות של האומה העברית, או שהיא פוגעת באיכויותיהן של נשים יהודיות ובכך מהווה דבר גדול ועמוק ומכשול רוחני-פסיכולוגי. טענה נוספת שחוזרת על עצמה הייתה ששלילת ההצבעה לנשים נבעה מחשש שהשתתפות בבחירות תפגע בצניעותן. צניעותן של נשים יהודיות נתפסה כערך חשוב ביותר, כמו הערכים היהודים של סגולה וצניעות. אך מתנגדיהם דחו מכל וכל את הרעיון שצניעות של האישה תיפגע על ידי הצבעה. רבנים אחדים אף הגיעו למסקנה כי לא נמצא בשום מקום איסור לבוא גברים ונשים במגע בפומבי, בתקופה שבה אין כל עניין של להיות לבד. הם גם טענו כי אין בסיס הלכתי לאסור על גבר לשוחח עם אישה.[31]

נקודה נוספת שהועלתה נגד מתן הצבעה לנשים הייתה כי פעולה זו תפר את הסדר החברתי העולמי. בהתחשב בדיווחים על האלימות הכרוכה במסע הבחירות לנשים בבריטניה, חרדים אחדים חששו כי מתן רשות לנשים להצביע ביישוב יערער את הסדר הציבורי. הם הציעו שאומות הגויים מתחילות להתחרט על כך שהעניקו את ההצבעה לנשים. ניתן לראות כיצד הדבר עורר את הסדר הציבורי וגרם למהומה ואלמנטים של אי סדר בחיי המשפחה, טענו נציגי החרדים. ההצבעה תפגע בחובות הנשים כלפי משפחותיהם. במדינות המערב טענו מנהיגים קתולים שההצבעה תפגע בטוהר הנשים, בכבודן ובהתנהגות המוסרית שלהן עם משפחותיהן. יתר על כן, מדובר בהפרה של חוק הטבע, אשר מחייב תפקידים מגדריים מובחנים. באוסטרליה, המדינה השנייה בעולם שהעניקה לנשים את ההצבעה, טענו המתנגדים כי נשים צריכות להקדיש את חייהן אך ורק למשימות החשובות ביותר שלהן ולדאוג למשימותיהן, בתים וגידול ילדים. באירלנד האשימו אנשי הדת הקתולים את הסופרג’יסטיות בהזנחת ילדיהם. התנועות האנטי- סופרג’יסטיות שהתעוררו משני צידי האוקיינוס ​​האטלנטי טענו בעיקר שהטבע הנשי והסדר החברתי הקיים זקוקים להגנה. בארצות הברית, המתנגדים טענו כי כל מין צריך לדבוק במשימותיו הספציפיות. טענות דומות הועלו בקהילה הבריטית, שם נטען כי תנועת הנשים גורמת לפגיעה לא רק בבית ובמשפחה אלא גם באופי ובמוסר הנשי. יש לציין שמדינות קתוליות כמו צרפת, איטליה ובלגיה היו בדרך כלל האיטיות ביותר להעניק לנשים את ההצבעה, כאשר אירלנד היא היוצאת מן הכלל. הקהילות הדתיות התנגדו בדרך כלל לכל שינוי במעמד האישה.[32]

קולות המתנגדים הדתיים היו עקשניים וחד משמעיים. לעומת זאת, רבנים ומנהיגים דתיים שתמכו בבחירות לנשים, רובם מזוהים עם הדתיים המזרחיים, דיברו לעתים קרובות בהיסוס, או כל כך בעדינות עד שבקושי נשמעו קולותיהם. בסופו של דבר הם רצו לשמור על חזית אחידה עם החרדים. הטענה השכיחה ביותר שהם העלו הייתה שלא ניתן לפסוק באופן מוחלט בנושא הלכתי כל כך סבוך. חלק מההתנגדות הראשונית לזכות הבחירות לנשים הייתה מונעת פוליטית ולא הלכתית. חלק מהרבנים טענו כי את הזכות לקבוע את גורל האומה לא ניתן למנוע ממחצית מחבריה, אין שום בסיס מוסרי למנוע מהנשים את הזכות להשמיע את דעתן בנושאים בפני הקהילה והציבור. במילים אחרות, שלילת ההצבעה לנשים היא כישלון מוסרי.[33]

חלק הציעו כי מתן ההצבעה לנשים היא דרך אחת לכפר על חטאי העבר של היהדות נגד נשים, במיוחד הסירוב לאפשר להן לעסוק בלימודי דת. עמדה ליברלית זו נקטה בעמדה שההצבעה לנשים היא לא רק עניין פוליטי, אלא עניין תרבותי יהודי, ושהיא נועדה לתקן את התרבות היהודית. יתרה מכך, היתרון הגדול של התנועה הלאומית שדגלה בהצבעת נשים, היה שהחלה לפצות על העוול הזה של התרבות היהודית, בהסתדרות הציונית כולה, נשים עמדו במעמד שווה לגברים מכל הבחינות. גם בעיני רבים אחרים, שילוב נשים במערכת הפוליטית נתפס בעיני רבים לא רק כעניין פוליטי אלא גם כתיקון.[34]

3.פרק שלישי- שיתופי פעולה מקומיים ובינלאומיים בדרך להשגת זכות בחירה לנשים בארץ ישראל

איגוד הנשים העבריות לשיווי זכויות ביסס את עצמו כחלק מחברת היישוב לא רק בגלל מאבקו על זכות ההצבעה, אלא גם כתוצאה מעבודתה המשפטית והקהילתית השיטתית והקשרים הבינלאומיים שלה. חלק לא פחות חשוב במאבק הוא הישגיו המשפטיים של הארגון במהלך שבע השנים הראשונות שלו, שהסתיים בתחילת 1926, כאשר מאבק הנשים לזכות הבחירה הגיע לסיומו. הנושא החשוב הוא לא אותו מסע פרסום, אלא העקרונות שאותם ביסס איגוד הנשים  בנוגע למטרות הנשים ותפקידן בחברה.[35]

מטרת איגוד הנשים העבריות לשיווי זכויות, והפעילות הסופרג’יסטיות הייתה לבסס דרך חדשה לא רק לנשות היישוב, אלא גם לנשים הרבות של היהדות בכל התפוצות, המתכוונות לתת את חלקן בבניית הארץ, ושמחפשות דרך לעזור אחת לשנייה. תחושה כזו של שותפות יהודית ואחווה בינלאומית הייתה נפוצה גם בתפוצות, במיוחד בקרב נשים שביקשו להקים חיים חדשים בפלשתינה. התחושה התבססה על סולידריות יהודית מסורתית וסיפקה את הבסיס הרוחני לקשרי איגוד הנשים עם ארגוני נשים יהודיות ברחבי העולם.[36]

הקשר המורכב בין יהדות לפמיניזם, ומעורבותן של נשים יהודיות בתנועה הסופרג’יסטית העולמית, משך תשומת לב. מחויבותן של נשים יהודיות למושג שוויון זכויות פוליטיות הוסברה לא פעם כנגזרת מהדגש המקראי על צדק וצדקה, מעורבותם המסורתית בארגוני צדקה, כבוד יהודי לחינוך והטמעת הליברליזם על ידי החברה היהודית. אין עוררין על כך שמספר הנשים היהודיות המעורבות בארגוני סופרג’יזם הוא מדהים ביחס לאחוז היהודים בכל מדינה מערבית. בדיוק כמו האחוז יוצא הדופן של נשים יהודיות שנכנסו להשכלה גבוהה בסוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים. עם זאת, לפני מלחמת העולם השנייה התעלמו הפעילות הסופרג’יסטיות הללו מזהותם היהודית. הם ראו את עצמן יותר כאזרחי העולם. לנשים אלה היה גם שיתוף פעולה מועט עם הסופרג’יסטיות היהודיות בפלשתינה.[37]

לפני הקמת איגוד הנשים העבריות, כתב העת שפורסם על ידי הברית הבינלאומית לזכויות האישה (iwsa) קרא לנשים יהודיות להביא את בשורת הפמיניזם למזרח התיכון ולהוביל את קידום הנשים לשם. הפנייה, נכתבה על ידי רומנה גודמן. גודמן הייתה ממייסדי הסניף הלונדוני של ההסתדרות הציונית הבינלאומית לנשים (ויצ”ו) וחברה בליגה היהודית לזכויות האישה. לפי גודמן, חזרת היהודים לארץ ישראל תחת הגנת הכיבוש הבריטי תהפוך להשראה לכלל העמים. היא שיבחה נשים יהודיות וקיבלה השראה ממנהיגות יהודיות, גיבורות מהתנ”ך, מימי הביניים ובעידן המודרני. לפי גודמן ההישג החשוב ביותר כיום של נשים יהודיות הוא השוויון שניתן להן בקונגרסים הציוניים, ששימשו ככרטיס לעולם הפוליטיקה. עם זאת, היא הודתה בצער שרק נשים בודדות באמת נכנסות לפוליטיקה. מאמרה של גודמן היה ציון דרך במאבקם של הסופרג’יסטיות של היישוב.[38] [39]

לאחר הופעת מאמרה של גודמן, ארגון ויצו באנגליה שלחו מכתב לתנועת המזרחי ביישוב, על כך שהיא מסרבת לתמוך בזכות ההצבעה של נשות היישוב. במכתב צוין כי עמדתה של תנועת המזרחי הפרה את תקנון ההסתדרות הציונית ואת התקדים שקבעו הקונגרסים, בהם ישבו גם רבנים וחסידים באותה אסיפה של נשים. המזרחי אינו יכול לתבוע כל הצדקה לפעולה כזו של אי תמיכה בהתבסס על ההלכה היהודית, תוך שהוא מציין את החשיבות הרבה של מעורבות נשים במפעל בניית המולדת היהודית. נשים ראויות לשוויון ביישוב בהתאם לשיפור מעמדן האזרחי של נשים בכל רחבי העולם. הארגון קרא לתנועת המזרחי לפעול בכל יכולתו על מנת לתמוך במטרת הצבעת הנשים.[40]

מכתב זה היה האינדיקציה הראשונה לרשת הקשרים הבינלאומיים שהקים איגוד נשים עבריות לשיווי זכויות, עם ארגוני נשים ברחבי העולם. התמיכה שנתנו נשים ציוניות בבריטניה לקמפיין הבחירות לנשים ביישוב לא הייתה דוגמה בודדה. עם הזמן, ארגוני נשים יהודיות ברחבי התפוצות הביעו את אהדתן לאחיותיהן בפלשתינה. נשים יהודיות בתפוצות היו מודאגות גם ממעמדן הנחות של הנשים במסגרת ההלכה, והן עודדו את האיגוד להתמודד גם עם זה. מנהיגת הדסה הנרייטה סאלד דיברה על הצורך לשדרג את מעמד האישה בחוק הדתי היהודי, הנשים היהודיות בפלשתינה עותרות לרבנים להתחיל מיד במשימה אשר בסופו של דבר יש לבצע שינוי של החוק היהודי העתיק באופן כזה שהאישה היהודית לא תעמוד מאחורי הגבר היהודי, אלא תהיה שווה לו.[41]

עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, העיתונים בשפה העברית של היישוב הציעו לעתים קרובות חדשות על מפגשי נשים בינלאומיים ועל ההישגים הפוליטיים של תנועת הנשים. ארגונים, כגון הליגה הבינלאומית לנשים לשלום וחירות, קבוצה פציפיסטית שהוקמה במהלך מלחמת העולם הראשונה[42]. הקמת ארגון סופרג’יסטי בינלאומי הוצעה לראשונה בשנת 1902 על ידי פמיניסטיות אמריקאיות בוושינגטון הבירה, וברית הנשים הבינלאומית למען זכות ההצבעה (IWSA) נוסדה בברלין בשנת 1904. בשנת 1926 ברית הנשים הבינלאומית למען זכות ההצבעה אימצה מטרה נוספת מלבד זכות הבחירה לנשים, של שלום עולמי. לפיכך, היא שינתה את שמה לליגה הבינלאומית לנשים לשלום וחירות. איגוד הנשים העבריות לשיווי זכויות אימץ גם הוא שלום עולמי כיעד, והכריז כי פירוק נשק וסיום מלחמות צריכים להיות הסיסמא והיעד המרכזי של הארגון, ולהפוך את תמצית הווייתו לשימור וטיפוח החיים. הם ציינו כי רעיון השלום טבוע עמוק בתנ”ך היהודי וכי יהודים בירכו זה את זה במילה שלום.[43]

שיתוף פעולה בולט של הנשים הסופרג’יסטיות ביישוב היה עם קארי צ’פמן קאט, שהובילה באומץ את תנועת הנשים הסופרג’יסטיות האמריקאית לניצחון, ונכתבו עליה עשרות ספרים. היא הייתה האישה היחידה בלימודי הקולג’, והיא פרנסה את עצמה לאחר שהתאלמנה בגיל צעיר. מרצה פופולרית, מעולם לא היו לה ילדים. לאחר שהתאלמנה בפעם השנייה, התמסרה למאבק ההצבעה לנשים, תחילה בארצות הברית ולאחר מכן בינלאומית. כישלון לא היה אופציה מבחינתה, ולכן עבדה ללא לאות להשגת מטרותיה. היא גרמה לנשים הסופרג’יסטיות להרגיש בנוח, והם אהבו אותה, וכינו אותה “אמא קאט”. היא סחפה אלפי נשים אמריקאיות, שהשקיעו את מירב המאמצים במאבק על שוויון זכויות.[44]

המניפסט של ברית הנשים הבינלאומית לזכויות האישה (iwsa), קובע כי גברים ונשים נולדים חופשיים ועצמאיים באותה מידה של המין האנושי, וניחנו באותה מידה באינטליגנציה וביכולת, ובאותה מידה זכאים למימוש חופשי של זכויותיהם וחירותם האינדיבידואליים. קאט הכריזה כי נשים זכאיות לזכויות אדם והדגישה את תרומתן של הנשים לחברה כולה. מטרות העל של הארגון הבינלאומי היו השגת זכות הבחירה לנשים וקידום רפורמות חברתיות באמצעות ארגוני נשים מקומיים ברחבי העולם.[45]

לאחר מלחמת העולם הראשונה, קט השתכנעה יותר ויותר ששוויון מלא לנשים הוא חיוני. נשים היו צריכות להיות מסוגלות להרוויח פרנסה משלהן ולהרוויח בשוויון כמו גברים. הברית הבינלאומית לזכויות האישה הטיפה לאחווה אוניברסלית של נשות העולם, כפי שעשתה עם האיגוד הנשים לשיווי זכויות בפלשתינה. הברית הבינלאומית לזכויות האישה הציע סיוע חיוני ומידע חשוב בכל מקום בעולם, הם טיפחו יחסי אחווה בין תומכי השוויון, ושמרו על ניטרליות בענייני המדינה. מנהיגי הארגונים הפוליטיים הגיעו במהירות להבין את התועלת של עבודה משותפת עם גוף בינלאומי זה.[46]

הקונגרסים של הברית הבינלאומית לזכויות האישה, שהתקיימו אחת לשלוש שנים בבירות אירופיות שונות להפצת הרעיון הסופרג’יסטי, היוו מקום למפגשים פוריים בין פעילים ממדינות שונות ושימשו במה להצגת הישגיהם. בקונגרס השביעי של הארגון, שהתקיים בבודפשט בשנת 1913, דווח כי רק ארבע מדינות העניקו לנשים את ההצבעה. עשרים ושש מדינות יוצגו באותה עת. שלוש שנים לאחר מכן, כאשר התקיים הקונגרס הבא ברומא, ארבעים ושניים מדינות יוצגו.[47]

אותו קונגרס העלה את השאלה האם יש לפרק את הברית הבינלאומית לזכויות האישה, בהתחשב בכך שמדינות רבות כל כך קיבלו את עקרון זכות הבחירה לנשים. הנציגים התעקשו כי הארגון עדיין משרת מטרה והחליטו להרחיב את סדר יומו, כך שיכלול מגוון רחב של נושאים של אפליית נשים. בשנת 1920 כבר הקים הארגון ארבע ועדות שיטפלו בנושאים כאלה: שכר שווה, סטנדרטים מוסריים שוויוניים, שוויון בבחירת אזרחות וזכויות נשים ואימהות במשפחה. הקונגרסים קידמו גם תחושת אוניברסאליזם. הנציגים מכל מדינה הציגו בגאווה את דגליהם ותלבושותיהם הלאומיים, בכך הם ביקשו לעצב זהות סופרג’יסטית בכל מדינה.[48]

תחושת האחווה ששררה בקונגרסים הייתה בעצמה אחד ההישגים החשובים של הארגון האמריקאי. הסופרג’יסטיות היו זקוקות מאוד לתמיכה זו בזו. יתר על כן, על ידי עבודה משותפת, נשים רכשו מרכיב אוניברסאלי לזהותן האינדיבידואליות, עדות לכך שהתודעה האנושית יכולה להשתנות. רבים ממנהיגי הברית הבינלאומית לזכויות האישה, העידו כי החברות שהם יצרו בארגון העניקה להם סיפוק עמוק, לפעמים יותר מיחסי המשפחה. החברות וההערצה ההדדית של החברים היו זרז לפעילות המשותפת שחיזקה אותם ואת הארגון.[49]

בעקבות הקונגרס השמיני של הברית הבינלאומית לזכויות האישה, שבו הוא קרא לארגוני החברים שלו בכל מדינה, כמו גם לפעילים בודדים, להשתתף, הוחלט על הקמת איגוד הנשים לשיווי זכויות ביישוב. מנהיגי האיחוד, רוחם שהתרוממה מהצלחת האיחוד בבחירות האחרונות לאסיפת הנבחרים, ביקשו גם מנשיאם לייצג אותם במפגשי הקונגרס. רוזה וולט-שטראוס השתתפה בקונגרס השמיני, והאיחוד התקבל כחבר זמני בארגון האמריקאי. שלוש שנים לאחר מכן, בקונגרס התשיעי ברומא, התקבל האיחוד כארגון חבר מלא של הברית הבינלאומית לזכויות האישה. החל משנת 1920 דיווח האיחוד על התקדמות מסע הבחירות לנשים ביישוב.[50]

הצעד של רוזה וולט-שטראוס לשייך את האיחוד לברית הבינלאומית לזכויות האישה, למרות הנטייה הקודמת של עמיתיה לראות את הקמפיין שלהם שונה ונפרד מאלו של הסופרג’יסטיות במקומות אחרים בעולם, התברר כצעד מבריק. פעילותה על הבמה הבינלאומית הפכה אותה לדוברת האיחוד ומעצבת החזון שלו. היא הייתה תומכת מוצלחת ומוכשרת של הסופרג’יזם העברי. בזכות היותה מושכלת, דעותיה המתקדמות, ההיגיון הברור והכישרון שלה כדוברת, היא זכתה במקום של כבוד בקונגרס. היא מונתה למספר ועדות של הברית הבינלאומית לזכויות האישה, ונפגשה עם ראשי מדינות. במהלך שהותה בפריז השתתפה בקהל עם ראש העיר ונשיא הרפובליקה הצרפתית. היא וקאט נהנו מיחסים חמים, וכמה ממכתביה של קאט לוולט שטראוס פורסמו בעיתונים.[51]

ההתעניינות המיוחדת של קאט בארץ הקודש כבר ניכרה כאשר ביקרה ב -1911 את פלשתינה יחד עם עמיתיה. הביקור של קאט מראה שהיא הזדהתה באופן הדוק עם נשות היישוב ומטרתן. היא התבוננה היטב בנוף, וראתה נשים ערביות מאזנות את כדות המים על ראשן והבחינה עד כמה תנאי החיים היו פרימיטיביים בפלשתינה. האוכלוסייה המקומית נראתה לה כמו מאובנים חיים מימי המקרא. היא הייתה אמפטית וגם מתנשאת. היא הייתה בטוחה שהתעוררותן של נשים, אפילו בפינה הנידחת הזו של העולם, תוביל נשים מערביות, הן נוצריות והן יהודיות. אהדתה ליהודים תתגלה עוד יותר מאוחר, החל בשנת 1933, כאשר גל של האנטישמיות סחף את העולם. היא עמלה לעזור לחבריה היהודים באירופה לברוח לארצות הברית, וזכתה בפרס העברי האמריקאי על מאמציה.[52]

יחסיו של איגוד הנשים העבריות עם קאט, סימל במידה רבה את יחסיהם של הסופסרג’יסטיות העבריות עם ארגונים בין לאומיים, למען קידום המטרה של השגת זכות ההצבעה לנשים. שיתוף פעולה זה היה פורה ביותר וקידם מאוד את המאמצים של הנשים הסופרג’יסטיות ביישוב, הן מבחינה רוחנית והן מבחינת ידע ועזרה.[53]

סיכום ודיון

מטרתה של עבודת מחקר זאת הייתה לבדוק את המאפיינים של מאבקן של נשים עבריות באי בדרך להשגת זכות הבחירה. הרציונל המחקרי היה שהמאבק של הנשים העבריות לזכות ההצבעה היה אחד המאבקים החשובים בהיסטוריה של הנשים הערביות, ואבן דרך שציינה את ההתקדמות שלהן לעבר שוויון מגדרי, ולכן חשוב להבין את הקונטקסט הייחודי שהיה למאבק זה, בתקופה שהייתה לא יציבה וקשה, הן מבחינת הנשים והן מבחינת היישוב היהודי בארץ ישראל.

על מנת לבחון את מאפייני המאבק לזכות ההצבעה לנשים, הנושא נבחן מכמה בחינות, ראשית בדקנו מה היו הקשיים החברתיים שאיתן התמודדו הנשים במאבקן לזכות ההצבעה. פרק זה בדק את העמדות החברתיות השונות כלפי הצבעת נשים, וכיצד הנשים התמודדו איתן. הפרק השני בדק את ההתמודדות עם ההיבטים הדתיים של זכות ההצבעה, וכיצד הנשים התמודדו עם האוכלוסייה הדתית שהתנגדה לזכות ההצבעה לנשים. הפרק השלישי בדק את שיתופי הפעולה הבינלאומיים שהיו לנשים העבריות במהלך המאבק לזכות ההצבעה לנשים.

בפרק הראשון ראינו שנשים בתקופת היישוב התמודדו עם קשיים חברתיים במאבקן למען זכות ההצבעה. בתחילת המאה העשרים, חלק מהיישוב היהודי בארץ ישראל היה מסורתי והאמין בערכים המסורתיים לגבי תפקידה של האישה בחברה, כמו למשל הקהילה הדתית. הם האמינו שתפקידה העיקרי של האישה הוא להיות עקרת בית טובה, לדאוג לצרכיהם של בעליה וילדיה, ולהחזיק משק בית טוב, ושאין זה מתפקידה של האישה להשתתף בחיים הפוליטיים, ולכן הם היו נגד זכות ההצבעה לנשים.

מצד שני היה חלק באוכלוסייה שתמך בזכות ההצבעה של נשים. חלק גדול מהעולים החדשים שהגיעו ארצה, היו עולים שקיבלו חינוך מודרני במדינות המקור שמהן הגיעו, והשקפותיהם היו מתירניות יחסית, בכל הנוגע למעמדה וזכויותיה של האישה. אנשים אלה האמינו שתפקידה של האישה אינו מוגבל לביתה ומשפחתה, וזוהי זכותה המלאה להשתתף בתהליך הפוליטי, בדיוק כמו הגברים, וזאת בנוסף לזכויות אחרות שיש לאישה, כמו למשל לצאת לעבוד ולהשתתף בפרנסת הבית.

יתרה מכך, התנועה הציונית, שהייתה תנועה חדשה יחסית, הייתה מבוססת על עקרונות של שוויון ושיתופיות, מה שהתיישב היטב עם התמיכה של תנועה זו בזכויותיה של האישה, והאמונה שהאישה צריכה לקבל שוויון הזדמנויות בכל תחומי החיים, גם בחיים הפוליטיים.

למתנגדים לזכות ההצבעה לנשים היו כמה טיעונים בסיסיים להתנגדות זו. טיעון אחד היה שהקהילה היהודית בארץ ישראל היא קהילה לא רגילה, ולא נמצאת במצב נורמלי כמו מדינות אחרות שהעניקו זכות הצבעה לנשים, הקהילה היהודית נמצאת בעיצומו של מאבק לאומי להקמת מדינה וביסוס היישוב היהודי, ושזוהי מטרה נעלה בתקופה זו, ולכן זה לא הזמן להתרכז במטרות משניות כמו הענקת זכות הצבעה לנשים.

טענה נוספת הייתה בחברה היהודית של היישוב הישן והחדש, והיא שהם ראו בנשים בעלות אופי שונה או פחות, הסכימו בדרך כלל כי לנשים יש תכונות שליליות. לפי תפיסה זו הנשים הן לא רציניות כמו הגברים, ולכן זה לא מתאים להן להשתתף בתהליך הפוליטי, ואף אין להן יכולת אינטלקטואלית לכך. חוסר רצינות הצטיירה לעתים קרובות כתכונה נשית אופיינית, וכל מפגש בין גברים לנשים נתפס כפתיחת דלת לחוסר רצינות, ולכן הם לא צריכים לשתף פעולה בתחום הפוליטי.

בנוסף לכך, ראינו שהנשים התמודדו עם היבטים דתיים של זכות הבחירה. חלק נכבד מאנשי היישוב היו אנשי היישוב הישן, כאלה שחיו בארץ ישראל עוד לפני תחילת גלי ההגירה של התנועה הציונית. קהילה זאת הייתה דתית ברובה, וחיה חיים מסורתיים דתיים, והתגוררה בעיקרי בארבעת ערי הקודש, ירושלים, חברון, טבריה וצפת. הקהילה הזו האמינה שמבחינה הלכתית, לאישה אין זכות להצביע בבחירות, והיא לא צריכה להשתתף בתהליך הפוליטי. אחד העקרונות ההלכתיים שעליהם התבססה אמונה זו היא שנשים לא צריכות ללמוד תורה, ולכן הן גם לא צריכות להשתתף בתהליכים פוליטיים או ציבוריים.

החרדים ראו בעצמם כשומרים של המסורת היהודית, והרעיון של הצבעת נשים והשתתפות נשים בפוליטיקה נראתה להם במהלך מאיים על המסורת היהודית, ועל החברה היהודית, ולכן היה חשוב להתנגד לה. הם ראו בהצבעת נשים כסכנה, ושהיא מהווה רק את הצעד הראשון בשורה של צעדים שיפרו את המאזן החברתי, ויפגעו בחברה היהודית המסורתית.

עוד ראינו בעבודה את שיתופי הפעולה המקומיים והבינלאומיים שהיו לנשים העבריות, במסגרת המאבק להשגת זכות ההצבעה. תנועת המאבק להשגת זכות בחירה לנשים הייתה תנועה בינלאומית, ולא רק בפלשתינה. התנועה הבינלאומית הזו הייתה גל של מאבקי נשים להשגת זכות ההצבעה, הנשים בכל העולם התארגנו למען השגת מטרתם, והן השפיעו אחת על השנייה במדינות השונות. התנועה העברית להשגת זכות ההצבעה הושפעה במידה רבה מארגונים ממדינות אחרות, במיוחד ממדינות מערביות כגון ארה”ב, אוסטרליה וניו זילנד, ומדינות אירופיות.

איגוד הנשים העבריות לשיווי זכויות ביסס את עצמו כארגון המוביל למאבק למען השגת זכות ההצבעה לנשים, והוא שיתף פעולה עם ארגונים אחרים בינלאומיים, כגון ברית הנשים הבינלאומית למען זכות ההצבעה (IWSA), והשתתף בקונגרסים בינלאומיים למען קידום מטרה זו. הקונגרסים של הברית הבינלאומית לזכויות האישה, שהתקיימו אחת לשלוש שנים בבירות אירופיות שונות להפצת הרעיון הסופרג’יסטי, היוו מקום למפגשים פוריים בין פעילים ממדינות שונות ושימשו במה להצגת הישגיהם.

ולכן המסקנה העיקרית של מחקר זה היא שהמאבק הסופרג’יסטי בארץ ישראל היה מאבק שהתאפיין בקשיים חברתיים, קשיים דתיים, ושיתופי פעולה בינלאומיים, והשפעה בינלאומית על הנשים  הסופרג’יסטיות העבריות. מבחינה חברתית הנשים העבריות התקשו לשנות את הנורמות המסורתיות שהיו נהוגות בחברה, והן נאלצו לקבוע ססטוס קוו חדש בחברה היהודית, וזאת למרות התנגדות חברתית שבה הן נתקלו. הן נאלצו גם להתמודד עם הקהילה הדתית בארץ ישראל שהתנגדה לרעיון הצבעת הנשים, וטענה שהצבעת הנשים היא לא מקובלת מבחינה הלכתית, בדיוק כשם שלא מקובל שנשים ילמדו תורה. הנשים הסופרג’יסטיות העבריות הושפעו רבות מתנועות בינלאומיות, וקיבלו מהן השראה ותמיכה, ומשראו שהמאבק הסופרג’יסטי הצליח במדינות אחרות, אין סיבה שהוא לא יצליח גם בארץ ישראל.

ביבליוגרפיה

איזנשטט מימי, “התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל ומאבקן לכינון תפקיד ‘אם המשפחה’ בארץ ישראל, 1919-1948.” חוקה אחת ומשפט אחד לאיש ולאישה 4 (2010), עמ’ 57-85.

אלרואי גור, “דיוקנה של העלייה השנייה”, בשבילך העלון למדריך הטיולים 4 (2014), עמ’ 1-5.

אלרואי גור, “חלוצות שאינן פועלות: הגירת נשים לארץ-ישראל בראשית המאה העשרים.”, קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה 118 (2006), עמ’ 67-88.

ארז יעל, “על תשלום שכר לפועלות בימי העלייה השנייה”, קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה 38 (1985), עמ’ 204-206.

בן-יוסף ספי, “טקסי דרווישים ורפואה עממית בקרב הפלחים בסביבות ירושלים.” קרדום: דו ירחון למורי דרך 17 (1981), עמ’ 136-141.

ברנשטיין דבורה, “המאבק על זכות הבחירה לנשים ביישוב היהודי בארץ ישראל: מתח, עדיפויות והכרעות”, זמנים: רבעון להיסטוריה 124 (2013), עמ’ 112-115.

גפני ראובן, “היסטוריונים חדשים בכיפה סרוגה”, השילוח 23 (2021), עמ’ 159-171.

גרבר ורדית, “מי מתנגד ל”ארוכת בת עמי”? סאלד ו”הדסה” בארץ ישראל – הרפורמה שנדחתה.” עת-מול: עיתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל 244 (2016), עמ’ 21-23.

הופמן אברהם, “הנרייטה סאלד: מנהיגה ללא גבולות.” יקינתון 299 (2019), עמ’ 16-20.

הכהן דבורה, “בין שני עולמות: הנרייטה סאלד ורחל ינאית בן-צבי על קליטת עליית הנוער בשנות השלושים.”, קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה 98 (2001), עמ’ 123-142.

הרצוג חנה, “ארגוני נשים בחוגים האזרחיים – פרק נשכח בהיסטוריוגרפיה של היישוב.” קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה 70 (1994), עמ’ 111-133.

זאב קידר בנימין, “כתובת עברית מעזה בבית הקברות של ראשון לציון.”, וזאת ליהודה 14 (2003), עמ’ 588-598.

חזן מאיר, “לחימה עקרה: מאבק הנשים להתגייס ל’גדוד העברי’ ב-1918.” עיונים: כתב עת רב-תחומי לחקר ישראל 22 (2012), עמ’ 423-458.

טרום דני, “חוויית המדינה: היהודים בתצורה הבתר מדינתית על פי רמון ארון וחנה ארנדט.” מולדות בגולה 5 (2015), עמ’ 331-348.

ידידיה אסף, “הצהרת בלפור והתעוררות הדיון על ההלכה ועל אתגר הריבונות.” היסטוריה הגות ריאליה 8 (2021), עמ’ 55-86.

יזרעאלי דפנה, “תנועת הפועלות בארץ-ישראל מראשיתה עד 1927.”, קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה 32 (1984), עמ’ 109-140.

מרגלית שילה, “פרדוקסים של מגדר: המאבק למען זכות הבחירה של האישה ביישוב (1917-1926).” מדעי היהדות 49 (2013), עמ’ 193-219.

מרגלית-שטרן בת שבע, “חינוך נשים בתנועת הפועלות הארץ ישראלית: בין מסורת לקידמה.” חינוך והיסטוריה 21 (1999), עמ’ 391-404.

מרגלית-שטרן בת שבע, “’עיינות’: הקמת משק הפועלות הגדול כתחנת מרד פמיניסטי.” קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה 169 (2018), עמ’ 109-142.

פיינר שמואל, “האשה היהודייה המודרנית: מקרה-מבחן ביחסי ההשכלה והמודרנה.” ציון: רבעון לחקר תולדות ישראל נ”ח (1993), עמ’ 453-499.

קרן-קרץ מנחם, “עליית כוחה של האורתודוקסיה ההונגרית בהנהגת היישוב הישן בתקופת המנדט”, מורשת ישראל 17 (2019), עמ’ 107-155.

שגב זהר, “עיצוב לאומי, פילנתרופיה ומגדר: ארגון הדסה והזירה הארץ-ישראלית.”, קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה 130 (2008), עמ’ 172-175.


[1] Kevin Amidon, “Carrie Chapman Catt and the evolutionary politics of sex and race, 1885-1940.” Journal of the History of Ideas 68 (2007), pp. 305-328.

[2] סילביה פוגל-ביז’וי, “המאבק על המובן מאליו, על זכות הבחירה.” נגה 21 (1991),עמ’ 16-19.

[3] חנה ספרן, “לא רוצות להיות נחמדות: המאבק של זכות הבחירה לנשים וראשיתו של הפמיניזם החדש בישראל.” סוציולוגיה ישראלית: כתב-עת לחקר החברה הישראלית 8 (200), עמ’ 370-374.

[4] שילה מרגלית, טייטלבאום-קריא, נעמה, יעקבס-ינון, נורית, “הסופרג’יסטיות העבריות – מאה שנות אקטיביזם נשי בישראל” דעות 92 (2019), עמ’ 14-23.

[5]  שם.

[6] שם.

[7] בת שבע מרגלית שטרן, “’עמנו הצדק ועמו ננצח’: מאבקן של נשים בארץ ישראל לזכות הבחירה” קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה, 160 (2016), עמ’ 170-173.

[8]  מרגלית שילה, “פרדוקסים של מגדר: המאבק למען זכות הבחירה של האישה ביישוב (1917-1926).” מדעי היהדות, 49 (2013), עמ’193-219,.

[9] בת שבע מרגלית שטרן, “’עמנו הצדק ועמו ננצח’: מאבקן של נשים בארץ ישראל לזכות הבחירה” קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה, 160 (2016), עמ’ 170-173.

[10] מרגלית שילה, “פרדוקסים של מגדר: המאבק למען זכות הבחירה של האישה ביישוב (1917-1926).” מדעי היהדות, 49 (2013), עמ’193-219,.

[11] נצה דרוין,“לא היינו סופרג’יסטיות” – על הנשים החלוצות בעלייה השנייה.” קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה, 35 (1985), עמ’ 192-193.

[12] שם.

[13] דבורה ברנשטיין, “המאבק על זכות הבחירה לנשים ביישוב היהודי בארץ ישראל: מתח, עדיפויות והכרעות” זמנים: רבעון להיסטוריה, 124 (2013), עמ’ 112-115.

[14]  שם.

[15] נצה דרוין,“לא היינו סופרג’יסטיות” – על הנשים החלוצות בעלייה השנייה.” קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה, 35 (1985), עמ’ 192-193.

[16] דבורה ברנשטיין, “המאבק על זכות הבחירה לנשים ביישוב היהודי בארץ ישראל: מתח, עדיפויות והכרעות” זמנים: רבעון להיסטוריה, 124 (2013), עמ’ 112-115.

[17]איריס שגריר, “’עמנו הצדק ועמו ננצח’: מאבקן של נשים בארץ ישראל לזכות הבחירה” קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה, 160 (2016), עמ’ 170-173.

[18] דבורה ברנשטיין, “המאבק על זכות הבחירה לנשים ביישוב היהודי בארץ ישראל: מתח, עדיפויות והכרעות” זמנים: רבעון להיסטוריה, 124 (2013), עמ’ 112-115.

[19] מימי איזנשטט, “התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל ומאבקן לכינון תפקיד ‘אם המשפחה’ בארץ ישראל, 1919-1948.” חוקה אחת ומשפט אחד לאיש ולאישה 57 (2010), עמ’ 57-85.

[20] מימי איזנשטט, “התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל ומאבקן לכינון תפקיד ‘אם המשפחה’ בארץ ישראל, 1919-1948.” חוקה אחת ומשפט אחד לאיש ולאישה 57 (2010), עמ’ 57-85.

[21] מימי איזנשטט, “התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל ומאבקן לכינון תפקיד ‘אם המשפחה’ בארץ ישראל, 1919-1948.” חוקה אחת ומשפט אחד לאיש ולאישה 57 (2010), עמ’ 57-85.

[22]  מרגלית שילה, “הסופרג’יסטיות העבריות – מאה שנות אקטיביזם נשי בישראל.” דעות 92 (2020), עמ’ 14-23.

[23] ישראל ברטל, “’יישוב ישן’ ו’יישוב חדש’ – הדימוי והמציאות.” מחקרים בתולדות ישראל בעת החדשה א’ (1995), עמ’ 493-509.

[24] שם.

[25]  סילביה פוגל-ביז’וי, “המאבק על המובן מאליו, על זכות הבחירה.” נגה 21 (1991),עמ’ 16-19.

[26]   מרגלית שילה, “נשים, מגדר ותולדות היישוב היהודי בארץ: הישגים ויעדים.” קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה 150 (2013), עמ’ 121-154.

[27] סילביה פוגל-ביז’וי, “המאבק על המובן מאליו, על זכות הבחירה.” נגה 21 (1991),עמ’ 16-19.

[28] מרגלית שילה, “נשים, מגדר ותולדות היישוב היהודי בארץ: הישגים ויעדים.” קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה 150 (2013), עמ’ 121-154.

[29] ארי יצחק שבט, “מעמד האישה – בין הלכה להנהגה: איך באמת הורה הרב קוק בפועל בעניין ‘בחירת נשים’? תעודות חדשות וחדשניות.” מעשה חשב ב’ (2018), עמ’ 88-79.

[30]  שם.

[31]   דבורה ויסמן, “מתן זכות בחירה לנשים: פרספקטיבות הלכתיות.” רבגוני: מסגרת למחשבה ולזהות יהודית בזמננו 3 (2000), עמ’ 26-29.

[32] Bob Duckett,. “International Encyclopedia of Women’s Suffrage.” Reference Reviews (2001).

[33]  חגי בועז, “פרשת המאבק על זכות הבחירה לנשים בתקופת היישוב: הסטטוס קוו ויצירת קטגוריות חברתיות.” תיאוריה וביקורת 21 (2002), עמ’ 107-131.

[34]   נצה ברקוביץ, “ספרן, חנה. לא רוצות להיות נחמדות: המאבק של זכות הבחירה לנשים וראשיתו של הפמיניזם החדש בישראל.” סוציולוגיה ישראלית: כתב-עת לחקר החברה הישראלית 8 (200), עמ’ 370-374.

[35] מרגלית שילה, “הסופרג’יסטיות העבריות – מאה שנות אקטיביזם נשי בישראל.” דעות 92 (2020), עמ’ 14-23.

[36]  שם.

[37]  חנה ספרן, “לא רוצות להיות נחמדות: המאבק של זכות הבחירה לנשים וראשיתו של הפמיניזם החדש בישראל.” סוציולוגיה ישראלית: כתב-עת לחקר החברה הישראלית 8 (200), עמ’ 370-374.

[38]  נצה ברקוביץ, “ספרן, חנה. לא רוצות להיות נחמדות: המאבק של זכות הבחירה לנשים וראשיתו של הפמיניזם החדש בישראל.” סוציולוגיה ישראלית: כתב-עת לחקר החברה הישראלית 8 (200), עמ’ 370-374.

[39] Shulamit Reinharz, Timeline of Women and Women’s Issues in the Yishuv and Israel. Hadassah International Research Institute on Jewish Women, 1999.

[40]  מרגלית שילה, “פרדוקסים של מגדר: המאבק למען זכות הבחירה של האישה ביישוב (1917-1926).” מדעי היהדות 49, עמ’ 193-219.

[41] Shilo, Margalit. Girls of Liberty. Brandeis University Press, 2016.                           

[42]  מרגלית שילה, “פרדוקסים של מגדר: המאבק למען זכות הבחירה של האישה ביישוב (1917-1926).” מדעי היהדות 49, עמ’ 193-219.

[43] James Keating, “‘An Utter Absence of National Feeling’: Australian Women and the International Suffrage Movement, 1900–14.” Australian Historical Studies 47 (2016), pp. 462-481.

[44] Kevin Amidon, “Carrie Chapman Catt and the evolutionary politics of sex and race, 1885-1940.” Journal of the History of Ideas 68 (2007), pp. 305-328.

[45] Newton, Douglas. “At Daggers Drawn: The International Women’s Movement and the Struggle to Avert War, July–August 1914.” Edited by Phillip Deery and Julie Kimber (2015), p. 10.

[46] Kevin Amidon, “Carrie Chapman Catt and the evolutionary politics of sex and race, 1885-1940.” Journal of the History of Ideas 68 (2007), pp. 305-328.

[47] Sarah Moore, “Making a Spectacle of Suffrage: The National Woman Suffrage Pageant, 1913.” The Journal of American Culture 20 (1997), pp. 89-100.

[48] Mineke Bosch, “Between entertainment and nationalist politics: The uses of folklore in the spectacle of the International Woman Suffrage Alliance.” Women’s Studies International Forum. Vol. 32 (2009), pp. 20-40.

[49] Ibid.

[50]  מימי איזנשטט, “התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל ומאבקן לכינון תפקיד ‘אם המשפחה’ בארץ ישראל, 1919-1948.” חוקה אחת ומשפט אחד לאיש ולאישה 57 (2010), עמ’ 57-85.

[51]  שם.

[52] Shilo, Margalit. Girls of Liberty. Brandeis University Press, 2016.

[53] Ibid.