Skip to content

סיוע בסמינריון שלכם- לחצו כאן

מהם הגורמים שמובילים לרצח נשים על רקע כבוד המשפחה

רצח נשים על רקע כבוד המשפחה בחברה הערבית

מגישה:

תאריך:

תוכן עניינים

1. מבוא. 3

2. סקירת ספרות.. 4

1.2. רקע. 4

2.2. החברה הערבית בישראל. 5

3.2. נשים בחברה הערבית.. 6

4.2. החברה הבדואית.. 8

5.2. תרבות ערבית בישראל ופטריארכיה. 9

6.2. אלימות כנגד נשים בחברה הערבית בדואית.. 10

7.2. ארגוני נשים בחברה הערבית.. 12

3. שיטה. 14

4. ממצאים. 16

5. סיכום ומסקנות.. 20

6. מקורות.. 24

1.מבוא

בחברה הבדואית בישראל, בדומה לשאר החברה הערבית, ישנה תופעה של רצח נשים ואלימות כלפי נשים. לתופעה ישנם השלכות משמעותיות על חייהן של נשים בדואיות, על זכויותיהן ועל מעמדן. התופעה היא הרסנית לכלל החברה הבדואית, משום שהיא יוצר נורמות של אלימות וחיים בפחד, מה שלא מקובל בחברה מודרנית תקינה (דיין, 2011). מטרתו של מחקר זה היא לבדוק את השפעתם של ארגוני נשים על המודעות של נשים בדואיות לגבי תופעת רצח הנשים ואלימות הנשים, וכיצד ארגונים אלה מסייעים לנשים הבדואיות.

אף שגם גברים יכולים להיות קורבן למעשי אלימות משפחתית, הרוב המוחלט של האלימות והרצח בתוך החברה או המשפחה, הן נשים. בחברה הבדואית בדרך כלל מדובר בתופעה שמתרחשת על רקע רומנטי או סיבות משפחתיות אחרות. ישנם מקרים רבים בחברה הבדואית שבהם נשים נרצחות, מהסיבה שמכונה “רצח על רקע חילול כבוד המשפחה” (דיין, 2011).

החברה הבדואית היא חברה פטריארכלית, שבה לגברים ישנו מעמד גבוה יותר מאשר לנשים, וישנם נורמות חברתיות שלפיהן נשים בדואיות צריכות להתנהג בצניעות. אופייה של חברה פטריארכלית זו היא שהנשים צריכות להתנהג בצייתנות לבעל או לבן משפחה אחר, ולשמור על כבודו. המערכת הזאת יוצרת היררכיה שלפיה הגבר הבדואי הוא עומד בראש המשפחה (Hasan, 2002). נורמות אלה יכולות להוביל לתופעה של רצח נשים, כאשר הן מתנהגות לא לפי הנורמות המותרות בחברה הבדואית.

על מנת לבדוק את שאלת המחר בוצעו ראיונות פתוחים עם חמש נשים בדואיות שונות, הגרות ביישובים בדואים בדרום הארץ. הנשים היו בגילאים 20-60. לאחר שבוצעו הראיונות עם הנשים, נותחו הממצאים כדי למצוא תמות מחקריות שחוזרות על עצמן בראיונות, שיעזרו לנו להגיע לממצאי המחקר. לאחר הוצאת כל התמות בוצע ניתוח של כלל התמות והגעה למסקנות המחקר.

2.סקירת ספרות

1.2.רקע

רצח על רקע כבוד המשפחה הוא רצח של בן משפחה, עקב אמונתם של המבצעים כי הקורבן הביא למשפחה בושה או פגיעה במוניטין או הפר את עקרונות הקהילה, הדת, תרבות או הכבוד. סיבות אופייניות כוללות גירושין או פרידה מבן / בת הזוג, סירוב להתחתן בנישואין משודכים, ילדים מחוץ למסגרת הנישואין, קיום יחסים מין מחוץ למסגרת הנישואין, או קיום קשרים עם קבוצות חברתיות מחוץ למשפחה, שלא מקובלים על ידי משפחתו של הנתקף. קיום יחסי מין לפני הנישואין או מחוץ לנישואין, כאשר הקורבן הופך להיות קורבן לאונס או תקיפה מינית, גם במקרים כאלה, הקורבן נחשב לאשם בהתרחשות המקרה, והוא יכול להיות קורבן לאלימות ורצח (דיין, 2011).

אף שגברים ונשים כאחד יכולים להיות קורבנות של רצח על רקע כבוד המשפחה, בחלק מהתרבויות קוד הכבוד המשפחתי כולל אמות מידה שונות לגברים ולנשים, כולל תקנים מחמירים יותר לצניעות לנשים, וחובות על גברים לבצע מעשי אלימות אם ידרשו, וזאת על רקע כבוד המשפחה. בחלק מהמקרים קוד הכבוד הוא חלק ממערכת חברתית גדולה יותר, המאופיינת במערכת אמונות פטריארכלית. אי סימטריות זאת, בשילוב עם הדומיננטיות של מערכות יחסים הטרוסקסואליות וגברים שנוקטים באלימות, פירושן כי הריגה על רקע כבוד המשפחה היא אלימות בלתי מידתית כלפי נשים. מניעה ועונש של הריגה על רקע כבוד המשפחה ופשעים דומים על רקע רומנטי, הם סוגיות המעניינות את התומכים המקומיים והבינלאומיים בזכויות נשים, זכויות גברים, זכויות להט”בים, חופש דת וקבוצות נגד אלימות במשפחה בכלל (דיין, 2011).

בתוך החברה הפלסטינית בישראל, ישנה מערכת תרבותית ומסורתית, שמייעדת גברים פלסטינים להיות דומיננטיים בקהילתם. למרות השינויים הרבים שעברה הקהילה הפלסטינית הישראלית, המבנה הפטריארכלי ממשיך להיות מאפיין מרכזי של התרבות, כמו בתרבויות ערביות אחרות באזור, ושל החברה הערבית הישראלית בפרט. כך, בנוסף לשעבוד בהיררכיה האתנו-לאומית של החברה הישראלית, נשים פלסטיניות נקלעות למספר מערכות שליטה: במשפחתן, בקהילה, במערכת המעמדית ובמדינה (Hasan, 2002).

מטרתו של מחקר זה היא לבדוק מהם הגורמים שמובילים לתופעה של רצח נשים בחברה הערבית בישראל, תוך התמקדות באזור הדרום והחברה הבדואית. ההנחה מאחורי המחקר היא שישנם גורמים שמניעים את ההתנהגות החברתית הזו, שכן שיעור רצח הנשים על רקע כבוד המשפחה הם לא גבוהים בחברות אחרות, כדוגמת החברה היהודית בישראל. כדי לבדוק את שאלת המחקר יבוצעו ראיונות פתוחים עם נשים בדואיות מאזור הדרום, שהייתה להן התנסות עם אלימות כזו במשפחה, או שהם שמעו עליה.

2.2.החברה הערבית בישראל

המיעוט הערבי של מדינת ישראל מוגדר כקבוצה אתנית בישראל, אשר יש לה קשרים היסטוריים ורגשיים עם העם הפלסטיני והאומה הערבית. הלאום הערבי כולל בתוכו כמה תתי קבוצות וביניהם, מוסלמים, נוצרים, דרוזים וצ’רקסים. רובם של ערביי ישראל מתגוררים בישובים ערביים, וחלקם מתגוררים בערים מעורבות כדוגמת חיפה ויפו. הפיזור הדמוגרפי של ערביי ישראל מתחלק לשלושה אזורים עיקריים, הגליל המשולש והנגב (רודניצקי, 2015).

המיעוט הערבי פלסטיני בישראל הוא מיעוט מיוחד, בהשוואה למיעוטים במדינות אחרות, וזאת בשל העובדה שיחסי הערבים ויהודים בישראל מושפעים מהסכסוך הערבי ישראלי המתמשך. מצד אחד ערביי ישראל רוצים להשתלב באופן מלא בחברה הישראלית, כאזרחים מן השורה, בכל תחומי החיים, החברה, כלכלה, תרבות וצבא, מצד שני שילובם המלא של ערביי ישראל בחברה הישראלית, מלא במכשולים שונים, כמו למשל אפליה בחברה הישראלית כלפי ערביי ישראל, שבאה לידי ביטוי בשוק העבודה, ובחברה באופן כללי, בנוסף לכך, רבים מערביי ישראל רואים את עצמם כבני העם הפלסטיני, ולא מרגישים בנוח להשתלב בצורה מלאה בחברה הישראלית, והדבר יכול לגרום למתיחות ביחסי הערבים יהודים בישראל (רודניצקי, 2015).

מבחינה תרבותית, תרבותם של ערביי ישראל שונה מהתרבות הכללית הישראלית, ערביי ישראל עדיין נמצאים בתהליך של מודרניזציה ועיור, וחלק נכבד מהאוכלוסייה הערבית עדיין לא השלים לגמרי תהליך זה, ונחשב למסורתי ופטריארכלי. האוכלוסייה הערבית היא מגוונת ומכילה קבוצות אוכלוסייה שונות, כאשר תתי קבוצות אלה נבדלות אחת מהשנייה ברמת המסורתיות שלהן (עאמר, 2012).

תרבותם של ערביי ישראל דומה במידה רבה לתרבותם של בני העם הפלסטיני, וזאת בשל הקשר הרגשי, וההיסטורי לעם הפלסטיני, אבל עם השנים התפתחו הבדלים בין התרבות של ערביי ישראל לתרבותם של הפלסטינים בגדה ובעזה. ביטוי אחד לשוני התרבותי ביניהם ניתן לראות בדרך הציון של יום הנכבה אצל ערביי ישראל וערביי השטחים, החברה הערבית בישראל מציינת את יום הנכבה ביחד עם יום העצמאות הישראלי, ומבצעים תהלוכות מאורגנות לכפרים הנטושים, ואילו שאר הפלסטינים מציינים את יום הנכבה ב 15 במאי, התאריך הפלסטיני חמישה עשר במאי, “יום הזיכרון הפלסטיני לנכבה” כמעט שאינו בא לידי ביטוי אצל ערביי ישראל, הסיבות לכך יכולים להיות שוני בתפיסה תרבותית של ערביי ישראל וערביי השטחים ביחס ליום הנכבה, שמעיד על הפרדה מסוימת בין התרבויות (דסקל, 2011).

השסע בין החברה הערבית לחברה הישראלית תורם לאי השוויון שממנו סובלת החברה הערבית בישראל. החברה הערבית בארץ ישראל סובלת מאי שוויון בתחומים רבים במדינת ישראל וביניהם התחום הכלכלי, החברתי והפוליטי. בתחום הכלכלי הגברים הערבים הם בעלי השכלה נמוכה יותר מהגברים היהודים, וגם כאשר הם מחליטים לרכוש השכלה הם בוחרים במקצועות ספציפיים שיש להה יותר סיכוי לעבוד במקצועות אלה, כמו למשל מקצועות שמבוססים על קהילה, כמו חינוך ורפואה, והם פחות נוטים ללמוד השכלה שהשכר בה הוא גבוה יחסית כמו תחום ההייטק. מצבם של הנשים הערביות הוא לא טוב והן ממוקמות בתחתית הסולם בחברה הישראלית, הן סובלות משיעורי תעסוקה ולימודים נמוכים מאוד. מצבם הרע של הערבים במדינת ישראל בא לידי ביטוי בעובדה שהמגזר הערבי מהווה כ 20 אחוזים מכלל האוכלוסייה בישראל, ואילו הוא מכיל כ 48 אחוזים מכלל האנשים שמתחת לקו העוני, וזה מעיד על היחסים האתניים בין ערביי ישראל לשאר האוכלוסייה (ישיב, קסיר, 2013).

3.2.נשים בחברה הערבית

בישראל, אחוז האנשים שמוגדרות ללא תעסוקה או לימודים, עומד על 17 אחוז באופן כללי, לעומת זאת האחוז הזה אצל הגברים הערבים עומד על 27 אחוז, אילו אצל הנשים הערביות הוא עומד על 52 אחוזים, זאת אומרת שהנשים הערביות נמצאות ברמה הכי גבוה של אבטלה ואי רכישת השכלה במדינת ישראל (Hadad Haj-Yahya, N., Schnell, I., & Khattab, 2016).

הסיבות לכך שאחוז גבוה של הנשים הערביות בישראל, הם חסרות תעסוקה ולימודים, יכולות להיות מסיבה מבנית של שוק העבודה והחברה בישראל, ויכולות להיות מסיבות אישיות או תרבותיות. מבחינה תרבותית, ישנה השפעה של התרבות המסורתית הערבית על אי יציאתן של נשים לשוק העבודה, מפני שהחברה הערבית עדיין מתפתחת לכיוון המודרניזציה, מבחינה מערכתית, הנשים הערביות מתקשות למצוא תעסוקה ראויה או ללמוד לימודים גבוהים, בשל חסמים מובנים בחברה הישראלית, כלפי החברה הערבית, המונעים מאפליה אתנית  (Hadad Haj-Yahya, N., Schnell, I., & Khattab, 2016).

עוד הפרדה מבנית שמונעת מהנשים הערביות להשתלב באופן מלא בחברה הישראלית, היא העובדה שהחברה הערבית מופרדת מבחינה גיאוגרפית מהאוכלוסייה הישראלית, ובשל כך ישנו חוסר קשרים תרבותיים וכלכליים מספקים, כדי שתהיה אינטגרציה מלאה בין שתי האוכלוסיות, וכך אפשרויות התעסוקה, והקשרים החברתיים של הנשים הערביות מצטמצמות לכדי האוכלוסייה הערבית בלבד (Hadad Haj-Yahya, N., Schnell, I., & Khattab, 2016).

בתוך החברה הערבית ישנם יחסי כוח דינמיים ונזילים, ובתוך יחסי כוח אלה, הנשים הערביות נמצאות בשוליותה של החברה הערבית, וגם בשוליותה של החברה הישראלית. הנשים הערביות מתמודדות עם האילוצים הללו, והם מנסות לקיים מעין משא ומתן יומיומי, כדי לשנות את יחסי הכוח הללו (אבו-רביעה-קוידר, וינר-לוי, 2010).

יחסי הכוח הללו, משתנים במידה רבה בתוך החברה הערבית, וזאת בגלל הגיוון האתני ותתי הקבוצות שישנם בחברה הערבית, ולכן מצבן של נשים ערביות שונה מקבוצה לקבוצה, בהתאם לכוח הכלכלי, החברתי והתרבותי שלהן (אבו-רביעה-קוידר, וינר-לוי, 2010).

הנשים הערביות בישראל סובלות באי שיוויון בכל הנוגע למצב התעסוקתי שלהן, ובתוך הקבוצה של הנשים הערביות, הנשים הבדואיות נמצאות בתחתית הסולם החברתי כלכלי, וזאת מכמה סיבות. מצבן של הנשים הבדואיות תלוי במצבה החברתי כלכלי של החברה הבדואית בכללותה, ובגלל שמעמדה של החברה הבדואית הוא מהנמוכים בחברה הישראלית, לא מן הנמנע שגם מצבן של הנשים הבדואיות יהיה רע (מזרחי-סימון, 2015).

מצבן של הנשים בכלל בישראל, מבחינה כלכלית ותעסוקתית, הוא נחות לעומת מצבם של הגברים, וזאת בדומה להרבה מדינות ברחבי העולם. למרות שבעשורים האחרונים ישנה עלייה מתמדת בשיעור ההשתתפות של הנשים בשוק העבודה, עדיין ישנם פערים וחוסר שיוויון בין נשים לגברים בשוק העבודה, והפערים רק מצטמצמים ולא נעלמים כליל (אנדבלד, גוטליב, 2013).

המצב ברחבי העולם הוא שישנו תהליך של אורבניזציה במהלך עשורים רבים, ותפקידה של האישה עבר להיות מתפקיד מסורתי, שבו היא אחראית בעיקר על גידול הילדים, וטיפול במטלות הבית, לתפקיד שבו היא נוטלת חלק משמעותי וחשוב בכלכלת הבית, ובאופן יותר שיוויוני בינה לבין בעלה. שינויים אלה השפיעו גם על התרבות האנושית ברחבי העולם, והתרבות נהפכת לתרבות שבה מעמד האישה הוא יותר גבוה וחשוב (Kuan, Yazdanifard, 2013).

4.2.החברה הבדואית

הבדווים בנגב הם באופן מסורתי שבטי נוודים ערבים המתגוררים באזור הנגב של ישראל. השבטים הבדואים דבקים בדת האיסלאם. החל מהמאה ה 18 בתקופת השלטון העות’מאני, עברו הבדואים בנגב תהליך של התיישבות שהואצה לאחר הקמת ישראל. במלחמת העצמאות 1948, חלקם התיישבו מחדש באזורים סמוכים למדינת ישראל. בין 1968 ל -1989 בנתה ישראל שבע עיירות בצפון-מזרח הנגב עבור האוכלוסייה הבדואית, כשמחציתן עברו להתגורר באזורים אלה. אחרים נשארו בכפרים לא מוכרים שנבנו ללא תכנון אשר להם היו חסרים שירותים בסיסיים כמו חשמל ומים זורמים. ממשלת ישראל הכירה בהדרגה בחלקם ונקטה צעדים לשיפור התשתיות והשירותים הבסיסיים, ואילו הרוב מיועד לפינוי כשהאוכלוסייה עומדת בפני עקירה כפויה. תכנית פראוור נערכה לטיפול בתביעות ובבעלות על קרקעות ופיצויים של האוכלוסייה הבדואית. התוכנית גם קראה לפינוי של 35 כפרים לא מוכרים וליישוב מחדש של תושבים בעיירות קיימות או חדשות. על פי ארגוני זכויות אדם המתנגדים לתכנית, היא הפלה את האוכלוסייה הבדואית בנגב והפרה את זכויותיהם על האדמות ההיסטוריות של הקהילה. בדצמבר 2013 בוטלה תכנית פראוור (בגין, 2013).

על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ”ס), בסוף שנת 2009 מנתה האוכלוסייה הבדואית (מוסלמית) בנגב 192,800 נפש, שהם 27.4% מכל אוכלוסיית הנגב ( כ- 702,600 נפש). שיעורם של האזרחים הבדואים בנגב מתוך כלל אוכלוסיית האזרחים הערבים בישראל (1,239,230 נפש , לא כולל 296,370 תושבים ערבים במזרח ירושלים) עמד ב 2009 על 15.6%. על פי נתוני הלמ”ס, בסוף שנת 2009 מנתה האוכלוסייה בשבעת יישובי הקבע של הבדואים בנגב 129,210 נפש ( שהם 67% מן האוכלוסייה הבדואית בנגב). כ 40% מהם התגוררו בעיר רהט, שהפכה לעיר השנייה בגדולה בנגב ( לאחר באר שבע). רהט עולה בגודלה על קריית גת, אילת, דימונה, נתיבות, אופקים, ערד ושדרות (אבו-ראס, ורודניצקי, 2011).

האוכלוסייה הבדואית היא אוכלוסייה צעירה, שיעוריהם של בני 0-14 ובני 0-19 בקרב הבדואים בנגב גבוהים פי שניים ויותר מהשיעורים המקבילים באוכלוסייה היהודית. שיעורי פריון וריבוי טבעי גבוהים. כשבוחנים את שיעור הגידול של אוכלוסיית הנגב בשנים האחרונות לפי הדת, מתקבל הבדל משמעותי בין האוכלוסייה היהודית לאוכלוסייה הבדואית. על פי נתוני השנתון הסטטיסטי לנגב, גדלה האוכלוסייה היהודית בנגב בשנים 1999-2006 ב 6.9% בלבד ( מ 420,600 נפש בסוף שנת 1999 ל 449,500 נפש בסוף שנת 2006) בעוד שהאוכלוסייה הבדואית גדלה בשיעור גבוה פי 6.5- ב 45.2% ( מ 107,700 נפש בסוף שנת 1999 ל 156,400 נפש בסוף שנת 2006). אחד הגורמים לכך הוא שיעור הריבוי הטבעי הגבוה  במיוחד ביישובי הבדואים, בהשוואה לשיעור הריבוי הטבעי ביישובי היהודים (אבו-ראס, ורודניצקי, 2011).

5.2.תרבות ערבית בישראל ופטריארכיה

אחד מהמאפיינים של החברה הערבית, הוא שהיא חברה פטריארכלית, מבנה המשפחה הערבית, מאופיין כמבנה שמייחס חשיבות רבה להיררכיה וסמכותיות, הדירוג של ההיררכיה מתבסס על כמה מאפיינים, והם גיל, מין, דור וסדר לידה. בדרך כלל האב של המשפחה, הוא מי שנמצא בראש פירמידת ההיררכיה, ואשתו והבנים שלו כפופים לו, והוא אחראי עליהם (חג’ יחיא אבו אחמד, 2006).

הכבוד הרב שנותנים חברי המשפחה הצעירים, במשפחה הגרעינית ובמשפחה המורחבת, לבני המשפחה המבוגרים יותר, הוא אחד המאפיינים הבולטים של החברה הערבית בישראל. הצעירים נדרשים לכבד את המבוגרים ולציית להם, בעוד שהמבוגרים, ממלאים את התפקיד של המגן והמפרנס (חג’ יחיא אבו אחמד, 2006).

עקרון יסוד במבנה המשפחה המוסלמית, הוא פטריארכיה, שבו הגבר ממוקם גבוה יותר מהאישה בהיררכיה המשפחתית, ומבנה זה השפיע על מבנה המשפחה בחברה הערבית בישראל באופן כללי (מסארוה-סרור, 2018).

החברה הבדואית מורכבת משבטים. כל שבט מורכב מכמה חמולות, ומשבצות אלה כוללות משפחות מורחבות. במבנה השבטי האב הוא הפטריארך והסמכותי. הוא מקבל החלטות בכל נושא משפחתי ואחראי על היחסים בין בני משפחתו כמו גם על היחסים בין משפחתו לאחרים. הנשים במשפחה הבדואית כפופות לכל מעשי האבות ולמגבלות רבות, כולל הגבלת כל מגע בין אנשים מבחוץ, אשר למעשה מכריח אותן לחיות בבידוד (מאיר, ולוי, 2012).

המבנה הפטריארכלי בולט במיוחד בהקשר המשפחתי. לדוגמא, גבר מסוגל להתגרש מאשתו בכל עת, מכל סיבה שהיא, ואילו זכות זו אינה ניתנת לנשים. חמור מכך, אישה עלולה למצוא עצמה גרושה ללא ידיעתה. נטישת אישה על ידי בעלה פירושה ביטול כל זכויותיה בנישואין כתוצאה מהגירושים: זכויות בבית, נכסים וזכויות כספיות, הכוללות ביטול אוטומטי של משמורת על ילדיה על סמך האמונה המסורתית כי האינטרס של הילדים לגור עם אביהם (כהן, 1999).

בנוסף לכך, החברה הבדואית מנהלת פוליגמיה. נישואים ליותר מאישה אחת מתקיימים כמנהג תרבותי. על פי פן זה של התרבות, נישואים עם אישה אחרת אינם דורשים רישום או חוזה נישואין. במקרים רבים לא ניתן לכפות על הבעל להתגרש מאשתו הראשונה כשהוא מתחתן עם אישה אחרת מכיוון שמותר לו חברתית לעסוק בפוליגמיה. יתר על כן, מעמדו החברתי של הגבר גדל עם מספר הנשים שהוא מתחתן וככל שיש לו יותר ילדים (ספקטור-בן ארי, 2013).

על פי החוק האיסלאמי, הקוראן מאפשר לגבר מוסלמי להינשא לארבע נשים, ובלבד שיש שוויון מוחלט ביניהן. החוקים בישראל אוסרים פוליגמיה פורמאלית, אך אינם מבטלים בפועל נישואים פוליגמיים שהתרחשו ואינם מתחשבים בנישואין ללא רישום. החוק אינו עוסק בתופעת הפוליגמיה, ומותיר נשים רבות פגיעות כתוצאה מכך. יודגש כי המצב הכלכלי של משפחות פוליגמיות הוא קשה, בין היתר מכיוון שרוב הנשים במשפחות אלה לא עובדות בגלל המספר הגבוה של הילדים במשפחה. במקרים רבים בהם הגבר מתחתן עם יותר מאישה אחת, הוא רגיל לחלוק את חייו רק עם האישה האחרונה לה נישא וילדיהם, ולכן מעניק רק לאישה האחרונה ולילדיהם תמיכה כלכלית. עם זאת, הנשים המבוגרות שנישא לו מנודות על ידו ונשארות ללא כל תמיכה כספית (ספקטור-בן ארי, 2013).

מאפיין בולט נוסף של החברה הערבית בישראל, הוא אדיקות דתית מוסלמית. בעשורים האחרונים ישנה תנועה הלכת וגוברת, של חיזוק ערכי האסלאם אצל המשפחה הערבית הפלסטינית, וזאת בשל חששות מהיחלשותו של המוסד האסלאמי בעקבות שינויי המודרניזציה. כך למשל מסגדים במזרח ירושלים לקחו יוזמה ללמד נשים כיצד לנהל משפחה מוסלמית אדוקה, ולחנך את ילדיהם לפי ערכי האסלאם (מסארוה-סרור, 2018).

6.2.אלימות כנגד נשים בחברה הערבית בדואית

פרק זה בוחן את תופעת האלימות במשפחה נגד נשים ערביות בדואיות בדרום ישראל. בתוך כך נסקור את היקף האלימות, מרכיביה, מאפייניה, והשקט סביב תופעה זו. שתיקה זו היא תוצאה של חוסר תגובה מצד האוכלוסייה הערבית הבדואית ושל הרשויות במדינה, שבמקרה הטוב אינן נותנות מענה טוב, או במקרה הפחות טוב, מתעלמות בכוונה מבעיה זו. ישנם ראיות על אלימות מתמשכת שחוות נשים ערביות בדואיות מבני זוגן או מקרוביהן (לב-ויזל, ואלקרינאוי, 2002).

יודגש כי לא ניתן להעריך את היקף האלימות נגד נשים ערביות בדואיות דווקא בגלל חוסר המידע והנתונים של המדינה עליהן. הנתונים לגבי אלימות כנגד נשים ערביות, הן לרוב נתונים על כלל החברה הערבית בישראל, ולא על נשים בדואיות בפרט. יתרה מזאת, החסמים החברתיים בקרב האוכלוסייה הבדואית יחד עם החסמים המערכתיים, בצורה של חוסר תמיכה ותגובה לנשים אלו, מונעים מנשים רבות לחשוף ולדווח על האלימות כלפיהן (אבו-שארב, 2013).

ישנם מקורות ומרכיבי אלימות רבים נגד נשים בחברה הבדואית: התעללות מילולית קשה, אלימות פיזית, אלימות כלכלית, אלימות מינית והתעללות רגשית. מעשי אלימות כלפי בנות ונשים מתרחשים באופן גלוי ובסתר, אך המאפיין העיקרי שלהם הוא ההמשכיות לאורך השנים. מאפיין נוסף של האלימות הוא הפנמת המציאות על ידי בנות, מתבגרות ונשים בדואיות. הנורמה החברתית בקרב האוכלוסייה הבדואית היא שאסור לאישה לחשוף או לדווח על האלימות שבוצעה נגדה. אישה שעושה זאת צפויה להיות מנודה ממשפחתה ועלולה להיהרג על הפרת חובת השתיקה שלה. נורמות אלה, בשילוב עם אוזלת היד של הרשויות, גורמות לקורבנות לחיות בצל סודי של אלימות שיטתית (אבו-שארב, 2013; גוטליב, 2008).

אחד מסימני ההבחנה של אלימות כלפי נשים ערביות בדואיות הוא שהן קורבן למעשי אלימות מתמשכים. אלימות חוזרת ונשנית נגדן נובעת, בין היתר, מחשיפה לאלימות קהילתית וגם מאוזלת היד של הרשויות. כך התוקף נשאר מוגן מכל סנקציות נגדו וחופשי להמשיך באלימותו. בתוך כך, נשים רבות בחברה הבדואית הפנימו את הנורמה החברתית של עליונותם הנתפסת של הגברים עליהן, ולכן הן חשות שהן אשמות באלימות המופנית כלפיהם. בגלל ההפנמה ההכרחית של מציאותן, ושל האלימות הכרוכה בעליונות הגברית, מרבית הנשים אינן נותנות חשיבות ראשונית לאלימות כלפיהן, וממעיטות בהשפעה שיש לה על חייהן. נשים רבות מדווחות כי אביהן, אחיהן ובן זוגן תקפו אותן במקביל. נשים דיווחו כי הן חוו לראשונה אלימות בילדותן או כמתבגרות צעירות בבית הוריהן. כבוגרות הן היו קורבן לאלימות שביצעו בני זוגם (אבו-שארב, 2013; גוטליב, 2008).

נשים גם דיווחו שהן היו קורבן לסוגים שונים של אלימות בו זמנית: אלימות פיזית, אלימות פסיכולוגית, אלימות כלכלית ואלימות מינית. נשים מעידות כי האלימות כלפיהם מתרחשת בציבור, מול ילדיהם ושכניהם, ונורמת המעשה מלמדת את התוקף והקהילה כי זה מקובל. האלימות משמשת גם כמנגנון להרתעה ושליטה על נשים אחרות (אבו-שארב, 2013; גוטליב, 2008).

מהאמור לעיל בפרק זה, הרשויות צריכות לנקוט במספר צעדים כדי להתמודד עם אלימות נגד נשים בדואיות, הצעד הראשן  הוא העלאת נושא האלימות כלפי נשים בקרב כל הקהילה הבדואית, ויש לתכנן זאת כדי ליצור תהליך של שינוי הנורמות החברתיות. העלאת המודעות והעצמת נשים ערביות בדואיות, תוך יצירת קהילה נשית תומכת בכדי להעצים את כוחה של כל אישה להימלט ממעגל האלימות. הקמת מנגנוני תמיכה מוסדיים כדי להבטיח סיוע והגנה לקורבנות האלימות, לעודד אותם לחשוף ולדווח על האלימות כלפיהם ולהבטיח את הגנתם מפני תוקפיהם ומהקהילה בכלל. צעדים אלה יכולים להיות מקודמים על ידי ארגוני נשים ייעודיים, שמטרתם לטפל בתופעת האלימות הזו.

7.2.ארגוני נשים בחברה הערבית

הטרנספורמציה בארגוני נשים ערביות פלסטיניות בישראל, שהתרחשה במהלך חמש עשרה השנים האחרונות, חייבת להיות מובנת לאור התפתחות ההתגייסות החברתית והפוליטית של האזרחים הערבים בכללותה. ההיסטוריה של מבני הנשים בקרב המיעוט הפלסטיני במדינת ישראל קשורה לתהליך הבניית זהות ושיפור ההשתתפות הפוליטית במערכת הפוליטיקה הישראלית המאפיינת אזרחים ערבים מאז אמצע שנות ה70. פרק זה יעסוק בעצם ארגוני הנשים הערביות כמרכיב מקורי בחברה האזרחית הערבית בישראל, ויסקור את הארגונים המרכזיים. הארגונים הקיימים כיום הן צורות חדשות של אקטיביזם ומתחים היסטוריים בין מאבקים מגדריים ולאומיים. המטרה היא אפוא להעריך את התמורות האחרונות של התחום האזרחי הערבי בישראל, את תהליך ההתמקצעות של ארגוני הנשים, ובאופן כללי יותר את היחסים בין פעולה חברתית למאבק פוליטי (אבו-בכר, 2007; אבו-רביעה, 2015).

אחד מארגוני הנשים הבולטים שעוזר לנשים בדואיות בתחום של אלימות במשפחה הוא ארגון “איתך-מעקי”. מדובר בארגון המורכב מעורכי דין ישראלים שפועלים לצדק חברתי. הארגון פועל ליצירת חברה בה מטופלים צרכיהן של נשים ערביות ויהודיות מוחלשות, וקולותיהן של נשים אלו נשמעות בשיח הציבורי והמדיני. באמצעות סיוע משפטי, שינוי מדיניות, הכשרת מנהיגות לנשים וסנגוריה ציבורית, איתך-מעקי מקדם את זכויות הנשים המשתייכות לקבוצות שוליות בחברה הישראלית, נשים ערביות – כולל נשים בדואיות, אימהות חד הוריות, נשים עובדות עם הכנסות נמוכות, נשים התלויות בסיוע ציבורי, עולות חדשות ואחרים. במקביל, קבוצה רב-תרבותית זו של עורכי דין ופעילות נשים פועלת למען חברה שבה הסולידריות וההזדהות של הנשים עם חזון משותף לצדק, יכולים להתגבר על הפיצול האתני / לאומי הכל כך בעייתי בישראל (אתר “איתך-מעקי“).

ארגון חשוב נוסף שנועד לקדם את מעמדן של נשים בדואיות בנגב הוא ארגון “אלנוהוד”. הארגון מגדיל את הזמינות והסיכויים להצלחה של נשים בדואיות במוסדות להשכלה גבוהה על ידי תמיכה אקדמית, חברתית וכלכלית. הארגון יוצר שינוי בקהילה בנוגע לזכותן של נשים בדואיות לחינוך ולחיזוק מחויבות הממשלה לחינוך שלהן (אתר “אלנוהוד”).

עוד ארגון חשוב בישראל הוא קואליציית שותפות. קואליציית שוּתפוֹת היא קואליציית ארגונים פמיניסטיים בישראל, השואפים להשיג שוויון כלכלי ותעסוקתי עבור כלל הנשים בישראל, וביניהם גם נשים בדואיות. קואליציית שוּתפוֹת מורכבת מ-14 ארגונים, רובם עמותות רשומות, הפועלים למען מטרות מגוונות בתחום השוויון המגדרי, כולל פעילות למען קבוצות נשים מרקעים שונים בחברה הישראלית: נשים יהודיות וערביות, אשכנזיות ומזרחיות, דוברות רוסית, יוצאות אתיופיה, נשים נפגעות אלימות ושורדות זנות. בעוד שלכל ארגון בקואליציה קיימת מומחיות באוכלוסייה מסוימת או בשיטות פעולה מסוימות, הארגונים פועלים בשיתוף פעולה במסגרת הקואליציה ומקדמים פרויקטים רבי ממדים המשלבים את גישות הפעולה המגוונות לחיזוק ההשפעה הציבורית של צעדיהם. הדגש בשיתופי הפעולה באמצעות הקואליציה הוא על תחומי התעסוקה ושיפור מעמדן המקצועי והכלכלי של נשים בישראל. כקואליציה, שוּתפוֹת פועלת גם למען קידום שיתופי הפעולה בין הארגונים, הגדלת השפעתם הציבורית והתקשורתית וקידום פעולה אסטרטגית למען השוויון והרווחה הכלכלית של כל אישה בישראל (אתר קואליציית שותפות).

3.שיטה

נושא המחקר:

רצח נשים על רקע כבוד המשפחה בחברה הערבית

שאלת המחקר:

מה התפקיד של ארגוני הנשים בהעלאת מודעות לתופעה של אלימות נגד נשים וכיצד הם פועלים?

אוכלוסייה ומדגם

המחקר הנוכחי יערך בקרב נשים בגילאי 60-20, המתגוררות ביישובים הבדואים בדרום הארץ. לצורך המחקר ירואיינו 5 נשים, אשר נבחרו בצורה רנדומלית בכדי לא להטות את תוצאות המחקר.

מס’ ראיוןכינוי מרואייןגילעירהשכלה
1ע’50רהטתואר שני
2ס’28כסייפהתואר ראשון
3מ’33חורהאקדמית
4נ’32תל שבעתואר ראשון
5ל’39רהטתואר שני

הליך המחקר 

המחקר הנוכחי עורך שימוש במתודה מחקרית איכותנית. יערך ראיון עומק חצי מובנה עם משתתפות המחקר. הריאיון כולל שאלון דמוגרפי קצר. המחקר הנוכחי הינו מחקר איכותני (qualitative research). בשלב הראשון יבוצעו הראיונות עם משתתפות המחקר. בשלב זה החוקרת תיצור קשר עם הנשים המשתתפות במחקר, ותקבע עימן ריאיון טלפוני.

כלי המחקר

כלי המחקר שיערך בו שימוש במחקר הנוכחי הינו ראיון עומק מובנה למחצה. ראיון חצי מובנה מאופיין במבנה גמיש ודינמי. יתרונו שהוא מכסה תחומי עניין ותוכן שנראים חשובים לחוקר ומאפשר בתוך תחומים אלה חופש עבור המרואיין להתמקד בתכנים לבחירתו (שקדי,2003).

ניתוח הנתונים

 ניתוח הנתונים האיכותניים יתבצע באמצעות קטגוריזציה. קטגוריזציה הינה שיטת ניתוח של חיבור חלקי המידע השייכים לאותה התופעה באמצעות פירוק הנתונים (שקדי,2003). הליך זה יתבסס על קריאה מעמיקה של כל ראיון ועל ניתוחו על-פי קטגוריות. בשלב לאחר מכן יזוהו תמות מרכזיות משותפות שיעלו מהראיונות.

4.ממצאים

במחקר הנוכחי ביקשנו לבדוק מהי ההשפעה של ארגוני נשים על נשים בדואיות, כיצד הם מעלים את המודעות לתופעה של אלימות נשים ורצח נשים במגזר הערבי, וכיצד הם פועלים. בניתוח הממצאים נמצאו תמות מרכזיות שחוזרות על עצמם במהלך הראיונות עם הנשים:

1. הרגשה של אוזן קשבת:

מהראיונות עולה תמה שלפיה הנשים הבדואיות מרגישות שבעקבות הפעילות של ארגוני הנשים בקהילה שלהן, יש להן תחושה של אוזן קשבת, ושיש להן למי לפנות.

כך ע’ מספרת:

“כשהתחלתי להכיר את ארגוני הנשים האלה ואת הפעילות שלהם בחברה הערבית שלנו, אני הרגשתי יותר טוב, כי אני יודעת שאם אני נתקלת בבעיות כלשהן, יש לי למי לפנות ויש מישהו שיכול לעזור לי, וזה לא היה המצב ככה מלפני, היית מתמודדת לבד עם הבעיות”

כך מ’ מספרת:

“ארגוני הנשים והפעילות שלהם אצלנו זה בהחלט דבר חיובי, מספיק שאת מרגישה שיש מישהו לדבר איתו ולחלוק איתו את הבעיות שאת נתקלת בהן בבית.”

נ’ מספרת:

“אני חושבת שארגוני הנשים עושים לי טוב, כי הם עושים לי הרגשה כאילו שיש מישהו שמתעניין בי, ורוצה לדעת מה הבעיות שלי ולעזור לי בזה, וזה לא רק אני מרגישה ככה, כל הנשים אצלנו בעדה מרגישות ככה, שזה עוזר.”

מהדברים של הנשים עולה שארגוני הנשים מספקות לנשים הבדואיות, לא רק עזרה ותמיכה בבעיות של אלימות במשפחה, אלא שהן נותנים להן תחושה של אוזן קשב, את ההרגשה כאילו שיש מישהו שמקשיב לבעיות שלהן, ותומך בהן מבחינה פסיכולוגית, ומחזק אותם. הנשים מרגישות כהה בגלל העובדה שהאנשים הפעילים בארגונים אלה מקשיבים להם ומתעניינים בחייהם ובבעיות שיש להם בחיים.

2. יצירת מעגל חברתי חדש:

המרואיינות מספרות שבזכות הפעילות והמפגשים של ארגוני הנשים, נוצר אצלן מעגל חברתי חדש של נשים בדואיות, שעברו מקרים של אלימות בחיים שלהן.

כך ס’ מספרת:

“המפגשים השפיעו עליי מאוד, אני התחלתי להכיר נשים בדואיות אחרות, שגם הן חוו אלימות במשפחה, ואפילו יותר ממני, ואפילו הן מספרות לי על מקרים אלימות שהן שמעו עליהם. המעגל החברתי הזה הוא טוב מאוד כי הוא עוזר לנשים הבדואיות לדעת מה קורה אחת עם השנייה.”

כך מ’ מספרת:

“בזכות המפגשים והפעילות שלי בארגוני הנשים האלה, אני מכירה אנשים חדשים, והם, הנשים הבדואיות שאני מכירה מעדכנות אותי כל הזמן במה שקורה להן. ככה למשל אם אישה מיישוב בדואי אחר חווה תקיפה אלימות, או שישנו מקרה של רצח נשים, כל הנשים האחרות יודעות על זה ועוזרות לה ותומכות בה”

כך ל’ מספרת:

“אני התחברתי ממש טוב לבנות האחרות שמגיעות למפגשים, וכמעט כולן הפכו להיות חברות טובות שלי, אם לא הייתי הולכת למפגשים האלה לא הייתי מכירה את הנשים האלה, כל העולם שלי היה ממשיך להיות מצומצם למשפחה שלי, ולא הרבה מעבר לזה.”

מהדברים של הנשים עולה שבעקבות ביצוע המפגשים שהן מקיימות במסגרת הפעילות של ארגוני נשים, נוצר אצלן מעגל חברתי חדש של נשים בדואיות, שהמצב שלהן דומה מאוד לשלהן, והן התחברו לנשים אלה. הסימפטיה ההדדית בין הנשים עזרה להן ליצור מעגל חברתי חדש המבוסס על עזרה הדדית בין הנשים, ותמיכה, גם נפשית. בזכות המעגל החברתי החדש שנוצר, הנשים יכולות להיות מעודכנות במה שקורה עם הנשים האחרות, והחדשות על מה שקורה אם יש מישהי במצוקה עוברות במעגל החברתי, וכל החברות מנסות לעזור.

3. מודעות קהילתית גדולה יותר לאלימות ורצח נשים:

המרואיינות מספרות בעקבות הפעילות של ארגוני הנשים בחברה הבדואית, ישנה מודעות כללית גבוה יותר של החברה הבדואית לגבי התופעה של אלימות ורצח כנגד נשים.

כך ע’ מספרת:

“אני חושבת שבגלל הפעילות של ארגוני הנשים, והקהילה החדשה שהם יוצרים, של נשים שעברו אלימות ותומכות אחת בשנייה, הדבר הזה מעורר מודעות קהילתית אצלנו בחברה הבדואית, גם הגברים רואים שישנה חשיבות לעניין הזה, וישנה תמיכה מבחוץ, ולכן גם הגברים המתונים בחברה שלנו, מבינים אותנו ואת הרצון הזה.”

כך ס’ מספרת:

“האמת שבהתחלה המשפחה המורחבת שלי התנגדה לפעילויות האלה של הנשים שהולכות למפגשים עם נשים אחרות, אבל לאט לאט הם הבינו את חשיבות העניין, כדי למנוע רצח נשים ומעשי אלימות נגד נשים בדואיות, והם התחילו גם הם לתמוך בדבר הזה.”

כך ל’ מספרת:

“החברה הבדואית שלנו, גם היא מבינה את התופעה של אלימות נגד נשים ואת החשיבות שלה, ולכן הם תומכים במטרה שלנו. הם יודעים שאלימות נגד נשים פוגעת לא רק בנשים בדואיות, אלא בכלל החברה הבדואית, ולכן הם תומכים בזה.”

מהדברים האלה עולה שהחברה הבדואית מבינה את רצונן של הנשים לקחת חלק בפעילות של ארגוני הנשים, במטרה להתמודד עם התופעה של לאימות כנגד נשים. חלק מהנשים מעידות שבתחילה הייתה התנגדות לפעילות זאת, אך עם הזמן הם קיבלו יותר תמיכה מהמשפחה שלהם. גם הגברים הבדואים מבינים את חשיבות העניין של התמודדות עם אלימות זו כנגד נשים, והם מוכנים לתמוך בעזרה שהם יקבלו, אם זה על ידי התמיכה של ארגוני הנשים. מהראיונות עם הנשים עולה שהתפיסה הכללית בחברה הבדואית לגבי אלימות נגד נשים ואלימות בכלל, היא תופעה שלילית, ויש רצון למגר אותה. למרות שמדובר בחברה בפטריארכלית יחסית, שבה לגברים ישנו מעמד גבוה יותר, ולא מקובל שנשים יתארגנו בצורה כזאת עצמאית, עדיין ישנה תמיכה מהגברים הבדואים, בגלל ההבנה של החשיבות של מיגור התופעה.

4. תהליך של העצמה של הנשים הבדואיות-

מהראיונות עם הנשים עולה שארגוני הנשים שפעילים בחברה הבדואית, נותנים תחושת העצמה לנשים הבדואיות, ומעודדים אותן להרגיש יותר טוב עם עצמן, וחזקות יותר.

כך ס’ מספרת:

“מאז שהתחלתי להשתתף במפגשים של הארגונים האלה, שעוזרים לנו הנשים הבדואיות, התחלתי להרגיש שאני חשובה, שיש לי מקום בעולם, הביטחון העצמי שלי התגבר מאוד, ולמדתי שגם לנו הנשים הבדואיות חש ערך, ואנחנו יכולות לתרום משהו לעולם, לפני זה לא הרגשתי ככה.”

כך מ’ מספרת:

“אני באופן אישי מאוד אוהבת את המפגשים וקבוצות התמיכה שלנו הנשים הבדואיות. אני אומרת לך שלא רק אני, אלא הרבה מהנשים מרגישות הרבה ביטחון עצמי, ואוהבות את עצמנו יותר, כי אנחנו יודעות שאנחנו הנשים דואגות אחת לשנייה, ועוזרות אחת לשנייה, וזה נותן תחושה של ביטחון עצמיץ”

כך נ’ מספרת:

“אני מרגישה שינוי גדול, אני פתאום מרגישה ביטחון עצמי, מקודם הייתי כל הזמן מפחדת, מפחדת מבעלי מהחברה הבדואית שלנו, וממה האנשים האחרים יגידו, הייתי עושה חשבון כל הזמן. הנשים האלה במפגשים לימדו אותי שאפשר לחשוב אחרת, ואני אוהבת את זה מאוד.”

מהדברים האלה של הנשים עולה שישנו תהליך חיובי שעוברות הנשים האלה עם הזמן, הנשים מרגשיות שעם הזמן הביטחון העצמי שלהן משתפר בעקבות הפעילות של ארגוני הנשים שבה הן לוקחות חלק. הנשים מספרות על התחושה החיובית של העלאת הביטחון העצמי, וההפחתה הכללית של תחושת הפחד שהן חוו קודם. נראה שהמטרה של ארגוני הנשים שפועלות במסגרת החברה הבדואית היא לא רק להעלות את המודעות כלפי האלימות כנגד נשים בדואיות, אלא לעזור לנשים הבדואיות עצמן, ולעזור להן להעלות את הביטחון העצמי שלהן, ולהעצים את הנשים האלה. עצם העובדה שארגוני הנשים יוצרים מעגל חברתי של נשים בדואיות, עוזר מאוד להעצים את הנשים האלה, משום שהן מתחברות אחת לשנייה ומחזקות אחת את השנייה, כך שהחיזוק של נשים אלה הוא לא רק מהארגונים עצמם אלא מהרשת החברתית שאותה הם יוצרים.

5.סיכום ומסקנות

מטרתו העיקרית של מחקר זה הייתה לבדוק מהי ההשפעה של ארגוני נשים על נשים בדואיות, כיצד הם מעלים את המודעות לתופעה של אלימות נשים ורצח נשים במגזר הערבי, וכיצד הם פועלים. ממצאי המחקר מצביעים על מגמה ברורה שלפיה ארגוני נשים בישראל משפיעים בצורה חיובית על נשים בדואיות בכמה דרכים. בניתוח ממצאי המחקר התקבלו כמה תמות מחקריות שמעידות על דפוסים, תמות מחקריות, שהובילו למסקנת המחקר.

התמה המחקרית הראשונה שהתקבלה במחקר היא שהנשים הבדואיות מרגישות שארגוני הנשים השונים נותנים להן אוזן קשבת, ושיש להן עם מי לדבר. במסגרת הפעילות של ארגוני הנשים אצל האוכלוסייה הבדואית, נערכים מפגשים באופן קבוע, שבהן משתתפות נשים אלה, ובמפגשים אלה הנשים מקבלות מידע, ועורכות דיון ביניהן לגבי הנושאים של אלימות נגד נשים, ודיונים כלליים לגבי החיים בחברה הבדואית. הדיונים האלה מאפשרים לנשים הבדואיות לומר את שעל ליבן, ואת הדברים שמפריעים להן. בעקבות המפגשים האלה, הנשים מרגישות שיש מי שמקשיב להן ותומך בהן מבחינה פסיכולוגית, וזה לא רק הארגונים עצמם שמצבעים את הפעילות, אלא הנשים האחרות שמשתתפות במפגשים אלה. ניתן להסביר את הממצא הזה בכך שהאוזן הקשבת הוא חלק טבעי מתהליך העלאת המודעות לגבי אלימות נשים, וקידום רווחתן של נשים בדואיות אלה, שכן על מנת לעזור לנשים אלה, הדבר הראשון שצריך לעשות הוא להבין מהן מהם הדברים שמפריעים להם הכי הרבה בתופעת האלימות כנגד נשים.

בהשוואה של ממצא זה לספרות המחקר, אנו נראה שישנה התאמה. בספרות המחקרית ראינו שישנן ארגוני נשים ערבים ישראלים, הפועלים לא רק להעלאת המודעות נגד אלימות נשים, אלא שמטרתם להעלות את הרווח הכללית של נשים ערביות בישראל ולספק להן גם תמיכה רגשית (אתר קואליציית שותפות). בנוסף לכך, בספרות המחקר ראינו שתופעת האלימות כנגד נשים מבוססת על נורמות חברתיות בחברה הבדואית (אבו-שארב, 2013; גוטליב, 2008)., ובכדי להתמודד עם התופעה צריכים להבין את החברה הבדואית ואת הנורמות שלה, ולשם כך צריך להקשיב לנשים הבדואיות ולנהל איתן דו שיח.

התמה המחקרית השנייה שהתקבלה במחקר היא שפעילותן של ארגוני הנשים יוצר מעגל חברתי חדש וחשוב לנשים הבדואיות. הנשים הבדואיות שהשתתפו במחקר הולכות בדרך קבע למפגשים שאותן מארגנים ארגונים למען נשים. המפגשים האלה בדרך קבע, יוצרים מעגל חברתי חדש לנשים אלה, בעקבות התפתחות יחסים בין אישיים עם שאר הנשים במפגשים. הנשים מרגישות שיש את המעגל החברתי הקבוע שלהן, של המשפחה והמכרות שלהן, אבל המפגשים החדשים האלה יצרו אצלן מעגל חברתי חדש, וחברות חדשות, והן אוהבות את זה מאוד, הן מרגישות שמהעגל הזה מרענן, בהשוואה לחיים החברתיים הרגילים שלהן. סיבה נוספת שהנשים אוהבות את המעגל החברתי החדש הזה היא בגלל שהמעגל הזה תומך בהן, הנשים עוזרות אחת לשנייה, ומדברות על הבעיות אחת של השנייה, ואלה הן בעיות דומות של אלימות נגד נשים, ולכן ישנה גם הזדהות גבוה בין הנשים האלה. ניתן להסביר את הממצא הזה בכך שהמעגל החברתי שנוצר אצל נשים אלה הוא תהליך טבעי בטיפול בבעיית האלימות נגד נשים, הצעד הזה של יצירת מעגל חברתי תומך הוא חשוב מאוד על מנת לעודד את הנשים האלה, ולתמוך בהן בחייהן, כאשר הן מתמודדות עם אלימות כנגד נשים.

בהשוואה של ממצא זה לספרות המחקרית, אנו רואים שישנה התאמה. בספרות המחקרית ראינו שהחברה הבדואית היא חברה שבטית ביסודה, והמעגלים החברתיים שלה, הם די קבועים ומסוגרים, והם מתבססים על השתייכותו השבטית של האינדיבידואל (מאיר, ולוי, 2012). ולכן כאשר נוצרים מעגלים חברתיים חדשים לנשים אלה, זה לא פלא שהן מרגישות שהדבר הזה הוא מאוד מרענן, ושזה דבר מאוד חיובי. המעגל החברתי החדש עוזר לנשים להיות מחוברות לנשים ממעגלים חברתיים שלא היו זמינים להן לפני כך, ובכך להעלות את המודעות של הנשים אחת לשנייה.

התמה המחקרית הבאה שהתקבלה במחקר היא שהפעילות של ארגוני הנשים יוצרת מודעות קהילתית גדולה יותר לגבי אלימות נשים ורצח נשים. הנשים מעידות שבעקבות הפעילות של ארגוני הנשים בקהילה שלהם, התפתחה מודעות קהילתית לגבי התופעה של האלימות כנגד נשים. החברה שבה חיות הנשים, רואה את הפעילות שהן עושות, והעובדה שהן משתתפות במפגשים של הארגונים האלה, והדבר מעורר מודעות לנושא באופן טבעי. המשפחות והחברה של הנשים הבדואיות רואים שהן משתתפות במפגשים, והן רואות שהנושא של האלימות נגד נשים חשובה להם, ולכן גם המודעות שלהם לנושא עולה, וגם הם מתחילים להתעניין בנושא, ולהבין את חשיבותו.

בהשוואה של ממצא זה לספרות המחקרית, אנו נראה שישנה התאמה. בספרות המחקרית ראינו שהתופעה של אלימות נגד נשים היא תופעה נפוצה, והיא נתפסת כשלילית בעיני החברה הערבית, שמצידה רוצה למגר את התופעה (דיין, 2011). ולכן ניתן להבין את ההבנה שישנה בחברה הבדואית, כלפי הרצון של הנשים הבדואיות להתמודד עם התופעה, וישנה סימפטיה עם נשים אלה ומאבקן.

הממצא האחרון שהתקבל במחקר הוא שישנו תהליך של העצמה של הנשים הבדואיות, באמצעות הפעילות של ארגוני הנשים בקהילה. הנשים שרואיינו מרגישות שעם הזמן הן חוות תהליך של העצמה אישית, רבות מהנשים מספרות על התגברות הביטחון העצמי שלהן בעקבות הפעילות של ארגוני הנשים, ועל המורל הגבוה שהן חוות בעקבות ההשתתפות בפעילות, והמעגל החברתי החדש שהן משתתפות בו במסגרת פעילות הארגונים. הנשים מספרות שכחלק מהפעילות של הארגונים, הם מעודדים אותן באופן אישי, ומנסים לתמוך בהן מבחינה פסיכולוגית. בנוסף לכך, מטרתם של ארגוני הנשים היא לא רק להעלות את המודעות לגבי האלימות כנגד נשים, אלא גם לעזור לנשים עצמן, לתמוך בהן ולעודד אותן, ולכן זהן חלק מהתהליך של העזרה לנשים אלה להתמודד עם האלימות.

בהשוואה של ממצא זה לספרות המחקרית, אנו נראה שישנה התאמה. בספרות המחקר ראינו שישנם ארגוני נשים חדשניים, אשר דואגים לרווחתה הכללית של האישה הערבייה בישראל, ומטרתם היא לא רק להתמודד עם תופעת האלימות ורצח נשים. ארגונים אלה מאמינים שדרך ההתמודדות הכי טובה עם תופעת האלימות, היא לחזק את הנשים הערביות ואת היכולת שלהן להתמודד עם סביבתן, חיזוק זה הוא גם בצורה של העצמה נשית והעלאת הביטחון העצמי של נשים אלה (אתר “איתך-מעקי”).

ולכן, המסקנות היישומיות של מחקר זה הן שהפעילות של ארגוני הנשים בישראל משפיעה בצורה חיובית על נשים בדואיות, בדרכים שונות. ראשית כל הפעילות הזו מעוררת את המודעת של הנשים וכלל החברה הבדואית לגבי תופעת האלימות ורצח נשים, ארגוני הנשים יוצרים מעגל חברתי חדש של נשים בדואיות, שעוזר לנשים אלה בדרכים שונות, ובעיקר מעגל חברתי זה תורם לחיזוק הקשר בין הנשים וביכולתן לחלוק חוויות אחת עם השנייה. בנוסף לכך, הפעילות של ארגוני הנשים עוזרת לחזק את הנשים הבדואיות מבחינה פסיכולוגית וגורמת להעצמתן, מה שעוזר לנשים אלה להתמודד עם סביבתן ועם תופעת האלימות.

מגבלה אפשרית של מחקר זה היא שהמחקר בוצע על קבוצה מצומצמת של נבדקות, והמדגם הוא קטן יחסית, ולכן התוצאות של המחקר יכולות שלא לשקף בצורה ראויה את כלל האוכלוסייה של הנשים הבדואיות בישראל. ולכן יש לבצע מדגם גדול ומגוון יותר כדי לקבל תמונה יותר מייצגת. מגבלה אפשרית נוספת היא שעל היכולת של הנשים להתמודד עם האלימות, יכולים להשפיע גורמים נוספים, כך למשל מצבה האישי של האישה וניסיון החיים הספציפי שלה יכולים להשפיע.

הצעה למחקר שימשיך את המחקר הזה, הוא מחקר שיבדוק האם זה יותר יעיל להשפיע על המודעות של גברים בדואים לגבי תופעת האלימות ורצח הנשים, כלומר האם ככל שיעלו את המודעות אצל גברים אלה לגבי תופעת רצח הנשים, וההשלכות השליליות שלה, תגרום להפחתת התופעה. מטרתו של מחקר כזה היא לבדוק דרכים אחרות שבהן ניתן להפחית את התופעה של רצח נשים בחברה הערבית והבדואית.

6.מקורות

אבו-בכר, ח’ (2007). ריבוי משמעויות של פמיניזם כדוגמה לחינוך לרב-תרבותיות – פמיניזם של נשים ערביות כחקר מקרה חינוך בחברה רבת תרבויות (קובץ בעריכת פנינה פרי): הוצאת כרמל, , 189-208.

אבו-רביעה, ס’ (2015). פמיניזם ערבי לקסי קיי, 4 (תשרי תשע”ו, אוקטובר 2015), עמ’ 24-26.

אבו-רביעה-קוידר, ס’, וינר-לוי, נ’ (2010). “מבוא-נשים פלסטיניות בישראל: זהות, יחסי כוח והתמודדות”. בתוך: סראב אבורביעה-קוידר ונעמי וינר-לוי (עורכות), נשים פלסטיניות בישראל: זהות, יחסי כוח והתמודדות, (עמ’ 7- 24). מכון ון-ליר והקיבוץ המאוחד.

אבו-ראס, ת’, ורודניצקי, א’ (2011). החברה הבדווית בנגב. יוזמות קרן אברהם.

אבו-שארב, א’ (2013). קשר השתיקה: אלימות במשפחה נגד נשים ערביות בדואיות בנגב. ארגון איתך-מעקי.

אנדבלד, מ’, גוטליב, ד’ (2013). מעמדן הכלכלי-חברתי של נשים בישראל 2011-1997. דוח של המוסד לביטוח לאומי.

אתר “איתך-מעקי”. (2020). http://www.itach.org.il/

אתר “אלנוהוד”. (2020). https://alnuhud97.wordpress.com/about/

אתר קואליציית שותפות. (2020). https://dialogtogether.com/organisations/%D7%A7%D7%95%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%99%D7%AA-%D7%A9%D7%95%D7%AA%D7%A4%D7%95%D7%AA/

בגין, ז’ (2013). הסדרת התיישבות בדואים בנגב. משרד ראש הממשלה.

גוטליב, נ’ (2008). אנא הונא נשים והזכות לבריאות בכפרים הבלתי–מוכרים בנגב. רופאים לזכויות אדם.

דיין, ח’ (2011). רצח אינו תעודת כבוד לשום משפחה דין שווה, , 15: 22-25, 2011.

דסקל, ש’ (2011). “יום הנכבה הישראלי” מול “יום הנכבה הפלסטיני”. המכון הישראלי לדמוקרטיה.

חג’ יחיא אבו אחמד, נ’ (2006). זוגיות והורות במשפחה הערבית בישראל: תהליכי שינוי ושימור בשלושה דורות. אוניברסיטת חיפה.

ישיב, ע’, קסיר, נ’ (2013). שוק העבודה של ערביי ישראל, סקירת מאפיינים וחלופות למדיניות. אוניברסיטת תל אביב.

לב-ויזל, ר’, ואלקרינאוי, ע’ (2002). הזיקה בין אלימות בין זוגית לבין תחושת היכולת בקרב נשים בחברה הבדואית-ערבית בהקשר של דפוס משפחה פוליגמי/מונוגמי מפגש לעבודה חינוכית-סוציאלית, , 16: 115-131, 2002.

מאיר, א’, ולוי, ה’ (2012). בדואי הנגב ומדינת ישראל: על תרבות, סביבה ומדיניות אקולוגיה וסביבה, 3 (1): 112-113.

מזרחי-סימון, ש’ (2015). תעסוקת נשים ערביות – נתונים, חסמים והמלצות. הכנסת, מרכז המחקר והמידע.

מסארוה-סרור, א’ (2018). תפיסת האימהות האיסלאמית בקרב נשים פלסטיניות הלומדות במסגד. ביטחון סוציאלי, 103 (ניסן תשע”ח, מרץ 2018), עמ’ 157-177, ביטחון סוציאלי, 103 (ניסן תשע”ח, מרץ 2018), עמ’ 157-177.

ספקטור-בן ארי, ש’ (2013). פוליגמיה בקרב האוכלוסייה הבדואית בישראל. הכנסת, מרכז המחקר והמידע.

עאמר, ג’ (2012). טיפול פסיכוסוציאלי בחברה הערבית. בתוך: עבודה סוציאלית בישראל, פרק 23.

רודניצקי, א’ (2015). המיעוט הערבי בישראל והשיח על “מדינה יהודית”. המכון הישראלי לדמוקרטיה.

Hadad Haj-Yahya, N., Schnell, I., & Khattab, N. (2016). The exclusion of young Arab women from work, education and training in Israel. Quality & Quantity. 10.1007/s11135-016-0456-5.

Hasan, M. (2002). The politics of honor: Patriarchy, the state and the murder of women in the name of family honor. Journal of Israeli History – J ISR HIST. 21. 1-37.

Kuan, T.L., Yazdanifard, R. (2013). The Review Of Women Workforce Increment And Its Impact On Society And Future Generation. Center for Southern New Hampshire University Programs.