Skip to content

סיוע בסמינריון שלכם- לחצו כאן

מדינת הרווחה: אזרחות, זכויות וחלוקת משאבים

מדינת הרווחה: אזרחות, זכויות וחלוקת משאבים

מגיש: נאור בוקובזה

ת.ז: 57396764

קורס מס 12040

הנושא לדיון: קצבאות הזקנה בישראל

מבוא-

בעת המודרנית, תוחלת החיים של האזרח עלתה בצורה משמעותית, וכתוצאה מכך נוצר מצב שבו האזרח חי שנים רבות אחרי גיל הפרישה, הגיל שבו הוא יכל לפרנס את עצמו בכוחות עצמו. מצב זה יצר בעיה כלכלית עבור אוכלוסיית הקשישים, שלא יכלו לפרנס את עצמם ולהתקיים בכבוד. המדינה מנסה לפתור בעיה כלכלית וחברתית זו, על ידי מתן קצבאות זקנה, שמאפשרות לאדם הקשיש לקיים את עצמו בכבוד.

אחת הקבוצות המרכזיות בישראל שנמצאות בסיכון גבוה לחיות בעוני, היא הקבוצה של הקשישים. הסיבות לכך הן רבות, חלקן מערכתיות, וחלקן נובעות מהמגבלות שמביאה עמה הזקנה. ללא תשלומי קצבאות הזקנה, רוב האוכלוסייה המבוגרת בישראל הייתה מתחת לקו העוני, וללא יכולת אמיתית לקיים את עצמם בכבוד.

החוקים שנחקקו בישראל שמגינים על זכויותיו של הקשיש, לא נוסחו באופן ישיר על מנת להגן על קשישים, אלא הם מכילים סעיפים והתייחסויות ספציפיות למקרים הרלוונטים לקשישים, כגון- חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, חוק הגנה על חוסים, חוק הביטוח הלאומי. ולכן כדי לעגן את זכויותיהם של הקשישים בצורה מסודרת וכוללת, שתכלול גם באופן ישיר את ההגדרה של קיום בכבוד של הקשישים.

אחד מהכלים המרכזיים של מדינת הרווחה להתמודדות עם תופעת העוני אצל הקשישים, היא באמצעות קצבת זקנה, שתאפשר לקשיש לחיות חיים ברמה ראויה, ולהתקיים בכבוד. אולם נשאלת השאלה, מהי בעצם ההגדרה של להתקיים בכבוד, האם הסף של להתקיים בכבוד, הוא סף שמתאים לכל הקשישים, ויתרה מכך, האם הוא מתאים לצרכיהם של הקשישים. בעת המודרנית, החיים הם דינמיים ומשתנים כל הזמן, ולכן צרכיהם של הקשישים משתנים בהתאם, במציאות של התקדמויות טכנולוגיות שמתרחשות בקצב הרבה יותר מהיר מבעבר, מתקשים הקשישים לעקוב אחר קצב החיים המהיר, ולכן הם זקוקים ליותר עזרה בהתנהלות היומיומיות שהופכת ליותר קשה עבורם. כך שבעבר הגדרה של קיום בכבוד, שאכן קיימה את הקשיש בכבוד, יכולה שלא להתאים כיום, ולא מאפשרת לקשיש לחיות חיים מינימליים.

בעבודת מחקר זו נבחן מהם צרכיו הבסיסיים של הקשיש בעת המודרנית, והאם הקצבה שהוא מקבל מספקת צרכים אלה. בחן מהם ההוצאות השוטפות המינימליות של הקשיש, ומהם ההוצאות ארוכות הטווח. וכן נבחן האם קצבה זו יכולה להתאים לצרכי הקשיש גם בעתיד הנראה לעין, והאם צרכיו צפויים להשתנות. בנוסף לכך נבחן מהי ההגדרה של קיום בכבוד, כפי שהגדירה אותה הממשלה, וכן מהי ההגדרה של קיום בכבוד, שצריכה להתקיים בפועל, לפי צרכי הקשיש.

שאלת המחקר-

האם קצבאות הזקנה מאפשרות לקשישים במדינת ישראל קיום בכבוד, והאם הן מותאמות לצרכיהם המשתנים של הקשישים במדינת ישראל?

השערת המחקר-

השערת המחקר היא שקצבאות הזקנה, במקרים רבים, לא מאפשרות לקשיש להתקיים בכבוד, והן לא מותאמות לצרכים הדינמיים של הקשישים.

מהלך הדיון-

מדינת הרווחה היא סוג של ניהול שלטוני שהתפתח בעת המודרנית בארצות המתועשות של העולם המערבי. תפקידה של מדינת הרווחה הוא לדאוג לאזרחיה החלשים, ולמי שמוגדר בשולי החברה. מדינת רווחה בעת המודרנית מבוססת ביסודה על התערבות ממשלתית בבעיות חברה וכלכלה, כאשר המטרה היא למתן את השפעותיו של השוק החופשי. מטרתה המרכזית של התערבות זו היא להבטיח רמת חיים נאותה לכל אזרח, בכל תחומי חייו (דורון, א’ 1987).

כל המדינות הקפיטליסטיות כיום מוגדרות כמדינות רווחה, כאשר האידיאולוגיה שעומדת מאחורי מדינת הרווחה, היא שזוהי בעצם פשרה בין המודל הקפיטליסטי של ניהול מדינה, שתומך בשוק החופשי כמנגנון לחלוקת משאבים, לבין המודל הסוציאליסטי של ניהול מדינה, שלפיו המשאבים של המדינה צריכים להיות מחולקים באופן יזום ומתוכנן, בין אם על ידי הממשלה או גופים אחרים. מדינת הרווחה מאפשרת בעצם לשמור על השוק החופשי הקפיטליסטי מבלי לפגוע בשכבות החלשות ביותר של האוכלוסייה. (מילס, ג. 2014 ).

נשאלת השאלה מהי רמת החיים הנאותה שאותה מבקשת המדינה להבטיח לכל אזרחיה בכל תחומי חייהם, והאם רמה זו מתאימה לכולם. נראה שמבין שלל זכויות האדם במדינה מודרנית, הזכות לקיום בכבוד, היא זכות שקשה להגדרה. מהו למעשה “קיום בכבוד”, כיצד ניתן לקבוע כי רמה מסוימת של חיים, היא מתחת לרף של קיום בכבוד ? האם הקיום בכבוד הוא משהו אבסולוטי ומוחלט, או שמה הוא משתנה ממדינה למדינה, או מתקופה לתקופה ?

לפי ” ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם”, שהיא מסמך הצהרה של האו”ם משנת 1948, המתאר את זכויות האדם היסודיות שצריכות לחול בכל מדינות האו”ם, מוגדרת הזכות לקיום בכבוד: “כל אדם זכאי לרמת חיים נאותה לבריאותם ולרווחתם שלו ושל בני ביתו, לרבות מזון, לבוש, שיכון, טיפול רפואי, שירותים סוציאליים כדרוש וזכות לביטחון במקרה של אבטלה, מחלה, אי כושר לעבודה, אילמון, זיקנה או מחסור אחר בנסיבות שאינן תלויות בו.” (ג’ובראן, ס., ג’וברן, ס., & גובראן, ס. 2014).

מהגדרה זו משתמע שהמדינה מחוייבת להגן על אזרחיה מפני מחסור חומרי, רעב, מקום מגורים, לבוש וכדומה. אפילו בהגדרה פשוטה זו עולה השאלה, האם על המדינה לספק את המינימום הדרוש לקשיש, או שעל המדינה לדאוג לקיום ראוי ביחס לכלל האוכלוסייה שבה גר הקשיש.

תנועות פוליטיות וחברתיות שונות, מסרבות להכיר הבהגדרה של קיום בכבוד, כהגדרה של קיום המינימום החומרי ההכרחי, על מנת שהקשיש יתקיים, וטוענים שמחובתה של המדינה לדאוג מעבר לכך לקשישים. לפי תפיסה זו הזכות לקיום בכבוד כוללת זכויות רחבות יותר,כגון זכויות לצריכת תרבות ופעילויות חברתיות נאותות, שכן בניגוד לבעלי החיים, לאדם ישנם גם צרכים שהם מעבר למחסה מזון, ובריאות, כגון צרכים חברתיים.

בשנת 2003 חוקקו חוקים שמקצצים את קצבאות הזקנה. “האגודה לזכויות האזרח” עתרה לבג”ץ בדרישה לבטל את החוק, וטענה שהוא סותר את הזכות לקיום בכבוד המעוגנת בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. השאלה האמיתית שנבעה מעתירה זאת היא מהם התנאים שבהם המצוקה האנושית תיחשב לפגיעה בכבוד האדם. השופטת דליה דורנר קבעה כי כל עוד המדינה לא הגדירה מפורשות מהי הזכות להתקיים בכבוד, לא ניתן לדעת האם קיצוצים אלה בקצבאות הזקנה והבטחת הכנסה מהווים פגיעה בזכות לקיום בכבוד. בינואר 2004 הורה בג”ץ למדינה לקבוע בתוך עשרה ימים מהו הרף של מדינת ישראל לקיום בכבוד. מדינת ישראל לא נענתה לדרישה זו, ומעולם לא הגדירה מהי הזכות לקיום בכבוד. (ג’ובראן, ס., ג’וברן, ס., & גובראן, ס. 2014).

החלטתו של בג”ץ הייתה, שמשום שהמדינה לא הגדירה באופן רשמי מהי הזכות להתקיים בכבוד, לא ניתן לקבוע, שהקיצוץ בקצבאות פוגע בזכות של קיום בכבוד. עם זאת הצהיר בית המשפט שאם וכאשר תהיה פגיעה משמעותית וברורה בזכות להתקיים בכבוד, מחובתו של בית המשפט להתערב ולמנוע פגיעה זו. השופט אדמונד לוי החזיק בדעת מיעוט בעתירה זו, וטען כי יש לבטל את הקיצוץ בקצבאות, משום שהוא פוגע בזכות להתקיים בכבוד. לטענתו של השופט לוי, הזכות לקיום בכבוד רחבה יותר מהמינימום ההכרחי, והיא כוללת “את הזכות לתנאי מחיה נאותים, ומטרתה איננה רק להבטיח את האדם ממחסור קיומי בלתי נסבל”. השופט לוי ביקר את עמדתה של המדינה, שסירבה לפרט את הערך הכספי של קיום בכבוד: “גישת המדינה קשתה עלי, היא שוללת כל יכולת לקיים ביקורת שיפוטית על פגיעות נטענות בזכות לקיום אנושי בכבוד” (ג’ובראן, ס., ג’וברן, ס., & גובראן, ס. 2014).

בעקבות ההחלטה של בג”ץ רבים טענו שלבג”ץ אין סמכות להתערב בהחלטות פוליטיות של הממשלה, או לאלץ אותה לקבל החלטות פוליטיות. מכך עולה הצורך המדינה חייבת לחוקק חוקים שיתייחסו באופן ספציפי לזכות להתקיים בכבוד, ויעגנו בחוק את הגדרתו של המושג.

צרכיהם של הקשישים, הם צרכים משתנים, זאת משום שככל שעוברות השנים מצבו של הקשיש משתנה, ולכן הוא מצוי בתהליך דינמי, וגם המצב של המדינה כל הזמן משתנה, שכן תחומי הבריאות והכלכלה הם דינמיים (Filc, d. 2004 ). ולכן יש להתאים את קצבאות הזקנה לפי הצרכים המשתנים של הקשישים. צרכיהם של הקשישים נחלקים לשלושה תחומים עיקריים, צרכים בריאותיים, צרכים כלכליים, וצרכים חברתיים.

בנוגע לצרכים הבריאותיים של הקשישים, ככל שגילו של האדם עולה, כך גם עולים הסיכויים שהוא יחלה במחלות שמאפיינות את הגיל המבוגר, כמו סכרת, טרשת עורקים, צפיפות העצם, וירידה ביכולת הקוגנטיבית. ככל שגילו של הקשיש עולה, גובר הסיכוי שיתווספו עוד ועוד מחלות כרוניות לקשיש, ולכן גם הצורך שלו בטיפולים רפואיים, והעלויות הכספיות עולות. ולכן קצבת הזקנה שיכולה להספיק לקשיש בגיל 70, יכולה שלא להספיק למלא את צרכיו הרפואיים בגיל 80, משום שהוצאותיו הרפואיות גוברות. (ליבוביץ, א. 2005).

לגבי הצרכים הכלכליים של הקשישים, ישנה בעיה כלכלית מובנית בקשיש שיצא לפנסיה, והיא שבשל חולשתו הפיזית הטבעית של הקשיש, הוא לא יכול לעבוד כמו שעבד בעבר, לפני שיצא לפנסיה, ואולם עדיין יש לו הוצאות כלכליות על דיור ומזון, וכדומה. ולכן נוצר צורך לממן את הקשיש בשנים שבהן הוא לא עובד.  עם השנים חלה עלייה בתוחלת החיים באוכלוסייה, מה שמקשה עוד יותר על הקשישים, שכן הם צריכים למצוא לעצמם מקורות לממן את עצמם לשנים ארוכות יותר. (אבנימלך, מ. 2006).

הצורך הכלכלי של הקשישים מבטא גם את רצונם להיות עצמאים מבחינה כלכלית, ולא להסתמך על בני משפחה וחברים, ולא להוות נטל, מה שגורם לעלייה באיכות חייהם, ובתחושת הערך שלהם,  מקנה לו תחושת שליטה במצבו ומאפשרת לו להנות מחיי חברה ומשפחה עשירים ללא צורך להרגיש תלות בסובבים אותו. (אבנימלך, מ. 2006).

לגבי הצרכים החברתיים של הקשישים, לקשישים ישנם צרכים חברתיים מיוחדים, שכן רבים מבני הגיל השלישי, נוטים לסבול מבעיות חברתיות ומבדידות. הקשישים פגיעים במיוחד לבדידות ובידוד חברתי והם עלולים לסבול כתוצאה מכך מהשפעה רצינית על מצבם הבריאותי והמנטלי. הם עשויים להיות מבודדים מבחינה חברתית בשל מגוון של סיבות כגון הזדקנות, חולשה, ריחוק מהמשפחה, עזיבת מקום עבודה, נכות או מחלה ופטירת בני זוג וחברים. הבדידות בגיל המבוגר עלולה לעיתים תכופות להוביל לתחושה של דיכאון מתמשך, וכתוצאה מכך להידרדרות בריאותית, ולפגיעה בתחושת הרווחה של המבוגר, אך ניתן להתגבר על קשיים אלה, גם כאשר הקשיש מתגורר לבדו. (ליבוביץ, א. 2005).

ניתן להתגבר על קשיים חברתיים אלה, על ידי מגורים בבית אבות, שם יוכל הקשיש לשהות בחברת קשישים אחרים, להפיג את בדידותו, ולהעלות את איכות חייו. דרך נוספת היא ליזום מפגשים חברתיים, עם בני משפחה וחברים. דרך נוספת היא להיות מעורב בקהילה שבה החי הקשיש.

מסקנות-

המסקנות מהדיון, הם שצריך להקים מערכת שתבחן את התאמתן של קצבאות הזקנה לצרכיו המשתנים של הקשיש בעת המודרנית, בצורה מתמדת ולא חד פעמית, וכן לבחון האם קצבאות אלה מאפשרות לקשיש להתקיים בכבוד.

הצרכים של הקשיש נוטים להשתנות עם הזמן, במיוחד בימינו אלה, כאשר תוחלת החיים של האוכלוסייה נמצאת בעלייה מתמדת, מה שמאריך את תקופת הפרישה של הקשיש, ומטיל עליו ועל המדינה מעמסה כלכלית יותר גדולה, שכן צריך לממן את חייו של הקשיש, כאשר הוא לא עובד, לתקופה יותר ארוכה של זמן. בנוסף לכך, כאשר מתארכים חייו של הקשיש, מתווספפות בעיות בריאותיות רבות, שמצריכות יותר טיפולים רפואיים, והוצאות כספיות יותר גדולות.

כפי שראינו בדיון, המדינה לא הגדירה עד היום הזה, מהי בעצם הרמה הנאותה של קיום בכבוד, למרות שנדרשה לעשות כן, מבית המשפט העליון. לפי החוק היבש, המדינה צריכה לספק את צרכיו הפיזיים והחומריים של הקשיש, על מנת שיוכל להתקיים בכבוד, אולם בארגוני זכויות אדם רבים, טוענים שהגדרה זו היא לא מספיקה על מנת לספק רמת חיים נאותה ומכובדת, שכן לאדם בניגוד לבעלי החיים, ישנם גם צרכים חברתיים ומנטליים, שאותם יש לספק, על מנת שהקשיש יוכל להתקיים בכבוד.

המדינה צריכה לספק מנגנון שיבחן באופן מתמיד מהי רמת החיים הנאותה שיש לספק לקשיש, שתכלול לא רק את המרכיבים הפיזיים, אלא שתיקח בחשבון גם את הצרכים המנטליים של הקשיש. המנגנון הזה צריך להיות דינמי, משום שחייו של הקשיש הם דינמיים ומשתנים, במיוחד לאור העובדה, שתוחלת החיים מתארכת כל הזמן.

הזכות לקיום בכבוד, מעוגנת בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. אולם חוק זה מנוסח באופן כללי מדי. ישנו צורך לחוקק חוקים נוספים וקונקרטיים, אשר יבטיחו את הקיום בכבוד של הקשישים, ולא כנגזרת מחוקים אחרים, או נגזרת של פסקי דין ומערכת בתי המשפט.

ביבליוגרפיה-

דורון, א’ (1987). פרק א’: מדינת הרווחה, מהותה ושלבי התפתחותה. מדינת הרווחה בעידן של תמורות. ירושלים: מאגנס, עמ’ 41-1.

מילס, ג. (2014). פוליטיקה שוויונית בזמנים קשים: האם מדינות רווחה עדיין יכולות לקדם את השוויון?. ביטחון סוציאלי, 139.

ג’ובראן, ס., ג’וברן, ס., & גובראן, ס. (2014). תחולתה של הזכות החוקתית לקיום מינימלי בכבוד על אנשים החיים בעוני: פרשנותם הראויה של דיני ההוצאה לפועל לאחר פסק-הדין בבג”ץ 10662/04 חסן נ’ המוסד לביטוח לאומי. עיוני משפט,

ליבוביץ, א. (2005). אריכות ואיכות חיים בזיקנה. מגזין מכון תנובה למחקר, 3.

אבנימלך, מ. (2006). “אל תשליכני לעת זיקנה” – המיתוס והמציאות במבט היסטורי. גרונטולוגיה: כתב-עת בנושאי הזיקנה, (1), 13.

– Filc, d. (2004). Post-Fordism’s Contradictory Trends: The Case of the Israeli Health Care System. Journal of Social Policy, 33, 3, pp. 417-436.