Skip to content

עבודת סיכום בקורס אגדה ומדרש

  • by

מגישה:

תאריך:

האגדה שבחרתי היא האגדה של עקידת יצחק

הצגת הטקסט:

בראשית פרק כא

א וַיהוָה פָּקַד אֶת-שָׂרָה, כַּאֲשֶׁר אָמָר; וַיַּעַשׂ יְהוָה לְשָׂרָה, כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר.  ב וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן, לִזְקֻנָיו, לַמּוֹעֵד, אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים.  ג וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת-שֶׁם-בְּנוֹ הַנּוֹלַד-לוֹ, אֲשֶׁר-יָלְדָה-לּוֹ שָׂרָה–יִצְחָק.  ד וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ, בֶּן-שְׁמֹנַת יָמִים, כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ, אֱלֹהִים.  ה וְאַבְרָהָם, בֶּן-מְאַת שָׁנָה, בְּהִוָּלֶד לוֹ, אֵת יִצְחָק בְּנוֹ.  ו וַתֹּאמֶר שָׂרָה–צְחֹק, עָשָׂה לִי אֱלֹהִים:  כָּל-הַשֹּׁמֵעַ, יִצְחַק-לִי.  ז וַתֹּאמֶר, מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם, הֵינִיקָה בָנִים, שָׂרָה:  כִּי-יָלַדְתִּי בֵן, לִזְקֻנָיו.  ח וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד, וַיִּגָּמַל; וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל, בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת-יִצְחָק.  ט וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת-בֶּן-הָגָר הַמִּצְרִית, אֲשֶׁר-יָלְדָה לְאַבְרָהָם–מְצַחֵק.  י וַתֹּאמֶר, לְאַבְרָהָם, גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת, וְאֶת-בְּנָהּ:  כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת, עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק.  יא וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד, בְּעֵינֵי אַבְרָהָם, עַל, אוֹדֹת בְּנוֹ.  יב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-אַבְרָהָם, אַל-יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל-הַנַּעַר וְעַל-אֲמָתֶךָ–כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ:  כִּי בְיִצְחָק, יִקָּרֵא לְךָ זָרַע.  יג וְגַם אֶת-בֶּן-הָאָמָה, לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ:  כִּי זַרְעֲךָ, הוּא.  יד וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח-לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל-הָגָר שָׂם עַל-שִׁכְמָהּ, וְאֶת-הַיֶּלֶד–וַיְשַׁלְּחֶהָ; וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע, בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע.  טו וַיִּכְלוּ הַמַּיִם, מִן-הַחֵמֶת; וַתַּשְׁלֵךְ אֶת-הַיֶּלֶד, תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם.  טז וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד, הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת, כִּי אָמְרָה, אַל-אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד; וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד, וַתִּשָּׂא אֶת-קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ.  יז וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים, אֶת-קוֹל הַנַּעַר, וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל-הָגָר מִן-הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר לָהּ מַה-לָּךְ הָגָר; אַל-תִּירְאִי, כִּי-שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל-קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא-שָׁם.  יח קוּמִי שְׂאִי אֶת-הַנַּעַר, וְהַחֲזִיקִי אֶת-יָדֵךְ בּוֹ:  כִּי-לְגוֹי גָּדוֹל, אֲשִׂימֶנּוּ.  יט וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת-עֵינֶיהָ, וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם; וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת-הַחֵמֶת, מַיִם, וַתַּשְׁקְ, אֶת-הַנָּעַר.  כ וַיְהִי אֱלֹהִים אֶת-הַנַּעַר, וַיִּגְדָּל; וַיֵּשֶׁב, בַּמִּדְבָּר, וַיְהִי, רֹבֶה קַשָּׁת.  כא וַיֵּשֶׁב, בְּמִדְבַּר פָּארָן; וַתִּקַּח-לוֹ אִמּוֹ אִשָּׁה, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.  {פ}

כב וַיְהִי, בָּעֵת הַהִוא, וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר-צְבָאוֹ, אֶל-אַבְרָהָם לֵאמֹר:  אֱלֹהִים עִמְּךָ, בְּכֹל אֲשֶׁר-אַתָּה עֹשֶׂה.  כג וְעַתָּה, הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה, אִם-תִּשְׁקֹר לִי, וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי; כַּחֶסֶד אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי עִמְּךָ, תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי, וְעִם-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-גַּרְתָּה בָּהּ.  כד וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם, אָנֹכִי, אִשָּׁבֵעַ.  כה וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם, אֶת-אֲבִימֶלֶךְ, עַל-אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם, אֲשֶׁר גָּזְלוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ.  כו וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ–לֹא יָדַעְתִּי, מִי עָשָׂה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה; וְגַם-אַתָּה לֹא-הִגַּדְתָּ לִּי, וְגַם אָנֹכִי לֹא שָׁמַעְתִּי–בִּלְתִּי הַיּוֹם.  כז וַיִּקַּח אַבְרָהָם צֹאן וּבָקָר, וַיִּתֵּן לַאֲבִימֶלֶךְ; וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם, בְּרִית.  כח וַיַּצֵּב אַבְרָהָם, אֶת-שֶׁבַע כִּבְשֹׂת הַצֹּאן–לְבַדְּהֶן.  כט וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ, אֶל-אַבְרָהָם:  מָה הֵנָּה, שֶׁבַע כְּבָשֹׂת הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר הִצַּבְתָּ, לְבַדָּנָה.  ל וַיֹּאמֶר–כִּי אֶת-שֶׁבַע כְּבָשֹׂת, תִּקַּח מִיָּדִי:  בַּעֲבוּר תִּהְיֶה-לִּי לְעֵדָה, כִּי חָפַרְתִּי אֶת-הַבְּאֵר הַזֹּאת.  לא עַל-כֵּן, קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא–בְּאֵר שָׁבַע:  כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ, שְׁנֵיהֶם.  לב וַיִּכְרְתוּ בְרִית, בִּבְאֵר שָׁבַע; וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ, וּפִיכֹל שַׂר-צְבָאוֹ, וַיָּשֻׁבוּ, אֶל-אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים.  לג וַיִּטַּע אֶשֶׁל, בִּבְאֵר שָׁבַע; וַיִּקְרָא-שָׁם–בְּשֵׁם יְהוָה, אֵל עוֹלָם.  לד וַיָּגָר אַבְרָהָם בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, יָמִים רַבִּים.

בראשית פרק כב

א וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְהָאֱלֹהִים, נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.  ב וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה, עַל אַחַד הֶהָרִים, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.  ג וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ, וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ, וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ; וַיְבַקַּע, עֲצֵי עֹלָה, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים.  ד בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא אֶת-הַמָּקוֹם–מֵרָחֹק.  ה וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-נְעָרָיו, שְׁבוּ-לָכֶם פֹּה עִם-הַחֲמוֹר, וַאֲנִי וְהַנַּעַר, נֵלְכָה עַד-כֹּה; וְנִשְׁתַּחֲוֶה, וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם.  ו וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת-עֲצֵי הָעֹלָה, וַיָּשֶׂם עַל-יִצְחָק בְּנוֹ, וַיִּקַּח בְּיָדוֹ, אֶת-הָאֵשׁ וְאֶת-הַמַּאֲכֶלֶת; וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם, יַחְדָּו.  ז וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-אַבְרָהָם אָבִיו, וַיֹּאמֶר אָבִי, וַיֹּאמֶר, הִנֶּנִּי בְנִי; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים, וְאַיֵּה הַשֶּׂה, לְעֹלָה.  ח וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם, אֱלֹהִים יִרְאֶה-לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה, בְּנִי; וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם, יַחְדָּו.  ט וַיָּבֹאוּ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים, וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת-הַמִּזְבֵּחַ, וַיַּעֲרֹךְ אֶת-הָעֵצִים; וַיַּעֲקֹד, אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ, וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל-הַמִּזְבֵּחַ, מִמַּעַל לָעֵצִים.  י וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת-יָדוֹ, וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת, לִשְׁחֹט, אֶת-בְּנוֹ.  יא וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה, מִן-הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר, הִנֵּנִי.  יב וַיֹּאמֶר, אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר, וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ, מְאוּמָה:  כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ, מִמֶּנִּי.  יג וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא וְהִנֵּה-אַיִל, אַחַר, נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו; וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת-הָאַיִל, וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ.  יד וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, יְהוָה יִרְאֶה, אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם, בְּהַר יְהוָה יֵרָאֶה.  טו וַיִּקְרָא מַלְאַךְ יְהוָה, אֶל-אַבְרָהָם, שֵׁנִית, מִן-הַשָּׁמָיִם.  טז וַיֹּאמֶר, בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם-יְהוָה:  כִּי, יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ, אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידֶךָ.  יז כִּי-בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ, וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְכַחוֹל, אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת הַיָּם; וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ, אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו.  יח וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ, כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ, עֵקֶב, אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי.  יט וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל-נְעָרָיו, וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל-בְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם, בִּבְאֵר שָׁבַע.

מבוא-

פרשת עקדת יצחק היא אחת הפרשות הקשות והבולטות בתנ”ך. הפרשה מספרת סיפור דרמטי, שנחרט בזיכרונם של דורות רבים, והיא מסמלת את ההקרבה האישית של האדם למען האמונה והמסירות לאלוהים. במרכז הפרשה עומדת דמותו של אברהם אבינו, ויחסו עם האל והדת. בסיפור, אברהם מתבקש על ידי אלוהים להקריב את בנו כקורבן לאלוהים, וזאת על מנת להוכיח את נאמנותו לאלוהים. אלוהים למעשה מעמיד את אברהם למבחן, מבחן זה הוא אחד מעשרה מבחנים שבהם אלוהים בוחן את אמונתו באל של אברהם, והוא נחשב למבחן הקשה ביותר.

הסיפור מתחיל באקספוזיציה לסיפור, ותיאור הרקע הכללי. מסופר ששרה אשתו של אברהם יולדת את בן הזקונים, ואברהם מחליט לקרוא לו יצחק. אברהם היה בן מאה שנה כאשר נולד יצחק. שרה מבקשת מאברהם שיגרש את הגר הפילגש שלו, ואת בנה ישמעאל, מהחשש שישמעאל ירש את אברהם ביחד עם בנה של שרה יצחק, אברהם מתייעץ עם האל, ובסוף מחליט לגרש את הגר. הגר הולכת לאיבוד במדבר ושמה את ישמעאל מתחת לשיח, לבסוף מתגלה אליה מלאך, מציל אותה ממוות.

אברהם אבינו כורת ברית עם מלך פלישתים אבימלך, אחר כך אלוהים מצווה את אברהם להקריב את יצחק בנו האהוב, ולהעלות אותו במזבח. אברהם קם מוקדם בבוקר, לוקח איתו את חמורו, שני עוזריו ואת בנו יצחק, והולך למקום שציווה עליו אלוהים. אחרי שלושה ימים הם מגיעים אל ההר שבו אמור יצחק להקריב את בנו. במרחק מסוים מההר אומר אברהם לעוזריו לחכות לו שם, ושהוא ימשיך לבד עם יצחק, וכשהם יסיימו להעלות את הקרבן הם יחזרו.

כאשר אברהם ויצחק צועדים אל ההר, יצחק רואה שאין כבשה שאותה הם אמורים להקריב, והוא שואל את אביו היכן הכבשה, ואברהם עונה לו שאלוהים יראה להם את הכבשה. בשלב זה יצחק מבין שהוא בעצם הקורבן, ולא מתנגד למעשה אביו.

אברהם מכין את המזבח מהעצים שהביא אותו, ובאמצעותם הוא ישרוף את הקורבן. לאחר מכן אברהם קושר את יצחק שם אותו על המזבח, ולוקח את הסכין במטרה לשחוט את יצחק. ברגע האחרון, נגלה אליו מלאך, ועוצר אותו מלשחוט את יצחק, ואומר לו שלא ישחט אותו ולא יעשה לו מאומה, ובמקום זאת הוא יקריב אייל שהביא איתו המלאך. אברהם לוקח את האייל ומקריב אותו כקורבן לאלוהים.

המלאך חוזר לאברהם ואומר לו שאלוהים מרוצה ממנו, ושהוא עמד במבחן שבפניו העמיד אותו אלוהים, והוא לא חסך אפילו את בנו האהוב מאלוהים, ולכן כאותו הוקרה אלוהים ירבה את זרעו של אברהם כמו הכוכבים שבשמיים, ויברך את זרעו. לבסוף אברהם לוקחאת בנו יצחק ושני עוזריו וחוזר לבאר שבע.

השאלה המרכזית שעלתה במהלך קריאת האגדה, היא כיצד אלוהים מצווה על אברהם לעשות מעשה כזה לא מוסרי, שכן הנחת היסוד שאלוהים מחויב לדרישות המוסר שאותןהוא דורש מבני האדם, ואיך ייתכן שהוא בעצמו מפר את דרישות המוסר האלו.

האתגרים שעמדו בפני בעת קריאת האגדה היא העובדה שסיפור העקידה של יצחק מסופר בצורה שונה ומנוגדת לפי דת האיסלאם. באמונה המוסלמית ישנו את סיפור העקידה של אברהם והוא די מקביל לעקידת יצחק, אלא שהבן שאותו ניסה לעקוד אברהם הוא ישמעאל ולא יצחק.

החג שאותו חוגגים המוסלמים עיד אל-אדח’א, הוא החג הגדול והחשוב ביותר למאמינים באללה ובנביא מוחמד, חג זה מציין את סיפור הקרבת הקורבן של ימעאל על ידי אביו, כאות לאמונה של אברהם באלוהים.

הסיפור של עקידת ישמעאל מופיע בקוראן ב “סורת א-צאפאת”, בפסוק 37. אברהם רצה להקריב את בנו היחיד לאלוהים, וזאת לפי רצונו של אלוהים. אברהם אשר היה בעל אמונה גדולה, ולכן רצה לציית לאלוהים. הוא הגיע עם בנו ישמעאל להר ערפה שקרוב לעיר מכה. אברהם מתייעץ עם בנו לגבי מעשה השחיטה, וישמעאל אומר לו שעליו למלות את הצו האלוהי ולהקריב אותו כקורבן.

הפרשה של עקידת יצחק מעלה שלושה מוסרי השכל, כניעה וציות לאלוהים, ציות האב לבן, והיא מראה את רחמיו של אלוהים אשר אסר להקריב קורבן שהוא בן אדם לאל, כפי שהיה נהוג בימי קדם.

פרק א’-

כאשר קראתי את האגדה לראשונה, הרגשתי תחושה של זעזוע ואי נוחות, שכן ראשית כל מדובר בסיפור קשה שבו האב מתבקש להרוג את בנו למען הוכחה באמונה באלוהים, ושנית הזדעזעתי מכך שכאשר יצחק מגלה שהוא בעצם הקורבן, הוא לא מתנגד למעשה ומשתף פעולה עם אביו, דבר שנראה לי קצת מוזר ותמוהה.

כל העניין של הקרבת קורבן לאל כלשהו, כהוקרה לאהבת האל, או לאמונה באל, בין אם זה של אדם, ובין אם זה של חיה, נראה לי בהתחלה, כמשהו מאוד פרימיטיבי וחשוך, שכן עלתה בי המחשבה, שאם היו משנים את השמות של הדמויות בסיפור, ומוציאים אותם מההקשר של היהדות, התנ”ך וספרי הקודש, והיו נותנים לסיפור רקע, על כך שהסיפור מתקיים באיזשהו שבט בג’ונגל, הקורא היה מזדעדע מהסיפור הקשה, וחושב שמדובר בשבט פרימיטיבי וחשוך.

במהלך קריאת הסיפור הראשונית, עלתה בי השאלה, מדוע מבקש אלוהים מאברהם להוכיח את נאמנותו, או את אמונתו באל על ידי הקרבת בנו היחיד כקורבן, שהרי אין זה הכרחי כלל וכלל, שכן אלוהים הוא כל יכול, ויודע הכל, גם מה שנמצא בלבו של כל אדם, ולכן כל המעשה הזה נראה לי מיותר ותמוהה.

עוד מחשבה שעלתה בצהלך קריאת הסיפור היא מדוע אברהם, שמוצג בתורה כדמות חכמה וברת דעת, מציית באופן עיוור למה שאומר לו אלוהים, ולא מפעיל את שיקול דעתו, בתועלתו של המעשה. ודווקא במעשה הקשה ביותר שאלוהים מבקש מאברהם, הוא עושה אותו באופן עיוור, שכן לא פעם מתוארת דמותו של אברהם כמתמקחת עם אלוהים ואף מתריסה בפניו, מה שמראה שאברהם לא תמיד מציית באופן עיוור, ודווקא בבקשה הכי קשה של אלוהים, הוא עושה אותה מבלי לשאול שאלות.

במהלך קיראת הסיפור עלתה בי השאלה מהי מטרתה האמיתית של העקידה של יצחק, האם המטרה הייתה באמת לבדוק את אמונתו של אברהם, או שמא המטרה הייתה להעביר מסר לדורות הבאים אחריו, לגבי אמונה ונאמנות, או שמא להעביר מסר לדורות הבאים, שהקרבת קורבן ונתינה לאלוהים היא ערך עליון.

לא יכולתי שלא לתהות כיצד שרה אמו של יצחק תגיב למעשה העקידה של יצחק, כאשר הדבר יתגלה לה בדיעבד, הנחתי שהמעשה יהיה קשה מנשוא בשבילה, למרות שהוא נעשה למען האמונה באל, וזאת גם הסיבה שאברהם לא מספר לה על המעשה לפני שהוא עושה אותו, שמא תתנגד למעשה, או תנסה למנוע אותו.

נקודה בולטת שהייתה בסיפור היא כאשר יצחק מגלה שהוא בעצם הקורבן שאותו מתכוון אברהם להקריב לאלוהים. אברהם מנסה להימנע מלהגיד ליצחק באופן ישיר שהוא הקורבן של השחיטה, מה שמעיד על הקושי של אברהם לעשות את המעשה, והוא בכל זאת עושה אותו, הוא מרמז ליצחק באופן עקיף שהוא הקורבן, בכך שהוא אומר לו שאלוהים יגלה בפניהם את הכבשה.

עוד נקודה מעניינת היא הצורה שבה מקבל יצחק את הבשורה על כך שהוא הקורבן לשחיטה. הוא מקבל את העובדה שהוא הקורבן לאלוהים ומשלים עם גורלו, מה שמראה שגם יצחק מראה את אמונתו הגבוהה באל, ואת צדיקותו, ושזהו מבחן גם ליצחק לא פחות מהמבחן של אברהם.

במהלך קריאת העקידה של יצחק בספר התנ”ך, לא יכולתי שלא לתהות לגבי המחלוקת בין המסורת היהודית לבין המסורת המוסלמית, לגבי סיפור העקידה שבו אברהם מקריב את בנו. לפי המסורת היהודית, אברהם מקריב את בנו יצחק, ואילו לפי האיסאלם הגרסה היא שונה לחלוטין, ומי שמוקרב הוא ישמעאל.

לכאורה שתי גרסאות אלה מנוגדות אחת לשנייה, אבל לפי סיפור העקידה בתנ”ך, לא בהכרח שישנו ניגוד. בסמוך לסיפור של עקידת יצחק מופיע הסיפור של גירוש ישמעאל, שיש בו מוטיבים רבים המקבילים לסיפור של עקידת יצחק. אברהם אבינו נצטווה על ידי אלוהים להיפרד, ולהקריב את שני בניו בעצם, גם את יצחק וגם את ישמעאל, רק שצורת ההקרבה היא שונה, במקרה של יצחק היה מדובר במוות וודאי, ובמקרה של ישמעאל בהתחלה היה מדובר במוות פוטנציאלי.

העובדה שבשני המקרים, גם של יצחק וגם של ישמעאל, אלוהים מדגיש את גודל ההקרבה שאותה צריך להקריב אברהם, וכאשר קוראים את הסיפור, משוכנעים שגם אברהם וגם יצחק עומדים למות, מעיד על ששני הסיפורים הם מקבילים, ובשניהם מדובר בהקרבתו של הבן.

בנוסף לעובדות אלה, בשני הסיפורים, אלוהים מציל ברגע האחרון את שני הבנים, שכן שניהם עמדו לפני מוות וודאי, ואלוהים שולח את המלאכים שלו כדי שיצילו את הבנים, במקרה של ישמעאל הוא מראה להגר את מקום באר המים, ובמקרה של יצחק, אלוהים שולח לו קורבן חלופי במקום יצחק.

פרק ב’-

הרמב”ם מתייחס בספרו מורה נבוכים (רמב”ם 1190), לפרשת עקדת יצחק, ונותן לה פרשנות, כחלק מדיון בסוגיית הניסיון הדתי. הרמב”ם נותן מספר דגשים לסיפור העקידה, הדגש הראשון הוא שעקידת יצחק איננה סיפור שנוגע לעם היהודי בלבד, אלא זהו סיפור מכונן וסמלי בתולדות האנושות כולה, זאת משום שסיפור עקידת יצחק מסמל את תחילתה של התקופה באנושות שבה נפוצה האמונה באל היחיד, אמונה אשר לא הייתה נפוצה לפני כן.

היבט נוסף בפרשנותו של הרמב”ם היא שהעקידה של יצחק היא עניין של אמונה באל, ולא מהווה דוגמה לדרך פעולה. זאת אומרת שמוסר ההשכל מהסיפור הוא להראות את את חשיבות האמונה באל, ולא כדרך פעולה שבה יש לנקוט, קרי להקריב קורבן, או למסור את נפשו של אדם אחר. העקדה נועדה ללמד את הקורא במה ראוי להאמין ואיך להאמין. הסיפור של אברהם מראה מהו כוחה של האמונה, ומה היא יכולה לעשות. אמונתו באל של אברהם היא סמל ומופת לאמונה בצורתה הגבוהה ביותר.

עוד פרשנות שנותן הרמב”ם לעקידת יצחק, היא שסיפור העקידה הוא לא האטיפוס לאמונה הטיפוסית הרגילה של האדם, אלא זהו מקרה קיצוני של אמונה באל, ומסירות לאל. העקדה מראה סיפןר מופלג שמתעלה על כל תרחיש אפשרי שיכול להתקיים במציאות. אברהם עומד בפני מקרה קיצוני, והוא מצליח לעמוד בפניו, למרות שהמקרה דורש ממנו לפעול בניגוד לטבע האנושי. בגלל שזהו מקרה קיצוני, הוא נועד להראות לאדם צהו הגבול הגבוהה ביותר של האמונה באל.

לפי המאמר של ד”ר אלכסנדר קליין (2016), סיפור עקידת יצחק מעלה מספר שאלות. השאלה הראשונה היא מדוע אלוהים זקוק לניסיון? האם אינו יודע את מחשבות האדם? מהמקרא ישנן דוגמאות רבות לכך שאלוהים יודע את מה שעתיד להתרחש, ולכן לא מן הנמנע שהוא ידע שאברהם התכוון להקריב את בנו יצחק, ולכן מדוע בחן אותו.

תשובה אפשרית לשאלה זו היא שמטרתו של הניסיון הזה שביצע אלוהים באברהם, היא לא לדעת אם אברהם היה מוכן לבצע את המעשה או לא, אלא המטרה שלו הייתה להביא את אברהם לרמה רוחנית גבוהה יותר. ניסיון העקידה נועד להוסיף לאישיותו של אברהם את מה שהיה חסר בה, ולהפוך את אברהם לעבד אלוהים הראוי ביותר. מה שהיה חסר באישיותו של אברהם לפי פרשנות זו היא מידה מסוימת של אכזריות, שכן אישיותו של אברהם מתוארת במקרא כאישיות בעלת חסד, ובכדי שאברהם יהפוך לעבד ה’ ראוי, היה עליו לדעת שדרושה ממנו גם מידה מסוימת של אכזריות, שכן מידה זו הכרחית במהלך החיים.

תשובה אפשרית נוספת לשאלה למה היה הכרחי הניסיון הזה של אלוהים לאברהם, היא שמטרתו של אלוהים הייתה להוסיף לאמונתו של אברהם בעצמו בכל הנוגע לאמונתו באל, קרי להוסיף שכר למנוסה, שכן אלוהים ידע שבסופו של דבר הוא ימנע את ההקרבה.

נקודת מבט אחרת טוענת שהתשובה לשאלה זו היא שהמטרה שלניסיון זה של אלוהים היה בכדי להעניש את אברהם ואת שרה על חטאיהם, בכך שכאשר נולד בנם יצחק, הם ערכו משתה חגיגי, ולא טרחו להקריב קורבן לאלוהים על הולדת בנם יצחק, שנולד בדרך נס.

שאלה נוספת שעולה מהסיפור של עקידת יצחק היא שאיך ייתכן שאלוהים מבקש מאברהם לבצע מעשה כזה אנטי-מוסרי? הרי לאלוהים ישנם דרישות מבני האדם לשמור על מוסריות וערכים גבוהים, ומכך אנו מסיקים שאלוהים בעצמו מחוייב גם הוא למוסריות זו.

התשובה לשאלה הזאת היא שבסופו של דבר אלוהים לא נתן לאברהם להקריב את בנו באמת והוא מנע זאת ממנו. בנוסף לכך כבר מתחילתה של הפרשה, מתברר שאלוהים כלל לא רצה לתת לאברהם להקריב את בנו, אלא רק נתן ציווי זה בכדי לבחון את אברהם.

עוד שאלה מהותית שעולה מהסיפור של עקידת יצחק היא  היכן הייתה שרה? מדוע קולה אינו נשמע בסיפור? התורה לא אומרת כלום על תגובתה של שרה לסיפור העקידה. ישנם פרשנויות שאומרות שיצחק פעל ללא ידיעתה של שרה כלל על המעשה, והוא לקח את יצחק מוקדם בבוקר לםני ששרה התעוררה, בכדי שלא לעורר את חשדה, ושלא תשאל אותו שאלות לגבי מעשיו. ובנוסף לכך אברהם תכנן לספר לשרה על המעשה של עקידת יצחק רק אחרי שהוא יחזור מההר, והמעשה כבר נעשה.

סיכום-

לסיכום ניתן לומר שהאגדה של עקידת יצחק היא אחת האגדות החשובות, הדרמטיות והקשות שנמצאות במקרא. העקידה היא סיפור סמלי שבאה להעביר מסר לדורות הבאים אודות אישיותו המיוחדת של אברהם אבינו, ומסר לדורות הבאים שיבואו אחרי אברהם, לגבי האמונה ומסירות הנפש לאלוהים.

מניתוחה של אגדת עקידת יצחק למדתי שהאגדה מלאה בסמליות ובמוסרי השכל רבים, וזאת מעבר לתפיסת העבר שלי של האגדה, שיצאה מנקודת הנחה שסיפור העקידה הוא סיפור היסטורי בלבד, המתעד חלק מחייו של אברהם אבינו, וחלק מההיסטוריה של העם היהודי, והאנושות.

תובנה מרכזית שעלתה לי במהלך ניתוח האגדה, היא שעקידת יצחק היא סיפור היסטורי הנוגע לאנושות כולה, ולא רק לעם ישראל, וזאת משום שעקידת יצחק מסמלת את תחילתה של האמונה באל יחיד אצל כלל האנושות. לפני אברהם אבינו לא הייתה מקובלת האמונה באל יחיד, והמנהג אצל העמים הקדומים היה אמונה באלים רבים. ולכן סיפור עקידת יצחק רלוונטי גם לדתות אחרות בעולם, כגון הנצרות והאיסלאם.

תובנה נוספת שעלתה מהמחקר היא שכוחה של האמונה באל הוא מאוד גבוה. האמונה יכולה לגרום לאדם להתנהג באופן כמעט עיוור, ולפעול בניגוד לאינסטינקים של האדם ושל הטבע, כמו להרוג את הבן. בנוסף לכך לאמונה ישנו כוח בכך שהיא מסוגלת להעצים את נפשו של המאמין, ולגרום לו להיות חזק יותר מבחינה נפשית, ובכך לעמוד כמעט בכל משבר או משימה.

מסקנה אחת מהמחקר, שהיא רלוונטית גם לימינו אנו, היא שהמקרה של עקידת יצחק, מראה את כוחה של האמונה באל, אולם זהו המקרה הקיצוני של האמונה באל, ולא המקרה הטיפוסי הרגיל. המקרה נועד להראות סיטואציה שמתעלה על כל סיטואציה אפשרית במציאות, ולכן האמונה באל לא חייבת להיות קיצונית וחסרת גבולות, אלא שגם לאמונה באל ישנם גבולות.

מסקנה נוספת שרלוונטית גם לימינו אנו, היא שביחד עם אמונתו של האדם באל, הוא צריך גם להפעיל את שיקול דעתו וההגיון הבריא שלו, שכן אפילו אברהם אבינו, הדמות האידיאלית של האמונה באלוהים, התמקח והחלק על החלטותיו של אלוהים, והפעיל את שיקול דעתו הבריא, ולכן גם המאמין הרגיל, שלא נמצא בקצה גבול האמונה כמו אברהם אבינו, יכול להפעיל את הגיונו הבריא, ולא לפעול באופן עיוור.

שאלה אחת שנותרה פתוחה היא מדוע במקרה של עקידת יצחק, אברהם אבינו, לא חלק על החלטתו של אלוהים, לא שאל שאלות, ולא העלה השערות. דווקא במקרה הקשה ביותר, שבו אלוהים מצווה על אברהם להקריב את בנו היחיד כקורבן, אברהם אפילו לא שואל מהי התועלת שבהקרבת יצחק, וזאת במיוחד לאור העובדה, שבמקרים לפני כן, אברהם כן חלק על החלטותיו של אלוהים.

שאלה נוספת שנותרה פתוחה היא שהקרבת הילדים לאלים הייתה דבר מקובל בעולם האלילי שלפני היהדות, אם כך מה גדולתו של אברהם בנכונותו להקריב את בנו ? לא הצלחתי להבין מסיפור העקידה ומהמאמרים, במה אברהם שונה משאר האנשים בזמנו שהקריבו את ילדיהם.

ביבליוגרפיה-

-קליין, א. (2016). המסרים של עקדת יצחק.

– רבי שמעון בר יוחאי, (1190). מורה נבוכים.

סיוע בעבודות אקדמיות
סיוע בעבודות סמינריון