Skip to content

עבודה אקדמית: איך הידוק הקשר בין ארה”ב למדינות המפרץ משפיע על הקשר בין רוסיה לעולם הערבי ?

  • by

סקירת ספרות

שאלת המחקר:

איך הידוק הקשר בין ארה”ב למדינות המפרץ משפיע על הקשר בין רוסיה לעולם הערבי ?

ראשי פרקים:

רקע על מדינות המפרץ הסוניות

המדינות הערביות במפרץ הפרסי הן המדינות הערביות הגובלות במפרץ הפרסי, כלומר בחריין, כווית, עומאן, קטאר, ערב הסעודית ואיחוד האמירויות הערביות, כל מדינות המפרץ ממוקמות בחצי האי ערב. כל המדינות הללו הן חלק מהמועצה לשיתוף פעולה במפרץ הפרסי, ומעדיפות להשתמש במונח “המפרץ הערבי” ולא בשמו ההיסטורי של המפרץ הפרסי (חלבניקוב, 2015). חלק ממדינות אלה הן מונרכיות חוקתיות עם פרלמנטים נבחרים. בחריין וכווית מחוקקות את החוקים בבית המחוקקים עם חברים שנבחרו על ידי האוכלוסייה. בסולטנות עומאן יש גם מועצה מייעצת, מג’ליס אש-שורה, שנבחרת על ידי רבים. באיחוד האמירויות, ישנה פדרציה של שבע אמירויות מונרכיות, המועצה הלאומית הפדרלית מתפקדת רק כגוף מייעץ, אך חלק מחבריה נבחרים באמצעות בחירות מוגבלות המועמדים על ידי שבעת השליטים. ערב הסעודית נותרה ממלכה תורשתית עם ייצוג פוליטי מוגבל. בקטאר הועלה פרלמנט לאומי שנבחר ונכתב בחוקה החדשה, אך בחירות טרם נערכו במדינה. ערב הסעודית וקטאר הן שתי המדינות הערביות והממלכות המוחלטות שמעולם לא קיימו בחירות מאז הקמתן (Foley, & Foley, 2010).

מדינות ערב על המפרץ הפרסי קרובות זו לזו מבחינה תרבותית, בשונה מעט ממדינות שכנות כגון עירק. האיסלאם מעצב את רוב המסורות והמנהגים התרבותיים. התושבים המזרחיים של חצי האי ערב חולקים תרבויות וסגנונות מוזיקה דומים. מבחינה היסטורית התכונה התרבותית הבולטת ביותר של התושבים המזרחיים של חצי האי ערב היא התמצאותם והתמקדותם בים. חיים ממוקדים בים במדינות ערב הקטנות הביאו לחברה המכוונת לים בה באופן שעיקר הפרנסה התמקדה בתעשיות ימיות (Wehrey, & Sokolsky, 2015).

לכל מדינות המפרץ הללו הכנסות משמעותיות מנפט. מאז מלחמת העולם השנייה המפרץ הפרסי והמדינות שמסביב החלו לספק חלק ניכר מביקוש הנפט בעולם. בנוסף, יש באזור כשני שלישים מעתודות הנפט בעולם, ושליש ממאגרי הגז הטבעי בעולם. האזור קיבל אפוא משמעות אסטרטגית ניכרת עבור המדינות המתועשות בעולם, בעקבות גילויי הנפט באזור (גוז’נסקי, 2020). החיפושים אחר מקורות נפט חדשים עדיין פעילים, ועתודות חדשות של מאגרי גז ונפט מתגלות עדיין, הן ביבשה והן בים. השליטה בעתודות אלה הובילה למאבקים רבים בין המדינות באזור לגבי גבולות טריטוריאליים מדויקים, והיו אחראים לחלק מהסכסוכים באזור, כמו למשל מלחמת איראן-עירק בשנות השמונים, מלחמת המפרץ הפרסי בראשית שנות התשעים, מלחמת עירק בתחילת המאה ה -21. כמויות גדולות של הנפט מזוקקות באופן מקומי, אך רובו מיוצא לצפון מערב אירופה, מזרח אסיה ואזורים אחרים בעולם, לשימוש בענפי פטרוכימיה, אנרגיה וענפים אחרים (Foley, & Foley, 2010).

יחד עם זאת חלק מהמדינות כמו מדינת איחוד האמירויות הערביות הצליחו לגוון את הכלכלה, חלק משמעותי מסך התוצר הכללי של איחוד האמירויות הערביות מגיע ממגזרים שאינם נפט, הנפט מהווה רק חלק מהתוצר של דובאי (מעוז, 2020). לבחריין יש את כלכלת הפוסט-נפט הראשונה של המפרץ הפרסי מכיוון שכלכלת בחריין אינה נשענת על נפט, מאז סוף המאה ה -20, בחריין השקיעה רבות בענפי הבנקאות והתיירות, בירת המדינה, היא ביתם של מוסדות פיננסיים גדולים ורבים. איחוד האמירויות הערביות ובחריין הן בעלות מדד גבוה לפיתוח אנושי, והוכר על ידי הבנק העולמי ככלכלות בעלות הכנסה גבוהה. בנוסף, מדינות המפרץ הקטנות, במיוחד בחריין וכווית, היו מרכזי סחר ומסחר מצליחים לפני הנפט. בחלק המזרחי של חצי האי ערב היו גם מאגרי פנינים משמעותיים, אך תעשיית הפנינים קרסה בשנות השלושים לאחר פיתוח שיטות גידול פנינים מלאכותי. על פי הבנק העולמי, מרבית המדינות הערביות הללו היו תורמות משמעותיות בסיוע בינלאומי למדינות שונות לאורך השנים, כחלק מהתוצר הגולמי שלהן (Mosteanu, & Alghaddaf, 2019).

רקע על המדינות השיעיות במזרח התיכון

השיעה והאסלאם הסוני הם שתי העדות העיקריות של האיסלאם. האסלאם התפצל לשני זרמים אלה בעקבות מותו של הנביא האיסלאמי מוחמד בשנת 632 לספירה. סכסוך על ירושת הנביא האסלאמי מוחמד כח’ליף של הקהילה האסלאמית התפשט ברחבי אזורי השליטה המוסלמים, שהוביל לקרבות ולפיתול מתמשך (אלון, 2008). לאחר מותו של הנביא מוחמד, היו המוסלמים חלוקים, הסונים האמינו כי יורשו של מוחמד צריך להיות אבו בכר ועומר, ואליו השיעים האמינו כי יורשו צריך להיות עלי. הסכסוך התגבר מאוד עם השנים, והמחלוקת נותרת בעינה גם בימינו אלה, כאשר ישנן אוכלוסיות מהותיות מכל זרם, החיות במזרח התיכון ומחוצה לו (Valbjørn, 2019).

ההתפלגות הדמוגרפית הנוכחית בין שתי העדות קשה להערכה ומשתנה לפי מקורות, אך ההערכה היא ש -90% מהמוסלמים בעולם הם סונים ו -10% הם מוסלמים שיעיים, כאשר מרבית השיעים שייכים למסורת אחת מרכזית והשאר חלוקים לזרמים יותר קטנים. סונים הם רוב כמעט בכל המדינות המוסלמיות: בדרום מזרח אסיה, סין, דרום אסיה, אפריקה ורובו הגדול של העולם הערבי. השיעה מהווה את רוב אוכלוסיית האזרחים בעירק, בחריין, איראן ואזרבייג’ן, כמו גם מיעוט בפקיסטן, לבנון, סוריה, תימן וכווית (Valbjørn, 2019).

האזור שבו נמצאות האוכלוסיות השיעיות במזרח התיכון נקרא הסהר השיעי, זהו אזור רעיוני של המזרח התיכון שבו אוכלוסיית הרוב היא שיעית או שיש בו מיעוט שיעי משמעותי באוכלוסייה (פוקס-שין, 2016). בשנים האחרונות המונח מזוהה עם אזורים שנמצאים תחת השפעה או שליטה איראנית, שכן איראן מבקשת לאחד את כל המוסלמים השיעים תחת דגל אחד. האזורים הכלולים בסהר השיעי כוללים את לבנון, סוריה, בחריין, עירק, איראן, אזרבייג’ן, תימן ומערב אפגניסטן (Balanche, 2018).

המונח הוטבע על ידי מנהיגים שונים במדינות ערב, בתקופה שבה איראן התערבה על פי הדיווחים בעירק לקראת הבחירות לפרלמנט בינואר 2005. זה היה בהקשר לחרם, שהתממש מאוחר יותר, על הבחירות העירקיות על ידי הסונים בעירק, שעלולים היו להוביל לממשלה הנשלטת על ידי העדה השיעית וההנחה שעיראק שיעית עשויה ליפול להשפעת איראן השיעית. ההצעה הייתה כי הדת המשותפת מאפשרת פוטנציאל טוב לשיתוף פעולה בין איראן, עירק, וסוריה הנשלטת על ידי העדה העלאווית והמיליציה השיעית החזקה פוליטית בלבנון, חיזבאללה. כמו כן, ההנחה הייתה שכל הסהר השיעי יהיו תחת השפעתה של איראן במשחק הכוח האזורי (Balanche, 2018).

המושג התפתח מאז כדי לכלול אזורים שיעיים אחרים במזרח התיכון. המדינות שבהן מוסלמים שיעים מהווים רוב דומיננטי הן איראן ועירק, שיעים מייצגים גם רוב גדול באזרבייג’ן (פוקס-שין, 2016). השיעים הם גם רוב האזרחים בבחריין, אולם הממשלה ברובה סונית. מיעוטים שיעיים גדולים קיימים גם בלבנון, כווית, תימן, ערב הסעודית, טורקיה, אפגניסטן, פקיסטן, הודו, ואיחוד האמירויות הערביות. בלבנון, שם מבנה השלטון המרכזי החלש אפשר לחיזבאללה לבסס כוח פוליטי משמעותי במדינה, והוא בדרך כלל נחשב לחלק מהסהר השיעי (Kurudal, 2020).

איראן היא מגינה מרכזית ומשפיעה בסהר השיעי. בשנת 2004 הזהיר עבדאללה מלך ירדן מפני התהוותו של סהר שיעי אידיאולוגי מביירות אל המפרץ הפרסי, בהנהגתה של איראן. מאז הדיון על כוונותיה של איראן ליצור סהר שיעי היה נושא חשוב לדיון עבור השירה הפוליטית העולמית. ישנן שלוש הנחות יסוד בתפקידה ובכוונותיה של איראן, סהר שיעי נתפס בעיני האליטות הסוניות הערביות כניסיון של איראן לעורר את ההמונים באזור, שנית, לבנות חגורה רעיונית של ממשלות שיעיות אוהדות לאיראן, כולל פלגים פוליטיים בעירק, בסוריה, בלבנון ובאזור המפרץ הפרסי, ושלישית, להרחיב את תפקידה האזורי וכוחה של איראן. הסברים אלה אינם מספקים ואינם מציאותיים מנקודת המבט האיראנית. עם ההתפתחויות הפוליטיות החדשות בעירק שלאחר הפלישה האמריקאית, אין לחלוק על כך שקיים סכסוך מתמשך בין השיעים לסונים באזור. עם זאת הטענה היא שיריבות זו היא סכסוך טהור בין-ערבי לחלוקת כוח, ולא יריבות איראנית-ערבית אידיאולוגית (Balanche, 2018; Kurudal, 2020).

מאבקים על משאבי נפט וגז בעולם

לפני כמאה שנה לערך סיפק אזור הים הכספי כמחצית מאספקת הנפט העולמית, והיווה אחד מאזורי הנפט העשירים בעולם. במהלך מלחמת העולם השנייה התנהל קרב סטלינגרד, אחד הקרבות הקשים ביותר במלחמה, והוא היה בעיקר על מי ישלוט באותה אספקת נפט עצומה. כיום, לאזור אין השפעה מהותית לאחר גילוי מאגרי הנפט בחצי האי ערב ובמקומות אחרים בעולם, אך עדיין יש לו חשיבות אסטרטגית על הפוליטיקה האזורים והעולמית (Weiss, 2010). אך כיום אין ספק מכך שהאזור שתפס את תשומת הלב העולמית הגדולה ביותר בחצי המאה האחרונה בענייני נפט, הוא המזרח התיכון, והוא נותר קריטי לאספקת האנרגיה העתידית של העולם. במובן מסוים, כל ההתעסקות לפיתוח משאבים ברחבי העולם היום נועדה להתמודד עם היום שבו יגמרו עתודות הנפט בעולם. למרות שהמזרח התיכון מייצר רבע מאספקת הנפט העולמית, הוא מחזיק בין שני שליש לשלושה רבעים מכל עתודות הנפט הידועות בעולם. מסיבה זו ארצות הברית ומדינות המערב מחשיבות את האזור כחשוב ביותר מבחינה גיאופוליטית (Pierce, 2012).

האזור של המזרח התיכון ומדינות המפרץ הסוניות חשוב מאין כמוהו, אולם אינו מוביל באופן אוטומטי למסקנה כי נדרשת נוכחות צבאית גדולה שם, וישנו ספק לגבי המשך זמינותו של הנפט זה בשוק האנרגיה העולמי (פלדמן, 2008). עניין זה מעורר דיון בפוליטיקה האמריקאית, שמתמקדת במיוחד בסעודיה, המחזיקה לבדה ברבע ממאגרי הנפט הידועים בעולם. שתי שאלות מרכזיות הם האם ארצות הברית בכלל צריכה להיות נוכחת צבאית באזור על מנת לשמור על האינטרסים שלה, והאם מטרתה העיקרית היא להגן על סעודיה ומדינות מפרץ אחרות שלעתים יש לה חילוקי דעות איתן בגלל מדיניות כזאת או אחרת. יתר על כן, פרשנים רבים, שמפקפקים ביחסי התלות בין ארצות הברית לסעודיה, הגבירו את הקריאות לגמילה של ארצות הברית מנפט זר באופן נרחב ושל נפט מזרח תיכוני בפרט. אך הדיון מפספס לחלוטין את העיקר של המעורבות האמריקאית באזור (Pierce, 2012).

ראשית כל, קניית נפט מאזורים שאינם המזרח התיכון לא תפתור את הבעיה. שוק הנפט הוא גלובלי ומונע בעיקר על ידי היצע וביקוש. אספקת המזרח התיכון משפיעה על מחיר הנפט במזרח התיכון, אך גם על מחיר הנפט העולמי. ובעוד שארצות הברית יכולה וצריכה לחסוך באנרגיה ולפתח מקורות אנרגיה חלופיים, הפער בין מה שארצות הברית מייצרת כעת לבין מה שהיא צורכת, הוא פשוט רחב מכדי שניתן יהיה לגשר עליו. יתר על כן, חלקם היחסי של עתודות הנפט במזרח התיכון פירושם שבשלב מסוים בעתיד הלא רחוק, חלק גדול יותר מאספקת הנפט יגיע בהכרח מאותו אזור (Vivoda, 2009).

עם זאת, לא לגמרי ברור מדוע יש לערבב כלכלת נפט עם פוליטיקה או מה מחייב בכלל אסטרטגיה צבאית, שכן, מדינות רבות התלויות רבות בנפט המזרח תיכוני, מדינות כמו יפן והמזרח ומדינות רבות באירופה, יכולות לבסס את מדיניותן כולה על דרישות השוק העולמי מבלי הצורך בהתערבות פוליטית וצבאית (ידלין, גוז’נסקי, 2018). גישה זו עשויה להיות מונעת בחלקה בכך שהיא לוקחת את ארצות הברית כמובנת מאליה, ומניחה שארה”ב תעשה את העבודה לטובת כלל הצרכנים. אבל יש בכך יותר מזה. מחוץ לארצות הברית גוברת הדעה כי הבטחת זרימת הנפט אינה מצריכה אסטרטגיה צבאית משמעותית, תפיסה זו מבוססת על מגמות היסטוריות. למעט אמברגו הנפט הערבי בשנת 1973, שהיה מונע פוליטית ואשר הביא לעלייה יוצאת דופן במחירי הנפט, ראיות ארוכות טווח מצביעות על כך שהשוק, יותר מכל דבר אחר, קובע מגמות במחירי הנפט. מבחינה היסטורית בריתות פוליטיות לא שינו מאוד את דפוסי הסחר בין מדינות הנפט לשאר העולם. יצרני נפט מוכרים נפט למדינות הזקוקות לו שמוכנות לשלם את המחיר ולייבא את המוצרים הטובים ביותר שהם יכולים מהמקורות הטובים ביותר שהם יכולים למצוא. הדבר נכון גם בשנות המלחמה הקרה, כאשר מערכות היחסים הפוליטיות היו לא משפיעות בהתנהגות המסחר של יצרני הנפט. דוגמא לכך הייתה לוב, שעד 1969 הייתה בעלת ברית אסטרטגית של המערב ואפשרה קיום של בסיסים צבאיים בריטים ואמריקאים בשטחה. הפלת המלוכה שם בשנת 1969 ועליית הנשיא קדאפי העבירה את הפוליטיקה הלובית לטובת ברית המועצות. עם זאת דפוסי הסחר שלה לפני ואחרי ההפיכה היו זהים במידה רבה. יתר על כן, מדינות מתונות במזרח התיכון לא נרתעו מלייצא נפט למדינות סובייטיות במסחר שלהן. השורה התחתונה הייתה שמדינות אלה עשו את מה שהיה כאינטרס כלכלי שלהן, ללא קשר לנטייה הפוליטית שלהן (Nasur, 2016).

לאחר מלחמת המפרץ ב -1991, עם עליית המומנטום לפריסת הכוחות הצבאיים האמריקניים והקמת נוכחות צבאית חדשה באזור המפרץ, רבים האמינו שהנוכחות האמריקאית המוגברת תיתן לארצות הברית יתרון מוחלט על אירופה ויפן בסחר בנפט עם מדינות המפרץ. בחלק מהמקרים, ללא ספק, וושינגטון הצליחה להשתמש במינוף הפוליטי שלה כדי לסייע לעסקים אמריקאים להשיג חוזים באזור, במיוחד בזירה הצבאית. אך ברמה המצטברת, נתוני הסחר בין האזור לשאר העולם מראים שלארצות הברית לא היה שום יתרון גלוי. שמירה על הנוכחות הצבאית של ארה”ב במפרץ הפרסי עולה כסף רב כל שנה. מכיוון שניתן להשתמש בכוחות אלה גם במקומות אחרים, סכום זה אינו מושקע לחלוטין על הגנת האזור. ובכל זאת, ניתן לתהות מדוע ארצות הברית מקדישה כל כך הרבה משאבים, ונוכחות צבאית במפרץ הפרסי. יהיה זה הגיוני יותר להשאיר את נושא הנפט לכוחות השוק ולהשאיר את הפוליטיקה ממנו (Catalinac, 2007).

האסטרטגיה האמריקאית באזור המפרץ הפרסי מבוססת על ההחלטה להבטיח את זרימת הנפט למערב במחירים סבירים, החלטה שהתקבלה על מנת להקל על הפרעות לטווח הקצר באספקת הנפט ועלייה בתמחור לאחר מכן על ידי הסתמכות על מדינות מעטות, בעיקר סעודיה, שיש לה עודף יכולת לייצר נפט. דבר זה לבדו מחייב שיתוף פעולה בין סעודיה לארה”ב כדי להבטיח כי היכולת הסעודית תשמש ככוח ממתן בשוק הנפט העולמי. אבל במשך יותר מחצי מאה מהווה תפיסה זו כדרך מרכזית מאחורי האסטרטגיה הצבאית האמריקאית באזור המפרץ העשיר בנפט, אסטרטגיה שלעתים לא מובנת במלואה על ידי אחרים, כזאת שנועדה לשלול את השליטה במשאבים כה עצומים מפני אויבים חזקים שבכך יהפכו חזקים עוד יותר ובכך מאיימים יותר (Fox, 2008).

התקרבות ארה”ב למדינות המפרץ

בחינת מספר נושאים שעל סדר היום בין ארצות הברית למדינות המפרץ, וערב הסעודית בפרט, מצביעה על כך ששני הצדדים התקשו לעמוד בציפיות הגבוהות ביחס ליחסיהם שנוצרו בעקבות בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארה”ב ב 2016. התפכחות הדדית בהקשר זה מחייבת אותם לבחון מחדש את יכולתם לעצב מדיניות המקדמת את מטרותיהם. מבחינת הממשל האמריקני, זה נכון במיוחד ביחס לתקוותו לסמוך יותר על מדינות המפרץ לקידום מטרותיו מול איראן, ועם התהליך המדיני הישראלי-פלסטיני. לפערים אלה יש השלכות ישירות על ישראל  והמזרח התיכון, ומודגשים כאשר האינטרסים של ארה”ב ומדינות המפרץ מנוגדים לעתים (Marko, 2019).

היחסים בשנים האחרונות בין ארצות הברית לסעודיה ומדינות מפרץ אחרות מוכרזים על ידי שני הצדדים כקשרים הדוקים התורמים ישירות לקידום אינטרסים משותפים. הסעודים אף אפיינו את ביקורו של טראמפ במאי 2017 בריאד כ”נקודת מפנה היסטורית ביחסים בין המדינות” שני הצדדים ממשיכים להדגיש את רצונם לשפר את השותפות שלהם, והופיעו דיווחים על יחסים אישיים בין מספר פקידי הבית הלבן למספר מנהיגי המפרץ (Thompson, 2018).

ההתקרבות בשנים האחרונות בין ארה”ב למדינות המפרץ נובעת מכמה אינטרסים משותפים. האינטרס הראשון הוא האיום האיראני המשותף. העמדה הנחרצת שאימץ ממשל טראמפ מול איראן התקבלה בברכה על ידי מדינות המפרץ, וגרמה למספר מנהיגים להעצים את הרטוריקה שלהם נגד טהרן. בעוד שהם תמכו בפומבי במדיניות ארה”ב, מדינות המפרץ הערבי התנגדו לחלק גדול מהסכם הגרעין עם איראן שביצע ממשל אובמה. סעודיה ואיחוד האמירויות הצטרפו לישראל והביעו תמיכה בהחלטת ארצות הברית לסגת מהסכם הגרעין, מתוך אמונה כי ההסכם הגביר את התוקפנות האזורית של איראן מבלי לשים קץ לשאיפותיה לטווח הארוך בתחום הגרעין. במסגרת ההתקרבות בין מדינות המפרץ לארה”ב, הן מבקשות להראות שהן משתפות פעולה עם הממשל האמריקני בלחץ על איראן, כפי שבא לידי ביטוי, בין היתר, בהסכמתם להגדיל את קצב ייצור הנפט בעקבות החלטת ארגון אופ”ק, ובקשת הנשיא טראמפ בנושא זה, על מנת להתחרות בייצוא הנפט האיראני. עם זאת, כמו בעבר, כל אחד מהצדדים מעוניין שהצד השני יפגין נכונות להשקיע משאבים, ומשאבים צבאיים בפרט, כדי להגביל את פעילות איראן באזור. הנשיא טראמפ שב והדגיש כי הוא מצפה מסעודיה להגדיל את תרומתה הכספית למאמצים אלה. עם זאת, ערב הסעודית נחרדת מחוסר הנכונות של אמריקה להשקיע את מה שסעודיה רואה כמשאבים מספקים במזרח התיכון. חוסר שביעות הרצון נובע גם ממה שנתפס כנכונות אמריקאית לנורמליזציה עם איראן, בהתבסס על הצהרת הממשל בארה”ב כי הוא מוכן לדבר עם האיראנים ללא תנאים מוקדמים, ודיווחים בדבר חילופי מסרים בין ארצות הברית לאיראן בתיווכה של עומאן (Phillips, 2018).

אינטרס נוסף בהתקרבות בין המדינות הוא שיקום סוריה. ארצות הברית מעוניינת לראות מעורבות רבה יותר של מדינות המפרץ בסוריה, כולל נוכחות צבאית, שתוכל להחליף את הכוחות האמריקניים שמוצבים שם. בהקשר זה צצו דיווחים בדבר רצונו של הממשל להקים כוח צבאי ערבי אזורי, כוח  צבאי למאבק בטרור והתמודדות עם התחזקותה של איראן באזור. אמנם בעבר סעודיה הכריזה על נכונותה לשלוח כוחות לסוריה, אך נראה כי מעולם לא התכוונה ליישם כוונה זו, ולו בשל הצורך לעמוד בהתחייבויות ביטחוניות דחופות יותר בגבולה הדרומי, בתימן. נראה גם כי הסיכוי להקים כוח צבאי ערבי משותף ברוח ציפיותיו של הממשל האמריקאי נידון לכישלון, לאור חילוקי הדעות העזים שקיימים בין מדינות ערב ויכולותיהם הצבאיות המוגבלות (Barron, & Barnes, 2018).

סיבה נוספת להתקרבות היא המלחמה בתימן. לאחר כמה שנות לחימה שגבו מחיר כלכלי גדול, סעודיה אינה יכולה להצביע על הישגים צבאיים משמעותיים. זה עשוי להשפיע על מעמדו של השליט בן סלמאן בסעודיה ומחוצה לה. על רקע זה, ריאד זכתה לתדמית של מדינה שיכולה להיות נטל על ארצות הברית ולא בעלת ערך צבאי אסטרטגי. יתר על כן, נוצרה הבנה בממשל האמריקני, ובזירה הבינלאומית שישנה אחריות מסוימת למצב ההומניטרי הקשה בתימן, ולפגיעה השיטתית באזרחים המיוחסת לסעודיה. למרות האישור למכירת נשק לסעודיה, הממשל עדיין מקפיד להימנע ממעורבות צבאית ישירה במלחמה ומנסה לפתור את המשבר בעיקר באמצעים דיפלומטיים והתקרבות לסעודיה ומדינות המפרץ, במאמץ להסיט את ההצלחות של החות’ים במלחמה במידה הרבה ביותר האפשרית (Alishahi, & Souchelmaei, 2020).

התקרבותה של רוסיה למדינות במזרח התיכון

בעקבות הוואקום שנוצר מנסיגת הכוחות הצבאיים האמריקאיים מצפון סוריה ואזורים אחרים במזרח התיכון, נוצר אינטרס רוסי למלא את התפקיד האמריקני במזרח התיכון (קם, 2018). מנהיגים רוסים רוצים ככל הנראה כי מוסקבה תיחשב כשוות ערך עם ארצות הברית כמתווכת כוח אזורית. יחד עם זאת, הקרמלין הקפיד לא להרחיב יתר על המידה את התערבותו הצבאית באזור, הוא הציב מספר מצומצם יחסית של אנשי צבא בסוריה וביצע פעולות צבאיות באופן שנועד למזער את הסיכון לאבדות רוסיות. הצבא הרוסי ניהל קמפיין מלחמתי אווירי בסוריה ובאזורי המלחמה, שהרגה אינספור אזרחים סורים, והצבא הרוסי הקפיד לא לסכן מספר רב של אנשי צבא רוסים (Dannreuther, 2019).

המציאות היא שארצות הברית הרחיבה יתר על המידה את התערבותה הצבאית במזרח התיכון בעשורים האחרונים, ורוסיה לא, וכעת ישנה מגמה הפוכה. האינטרסים של רוסיה היו שונים מאוד מארה”ב בשני העשורים האחרונים, רוסיה הסתפקה בסטטוס קוו, היא לא התעניינה בקידום דמוקרטיה, היא התעניינה ביציבות. מנהיגי רוסיה ממשיכים לראות במדיניות ארה”ב מאוד לא יציבה עבור כל האזור, כולל הזינוק האחרון במתיחות ארה”ב עם איראן (Siddi, 2020).

רוסיה התייצבה כמתווכת כוח מרכזית ושחקן צבאי במזרח התיכון. בשנת 2015 היא שלחה את חיל האוויר שלה ומספר מצומצם של כוחות קרקע לסוריה (קם, 2018).. התערבות זו שינתה את מהלך מלחמת האזרחים בסוריה והצילה את משטרו של הנשיא בשאר אל-אסד ממה שנראה כמו תבוסה. באמצעות הצלחתה בסוריה כקרש קפיצה, שינתה רוסיה מערכות יחסים ישנות בכל האזור ויצרה קשרים חדשים. רוסיה שיפרה את יחסיה עם מדינות מסוימות במזרח התיכון, כאלה שיש להן חשיבות אסטרטגית ליחסים עימן. מוסקבה מראה לשליטי האזור שהיא יכולה להיות שותפה אמינה, בניגוד לארצות הברית, שניתקה קשר עם נשיא מצרים לשעבר, חוסני מובארק, עם תחילתן של המהומות במצרים, אחרי שותפות של יותר משלושה עשורים. לעומת זאת, רוסיה שותפה עם משפחת אסד בסוריה במשך למעלה מחמישים שנה ועמדה לצדו גם במלחמת האזרחים (Siddi, 2020).

קשרי רוסיה עם המזרח התיכון שורשיהם כבר לפני מאות שנים, ומספקים בסיס לבניית היחסים בהווה. יחסים אלה מבוססים על אינטרסים רוסים כמו הצורך בנמלי מים חמים וגישה לים התיכון במאה השמונה עשרה, וכלה במדיניותה של הגנה על נוצרים אורתודוקסים שחיו בארצות עות’מאנית במאה התשע עשרה, רוסיה הייתה גורם משמעותי בפוליטיקה ובגיאופוליטיקה של המזרח התיכון כבר מאות שנים. לאחר נפילת המעצמות הקולוניאליות אחרי מלחמת העולם השנייה, חיזרה רוסיה אחר מדינות ערב, והיא כבר זמן רב ספקית נשק מרכזית למדינות רבות באזור (Garcia, 2018).

נשאלת השאלה מדוע רוסיה רוצה כעת נוכחות במזרח התיכון על ידי התקרבות לציר השיעי או לסהר השיעי? רוסיה היא מעצמה מרכזית בעולם, והיא מגדירה את האזור של המזרח התיכון כאחד החשובים ביותר בעולם, בו האינטרסים של מעצמות רבות מצטלבים: ארצות הברית, האיחוד האירופי ואפילו סין (לביא, פיינברג, 2018). רוסיה אינה רק מעצמה אזורית, כפי שרבות היא נתפסת במערב, הקרמלין מקדם את האינטרסים שלו ומראה שרוסיה אסרטיבית יותר יכולה להגיע אל מעבר לפריפריה שלה. מוסקבה מנסה לבנות מחדש מערכות יחסים ארוכות שנים עם מספר מדינות במזרח התיכון לאחר שניתקה בפתאומיות את הקשרים שלה בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים. רוסיה ומדינות המפרץ הן יצואניות גדולות של נפט וגז, ויש להן חלקים ענקיים בשווקי האנרגיה העולמיים. נפט וגז הם קריטיים לכלכלת רוסיה, ליציבות הפוליטית המקומית והיכולת שלה לממן מדיניות חוץ שוטפת ומיזמים צבאיים (Almaqbali, & Ivanov, 2018).

כפי שנאמר ההתקרבות של רוסיה למדינות המזרח התיכון היא בעיקר למדינות הציר השיעי, וחלק מהמוטיבציה שלה להתחממות הקשרים האלו היא כלכלית, שכן תעשיות צבא וגרעין רוסיות רואים באיראן שוק רווחי. אבל מוסקבה וטהראן אוחדו גם על ידי מספר הולך וגדל של אינטרסים פוליטיים משותפים. שתי המדינות מודאגות מהתחזקות הטאליבן באפגניסטן בעקבות הנסיגה האמריקנית. שתיהן חוששות מעליית הקיצוניות הסונית, שמבחינת רוסיה קשורה לחוסר היציבות ההיסטורי באזור צפון הקווקז, שקשור גם למלחמה עם צ’צ’ניה, כאשר המדיניות התוקפנית של מוסקבה הקצינה את מה שהחל כמאבק בדלני חילוני. רוסיה ואיראן רואות גם אפשרויות לשיתוף פעולה הולך וגדל באירואסיה, למשל, לפני שלוש שנים דנו בכירים רוסים ואיראניים ברעיון הצטרפותה של טהרן לאיחוד המכס בראשות מוסקבה, שמטרתו לאזן את האיחוד האירופי (Koolaee, Mousavi, & Abedi, 2020).

המשבר הסורי העלה את רמת שיתוף הפעולה בין רוסיה לאיראן לשיאים חדשים. המדינה שסועת המלחמה הפכה למקום המושלם עבור שני המשטרים לבחון את השפעת ארה”ב במזרח התיכון ולהרחיב את הכוח שלהם באזור. פוטין רוצה במיוחד לקדם את עצמו כמנהיג עולמי מוביל ומשתמש בשיתוף פעולה נגד טרור בסוריה כדי לקדם מטרה זו, גם כאשר לא הצליח להחליש את המדינה האיסלאמית בעקביות, ובמקרים מסוימים אולי אפילו חיזק אותה (Hetou, 2018).

לפי המדיניות הרוסית הרשמית הם ידידים עם כולם במזרח התיכון, אך למעשה, המדיניות הרוסית תומכת בציר השיעי באזור. מומחים ופקידים רוסים טוענים כי איראן היא כוח פוטנציאלי חילוני שמתנגד לאסלאמיסטים סונים קיצוניים. ואכן, מוסקבה הגדירה את האחים המוסלמים והמדינה האסלאמית כארגוני טרור, אך לא את חיזבאללה האיסלאמיסטי השיעי. בינתיים, התקשורת הרוסית נותנת לגיטימציה לברית עם איראן ואת ההכרה הציבורית בכוחות הרוסים שנמצאים באזור המזרח התיכון (Al-Fawwaz, 2018).

ביבליוגרפיה

אלון, ש’ (2008). בין סונה לשיעה – יחסי הכוחות המשתנים : [מאמר ביקורת]. ביטאון המורים לערבית ולאסלאם, 36 (התשס”ח, 2008), עמ’ 181-182.

גוז’נסקי, י’ (2020). היחסים בין מדינות המפרץ ועתיד “המועצה לשיתוף-פעולה במפרץ” : [מתוך המדור: במת מדיניות]. עדכן אסטרטגי, 23, 4 (אוקטובר 2020), עמ’ 78-83.

חלבניקוב, א’ (2015). האיום האידאולוגי החדש על מדינות המפרץ: השלכות על היריבות קטר-ערב הסעודית מאז ‘האביב הערבי’ עדכן אסטרטגי, ,17 (4): 13-24, 2015.

ידלין, ע’, גוז’נסקי, י’ (2018). השינויים בערב הסעודית: מוכנות לתרחיש מערער יציבות עדכן אסטרטגי, 20, 4 (ינואר 2018), עמ’ 27-38.

לביא, ג’, פיינברג, ש’ (2018). רוסיה וסין במזרח התיכון: התקרבות לצד יריבות עדכן אסטרטגי, 20, 4 (ינואר 2018), עמ’ 51-62.

מעוז, א’ (2020). ברוכים הבאים לאוטופיה של ההון: ישראל, איחוד האמירויות והקפיטליזם של האסון : [מסה] ‏/‏ תיאוריה וביקורת, 53 (חורף 2020), עמ’ 181-195.

פוקס-שין, ס’ (2016). הציר הסוני מול הציר השיעי במזרח התיכון הערכה אסטרטגית לישראל, (2016-2017), עמ’ 129-135.

פלדמן, נ’ (2008). הירוק היום שחור מאוד, והשחור היום ירוק מאוד: הדלק, הנפט, ארצות הברית ומדינות המפרץ עדכן אסטרטגי, , 11 (1): 60-66, 2008.

קם, א’ (2018). איראן-רוסיה-סוריה: “והחוט המשולש לא במהרה ינתק” איראן בסביבה אסטרטגית משתנה (קובץ בעריכת מאיר ליטבק, אמילי לנדאו ואפרים קם), עמ’ 31-36.

Al-Fawwaz, A. (2018). Russian intervention in the Middle East: Political and Economic Dimensions. Journal of Studies in Social Sciences17(2).

Alishahi, A., & Souchelmaei, H. (2020). The Challenge of Ansarullah’s Increasing Power, and Donald Trump’s Policies against Yemen. Economics, Politics and Regional Development. 1. p1. 10.22158/eprd.v1n1p1.

Almaqbali, M. M., & Ivanov, V. G. (2018). RUSSIA’S RELATIONS WITH GULF STATES AND THEIR EFFECT ON REGIONAL BALANCE IN THE MIDDLE EAST. RUDN Journal of Political Science20(4), 536-547.

Balanche, F. (2018). From the Iranian Corridor to the Shia Crescent. Hoover Institution.

Barron, R., & Barnes, J. (2018). Trump Policy in the Middle East: Syria. Issue brief3.

Catalinac, A. L. (2007). Identity theory and foreign policy: explaining Japan’s responses to the 1991 Gulf War and the 2003 US war in Iraq. Politics & Policy35(1), 58-100.

Dannreuther, R. (2019). Understanding Russia’s return to the Middle East. International Politics56(6), 726-742.

Foley, S., & Foley, S. (2010). The Arab gulf states: Beyond oil and Islam (pp. 167-200). Boulder, CO: Lynne Rienner Publishers.

Fox, D. J. (2008). American Policy in the Persian Gulf Region: Peace, Security, and the Spread of Democracy. MARINE CORPS COMMAND AND STAFF COLL QUANTICO VA.

Garcia, H. (2018). Evolution of Russian Foreign Policy and the Middle East. JANUS.NET, e-journal of International Relation. 9. 103-121. 10.26619/1647-7251.9.1.7.

Hetou, G. (2018). The Syrian conflict: The role of Russia, Iran and the US in a global crisis. Taylor & Francis.

Koolaee, E., Mousavi, H., & Abedi, A. (2020). Fluctuations in Iran-Russia Relations During the Past Four Decades. Iran and the Caucasus24(2), 216-232.

Kurudal, O. (2020). Effect of Arab Spring on Shia Crescent.

Marko, B. (2019). US Middle East policy shift: Trump’s administration divergency. Вестник Российского университета дружбы народов. Серия: Государственное и муниципальное управление6(4).

Mosteanu, N. R., & Alghaddaf, C. (2019). Smart economic development by Using Foreign Direct Investments–UAE case study. Journal of Information Systems & Operations Management, 9-20.

Nasur, N. M. (2016). The United States and the Security of the Arab Gulf States. International Journal of Humanities and Social Science6(11), 108-117.

Phillips, J. (2018). US Iran Policy After the Demise of the Nuclear Deal. Heritage Foundation.

Pierce, J. J. (2012). Oil and the House of Saud: analysis of Saudi Arabian oil policy. Digest of Middle East Studies21(1), 89-107.

Siddi, M. (2020). Russia’s return to Middle Eastern and Mediterranean geopolitics and implications for West-Russia relations. forthcoming), Threats to Euro-Atlantic Security. Views from the Younger Generation Leaders Network. London: Palgrave Macmillan.

Thompson, J. (2018). Trump’s Middle East Policy. CSS Analyses in Security Policy233.

Valbjørn, M. (2019). What’s so sectarian about sectarian politics? Identity politics and authoritarianism in a New Middle East. Studies in Ethnicity and Nationalism19(1), 127-149.

Vivoda, V. (2009). Diversification of oil import sources and energy security: A key strategy or an elusive objective?. Energy Policy37(11), 4615-4623.

Wehrey, F., & Sokolsky, R. (2015). Imagining a new security order in the Persian Gulf (Vol. 7). Washington, DC: Carnegie Endowment for International Peace.

Weiss, P. W. (2010). The Battle of Stalingrad–Geographical Considerations.

סיוע בעבודות אקדמיות
סיוע בעבודות סמינריון