Skip to content

עבודה של תלמידה שלא שילמה: תפיסת מושג המוות

  • by

תפיסת מושג המוות

סיבות המוות מהוות נתון המסייע לנו להבין את תפישת המוות בישראל. הסיבות המובילות הן סרטן, מחלות לב, סוכרת, לחץ דם ועוד. כ-80% מתוכנו חיים עד גיל 65, כ-65% עד גיל 75 וכ-40% עוברים את גיל 85. החוקרים וגורמי הרפואה נוקטים במאמצים רבים בהארכת תוחלת החיים. (אקו ויקי).

האנושות עסקה מאז ומתמיד במוות ובמה שמתרחש אחריו. ככל שהמוות מתרחש בקרבתנו, אנחנו חושבים עליו יותר וגם חולמים עליו. ככל שאנחנו מזדקנים יותר, המחשבות והחלומות אודות המוות גוברים ולעיתים החלום משיב לנו אם יש עולם אחר לאחר החיים? זאת משום שלהיגיון אין תשובה עבורנו. יש בנו המפרשים את העולה בחלומותינו כסיום חיינו הפיזיים אך המשך חייה של נפשנו. (זימנובוצקי 2003).

מודל קובלר רוס מגדיר 5 שלבי אבל שעוברים גברים ונשים שקיבלו הודעה מרופאם, שמותם קרב.  פרסום ספריה של קובל רוס קירב למודעות את הצורך לטפל בעדינות בחולים שנודע להם כי סופם קרב.

השלב הראשון הוא הכחשה. במסגרת מנגנון ההגנה העצמית, הראשונית והזמנית, עשוי החולה לומר “עזוב! זה קטן עלי!”, “אצלי הכול בסדר!”, “זה לא אני!”, “אלה תוצאות בדיקה של אדם אחר!”, הוא לא מאמין בשלב זה, שמחלתו קשה ושסופו קרב. ההכחשה מעניקה לו פסק זמן להתארגנות עד להבנה שזה המצב.

השלב השני מתבטא בכעס. כאן עשוי החולה לומר, “מדוע זה הגיע אלי? זה לא קורה לי!”, “יכול להיות שזה הגיע גם אלי? זה לא הוגן!”. השלב הזה מקשה מאד גם על הסובבים אותו. פרצי הזעם מופנים דווקא אל הקרובים ויש חשיבות רבה להפנמה והכרה במצבו הרגיש, תוך התחשבות והבנה והימנעות מתגובה כועסת. דווקא כאן החיבוק האוהב חשוב.

שלב נוסף בחמישייה הוא המיקוח. כאן עשויות להתבטא אמרות כמו “אני מבטיח להיות טוב! תן לי רק עוד כמה שנים!”, “אני מוכן לחזור בתשובה! רק עוד שנתיים-שלוש!”. השלב הזה בא בדרך כלל לביטוי בקרב חולים סופניים שמותם וההכרה בו, מתקרבים בשלבים.

השלב הרביעי הוא דיכאון. כאן עשויות לעלות אמירות המבטאות את חוסר הטעם בטרחה סביב כל נושא; “אני הולך למות אז מה הטעם לעשות זאת?!”. בשלב הזה חודרת למודעות החולה תחושת כישלון, החמצה, בושה, אשמה ואובדן עוצמתי. בשלב הזה קיים קושי בעידוד והרגעת החולה, כי זו דרכו אל ההשלמה והקבלה של מצבו. כאן יש להקשיב ולהבין את החולה ולתמוך בו.

השלב האחרון הוא קבלה. בשלב האחרון הזה, מבטא החולה את השלמתו עם המצב, תוך אמירות ש”אני לא מסוגל להילחם במצב!”, “אני מבין את מצבי ואתכונן לסוף”. בעזרת הסביבה הקרובה מצליח החולה לעבור את כל השלבים, תוך ויתור על מאבקיו, השלמתו עם המצב. כאן הוא מוותר על חשבונאות, משא ומתן וצער על עברו. השלמה עם מצבו מאפשרת לו להיפרד מהקרובים לו, להתכנס בתוך עצמו תוך צורך במנוחה רבה. המחברת גורסת כי רוב החולים מגיעים למצב הזה ומעטים ממשיכים להתכחש ולהיאבק. (ויקי).

הקבלה דנה במוות לפני המוות. באמונת הקבלה מדובר על מוות רוחני, שכולל גלגולים רבים ומיותרים. מנגד התפיסה המתבטאת בציבור הרחב כי המוות הינו עונש הניתן על ידי כוח עליון. המקובלים גורסים שהמוות הוא כלי המקדם אותנו אל סופו של התיקון ולתחושת השלמות והנצחיות, כשזאת הדרך הקצרה ביותר. גם היום וגם בעבר הרחוק, אחד מהסודות הנסתרים והמפחידים ביותר, עימם נאלצנו להתמודד, הוא המוות. החיים אחרי המוות הינם סוגיה שרבנים וחוקרים רבים מתאמצים לפענח את מהותם, כאשר רבים מצפים שיזכו להבין אי פעם את פתרונם. שאלות רבות עולות בקרב הרוצים להאמין בחיים שלאחר המוות, האם נשמתנו חיה גם לאחר מותנו? לאן מובילה דרכו של המת לאחר מותו ובתום שבעת ימי האבל? הוא מהלך עדיין בעולמנו או שנדד לממד אחר? לדעת מקובלי הקבלה, העובדה שרבים עדיין תרים אחרי משמעות החיים לאחר המוות, נובעת מכך שלא חיפשו במקומות הנכונים. יש לזכור שהמקובלים יודעים שאין מה לחפש כי פעילות הקבלה שלהם “מוכיחה” ששלב נוסף בהתפתחותו הרוחנית של האדם הוא המוות. יש מדענים הטוענים כי קיימות אלפי עדויות המתייחסות לחיים שלאחר המוות, אך מעולם לא הונגשו להם הוכחות המוכיחות זאת.

האם קיים גלגול נשמות? לדברי המקובלים, הצלחנו לסיים את התיקון בעודנו בחיים, אין כל הצדקה שנשוב לעולם הזה. אך אם לא עלה בידנו ליצור את התיקון בחיינו, הדרך היחידה להשלים אותו, היא לחזור לעולם הזה באישיות אחרת, בתלבושת שונה ובסביבה אחרת. כך יסתייע בידנו להשלים בזמן הקצר ביותר את משימת התיקון שלנו. זאת כי הפשטנו מעצמנו את לבושנו מחיינו הקודמים ולבשנו תלבושת חדשה. (קבלה לעם).

כשאדם נפטר, נשמתו פורחת מגופו וגופו הפיזי הופך לטמא. כך גורסים המקובלים. זה אומר שבמצבו עלולים כוחות שליליים להיצמד אליו. אם חלילה נוכח אדם בקרבתו של המת, הוא נידבק בטומאת המת. תהליך “פרה אדומה” מאפשר לסלק את הטומאה מגופו של האדם שנידבק בה. לזוהר יש הסבר שאין זה תהליך טכני המסלק את הטומאה, מדובר בסילוק כוחות החושך “הסטרא אחרא”, באמצעות  התנקות עצמית מהצד השלילי. לכן, כשאנחנו עוסקים בכוחו של המוות, אנחנו לא מסתפקים בדיבור על רגע המוות הפיזי שאירע, אלא על כוחו של המוות שאנחנו מתנסים בו מידי יום… זה אומר שכל הרגשה של כעס, התמרמרות, עצבות, אכזבה וכו’, מקצרים ומקרבים את דרכנו אל המוות הסופי, הפיזי. (שאלה שלי: איך זה מסתדר עם האמונה שאין מוות סופי?) המתנה שאנחנו זוכים לה בתהליך “פרה אדומה” היא האפשרות לנתק את עצמנו מכוחו של המוות הסופי. המקובלים דנים גם בכוחות האגו. לדבריהם המוות נגרם על ידי כוחות האגו והאמצעי הטוב ביותר לעמוד מולם הוא לצמצם אותם. פחות אגו! זה הוא חלק מתהליך הטוהרה. זה לא תהליך פיזי אלא תהליך בו נפריד את עצמנו מכוחות המוות. תופעת האגו צמחה מתחושת ההתנשאות שלנו על אדם אחר. איך נרחיק את עצמנו מכוחות החושך והמוות? על ידי דחיפת עצמנו מטה, ענווה. בגמרא ובתלמוד נשאלת השאלה: “מה יכול האדם לעשות כדי שיהיו לו חיים?” ותשובתם היא “שימית את עצמו”. רש”י משיב על כך ש”ישפיל את עצמו”. מה זה אומר? שהאמצעי היחיד לשמור על חיינו, גם חיי יום יום וגם חיי נצח, היא הצנעה, הנמכת עצמנו והמתת האגו. פעילות המתת האגו מהווה ריפוי פיזי וגם ריפוי רוחני. כשאנחנו חווים כאב בעולם הפיזי בתחומי כספים, יחסים, בריאות וכו’, דרכנו היחידה לסלק חוויות אלה היא להמית את האגו. (ברג 2014).

מצב נפשי עימו אנחנו מתמודדים כמעט מידי יום, הוא הפחד. נפשנו מלאה פחדים, לחלקם אנחנו מודעים ולחלקם לא. בהתבגרותנו אנחנו סופגים ומפנימים תבונה והבנה, המאפשרים לנו לגבור על רוב הפחדים. החסידות גורסת שמול כל דבר רע בעולמנו יש מנגד גרסה טובה, מתקנת. לדבריה, הפחד הטוב הוא פחד מהבורא, “יראת שמים” המולידה כוחות טובים של יצירתיות ושמחת חיים. אם נחדור לשורשם של הפחדים, נמצא שאלה נעוצים במוות. מעניין שהקבלה מדגישה שלושה פחדים עיקריים בדרך לפחד המרכזי; הראשון הוא הפחד מאי שפיות. השני הוא הפחד ממות פתאומי, מוות של אלימות כמו התקף לב, תאונת דרכים ואף רצח. השלישי הוא פחד מפני אונס, חילול גופנו, ביתנו ורכושנו. כל הדעתנים מסכימים שהפחד העיקרי הוא הפחד בפני המוות. (לביא 2009).

כאשר אנחנו דנים במוות בראי הבודהיזם, נגדיר כמה הנחות יסוד; חיינו קצרים וערכם רב, נחשוב מה יכול לעזור לנו ולזולתנו בעת המוות. נחשוב מה עשוי או עלול להתרחש לאחר המוות. בתפיסה הבודהיסטית אנחנו מהרהרים על המוות  ומבינים תוך כך, כמה קצרים ורבי ערך חיינו ואיך נהפוך אותם למשמעותיים. עלינו להפנים שהמוות הוא וודאי אך מועד הגעתו אינו ידוע לנו. נפנים גם שלא נוכל להימלט מהמוות. טוב נעשה, אם במהלך חיינו שדברים בהם אנו “מתפנקים” בחיינו כמו בית, רכב, מזון, עלולים לגרום למותנו. מחלה, תאונה, רצח וכו’. הפנמת הנחות אלה תסייענה לנו להבין שחיינו קצרים ורבי ערך ולא נרצה לבזבזם. כשנקום כל בוקר, נאמר לעצמנו שאולי זה יומנו האחרון, ולכן אהפוך אותו למשמעותי בסיוע לזולת. כאשר אתבשר שסופי קרב, אשאל את עצמי אם אני מוכן למות? איזה תוכניות לא הגשמתי? מה ארצה לעשות בזמן הקצר שנותר לי? גופנו היקר לנו, אינו יכול לסייע לנו ולכן עלינו לנטוש אותו מאחורינו. כך שכל שנותר לנו, הוא תודעתנו, מצב התפתחותנו הרוחנית והמנטלית. לתודעה אין צורה, צבע, תבנית אך מודעת ומכירה בכל התופעות. התודעה ניחנה במספר דרגות, גסה, עדינה ועדינה מאד. התודעה העדינה צלולה ביותר ונחווה אותה רק בעת מותנו או בעת תרגול. בעת מותנו, מצב התודעה יקבע את המצע אליו ייוולד האדם מחדש. (פנדה האוטר).

כל אדם שואף לסיים את חייו בשקט ובשלווה וכמה שמאוחר יותר. עם זאת יש חשיבות למוכנות להופעתו הפתאומית של המוות. בעולמנו המערבי קיימת התייחסות לזקנה ולמוות כגורם עוין ושלילי שיש להיאבק בו ולדחות אותו כמה שיותר. פרידה מיקירינו מקובלת כסבל ועצב רב. מנגד, הבודהיסטים גורסים כי מוות הוא פרק במחזור החיים, הכאב בלתי נמנע אך הסבל הוא תהליך שאנחנו מביאים על עצמנו. היכרותנו עם המוות תתחיל בשלב מאד מוקדם בחיינו ובאופן טבעי אנחנו שואפים להגן על ילדינו ועל עצמנו מפניו. בטיולינו עם ילדינו בטבע, אנחנו פוגשים תופעות של לידה, צמיחה ומוות. העצים, הפרחים ובעלי החי. זאת ההמחשה הטובה ביותר לצעירים שבתוכנו. משפחות  מסוימות תיקחנה את ילדיהן לבית העלמין ואילו משפחות אחרות תמנענה מילדיהם להתלוות אליהם בדרכם לשם. הפרידה מיקירינו נחווית בכל משפחה בדרך שונה. אצלנו כיהודים וכישראלים, חווית המוות קיצונית יותר, הן כתוצר לשואה ומרכיביה והן כתוצר למלחמות הרבות שעברנו. (רעות).

כשאנחנו מדברים על תפיסת המוות בקרב ילדים, עלינו להבין שאלה זקוקים להבנה ולזמן, כדי לעקל את רעיון הגסיסה והמוות. ככל שילדינו צעירים יותר, קיים פער משמעותי בין יכולותיהם הקוגניטיביות והרגשיות, לבין יכולתם לספוג ולהתמודד עם מצב מורכב מעין זה. תופעת המוות יוצרת סקרנות רבה בקרב הילדים וזו מלווה אותם לאורך כל חייהם. זה מתבטא בשאלות, תהיות בעת מפגש הילד עם המוות, אם מול כלב שמת או עץ שנבל וגם בן משפחה או מכר שהלך לעולמו. בספרים על ילדים ומוות נקרא על תפיסת העולם הקוגניטיבית הרגשית, המתמקדת במעקב אחר שלבי ההתפתחות של הילד לצד תפיסת העולם המתמקדת ברגשות שמבטאים הילדים בעת פטירתו של אדם קרוב. (ויקי)

ביבליוגרפיה

https://ecowiki.org.il/wiki/%D7%A1%D7%99%D7%91%D7%95%D7%AA_%D7%9E%D7%95%D7%95%D7%AA_%D7%91%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C

http://files7.design-editor.com/91/9139846/UploadedFiles/88D539F2-3684-8DE9-3B19-52EA76E7CDAE.pdf

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%9C_%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%9C%D7%A8-%D7%A8%D7%95%D7%A1

http://www.kab.co.il/kabbalah/%D7%9E%D7%95%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%A4%D7%A0%D7%99-%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%95%D7%AA

https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/55/ART1/926/509.html
https://www.buddhism-israel.org/wp-content/uploads/2018/07/death.pdf
https://www.reutheshel.org.il/%D7%9E%D7%A4%D7%92%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%A2%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%95%D7%AA/
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%A4%D7%99%D7%A1%D7%AA_%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%95%D7%AA_%D7%91%D7%92%D7%99%D7%9C_%D7%94%D7%A8%D7%9A
סיוע בעבודות אקדמיות
סיוע בעבודות סמינריון