Skip to content

סיוע בסמינריון שלכם- לחצו כאן

כיצד תורם הספורט לשילוב חירשים וכבדי שמיעה בחברה הכללית

כיצד תורם הספורט לשילוב חירשים וכבדי שמיעה בחברה הכללית

מגישה:

תאריך:

תוכן עניינים

1. מבוא. 3

2. סקירה. 4

1.2. ספורט ותרומותיו 4

1.1.2. תרומותיו של הספורט. 5

2.1.2. הספורט כאמצעי לשילוב חברתי 7

2.2. תרומת הספורט לחרשים. 12

1.2.2. חרשים כמיעוט ובעיות התקשורת שלהם. 12

3.2. שילוב החרשים באמצעות הספורט. 16

3. סיכום ודיון 22

ביבליוגרפיה: 24

1.מבוא

מטרתו של מחקר זה היא לבדוק את ההשפעה של ספורט במסגרת חברתית על שילובם של חירשים בחברה. הרציונל המחקרי שעומד מאחורי נושא זה הוא שספורט בקבוצה עוזר לספק לחרשים, לא רק פעילות גופנית באופן קבוע, אלא שהיא גם מספקת להם מסגרת חברתית קבועה, שעוזרת להם להתמיד באימוני הריצה שלהם, מספקת להם תמיכה חברתית, ומעלה את המורל הכללי שלהם.

מבחינה ספורטיבית, מחקרים מראים שספורטאים שמתאמנים במסגרת קבוצתית, מגיעים להישגים ספורטיביים יותר טובים, וישנו שיפור ארוך טווח של הביצועים שלהם. ישנם סוגים שונים של אימונים, שחלקם ניתן לשלב פעילות קבוצתית, וחלקם פחות מתאימים לפעילות קבוצתית, אולם בכל מקרה עדיף לבצע את הפעילות הגופנית באופן קבוצתי, גם אם סוג הספורט הספציפי לא דורש זאת, כי זה מעלה את רמת הביצועים של הספורטאים (משרד הבריאות, 2013).

שאלת המחקר היא כיצד תורם ספורט הריצה לשילוב כבדי שמיעה בחברה ? בכדי לבדוק את שאלת המחקר, תבוצע סקירה שיטתית של מחקרים מהעבר על מנת לבדוק מהי ההשפעה של פעילות ספורטיבית חברתית על שילובם בחברה של חירשים.

2.סקירה

1.2.ספורט ותרומותיו

ספורט הוא כל פעילות גופנית המשפרת או שומרת על כושר גופני ובריאות כללית. היא מבוצעת מסיבות שונות, כדי לסייע לצמיחה ולשיפור הכוח, מניעת הזדקנות, התפתחות שרירים ומערכת הלב וכלי הדם, שיפור כישורים אתלטיים, ירידה ושמירה על המשקל, שיפור הבריאות, וגם להנאה. אנשים רבים בוחרים להתאמן בחוץ במקום בו הם יכולים להתכנס בקבוצות, להתרועע ולשפר את הרווחה (זך, וכוהן, 2010). מבחינת היתרונות הבריאותיים, כמות הפעילות הגופנית המומלצת תלויה במטרה, בסוג הפעילות הגופנית ובגיל האדם. אפילו לעשות פעילות גופנית בכמות קטנה זה בריא יותר מאשר לא לעשות זאת בכלל (נבות-מינצר, וקונסטנטיני, 2010).

הספורט מחולק בדרך כלל לשלושה סוגים, בהתאם להשפעה הכוללת שיש לו על גוף האדם: פעילות אירובית, היא כל פעילות גופנית המשתמשת בקבוצות שרירים גדולות וגורמת לגוף להשתמש בחמצן יותר ממה שהיה עושה בזמן מנוחה (זמרי, ופולידורו, 2002). מטרת האימון האירובי היא להגביר את סיבולת הלב וכלי הדם. דוגמאות לאימון אירובי כוללות ריצה, רכיבה על אופניים, שחייה, הליכה מהירה, קפיצה על חבל, וריצה למרחקים ארוכים. פעילות גופנית אנאירובית, הכוללת אימוני כוח והתנגדות, יכולה למצב, לחזק ולהגדיל את מסת השריר, וכן לשפר את צפיפות העצם, שיווי המשקל והקורדינציה. דוגמאות לתרגילי כוח הן שכיבות סמיכה, סקוואט. פעילות גופנית אנאירובית כוללת גם אימוני משקולות, אימונים פונקציונליים, אימונים אקסצנטריים, אימוני אינטרוולים, ספרינטים בעצימות גבוהה המגדילים את חוזק השרירים לטווח הקצר. ותרגילי גמישות המותחים ומאריכים את השרירים. פעילויות כמו מתיחות עוזרות לשיפור גמישות המפרקים ולשמירה על שרירים רזים. המטרה היא לשפר את טווח התנועה של השריר שיכול להפחית את הסיכוי לפציעה (דובנוב-רז, 2019).

פעילות גופנית יכולה לכלול גם אימונים המתמקדים בדיוק, זריזות, כוח ומהירות. ניתן לסווג סוגי פעילות גופנית גם כדינמיים או סטטיים. תרגילים דינמיים כמו ריצה, נוטים לייצר הורדת לחץ הדם במהלך האימון, עקב זרימת הדם המשופרת. לעומת זאת, פעילות גופנית סטטית, כמו הרמת משקולות, יכולה לגרום ללחץ הדם לעלות משמעותית, אם כי באופן זמני, במהלך ביצוע התרגיל (דובנוב-רז, 2019).

פעילות גופנית היא חשובה לשמירה על כושר גופני ויכולה לתרום לשמירה על משקל תקין, לוויסות מערכת העיכול, לבנייה ושמירה על צפיפות עצם בריאה, כוח השרירים ותנועתיות המפרקים, קידום רווחה פיזיולוגית, הפחתת סיכוני בריאות וחיזוק מערכת החיסון. מחקרים מסוימים מצביעים על כך שפעילות גופנית עשויה להגדיל את תוחלת החיים ואת איכות החיים הכוללת. אנשים שמשתתפים ברמות בינוניות וגבוהות של פעילות גופנית הם בעלי שיעור תמותה נמוך יותר בהשוואה לאנשים אשר אינם פעילים פיזית. רמות בינוניות של פעילות גופנית הן בעלות מתאם עם מניעת הזדקנות. מחסור בפעילות גופנית יכול להוביל למחלת לב כלילית, סוכרת ומחלות כרוניות אחרות. חוסר פעילות גופנית גורם לשיעור גבוה מהתמותה המוקדמת ברחבי העולם (גלילי, ליסיצה, וזך, 2014).

1.1.2.תרומותיו של הספורט

אחת מהתועלות החשובות ביותר של הספורט היא כושר גופני. כושר גופני הוא מצב של בריאות ורווחה, היכולת לבצע היבטים שונים של ספורט, עיסוקים ופעילויות יומיומיות (רגב, ואח’ 2019). כושר גופני מושג בדרך כלל באמצעות תזונה נכונה, פעילות גופנית מתונה-נמרצת, ומנוחה מספקת. לפני המהפכה התעשייתית הוגדר כושר כיכולת לבצע את פעילויות היום ללא עייפות יתרה. עם זאת, עם שינויים באורחות החיים הכושר הגופני נחשב כיום למדד ליכולתו של הגוף לתפקד ביעילות בפעילות העבודה והפנאי, להיות בריא, להתנגד למחלות ולעמוד במצבי חירום (להב, 2014).

פעילות גופנית סדירה היא אחד הדברים הטובים ביותר שיכול אדם לעשות למען בריאותו. יש לוה יתרונות רבים, כולל שיפור הבריאות והכושר הכללי, והפחתת הסיכון למחלות כרוניות רבות (קונסטנטיני, ומן, 2016). ישנם סוגים רבים ושונים של פעילות גופנית, רוב האנשים נהנים משילוב ביניהם. פעילויות סיבולת, או אירוביות, מגבירות את יכולת הנשימה ואת הדופק, הן שומרות על בריאות הלב, הריאות ומערכת הדם ומשפרות את הכושר הכללי. דוגמאות כוללות הליכה מהירה, ריצה קלה, שחייה ורכיבה על אופניים. תרגילי כוח, או אימוני התנגדות, המחזקים את השרירים הם גם פעילות גופנית המובילה לכושר גופני. דוגמאות הן הרמת משקולות ושימוש ברצועת התנגדות. בנוסף לכך יש את תרגילי שיווי משקל, שיכולים להקל על ההליכה על משטחים לא אחידים ולסייע במניעת נפילות. כדי לשפר את שיווי המשקל. תרגילי גמישות מותחים את השרירים ויכולים לעזור לגוף להישאר רזה. התאמת פעילות גופנית קבועה בלוח הזמנים היומי עשויה להיראות קשה בהתחלה, אבל היא חשובה מאוד כדי לשמור על הכושר הגופני. כמות הפעילות הגופנית המומלצת תלויה בגיל ובבריאות (נבות-מינצר, וקונסטנטיני, 2010).

תרומה נוספת של כושר גופני היא כושר לב-נשימתי, המתייחסת ליכולתן של מערכות הדם והנשימה לספק חמצן לשרירי השלד במהלך פעילות גופנית מתמשכת. המדד העיקרי של כושר לב-נשימתי הוא רמת חמצן המקסימום. איגוד הלב האמריקני פרסם הצהרה מדעית רשמית הדוגלת בסיווג כושר לב-נשימתי כסימן חיוני קליני ויש להעריך אותו באופן שגרתי כחלק מהפרקטיקה הקלינית. פעילות גופנית סדירה הופכת את המערכות הללו ליעילות יותר על ידי הגדלת שריר הלב, מה שמאפשר שאיבה של יותר דם בגוף, והגדלת מספר העורקים הקטנים בשרירי השלד הגדולים, המספקים יותר דם לשרירים העובדים. פעילות גופנית משפרת לא רק את מערכת הנשימה אלא את הלב בכך שהיא מגדילה את כמות החמצן הנשאפת ומופצת לרקמת הגוף. ישנם יתרונות רבים של כושר לב-נשימתי. זה יכול להפחית את הסיכון למחלות לב, סרטן ריאות, סוכרת מסוג 2, שבץ ומחלות אחרות. כושר לב-נשימתי מסייע בשיפור מצב הריאות והלב, ומגביר את תחושת הרווחה. בנוסף, ישנן עדויות גוברות לכך שכושר לב-נשימתי הוא גורם מנבא חזק יותר לתמותה מאשר גורמי סיכון אחרים, כגון עישון, יתר לחץ דם, כולסטרול גבוה וסוכרת מסוג 2 (Lee, Artero, Sui, & Blair, 2010).

ההשפעה המיטיבה של פעילות גופנית על מערכת הלב וכלי הדם מתועדת היטב בספרות המחקר (שביט, גליקסון, וקונסטנטיני, 2016). קיים קשר ישיר בין חוסר פעילות גופנית לתמותה קרדיווסקולרית, וחוסר פעילות גופנית מהווה גורם סיכון עצמאי להתפתחות מחלת עורקים כליליים. רמות נמוכות של פעילות גופנית מגבירות את הסיכון לתמותה ממחלות לב וכלי דם. ילדים המשתתפים בפעילות גופנית חווים הפחתה גדולה יותר של שומן בגוף ועלייה בכושר הלב וכלי הדם. מחקרים הראו כי לחץ אקדמי בקרב בני נוער מגביר את הסיכון למחלות לב וכלי דם בשנים מאוחרות יותר, עם זאת, ניתן להפחית מאוד את הסיכונים המובנים הללו בעזרת פעילות גופנית סדירה (Ross, et al. 2016).

יש קשר בין מינון הפעילות הגופנית שבוצעה בשבוע לבין תמותה מכל הסיבות ותמותה ממחלות לב וכלי דם בקרב גברים בגיל העמידה וקשישים. הפוטנציאל הגדול ביותר להפחתת תמותה נראה אצל אנשים שהופכים לפעילים גופנית במידה בינונית. מחקרים הראו שכיוון שמחלות לב הן הגורם המוביל למוות בקרב נשים, פעילות גופנית קבועה אצל נשים קשישות מובילה למצב בריא יותר של הלב וכלי הדם. אנשים שמשנים את הרגליהם לאחר אוטם שריר הלב כך שיכללו פעילות גופנית סדירה שיפרו את שיעורי ההישרדות. אנשים שנותרו באורח חיים ישבני הם בעלי הסיכון הגבוה ביותר לתמותה מכל הסיבות ומחלות לב וכלי דם (Liu, et al. 2019).

תרומה חשובה נוספת של הספורט היא טיפול בבעיות של דיכאון. המחקרים מראים ששיעור ניכר מהמבוגרים בארצות שונות מתמודד עם דיכאון, ותרופות נגד דיכאון הן דרך נפוצה לטיפול במצב. עם זאת, גלולות אינן הפתרון היחיד. מחקרים מראים כי פעילות גופנית היא גם טיפול יעיל. עבור אנשים מסוימים זה עובד כמו גם תרופות נוגדות דיכאון, אם כי פעילות גופנית לבדה אינה מספיקה עבור מי שסובל מדיכאון קשה. פעילות גופנית מתחילה שרשרת של אירועים ביולוגיים המביאים ליתרונות בריאותיים רבים, כגון הגנה מפני מחלות לב וסוכרת, שיפור השינה והורדת לחץ הדם, שבתורם גם הם יכולים לעזור בטיפול בדיכאון. פעילות גופנית בעצימות גבוהה משחררת כימיקלים בגוף הנקראים אנדורפינים, וכתוצאה מכך מבצעי הפעילות הגופנית חשים אופוריה לאחר הספורט. אך הערך האמיתי הוא בפעילות גופנית בעצימות נמוכה ובינונית הנמשכת לאורך זמן. סוג זה של פעילות גורם לשחרור כימיקלים בגוף הגורמים לתאי עצב לצמוח וליצור קשרים חדשים, הגורמים לשיפור בתפקוד המוח שעוזר לטפל בדיכאון. אצל אנשים מדוכאים, מדעני המוח שמו לב שההיפוקמפוס במוח, האזור שעוזר לווסת את מצב הרוח, קטן יותר, פעילות גופנית תומכת בצמיחת תאי עצב בהיפוקמפוס, בשיפור קשרי תאי העצב, המסייעים בהקלה על דיכאון (Cooney, et al. 2013).

2.1.2.הספורט כאמצעי לשילוב חברתי

אינטגרציה היא מטרה חברתית-פוליטית חיונית של ממשלות וחברות אזרחיות השואפות לזכויות אדם וערכים והיא מהותית לחברה המתנהלת בצורה תקינה. אינטגרציה חברתית היא תהליך ארוך טווח ומובחן מאוד של חיבור משותף וצמיחה משותפת. הוא זקוק להתכנסות, ויכוח, תקשורת, מציאת הסכמות, זיהוי הבדלים, קבלת אחריות משותפת. בניגוד להטמעה, אינטגרציה לא דורשת זהות תרבותית משלה. אינטגרציה היא שמירה על עצמאות, אך הכרה בתרבות של המדינה השלטת כתרבות מנחה, קיומן והקמתן של חברות מקבילות מנוגדות לתהליך האינטגרציה (García-Ramírez, Manuel, Paloma, & Hernández-Plaza, 2011).

ללא ספק הספורט הוכר ככלי פופולרי ומתאים לשילוב חברתי בחברה האזרחית כמו גם ברמה הפוליטית. הצהרות ותכניות רבות ברמה הלאומית והבינלאומית, לשילובם של מיעוטים יכולות להיות רשומות בתחום זה, ונראה שהאתגר לשפר את המאמצים חשוב עוד יותר בחברה. שילוב של מיעוטים אתניים הפך לאחד האתגרים החברתיים-פוליטיים התובעניים ביותר בחברות מודרניות. הקשר הכמותי והאיכותי בין אזרחים מקומיים לזרים השתנה באופן דרמטי בעקבות הגירה מוגברת בעת המודרנית, ויותר זרים עומדים נגד פחות אזרחים ילידים במדינות שונות (Giulianotti, 2011).

שילוב הוא תהליך מורכב ומגוון כאשר מדברים על שילוב באמצעות ספורט כנושא. ספורט כמרכיב הדיאלוג הבין-תרבותי, נראה כי נושא זה מוגבל להשתלבות חברתית של מיעוטים אתניים, אך כוונה בשילוב היא של כל קבוצת מיעוט בחברה ולא בהכרח מיעוט אתני. שילוב חברתי הוא מונח המשמש בסוציולוגיה ובכמה מדעי חברה אחרים, ומשמעותו היא באופן כללי תהליך שילוב של קבוצה של אנשים כמו קבוצות מיעוטים, למשל אנשים עם מוגבלויות, מכורים לסמים או אלכוהול, זקנים, חירשים, פליטים, חלקים מוחלשים בחברה, מיעוטים אתניים או דתיים להשתלב במיינסטרים של החברה, ולהעמיד לרשותם את ההזדמנויות, הזכויות והשירותים של החברה המרכזית (Giulianotti, 2011).

מכיוון שרוב התחומים החברתיים הם מחוץ להישג ידם או מחוץ לתחום ההתערבות הישירה של המדינה, פוליטיקאים וקובעי מדיניות גילו כי פעילויות ספורט מהווה תחום חברתי מבטיח לסוציאליזציה בין קבוצות שונות באוכלוסייה. המשמעות החברתית של הספורט, היא תפקידו בגיבוש זהות ובקירוב אנשים. ספורט היא פעילות אנושית הנשענת על ערכי יסוד חברתיים, חינוכיים ותרבותיים. זהו גורם שעושה אינטגרציה, מעורבות בחיי החברה, סובלנות, קבלת הבדלים ומשחק לפי הכללים, באולם ספורט או במגרש ספורט כולם שווים. לפיכך, בקרב פוליטיקאים ברמה הלאומית, הספורט אינו נתפס רק כמטרה בפני עצמה, אלא כאמצעי להנדסה חברתית. פעילויות ספורט, במיוחד כאשר הן מאורגנות על ידי מועדונים או ארגונים אזרחיים אחרים, מפחיתות את החסמים החברתיים והתרבותיים מכיוון שהן מאפשרות מפגשים בקרב אנשים עם רקע שונה (Wridt, 2010).

לא ניתן להכחיש שפעילויות ספורט הן תחום חברתי מבטיח, בין השאר בגלל ריבוי המשתתפים. מחקרים עדכניים מראים כי יותר ויותר אנשים במדינות מתקדמות פעילים בספורט חברתי. למרות מגמות של סוגי ספורט יותר אינדיבידואליים, מעטים הסוגים אחרים של ארגון חברה אזרחית שטובים כמו מועדוני ספורט. לצד המשפחה, בית הספר ומקום העבודה, ארגוני ספורט ופעילויות ספורט הפכו לסביבה לחינוך ולהעברת נורמות וערכים, ושל סוציאליזציה. מכיוון שמנגנוני הבחירה והקריטריונים להצלחה שונים מתחומים חברתיים אחרים, המבוססים על איכויות גופניות ולא על יכולות קוגניטיביות, פעילויות ספורט יכולות להגביר ולשנות את הדפוסים הרגילים של אינטראקציה חברתית. מחקר שנערך לאחרונה הראה כי העוסקים בספורט אכן נוטים יותר לפגוש חברים בקבוצות אתניות ותרבותיות אחרות מאשר אלו שאינם משתתפים בפעילויות ספורט. בהתבסס על מאפיינים אלה, ללא ספק לספורט פוטנציאל חוצה תרבויות (World Health Organization, 2019).

תומכי הספורט כתרופה לבעיות חברתיות רואים השפעות חיוביות שונות. בנוסף לאינטגרציה מוזכרים לעתים קרובות משמעת, הערכה עצמית ומשחק הוגן. מבקרים פחות אופטימיים, לעומת זאת, מציינים כי פעילויות ספורט מלאות בפרדוקסים. מצד אחד, ספורט יכול להוביל למפגשים חדשים בין אנשים בעלי יכולות פיזיות שוות, אך בעלי רקע שונה, מצד שני, ספורט יכול להוביל לצורות חדשות של הפרדה, על בסיס מגדר, גיל, יכולות, כושר ומוגבלות פיזית. ברור שספורט יכול לגשר על פערים בין אנשים וקבוצות שונות, אך יריבות ספורטיבית יכולה גם לאשר היררכיות ואנטגוניזם בקרב אנשים וקבוצות. התומכים בספורט חושבים שיריבות זו היא פורקן קול לרגשות כעס וחוסר שביעות רצון שנצברו באינטראקציות חברתיות אחרות, כלומר שעדיף להילחם בזירה, מאשר ברחובות. פעילויות ספורטיביות אכן עשויות לגרום להפחתת לחץ אינדיבידואלית לתקופה כלשהי, אך צריך לראות האם ספורט יכול גם להפחית מתח ואנטגוניזם חברתי ברמה הקולקטיבית. על מנת להעריך את התרומה החברתית של הספורט, יש צורך להפריד בין המציאות לבין רטוריקה בלבד (Beets, Cardinal, & Alderman, 2010).

נשאלת השאלה איזה אינטראקציות קיימות בפעילות הספורטיבית. לספורט יש פוטנציאל לממש מפגשים בין אישיים ללא קשר לרקע החברתי, אולם אין זה אומר שהרקע החברתי אינו רלוונטי. נהפוך הוא, חלק מהמשתתפים רואים בהצלבות חברתיות ובהחלפות בין תרבותיות באמצעות פעילויות ספורט כחוויה חיובית, בעוד שאחרים עשויים להעריך זאת בצורה שלילית יותר. ישנן הערכות שונות של ספורט מעורב אתני בקרב הקבוצות החברתיות השונות עצמן, ישנן שיהיו בעד זאת וישנן שיהיו נגד. ישנם כמה מניעים פנימיים מובחנים לפעילות ספורטיבית: בריאות, תחושה, חוויות אסתטיות, חוויות סגפניות וחוויות חברתיות. האינטגרציה של מיעוטים בספורט קשורה למוטיבציות הקשורות לחוויות חברתיות (Slater, Coffee, Barker, & Evans, 2014).

על מנת למדוד את רמת ההחלפה המשמעותית בפעילות ספורטיבית, ישנם כמה מימדים במוטיבציות לחוויה חברתית, האם משתתפי הספורט רוצים לפגוש אנשים מהקבוצה משלהם או אנשים חדשים מחוץ לקבוצה משלהם? האם הם מעדיפים להיות במסגרת חברתית עם הרכב הומוגני יותר או לרצות בהקשר חברתי מגוון והטרוגני יותר? האם אנשים רוצים להשיג תוצאות אישיות, או להתאמן בספורט בקבוצה או בקולקטיב? האם משתתפי הספורט מחפשים בדידות במהלך פעילויות ספורטיביות או חברותיות רבה יותר ומחליפים חוויות חברתיות? האם הם רוצים לפגוש אנשים וליצור קשרים חברתיים משמעותיים או שהם פשוט רוצים לעסוק בספורט כדי לשפר את ההתפתחות והמצב האישי הפיזי שלהם? האם המשיבים מעדיפים פעילויות ספורט בהן הם יכולים לאשר מחדש את זהותם הנוכחית, או שהם מחפשים פעילויות בהן הם יכולים לבדל את עצמם מאחרים? כל השאלות האלה רלוונטיות על מנת לקבוע האם הקבוצה שמשתתפת בפעילות הספורטיבית רואה בה כחוויה מיזוג או הפרדה בין תרבויות (Shipway, Holloway, & Jones, 2013).

דוגמה אחת לשימוש בספורט לשילוב מיעוטים בחברה הוא במדינות אירופיות שונות שקלטו מהגרים רבים הבאים מרקע תרבותי שונה. מחקר אחד בדק את שילוב המהגרים האלה בעזרת הספורט בהולנד. בהולנד קיים חשש להיעדר לכידות חברתית, הפרדה חברתית וכלכלית ומתח בין-אתני. לאחר עלייתם של פוליטיקאים ימנים, נושא האינטגרציה החברתית הפך לעדיפות פוליטית מרכזית ברמה המקומית והלאומית של קביעת המדיניות. קובעי המדיניות חיפשו פתרון לבעיות חברתיות אלה במדיניות של מיזוג בין עדתי. תחום אחד שנראה כמבטיח להשתלבות נטולת בעיות בקרב בני קבוצות אתניות שונות הוא ספורט חובבים ובמיוחד מועדוני ספורט (Krouwel, Boonstra, Duyvendak, & Veldboer, 2006).

בשני סקרים שנערכו בעיר רוטרדם, נמצא כי למרות שיש יותר הזדמנויות בספורט לפגוש אנשים אחרים מאשר ברוב התחומים החברתיים האחרים, אינטראקציה בין-עדתית אינה מתרחשת באופן ספונטני בפעילות ספורטיבית ומפגשים אלה אינם ללא בעיות. ראשית נמצאו דפוסי מוטיבציה של המשתתפים להשתתפות בספורט בין משתתפים ממוצא אתני שונה, והעדפות לסביבות רב אתניות בקרב רוב המשתתפים עם רקע אתני מגוון. יחד עם זאת, נראה כי פעילויות ספורט ממלאות תפקיד חזק בחיזוק הזהויות האתניות הקיימות, ולא ביצירת זהות חדשה. עם זאת, את הכמיהה הזו להיות בין עמיתים מוכרים בפעילויות בשעות הפנאי יש להבין בפרספקטיבה רחבה ומבנית. עבור קבוצות מיעוטים אתניים, פעילויות ספורט מועילות במיוחד כדי להתרחק זמנית מתחומים חברתיים עם יחסים מתוחים, השכונה, בית הספר, מקום העבודה, ולחפש מחסה בקרב חברים עם רקע אתני ותרבותי שונה וגם דומה (Krouwel, Boonstra, Duyvendak, & Veldboer, 2006).

מחקר אחר בדק את השפעת הספורט החברתי על השתלבותם בחברה של מהגרים סומלים באוסטרליה. המחקר בדק גם את ההשפעה של הספורט לשילוב סומלים בחברה הכללית וגם בינם לבין עצמם. הנתונים המוצגים במחקר מדגימים כמה מההקשרים והתהליכים המרכזיים שבאמצעותם השתתפות בספורט יכולה לתרום לקשר, לגישור ולקישור בין קבוצות חברתיות של סומלים לבין אוסטרלים. מועדוני הספורט שנבדקו מספקים הקשר לחוויות חיברות משמעותיות, תכליתיות והנאה. משתתפי המחקר מגילים, מגדרים ורקעים סוציו-אקונומיים שונים מדגישים את המשמעות של הקשר כזה, כדי להקל על התפתחות הקשר בין הון חברתי למהגרים סומלים אחרים, כולל אלה המייצגים חמולות שונות. קשרים חברתיים אלה נחשבים כחשובים בבניית רשתות קהילתיות סומליות שהופרעו או נשחקו עקב מלחמה ועקירה, ויכולות להתפשט לתחומים חברתיים אחרים. למרות שפעילות במועדוני ספורט אתניים ספציפיים, מהוות אינטגרציה חברתית מספקת, המשיבים מוצאים כי ההשתתפות במועדוני ספורט מעורבים היא דרך מהנה בשבילם להעביר את הזמן הפנוי שלהם, מה שיוצר גם הזדמנויות להשתתף באופן מלא יותר בקהילה המקומית. זה גם מאפשר להם להימלט זמנית מתחומים חברתיים עם יחסים מתוחים, חינוך, דיור, שוק עבודה וכן הלאה. לכן אין לראות במועדוני ספורט חד-אתניים באופן אוטומטי כפועלים נגד אינטגרציה חברתית, אלא שיש לשלבם ולקבל אותם ביחד עם מועדוני ספורט מעורבים (Spaaij, 2012).

2.2.תרומת הספורט לחרשים

1.2.2.חרשים כמיעוט ובעיות התקשורת שלהם

אנשים חירשים הם אנשים שיש להם לקות פיזית של חירשות. לחירשות יש הגדרות שונות בהקשרים תרבותיים ורפואיים. בהקשרים רפואיים, המשמעות של חירשות היא אובדן שמיעה המונע מאדם להבין שפה מדוברת, זהו מצב אודיולוגי. מאוחר יותר מושג החירשות שימש בהקשר תרבותי כדי להתייחס לאלה שמתקשרים בעיקר באמצעות שפת הסימנים ללא קשר ליכולת השמיעה. שתי ההגדרות חופפות אך אינן זהות, שכן אובדן שמיעה כולל מקרים שאינם חמורים מספיק בכדי להשפיע על הבנת השפה המדוברת, ואילו חירשות תרבותית כוללת אנשים שומעים המשתמשים בשפת סימנים, כמו ילדים של מבוגרים חירשים. בהקשר רפואי, חירשות מוגדרת כדרגה של אובדן שמיעה כך שאדם אינו מסוגל להבין דיבור, אפילו לא בנוכחות מכשיר הגברה. בחירשות עמוקה, ייתכן שלא ניתן יהיה לזהות אפילו צלילים בעוצמה הגבוהה ביותר המופקים על ידי מד שמע, מכשיר המשמש למדידת שמיעה על ידי הפקת צלילים בטווח תדרים גבוה. בחירשות מוחלטת, לא ניתן לשמוע צלילים כלל, ללא קשר להגברה או שיטת הפקה (שלו, ותירוש, 2013).

החירשים מהווים מיעוט בחברה, ולהם קהילה ייחודית. הקהילה כוללת מערך אמונות חברתיות, התנהגויות, אמנות, מסורות ספרותיות, היסטוריה, ערכים ומוסדות משותפים של הקהילה, המושפעים מחירשות ומהעובדה ששפת הסימנים היא אמצעי התקשורת העיקרי. בני הקהילה החירשת נוטים לראות בחירשות הבדל בחוויה האנושית ולא במוגבלות או במחלה. ניתן לראות אנשים חירשים, במובן של קהילה או תרבות, כקבוצת מיעוטים, ולכן חלקם הנמצאים בקהילה זו עלולים לחוש לא מובנים על ידי מי שאינו יודע שפת סימנים. מאבק נוסף שאיתו מתמודדת לעתים קרובות קהילת החירשים הוא שמוסדות חינוך מורכבים בדרך כלל בעיקר משומעים. בנוסף, ייתכן כי בני משפחה שומעים יצטרכו ללמוד שפת סימנים על מנת שהאדם החירש ירגיש כלול וירגיש תמיכה. שלא כמו בתתי תרבויות אחרות, אדם חירש עשוי להצטרף לקהילה בשלב מאוחר יותר בחייו, במקום להיוולד בה (וולקוב, 1998).

ישנן נקודות מבט על אנשים חירשים ותרבות חירשים, המעצבים את יחסם ותפקידם בחברה. מבחינה רפואית, רבים מעודדים ילדים חירשים לעבור ניתוח. במיוחד בעבר, נקודת המבט הרפואית הרתיעה את השימוש בשפת הסימנים, מכיוון שהם האמינו שהיא תסיח את הדעת מפיתוח כישורי שמיעה ודיבור. מנקודת מבט חברתית, אנשים חירשים מתקבלים בברכה להשתתף בחברה באותו אופן כמו כל אדם אחר. תפיסה זו דוחה את הרעיון שחירשים או כבדי שמיעה הם חולים וזקוקים לריפוי. ההשקפה החברתית מעודדת גם ביצוע התאמות לאנשים חירשים כדי שיוכלו להשתתף באופן מלא בחברה. התאמות כאלה כוללות שימוש במתורגמנים או במערכות כיתוב סגורות ומשופרות. אולם רבים מרגישים כי ההשקפה החברתית אינה מצליחה להכיר בתכונות הייחודיות של אנשים חרשים ותרבות החרשים. הם מאמינים שפרספקטיבה זו מבקשת מאנשים חרשים להתאים ולמצוא את דרכם בחברה שומעת בעיקר, במקום להכיר ביכולותיהם ובתרבות הייחודית שלהם. נקודת מבט אחרת מכונה התפיסה התרבותית-לשונית. תומכי תרבות החרשים קובעים כי נקודת מבט זו מכירה באנשים חרשים כתרבות מיעוטים בעולם, עם שפתם ונורמות חברתיות משלהם. נקודת מבט זו אמורה לקדם את זכותם של אנשים חירשים למרחב קולקטיבי בחברה, ולהעביר את שפתם ותרבותם לדורות הבאים (Napoli, et al. 2015).

מעורבות בקהילת החירשים והזדהות תרבותית כחרשים הוכחה כתורמת באופן משמעותי להערכה עצמית חיובית אצל אנשים חרשים. הקהילה יכולה לספק תמיכה, אינטראקציה חברתית קלה ומפלט מפני התסכולים של עולם השמיעה. לעומת זאת, אנשים חרשים שאינם חלק מקהילת החירשים עשויים שלא לקבל את אותה התמיכה בעולם השמיעה, וכתוצאה מכך לסבול מדימוי עצמי נמוך יותר, סטריאוטיפים, חוסר ידע ועמדות שליליות לגבי חירשות, שגורמים לאפליה רחבה. דבר זה עלול להוביל למצב נמוך יותר של השכלה ומעמד כלכלי של אנשים חירשים (Fellinger, Holzinger, & Pollard, 2012).

הקהילה החירשת עשויה לכלול בני משפחה שומעים של אנשים חירשים ומתורגמנים בשפת הסימנים המזדהים עם תרבות החירשים. זה לא כולל באופן אוטומטי את כל האנשים החירשים או כבדי השמיעה. לא היקף אובדן השמיעה מגדיר בן הקהילה החירשת אלא תחושת ההזדהות של הפרט ומעשיו הנובעים מכך. כמו בכל הקבוצות החברתיות שאדם בוחר להשתייך אליהן, אדם שחבר בקהילת החירשים מזהה את עצמו כחבר בקהילת החירשים, וחברים אחרים מקבלים אותו כחלק מהקהילה. תרבות חרשים מוכרת על פי אמנת האומות המאוחדות לזכויות אנשים עם מוגבלויות, הקובעת כי אנשים עם מוגבלות יהיו זכאים, על בסיס שווה לאחרים, להכרה ותמיכה בתרבותם הספציפית שלהם, זהות לשונית, כולל שפות סימנים ותרבות החירשים (וולקוב, 1998).

מבחינה היסטורית, אקולטורציה/ תירבות התרחשה לעיתים קרובות בבתי ספר לתלמידים חירשים ובתוך מועדונים חברתיים של חרשים, שניהם מאגדים אנשים חירשים לקהילות שאיתן הם יכולים להזדהות. להיות חירשים מבחינה תרבותית יכול להתרחש בזמנים שונים עבור אנשים שונים, בהתאם לנסיבות החיים. חלק קטן מהאנשים החירשים רוכשים שפת סימנים ותרבות חירשים בילדותם מהורים חירשים, אחרים רוכשים אותה באמצעות השתתפות בבתי ספר, ובכל זאת אחרים עשויים שלא להיחשף לשפת הסימנים ולתרבות החירשים עד לבגרות או אחר כך. למרות שלחלק נכבד מהחרשות יש סיבות גנטיות, מעט מאוד מהחרשים הם בעלי הורה חירש, ולכן קהילות חרשים אינן יוצאות דופן מקבוצות תרבותיות אחרות בכך שרוב החברים אינם רוכשים את זהותם התרבותית מההורים (Maxwell-McCaw, & Zea, 2011).

אין רק תרבות חירשים הומוגנית אחת. ישנן קהילות חרשות רבות ומובהקות ברחבי העולם, המתקשרות באמצעות שפות סימנים שונות ומציגות נורמות תרבותיות שונות. זהות חירשת מצטלבת גם עם זהות תרבותית אחרת. תרבות חירשים מצטלבת עם לאום, חינוך, גזע, אתניות, מגדר, מעמד, נטייה מינית וסמני זהות אחרים, מה שמוביל לתרבות שהיא די קטנה וגם מגוונת מאוד. ישנה גם שונות במידה בה אנשים מזדהים בעיקר עם זהותם החירשת, ולא חברותם בקבוצות תרבותיות מצטלבות אחרות. כך לדוגמה רבים מהחירשים יכולים להזדהות עם התרבות הכללית בחברה שבה הם חיים ולא בהכרח עם התרבות של החרשים (Meir, Sandler, Padden, & Aronoff, 2010).

תרבות חירשים נפוצה בבתי ספר לחירשים. ישנם בתי ספר ייחודיים לחירשים ברחבי העולם ובמדינות מערביות, אולם השכלה גבוהה היא מוגבלת יותר עבורם ופחות נגישה. אבי שארל-מישל דה לפיי פתח את בית הספר הראשון לחירשים בפריז. תומאס גלודה האמריקאי היה עד לכישורי הוראה לחירשים מאת אב סיקרד, ושניים מחברי הסגל החירשים של בית הספר בפריז, לורן קלרק וז’אן מאסייה. הוא נסע לארצות הברית, שם הקים בשנת 1817 את בית הספר האמריקני הראשון לחרשים בהרטפורד, קונטיקט. שפת הסימנים האמריקאית החלה להתפתח בעיקר משפת הסימנים הצרפתית ומהשפעות חיצוניות אחרות (Zimmerman, & Horejes, 2017).

בבית ספר לחרשים שבו  התלמידים גם מתגוררים, בו כל הילדים משתמשים באותה מערכת תקשורת בשפת הסימנים, התלמידים יכולים לקיים אינטראקציה רגילה עם תלמידים אחרים, מבלי שיהיה עליהם לדאוג לביקורת. לעומת זאת, ההכללה של תלמידים אלה במערכת החינוך הרגילה, חושף את התלמידים לאנשים שאינם בדיוק כמותם, ומכין אותם לחיים הבוגרים. באמצעות האינטראקציה, הילדים עם לקויות שמיעה יכולים לחשוף את עצמם לתרבויות אחרות אשר בעתיד עשויות להועיל להם בכל הנוגע למציאת עבודה, ולחיים עצמאיים בחברה, בה מוגבלותם עשויה לקטלג אותם כמיעוט. אלו חלק מהסיבות מדוע הורה עשוי או לא רוצה להכניס את ילדו לכיתה רגילה (Zimmerman, & Horejes, 2017).

לאנשים חרשים יש גם תבניות התנהגותיות. לאנשים חירשים יש כללי נימוס להשגת תשומת לב, מעבר בשיחות, אמירת שלום ולהתראות, ונימוסים כלליים. אנשים חירשים גם מודיעים זה לזה על המתרחש בסביבתם. מקובל לספק מידע מפורט כשעוזבים מוקדם או מגיעים מאוחר, מניעת מידע כזה עשויה להיחשב גסה. אנשים חירשים עשויים להיות ישירים או בוטים יותר מאנשים שומעים. כאשר נותנים הקדמות, אנשים חירשים בדרך כלל מנסים למצוא בסיס משותף, מכיוון שקהילת החירשים קטנה יחסית, לרוב לחרשים יש חירשים אחרים עם מכנה משותף. אנשים חירשים עשויים גם לשקול זמן אחרת. הגעה מוקדמת לאירועים גדולים, כגון הרצאות, אופיינית. זה עשוי להיות מונע מהצורך להשיג מושב המספק את הבהירות הוויזואלית הטובה ביותר לאדם החירש (Wareham, Clark, & Laugesen, 2001).

לחירשים ישנם גם בעיות השתלבות בחברה הכללית. מחקר אחד בדק את השתלבותם של אנשים חירשים באקדמיה. המחקר התבסס על סטודנטים חירשים או כבדי שמיעה שגדלו במסגרות החינוך הרגילות. מחקר זה ביקש לחקור את חוויותיהם של עשרה סטודנטים חירשים וכבדי שמיעה באוניברסיטאות תוך בחינת השתלבותם הן מבחינה אקדמית והן מבחינה חברתית, בסביבת האוניברסיטה, וההשפעה שלאחר מכן על התפתחות הזהות שלהם. תוך שימוש במתודולוגיה של תיאוריה מבוססת איכותית המחקר התמקד במשמעות האישית שתלמידים אלו מייחסים לחוויה שלהם תוך שימוש במילים, קודים, קטגוריות ונושאים משלהם, ועניינים שצצו בתהליך אינדוקטיבי שיצר תיאוריה מהותית המתארת ​​את חווית התלמידים הללו. הממצאים של המחקר כוללים תהליך שהשפיע על הזהות שלהם כפרט חירש או כבד שמיעה. חלק מהאלמנטים המרכזיים בחווייתם של החירשים היו, הגדרת העצמי כשונה, הגדרת החירש בשולי המיינסטרים, האוניברסיטה מהווה שער לקהילה ושפה חדשה, האוניברסיטה מהווה מקום מפגש לאנשים שהם דומים לי. עם חלוף הזמן ההשתלבות של החירשים באקדמיה הייתה יותר טובה, והם נטו לעבור משולי המיינסטרים למרכז המיינסטרים (Dorminy, 2013).

3.2.שילוב החרשים באמצעות הספורט 

הספורט היא פעילות חיובית שעוזרת בשילוב בחברה של כל בעלי המוגבלויות. השתתפות במועדוני ספורט מיוחסת לרוב ליכולת לקדם אינטגרציה חברתית של אנשים עם מוגבלות, מכיוון שהיא יכולה להוות פלטפורמה ליצירת רשתות חברתיות וחברויות. עם זאת, לא מגיעים לאינטגרציה באופן אוטומטי, והיא נשענת מאוד על גורמים ותנאים ספציפיים. לכן, מחקרים בתחום זה משווים את מידת האינטגרציה החברתית של חברים עם ובלי מוגבלות ומנתחים גורמים אישיים ומבניים הרלוונטיים לשילוב חברתי של אנשים עם מוגבלות. שילוב חברתי הוא מושג רב ממדי ומתמקד בממדים חברתיים-תרבותיים וחברתיים-אפקטיביים כמו אינטראקציה, הזדהות. מחקרים בנושא מראים שאנשים עם מוגבלות משתלבים באותה מידה כמו אנשים ללא מוגבלות, ונראה שמידת ההשתלבות החברתית נשענת יותר על גורמים בודדים מאשר על גורמים מבניים של הספורט. השתייכות והשתתפות במועדון, התנדבות, השתתפות בספורט תחרותי, חברות ארוכת טווח, תדירות השתתפות בספורט, גודל הקבוצה, רלוונטיים לשילוב חברתי של אנשים עם מוגבלות. יתר על כן, אנשים עם מוגבלות שמתאמנים בשתי הקטגוריות, כלומר ספורט עם אנשים ללא מוגבלות ובספורט של אנשים עם מוגבלות בלבד, מראים סימנים טובים יותר של השתלבות בשתי קטגוריות ספורט אלה, משום שיש להם ניסיון מגוון יחסית בקבוצות החברתיות השונות (Sullivan, & Masters Glidden, 2014).

פעילות ספורטיבית ופעילות גופנית הם גורמים משמעותיים להתפתחות האדם ולהשתלבותו בחברה בכלל. ספורט, בדרך זו של משמעות, הוא תופעה שמשפיעה על החברה, של אנשים בריאים כמו גם אנשים עם מוגבלות מסוגים שונים. ההשפעות החיוביות של הספורט משפרות את איכות החיים של אנשים בריאים וגם אנשים עם מוגבלות מסוגים שונים וממלאים את כל הצרכים האנושיים בפירמידת הצרכים של מסלאו. כאשר התנהגות הספורט הופכת לתרגול פעילויות ספורט, אז הספורט יועיל לבריאות הפיזית והפסיכולוגית כאחד (Shapiro, & Malone, 2016).

ספורט לאנשים עם מוגבלות נחקר מהיבטים שונים. הספורט יכול להיחשב כאמצעי להבנה ואינטראקציה בין חירשים, מכשיר לשיקומם, וכלי של סוציאליזציה והזדהות חברתית עם אוכלוסיית השומעים שלא קל להשיג אותה באמצעות צורות סוציו-תרבותיות אחרות. ספורט נשען על נקודת מבט שהוגדרה על ידי החירשים בעצמם בגלל דפוס ההתנהגות שלהם עם הסביבה החברתית. החברה של ימינו נוטה להתמקד בתוצאות של החירשות, והקשיים הניצבים בפני אותם אנשים, ובאמצעות הספורט החירשים מגדירים את עצמם כשווים לאנשים שומעים. ספורט לחרשים מייצג מוסד חברתי שבתוכו חירשים תובעים את זכותם להיות חלק מהחברה באמצעות ארגון, תחרות וסוציאליזציה של אנשים חירשים עם אנשים שומעים אחרים ושאר החברה, המשתתפים בפעילות ספורטיבית (Nemček, & Mókušová, 2020).

אנשים עם מוגבלות יכולים להכיר בתועלות הגופניות והחברתיות הנובעות מהשתתפותם בפעילות גופנית, במיוחד בספורט, כאשר הם לוקחים בו חלק עם אנשים אחרים בקהילה שלהם. עם זאת, טוענים אחרים, כי ישנו פחד מלהצליח, כמו גם חוסר עקביות, והיקף קטן של פעילויות פיזיות התורמות להשתתפות צנועה מאוד של אנשים עם מוגבלות בפעילויות ספורט אלה. מחקרים הגיעו למסקנה שלצעירים עם מוגבלות יש הרבה פחות סיכוי להשתתף בפעילות ספורטיבית מחוץ ללימודים, כלומר מחוץ לכיתות בית הספר הרגילות, או להשתתף מחוץ לפעילות הספורט בבית הספר. האוכלוסייה הכללית מבצעת פעילות ספורטיבית מסוימת במהלך סוף השבוע ובזמני פנאי. הסיבות העיקריות המונעות מצעירים עם מוגבלויות להשתתף בפעילות ספורטיבית הן כדלקמן, חוסר כסף, הגבלה במצב הבריאותי, מתקנים מקומיים שאינם מתאימים, אין מתקני ספורט מקומיים בסביבה קרובה, תחבורה ציבורית ברמה נמוכה למתקני ספורט, במועדונים מקומיים אין הבנה למוגבלות החרשות, החרש לא רוצה ללכת לבד (Arsic, Svetlana, & Jasmina, 2012).

במסגרת בית הספר, לא משנה מה הסיבה שתלמידים חרשים לא משתתפים בפעילות גופנית, מחקרים מהעבר מראים ששיעור ההשתתפות שלהם בפעילות גופנית באופן קבוע היא נמוכה יחסית לשאר התלמידים. רק שיעור קטן מהתלמידים החרשים לומדים בשיעורי חינוך גופני בבתי הספר שלהם עם שאר התלמידים, ואילו במסגרות מחות לבית הספר ההשתתפות היא אפילו יותר נמוכה, מסיבות שונות, בריאות, חוסר עניין או ללא סיבה. שיעור גבוה מהתלמידים החרשים סובלים מהשמנת יתר. כמו כן, פעילות גופנית מהווה חלק בלתי נפרד מתהליך הלמידה בבתי הספר בכל הרמות וכי ילדים חסרי יכולת, כלומר ילדים שאינם עוסקים בספורט הם בעלי הערכה עצמית נמוכה מאוד, אינם אוהבים פעילויות קבוצתיות והופכים ללא סוציאליים. ילדים העוסקים בפעילות ספורטיבית מרגישים טוב יותר, משתלבים בקבוצה ביתר קלות ופחות נוטים להשמין בהמשך חייהם. מבחינה פסיכולוגית, גירויים ספורטיביים מסייעים להתפתחות אינטלקטואלית, מחדדים מיומנויות מוטוריות, מגדילים התפתחות רגשית וחברתית טובה יותר אצל ילדים, ועוזרים בהפחתת דיכאון ומגבירים את הביטחון העצמי אצל תלמידים. זה חשוב במיוחד אצל ילדים חירשים שמוגבלים בתקשורת בגלל הדיבור הלא מפותח, שגם הוא משפיע על המצב הפסיכולוגי שלהם, ולכן חשוב שישתתפו בפעילויות ספורטיביות במסגרת בית הספר (Barnett, 2011).

בני הקהילה החירשת נחשבים בדרך כלל כקבוצת אנשים עם ערכים תרבותיים דומים וגישות כלפי חירשות, ושפה משותפת. הגדרה זו מצביעה על גורמים שיכולים לתרום ישירות לרווחתו הכוללת של האדם החרש. ברמה הבסיסית ביותר, חירשים מתקבצים יחד מכיוון שמבחינה פסיכולוגית ולשונית, התייחדות כזו מספקת את הסביבה הנוחה ביותר בה ניתן להשיג סיפוק חברתי. זו הסיבה שיש מועדוני חירשים, עמותות חירשים, ארגונים דתיים חירשים ופעילויות ספורט לחירשים המשרתות מגוון תחומי עניין וצרכים אישיים של אוכלוסיית החירשים. עבור מבוגרים חירשים רבים, השתתפות באירועי ספורט היא אמצעי מרכזי לחיברות וסוציאליזציה (Hamill, & Stein, 2011).

לאנשים חרשים וכבדי שמיעה ישנה רמה אחרת של השתתפות בספורט. ספורט חרשים מקצועי וגם ספורט פנאי מספקים מקום לאינטראקציות משמעותיות עם אחרים שמתקשרים יחדיו, הזדמנות שקשה להשיג בקהילה הרחבה, בהן הרוב המכריע של האנשים שומעים ומתקשרים באמצעות שפה מדוברת. יתרון נוסף הוא פסיכולוגי, שכן לאנשים חירשים יש אפשרות לא רק להיות ספורטאים אלא להיות מנהלי הספורט, צוות האירועים והצופים ולהיות מעורבים בעניינים החברתיים שמסביב לאירועי הספורט. השתתפות מסוג זה מחזקת את זהותם העצמית, משפרת את ההערכה העצמית שלהם ומגבירה את הביטחון בשמירה על אורח חיים המאפשר להם להיות תורמים לקהילה שלהם. יתר על כן, השתתפות במגוון ענפי ספורט ותחרויות מציעה את אחת ההזדמנויות המשמעותיות לאנשים חירשים לעזור לא רק להתגבר על בעיות פסיכולוגיות ופיזיות, אלא גם לעזור להם להגביר את רמת החיים (Ellis, Lieberman, & Dummer, 2014).

ישנם מחקרים שונים שבדקו את ההשפעות של הספורט על השתלבותם של חרשים בחברה. מחקר אחד בדק את ההשפעה של הספורט על רמת החרדה והסטרס אצל חרשים. מטרת המחקר הייתה לחקור את ההשפעה של השתתפות בספורט על רמת הלחץ הנתפסת אצל מתבגרים חירשים ומתבגרים שומעים. בסך הכל השתתפו במחקר 110 חירשים בגילאי 14-25. הגרסה של סולם הלחץ הנתפס (PSS) שימשה להערכת רמת הלחץ הנתפסת של המשתתפים. הסולם הוא סולם ליקרט בן 5 פריטים וסולם 10 פריטים. 44 (40.0%) מהמשתתפים היו נשים ו 66 (60.0%) היו גברים. מבין המשתתפים, 85 סבלו מחרשות מלידה ו 25 סבלו מלקות שמיעה לאחר לידה. מבין המשתתפים 67 (60.9%) אכן השתתפו בספורט ו 43 (39.1%) לא השתתפו בספורט. לא נמצא הבדל מובהק סטטיסטית מבחינת מין, רמת לקות שמיעה ומוגבלות שמיעה מולדת או נרכשת. הציון הכולל של הספורטאים החרשים היה 22 והציון הכולל של החרשיפ הלא-ספורטאים היה 26, היה הבדל מובהק סטטיסטית בין הקבוצות. עם זאת, לא נמצא הבדל מובהק סטטיסטית מבחינת מין, דרגות ליקויי השמיעה ובעלי מוגבלות מולדת או נרכשת. תוצאות המחקר הראו שרמות הלחץ הנתפסות בקרב מתבגרים חירשים ובוגרים צעירים המשתתפים בספורט היו נמוכות בהשוואה לאלה שלא השתתפו בספורט. מחקר זה הוכיח כי השתתפות בספורט עשויה להועיל ​​למתבגרים ומבוגרים צעירים עם לקות שמיעה להפחתת לחץ כללי בחייהם (Aslan, 2019).

מחקר אחר בדק את השפעת הפעילות הגופנית על היכולות החברתיות של אנשים חרשים. לפי ממצאי המחקר פעילויות גופניות שונות, כמו משחקים קולקטיביים, פעילויות קבוצתיות ובכלל השתתפות בחיי החברה, מהוות אחד המדדים החשובים ביותר להתפתחות חברתית של אנשים חרשים. בהתאם לאסטרטגיה שנקבעה לניתוח הישגים השוואתיים של אנשים חרשים, התקבלו תוצאות בנוגע לפיתוח מיומנויות חברתיות עבור תת-קבוצות של אנשים חרשים לפי הקבוצה החברתית שאליה הם השתייכו. מבחינת הבגרות החברתית, קיימים פערים משמעותיים בהתפתחות של אנשים לקויי שמיעה בהשוואה לאנשים מהאוכלוסייה הכללית, ללא קשר למצב שהודגש במיוחד במחקר: מקום מגורים או שיוך חברתי. הממצאים מראים שאנשים חרשים שהשתתפו בפעילויות גופניות שונות הם בעלי מיומנויות, ידע חברתי, ותחומי עניין חברתיים מפותחים יותר מאשר אנשים חרשים שלא השתתפו בפעילות גופנית בכלל, וזאת ללא קשר לתת הקבוצה החברתית שאליה השתייכו החרשים (Arsic, Svetlana, & Jasmina, 2012).

מחקר אחר בדק את ההשפעה של השתתפות בפעילות ספורטיבית על רמת איכות חייהם הכללית של אנשים חרשים. מטרת המחקר הייתה לנתח את מיקומו של הספורט באיכות החיים הסובייקטיבית אצל חירשים וכבדי שמיעה עם רמת השתתפות שונה בספורט. יתר על כן, המחקר העמיק את הידע על תפקיד הספורט בשאר תחומי איכות החיים בקרב ספורטאים מקצועיים ותחרותיים, ספורטאי פנאי וספורטאים שאינם חירשים וכבדי שמיעה. במחקר נמצא שאנשים חרשים המשתתפים בספורט בתור פנאי הם המרוצים ביותר מההשתתפות בספורט, מהיחסים החברתיים, מהבריאות הגופנית ורמת העצמאות יחד עם הבריאות הפסיכולוגית. כפי שתוצאות המחקר הראו, תפקיד הספורט הוא בראש סדר העדיפויות של חרשים אלה, כמו גם שביעות הרצון מאנשים אחרים כמו היחסים החברתיים, הבריאות הגופנית ורמת העצמאות. ספורטאים באופן כללי חווים שפע של רגשות בסביבת הספורט, תנאי התחרות כמו ניצחון, הפסד, מאבק, אמביציה, ואכזבה, יכולים להשפיע לטובה על איכות החיים של המשתתפים. ולכן גם ספורטאים חרשים שעוסקים בספורט בצורה מקצועית, כמו אתלטים מקצועיים למשל, נהנים מההטבות של הספורט ומהשפעתו על איכות חייהם. התועלת העיקרית של הספורט לאנשים עם מוגבלות הוא ההערכה העצמית. לא נמצאו הבדלים משמעותיים הבדלים משמעותיים בין אנשים חרשים לאנשים שומעים שכן עוסקים בספורט, בשני המקרים הספורט תורם לאיכות חיים גבוה יותר, אולם כן נמצא הבדל בין אנשים שעוסקים בספורט לבין אלה שלא עוסקים בספורט, מבחינת ההשפעה על איכות החיים, גם בקבוצת החרשים וגם בקבוצת השומעים, אנשים שלא עוסקים בספורט איכות חייהם יותר נמוכה (Nemček, & Mókušová, 2020).

בנוסף לכך, אנשים חרשים העוסקים בספורט הראו עמידות גבוה יותר בפני לחץ ויש להן רמות גבוהות יותר של הסתגלות פעילה, יכולת חברתית, תקשורת וכישורי פתרון בעיות, הם גם אנשים מוכווני מטרה יותר עם תפיסות עתידיות אופטימיות ותפיסה עצמית חיובית, חוש ההומור וכישורי האמפתיה שלהם השתפרו ביותר, גורמים אלה מעלים משמעותית את רמת איכות החיים של אנשים חרשים, לא רק אצל ספורטאים מקצוענים אלא גם אצל ספורטאים חובבים (Nemček, & Mókušová, 2020).

מחקר אחר בדק את ההשפעה של הספורט על ההשתתפות החברתית בחברה אצל אנשים עם מוגבלות, וביניהם אנשים חרשים. לפי המחקר, ספורט נחשב לפוטנציאל גבוה ביחס להשתתפות חברתית של אנשים עם מוגבלות, במיוחד במסגרות אינטגרטיביות וכוללות. עם זאת, אנשים עם מוגבלויות ממשיכים להתמודד עם הדרה חברתית בספורט, מכיוון שהם מיוצגים בצורה נמוכה בפעילויות ספורט רגילות מאורגנות וספורט המוגבלויות נותר לרוב נפרד. לפיכך, ספורט קהילתי מאורגן יכול לתמוך ולטפח אך גם להגביל או אפילו לעכב ההשתתפות חברתית של אנשים עם מוגבלות, כולל אנשים חרשים, וכתוצאה מכך יש לבחון את תרומת הספורט המאורגן להשתתפות חברתית. המחקר מספק סקירה שיטתית של מחקרים עדכניים על השתתפות חברתית של אנשים עם מוגבלות בספורט קהילתי מאורגן במסגרות נפרדות, אינטגרטיביות וכוללות (Klenk, Albrecht, & Nagel, 2019).

המחקר מצא כמה הטבות עיקריות של פעילות ספורטיבית על חייהם של אנשים עם מוגבלות וחרשים, (1) הגברת קשרים חברתיים, יחסי גומלין וחברות, (2) הגברת תפיסה עצמית חיובית וגיבוש זהות (3) קבלה חברתית, תמיכה והטמעה. התוצאות משרטטות תמונה די ברורה של השתתפות חברתית של אנשים עם מוגבלות בספורט קהילתי מאורגן. רוב המחקרים הראו יתרונות חברתיים חיוביים לאנשים עם מוגבלות בכל המסגרות ביחס לשלושת הנושאים המדגישים את הפוטנציאל של ספורט מאורגן. עם זאת, ישנם גם מחקרים המדווחים על היבטים שליליים של אנשים עם מוגבלות, במיוחד כאשר הם משתתפים במסגרות אינטגרטיביות וכוללות (Klenk, Albrecht, & Nagel, 2019).

מחקר אחר בדק את השפעת הספורט על השתלבותם הכללית בחברה של אנשים חרשים, ואת ההשפעה של הספורט  על איכות חייהם של החרשים. מטרת המחקר הייתה לנתח את תפקיד הספורט כמשפיע על איכות החיים, ובאיכות החיים הסובייקטיבית בקרב אנשים חירשים וכבדי שמיעה, עם רמת השתתפות שונה בספורט. למחקר גויסו שלוש קבוצות של אנשים, ספורטאים מובחרים ותחרותיים, ספורטאי פנאי, ולא ספורטאים. תוצאות המחקר הראו שספורטאים מקצועיים הם המרוצים ביותר מחייהם מהשתתפותם בספורט, קשריהם החברתיים, הבריאות הגופנית ורמת העצמאות יחד עם הבריאות הכללית. ספורטאי הפנאי דיווחו על רמה גבוה של שביעות רצון מהשתתפות בספורט, מיחסיהם החברתיים ומבריאות גופנית ורמת העצמאות. מיקום הספורט הוא בחיי הלא ספורטאים הוא גבוה בסדר העדיפויות, כמו גם שביעות רצון גבוה מיחסים חברתיים, בריאות גופנית ורמת עצמאות. השתתפות כוללת בספורט החל מגיל צעיר ביותר של אנשים חרשים, יחד עם אנשים מהחברה הכללית, אמורה לסייע בהבנה טובה יותר של תקשורת הדדית. המסקנה העיקרית של המחקר היא שהשתתפות בספורט היא מועילה לכל סוגי האנשים החרשים למען השתלבות טובה בחברה הכללית, פיתוח קשרים חברתיים משמעותיים, ואיכות חיים יותר טובה (Nemček, & Mókušová, 2020).

3.סיכום ודיון

מטרתה של עבודת מחקר זו הייתה לבדוק את ההשפעה של הפעילות הגופנית על השתלבותם בחברה של חרשים. הרציונל המחקרי היה שהספורט הוא דרך מועילה לשלב חרשים אלה, שנחשבים למיעוט בחברה המודרנית, מכיוון של ספורט ישנם הטבות רבות, וביניהם הטבות חברתיות, במיוחד כאשר מדובר בספורט שמתבצע בקבוצה ובצורה חברתית. הספורט החברתי יכול לתרום להתהוותם של קשרים חדשים בין חרשים לבין אנשים שומעים, שבדרכים אחרות קשרים אלה לא היו מתהווים. הספורט מהווה מסגרת נוחה שבה אפשר לבצע אינטראקציה בין אישית, בגלל הטבע של שיתוף הפעולה במהלך הספורט הקבוצתי.

בעבודה ראינו שלספורט ישנם הטבות רבות בחייו של אדם, הן מבחינה פיזית והן מבחינה פסיכולוגית. מבחינה פיזית הספורט תורם להעלאת הכושר הגופני והבריאות הכללית, מה שבעצמו צורם למצב הפסיכולוגי של האדם, כאשר האדם נמצא בבריאות טובה, יהיה לו קל יותר לשפר את המצב הפסיכולוגי שלו. כך לדוגמה אדם שיורד במשקל, הדבר משפיע על הדימוי העצמי שלו ומשפר את מצבו הפסיכולוגי (גלילי, ליסיצה, וזך, 2014).

הספורט יכול לשפר את בריאותו של האדם בטווח הארוך, כולל שיפור הבריאות והכושר הכללי, והפחתת הסיכון למחלות כרוניות רבות, ישנה ההשפעה מיטיבה של פעילות גופנית על מערכת הלב וכלי הדם, יש קשר בין מינון הפעילות הגופנית שבוצעה בשבוע לבין תמותה, ולכן ישנה חשיבות לביצוע פעילות גופנית בטווח הארוך, על מנת לשמור על חיים תקינים ולהאריך את חייו של האדם (Liu, et al. 2019). תרומה חשובה נוספת של הספורט היא טיפול בבעיות של דיכאון. ישנו שיעור גבוה של אנשים שסובלים מדיכאון בחייהם הבוגרים, ותרופות נגד דיכאון הן דרך נפוצה לטיפול במצב, אבל זהו לא הטיפול היחיד, הספורט יכול להוות תרופה טבעית להפרעה זו, משום שיש לו השפעה כימית דומה במול, לאלה של תרופות נגד דיכאון (Cooney, et al. 2013).

עוד ראינו בעבודה שלספורט ישנה השפעה על שילובם של מיעוטים בחברה באופן כללי. בחברות מודרניות רבות ישנם מיעוטים רבים בחברה, בין אם זה מיעוטים של מהגרים, או מיעוטים טבעיים בחברה כמו החרשים. הפוליטיקאי ופקידי המדינה מודעים לעובדה שישנם את המיעוטים האלה ויש לעזור להם להשתלב בחברה, זה מהותי לחברה המתנהלת בצורה תקינה. ולכן פקידי המדינה אלה הגיעו למסקנה שהספורט יכול להוות כלי יעיל לשילוב מיעוטים בחברה, ולאינטגרציה חברתית (García-Ramírez, Manuel, Paloma, & Hernández-Plaza, 2011). לספורט יש פוטנציאל לממש מפגשים בין אישיים ללא קשר לרקע החברתי. ספורט יכול להוביל למפגשים חדשים בין אנשים בעלי יכולות פיזיות שוות, אך בעלי רקע שונה, מצד שני, ספורט יכול להוביל לצורות חדשות של הפרדה, על בסיס מגדר, גיל, יכולות, כושר ומוגבלות פיזית. ברור שספורט יכול לגשר על פערים בין אנשים וקבוצות שונות, אך יריבות ספורטיבית יכולה גם לאשר היררכיות ואנטגוניזם בקרב אנשים וקבוצות (Beets, Cardinal, & Alderman, 2010).

בנוסף לכך, ראינו בעבודה שלאנשים חרשים ישנם בעיות תקשורת ובעיות אחרות בחייהם. לאנשים אלה יש לקות פיזית של חרשות והם מתקשים לתקשר ולהתחבר עם אנשים רגילים בחברה בגלל קשיי התקשורת. בגלל הלקות של החרשות עם עלולים להיות מופלים לרעה בחברה. לאנשים חרשים ישנה תרבות ייחודית משלהם, והם מהווים מיעוט בחברה. יש להם מסורת אמונות ייחודיות, מנהגים, ומוסדות ייחודיים שנועדו לעזור לקדם את מצבם (וולקוב, 1998).

בעבודה ראינו מספר מחקרים המעידים על כך שספורט יכול להיות כלי יעיל לשילובם של אנשים חרשים בחברה הכללית. באופן כללי, פעילות ספורטיבית ופעילות גופנית הם גורמים משמעותיים להתפתחות האדם ולהשתלבותו בחברה, ולכן הכלי הזה יכול להיות יעיל בשילובם של אנשים אלה. הספרות המחקרית חקרה את השפעתו של הספורט על השתלבותם של סוגים שונים של אנשים עם מוגבלות בחברה, ונמצא שהספורט עוזר לאנשים אלה להשתלב  (Nemček, & Mókušová, 2020). ישנה תועלת חברתית לאנשים חרשים בהשתתפות בפעילות גופנית קבוצתית ביחד עם אנשים שומעים, מסגרת ספורטיבית זו עוזרת לאנשים חרשים לבצע אינטראקציות חברתיות עם אנשים שומעים במסגרת נוחה, משום שהספורט הקבוצתי מטבעו דורש אינטראקציה בין המשתתפים, ולכן הוא תורם רבות לפיתוח יחסים חברתיים ושילובם של אנשים חרשים בחברה של אנשים שומעים (Arsic, Svetlana, & Jasmina, 2012). ולכן מסקנת המחקר היא שהספורט יכול לתרום רבות לשילובם של אנשים חרשים, במיוחד כאשר מדובר בספורט חברתי המתבצע במסגרת קבוצתית.

ביבליוגרפיה:

גלילי, י’, ליסיצה, ס’, וזך, ס’ (2014). הפער בין הידע לבין יישומו – כיצד מסבירים ישראלים מדוע אינם עוסקים בפעילות גופנית במינון המומלץ. סוגיות חברתיות בישראל: כתב עת לנושאי חברה, , 18: 152-175, 2014.

דובנוב-רז, ג’ (2019). פעילות גופנית היא רפואה – גם אימוני כוח! : [‏מתוך המדור במת המערכת]. הרפואה, 158, 8 (תמוז-אב תשע”ט, אוגוסט 2019), עמ’ 506-508.

וולקוב, ש’ (1998). החרשים כקבוצת מיעוט: ראשית המאבק על שפת הסימנים היסטוריה: כתב-עת של החברה ההיסטורית הישראלית, , 1: 55-94, 1998. https://doi.org/10.2307_23249904

זך, ס’, וכוהן, ר’ (2010). למידה שיתופית בחינוך הגופני – סקירת ספרות. בתנועה: כתב-עת למדעי החינוך הגופני והספורט, ,9(3-4): 255-279, 2010. https://doi.org/10.2307_23635686

זמרי, א’, ופולידורו, ר’ (2002). “השלום האולימפי”: עובדה או אגדה? בתנועה: כתב-עת למדעי החינוך הגופני והספורט, , 6 (4): 280-301, 2002. https://doi.org/10.2307_23634511

להב, י’ (2014). פרספקטיבה על חלבונים ואימוני כוח. מגזין מכון תנובה למחקר, , 41: 16-19, 2014.

משרד הבריאות, (2013). אמות מידה לקיום אירועי ספורט (ריצות ארוכות), נייר עמדה. משרד הבריאות.

נבות-מינצר, ד’, וקונסטנטיני, נ’ (2010). פעילות גופנית למניעת מחלות ולשיפור הבריאות כתב העת הישראלי לרפואת המשפחה , , 153: 19-22, 2010.

קונסטנטיני, נ’, ומן, ג’ (2016). רפואת ספורט – מהי ופניה לאן? הרפואה, 155, 6 (אייר-סיון תשע”ו, יוני 2016), עמ’ 333-334.

רגב, ע’, טסלר, ר’, ניסנהולץ-גנות, ר’, שפירא, י’, וייס, י’, דדון, ע’, והראל-פיש, י’ (2019). דפוסי אורח חיים בקרב המשפחה כגורם מקדם הרגלי פעילות גופנית בקרב ילדים ובני נוער בישראל בתנועה: כתב-עת למדעי החינוך הגופני והספורט, י”ב, 1 (תשע”ט, 2019), עמ’ 135-151.

שביט, ר’, גליקסון, מ’, וקונסטנטיני, נ’ (2016). לב ספורטאי – האם “כל המרבה הרי זה משובח”? הרפואה, 155, 9 (אב-אלול תשע”ו, ספטמבר 2016), עמ’ 531-536.

שלו, ת’, ותירוש, א’ (2013). מאפיינים ייחודיים של הורים חירשים ומוקדי התערבות בקבוצת תמיכה להורים חירשים: “העיניים מדברות, הידיים מספרות, הלב מרגיש”: להיות הורה חרש שיקום: בטאון עמותת חומש, 25 (דצמבר 2013), עמ’ 26-31.

Arsic, R., Svetlana, S., & Jasmina, K. (2012). Sports activities as a factor in socialization of deaf students. Journal of Physical Education and Sport, 12(1), 3.‏

Aslan, S. (2019). Perceived Stress Level and Sports Participation in Deaf Adolescents and Young Adults. Journal of Education and Training Studies, 7(3), 197-201.‏

Barnett, S., Klein, J. D., Pollard Jr, R. Q., Samar, V., Schlehofer, D., Starr, M., & Pearson, T. A. (2011). Community participatory research with deaf sign language users to identify health inequities. American journal of public health, 101(12), 2235-2238.‏

Beets, M. W., Cardinal, B. J., & Alderman, B. L. (2010). Parental social support and the physical activity-related behaviors of youth: a review. Health Education & Behavior, 37(5), 621-644.

Bezodis, Ian & Kerwin, David & Cooper, Stephen-Mark & I.T. Salo, Aki. (2017). Sprint Running Performance and Technique Changes in Athletes During Periodized Training: An Elite Training Group Case Study. International Journal of Sports Physiology and Performance. 13. 1-24. 10.1123/ijspp.2017-0378.

Cooney, G. M., Dwan, K., Greig, C. A., Lawlor, D. A., Rimer, J., Waugh, F. R., & Mead, G. E. (2013). Exercise for depression. Cochrane database of systematic reviews, (9).‏

Dorminy, J. L. (2013). The experiences of non-signing deaf and hard-of-hearing students and their academic and social integration into a primarily signing deaf university environment (Doctoral dissertation).‏

Ellis, M. K., Lieberman, L. J., & Dummer, G. M. (2014). Parent influences on physical activity participation and physical fitness of deaf children. Journal of Deaf Studies and Deaf Education, 19(2), 270-281.‏

Fellinger, J., Holzinger, D., & Pollard, R. (2012). Mental health of deaf people. The Lancet, 379(9820), 1037-1044.‏

Hamill, A. C., & Stein, C. H. (2011). Culture and empowerment in the Deaf community: An analysis of internet weblogs. Journal of community & applied social psychology, 21(5), 388-406.‏

García-Ramírez, M., Manuel, L., Paloma, V., & Hernández-Plaza, S. (2011). A liberation psychology approach to acculturative integration of migrant populations. American Journal of Community Psychology, 47(1-2), 86-97.‏

Giulianotti, R. (2011). Sport, transnational peacemaking, and global civil society: Exploring the reflective discourses of “sport, development, and peace” project officials. Journal of sport and social issues, 35(1), 50-71.

Joze, H. R. V., & Koller, O. (2018). Ms-asl: A large-scale data set and benchmark for understanding american sign language. arXiv preprint arXiv:1812.01053.‏

Klenk, C., Albrecht, J., & Nagel, S. (2019). Social participation of people with disabilities in organized community sport. German journal of exercise and sport research, 1-16.‏

Krouwel, A., Boonstra, N., Duyvendak, J. W., & Veldboer, L. (2006). A good sport? Research into the capacity of recreational sport to integrate Dutch minorities. International Review for the Sociology of sport, 41(2), 165-180.‏

Lee, D. C., Artero, E. G., Sui, X., & Blair, S. N. (2010). Mortality trends in the general population: the importance of cardiorespiratory fitness. Journal of psychopharmacology, 24(4_suppl), 27-35.‏

Liu, Y., Lee, D. C., Li, Y., Zhu, W., Zhang, R., Sui, X., & Blair, S. N. (2019). Associations of resistance exercise with cardiovascular disease morbidity and mortality. Medicine and science in sports and exercise, 51(3), 499.‏

Maxwell-McCaw, D., & Zea, M. C. (2011). The Deaf Acculturation Scale (DAS): Development and validation of a 58-item measure. Journal of Deaf Studies and Deaf Education, 16(3), 325-342.‏

Meador, H. E., & Zazove, P. (2005). Health care interactions with deaf culture. The Journal of the American Board of Family Practice, 18(3), 218-222.‏

Meir, I., Sandler, W., Padden, C., & Aronoff, M. (2010). Emerging sign languages. Oxford handbook of deaf studies, language, and education, 2, 267-280.‏

Napoli, D. J., Mellon, N. K., Niparko, J. K., Rathmann, C., Mathur, G., Humphries, T., & Lantos, J. D. (2015). Should all deaf children learn sign language?. Pediatrics, 136(1), 170-176.

Nemček, D., & Mókušová, O. (2020). Position of sport in subjective quality of life of deaf people with different sport participation level. Physical Culture and Sport. Studies and Research, 87(1), 1-8.‏

Ross, R., Blair, S. N., Arena, R., Church, T. S., Després, J. P., Franklin, B. A., & Myers, J. (2016). Importance of assessing cardiorespiratory fitness in clinical practice: a case for fitness as a clinical vital sign: a scientific statement from the American Heart Association. Circulation, 134(24), e653-e699.‏

Shapiro, D. R., & Malone, L. A. (2016). Quality of life and psychological affect related to sport participation in children and youth athletes with physical disabilities: A parent and athlete perspective. Disability and health journal, 9(3), 385-391.‏

Shipway, R., Holloway, I., & Jones, I. (2013). Organisations, practices, actors, and events: Exploring inside the distance running social world. International Review for the Sociology of Sport, 48(3), 259-276.

Slater, M. J., Coffee, P., Barker, J. B., & Evans, A. L. (2014). Promoting shared meanings in group memberships: A social identity approach to leadership in sport. Reflective Practice, 15(5), 672-685.

Spaaij, R. (2012). Beyond the playing field: Experiences of sport, social capital, and integration among Somalis in Australia. Ethnic and Racial Studies, 35(9), 1519-1538.‏

Sullivan, E., & Masters Glidden, L. (2014). Changing attitudes toward disabilities through unified sports. Intellectual and developmental disabilities, 52(5), 367-378.‏

Wareham, T., Clark, G., & Laugesen, C. (2001). Providing learning support for d/Deaf and hearing-impaired students undertaking fieldwork and related activities.‏

World Health Organization. (2019). Global action plan on physical activity 2018-2030: more active people for a healthier world. World Health Organization.

Wridt, P. (2010). A qualitative GIS approach to mapping urban neighborhoods with children to promote physical activity and child-friendly community planning. Environment and Planning B: Planning and Design, 37(1), 129-147.

Zimmerman, H. G., & Horejes, T. (2017). Origins of deaf education: From alphabets to America. Preparing to teach, committing to team: An introduction to educating children who are deaf hard of hearing (2017–2019). EHDI Learning Center.‏