Skip to content

כיצד שלטון המנדט הבריטי השפיע על השתתפותן של הנשים היהודית בשוק העבודה- סמינריון

עבודה סמינריונית בקורס “נשים בחברה היהודית בארץ ישראל”

נשים בשוק העבודה בתקופת המנדט

מגישה:

תאריך:

תוכן עניינים

1. מבוא. 3

2. היישוב היהודי בתקופת המנדט. 5

3. תמורות כלכליות וחברתיות בתקופת המנדט הבריטי 8

1.3. צמיחה כלכלית ושינוי אופי המשק. 10

2.3. שינויים חברתיים. 11

3.3. המאבק על זכות ההצבעה בתקופת המנדט. 13

4. עבודת נשים יהודיות בתקופת המנדט. 17

1.4. השכלה. 18

2.4. התפתחות הכלכלה ומקצועות הנשים. 21

5. השפעת תנועות פמיניסטיות וארגוני נשים על תעסוקתן של נשים. 25

6. דיון סיכום ומסקנות.. 30

7. ביבליוגרפיה. 33

1.מבוא

מטרתה של עבודה זו היא לחקור את השתתפותן של נשים יהודיות בשוק העבודה בתקופת המנדט הבריטי. התקופה של השלטון הבריטי בארץ ישראל הייתה מאופיינת במאבקים על רקע דתי ולאומי, כאשר עיקר המחלוקות היו על השליטה בחבל הארץ של מה שנודע אז כפלשתינה. התקופה שבין שתי מלחמות העולם בארץ ישראל נחשבת לייחודית בשל מאבקים אלה, משום שהם השפיעו על כל ההיבטים של החיים של האוכלוסייה שגרה אז בחבל ארץ זה, כגון השפעות חברתיות וכלילות. בנוסף למאבקים אלה, היישוב היהודי בתקופה זו קלט עולים יהודים מארצות אחרות, מה שחייב הקצאת משאבים, ומאמץ לאומי מתמשך[1].

למרות המאבקים המתמשכים של היישוב היהודי בתקופה זו, גם נגד הבריטי וגם נגד הפלשתינאים, היה צורך הכרחי של היישוב היהודי ליצור אקלים כלכלי נוח, וזאת על מנת לאפשר את קליטתם של המוני העולים החדשים, ועל מנת להקים בסופו של דבר את מדינת ישראל. מבחינתם של הבריטים, פיתוחו הכלכלי של היישוב היהודי באותה תקופה היה בעל ערך לשלטון המנדטורי, הבריטים כבשו את ארץ ישראל כחבל ארץ אסטרטגי, ולא מסיבות אידיאולוגיות, הם רצו להגן על תעלת סואץ מצידה המזרחי, וגם להבטיח את הנחתם של צינורות נפט מהמזרח התיכון. פיתוחו הכלכלי של יישוב יהודי חזק ופרו מערבי, יכול להבטיח את האינטרסים של הבריטים באזור, ויתרה מכך, עזרתם הכלכלית של יהודים עשירים מרחבי העולם ליישוב היהודי בארץ ישראל באותה תקופה, משמעותו שהתמיכה בשלטון יהודי ופרו מערבי לא יעלה כסף למדינת בריטניה, כך שהיא תוכל לשמר את האינטרסים שלה באזור בעלות מינימלית[2].

מעבר לעובדה שהיה רצון לפתח את הכלכלה המקומית של אנשי היישוב היהודי בארץ, הרעיון העיקרי באותה תקופה היה שהעבודה העברית היא למען פיתוח ובניין הארץ, וגם נשים עבריות רצו להשתתף בבניין זה של הארץ. מרבית הנשים עמדו בפני דילמה, האם לצאת לעבוד, או להתמקד בטיפול במשק הבית, מרבית הפועלות באותה תקופה התקשו לשלב בין שני תחומים אלה, כאשר משרה מלאה בעבודת פועלים פיזית פגעה ביכולתה של האישה לטפל במשפחה ובמשק הבית. לשם מימוש מטרה זו של שילוב נשים בשוק העבודה ובניין הארץ, וגם שמירה על זכויותיה של האישה, הוקמו ארגוני נשים בתקופת המנדט למימוש מטרות אלה, כדוגמת הדסה, הסתדרות נשים עבריות, ויצ”ו[3].

בתקופת המנדט, נשים יהודיות הושפעו מתנועות נשים בינלאומיות, שמהן שאבו השראה לשאוף לשוויון מגדרי, ולקדם את מעמדה של האישה, מה שעוד יותר דרבן את הנשים העבריות לצאת לעבודה ולהשתתף בבניין הארץ. תקופת שלטון המנדט הבריטי הייתה מאופיינת בתנועות מהפכניות וחלוצות, והשאלה לגבי מעמדה של האישה בחברה הייתה שאלה חשובה ומרכזית בחברות רבות בעולם. הנשים העבריות הושפעו מהספרים הקלאסיים שנכתבו בנושא זה עוד במאה ה 18, מהוויכוחים התיאורטיים הרבים בנושא, ומדמויותיהן של מהפכניות רוסיות ויהודיות. השאיפה לשוויון מגדרי בין גברים ונשים באה לידי ביטוי גם בתחום הכלכלי, ונשים שאפו לעבודה נשית עברית, שבה ראו כמפתח לקידום מעמדה של האישה בחברה[4].

השאלה שמחקר זה יענה עליה היא כיצד שלטון המנדט הבריטי השפיע על השתתפותן של הנשים היהודית בשוק העבודה ?. בכדי לענות על שאלה זו אסקור מאמרים ומחקרים אשר עוסקים בעבודה עברית בתקופת המנדט הבריטי, עבודתן של נשים בתקופה זו, וכיצד השפיע השלטון המנדטורי על כלכלתה של האוכלוסייה היהודית, ועל נשים יהודיות בפרט.

הפרק הראשון של העבודה יתמקד ביישוב היהודי בארץ ישראל, וכיצד השפיעה עליו התנועה הציונית, הפרק השני של העבודה יתמקד בתמורות כלכליות וחברתיות שאפיינו את תקופת המנדט הבריטי, הפרק השלישי יתמקד בעבודתן של נשים יהודיות בתקופת המנדט ואילו גורמים השפיעו על התגברות ההשתתפות של נשים יהודיות בשוק העבודה, הפרק הרביעי יתמקד בהשפעת תנועות פמיניסטיות וארגוני נשים וכיצד הן קידמו את מעמדן של הנשים והתעסוקה שלהן.

2.היישוב היהודי בתקופת המנדט

בפרק זה אציג את מאפייניו של היישוב היהודי בתקופת המנדט, ומה ההבדל בין היישוב הישן ליישוב החדש שהתהווה בעקבות התנועה הציונית ובניין ארץ ישראל. אסקור את יחסיו של היישוב החדש עם אנשי היישוב הישן, ואת היחסים שלו עם האוכלוסייה המקומית הערבית ועם שלטונות המנדט הבריטי.

מלחמת העולם הראשונה שבעקבותיה התפוררה האימפריה העות’מאנית ששלטה בארץ ישראל, השפיעה מהותית על המצב בארץ ועל האוכלוסייה שהייתה בה. לאחר מלחמת העולם הראשונה קיבלה בריטניה מנדט רשמי על הארץ, בחסות חבר הלאומים. שלטון המנדט הבריטי נמשך 26 שנים, כאשר במהלך תקופת שלטון זו עודדו הבריטים את היווצרותם של מסגרות חברתיות וכלכליות מודרניות, על מנת לעודד את עצמאותה של המדינה שבדרך. מדיניותה הרשמית של בריטניה הייתה עידוד האוכלוסייה היהודית להקים בית לאומי לעם היהודי, שבאה לידי ביטוי גם בהצהרת בלפור[5].

אמנם השלטון הבריטי תמך באופן רשמי בבנייתו של בית לאומי לעם היהודי[6], ההתיישבות היהודית בארץ ישראל החלה הרבה לפני שלטון המנדט, ולפני מלחמת העולם הראשונה, שהתחילה עם העלייה הראשונה. האוכלוסייה היהודית שהייתה קיימת בישראל לפני העלייה הראשונה נקראת “היישוב הישן” ואופייה היה שונה מאוד מהאופי של האוכלוסיות החדשות שהגיעו לארץ, שנקראו “היישוב החדש”.  בין שתי האוכלוסיות היו הבדלים אידיאולוגיים, בעוד שאנשי היישוב החדש האמינו בעבודת כפיים, התיישבות וציונות, אנשי היישוב הישן האמינו שמהותה של היהדות היא שמירת מצוות ולימוד תורה, וראו בתנועה הציונית כתנועה חילונית[7].

אנשי היישוב החדש שינו את פניה של האוכלוסייה היהודית בארץ. העולים החדשים היו מלאי מוטיבציה, והמניעים שלהם היו אידיאולוגיים, כאשר לנגד עיניהם המטרה ארוכת הטווח היא בניין הארץ החדשה שמתהווה. גל העלייה השלישי שהחל לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה, כלל צעירים יהודים רבים ממדינות מזרח אירופה, אשר ביקשו לעלות לארץ ולתרום למאמץ הלאומי. מלחמת העולם הראשונה הובילה לשינויים רבים בעולם, כמו המהפכה הקומוניסטית, וכאוס במזרח אירופה, מה שהוביל לזעם ציבורי, שלעיתים הופנה כלפי אוכלוסיות יהודיות, שבא לידי ביטוי בצורה של פוגרומים. מעשי טינה אלה עודדו את האוכלוסייה היהודית לעלות לארץ ישראל ולתרום למאמץ הלאומי. אנשי העלייה השלישית היו חסרי רכוש, אך בעלי מטען רגשי ותרבותי, הם היו חדורי מוטיבציה ליישם את הרעיון הציוני. מה שעזר לתמוך בעולים אלה הייתה הרוח המהפכנית של התקופה, והעובדה שהתנאים תחת שלטון המנדט הבריטי לרוב הטיבו עם האוכלוסייה היהודית[8].

למרות שהתנאים היו טובים בעבור האוכלוסייה היהודית בתקופה זו, לא הכל היה במצב אידיאלי, לעולים שהגיעו ארצה היו תלאות וקשיים רבים, מהמפגש עם האוכלוסייה המקומית, מתנאי הטבע בארץ, ומההגבלות שהטיל השלטון הבריטי. באופן כללי היחסים בין היהודים לערבים בתקופת המנדט נעו על הסקאלה של שיתוף פעולה כלכלי וחברתי מצד אחד, ופעולות איבה וטרור פלסטיני מצד שני. החברה הפלסטינית הייתה חקלאית ברובה, וכך גם הפועלים הציוניים שהאמינו בעבודת כפיים חקלאית. שיתוף הפעולה הכלכלי כלל ברבים מהמקרים העסקה של עובדי חקלאות פלסטינים שעבדו בשדות של יהודים, וזאת משום שהפועלים הפלסטינים נחשבו לזולים יותר מהפועלים היהודים. שיתוף הפעולה החקלאי היה נרחב יותר במרחב הכפרי, כאשר לרוב שכנו קיבוץ יהודי וכפר פלסטיני אחד ליד השני, מה שעודד מסחר ועבודה משותפת. לעומת זאת, היחסים בין היהודים לערבים במרחבים העירוניים היו מעט שונים, והתבססו על יחסי חברות או יחסי איבה מצד שני, לצד פעילויות במסגרות פוליטיות ואידיאולוגיות, משני הצדדים[9].

יחסי יהודים ערבים היו שונים ממקום למקום מבחינה גיאוגרפית, לכל כפר וקיבוץ הייתה מערכת יחסים שונה שידעה עליות ומורדות. אולם על מערכת יחסים זו השפיעו גורמים כלל ארציים של יחסי יהודים וערבים בכלל הארץ. כאשר הייתה התדרדרות ביחסים מבחינה ארצית, הדבר השפיע גם על הכפר והקיבוץ הספציפיים. מערכות היחסים האלה בין הצדדים התקיימו במקביל לקיומם של מערכות כלכליות, חברתיות, תרבותיות ופוליטיות נפרדות בשני הצדדים, אשר היו להם אינטרסים מנוגדים. דוגמה ליחסים בין יהודים לערבים במרחב הכפרי הייתה בכפר ג’עאונה לראש פינה, שהיה ביניהם שיתוף פעולה כלכלי. ההנחה היא שהקרבה הגיאוגרפית בין שני היישובים שהיא שתרמה להתפתחות שיתוף הפעולה ביניהם. כמו במקומות אחרים בארץ, כאשר התגברו פעולות האיבה בין יהודים לערבים, הדבר השפיע גם על היחסים בין שני הישובים האלה[10].

בתקופת שלטון המנדט, החברה הפלסטינית הייתה מוחלשת מבחינה חברתית וכלכלית. ביסודה החברה הפלסטינית אז הייתה מבוססת על חקלאות, כאשר היו גם מעמדות עירוניים יותר גבוה, אך בכל מקרה המעמדות בחברה הפלסטינית התבססו על בעלות של נכסים פיזיים כמו קרקע, גם בקרב האליטה העירונית. אופייה המסורתי של החברה הפלסטינית בזמנו גם למוסדות שלטוניים בעלי אופי מסורתי, שלא התאימו את עצמם לתקופה המודרנית, והקשו על הפלסטינים להתמודד עם המאבק נגד הציונות המתהווה. חולשתם זו של הפלסטינים ביססה במידה רבה את יחסי הכוחות בין האוכלוסייה הפלסטינית ליהודית[11].

לסיכום, ראינו בפרק זה שהיישוב היהודי בארץ ישראל עבר שינויים מהותיים בעקבות אירועים חשובים החל מסוף המאה התשע עשרה. תחילתה של התנועה הציונית ובניין ארץ ישראל והתיישבות יהודית גרמו להתהוותו של יישוב יהודי חדש, הנבדל באופיו מהיישוב היהודי הישן ששכן בעיקר בערי הקודש המסורתיות. העליות השונות השפיעו על היישוב היהודי, כאשר כל עלייה הייתה בעלת מאפיינים שונים, ותרמה בצורה שונה ליישוב היהודי. ליישוב היהודי היו יחסים מורכבים הן עם שלטונות המנדט והן עם האוכלוסייה הערבית המקומית. עיקר החשיבות בהבנת מאפייניו של היישוב היהודי החדש, הוא בהבנת התמורות הכלכליות והחברתיות שהתרחשו במהלך תקופת המנדט, ולכן בכך יעסוק הפרק הבא.

3.תמורות כלכליות וחברתיות בתקופת המנדט הבריטי

בפרק זה אעסוק בתמורות כלכליות וחברתיות שהתרחשו במהלך תקופת המנדט הבריטי, שחשובים על מנת להבין את האוכלוסייה היהודית המקומית וכיצד המציאות השפיעה עלייה, ובמיוחד כדי להבין את מצבם של הנשים היהודיות. הסעיף הראשון יעסוק בצמיחה הכלכלית שהייתה במהלך תקופה זו ושינוי אופי המשק. הסעיף השני יעסוק בשינויים חברתיים חשובים שהשפיעו על האוכלוסייה המקומית, והסעיף האחרון יעסוק במאבק למען זכות ההצבעה לנשים, מאבק שמהווה אבן דרך חשובה בקידום מעמדן של נשים.

כאשר דנים בהיסטוריה הכלכלית של ארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, יש צורך לאפיין את כלכלת המדינה בשלושת העשורים של שלטון בריטניה, ולבדוק מה מאפיין אותה, על מנת להבין טוב יותר את התמורות הכלכליות שהיו באותה תקופה. בלב העניין עומדת השאלה האם יש לראות את הכלכלה בארץ ישראל כלכלה יחידה או כישות מפולחת, המורכבת משתי כלכלות אתנו-לאומיות, אחת ערבית ואחת יהודית, המתקיימים תחת מנהל אחד של ממשלת המנדט[12].

שתי ההשקפות העיקריות הן כלכלה יחידה, וכלכלה מפולגת, בהיסטוריה הקשה של הדו קיום הערבי-יהודי, לכל אחת משתי השקפות אלה היו קונוטציות פוליטיות מובחנות ומוכרות. גישת ”הכלכלה היחידה”, שאומצה בעיקר על ידי הערבים, הייתה בקנה אחד עם השקפותיהם ומטרותיהם הפוליטיות, לפיה פלסטין הייתה ישות יחידה בה היהודים, אף שהם זכאים לזכויות אינדיבידואליות, לא היו אמורים בשום דרך להיות בעלי מעמד קולקטיבי נפרד, על אחת כמה וכמה בעלי אוטונומיה. עמדת היהודים הציונית אימצה את הרעיון של כלכלה יהודית נפרדת וקידמה אותה הן כתוכנית פעולה, תוך חתירה לגיבוש פוליטי אוטונומי, המבוסס על עמדת “הבית הלאומי”, וכבחינה מוצדקת עובדתית לקיום היישוב היהודי[13].

היבט נוסף של הדיון בספרות המדעית, קשור לכמה משמעויות מתודולוגיות באשר למה בדיוק מהווה “כלכלה”, ומה ההשלכות המעשיות של אותו מושג. סוגיות לא פתורות אלה הובילו לשתי אסכולות. גישה אחת רואה את הממשל הכלכלי המאוחד של ממשלת המנדט ואת הקשר הכלכלי בין ערבים ליהודים כתכונות דומיננטיות המצדיקות את הטיפול בפלשתינה ככלכלה יחידה. על פי אסכולה זו, ההבדלים הסוציו-אקונומיים בין שני העמים, תוך השפעה על מבנה הכלכלה הכללית, אינם מהווים סיבה מספקת להפרדה כלכלית אתנית. הגישה האחרת מתייחסת למערך הבדלים המשמעותיים בין שתי האוכלוסיות, ורואה בכך כסיבה מצדקת לקיומם של שני משקים אתנו לאומיים[14].

ההיסטוריה הכלכלית של ארץ ישראל תחת שלטון המנדט הבריטי מציבה כמה בעיות מבחינת המחקר בנושא. ראשית, ישנו מחסור בנתונים על החיים הכלכליים, שנובעים מחוסר תיעוד ראוי של שלטונות המנדט לגבי מצב הכלכלה וצמיחת האוכלוסייה בתקופה זו. בנוסף לכך, התהליך החשוב ביותר של טרנספורמציה כלכלית שהתרחש במלחמת העולם השנייה וסמוך אחריו הוזנח למדי בספרות המחקר. השאלה העיקרית לגבי כלכלת ארץ ישראל היא איזה סוג כלכלה היה בארץ ישראל בתקופה זו[15].

אולי האינדיקטור החשוב ביותר שמעיד על צמיחתה של הכלכלה בתקופה זו הוא גודל האוכלוסייה. אוכלוסיית ארץ ישראל גדלה משמעותית בתקופת המנדט הבריטי, בין היתר בעקבות ההגירה המסיבית לארץ ישראל. הסיבות לצמיחה היו שינויים באופיו של המשק, והגירה יהודית מסיבית לארץ, מה שהמריץ את המשק ותרם לגידול בתעשייה ובתוצר. אינדיקציה נוספת היא שיש לבחון את תהליך העיור, שהיה שונה אצל האוכלוסייה הערבית והיהודית, והוא העיד על תהליך הצמיחה הכלכלי בכל מגזר. זאת בנוסף לדפוסי התעסוקה השונים. בניגוד לאוכלוסייה הערבית שהייתה בעלת רקע כפרי באמצע שנות השלושים ורק רבע ממנה התגורר בעיירות, האוכלוסייה היהודית עברה תהליך עיור מוגבר[16].

הפיצול בין שני המשקים, היהודי והערבי, בא לידי ביטוי גם בהרגלי הצריכה. מערכת היחסים הכלכלית של הקהילה היהודית עם שאר אוכלוסיית פלסטין הייתה קשה למדי. המצב הכלכלי של המשק היהודי היה יותר טוב מהמשק הערבי, וזאת בשל המחוברות הגבוה יותר של המשק היהודית לייבוא וייצוא, ולשווקים במדינות אחרות. בנוסף לכך, המשק היהודי העדיף לצרוך מהתוצר שהוא מייצר בעצמו מאשר לקנות סחורות מהמשק הערבי פלסטיני[17].

גורם נוסף שהשפיע על הכלכלה באותה תקופה הייתה רכישות יהודיות של אדמות. הייתה לכך השפעה קשה על הקהילה הערבית שהיו לה משאבים נמוכים בהרבה. התוצאה הייתה יצירת הזדמנויות חדשות לקהילה היהודית, והפחתת התוצר במשק הערבי, מה שתרם עוד יותר לדואליות של המשק בתקופת המנדט. האוכלוסייה הערבית הייתה חקלאית ברובה, והמגזר התעשייתי היה לא מפותח, ולכן מחסור באדמות משמעותו פגיעה משמעותית בכלכלה הערבית, ופיצול המשק והעמקת השסע בין שתי האוכלוסיות העיקריות במדינה. לערבים הייתה גישה לשטחים חקלאים נרחבים, בזמן שהאוכלוסייה היהודית גדלה בקצב מהיר, מה שהגביר את המוטיבציה של רכישת קרקעות על ידי היישוב היהודי[18].

התכונות הדמוגרפיות והחברתיות-כלכליות, מספקות הבחנה התפתחותית ברורה בין ערבים ליהודים. אך יש לחפש את הגורם העיקרי לפיצול הכלכלי במשקים של גורמי ייצור ראשוניים – אדמות, הון ועבודה. חילופי, בעלות והקצאת שירותי אדמה, הון ושירות עבודה מילאו אפוא תפקיד מרכזי בעניין זה ובהשלכות הדינמיקה והמדיניות של הסכסוך. ולכן כדי להבין את התמורות הכלכליות בארץ ישראל בתקופה היא, חשוב להבין שחילופי הקרקעות היוו גורם מרכזי לתעסוקה של כלל המגזרים, לא רק ביחסי יהודים ערבים, אלא גם בתעסוקת נשים וסקטורים אחרים בכלכלה הארץ ישראלית[19].

1.3.צמיחה כלכלית ושינוי אופי המשק

בתחילת תקופת שלטון המנדט הבריטי בארץ ישאל, המשק התבסס על חקלאות בלבד. מרבית משאבי האדמה הוקצו לגידולים חקלאיים, אם זה לצריכה מקומית או לייצוא למדינות אחרות. חלק נכבד מהאדמות נועד לגדל דגני חורף, בעיקר חיטה ודגנים אחרים, חלק משמעותי נוסף ממשאבי הקרקע הוקצה לגידול פירות וירקות. חקלאות השקיה הוגבלה לרוב לאזור השפלה בה יוצרו פירות הדר וכמה ירקות, ואילו החקלאות שהתבססה על גשמים הייתה ברובה בפנים הארץ. בגלל שהמשק היה מבוסס על תעשייה חקלאית, התוצר והצמיחה של המשק התבססו על טיב עונת הגשמים וכמות הממטרים, כאשר היו שנים דלות בגשם, הדבר בא לידי ביטוי בתוצר נמוך בשנים אלה. בתקופה זו של תחילת שלטון המנדט, הצמיחה הכלכלית של המשק לא הייתה גבוה במיוחד, לאור העובדה שהמשק היה מבוסס על חקלאות[20].

תקופת ההתרחבות המשמעותית במשק התרחשה בשנות השלושים של המאה העשרים. היצוא למדינות אחרות עלה בצורה משמעותית, בעיקר של פירות הדר שיוצרו באזור השפלה, אך גם של דגנים ותוצרים חקלאיים אחרים. הגידול בייצור חיזק את מעמדה של הכלכלה המקומית בשווקים העולמיים, ואפשר מסחר והתפתחות של המשק המקומי. בנוסף לכך, המשק עבר ליותר ייצור תעשייתי, הוקמו מפעלי תעשייה חדשים, שסיפקו תעסוקה, ותרמו גם הם לצמיחה הכלכלית בשני העשורים האחרונים של שלטון המנדט הבריטי[21].

2.3.שינויים חברתיים

ההגירה של יהודים לארץ ישראל מאירופה טמנה בחובה שינויים חברתיים משמעותיים בעבור האוכלוסייה היהודית. רבים מיהודי מזרח אירופה הושפעו לא רק מרעיון הלאומיות הציונית, אלא גם מרעיונות סוציאליסטיים. הם מילאו תפקיד מרכזי במהפכה הרוסית ובתנועות הקומוניסטיות והסוציאליסטיות ברחבי אירופה. בקרב הציונים היו סוציאליסטים שהאמינו כי שחזור חברה שקיימת באירופה אינו משרת את האינטרס היהודי. רק ציונות עם עבודה עברית יכולה לשחרר את היהודים לא רק מאנטישמיות אלא גם מניצול קפיטליסטי. הקפיטליזם היהודי היה קיים בארץ ישראל, בין השאר כתוצאה מההשקעות שבוצעו, בין היתר, על ידי הברון הצרפתי אדמונד דה רוטשילד שמימן יישובים שקלטו עולים רבים. השקפתו של רוטשילד לא התיישבה עם דעותיהם של הסוציאליסטים[22].

מטרתה של התנועה הציונית הייתה לשנות את הסדר הזה של התעסוקה היהודית, ובכך את המבנה החברתי והכלכלי שלה. במזרח אירופה במאה התשע עשרה נאסר על רוב היהודים להחזיק אדמות. זה היה נכון במשך מאות רבות שבהם חיו שם. מרבית היהודים התגוררו בכפרים או בעיירות קטנות מכיוון שהיו מגבלות על תנועתם לערים. למרות שהמשק היה ברובו חקלאי, לא היו חקלאים יהודים מכיוון שלא הורשו להחזיק אדמות, ולכן עבדו כסוחרים ואנשי מקצוע. הם נתפסו כחסרי שורשים ונאמנות למדינות בהן הם חיו, מכיוון שלעתים קרובות היה להם יותר מכנה משותף עם אחיהם היהודים במדינות אחרות, דבר שעודד תחושות של נפרדות ואנטישמיות. הפיכת הפירמידה פירושה ליצור חברה סוציאליסטית חדשה עם כוח עבודה חקלאי גדול, שתביא עמה גם את הצו המקראי של גאולת הארץ[23].

כוח העבודה החקלאי היהודי בארץ ישראל הפך לדומיננטי פוליטית. לדגש על החקלאות היה הגיון כלכלי כמו גם אידיאולוגי. המתיישבים הציוניים יצרו את המגזר הראשון בכלכלה מודרנית, שיספק לא רק תעסוקה אלא גם את התשומות לתעשייה. בכל מקום שהתעשייה הצליחה, קדמה לו או הייתה מלווה במהפכה חקלאית. ברית המועצות הייתה דוגמה טובה למה שקרה כששילוב זה לא התרחש, היא לא הצליחה לייצר עודפים חקלאיים גדולים מספיק או לאורך מספיק זמן כדי לממן את התיעוש או להאכיל את האוכלוסייה העירונית בקלות[24].

המגזר הסוציאליסטי של היישוב החל להתפתח כשמספר ניכר של מהגרים בעלי מוטיבציה אידאולוגית הגיעו לארץ ישראל במהלך העלייה השנייה והעלייה השלישית. המספר הכולל של העולים בשני הגלים הללו היה בערך 70,000, אך השפעתם הייתה רבה בהרבה מכפי שמספרם מרמז. בשנות העשרים של המאה העשרים נוצרה הסתדרות העובדים הכללית. ארגון זה שהיה אמור להיות אחד הגופים החזקים ביישוב ובהמשך בישראל, לא היה רק איגוד מקצועי אלא גם מעסיק וספק שירותי רווחה. הבריטים נקטו במדיניות של ניהול עצמי של האוכלוסיות המקומיות, היהודים והערבים עודדו על ידי הבריטים לנהל את ענייניהם, והיהודים עשו זאת בצורה מסודרת מאוד[25].

ההסתדרות הוקמה בעיקר לשרת מעמד הפועלים היהודי החדש שהתהווה בתקופת המנדט הבריטי. היא כללה את הקיבוצים והיוותה את עמוד השדרה של המדינה, וסיפקה שירותים שהבריטים לא סיפקו, כמו חינוך, בריאות ורווחה. למרות שרוב היהודים התגוררו בערים מחוץ לקיבוצים, רבים הועסקו על ידי ארגונים הקשורים להסתדרות. ארגון זה שימש להגנה על זכויות העובדים היהודים לא רק מול מעסיקיהם אלא גם מול עובדים ערבים זולים יותר שנחשבו כאיום על התעסוקה היהודית. ההסתדרות ייצגה בעצם את המעמד החברתי הגדול ביותר שהיה ביישוב היהודי בתקופת המנדט, מעמד חדש שהתהווה בתקופה זו, והוא מעמד הפועלים[26].

3.3.המאבק על זכות ההצבעה בתקופת המנדט

תקופת שלטון המנדט אפשרה את התפתחותם של מוסדות שלטון יהודים, ואפשרה את תחילת מאבקן של נשים יהודיות על זכות ההצבעה, וזאת כמו מדינות דמוקרטיות אחרות בעולם המערבי. הנשים הציוניות הפמיניסטיות ניהלו מאבק למען זכות הבחירה ולהיבחר לתפקיד במוסדות האוטונומיים של היישוב, והקהילה היהודית. בתהליך שהתרחש במדינות רבות השואפות לעצמאות, נשים חלוצות פמיניסטיות אלה הגדירו מחדש את הדמוקרטיה ביישוב על ידי קישור המאבק למען זכויות נשים, למאבקי מודרניזציה בסגנון מערבי וריבונות לאומית ועיסוק בגבולות הספציפיים של הכללה והדרה מגדרית[27].

ניתן לתאר מאבק זה כהישג פוליטי של ציונות פמיניסטית זו, תוך הדגשת תפקידיהן של נשים פמיניסטיות, וזאת תוך כדי שימוש בפוליטיקה פמיניסטי במהלך בניית האומה. ישנן כמה ביוגרפיות של כמה נשים שתרמו רבות למאבק למען זכות ההצבעה של נשים, כמו שרה עזריהו (1872-1962) וד”ר רוזה וולט-שטאוס (1856-1938) , המנהיגות המיתולוגיות של איחוד נשים עבריות לשוויון זכויות בארץ ישראל, אשר החל משנת 1919 הובילו את המאבק למען זכות הבחירה לנשים עד לניצחון הסופי בשנת 1926[28].

מורה ופעילת נשים, עזריהו שרה נולד בדינבורג לטביה, למשפחה מסורתית-מודרנית. אביה, שמריהו, עבד בטחנת קמח, אמה, בלומה, לבית אייזנשטיין, הייתה עקרת בית. לבני הזוג הייתה בת נוספת. כילדה אזריהו למדה עברית ולימודי יהדות אצל מורה פרטי ובהמשך למדה בגימנסיה. בבגרותה השתתפה בתנועת חובבי ציון. בשנת 1892 היא הקימה קבוצת נשים צעירות, בנות ציון, בדינבורג. כאשר הרצל ייסד את התנועה הציונית היא התרשמה ממה שהיא ראתה כיחסו הפרוגרסיבי כלפי נשים. בזיכרונותיה היא כותבת שכבר מנעוריה עסקה בשתי בעיות עיקריות: בעיית המעמד הנחות של העם היהודי ושל המעמד הנחות של הנשים. היא תהתה אם שתי הבעיות יכולות להיפתר בארץ ישראל. הביקור הקצר הראשון שלה בשנת 1897 בארץ ישראל העות’מאנית היה אצל אחותה. עזריהו הופתעה לגלות חיים חדשים הפורחים במושבות היהודיות[29].

בשנת 1901 עזריהו התחתנה עם יוסף אוזרקובסקי. הזמנה לבעלה לבוא ללמד ברחובות בשנת 1905 הייתה הצעד הראשון שלהם לעליה. מכיוון שרק ליוסף הייתה הצעת עבודה הוא הלך לבדו בזמן שעזריהו שהתה בלטביה שנה נוספת עם בנם הקטן יעקב. זו לא הייתה הפעם האחרונה ששרה העצמאית בחרה לשמור על עבודתה, והיא הצטרפה לבעלה כשהנסיבות אפשרו זאת[30].

בני הזוג שהו בחיפה בתקופה הקשה של מלחמת העולם הראשונה, ולאחר מכן עברו לירושלים בשנת 1919. הצהרת בלפור וכיבוש הארץ על ידי הבריטים פתחו עבורם אופקים חדשים כמו לכל האוכלוסייה היהודית. בנוסף להוראה בבית הספר הריאלי בחיפה ובהמשך עמדה בראש בית ספר לבנות בירושלים, שרה הפכה לפעילה מאוד בארגון הנשים החדש, איגוד הנשים העבריות לשוויון זכויות בארץ ישראל, שהוקם בירושלים בשנת 1919 והיו לו סניפים ברחבי הארץ. האיחוד, שסיסמתו הייתה “שוויון זכויות חוקיות לגברים ונשים”, שם לעצמו את המטרה המיידית כי נשים צריכות להיות מסוגלות לקחת חלק בבחירות לאספת הנבחרים החדשה, האסיפה הנבחרת, הפרלמנט היהודי בארץ ישראל. המאבק למען זכות הבחירה לנשים ביישוב נמשך כמעט שמונה שנים, בין השנים 1918 עד 1926. בסופו של דבר הנשים ניצחו, אך הקהילה החרדית לא הצטרפה לאספת הנבחרים. עזריהו, שמילאה תפקיד מרכזי באיגוד הנשים והייתה נציגה לאסיפת הנבחרים, ראתה בהישג שלה את התשובה לשני הנושאים שהיו החשובים ביותר בחייה: הציונות ומעמדה הנחות של האישה[31].

רוזה וולט-שטראוס נולדה בשנת 1856 בצ’רנובסטי, עיר בבוקובינה. היא ושלוש אחיותיה התחנכו בגימנסיה הקלאסית, מה שאיפשר להן להמשיך להשכלה גבוהה. רוזה למדה באוניברסיטאות וינה וברן, שהיו באותם ימים המקומות היחידים בהם נשים יכלו ללמוד רפואה. בשנת 1878 קיבלה את התואר ברפואה והייתה אחת הנשים הראשונות באירופה שעסקו ברפואה. שתיים מאחיותיה סיימו גם הן לימודי רפואה ואחות אחרת הפכה לכימאית. המשפחה עברה לג’נבה, שוויץ, ורוזה וולט, יחד עם אחת מאחיותיה, היגרה לארצות הברית, שם עבדה שנים רבות כמנתחת עיניים בניו יורק בבית החולים לעיניים, וגם במרפאת עיניים ובית חולים לנשים. בניו יורק התחתנה עם לואי שטראוס, איש עסקים מצליח[32].

בנוסף לעבודתה המקצועית, וולט-שטראוס הייתה פעילה במאבק למען זכות הבחירה לנשים בניו יורק ושותפה להקמת הברית הבינלאומית לזכות הבחירה לאישה, שהוקמה על ידי קארי צ’פמן-קאט. בשנת 1904 השתתפה בקונגרס הראשון של הברית הבינלאומית לזכות הבחירה לאישה, כחברה במשלחת האמריקאית. היא המשיכה לקחת חלק בקונגרסים של הארגון ולאחר שעברה לארץ ישראל בשנת 1919, ייצגה את איחוד הנשים העבריות לזכויות שוות בארץ ישראל באסיפות אלה[33].

וולט-שטראוס הגיעה לארץ ישראל יחד עם בתה נלי שטראוס כשהייתה בת שישים ושלוש, ותוך חודשיים מהגעתה נבחרה לראש איגוד הנשים העבריות, תפקיד שמילאה עד מותה בשנת 1938. ההחלטה לבחור בוולט-שטראוס כיו”ר זמן קצר כל כך לאחר הגעתה מעידה על כך שהחברים היו מודעים לפעילותה בניו יורק. וולט-שטראוס כתבה מאמרים על נשים יהודיות אמריקאיות אשר יחד עם נשים אחרות לקחו חלק במאבק על זכותן של נשים להצביע בארצות הברית, והייתה בטוחה שהמאבק בישראל למען הצבעת נשים יהיה יותר קל. יחד עם זאת, כשהגיעה לארץ כדי להשתתף בבניית הבית הלאומי ליהודים, היא גילתה מציאות אחרת, שבה הובטחה לנשים זכות הצבעה, אך יישום הבטחה זו טומן בחובו מאבק ארוך ועיקש שאיש לא יכול היה לצפות[34].

כאשר קיבלה את תפקיד יו”ר האיחוד, לוולט-שטראוס, כמו נשים רבות, לא היה מושג עד כמה המאבק יהיה קשה. אין ספק שמגעיה עם התנועה האמריקאית והברית הבינלאומית לזכות הבחירה לאישה היו הסיבות העיקריות לכך שנשות האיחוד בחרו בה להוביל את הארגון שרק התחיל להתקיים בארץ ישראל. פעילותה הבינלאומית תרמה רבות לכינון קשרים עם נשים וארגונים מחוץ למדינה. באותה שנה ייצגה את איגוד הנשים העבריות בקונגרס הברית הבינלאומית בז’נבה. היא השתתפה בכל הקונגרסים של הברית הבינלאומית, ייצגה את נשות ארץ ישראל בוועדות בינלאומיות חשובות, ונכללה לעתים קרובות במשלחות לראשי ממשלות המדינות השונות שאירחו את הקונגרסים. היא דיווחה על פעילותה הנרחבת במהלך האסיפות, על תגובתם הנלהבת של המשתתפות להצעותיה, ותחושת העניין והקשר שהנשים הראו בכל הקשור לארץ ישראל[35].

בספרה של מרגלית שילה היא מתארת את הקשרים ההיסטוריים החזקים בין פמיניזם ללאומיות יהודית, ואת חיזוקם ההדדי כאשר נשים ציוניות נאבקו על זכות בחירה בארץ ישראל המנדטורית, וזאת בתוך ההקשר של התנועה להקמת מדינה יהודית ודמוקרטית. ניצחונם של תומכי זכות ההצבעה לנשים הביא לסיומו של מאבק פוליטי אינטנסיבי אך קצר יחסית, אשר פיצל את הקהילה היהודית בארץ ישראל לשתי מחנות. תומכי זכות הבחירה לנשים, ובראשם המגזר האזרחי ותנועת העבודה, ביקשו לייסד את ביתו הלאומי של העם היהודי בבחינת מודלים ועקרונות דמוקרטיים, כולל צדק חברתי ושוויון מגדרי. מתנגדיהם, ובראשם המגזר החרדי של היהודים הדתיים, השתדלו לשרש את המוסדות הלאומיים על עיקרי היהדות האורתודוכסית. בהתנגדות נחרצת לבחירת הנשים, שראו אותה כלא מוסרית ואנטי דתית, איימו להחרים את הגופים הנבחרים של הקהילה היהודית. בתחילת שנות העשרים, החרדים ובעלי בריתם היוו כמעט מחצית מהקהילה היהודית בארץ ישראל, מה שהפך את איום החרם שלהם לאיום ממשי לתהליך בניית האומה היהודית. חרם כזה יכול היה להביא לדה-לגיטימציה של הגופים הנבחרים ביישוב, כנציגיו בפני שלטונות בריטניה ולשלילת סמכותם של אותם גופים על היישוב עצמו. בסופו של דבר, כאשר האסיפה הנבחרת פרסמה את הצהרתה בינואר 1926, המאשרת שוויון זכויות לנשים בכל היבטי החיים ביישוב, כולל זכויות פוליטיות, כל המגזר החרדי נסוג מהמוסדות המאורגנים הציוניים והתארגן בנפרד. תוצאות פיצול זה נשארות איתנו עד היום[36].

לסיכום, ראינו בפרק זה שהיו תמורות כלכליות וחברתיות חשובות בארץ ישראל במהלך תקופת המנדט, היו שינויים כלכליים חשובים ואופי המשק עבר ממשק חקלאי למשק יצרני, והייתה צמיחה כלכלית. גם מבחינה חברתית היו שינויים חשובים, גלי העלייה השונים השפיעו על האוכלוסייה המקומית, וכל עלייה תרמה בצורה שונה. מאבק חברתי חשוב נוסף היה מאבקן של נשים יהודיות למען זכות ההצבעה. כל הדברים האלה השפיעו על עבודתן של נשים יהודיות והשתתפותן בשוק התעסוקה, ולכן בכך יעסוק הפרק הבא.

4.עבודת נשים יהודיות בתקופת המנדט

בפרק זה אסקור את מאפייני התעסוקה של נשים יהודיות ואת השתתפותן בשוק העבודה במהלך תקופת המנדט, ואת הגורמים שהשפיעו על כך בצורה מהותית. הסעיף הראשון יעסוק בהשכלת נשים יהודיות, החשיבות של ההשכלה והשפעתה על תעסוקת נשים. הסעיף השני יעסוק בהתפתחות הכלכלית של נשים ומקצועות ספציפיים שבהם נשים עסקו, ומה השפיע על כך.

בדומה למדינות מתפתחות אחרות, עובדות צווארון כחול בישראל בתקופת המנדט הבריטי נפלו לתבנית המוכרת של עבודה זולה של מהגרים, שבדרך כלל הייתה השכבה הראשונה באוכלוסייה שנפגעת במצבים של אי וודאות. בתקופת המנדט, עובדות נשים התרכזו במקצועות מסורתיים ומופרדים מאוד. מכיוון שמגדר היה גורם מכריע בקביעת מיקומן של נשים בהיררכיה של התעסוקה, נשים רבות מילאו משרות הדורשות כישורים פחותים והרוויחו פחות כסף. הפרשי ההכנסה היו בולטים מאוד, נשים עובדות הרוויחו רק שליש מהשכר הממוצע של עמיתיהן הגברים. בהיותם מודעים לכך, מעסיקים ביקשו להעסיק נשים יהודיות. בכך הנשים גם צייתו לתכתיבי הסולידריות הלאומית שצפויה מהם. כך הפכו עובדות יהודיות לתחליף מתאים לעבודה זולה שאותה סיפקו גם ערבים פלסטינים[37].

מדיניותם של ארגוני עובדים כמו ההסתדרות הכללית החלישה את מעמדן של הנשים בשוק העבודה. בדגש על המצב ההפכפך של הכלכלה היהודית, ציפו מנשים להניח בצד כל שאיפה למען מצב כללי טוב יותר, בטענה שהמועד לשינויים של שיפור מעמד האישה עדיין לא הגיע. לפיכך, נשים עובדות היו צריכות לדחות את רצונותיהן לשוויון ולהעמיד את האינטרסים הלאומיים שלהן לפני הכל[38].

בחיפוש אחר פתרונות למצב, נשים עובדות היו צריכות להתגבר על מכשולים עצומים, פעמים רבות ללא תועלת. תנאי עבודה מורכבים, תסכול ואומללות אילצו נשים לחפש אלטרנטיבות. חלקם התייאשו ופשוט קיבלו את המצב שלהן, ונאלצו לחכות לשינויים כלליים יותר במצב התעסוקתי של הנשים. בחירה בקבלה של המצב, מעידה על הקושי בהתמודדות של נשים, במיוחד נשים צעירות, רווקות וחסרות השכלה וכישורים, שלהן היה פחות סיכוי להתמודד עם תנודות כלכליות במשק[39].

למרות התנאים הקשים שמהן סבלו נשים, עם הזמן חלו שינויים במצבן התעסוקתי והחברתי של נשים אלה. המהפכה במצבן התעסוקתי של נשים התרחשה בגלל מספר סיבות, והתרחשה בתחומים שונים. אחת הסיבות החשובות לשיפור במעמדן התעסוקתי של נשים אלה היא המהפכה בתחום השכלת הנשים[40].

1.4.השכלה

התמקצעותן של נשים בארץ ישראל ובמקומות אחרים התאפשרה על ידי המהפכה שהתרחשה עם חדירת נשים למוסדות להשכלה גבוהה. חינוך באוניברסיטה שינה לחלוטין את מצבה של האישה היהודית במאה העשרים. התופעה באה לידי ביטוי בזרם החריג של נשים בכלל, ונשים יהודיות בפרט, בלימודים באוניברסיטאות במרכז אירופה, במדינות כמו גרמניה ואוסטריה, שאליהן הגיעו ללמוד נשים יהודיות מכל רחבי אירופה. בגרמניה, שהייתה הבחירה הראשונה עבור סטודנטים יהודים רבים ממזרח אירופה, נשים יהודיות היוו אחוז גבוה יחסית מכלל הסטודנטים לרפואה בתחילת המאה העשרים. זוהי הייתה בעצם כניסתם הראשונית לעולם הגברים ולמגוון רחב של מקצועות שמהם הוחרגו עד כה. רבות מנשים אלה עלו ארצה עם ההשכלה שרכשו במדינות אירופה[41].

מלבד הנשים שרכשו השכלה באוניברסיטאית, נשים רבות למדו קורסים מקצועיים לא אקדמיים לאחר סיום לימודיהם התיכוניים, בתחומים כמו חינוך לגיל הרך, עבודה סוציאלית, מחול ואומנויות. ימי הכשרה למורים היו אטרקטיביים עבור הרבה נשים צעירות שביקשו להפוך לגננות. עבודה סוציאלית הייתה תחום מקצועי חדש בעבור נשים אלה. היו מספר מוסדות בארץ להכשרת עובדים סוציאליים, אך נשים רבות רכשו את השכלתן בתחום במדינות המקור שמהן הגיעו[42].

את הרצון להשכלה גבוהה חלקו מספר לא מבוטל של צעירים וצעירות מהיישוב היהודי. האוניברסיטה העברית הוקמה ב 1925, והייתה למוסד מרכזי להשכלה והכשרה של צעירים. עם זאת, רבים מה צעירים בארץ ישראל העדיפו לנסוע לחו”ל, לאירופה וארצות הברית, ללמוד באוניברסיטאות שם כדי להגשים את חלומותיהם ולהרחיב את אופקיהם. בחירתם של התלמידים בתחומי לימוד מסוימים נבעה לעתים קרובות ממניעים לאומניים והרצון לתת מענה לצרכי המדינה שבדרך. הצעירים הציוניים רצו למלא אחר צרכיה של החברה הישראלית, ובחרו ללמוד במקצוע לפי מה שהם ראו לנכון באותה תקופה, בהתאם למחסור במקצועות שונים, ובהתאם לכך, גם הנשים העבריות בחרו במקצועות, שהן האמינו שיתרמו רבות לחברה היהודית בארץ[43].

בנוסף לכך חשוב להבין את ההשפעות של השינויים בדפוסי ההשכלה, על החברה ועל נשים. תחת השלטון העות’מאני, היחסים בין ערבים ילידים ויהודים בארץ ישראל התבססו על הבנה וכבוד, כפי שהיה בין המוסלמים לנוצרים. הרשמה משותפת של תלמידים יהודים, מוסלמים ונוצרים לאותם בתי ספר, או בבתי הספר היהודיים או בתי הספר הציבוריים העות’מאניים שהוקמו לראשונה על ידי החוק הטורקי, קידמו את ההבנה ההדדית ויצרה אליטה קטנה בחברה. לעומת זאת, למדיניות המנדט הבריטי בחינוך היה תפקיד מרכזי בעיצוב מחדש של זהויות לאומיות, אזוריות, מעמדיות ומגדריות. באמצעות החינוך התפתחו שתי ישויות לאומיות נפרדות, החלוקה העירונית / כפרית הועמקה, גבולות המעמדות לא ניתנות היו לגישור, וזהות מגדרית עוצבה כך שתתאים לשלטון המנדט הבריטי[44].

החינוך נועד להועיל לאליטה עירונית, בעיקר הגברית. חלוקת בתי הספר הציבוריים על רקע לאומי ולשוני, או פשוט למערכת ציבורית ערבית ולמערכת ציבורית עברית, נטעה את שורשיה בשנים הראשונות של שלטון המנדט. מחלקת החינוך הבריטית הפעילה שליטה ישירה ומלאה במערכת החינוך הערבית הציבורית, ושליטה עקיפה ומופחתת יחסית במערכת החינוך היהודית הציבורית[45].

בממשל הבריטי היה מאבק בין שתי נטיות: האחת התעקשה על נושאים אקדמיים שנועדו לחנך מעמד מובחר, והשנייה לחצה על נושאים כמו חקלאות ומדע על מנת לשמור על האיכרים ועל האדמה, על ידי לימוד ילדי האיכרים חקלאות לצד צרכים בסיסיים. חינוך. הנטייה הראשונה ניצחה והאחרונה נותרה רק ניסיונית. זה בא לידי ביטוי במספר שנות החינוך חובה שניתנו לבתי ספר בעיר, שבע שנים, לעומת חינוך חובה לבתי ספר בכפר, ארבע שנים[46].

המנדט הבריטי מעולם לא הצליח להכניס חינוך חובה או לספק בתי ספר ממלכתיים בכמות מספקת כדי להפוך את החינוך לאוניברסלי, או לספק מספיק מקומות בבתי ספר לכל מי שהגיש בקשה לקבלת חינוך. הדבר ניתן לייחוס ישירות להתחייבויות פוליטיות של הממשלה ורק בעקיפין לנסיבותיה הכספיות. ממשלת המנדט שלטה בכל השירותים לפלסטינים באופן מרכזי, והייתה לא יעילה במיוחד בכל הנוגע לחינוך. לעומת זאת, יהודים נהנו מאוטונומיה בניהול המוסדות שלהם ובהחלטה על מדיניותם. חלק מהביקורת על ממשלת המנדט הם שהממשלה שומרת במכוון על האוכלוסייה הערבית במצב של אנאלפביתיות ובורות. בנוסף לכך, בתקופת המנדט שירות החינוך עמד בפני הפחתה מתמשכת בתקציב, עקב הגדלת ההוצאה לביטחון הציבור[47].

הזנחת חינוך הבנות יוחסה על ידי הממשל הבריטי למחסומים דתיים וחברתיים, ולחוסר העניין של הקהילה המקומית. מסמך רשמי שפורסם בשנת 1946 קבע כי “עדיין לא הייתה דרישה אוניברסלית לחינוך בנות בכפרים מוסלמים, אף שהדרישה לכך התגברה. אולם לא שיקולים דתיים ולא חברתיים היו מכשולים של ממש, לפחות בעשור האחרון של המנדט. בערים, בהן התרחש בידוד נשים באופן נרחב, היו פחות בנות מבנים שלמדו בבית הספר באופן משמעותי, ואילו בכפרים, שבהם לא נהגו לבודד מגדרית, היו אף פחות בנות מבנים הלומדים בבית הספר. מיעוט בתי הספר לבנות, לא נבע מחוסר רצון מצד ההורים לחנך את בנותיהם, אלא מחוסר היעדר ההפרשה הכספית הממשלתית לחינוך. בחינוך הציבורי לא הייתה תוכנית להכשרת מורות כפריות, כמעט במשך כל תקופת המנדט. בשלב זה כמעט לא ניתן היה למצוא מורות נשים, שהוכשרו או לא הוכשרו, בקהילה המוסלמית, ומעט מאוד עם ידע כללי מספיק וניסיון ניתן היה למצוא בקרב הקהילות הנוצריות[48].

יחד עם זאת, המנדט הבריטי הרים את דגל קידום חינוך הנשים, שהשתקף ביצירתה המוקדמת של מחלקה מיוחדת לקידום חינוך נשים בממשל הצבאי הבריטי. הפגמים העיקריים במדיניות המנדט לגבי חינוך נשים היו: מכיוון שחינוך זה לא היה חובה, הייתה לו השפעה מוגבלת על מצב הנשים. מערכת החינוך הבריטית הייתה ריכוזית מאוד, וכלל ההחלטות התמקדו בידי הדירקטורים והעוזרים הבריטיים. בתי ספר תיכוניים ממשלתיים ומוסדות להכשרת מורים לבנות נשלטו על פי אמות מידה בריטיות ונערכו באנגלית[49].

2.4.התפתחות הכלכלה ומקצועות הנשים

השינוי במעמדן של נשים יהודיות התאפשר לא רק בגלל מהפכת ההשכלה, אלא גם בגלל העובדה שהכלכלה בארץ התפתחה בעקבות פיתוחו של היישוב היהודי בארץ, פיתוח כלכלי שנבע מגלי הגירה גדולים, ורכישה של יותר ויותר קרקעות בעבור היישוב היהודי. הייתה הרגשה של העולים החדשים שהם מגיעים לארץ מלאה באפשרויות, ארץ ריקה שמחכה לפרוח.  אנשי מקצוע שונים שהגיעו לארץ ישראל האמינו שהמדינה הייתה מקפצה רחבה המאפשרת להם ליישם את הידע והיכולת שלהם. עבור הנשים זו הייתה בעיקר חוויה חדשה יחסית למדינות שמהן הגיעו, והן האמינו שבארץ האפשרויות שלהן יותר טובות. הפעילות המקצועית של נשים בישראל באותה תקופה הייתה פורצת דרך, הן היו חלוצות לא רק במונחים מקצועיים ולאומניים, אלא בראש ובראשונה מבחינה מגדרית, ביחס לכלל הנשים בכל מדינה. נשים צעירות, שרבות מהן נאלצו להתגבר על מכשולים רבים במוסדות ההשכלה הגבוהה בה למדו, הוכיחו את יכולתן להפתיע ולעשות דברים בלתי צפויים[50].

דוגמה לשיפור במעמדן של נשים יהודיות היה בתחום הדיור. מאמצע שנות העשרים של המאה העשרים חוו נשים יהודיות עירוניות רווקות בארץ ישראל תחת המנדט הבריטי, מחסור כרוני במעונות מתאימים ובמחיר סביר. עובדה זאת דרבנה את ארגוני הנשים הציוניות לפעול ולפתור את הבעיה. שיתוף הפעולה ביניהם הביא לבניית ארבעה בתי נשים חלוצות, שהציעו לנשים רווקות עולות בודדות מגורים והכשרה מקצועית. נשים אדריכלות עיצבו את הבניינים, תוך התחשבות בתושבותיהן העתידיות. אדריכלי הבניינים, שלמדו ועבדו באירופה לפני עלייתם לארץ ישראל, יישמו מושגים מודרניסטיים על עיצוב המבנים. כל הבתים פעלו בסטנדרטים העכשוויים הגבוהים ביותר של סביבת מגורים ועבודה. מגורים אלה הפכו למרכזי נשים עירוניים ולכוח חברתי-תרבותי בולט בעיר, ובסופו של דבר השפעתם הייתה מעבר לתחום הנשי, והציעו לקהל הרחב פעילויות מגוונות. לבתים הייתה נראות ובולטות משמעותיות בנוף העירוני והיוו מקור לגאווה לנשים העבריות[51].

דוגמה לתחום אחד בו התרחשו שינויים מרחיקי לכת בתעסוקת נשים בתקופת המנדט הוא העבודה הסוציאלית. המשימה החברתית וההומניטרית של העובדות הסוציאליות בארץ ישראל בתקופת בניית הלאום הייתה קשורה למחויבותם הלאומית והנשים החלוצות בתחום נאלצו להתמודד עם סקסיזם לא פשוט במקצוע. בזירות בהן פעלו, התמודדות עם סוגיות מגדריות, תמרון בין הממסד הגברי המערבי לבין לקוחות שונים מבחינה אתנית, וניסיונות להשפיע פוליטית, העובדות הסוציאליות היהודיות היו סוכנות לשינוי חברתי מרחיק לכת בחברה היהודית[52].

מצד אחד, הגישה הפמיניסטית, שהשפיעה על העובדות הסוציאליות ביישוב, ראתה נשים כסוכנות פעילות, המסוגלות לשפר את החברה ולהיאבק באופן אוניברסלי נגד הדיכוי הפטריארכלי. מצד שני, למרות תרומת העובדות הסוציאליות ביישוב לשיפור מעמד האישה, התדמיות השליליות הקשורות להן, מעמדן השולי והגישות השליליות מלקוחותיהן, גילמו את הדיכוי של הנשים בתחום זה. כמו במדינות אירופיות רבות שמהן היגרו נשים אלה, בהם נשים יהודיות רבות דגלו בפמיניזם חברתי מתון, נראה כי האסטרטגיה בה נקטו עובדות סוציאליות רבות בארץ ישראל הייתה מהפכה זהירה, שבאמצעותה ביקשו לקדם נשים לגבולות הנורמטיביים של החברה ולגייס אותן ל פרויקט בניית הלאום הציוני. בהקשר הלאומי הגדול יותר הפעילות של הדור הראשון של הפמיניסטיות ביישוב הובילה להשגת זכות הבחירה של הנשים בשנת 1926, אולם הישגיהן בתחומים אחרים היו פחות מרשימים. באופן דומה, התיאום עם הממסד הציוני אפשרה לעובדות סוציאליות להגיע לתפקידים ציבוריים בכירים, ובכך להרחיב את השפעתם, אך זה לא ניפץ את תקרת הזכוכית של הציונות שעמדה בפני נשים יהודיות[53].

מה שאפיין את שאיפותיהן של העובדות הסוציאליות היה חתרנות נגד מדיניות הדיכוי הפטריארכלית נגד נשים, אולם חתרנות זו מתייחסת לסוג חתרנות מוגבלת ביותר, המחויבת לקונפורמיזם. קשה לקבוע היכן העובדות הסוציאליות מיקמו עצמם לאורך הרצפים שבין המחויבות הלאומית לחובתן כלפי לקוחותיהן, ובין עצמאות מקצועית ותלות בממסד. המסרים האמביוולנטיים שהועברו על ידי ההנהגה הגברית של התנועה הציונית לחלוצותיה הראשונות גרמו להן לרצות להוכיח את התועלת שלהן, לעתים קרובות על חשבון ביקורת על הממסד ואמפתיה עם קהל הלקוחות שלהן. אף על פי כן, רבות לא נרתעו מהשמעת ביקורת קשה, בין אם במהלך הקריירה הפעילה שלהן ובין אם הרבה אחריה[54].

מאפייני הממסד ויחסו כלפי נשים מציבה עובדות סוציאליות מול מציאות כמעט בלתי אפשרית, תוך המטרה להיות סוכנות שמטרתן ליצור ולכבוש מרחב חדש ליישום רעיונותיהן ואמונותיהן, לעתים השאיפות שלהן היו בלתי ניתנות למימוש עקב היחסים המאתגרים שלהם עם הממסד. הם הגיבו באופן טקטי למסגרת המוסדית הדו-משמעית איתה הן התמודדו, תוך תמרון בין כניעה לחתרנות, בין הצטרפות למערכת לבין תמיכה בלקוחותיהן[55].

לדילמות אלה של העובדות הסוציאליות יש השלכות מקצועיות. כיצד הן יכולות לפעול מתוך עולמם התרבותי הנורמטיבי ביחס לאוכלוסיות מתרבויות שונות? מה עמדתן בסוגיות מגדריות, והאם עמדתן יכולה לסתור את ערכי הלקוחות שלהם? כיצד העבודה במסגרת המדינה משפיעה על תפיסת הלאום שלהן, והעובדה שהממסד נשלט על ידי גברים, מעצבת את השקפות עולמם המקצועיות ? כל אלה דילמות שהעובדות הסוציאליות מתמודדות איתן באופן קבוע, והן צריכות לשקול אותן תוך כדי שאיפה למטרתם הכללית וארוכת הטווח. למרות הדילמות הללו נראה שנשים בתחום העבודה הסוציאלית הצליחו לגרום לשינוי במעמדן של הנשים במקצוע, והמעמד של נשים יהודיות בכלל[56].

מסקנה מעשית אחת העולה מהעובדות הסוציאליות היא הצורך לחזק את המנהיגות הנשית ולבסס את היחסים של שותפות נשית וסולידריות אשר עוררו השראה לחלוצות הראשונות של העבודה הסוציאלית, ביישוב ובמקומות אחרים .מסקנה נוספת היא שניתן לפעול למען צדק חברתי וזכויות נשים אפילו מתוך הממסד הנשלט על ידי גברים. חזרה למקורות המקצוע הסוציאלי מראה כי חבריו היו פעילים בתחום החברתי-פוליטי באופן ייחודי בהשוואה למקצועות טיפוליים אחרים, ועבדו מתוך המערכת ובו זמנית ביקשו לשנות את המקצוע עצמו[57].

תחום נוסף שבו התרחשו שינויים מרחיקי לכת בעבור נשים יהודיות היה תחום הרפואה. נשים יהודיות רבות נמשכו לרפואה לא רק בגלל אופיו כמקצוע “נשי” ואכפתי, אלא גם בגלל האפשרויות שהיא העניק להן בתחום הפרנסה. הרפואה נתפסה כמקצוע נגיש ומבטיח שכר, ובהתאם, נשים יהודיות רבות בחרו ללמוד את המקצוע. במדינות אירופה נשים יהודיות ניצבו בפני מכשול כפול, גם העובדה שהיו נשים וגם העובדה שהיו יהודיות, הקשה עליהן ללמוד את מקצועות הרפואה באוניברסיטאות באירופה[58].

לסיכום, ראינו בפרק זה שתעסוקתן של נשים יהודיות עברה תמורות רבות, ומרכיב חשוב שהשפיע על כך הוא השכלתן של נשים יהודיות. נשים עסקו במקצועות שנחשבו לנשיים באופן מסורתי, אך זה השתנה עם הזמן, והן החלו לעסוק גם במקצועות חדשים שבהן נשים לא עסקו בעבר. על תעסוקתן ומצבן של נשים יהודיות השפיעו גם ארגונים ותנועות פמיניסטיות, ובכך יעסוק הפרק הבא.

5.השפעת תנועות פמיניסטיות וארגוני נשים על תעסוקתן של נשים

בפרק זה אסקור את השפעתן של תנועות פמיניסטיות וארגוני נשים, על קידום מעמדן וקידום תעסוקתן של נשים יהודיות בתקופת המנדט הבריטי. ארגונים אלה מילאו תפקיד חשוב בקידום מעמדן של נשים בחברה היהודית בתקופה זו, והן עזרו להן להתבסס במקצועות שנחשבו בעבר לגבריים באופן בלעדי.

ארגוני הנשים עמדו בחזית המאבק לשוויון הנשים בישראל. בשנים הראשונות של המנדט הבריטי הם מילאו תפקיד פעיל במתן שירותים חיוניים כמו טיפול בילדים והכשרה מקצועית לנשים. בשנים מאוחרות יותר התרכזו במאבק לשוויון מגדרי תוך שימוש באסטרטגיות חינוכיות ופוליטיות. עם זאת, הן הארגון והן המטרות שלהם הושפעו תמיד מההתלבטות הגדולה שעמה התמודדו: ארגוני נשים התנדנדו בין המחויבות שלהם לתהליך בניית האומה לבין התחייבותם להעצים את חלקן של הנשים במשאבים הפוליטיים והכלכליים העומדים לרשות אזרחי ישראל[59].

שתי המטרות הללו נראו לעיתים קרובות שאינן תואמות. בתקופה המכוננת של המדינה, ארגוני הנשים הראו העדפה למסלול הלאומי, שכן האינטרסים שלהם היו כפופים ליעדים לאומיים. אולם מאז התבססותו של היישוב היהודי בארץ ישראל, הושם דגש רב יותר על שוויון מגדרי, תוך התחשבות רבה יותר באינטרסים של נשים כשלעצמן. שינוי התרחש במקביל באסטרטגיות שאומצו על ידי ארגוני הנשים ובמטרותיהן. בתחילת פעילותן, שיתוף פעולה עם מפלגות פוליטיות וקבוצות מבוססות אחרות היה אסטרטגיה מועדפת. בתקופה יותר מאוחרת, מספר רב של ארגונים שבחרו להישאר מחוץ לממסד הפוליטי, קראו תיגר על הסדר הפוליטי והחברתי הקיים[60].

בעקבות התזוזות הללו חל שינוי ביעדיהם של הארגונים. ארגוני נשים העבירו את תשומת ליבם ממתן שירותי רווחה לשדולה פוליטית. מגמות אלה לא היו חד משמעיות או לינאריות. ארגוני נשים העדיפו לפעול במסגרת מפלגות פוליטיות ואילו אחרות בחרו באסטרטגיה החיצונית. חלקם היו מעורבים בעיקר במתן שירותים סוציאליים לנשים, בדגש מיוחד על הסובלים מקשיים פיזיים, ואילו אחרים בחרו בדרך הפוליטית והתרכזו בחקיקה ובהכשרת מנהיגות. אף כי אינה ייחודית לישראל, הדואליות הניצבת בפני ארגוני נשים הושפעה מהמאפיינים ההיסטוריים, התרבותיים, הכלכליים והפוליטיים הספציפיים של המדינה, שרובם היוו מכשולים בדרך לשוויון[61].

ארגוני הנשים בישראל פעלו מאז ימי המנדט הבריטי תחת כמה אילוצים עיקריים: דתיים, פוליטיים וכלכליים. נורמות תרבותיות-דתיות המושרשות במורשת היהודית העתיקה מהוות מקור לאמביוולנטיות לארגוני נשים. היהדות המסורתית תומכת בבירור בתפקודים אכפתיים וביתיים לנשים, ומתייחסת אליהן לא כשוות לגברים, אלא במקרה הטוב כאל שונות. על פי מסורת זו, כבודה של אישה נמצא בביתה והיא צפויה לספק את צרכי משפחתה. היא מכונה “אשת חיל”, מונח שמקורו במשלי, שם האישה המיועדת עוסקת גם היא בפעילות כלכלית המקיימת את המשפחה. עם זאת, מעלתה טמונה בחמלה ובדאגה לאחרים, ובמיוחד לבני משפחתה. זהו עיקרון יהודי יסודי לקיום משפחתי, והאישה היא האחראית הבלעדית לדאגה לילדים[62].

בתקופה המודרנית היו לדת השלכות משפטיות וחברתיות כאחד. הבסיס המשפטי לשילוב הדת במדינה הונח בהסכם הסטטוס קוו ב -1947 שנחתם בין ראש הממשלה הראשון של ישראל, דוד בן גוריון, לבין מנהיגי המפלגות הדתיות. הסכם זה הציב, בין היתר, את סמכות השיפוט הדתית על דיני המעמד האישי, נישואין וגירושין, מה שמעמיד את הנשים תחת חיסרון. כתוצאה מכך, נשים אינן נשפטות על ידי נשים, אלא שהן נשפטות בפני מערכת משפט בעלת נורמות דתיות שיש לה דעות קדומות כלפי נשים[63].

הדת גם הטילה אילוצים חברתיים על ארגוני הנשים. למרות שישראל כולה היא חברה חילונית, ההקפדה על המסורת היהודית היא נפוצה. מחקרים מראים שרוב יהודי ישראל, למרות שהם רחוקים מלהיות אורתודוקסים בהתנהלות חיי היומיום שלהם, ספגו במידה רבה את ערכי הדת המסורתיים. חשיבותה של הדת בחברה הישראלית נובעת לא רק מתועלת פוליטית אלא מערכים מושרשים עמוקים, שכן את דמותה היהודית של מדינת ישראל היא לא מוטלת בספק. הקריאה להפרדה בין מדינה ודת לא תפסה תאוצה בחברה הישראלית. לכן ארגוני נשים נאלצו לפעול בחברה שערכיה הבסיסיים ייעדו לאישה בראש ובראשונה תפקיד ביתי[64].

מהבחינה הכלכלית, ההתפתחות הכלכלית בימי המנדט הבריטי חיזקה את פעילותן של נשים בחברה, אך יחד עם זאת היא פגעה בהתקדמותן לעבר שוויון. הגידול הדרמטי במספר הנשים המצטרפות לכוח העבודה יכול היה להיות כוח מניע לעבר פעילות ארגונית, מכיוון שמחקרים אשרו את ההקשר בין המעמד ליכולת הכלכלית. מספרן של הנשים בשוק העבודה עלה בהתמדה בשנים אלה, אולם התפתחויות אלה לא ביטלו את ההפרדה התעסוקתית הרחבה[65].

מחקרים מראים כי שיעור ניכר מהנשים היו מועסקות במקצועות “נשיים”, כולל עבודות סיעוד, הוראה ועבודה סוציאלית. ההפרדה המגדרית הזו בתעסוקה גורמת גם להפרשי הכנסה. במהלך התקופה הנסקרת נשים המשיכו להרוויח פחות מגברים ופער ההכנסה בין גברים לנשים מאז הצטמצם רק במעט. יתר על כן, העוני נפוץ הרבה יותר בקרב נשים מאשר בקרב גברים, במיוחד במשפחות חד הוריות. נסיבות קודרות אלה הגבילו את פעילותם של ארגוני נשים. מחקרים שעוסקים במעורבות ציבורית מראים כי אנשים הסובלים מקיפוח כלכלי נוטים פחות להשתתף בחיים הפוליטיים ולכן פחות נוטים להצטרף ולהיות פעילים באגודות וולונטריות. ארגוני נשים התמודדו עם קשיים בגיוס נשים בשל היותם בין המגזרים המוחלשים בחברה[66].

מהבחינה הפוליטית, מבנה הפוליטיקה הישראלית אינו מספק קרקע פורייה לפעילותן של ארגוני נשים. התגייסות מוצלחת של נשים נעצרה על ידי ריכוזי הכוח והשסעים העמוקים בחברה הישראלית. ישראל היא מדינה ריכוזית מאוד, פוליטית ובירוקרטית, בה המדינה מעורבת בכל פן בחיי האזרחים. חלק גדול מכוח העבודה מועסק בשירותים ציבוריים והממשלה שולטת ברוב משאבי הטבע. יתר על כן, המדינה נתפסה באופן מסורתי כמכשיר מרכזי לשינוי חברתי, ולא הותירה מעט מקום לפעילות עצמאית[67].

המפלגות הפוליטיות הפריעו גם הן לארגוני הנשים. ישראל כונתה “מדינה מפלגתית”, בה מפלגות פוליטיות השפיעו בעיקר על החיים החברתיים והפוליטיים. אף על פי שחלק גדול מכוח זה דעך, חלק גדול מהאזרחים יבחר במפלגות פוליטיות אם הם מודאגים מענייניה של המדינה. אצל האזרחים ישנה רתיעה מלהיות פעילים בזירה האזרחית ונטייה של ישראלים רבים למלא רק תפקיד פסיבי בפוליטיקה[68].

אנשים אמורים לרתום את האנרגיה שלהם לטובת האינטרס הלאומי, כפי שהוגדרו על ידי מנהיגים פוליטיים. למרות שהגורם הפוליטי חל על שני המינים, הקריאה לאחדות פוליטית במפלגות פוגעת ביתר שאת על נשים מאשר על גברים, מכיוון שהן פגיעות יותר הן מבחינה כלכלית והן מבחינה פוליטית. נוסף לכך ישנו מחסור בנשים במוסדות השלטון. למרות שמספר הנשים הפעילות פוליטית גדל באופן ניכר, נשים נותרו עדיין בחוסר ייצוג. האישה היחידה שכיהנה כראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר, לא הניפה דגל פמיניסטי. שוויון מגדרי לא היה בראש סדר העדיפויות שלה[69].

לסיכום, ארגוני הנשים בארץ ישראל בימי המנדט הבריטי התמודדו עם כמה אילוצים עיקריים, האילוץ הדתי הטיל ספק בלגיטימיות השוויון של הנשים, הזירה הכלכלית לא סיפקה סביבה נוחה לשוויון מגדרי ולפעילותן של ארגוני נשים, מכיוון שנשים, למרות שהן עובדות מחוץ לבית, נותרו מופרדות בשוק העבודה ושכרן היה נמוך יותר, האילוץ הפוליטי נבע מהמדינה החזקה ששלטה ברוב משאבי המדינה, ומהמפלגתיות היתרה בפוליטיקה הישראלית[70].

סיפורם של ארגוני הנשים בישראל הוא סיפור בניית המדינה, מכיוון שהם משקפים את ההתפתחויות שהתרחשו במהלך שלטון המנדט הבריטי, ואף לאחר הקמת המדינה. בתחילה, ארגוני נשים, אף שהיו כפופים למוסדות בשליטת גברים, מילאו תפקיד חשוב בבניית הלאום. קליטת העלייה, המשימה החשובה ביותר שעומדת בפני ישראל הצעירה, לא הייתה יכולה להצליח בלי שארגוני הנשים מספקים שירותים נדרשים ומגייסים נשים חדשות. כשהחברה בישראל התפתחה, הפמיניזם הפך להיות מרכיב יותר דומיננטי בפעילותם של ארגוני הנשים[71].

הפעילות הפמיניסטית קיבלה שתי צורות: האחת התמקדה ברווחתן של נשים, והשנייה בעיקר בכוח הפוליטי של הנשים. ארגוני נשים עדיין סיפקו שירותים המותאמים לצרכים של נשים, אך אלה התבססו על אידיאולוגיה פמיניסטית שעודדה את האסרטיביות והעצמאות של הנשים. שתי צורות אלה יצרו מפגש בין שני זרמי הפמיניזם. ארגוני הנשים בישראל יזמו תהליך של הפיכת האישי לפוליטי, ומשמשים כחוד החנית לפוליטיזציה של סוגיות הנשים[72].

לסיכום, ראינו בפרק זה שהתאגדותן של נשים בארגונים, ובתנועות פמיניסטיות עזרה לקדם את מעמדן ואת תעסוקתן של נשים יהודיות, במיוחד לאור העובדה שבתקופה המדוברת היו קשיים שעמדו בפני נשים, כמו למשל קשיים חברתיים דתיים ופוליטיים. ארגוני הנשים עזרו גם לקדם את בניית ארץ ישראל, בכך שהן פתחו את הדלת בפני נשים להשתתף בבניין הארץ, ונתנו להן את האפשרות לתרום לחברה.

6.דיון סיכום ומסקנות

מטרתה של עבודת מחקר זו הייתה לבדוק את השפעת שלטון המנדט הבריטי על תעסוקת נשים יהודיות בארץ ישראל בתקופת שלטון המנדט הבריטי. הרציונל המחקרי היה שתקופת שלטון המנדט הבריטי הייתה תקופה חשובה למען קידומן של נשים עבריות, ושוויון מגדרי, משום שהיא התאפיינה בשינויים רבים, העובדה שהשלטון בארץ ישראל התחלף משלטון האימפריה העותמנית לשלטון המנדט הבריטי, היא בעצמה גורם חשוב מאוד ששינה את אופייה של החברה המקומית. בנוסף לכך, באותה תקופה חלה התגברות של ארגוני נשים ותנועות פמיניסטיות, ששאפו לקדם את מעמדן של נשים בכלל, ולשנות את הסדר הפטריארכלי הישן. על מנת לתת מענה לנושא מחקרי זה נסקרו מחקרים מהעבר שבדקו את הנושא.

מסקירת מחקרי העבר הגענו לכמה מסקנות. ראשית סקרנו את מאפייניו של היישוב היהודי בתקופה זו. היישוב היהודי היה קיים עוד מימי קדם, והוא נקרא היישוב הישן, שלא היה מאופיין באידיאולוגיה ציונית. היישוב החדש החל להתהוות בסוף המאה התשע עשרה והוא היה מונע ממניעים ציוניים למעם הקמת מדינה יהודית מודרנית. לקראת סוף שלטון האימפריה העותמנית ובימי שלטון המנדט, היישוב היהודי עבר טלטלות ושינויים רבים, וזאת בעקבות שתי מלחמות העולם והמצב הרעוע שהיה בארץ ישראל בתקופה זו, וגם בשל הסכסוך עם האוכלוסייה הערבית המקומית.

עוד מסקנה שהגענו אליה במחקר היא שבמהלך תקופת שלטון המנדט, חלו תמורות כלכליות וחברתיות רבות, שהשפיעו על מצבן של הנשים ועל תעסוקתן. במהלך שלטון המנדט המשק היה דואלי ומחולק למשק יהודי ולמשק ערבי, וזאת בשל הסכסוך המתמשך בין שתי האוכלוסיות. הדואליות של המשק לא תרמה להתפתחות הכלכלית, ובתחילת התקופה הצמיחה הייתה איטית. עם חלוף הזמן, בשנות השלושים והארבעים חלה התקדמות והמשק צמח בצורה ניכרת, וזאת הודות לעלייה בייצוא של התוצרת המקומית, ובשל ההתפתחות של סקטור התעשייה. האינדיקטור החשוב ביותר שמעיד על צמיחה זו הוא גודל האוכלוסייה, שגדל בשנים אלה.

בנוסף לכך, העובדה שהגיעו מספרים גדולים של מהגרים יהודים מאירופה, תמרצה אף היא את הכלכלה המקומית וגרמה לעלייה בתוצר. גלי ההגירה הגדולים של יהודים לארץ ישראל השפיעה גם על המצב החברתי של האוכלוסייה המקומית. העולים החדשים היו צעירים ומלאי מוטיבציה, שהתאפיינו באידיאולוגיה ציונית ועבודה עברית, ודגלו בערכים של סוציאליזם ושוויון, ובתוך כך גם שוויון מגדרי. גלי עלייה אלה וערכיהם החדשים שהביאו עמם עזרו לשפר את מעמדן של הנשים היהודיות.

השיפור במעמדן של הנשים היהודיות בא לידי ביטוי בעיקר במצבן התעסוקתי של נשים אלה. בתחילת תקופה המנדט, הנשים היהודיות התאפיינו בכך שהיו כוח עבודה זול, מה שאפיין מהגרים חדשים, והן נאלצו להתחרות עם עובדים ערבים, שגם הם נחשבו לכוח עבודה זול. אופיו של שוק העבודה עדיין היה אי שוויוני, המגדר היה גורם מכריע בקביעת התעסוקה, ונשים בדרך כלל קיבלו תפקידים שנחשבו לנשיים באופן מסורתי.

אך עם הזמן חל שיפור במעמדן התעסוקתי של הנשים היהודיות בארץ ישראל. השיפור התרחש בעיקר בגלל השיפור בהשכלה של נשים, שלטונות המנדט אפשרו לנשים לרכוש השכלה גבוה, יותר ממה שהיה מקובל בעבר, למשל במהלך שלטון המנדט הבריטי. השיפור בהשכלת נשים לא התרחש רק בארץ ישראל, אלא גם במדינות רבות באירופה. נשים יהודיות רבות רכשו את השכלתן באירופה, אפילו במדינות שהן לא מדינת המקור שלהן, נשים רבות נסעו ללמוד מקצועות נחשקים במדינות מרכז אירופה, כמו גרמניה ואוסטריה.

השיפור בהשכלת נשים התרחש לא רק במספר הנשים המוגבר שרכשו השכלה גבוה, אלא גם בסוג ההשכלה. מקצועות רבים שנחשבו בעבר לגבריים בצורה בלעדית, כמו רפואה והנדסה, היו פתוחים בתקופה זו לנשים. השכלה זו של נשים במקצועות אלה אפשרה להן לפרוץ את הדרך לנשים רבות, ולעסוק במקצועות גבריים, שהפכו להיות ללא בלעדיים רק לגברים. דוגמה לתחום כזה הוא תחום הרפואה, נשים יהודיות רבות נמשכו לרפואה לא רק בגלל אופיו כמקצוע “נשי” ואכפתי, אלא גם בגלל האפשרויות שהיא העניק להן בתחום הפרנסה. תחום נוסף הוא העבודה הסוציאלית, נשים ראו בעבודה סוציאלית, לא רק כדרך להתפרנס, אלא כדרך להשפיע על החברה שלהם ולתרום לחברה באופן כללי, בנוסף לכך, הן היו סוכנות של שינוי, והאמינו שבעזרת מקצוע הסיעוד ניתן לקדם את מעמדן של הנשים ולהשיג שוויון מגדרי.

בנוסף לכך, ראינו שאחד הגורמים החשובים ביותר לקידום מעמד נשים בתקופת שלטון המנדט הבריטי הוא ארגוני הנשים שפעלו באותה תקופה. ארגוני הנשים מילאו תפקיד מפתח במהלך תקופת המנדט הבריטי, ותרמו רבות לאוכלוסייה המקומית באופן כללי ולא רק לנשים, הם סיפקו שירותים חיוביים לחברה, כמו שירותי רווחה, והן הכשירו נשים בתפקידים חיוניים שונים.

ארגוני הנשים במהלך תקופת המנדט פעלו מתוך שני אינטרסים שונים שבאו אחד על חשבונו של השני, מצד אחד היה את האינטרס הלאומי, הייתה חשיבות שארגוני הנשים יפעלו בשיתוף פעולה עם מוסדות המדינה על מנת לשפר את מצבה של האוכלוסייה המקומית ולבסס את היישוב היהודי, ומצד שני היה את האינטרס של העצמת נשים, שבו הם ראו כמטרה חשובה בפני עצמה.

בתחילת תקופת שלטון המנדט, ארגוני הנשים פעלו יותר על מנת למלא את האינטרס הלאומי, והן שיתפו פעולה עם מוסדות השלטון, שהרי אם לא תתבסס האוכלוסייה היהודית המקומית, לא ניתן יהיה לקדם את האינטרסים של הנשים היהודיות, מה גם שהמצב באותה תקופה היה רעוע, וכל עזרה ליישוב היהודי הייתה חשובה, על מנת להטיח את הישרדותו. עם חלוף הזמן כאשר המצב של היישוב היהודי הפך להיות קצת יותר יציב, ארגוני הנשים נטו יותר למלא את האינטרס של הנשים היהודיות, ולחתור לשוויון מגדרי בעבור נשים. בנוסף לכך, ארגוני הנשים נאלצו לפעול תחת אילוצים חברתיים, כלכליים ופוליטיים שהיו קיימים בארץ בתקופת המנדט, אך יחד עם זאת הם הצליחו להשיג לא מעט.

לסיכום ניתן לומר שבתקופת המנדט הבריטי חלה התקדמות משמעותית במעמדן של נשים יהודיות, שבאה לידי ביטוי גם במצבן התעסוקתי של נשים אלה. הסיבה לכך היא ששלטון המנדט היה יותר סובלני כלפי שוויון מגדרי, והוא אפשר דברים שקודם לכן לא התאפשרו, שהעיקרי בהם הוא השכלת נשים, וזאת בדומה למדינות אחרות, ומתן חופש פעולה לארגוני נשים, שקידמו את האינטרסים של נשים יהודיות.

7.ביבליוגרפיה

אבנרי, אריה, “המאבק עם ממשלת המנדט על קרקעות-המדינה.”, קתדרה 12 (1979), עמ’ 110- 124.

אלבוים-דרור, רחל, “ממשלת המנדט והחינוך העברי: תגובות היישוב לקולוניאליזם תרבותי”, קתדרה 75 (תשנ”ה), עמ’ 93- 120.

אלקנה, מרגלית, “תנועת העבודה הציונית-סוציאליסטית בארץ-ישראל בשנות העשרים, ניסיון לסינטיזה.” קתדרה 16 (1980), עמ’ 79- 92.

בירן, אורי, וזלצר, אסף, “יחסי יהודים וערבים במרחב הכפרי של ראש פינה-ג’אעונה, 1948- 1918″, עיונים 30 (2018), עמ’ 145- 180.

ברוידא-בהט, יעל, “משפט ומגדר בתקופת המנדט.”, ישראל 18 (2011), עמ’ 287- 294.

ברנשטיין, דבורה, “”מעמדן והתארגנותן של נשים עובדות ביישוב העירוני בשנות העשרים והשלושים”, קתדרה 94 (1985), עמ’ 115- 144.

גוטוויין, דניאל, “הגורמים לפרסום הצהרת בלפור: חיים וייצמן, התנועה הציונית והאימפריאליזם הבריטי.”, ישראל 24 (2016), עמ’ 63- 142.

גולדשטיין, יוסף, “התפתחותה של התנועה הציונית ברוסיה, 1881-1917”, בתוך: תולדות יהודי רוסיה, מחלוקות פולין עד נפילת הקיסרות הרוסית, 1772-1917, איליה לוריא (עורך), ירושלים 2012, עמ’ 215- 239.

גרבר, ורדית, “מי מתנגד ל”ארוכת בת עמי”? סאלד ו”הדסה” בארץ ישראל – הרפורמה שנדחתה.” עת-מול 244 (2016), עמ’ 21- 23.

הלוי, דותן, “ויתרוצצו הבנים בקרבה: יחסי יהודים ערבים בארץ ישראל-פלסטין בצל מלחמת העולם הראשונה.” היה היה 11 (2015), עמ’ 25- 45.

הלפרן, עיינה, “עובדות סוציאליות ביישוב העברי בתקופת המנדט: חשיפת מקומן של נשים ומסורות נשכחות בתולדות המקצוע.”, בתוך: לא צדקה אלא צדק, ג’וני גל ורוני הולר (עורכים), שדה בוקר 2019, עמ’ 61- 102.

הרצוג, חנה, הורויץ, ברוך, “ארגוני נשים בחוגים האזרחיים – פרק נשכח בהיסטוריוגרפיה של היישוב.” קתדרה 70 (1994), עמ’ 111- 133.

ויץ, יחיעם, “התנועה הקיבוצית בין אוטופיה לפוליטיקה.” קתדרה 73 (1994), עמ’ 152- 157.

חלמיש, אביבה, “ההיסטוריה וההיסטוריוגרפיה של היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת המנדט: בין יחודיות לאוניברסליות.”, ישראל 24 (2016), עמ’ 375- 394.

כהן, אברהם,  “כלכלת הסקטור הערבי בארץ-ישראל בתקופת המנדט.” רבעון לכלכלה  כ”ז (1980),עמ’ 66- 79.

כהן, מיכאל, “אסטרטגיה, כלכלה ופוליטיקה: העשור הראשון למנדט הבריטי בארץ-ישראל.”, קתדרה 85 (1997), עמ’ 165 -170.

מלחי, אסף, “אתגרי “צבא העם” גיוס החרדים לצה”ל בראי הזמן.”, פרלמנט 81 (2018), עמ’ 2- 10.‏

מרגלית-שטרן, בת-שבע, “למלכה אין בית, למלך אין כתר? מעמדן של נשים יהודיות בשוק העבודה בארץ-ישראל המנדטורית.” בתוך: כלכלה וחברה בימי המנדט, שדה בוקר 2003, עמ’ 107- 152.

מרגלית-שטרן, בת-שבע, ” ‘עמנו הצדק ועמו ננצח’: מאבקן של נשים בארץ ישראל לזכות הבחירה”, קתדרה 160 (2016), עמ’ 168- 173.

סלע, אברהם, “חברה ומוסדות בקרב ערביי פלסטין בתקופת המנדט: תמורה, היעדר ניעות וקריסה.”, בתוך: כלכלה וחברה בימי המנדט אבי בראלי ונחום קרלינסקי (עורכים), שדה-בוקר 2003, עמ’ 291- 347.

ספרן, חנה, ” החלום ושברו או אגדת ההזדמנויות השוות: נשים מהגרות ובנייתה של חברה שוויונית בישראל”, תרבות דמוקרטית 10 (2006), עמ’ 395- 408.

ספרן, חנה, “מאבק בין-לאומי, ניצחון מקומי: רוזה וולט-שטראוס והשגת זכות הבחירה לנשים 1919-1926”, בתוך: העבריות החדשות: נשים ביישוב ובציונות בראי המגדר, מרגלית שילה, רות קרק וגלית חזן-רוקם (עורכות), ירושלים תשס”ב, עמ’ 315- 332.

פיירברג, חיים, “תל אביב: כלכלת מלחמה במעבר מהמנדט הבריטי למדינה.” בתוך: כלכלה במלחמה, ירושלים 2017, עמ’ 107- 127.

פרידין, ישראל, “יחיאל מיכל פינס בין “הישוב הישן” ל”ישוב החדש”.” קתדרה 51 (1989), עמ’ 93- 102.

שביט, יעקב, “בין “חברה יישובית” ל”חברה פוליטית”; היישוב היהודי בארץ-ישראל בתקופת המנדט.” קתדרה 14 (1980),עמ’ 7- 16.

שורץ, שפרה, “הסתדרות נשים למען אימהות בארץ-ישראל: פעילותן של “הדסה”, ביטחון סוציאלי 51 (1998), עמ’ 57- 81.

שילה, מרגלית, “לדמותה של האישה בעלייה השנייה: האזרחית.” ישראל 6 (2004), עמ’ 83- 105.

Davidi, Sigal, “From the Margins to the Center: Urban Housing for Single Jewish Women in Pre-State Israel.” Women’s History Review, (2019) 28, pp. 85–110.

Halpern, Ayana, “Jewish Social Workers in Mandatory Palestine: Between Submission and Subversion under Male Leadership.” Nashim: A Journal of Jewish Women’s Studies & Gender Issues, (2019) 35, pp. 75- 91.

Jad, Islah, “Rereading the British Mandate in Palestine: Gender and the Urban-Rural Divide in Education”, International Journal of Middle East Studies, (2007) 39 pp. 338- 343.

Rivlin, Paul, The Israeli Economy from the Foundation of the State through the 21st Century, Cambridge 2011.

Schein, Andrew, “Institutional reversals and economic growth: Palestine 1516–1948.”, Journal of Institutional Economics, (2012) 8, pp. 119 – 141.

Shilo, Margalit, “Professional Women in the Yishuv in Mandatory Palestine: Shaping a New Society and a New Hebrew Woman.” Nashim: A Journal of Jewish Women’s Studies & Gender Issues, (2019) 34, pp. 33- 51.


[1] ראו למשל: אביבה חלמיש, “ההיסטוריה וההיסטוריוגרפיה של היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת המנדט: בין יחודיות לאוניברסליות.”, ישראל 24 (2016), עמ’ 375- 394.

[2] ראו למשל: מיכאל כהן, “אסטרטגיה, כלכלה ופוליטיקה: העשור הראשון למנדט הבריטי בארץ-ישראל.”, קתדרה 85 (1997), עמ’ 165 -170.

[3] ראו למשל: שפרה שורץ, “הסתדרות נשים למען אימהות בארץ-ישראל: פעילותן של “הדסה”, ביטחון סוציאלי 51 (1998), עמ’ 57- 81.

[4] ראו למשל: דבורה ברנשטיין, “מעמדן והתארגנותן של נשים עובדות ביישוב העירוני בשנות העשרים והשלושים”, קתדרה 94 (1985), עמ’ 115- 144.

[5]ראו למשל: דותן הלוי, “ויתרוצצו הבנים בקרבה: יחסי יהודים ערבים בארץ ישראל-פלסטין בצל מלחמת העולם הראשונה.” היה היה 11 (2015), עמ’ 25- 45.

[6] ראו למשל: דניאל גוטוויין, “הגורמים לפרסום הצהרת בלפור: חיים וייצמן, התנועה הציונית והאימפריאליזם הבריטי.”, ישראל 24 (2016), עמ’ 63- 142.

[7] ראו למשל: ישראל פרידין, “יחיאל מיכל פינס בין “הישוב הישן” ל”ישוב החדש”.” קתדרה 51 (1989), עמ’ 93- 102.

[8] שם.

[9] ראו למשל: אורי בירן, ואסף זלצר, “יחסי יהודים וערבים במרחב הכפרי של ראש פינה-ג’אעונה, 1948- 1918″, עיונים 30 (2018), עמ’ 145- 180.

[10]  שם.

[11] ראו למשל: אברהם סלע, “חברה ומוסדות בקרב ערביי פלסטין בתקופת המנדט: תמורה, היעדר ניעות וקריסה.”, בתוך: כלכלה וחברה בימי המנדט אבי בראלי ונחום קרלינסקי (עורכים), שדה-בוקר 2003, עמ’ 291- 347.

[12] ראו למשל: חיים פיירברג, “תל אביב: כלכלת מלחמה במעבר מהמנדט הבריטי למדינה.” בתוך: כלכלה במלחמה, ירושלים 2017, עמ’ 107- 127.

[13] ראו למשל: אברהם כהן, “כלכלת הסקטור הערבי בארץ-ישראל בתקופת המנדט.” רבעון לכלכלה  כ”ז (1980),עמ’ 66- 79.

[14] ראו למשל: מיכאל כהן, “אסטרטגיה, כלכלה ופוליטיקה: העשור הראשון למנדט הבריטי בארץ-ישראל.” קתדרה 85 (1997), עמ’ 165- 170.

[15] שם.

[16] Andrew Schein, “Institutional reversals and economic growth: Palestine 1516–1948.”, Journal of Institutional Economics, (2012) 8, pp. 119 – 141.

[17] ראו למשל: חיים פיירברג, “תל אביב: כלכלת מלחמה במעבר מהמנדט הבריטי למדינה.” בתוך: כלכלה במלחמה, ירושלים 2017, עמ’ 107- 127.

[18] ראו למשל: אריה אבנרי, “המאבק עם ממשלת המנדט על קרקעות-המדינה.”, קתדרה 12 (1979), עמ’ 110- 124.

[19] ראו למשל: אברהם כהן, “כלכלת הסקטור הערבי בארץ-ישראל בתקופת המנדט.” רבעון לכלכלה  כ”ז (1980),עמ’ 66- 79.

[20] Andrew Schein, “Institutional reversals and economic growth: Palestine 1516–1948.”, Journal of Institutional Economics, (2012) 8, pp. 119 – 141.

[21]Ibid.

[22] ראו למשל: מרגלית אלקנה, “תנועת העבודה הציונית-סוציאליסטית בארץ-ישראל בשנות העשרים, ניסיון לסינטיזה.” קתדרה 16 (1980), עמ’ 79- 92.

[23]ראו למשל: יוסף גולדשטיין, “התפתחותה של התנועה הציונית ברוסיה, 1881-1917”, בתוך: תולדות יהודי רוסיה, מחלוקות פולין עד נפילת הקיסרות הרוסית, 1772-1917, איליה לוריא (עורך), ירושלים 2012, עמ’ 215- 239.

[24] ראו למשל: יחיעם ויץ, “התנועה הקיבוצית בין אוטופיה לפוליטיקה.” קתדרה 73 (1994), עמ’ 152- 157.

[25] שם.

[26] Paul Rivlin, The Israeli Economy from the Foundation of the State through the 21st Century, Cambridge 2011.

[27] ראו למשל: בת-שבע מרגלית-שטרן, ” ‘עמנו הצדק ועמו ננצח’: מאבקן של נשים בארץ ישראל לזכות הבחירה”, קתדרה 160 (2016), עמ’ 168- 173.

[28] ראו למשל: חנה ספרן, “ החלום ושברו או אגדת ההזדמנויות השוות: נשים מהגרות ובנייתה של חברה שוויונית בישראל”, תרבות דמוקרטית 10 (2006), עמ’ 395- 408.

[29] ראו למשל: מרגלית שילה, ” לדמותה של האישה בעלייה השנייה: האזרחית”, ישראל 6 (2004), עמ’ 83- 105.

[30] שם.

[31] שם.

[32] ראו למשל: חנה ספרן, “מאבק בין-לאומי, ניצחון מקומי: רוזה וולט-שטראוס והשגת זכות הבחירה לנשים 1919-1926”, בתוך: העבריות החדשות: נשים ביישוב ובציונות בראי המגדר, מרגלית שילה, רות קרק וגלית חזן-רוקם (עורכות), ירושלים תשס”ב, עמ’ 315- 332.

[33] שם.

[34] שם.

[35] שם.

[36] שם.

[37] ראו למשל: מרגלית שילה, “לדמותה של האישה בעלייה השנייה: האזרחית.” ישראל 6 (2004), 83- 105.

[38]ראו למשל: בת-שבע מרגלית-שטרן, “למלכה אין בית, למלך אין כתר? מעמדן של נשים יהודיות בשוק העבודה בארץ-ישראל המנדטורית.” בתוך: כלכלה וחברה בימי המנדט, שדה בוקר 2003, עמ’ 107- 152.

[39] שם.

[40] שם.

[41] Margalit Shilo. “Professional Women in the Yishuv in Mandatory Palestine: Shaping a New Society and a New Hebrew Woman.” Nashim: A Journal of Jewish Women’s Studies & Gender Issues, (2019) 34, pp. 33- 51.

[42] Ibid.

[43] Ibid.

[44] ראו למשל: רחל אלבוים-דרור, “ממשלת המנדט והחינוך העברי: תגובות היישוב לקולוניאליזם תרבותי”, קתדרה 75 (תשנ”ה), עמ’ 93- 120.

[45] שם.

[46] שם.

[47] Islah Jad, “Rereading the British Mandate in Palestine: Gender and the Urban-Rural Divide in Education”, International Journal of Middle East Studies, (2007) 39 pp. 338- 343.

[48] Ibid.

[49] Ibid.

[50] Sigal Davidi, “From the Margins to the Center: Urban Housing for Single Jewish Women in Pre-State Israel.” Women’s History Review, (2019) 28, pp. 85–110.

[51] Ibid.

[52] Ayana Halpern, “Jewish Social Workers in Mandatory Palestine: Between Submission and Subversion under Male Leadership.” Nashim: A Journal of Jewish Women’s Studies & Gender Issues, (2019) 35, pp. 75- 91.

[53] Ibid.

[54] ראו למשל: עיינה הלפרן, “עובדות סוציאליות ביישוב העברי בתקופת המנדט: חשיפת מקומן של נשים ומסורות נשכחות בתולדות המקצוע.”, בתוך: לא צדקה אלא צדק, ג’וני גל ורוני הולר (עורכים), שדה בוקר 2019, עמ’ 61- 102.

[55] Ayana Halpern, “Jewish Social Workers in Mandatory Palestine: Between Submission and Subversion under Male Leadership.” Nashim: A Journal of Jewish Women’s Studies & Gender Issues, (2019) 35, pp. 75- 91.

[56] ראו למשל: עיינה הלפרן, “עובדות סוציאליות ביישוב העברי בתקופת המנדט: חשיפת מקומן של נשים ומסורות נשכחות בתולדות המקצוע.”, בתוך: לא צדקה אלא צדק, ג’וני גל ורוני הולר (עורכים), שדה בוקר 2019, עמ’ 61- 102.

[57] Ayana Halpern, “Jewish Social Workers in Mandatory Palestine: Between Submission and Subversion under Male Leadership.” Nashim: A Journal of Jewish Women’s Studies & Gender Issues, (2019) 35, pp. 75- 91.

[58] Margalit Shilo. “Professional Women in the Yishuv in Mandatory Palestine: Shaping a New Society and a New Hebrew Woman.” Nashim: A Journal of Jewish Women’s Studies & Gender Issues, (2019) 34, pp. 33- 51.

[59] ראו למשל: יעל ברוידא-בהט, “משפט ומגדר בתקופת המנדט.”, ישראל 18 (2011), עמ’ 287- 294.

[60] ראו למשל: ורדית גרבר, “מי מתנגד ל”ארוכת בת עמי”? סאלד ו”הדסה” בארץ ישראל – הרפורמה שנדחתה.” עת-מול 244 (2016), עמ’ 21- 23.

[61] ראו למשל: יעל ברוידא-בהט, “משפט ומגדר בתקופת המנדט.”, ישראל 18 (2011), עמ’ 287- 294.

[62] ראו למשל: חנה הרצוג, ברוך הורויץ, “ארגוני נשים בחוגים האזרחיים – פרק נשכח בהיסטוריוגרפיה של היישוב.” קתדרה 70 (1994), עמ’ 111- 133.

[63] ראו למשל: אסף מלחי, “אתגרי “צבא העם” גיוס החרדים לצה”ל בראי הזמן.”, פרלמנט 81 (2018), עמ’ 2- 10.‏

[64] ראו למשל: חנה הרצוג, ברוך הורויץ, “ארגוני נשים בחוגים האזרחיים – פרק נשכח בהיסטוריוגרפיה של היישוב.” קתדרה 70 (1994), עמ’ 111- 133.

[65] שם.

[66] ראו למשל: בת-שבע מרגלית-שטרן, “למלכה אין בית, למלך אין כתר? מעמדן של נשים יהודיות בשוק העבודה בארץ-ישראל המנדטורית.” בתוך: כלכלה וחברה בימי המנדט, שדה בוקר 2003, עמ’ 107- 152.

[67] ראו למשל: ורדית גרבר, “מי מתנגד ל”ארוכת בת עמי”? סאלד ו”הדסה” בארץ ישראל – הרפורמה שנדחתה.” עת-מול 244 (2016), עמ’ 21- 23.

[68] שם.

[69] ראו למשל: יעקב שביט, “בין “חברה יישובית” ל”חברה פוליטית”; היישוב היהודי בארץ-ישראל בתקופת המנדט.” קתדרה 14 (1980),עמ’ 7- 16.

[70] ראו למשל: חנה הרצוג, ברוך הורויץ, “ארגוני נשים בחוגים האזרחיים – פרק נשכח בהיסטוריוגרפיה של היישוב.” קתדרה 70 (1994), עמ’ 111- 133.

[71] שם.

[72] ראו למשל: בת-שבע מרגלית-שטרן, “למלכה אין בית, למלך אין כתר? מעמדן של נשים יהודיות בשוק העבודה בארץ-ישראל המנדטורית.” בתוך: כלכלה וחברה בימי המנדט, שדה בוקר 2003, עמ’ 107- 152.

סיוע בעבודות אקדמיות
סיוע בעבודות סמינריון