האוניברסיטה הפתוחה
חומות סין- מתרחבות ועוטפות את העולם
כיצד סין משתמשת במדינות ממרכז ודרום אמריקה, להתרחבות כלכלית מסוף שנות ה-90 מהמאה הקודמת ועד ימינו.
תוכן
1. המצב הגיאופוליטי והכלכלי של סין בימינו 5
2. השינויים הגיאופוליטיים באמריקה הלטינית החל משנות ה 90. 10
1.2. העוצמה הרכה של סין באזור. 14
2.2. עליית השפעת העוצמה "הקשה". 14
3. הפרויקטים השונים שסין מבצעת או ביצעה בעבר ביבשת אמריקה. 16
1.3. רקע להשקעות הסיניות באמריקה הלטינית.. 16
3.3. השקעות בניקרגואה, אל סלבדור ופנמה, ובניית דרך המשי החדשה- יוזמת החגורה והדרך. 18
4. העתיד של סין במדינות אלו והרצון להיות המעצמה הגדולה בעולם. 24
מבוא
סין תופסת מעמד בולט יותר ויותר בעולם, צמיחתה הכלכלית המתמשכת וההתקדמות הטכנולוגית שלה מעידים כי בעוד מספר שנים היא תמלא תפקיד חשוב עם חברותיה והשקעותיה בעולם, ובמיוחד במדינות המתפתחות. בשנת 1997, סין נזקקה להגדלת יבוא הנפט והגז בכדי להרחיב את כלכלתה, והמדינה החלה להשקיע במדיניות אנרגיה חדשה. דיפלומטים ביקרו במדינות הנפט, והציעו השקעות כלכליות במדינה, ואספקת נשק תמורת אספקה של נפט. המדינה הייתה מעוניינת להשקיע במיוחד בממשלות שהיו תחת מצור כלכלי וצבאי על ידי המעצמות המערביות, ובכך אפשרו לה למנף את השפעתה הכלכלית והצבאית. החל מהעשור הראשון של המאה הזו, ובמיוחד בעשור השני לאחר המשבר הכלכלי בשנת 2008, ביחד עם הצמיחה הכלכלית המהירה של סין והצורך בנפט ובגז ממדינות אחרות, היא החלה במהרה להשקיע במדינות אלו. בייג'ינג, שנפגעה בתחרות על משאבים מצד חברות נפט מערביות גדולות, פתחה באסטרטגיית משא ומתן על משאבים עם מדינות "מורדות", מדינות אלו היו תחת סנקציות ממדינות מערביות, תחילה היא הפנתה מאמציה לאיראן, עירק וסודן, ובהמשך לרוסיה וונצואלה.[1]
המצב הגיאופוליטי הנוכחי מעיד על התחזקות ניכרת של סין כשחקנית מרכזית בעולם- כלכלית, מדינית, צבאית, פוליטית- אי לכך, עבודה זו תתמקד במדיניות הסינית הדוגלת בתהליך קולוניאלי עכשווי- מודרני כלכלי, צבאי, ופוליטי, במדינות מתפתחות מכל היבשות שמתרחשות מסוף המאה הקודמת ועד ימינו. בעבודה אפרט על כל יבשת בנפרד ואת הפרויקטים הייחודיים שסין הציעה וביצעה במדינות השונות ביבשות אלו ומה התמורות שהרוויחה מכך. אדון במטרות העיקריות של סין ברצון להשתלט על חומרי הגלם של המדינות אלו, ולהביאם בסופו של דבר לסין. אדון בהליך שבירת ההגמוניה של ארה"ב באזורים אלו, וההקמה של סדר יום חדש בעולם. בנוסף, במחקר זה, אשתמש במחקרים מדעיים, ספרים, מאמרים, כתבות.
מטרת המחקר
מטרת המחקר היינה לבדוק ולציין כיצד סין משתמשת מדינות סוציאליסטיות ממרכז ודרום אמריקה להתחזקות והתרחבות כלכלית, באמצעות בחינת הדרכים ואמצעים שבהם משתמשת סין מול המדינות המתפתחות, ובאיזה דרך מדינות אלו מקדמות את מעמדה של סין כמעצמה השנייה בגודלה בעולם, והדרך של סין לכיבוש המסחר העולמי. מה הטריגר שגרם למדינות מתפתחות ממרכז ודרום אמריקה להסכים לתמיכתה של סין ולהתרחק ממדינות אחרות כמו ארה"ב.
השיקולים שהביאו אותי לכתוב עבודת מחקר על הנושא של ההשפעה הסינית על מדינות אמריקה הלטינית, היא קודם כל החשיבות שישנה להשפעה זו על סדר היום העולמי, וההשפעה האפשרית שלה על הדינמיקה הפוליטית בעולם בעתיד הקרוב. בנוסף לכך, לחוקר יש ניסיון אישי עם ההשפעה הזאת, מאחר והוא נולד וגדל בארגנטינה, וחש את ההשפעה הגוברת שיש לסין במדינה זו.
שיטת המחקר היא שיטה איכותנית ספרותית, כלומר בכדי לענות על שאלת המחקר, החוקר יסקור מאמרים אחרים שעסקו בנושא זה, יבצע עיבוד של מחקרים ומאמרים אלה, ויגיע לכדי מסקנה בכל הנוגע לשאלת המחקר.
1.המצב הגיאופוליטי והכלכלי של סין בימינו
בתחילת שנות התשעים פורסמו מאמרים רבים בידי חוקרים ואנליסטים לגבי "עלייתה של סין". המאמרים משכו תשומת לב מיידית, שכן הם היו הדיונים הראשונים שדנו בתופעה בצורה נרחבת. רבע מאה לאחר מכן, תפיסה זו לגבי עלייתה של סין עדיין רלוונטיים מתמיד, מכיוון שרבים מהנושאים ממשיכים להיות חשובים לגיאופוליטיקה העולמית, הצמיחה הכלכלית של סין, התפשטות ההשפעה הסינית בעולם והמתיחות הגיאופוליטית בים סין ובמזרח סין.[2]
במשך מרבית המאה העשרים, למרות התפתחויות חיוביות מסוימות בכלכלתה של סין, סין לא נתפסה מבחינה בינלאומית כ"מתעוררת". בסין התרחשה התערבות זרה מוגברת, היו מאבקים אידיאולוגיים בין קומוניסטים ולאומנים, והיא סבלה ממלחמה הרסנית עם יפן בשנים 1937–1945, ואחריה מלחמת אזרחים. המהפכה הקומוניסטית המוצלחת ב 1949 הפחיתה מאוד את הייצור החקלאי בסין והובילה לרעב המוני, ואילו המהפכה התרבותית בשנים 1966–1976 הובילה את המדינה לעשור של מאבקים היררכיים וכאוס חברתי. בשנת 1976, למרות שסין החלה להתאושש מההרס הגרוע ביותר של מהפכת התרבות, היא הייתה מדינה נחשלת כלכלית בהשוואה למערב אירופה ויפן. רק לאחר שלטונו של דנג שיאופינג בשנת 1978 והכנסתן של רפורמות הדרגתיות למשק הסיני, החלה סין להיות שוב בדרך הפיתוח הכלכלי[3].
בתחילת שנות התשעים, סין הייתה בעיצומה של תקופה של צמיחה כלכלית חזקה, כאשר כלכלתה צמחה בממוצע של 10 אחוזים בשנה לערך. הצמיחה המהירה של סין בתקופה שלאחר המלחמה הקרה הדהדה בתחילת המאה החדשה על ידי גל נוסף של צמיחה במהירות גבוהה, שהיה בממוצע יותר מעשרה אחוזים בשנה במשך כעשור. צמיחה כזו סיפקה את הרקע לדיונים נוספים בגיאופוליטיקה העולמית, בנושא של עלייתה השלווה יחסית של סין למעמד הכוח הגדול בעולם, ורבים החלו לשקול את האפשרות שסין תהיה המעצמה החזקה בעולם בעשורים הקרובים. הסינים מבחינתם אינם רואים זאת כך, לפי פילוסופים סינים רבים, סין אינה מחפשת הגמוניה או דומיננטיות בענייני העולם, ההתפתחות של סין תלויה בשלום עולמי, שלום שיתחזק עם התפתחותה של סין בתור מעצמה.[4]
ככל שהצמיחה הכלכלית נמשכה, השפעתה של סין גלשה במהרה לתחומים אחרים. עלייתה של סין סללה את הדרך להתעניינות עולמית בשפה, בתרבות ובהיסטוריה הסינית, ואילו מבחינה פוליטית, חוקרים רבים החלו להתווכח על מעבר הכוח בין סין לארה"ב, והיווצרותו של סדר בינלאומי חדש תלוי בשתי מעצמות אלה. מבחינה גיאופוליטית, עליית סין סיבכה את הסדר הבינלאומי הישן שלאחר מלחמת העולם השנייה, שנוסד על הפער האידיאולוגי בין ליברליזם לקומוניזם, ודחף מדינות רבות, במיוחד באסיה, לעשות מאמצים להסתגל למציאות אזורית חדשה שמרוכזת יותר ויותר על השפעות סיניות ואמריקאיות. עליית סין מאתגרת את הדומיננטיות של ארה"ב באסיה, ומציעה אפשרויות גיאופוליטיות חדשות[5].
עוד אחת מההשפעות של הצמיחה הסינית בעשורים האחרונים היא ההקמה של הבנק האסייני להשקעה בתשתיות. ביוני 2015 הוחלט על הקמת הבנק האסייני להשקעות בתשתיות על ידי נציגי 50 מדינות בבייג'ין, סין. הבנק החל לפעול בינואר 2016 וארבע ההלוואות הראשונות שלו, בסך כולל של 509 מיליון דולר, אושרו לבנגלדש, אינדונזיה, פקיסטן וטג'יקיסטן. יתר על כן, המיקום בבייג'ינג נבחר כמקום השליטה המרכזי של ארגון בנקאות בינלאומי חדש זה. הבנק האסייני התחיל עם הון התחלתי של 100 מיליארד דולר, הסכום שווה בערך לתוצר של מדינה קטנה כגון אקוודור. עד כה הבנק אישר בין היתר פרויקטים הקשורים למים, אנרגיה, כבישים מהירים, תיירות, סכרים, צינורות ונמלים[6].
המיזם הזה עורר עניין רב. למשל, כלכלנים מסוימים צופים שהבנק האסייני יהפוך למתחרה משמעותי של הבנק העולמי ושל קרן המטבע הבינלאומית, גופים שהוקמו במסגרת מערכת ברטון וודס בעקבות מלחמת העולם השנייה, והם נשלטים מבחינה היסטורית על ידי המעצמות האטלנטיות, מדינות מערביות, למעשה, מציאות זו עדיין נמשכת בראשית המאה ה -21. ולכן, זה לא מפתיע שמוסדות בין ממשלתיים אלה משקפים לרוב את האינטרסים של המדינות ששולטות בהם[7].
למרות שסין היא המדינה המקימה והמשפיעה ביותר בבנק, החברים המלאים כוללים מספר גדול של מדינות מאירופה, מרכז אסיה, המזרח התיכון, אזור אסיה הפסיפי, מדינות ברית המועצות לשעבר ואפילו מאמריקה הדרומית. רשימה זו כוללת מעצמות גדולות, מדינות שהן מרכזים פיננסיים, ובאופן מעניין, מדינות חברות נאט"ו ובעלות ברית אחרות של ארה"ב. לפיכך, הבנק האסייני מייצג את היוזמה הרב-צדדית הרשמית השאפתנית ביותר בחסות סין. החברות בבנק רחבה אף יותר מזו של ארגון שנגחאי לשיתוף פעולה (SCO), מוסד שנועד לעודד שיתוף פעולה אסטרטגי, צבאי וכלכלי הדוק יותר בין סין, רוסיה וארבע רפובליקות ממרכז אסיה[8].
למרות שהבנק האסייני הוא כמובן מוסד כלכלי ופיננסי, יש לנתח את טווח ההשפעה שלו ואת אופיו גם מנקודת מבט של אסטרטגיה גיאופוליטית רחבה יותר. למעשה, ניתן לטעון כי הרבה מעבר לתחום הטכני של חששות עסקיים וסחורות, הבנק האסייני מתכתב עם המטרה של סין לפתח את היכולת הפיננסית שלה ככלי לקידום האינטרסים שלה על לוח השחמט הגיאופוליטי העולמי. על פי פרשנות רב ממדית זו, הבנק האסייני שואף לממש כמה יעדים מקבילים[9].
היעד הראשון הוא לערער על התוכנית האמריקאית לבסס "קורדון סאניטייר", מצור פוליטי ומסחרי על סין. הגודל הטריטוריאלי והדמוגרפי העצומים של סין, כמו גם גודל כלכלתה, תוצר של יותר מ -12 טריליון דולר ב 2017, מה שהופך אותו לשני בגודלו בעולם, בשילוב עם אמצעי הכוח הטכנולוגיים תעשייתיים והצבאיים העולים, הופכים את סין למועמדת מרכזית להיות המדינה הכי חזקה מבחינה גיאופוליטית באסיה ובעולם כולו.[10]
לפיכך, קהילת המודיעין האמריקאית מודעת היטב לכך שאם סין תמשיך בעלייתה הכלכלית ללא הפרעה, היא עלולה להתפתח לכוח עצום שהשפעתו הגיאופוליטית החדשה יכולה להיות המגנטית ומשפיעה ביותר. לפיכך, ההכלה של סין היא חובה גיאופוליטית טבעית למדיניות החוץ של ארה"ב, וכתוצאה מכך, סביר לחזות כי ארצות הברית מתכוונת להשתמש באמצעים צבאיים ומסחריים כאחד כדי להציב קורדון סאניטייר, מצור כלכלי ופוליטי, שיהיה מסוגל להגביל אותה[11].
המטרה העיקרית השנייה של הקמת הבנק היא להפגין כוח לאומי סיני בתחום הפיננסי. סין היא הכלכלה השנייה בגודלה בעולם מבחינת התמ"ג הנומינלי. התוצר שלה, יותר מ -12 טריליון דולר, משני רק לכלכלתה של ארה"ב. יתר על כן, עתודות מטבע החוץ של סין הגיעו לסכומים גדולים, כך שהם מהווים חלק נכבד מהתמ"ג השנתי, וסין צריכה ייעוד משמעותי להשקעת רזרבות אלה. עם זאת, כוחה הכלכלי והפיננסי של סין עדיין אינו בא לידי ביטוי במסגרות הבינלאומיות העיקריות. ההשפעה של סין בקרן המטבע הבינלאומית אינה מתואמת באופן פרופורציונלי למשקל של כלכלתה, ורפורמות להתאמה מחדש של אסימטריה זו היו איטיות לשמצה, למרות שכמה מהצעדים התקבלו לטובה בבייג'ינג, כגון הכללת היואן בסל המטבעות המשמש את קרן המטבע[12].
מטרה חשובה נוספת היא מימון שיקום דרך המשי במטרה להעמיק את קשרי הסחר בין הכלכלות העיקריות של יוראסיה. חיבור סחורות אירואסיאני אינו תופעה חדשה, מאז תקופת האימפריה הרומית ועד למאה ה -15 לערך, מה שמכונה "דרך המשי" היה מסדרון מסחרי אשר נהג לקשר בין מערב אירופה למדינות האוקיאנוס השקט, באמצעות חילופי מוצרים רבים. סחר שנערך על ידי סוחרים הניע חידושים פיננסיים שהקלו על הפעילות הכלכלית. קשר זה גם עורר את תפוצת הדתות, הרעיונות התרבותיים וההתקדמות הטכנולוגית מחצי האי האיברי לים סין הדרומי[13].
בהשוואה של הבנק האסייני לבנקים עולמיים אחרים, כמו הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית, מאז הקמתו הבנק האסייני הציע הלוואות עם פחות מחויבויות מאשר הבנק העולמי, שכן סין מבקשת לשנות את הכללים הלא כתובים של מימון הפיתוח העולמי. הבנק האסייני בדרך כלל דורש מהפרויקטים להיות שקופים מבחינה חוקית ולהגן על האינטרסים החברתיים והסביבתיים, אך לא מבקש מהלווים להפריט או להסיר רגולציה של עסקים להלוואות. בכך שהוא לא מתעקש על מדיניות כלכלית של שוק חופשי כפי שמומלץ על ידי הבנק העולמי, הבנק האסייני עשוי להימנע מביקורת שהופנתה נגד יריביו, שלדבריהם מציבים דרישות בלתי סבירות כלפי הלווים. זה יכול גם לסייע לסין להטביע את חותמה על מדינות שונות בעולם, והוא נחשב כפרויקט פוליטי כמו שהוא פרויקט כלכלי, והוא משקף ספקנות ביחסה של סין כלפי מדיניות שוק חופשי כפי שהיא מיושמת על ידי מדינות מערביות[14].
נקודה חשובה נוספת היא שההבדלים העיקריים בין הבנק האסייני לבנקים אחרים לפיתוח, קשורים בעיקר לחזון שלו: בעוד שלבנק העולמי יש מטרה ממוקדת עוני, הבנק האסייני משקיע רק בתשתיות, הוא משקיע בכל המדינות, אך ללא קשר לשלב הפיתוח שלהן. ועד כה, לבנק האסייני אין מדיניות וידע כמו לבנק העולמי, והוא אינו מבוזר כמו הבנק העולמי או קרן המטבע. בנוסף לכך, גודלו של הבנק העולמי הוא כמעט פי 20 מהבנק האסייני, כך שהיכולת שלו לתת הלוואות בתנאים יותר טובים היא גדולה מזו של הבנק האסייני[15].
2.השינויים הגיאופוליטיים באמריקה הלטינית החל משנות ה 90.
הקשרים הכלכליים והמסחריים הצומחים במהירות של סין עם מגוון מדינות באמריקה הלטינית ובקריביים, הפכו לאינטנסיביים ודינמיים יותר ויותר בעשורים האחרונים, כפי שתועד במדינות אחרות בעולם. קצב השינוי והקושי לעקוב אחריו עוררו שאלות לגיטימיות לגבי סוג ההשפעה של סין על ההתפתחות הכלכלית והמדינית באזור. בהתבסס על נתונים זמינים, נראה סביר להסיק כי לרמות המאקרו הנוכחיות של סחר והשקעות בסין באזור, היו השפעות חשובות על הפעלת החלטות מדיניות טובות ורעות על ידי ממשלות אמריקה הלטינית, אך טרם תורגמו ישירות למינוף מופרז על המדיניות הפנימית של האזור[16].
בספרות המחקר נשאלת השאלה, מהי השפעת סין על הגיאופוליטיקה של האזור? מעבר להשפעתה הישירה והעקיפה על מסלולי הכלכלה והממשל באזור, המלאכה הכלכלית של סין מכילה גם שאיפות גיאופוליטיות משלה. זה לא צריך להיות מפתיע, משום שזה דומה לכל מדינה מתפתחת כלכלית. מדינות אמריקה הלטינית מציעות מספר הזדמנויות לשיפור התנאים הכללי שיאפשרו לסין לבצע "עלייה הרמונית" בזירה הגיאופוליטית העולמית. החיזור הגלוי של ההנהגה הסינית על האזור במהלך השנים האחרונות, מעיד במפורש בערך שבייג'ינג מייחסת לקשרים הדוקים של ידידות ושיתוף פעולה, המכסה לא רק תחומים כלכליים אלא גם תחומים תרבותיים, פוליטיים וביטחוניים. מטרתה של סין לבצע רפורמה בסדר הבינלאומי, כדי לשקף את המשקל הכלכלי והפיננסי ההולך וגדל שהיא ושאר המעצמות העולות בעולם נושאות, מצריך בעלות ברית דומות מחצי כדור הארץ הדרומי כדי להצליח, על אחת כמה וכמה אם יחברו למדינות הנוגדות את ארה"ב, שנוטלת את המנהיגות העולמית[17].
מהבחינה הזו, התנודתיות של אמריקה הלטינית לאורך עשור, לצד השמאלי של המפה, בשנות התשעים ובתחילת שנות האלפיים, סיפקה קרקע פורייה לקידום מטרה משותפת זו, והזנה באופן סינרגטי את החיפוש הארוך של האזור לאוטונומיה ולכידות אסטרטגית גדולה יותר על הבמה העולמית, מלבד ארצות הברית. המגמות הפוליטיות האחרונות באזור כלפי ממשלות בעלות אופי של מרכז המפה הפוליטית, בשילוב עם המשבר שעמו מתמודדת השותפה החשובה ביותר של סין באזור, ונצואלה, מציגות מבחן חשוב למה שנראה אחרת כנישואין גיאופוליטיים עמידים של נוחות שנבנו סביב מושגים מסורתיים של אי התערבות בעניינים פנימיים ואיזון המערב[18].
מטרתם של מחקרים שבודקים את הנושא בשנים האחרונות, היא להעריך האם קשריה הכלכליים והמסחריים ההולכים וגדלים של סין לאמריקה הלטינית, כבר מייצגים או עשויים לתרגם להשפעה גיאו-פוליטית סינית אסרטיבית יותר באזור, במיוחד בנושאים הרלוונטיים לסדר הליברלי הבינלאומי הרחב יותר בו דגלה ארה"ב. בהתחשב באינטרס של סין להגן על מערכת הממשל הסמכותני והקפיטליזם הממלכתי, העומדים בניגוד לזן הדומיננטי של הדמוקרטיה הליברלית באזור, לא יהיה זה מפתיע לגלות שהשפעתה תביא לנטרול, אם לא להפוך את האזור כולו נגד הסדר הליברלי הבינלאומי, שהונהג לאחר מלחמת העולם השנייה. מצד שני, הגישה הרכה המסורתית של סין ליצא את האינטרסים והערכים שלה למדינות אחרות, ונטייתה לחפש קונצנזוס או נייטרליות באומות המאוחדות ובפורומים בינלאומיים אחרים, מקדמת מערכת יחסים אופורטוניסטית יותר עבור שני הצדדים[19].
על פי תרחיש זה, סין תשאף לבניית תמיכה במדינות אמריקה הלטינית, לאינטרסים צרים יותר כמו אי הכרה בטייוואן או טיבט, וחסימת בדיקות בינלאומיות לבעיות זכויות האדם שלה בבית, והגנה על נכסים כלכליים ואזרחים. בסך הכל, סין וארצות הברית באופן מרומז אולי, הגיעו להבנה כי ימשיכו להתחרות על תשומת לב והשפעה באזור, אך ימנעו מסכסוך ישיר זו עם זו באזור. בסביבה כה נמוכה של סכסוכים, במדינות אמריקה הלטינית ימשיכו לחפש יתרון מירבי משני השותפים בהתאם לאינטרסים שלהם[20].
כדי לבחון את פעילותה של סין באזור, יש לבחון תחילה את החתירה המתוחכמת יותר ויותר של סין למדיניות "win-win" המבוססת על ההנחה הבסיסית לפיה מדינות אמריקה הלטינית מעריכות הגדרות מסורתיות של ריבונות ואי-התערבות כפי שהיא עושה. יש גם לבחון את מה שהופך את סין לשותפה אטרקטיבית עבור מדינות רבות באמריקה הלטינית, ואת האינטרסים הרחבים של מערכות יחסים שנמצאות בפיתוח[21]. שנית, יש לבחון את עמדות סין ומדינות אמריקה הלטינית, כלפי הסדר הליברלי הבינלאומי, וכיצד הם השתנו במהלך העשורים האחרונים. בפרט לסדר הליברלי הבינלאומי, יש להעריך את הגישות המגוונות לזכויות האדם ולמשפט הבינלאומי, כמו גם לנושאים חוצי לאומיים, כמו ממשל באינטרנט, שינויי אקלים ומלחמה בסמים. ישנם שני נושאים ישנים יותר שתרמו לזינוק ביחסי סין והמדינות באזור, היחסים עם טייוואן וקובה, יחסים היסטוריים שבהחלט משפיעים על היחסים גם כיום[22].
במשך עשרות שנים, הקשר בין סין למדינות אמריקה הלטינית היה חסר משמעות יחסית מבחינה גיאו-פוליטית. התפקיד הדומיננטי של המלחמה הקרה כקו הפרדה בין המזרח הקומוניסטי למערב הקפיטליסטי, הביא לשורה של ממשלות צבאיות שהעדיפו מאוד את האינטרסים של ארה"ב, בעוד שסין הייתה עסוקה בעיקר באתגרים שלה בבית ובאזור שלה. כאשר הדמוקרטיה השתלטה על האזור בשנות השמונים והתשעים, וארצות הברית הפכה לפרגמטית יותר ביחסה עם סין, התפתחה תחרות גדולה יותר בים ארה"ב לסין על האזור, שבה הופיע מגוון רחב יותר של זיקות אידיאולוגיות, מה שאפשר לאמריקה הלטינית להיות פרגמטית יותר בגישה לסין. שלב זה התאפיין בזינוק חזק בקשרים הכלכליים של סין לאזור, מרמת סחר והשקעות קטנות, ועד להשקעות גדולות יותר בתשתיות[23].
כמה מדינות באזור, כמו ברזיל, ניצלו את דרישת סין לסחורותיה להשפעות כלכליות וחברתיות מרהיבות. לדוגמא, במהלך עשור של גידול מהיר של סחר עם סין, כלכלת ברזיל צמחה באחוזים גבוהים והעוני ירד בתחילת שנות ה 2000, וזאת בעזרת תנופה ועזרה סינית שברזיל דרשה אותה בתמורה לסחורותיה. עם זאת, היו עלויות מסוימות, כמו דחייה של התיעוש הצפה של מוצרים סיניים זולים יותר, ותלות מוגזמת בסין כבנקאי כמוצא אחרון. ככל שמתפוגגת התנופה, עלויות אלה, יחד עם הספקות הגוברים שהביעו מנהיגי אמריקה הלטינית, לגבי ההשפעות השליליות של סחר עם סין והיעדר הדדיות של היתרונות, התבררו כמוחשיים יותר. כתוצאה מכך, מגמות אלה הובילו לסביבה מורכבת יותר ביחסה לסין, ולהגבלת הכוח הרך של סין באזור[24].
סין פרסמה הספר הלבן הראשון שלה מאז ומעולם על אזור אמריקה הלטינית, שהדגיש נושאים של כבוד הדדי, סולידריות הדדית, והגנה על הריבונות הלאומית, שכולם שיחקו היטב למודעות ולרצון לריבונות של מדינות דרום אמריקה. בספר הלבן סין מדגישה, שביחד עם המדינות הלטיניות, עליהם לדחוף את הסדר הבינלאומי לכיוון הוגן ורציונלי יותר, ולשמור על זכויות העמים בבחירת המערכת החברתית ובדרך ההתפתחות העצמית, לחזק את הממשל הכלכלי העולמי, לדחוף את הקהילה הבינלאומית להקדיש תשומת לב רבה יותר ל נושאי פיתוח, ולעזור למדינות דרום אמריקה עם הפחתת העוני ופיתוח בר קיימא[25].
הספר הלבן גם הדגיש את התמיכה בתפקיד ההולך וגדל של קבוצות אזוריות חדשות יותר, כמו איחוד מדינות דרום אמריקה (unasur), הברית הבוליברית לעמי אמריקה, וקהילת מדינות אמריקה הלטינית והקריבית (celac), שמובל על ידי ברזיל וונצואלה, כדרך לאזן את תמיכתה של ארה"ב בארגונים כמו הארגון המוביל של מדינות אמריקה (OAS) ובנק הפיתוח הבין-אמריקאי (IDB)[26].
על פי הספר הלבן, מטרות המדיניות המרכזיות של סין באזור הן לקדם כבוד ואמון הדדי, להעמיק את שיתוף הפעולה ולהשיג תוצאות מטיבות עם שני הצדדים, והוא קובע אסטרטגיה מקיפה של שיתוף פעולה בין מגזרים ונושאים מרובים, כולל רפורמות בתחום הפוליטי, החקיקתי, הדיפלומטי, תת לאומי, תקשורתי, עסקי וצבאי, בתחומים כגון חקלאות, תשתיות, אנרגיה, מכס, פיננסים הלבנת הון, תיירות, טכנולוגיה ואיכות הסביבה. ראוי לציין כי סין הבטיחה לא להטיל הגבלות פוליטיות על הסיוע הכלכלי והטכני שלה, בניגוד לגישה הרגילה של וושינגטון, אירופה והמוסדות הפיננסיים הבינלאומיים, והתחייבה לביטול חובות לפי יכולתה של סין. במקביל היא גם כתבה מספר הסכמי שותפות אסטרטגיים ברמה גבוהה עם מדינות כמו מקסיקו וברזיל ארגנטינה וונצואלה[27].
מנקודת מבט אמריקאית לטינית פרגמטית, כל תשומת הלב החביבה הזו, והמשאבים, מהכוח העולה ביותר בעולם, הייתה מוזיקה לאוזניים. ממשלות שנבחרו באופן דמוקרטי היו להוטות להחיות את כלכלתן ולצמצם את האבטלה, לאחר שנים של התאמות מקרו-כלכליות כואבות, שאומצו לאחר לחץ רב מוושינגטון. מנהיגים כמו הוגו צ'אבס מוונצואלה, אבו מוראלס של בוליביה, ורפאל קוריאה של אקוודור, היו אגרסיביים במיוחד באימוץ האינטרס של סין באזור, כדרך לחיזוק התנגדותם להשפעת ארה"ב באזור. בהתחשב בבחירה בין התנאים הקשים של הקונצנזוס של וושינגטון הניאו-ליברלית, לבין הגדולה של הסינים ללא תנאים, הרי שיפור היחסים עם סין לא הייתה משימה קשה. העלייה של רוסיה, הודו, סין, ודרום אפריקה, כקבוצה של שותפים כלכליים בעלי דומה, העניקו לברזיל תנופה נוספת לבסס את היחסים הדו צדדיים עם סין ולקרב את שאר דרום אמריקה אל האינטרס האסייתי[28].
1.2.העוצמה הרכה של סין באזור
מקורות הכוח הרך של סין באזור חרגו מכוח הכיס העמוק שלה, וממשיכתה כשוק לסחורות לטיניות, ויכולתה לסייע לממשלות מסוימות כמו ונצואלה לאזן את התלות המסורתית של האזור במערב. סין גם הציעה את כוח הדוגמה שלה כמדינה שהגיחה במהירות יחסית מסכסוך פנימי ועוני נרחב, למדינה עשירה עם הכנסה וגורדי שחקים חדשים נוצצים, התקדמות במדע וטכנולוגיה, תשתיות תחבורה מרשימות ושלום בית יחסי. העובדה שהיא עשתה זאת מבלי להתמודד עם האתגרים הקשים יותר של דמוקרטיזציה, זכויות פוליטיות ואזרחיות וכבוד למיעוטים, לא נראתה מטרידה במיוחד לממשלות דרום אמריקה, שלא אמרו כמעט כלום על הדיכוי של עיתונאים, עורכי דין, אינטלקטואלים ואמנים. נכונותה של סין לממן מוסדות פיננסים בינלאומיים חדשים, כמו בנק הפיתוח החדש של Brics, הסדר עתודות והבנק האסייתי להשקעות בתשתיות, רק הוסיפו לפיתוי של מדינות האזור לסין[29].
בנוסף לטיעונים הכלכליים המשכנעים לטובת קשרים הדוקים יותר בין במדינות הלטיניות לסין, הוצבו אמצעים אחרים של כוח רך. למשל, חילופי המדינות בתחום התרבותי, החינוכי והמדעי הצטברו, אם כי האומדן של כך הוא שנוי במחלוקת. סין קיימה תכניות לחילופי סטודנטים עם המדינות הלטיניות, שהגיעו למימדים משמעותיים יחסית, ומקבלי מלגות ממשלתיות זרים ללימודים בסין גדלו מאוד מאזור זה. בנוסף לכך, בעוד התיירות הסינית לאמריקה הלטינית גוברת, היא עדיין ייצגה רק אחוז קטן מהתיירות של סין[30].
2.2.עליית השפעת העוצמה "הקשה"
בתחום הכוח הקשה, המדיניות המקיפה של סין כלפי אזור אמריקה הלטינית כללה מרכיבים חשובים בשיתוף פעולה צבאי וביטחוני, והרימה כמה גבות בשאלה האם כוונותיה חורגות מעבר למכירת נשק מסחרית בלבד. ההגדרה של עוצמה קשה היא עוצמה מדינית המבוססת על איום בכוח צבאי, בניגוד לעוצמה הרכה המוגדרת כהשפעה כלכלית חברתית או תרבותית. המעורבות הצבאית של סין באמריקה הלטינית עברה לפחות שני שלבים: מכירות צבאיות ברמה נמוכה, וחילופי ציוד כמו מטוסי תובלה וטילי נ"ט, ושנית, מכירות בשווי של כ- 100 מיליון דולר בשנה של ציוד משוכלל יותר כמו מטוסים, מכ"ם וטילי אוויר-אוויר, בעיקר לוונצואלה אך גם לאקוודור, פרו, בוליביה וארגנטינה. השלב השני כלל גם יותר מעורבות ותרגילים צבאיים-צבאיים רב-צדדיים, אימונים, פורומים ומשימות הומניטאריות, כולל השתתפות בתרגילים בים סין הדרומי, ופיקוד על האוקיינוס השקט מצד ברזיל, צ'ילה, מקסיקו ופרו[31].
שלב בעל משמעות גדולה יותר נחנך ב 2015 כאשר ארגנטינה וסין הכריזו על סדרה של הסכמים צבאיים, שיכללו ייצור של מוצרי קצה מתקדמים, למשל, משחתות עבור חיל הים, ונושאי כוח שריון אמפיביים לצבא, שיתוף פעולה אסטרטגי בחלל כדי להקל על תקשורת של סין עם לווייניה, ולווינים בחצי הכדור הדרומי, ושילוב מטוסי קרב מתוצרת סינית בחיל האוויר בארגנטינה. אם יושלמו עסקאות אלה, הם עשויים להיות מוערכים במאות מיליוני דולרים, לא כולל את שיתוף הפעולה בחלל ובתחום הלוויינים[32].
בעוד שהתפתחויות אלה, אם ייושמו במלואן, מעלות סכנות מסוימות עבור וושינגטון, הן אינן מהוות שום איום ביטחוני ישיר על ארצות הברית. לאחרונה, ממשל ארה"ב חקר גם את קשרי ההגנה המורחבים, כולל נוכחות צבאית בדרום ארגנטינה. עם זאת, קשריה הכלכליים והמסחריים הגוברים של סין לאזור, נושאים עימם דאגה טבעית להגנה על רכוש סיני, השקעות ואזרחים בחו"ל. אם יתקיימו עימותים על אינטרסים מרכזיים אלה, יתכן שתיצפה עלייה באסיפת כוחה של סין באזור, אך עדויות להתנהגות כזו לא נראו בתקופתנו הנוכחית[33].
3.הפרויקטים השונים שסין מבצעת או ביצעה בעבר ביבשת אמריקה.
1.3.רקע להשקעות הסיניות באמריקה הלטינית
במהלך העשור הראשון של המאה ה -21 התרחב הסחר הבילטרלי בין הרפובליקה העממית של סין ואמריקה הלטינית בפקטור של כמה מכפלות. צמיחה מהירה ומתמשכת זו סחפה את תשומת ליבם של אנשי עסקים, אקדמאים וקובעי מדיניות באזור, כמו גם בארצות הברית ובשאר העולם. בתחילה, הגידול בהשקעות הסיניות באמריקה הלטינית לא עמד בקצב הגידול במסחר. עם זאת, מאחורי הקלעים היה תהליך מהיר ולעיתים כאוטי של למידה והסתגלות ופיתוח מערכות יחסים ותשתיות, שהניחו את התשתית לעסקאות מתוחכמות יותר. מכיוון שתהליך זה התרחש מחוץ לתחום הסיקור התקשורתי המרכזי, הופתע האזור במידה רבה בסוף העשור, כאשר בניגוד לתבונה המקובלת, בנקים וחברות סיניות החלו להשקיע עשרות מיליארדי דולרים באמריקה הלטינית[34].
העיסוק בהתפתחות ההשקעות של סין אבמריקה הלטינית עשוי להיות מחולק לשלושה שלבים: (1) התקופה שלפני 2002, כשהיחסים היו רחוקים, ובדרך כלל התרכזו בנושאים פוליטיים כמו קשרי דרום-דרום ויחסי מפלגה למפלגה, (2) תקופת התרחבות הסחר הפשוטה, משנת 2002 ועד שנת 2007, עם הכניסה של סין לארגון הסחר העולמי WTO, ומדיניות ההתרחבות של סין במדינות אחרות, שהחלה להיות מיושמת בתחילת שנות ה 2000. (3) תקופת ההשקעה המורחבת, תהליך זה נוצר בחלקו מההזדמנויות של חברות סיניות ומוסדות פיננסיים, שנוצרו בעקבות המשבר הפיננסי העולמי, אך שיקף גם הרחבת מערכות יחסים, צמיחת תשתיות והבשלה של חברות סיניות. תהליכים אלה אפשרו לסינים להתחיל להשקיע באופן משמעותי באמריקה הלטינית, בעוד שקודם לכן האינטראקציה שלהם עם האזור התבססה על עסקאות פיננסיות פשוטות[35].
ההתרחבות הנוכחית של המעורבות הסינית באמריקה הלטינית משקפת מספר נטיות מובחנות, אך קשורות זו בזו. חברות גדולות בבעלות המדינה ביצעו גל רכישות בתחומי חילוץ, כדי להבטיח שליטה במשאבי מפתח, ועכשיו עליהן לבצע מעקב באמצעות ניצול ההשקעות הללו. במקביל, חברות קטנות יותר, משדרות את עצמן לשווקים בינלאומיים, וכעת הן מובילות השקעות ברשתות הפצה בינלאומיות, ובמוקדי ייצור מקומיים מסיבות עסקיות מסורתיות: שירות בשווקים מקומיים בצורה זריזה יותר, הימנעות ממסי יבוא, מלאי ועלויות לוגיסטיות, גישה לטכנולוגיה של שותפים מקומיים, והטבות אחרות. בנוסף, חברות לוגיסטיקה, בנייה ושירותים אחרים מקרינות את עצמן גם הן לשווקים בינלאומיים, בגיבוי המינוף של הבנקים הסיניים, והבשלת התשתיות התומכות. אפילו תעשיית התיירות הסינית מתקדמת לחו"ל ומאפשרת את השגשוג החדש[36].
תיזת הליבה בספרות המחקר בנושא זה, היא שאותה דינמיקה שדחפה חברות סיניות וחברות בינוניות להתחיל להשקיע באמריקה הלטינית, מביאה כעת שינוי מהותי עוד יותר במערכת היחסים בין סין לאמריקה הלטינית. כמו באזורים אחרים בעולם המציעים לסין שווקי יצוא, מסחר והשקעות, המסחר של סין עם אמריקה הלטינית, בשילוב עם מעורבותה הפוליטית והתרבותית שם, מרחיבים באופן דרמטי את נוכחותה הפיזית באזור. אינטראקציות אלו ישנו עמוקות את האופן בו סין נראית ומתייחסת לאזור, ויוצרים מקורות חדשים לסכסוך, גם תוך הרחבת ההשפעה הסינית והאצת הלמידה מצד אנשי ממשל, עסקים ואנשים אחרים המעורבים במערכת היחסים. להלן נסקור כמה דוגמאות בולטות לפרויקטים סינים באמריקה הלטינית[37].
2.3.בנייה
בשנים האחרונות חברות בנייה סיניות זכו, וכעת הן מתחילות לבצע, מספר גדל והולך של פרויקטים ברחבי אמריקה הלטינית והקריביים. בביצוע פרויקטים אלה, כאשר הרשויות המקומיות מאפשרות זאת, הם בדרך כלל מביאים איתם מספר משמעותי של עובדיהם ועובדי התמיכה הלוגיסטית שלהם מסין, מאכזבים חברות בנייה מקומיות ועובדים שציפיותיהם להתקבל לעבודה אינן מתממשות במלואן, ויוצרות אתגרים ביחסי עבודה בקרב המקומיים המעטים שכן עובדים, כמו גם סכסוכים פוטנציאליים עם קהילות וממשלות מקומיות[38].
באופן כללי, חלק גדול במיוחד מהפרויקטים הללו מרוכזים באיים הקריביים ובמדינות " alba", כמו ונצואלה, אקוואדור ובוליביה. מכיוון שהממשלות קטנות יחסית במקרים אלה, והמשטרים האישיים תלויים יותר ויותר בסינים, אלה הן גם מדינות בהן עמדת ההתמודדות הסינית היחסית נוטה להיות החזקה ביותר ביחס למספר העובדים שהיא מביאה, והאוטונומיה בה היא מנהלת את העבודה היא גדולה יחסית[39].
לצורך הבנת טביעת הרגל של הסינים בענף הבנייה, ניתן לחלק את הפרויקטים הבנייה לשלוש קטגוריות: (א) כאלה בהן משקיעים סינים בונים ומתקנים באזור, וחברות סיניות קבלניות מבצעות את העבודה, (ב) אלה שבהם העבודה היא תרומת הממשלה הסינית למדינה המקבלת, והממשלה הסינית חותמת חוזה עם חברה סינית לביצוע העבודה, (ג) זו שבה משלמים בעבור העבודה על ידי המדינה המארחת, או הציבור בתוכה, אך ממומנת על ידי בנק סיני, כאשר העבודה מבוצעת על ידי חברה סינית כחלק מעסקת החבילה[40][41].
3.3.השקעות בניקרגואה, אל סלבדור ופנמה, ובניית דרך המשי החדשה- יוזמת החגורה והדרך
אחת המטרות המרכזיות להשקעה הסינית בתשתיות במדינות אמריקה הלטינית היא לבסס את דרך המשי החדשה דרך מדינות אלה. עם מאה שלושים ואחת מדינות שחתמו, ובין 1.4 ל 6 טריליון דולר שגויסו להשקעה, יוזמת החגורה והדרך (bri), עשויה לסמן שינוי פרדיגמה בפיתוח תשתיות ברחבי העולם. האם זה יעזור לקדם את שגשוגן של המדינות באמצעות קישוריות הדדית משופרת, או שמא הוא מתמקד בעיקר בהרחבת טווח ההגעה של סין? התשובה אינה פשוטה ולא בינארית. הרבה תלוי באופן בו מושגים, מיושמים ונאכפים פרויקטים של סין במדינות אמריקה הלטינית, ואילו אינטרסים מניעים פעולות אלה[42].
בתקופה של מתחים גיאופוליטיים מוגברים, תומכים ומבקרי סין מתווכחים על כוונות התוצאות וההשלכות, שני הצדדים טוענים שיש להם עדויות רבות. על פי ההערכות האחרונות, הסחר העולמי יכול לצמוח באחוזים גבוהים על רקע הפרויקט של יוזמת החגורה והדרך המיושם במלואו, ולהביא לגידול ברווחים הריאליים של המדינות וגידול בתוצר. אך מקרים מפורסמים מאוד במלזיה, מיאנמר, סרי לנקה, פקיסטן והמלדיביים עוררו חששות לגבי קיימות חובות, עיכובים בפרויקטים ושקיפות[43].
אחד הפרויקטים המרכזיים ביוזמת החגורה והדרך הוא תעלת הניקרגואה, המכונה גם התעלה הגדולה של ניקרגואה. זוהי תעלת מסלול שילוח מוצעת דרך ניקרגואה, לחיבור הים הקריבי והאוקיינוס האטלנטי עם האוקיאנוס השקט. מדענים היו מודאגים מההשפעה הסביבתית של הפרויקט, שכן אגם ניקרגואה הוא מאגר המים המתוקים המרכזי של אמריקה הלטינית, בעוד שכדאיות הפרויקט הוטלה בספק על ידי מומחי ספנות ומהנדסים. הקמת תעלה באמצעות נהר סן ג'ואן כנתיב גישה לאגם ניקרגואה הוצעה לראשונה בתקופה הקולוניאלית המוקדמת. ארצות הברית זנחה את התוכניות להקמת נתיב מים בניקרגואה בתחילת המאה ה -20 לאחר שרכשה את האינטרסים הצרפתיים בתעלת פנמה. ב 2013 אישרה האסיפה הלאומית של ניקרגואה הצעת חוק להענקת זיכיון ל -50 שנה למימון וניהול הפרויקט להשקעה בפיתוח תעלת ניקרגואה לחברות סיניות, המגובות על ידי הממשלה הסינית. ניתן היה להאריך את הזיכיון בעוד 50 שנה לאחר שתוואי המים יהפוך לפעיל[44].
4.3.השקעות בארגנטינה
ישנם שני גורמים עיקריים להשפעה הכלכלית של סין בארגנטינה, הגירה סינית, ויצוא ויבוא. חלק נכבד מאוד מהאדמות החקלאיות בארגנטינה שמורות לייצור פולי סויה בכדי לייצא אותם. בעשורים האחרונים ארגנטינה הפכה ליצואנית עיקרית של ארוחות סויה ושמן פולי סויה לסין. עם השפעתה של סין באמריקה הלטינית החל מסוף שנות התשעים, מדינות שהיו חלק מארגון מרקוסור חוו שינויים בסחר החוץ שלהן. קצב ייצור פולי הסויה של חמש מדינות דרום אמריקה גדל מאוד משנות התשעים ועד לימינו אלה, וזאת כחלק מהביקוש הגבוה לפולי סויה על ידי סין. ארגנטינה היא אחת השותפות העיקריות של סין בדרום אמריקה; הסחר בין שתי המדינות מסתכם בעשרות מיליארדי דולרים בכל שנה בשנים האחרונות. חילופי הסחר בין ארגנטינה לסין התבסס ברובו על ייצוא של מוצרי פולי סויה לסין מארגנטינה, והיצוא התעשייתי הסיני אל ארגנטינה[45].
מיזמים סיניים בארגנטינה התמקדו בשליטה על כמויות של שטחי אדמה פתוחים, לצורך ייצור משאבים וייצור מזון המיועדים לחלוטין לרכישה סינית. רפורמות ניאו-ליברליות שאושרו על ידי מדינות אמריקה הלטינית מכירות בהשקעות זרות כשוות להשקעה מקומית. לאחר תוכנית הגלובליזציה הסינית בשנת 1999, שמטרתה להרחיב את ההון עבור ממשלת סין בקנה מידה עולמי, החלו תאגידים סיניים להתמקד בגיוס אדמות באמריקה הלטינית, ובמיוחד בארגנטינה החל משנת 2000. במהלך הדיון הפנימי בנושא בארגנטינה, נקבע כי אדמות ארגנטינאיות המושקעות על ידי חברות סיניות, לא ייחשבו רשמית כאדמות סיניות, אולם לסין תהיה שליטה על ייצור המשאבים באזור[46].
בעוד שהדאגה בארגנטינה היא לרכישת שטחים נרחבים על ידי קונים זרים ומקומיים כאחד, ההתמקדות העיקרית היא ברכישות של זרים, שלמהווים העברת ערך בינלאומית ממדינות הפריפריה של אמריקה הלטינית, למדינות כמו סין. נקודת מבט זו מאפשרת לשכלל את המושג רכישות קרקעות גדולות, שהתאפשרו בארגנטינה כתוצאה ממדיניות הליברליזציה שנקטו כלכלות לאומיות בפריפריה של אמריקה הלטינית, אשר נטו לחזק את תלותן בגורמים בעלי יתרון יחסי כפי שנקבעו על ידי כוחות השוק הבינלאומיים[47].
תפיסת אדמות על ידי סין, באמריקה הלטינית החלה להתחזק בשנת 2008, לאחר המשבר הפיננסי הגלובלי, כאשר מדינות מפותחות החלו לגוון את השקעותיהן. שלוש המדינות שקיבלו את ההשקעה הרבה ביותר ברכישת קרקעות על ידי סין היו ארגנטינה, ברזיל וקולומביה, מדינות בהן ריכוז הקרקעות כבר היה משמעותי. מונע מהגידול הבינלאומי במחירי מזון וסחורות חקלאיות רבות, ממשלות אמריקה הלטינית החלו לעודד השקעות זרות ברחבי שרשרת העסקים החקלאית, כחלק מתכניות הפיתוח שהתמקדו בהגדלת הייצור והייצוא של מוצרים אלה. תוכנית הפיתוח הלאומית של קולומביה זיהתה את החקלאות היצואית כאחד ממנועי הפיתוח של המדינה, וקראה לקדם השקעה בפרויקטים חקלאיים-תעשייתיים, הפרחת אדמות פנויות, ויתורים על אדמות מדינה, שימוש באדמות בשמורות יער, והחזרת אדמות לא מנוצלות או לא מנוצלות[48].
במקרה של ארגנטינה ההשקעה הסינית המוצעת הייתה שנויה במחלוקת רבה, וההתנגדות שהיא יצרה בקהילה המקומית הצליחה להשעות אותה חלקית. ההצעה הייתה שהשקעת החברות הסיניות יחשבו כהלוואה ליצרנים שייהנו ממנה. היצרנים ימשיכו לייצר על אדמתם, אך ייצרו רק את מה שהחברה הסינית ביקשה מהם, וימכרו את כל הייצור שלהם. מי שלא הסכים לכך יכול למכור או לשכור את אדמתו, רק אם הקונה או המשכיר התחייב לייצר את הסחורה שהוזמנה על ידי החברה הסינית, אחרת האדמה עשויה להיות מופקעת על ידי המדינה. בנוסף, המפיקים ימסרו 30 אחוז מאדמתם כערובה להשקעה הסינית ויחזירו את החוב בגין השקעה זו במשך 20 שנה. תנאים אלה היוו את ליבת המחלוקת לגבי ההשקעות הסיניות באדמות בארגנטינה[49].
עוד תופעה שממחישה את ההשקעה הסינית בארגנטינה היא המהגרים הסינים וחנויות הסופרמרקט שהוקמו בשביל מהגרים אלה, שתפסו נתח משמעותי משוק הסופרמרקטים במדינה. מכלל העולים הסינים בארגנטינה, ההערכה היא כי 80% מתגוררים בעיר בואנוס איירס. הנוכחות הגלויה ביותר נמצאת באזור שכונת בלגרנו, המכונה "בריו צ'ינו", שם נפתחו מסעדות, סופרמרקטים וחנויות, ומתארגנים אירועי תרבות שונים הקשורים לחגיגות סיניות. מאפיינים אלה משכפלים את הפרופיל של "צ'יינה טאון" באזורי מטרופולין גדולים אחרים בעולם, כמו סן פרנסיסקו, פריז, סידני וטורונטו. הסופרמרקטים בבריו צ'ינו מציעים מוצרים העונים על דרישות הקהילה עצמה, קהילות אחרות, כמו יפנים, קוריאנים, ערבים, ותושבים מקומיים המחפשים מוצרים ספציפיים חדשים. ההערכה היא כי הסופרמרקטים הסינים בשכונה זו בלבד, מקבלים כ- 15,000 מבקרים בכל סוף שבוע. עבור המגזר הסיני האזור מגלם מקום לתיירות מקומית, מסעדות המציעות מאכלים סיניים המכוונים לטעם ארגנטיני. עם זאת, הסופרמרקטים מציגים מגוון רחב של מוצרים צמחיים חדשים, ומהווים מרכזים אמיתיים להפצת מוצרים חדשים ואקזוטים, והידע הבוטני הקשור לכך, לתושבים המקומיים[50].
5.3.השקעות בוונצואלה
היחסים הנוכחיים של ונצואלה עם סין נוזמו על ידי הוגו צ'אבס. בניסיון להתרחק מההשפעה האמריקנית על האזור, צ'אבס קשר את מדיניות החוץ שלו לייצוא נפט נרחב. לבייג'ינג היה תמריץ חזק להעמיק את ההשקעות והמסחר עם ונצואלה. לונצואלה היה את אחת מעתודות הנפט הגדולות בעולם וסין הייתה יבואנית הנפט הגדולה בעולם. ההסכם בין שתי המדינות יצר התאמה מושלמת וחברות סיניות היו מוכנות לשתף פעולה ולהרוויח מההתחייבות שלהן. צ'אבס התעקש להכריז על עצמו כסוציאליסט במידת האפשר, ולא הכחיש שמטרתו העיקרית הייתה להתעמת עם האימפריאליזם המערבי[51].
אף על פי שהיחסים בין שתי המדינות התגבשו לאחר עלייתו של צ'אבס לשלטון בשנת 1999, המנהיג הפופוליסטי רק חיזק מגמה שהחלה בתקופת ממשלת קודמו, לואיס הררה קמפינס, הנשיא הוונצואלי הראשון שביקר בסין. לאחר שנבחר, עם זאת, נסע צ'אבס לבייג'ינג יותר מכל מנהיג אמריקאי לטיני אחר. כשהוא מזדהה עם האמונות הקומוניסטיות, זה חיזק את הדימוי הנרחב באזור שעסקי סין בקראקס היו מונעים אידיאולוגית. עם זאת, בייג'ינג מיהרה להסביר שלסחר וההשקעות הסיניות בוונצואלה אין מטרות אידיאולוגית, והם לא נועדו להתעמת עם צדדים שלישיים וגם לא להשפיע על יחסי ונצואלה עם שום מדינה אחרת[52].
עד תחילת שנות ה 2000 שתי המדינות כבר ביצעו מספר יוזמות באמצעות שותפות אסטרטגית, כולל חוזה להקמת מערכת אספקת מים ועסקאות מרובות להלוואות בתמורה לייצוא נפט מוגבר. עקב השקעות משמעותיות מאז סוף העשור הראשון של המאה העשרים ואחת, סין הפכה לחיונית לכלכלת הנפט הוונצואלית ולאחד ממקורות ההשקעה הזרים החשובים ביותר שלה. עם כניסתו לשלטון מצא מדורו כלכלה תלויה ביותר בסחורה עולמית אחת עם ירידות מחירים והתנגדות מקומית חריפה הן מצד שמאל והן מצד ימין. האינפלציה הלכה וגדלה ללא שליטה, ושוחקת את כוח הקנייה של האוכלוסייה, והפעילה לחץ על הממשלה. כאשר כלכלת ונצואלה נאבקה, הפכה בייג'ינג מקונה נפט לנושה וערב פוליטי[53].
עסקאות השקעה דו צדדיות שונות בוצעו בין סין לוונצואלה לאורך השנים, וסין השקיעה ומשקיעה מיליארדים בוונצואלה, ווונצואלה הגדילה את יצוא הנפט והמשאבים לסין. בשנת 2001, ונצואלה הייתה המדינה ההיספנית הראשונה שנכנסה לשותפות פיתוח אסטרטגית עם סין. משנת 2003 עד 2012 הקשרים הכלכליים בין סין לוונצואלה התחזקו באופן אקספוננציאלי. כמות הסחר הדו צדדי בין סין לוונצואלה התרחבה פי עשרות מונים בשנים אלה. יתר על כן, באותו פרק זמן זה הפכה ונצואלה לספקית הנפט הרביעית בגודלה בסין. באפריל 2010 הסכימה סין לתת הלוואות בסך 20 מיליארד דולר לוונצואלה[54].
ונצואלה התוותה את ההסכם במיזם ככזה שיקשר בין האזורים המייצרים נפט לבין אזורי חקלאות בוונצואלה. בספטמבר 2009 הודיעה ונצואלה על הסכם חדש בסך 16 מיליארד דולר עם סין לקידוח נפט במיזם משותף עם PDVSA לייצור נפט גולמי כבד במיוחד. סין התחייבה לספק מגוון של טכנולוגיות למדינה, והיא תקים פלטפורמות קידוח, אסדות נפט, מסילות ברזל, ודיור[55].
4.העתיד של סין במדינות אלו והרצון להיות המעצמה הגדולה בעולם
ב -15 השנים האחרונות הפכה סין לשחקן הכלכלי החדש המשמעותי ביותר באמריקה הלטינית ובקריביים. הסחר של סין עם אמריקה לטינית גדל בצורה משמעותית, ולפיכך גם ההשפעה הפוליטית שלה על מדינות אלה. זה מעלה שאלות חשובות ולגיטימיות לגבי איזו השפעה יש סין על ההתפתחות הכלכלית והפוליטית של האזור[56].
חלק מהאנליסטים הגיאופוליטיים במערב הביעו חשש מפני הרמה הגוברת של סחר, הלוואות וההשקעות של סין באמריקה הלטינית, לרוב בתנאים נוחים עם פחות התניות בהשוואה למעצמות המערב המסורתיות. במקרה הטוב, ההתנהגות הכלכלית של סין עשויה לאפשר בחירות מדיניות גרועות של מדינות אמריקה הלטינית; במקרה הגרוע, היא עשויה לייצג אסטרטגיה מתואמת של סין להשגת השפעה פוליטית באמריקה הלטינית, שתאתגר או תחליף את ההגמוניה האמריקאית. פרשנות מתונה יותר מצביעה על כך שתפקידה של סין באזור היה חיובי. הביקוש הסיני לסחורות של אמריקה הלטינית, ללא ספק סייע להניע את הפריחה הכלכלית בעשור האחרון שהגדילה את גודל המעמד הבינוני של אמריקה הלטינית, והפחיתה באופן דרמטי את העוני. יש שאף משערים כי האינטרסים ההולכים וגדלים של סין בתשואות חיוביות ויציבות עשויים להביא להתכנסות במודלים מערביים של השקעה ופיתוח מבוססי כללים[57].
לפי חלק מהמחקרים בתחום, נראה שמטרת העל של סין בהתערבותה והשקעותיה באזור אמריקה הלטינית היא לערער על מעמדה של ארה"ב כמעצמה החזקה בעולם, ואולי אף להחליף אותה במעמד זה. כדרך לערער על מעמדה של ארה"ב בזירה העולמית, סין מנסה ליישם אג'נדות אשר יקדמו מטרה זו. למשל, כעניין כללי, מדינות אמריקה הלטינית וסין חולקות זיקה חזקה לתפישות מסורתיות של עצמאות ושוויון ריבוני של מדינות, מה שלעתים קרובות מקשה על שיתוף פעולה יעיל בענייני שלום וביטחון בינלאומיים. בנושאי ביטחון מרכזיים כמו מלחמות, תוקפנות ומרוצי חימוש, למשל, שני הצדדים מגנים בתוקף שימוש בכוח מזוין לפתרון סכסוכים בינלאומיים. בתחום זכויות האדם, המהווה בעצם מאבק בגבולות הריבונות הלאומית ואי ההתערבות, התנהגות המדינה נוטה להתפצל לפי סוג המשטר: מדינות אמריקה הלטינית עם מסורות חזקות יותר, למשל צ'ילה, פרו, קוסטה ריקה ומקסיקו, נוטות לעשייה בינלאומית למען זכויות אדם, בעוד שמדינות לא ליברליות יותר, כמו ונצואלה, אקוודור, בוליביה וקובה, מתיישרות בנוחות עם סין. בשורה של נושאים לא מסורתיים הדורשים שיתוף פעולה בינלאומי, בין פתרונות נגד שינויי אקלים, עמדתה של סין התבדלה לרוב מאלה של אמריקה הלטינית, אם כי יש להימנע מלהכליל יותר מדי בהתחשב בהטרוגניות של מדיניות החוץ באזור[58].
אינטרס נוסף שיעזור מאוד בערעור מעמדה של ארה"ב בעולם, הוא הטיית העמדה של מדינות אמריקה הלטינית כלפי הנושא של טיוואן. למרות עשרות שנים של ההכרה של הרפובליקה של סין בטייוואן כחלק ממנה, היא עדיין מנסה להשיג לגיטימיות בינלאומית לשיוך פוליטי זה. נכון לעכשיו, מתוך 22 המדינות שעדיין מכירות בטייוואן כמדינה עצמאית, 12 מהן נמצאות באמריקה הלטינית, ובקריביים. במשך שנים, מדינות אלו אלו היו על קו התפר שבין הכרה בטייוואן כמדינה עצמאית או כהכרה בה כחלק מסין, והמעורבות ההולכת וגוברת של סין באזור אמריקה הלטינית, יכולה לשנות את מפת האינטרסים הזאת של מדינות האזור[59].
במבט לעתיד, ישנם כמה תרחישים להתערבותה המוגברת של סין באזור אמריקה הלטינית. השאלה הכוללת כאשר בוחנים את ההשלכות הגיאופוליטיות של קשריה הכלכליים ההולכים וגדלים של סין לאמריקה הלטינית, היא עד כמה המנהיגות המסורתית של ארה"ב באזור מאוימת, במישרין או בעקיפין, על ידי האסטרטגיה הכוללת של סין לזכות בחברים חדשים בחצי הכדור הדרומי. האם הגישה של סין מובילה למשחק סכום האפס? או שמא מעצמות העל הוותיקות והחדשות יכולות ללמוד לעבוד יחד לקראת מטרות הדדיות, המספקות את האינטרסים שלהן תוך מענה על צרכי אמריקה הלטינית?[60].
למרבה המזל, סיכויי הנפיצות הקיימים באזור אמריקה הלטינית נמוכים להפליא בהשוואה לאזורים אחרים בעולם. אמריקה הלטינית היא אזור נטול גרעין ללא מלחמות חמות או קרות, סכסוכים קפואים קלים, מרוץ התחמשות מינימלי, טרור מוגבל ומדיניות של מעורבות בונה מוושינגטון. בספטמבר 2016 הוכרז כי המלחמה ארוכת השנים עם FARC, העימות האחרון שנותר באזור, הוכרז כגמור. האזורים הבעייתיים במדינות אלה, שבהם יש שלטון חוק חלש, רמות גבוהות של פשע וסחר בסמים, אי-שוויון גבוה וצמיחה כלכלית מוגבלת, מדאיגים מאוד את וושינגטון וגם את בייג'ינג. הבעיה אינה אבחון הבעיות האמיתיות באזור, אלא האג'נדה לגבי הפתרון שלהן[61].
ארצות הברית הדגישה את האינטרסים הלאומיים שלה במדינות פתוחות יותר, דמוקרטיות, בטוחות ומשגשגות יותר, אשר מסוגלות לעמוד על רגליהן ולתרום באופן פעיל יותר לבניית והעמקת הסדר הליברלי הבינלאומי בהובלת ארה"ב. היא גם מתמודדת עם חששות חריפים יותר בנוגע להגירה בלתי חוקית וסחר בסמים בהתחשב בסמיכותה הגיאוגרפית למדינות אלה. האסטרטגיות הפוליטיות, הכלכליות, הפיתוחיות והביטחוניות שלה, מכוונות כולן לכיוון של תמיכה בהקמת חברות בריאות, יציבות, דמוקרטיות וידידותיות לשוק, שהן שותפות בונות לגופים ציבוריים ופרטיים בארה"ב[62].
לעומת זאת, סין רוצה מדינות שיגנו על זיקתה העמוקה לריבונות מסורתית ולאי התערבות בעניינים פנימיים. היא השתמשה בדיפלומטיה בכיס העמוק שלה כדי להטות את המאזניים לעבר משטרים שמתרחקים מדמוקרטיה ונורמות ליברליות, ותומכת במודלים של התפתחות כלכלית שהובילו למגוון תוצאות רעות ואף הרות אסון, כמו בוונצואלה. אותם מקרים מתרחשים בצורה דומה במדינות שנוקטות במדיניות של אנטי ארה"ב, ציר שהובל על ידי ALBA, ואלה אותן ממשלות שמשדלות לתמיכה בהתערבות סין, ונגד נורמות ופעולות בינלאומיות המקדמות זכויות אוניברסליות ועקרונות ליברליים[63].
הגדולה של סין אפשרה לאותן מדינות להמשיך את המודלים הכושלים שלהן יותר ממה שהיו צריכות להיות, ובמובן זה סין היא כל דבר מלבד ניטרלית בהתערבותה במדינות אלה. אפילו במקרים מורכבים יותר כמו ברזיל, וארגנטינה, התרחבות סין באזור חיזקה את החיפוש של מדינות אלה לאוטונומיה אסטרטגית גדולה יותר, לעתים קרובות על חשבון האינטרס עם וושינגטון. במובן זה, התחרות בין וושינגטון לבייג'ינג על השפעה באזור אמריקה הלטינית מתרחשת בעיקר בשדה הקרב של חזונות, וההתנגשות של הסדר הליברלי הבינלאומי ומודלים מתחרים של ממשל כלכלי ופוליטי[64].
למרבה המזל, תחרות זו בין סין לארה"ב לא כללה אינטרסים אסטרטגיים מרכזיים, וככל הנראה לא תערב כאלה, שיובילו לסכסוך ישיר מוחלט. לעת עתה, העניין המניע של סין במשאבי האנרגיה והמינרלים של אמריקה הלטינית וסחורות עיקריות אחרות, אינו נמצא בתחרות ישירה עם ארצות הברית העשירה יותר ויותר באנרגיה ועשירה בחקלאות. באופן דומה, לסין אין שום טענות טריטוריאליות או סכסוכים באזור, שיכולות לגרום לסכסוך ישיר עם ארצות הברית, והיא לא הוכיחה שום עניין בהקמת נוכחות צבאית בחצי הכדור הדרומי, אם כי תחנת ניטור הלוויין בארגנטינה עשויה להוביל לכיוון זה. ארצות הברית כבר פינתה בסיסי צבא משלה באזור, שאותם היא לא צריכה, ודבר זה מעיד על אינטרס צבאי נמוך באזור[65].
בכל מקרה, הסיכון העיקרי לארה"ב בגבולה הדרומי נובע מהגירה רק דואג לוושינגטון, שכן היא מנסה להתמודד עם זרם קבוע של פליטים ומהגרים אחרים הנמלטים מאלימות המונעת על ידי כנופיות במרכז אמריקה ומהקריסה הפוטנציאלית של מדינות באזור. מבחינת עימות גיאופוליטי בין וושינגטון לבייג'ינג, אפוא, הדבר הוא בעל חשיבות נמוכה יותר, מאשר יכולתה של ארה"ב להתמודד עם הסכנות של הגירה המונית, ובעל עדיפות נמוכה יחסית לאזורים אחרים בעולם[66].
בעוד שפקידי הממשל בארצות הברית הרחיקו לכת ואמרו כי אינם מתנגדים לתפקידה של סין כשחקנית כלכלית באזור, גוברים החששות כי השלכות ארוכות טווח של תפקידה המורחב של סין עלולות להטות אינטרסים מרכזיים של ארה"ב. כדי לנהל את הפוטנציאל לאי הבנות וחישובים מוטעים לגבי עליית סין באזור אמריקה הלטינית, ארצות הברית וסין החלו בסדרת שיחות אסטרטגיות כדי לדון בחששות הדדיים, ולחקור דרכים לשיתוף פעולה. כעת, תחת הגג של הדיאלוג האסטרטגי והכלכלי בין ארה"ב לסין, השיחות התקופתיות הללו נותנות לפקידים אפשרות לחלוק מידע ולבנות אמון פוליטי. ראוי גם לציין שעם הזמן, ככל שהסיכונים של הגדולה הסינית באזור הולכים ומתבררים, והמטוטלת הפוליטית נעה חזרה לעבר יתרון של וושינגטון, מקורות המתח ישקעו[67].
עם זאת, כעניין של השערות ארוכות טווח, יש לשאול כיצד סין עשויה להפעיל את השפעתה הגוברת באזור כדי להשיג יתרון במקרה של סכסוך ישיר יותר עם ארצות הברית, או מעצמות חשובות אחרות. אם המחלוקות הימיות בים דרום סין היו מתפרצות לסכסוך ישיר, אמריקה הלטינית עשויה לשקול את תמיכתה המסורתית במעצמות בשיקולים שיפוטיים לפי החוק הבינלאומי, או הימנעות כללית מהסכסוך. בהקשר זה, החלטות במוסדות בינלאומיים בדבר נושאים שבמחלוקת בין המעצמות על ידי המדינות הלטיניות, יכולות להעיד על החלטות עתידיות שיהיו במקרה של סכסוך ישיר[68].
בנוסף לכך, סכסוך ישיר בין סין לטייוואן יביא לתמיכה מגוונת של מדינות האזור הלטיני, וזאת ככל הנראה בהתבסס על עמדותיהן הקודמות בנושא זה. לחלופין, זה יכול לעורר תחרות ישירה יותר בין בייג'ינג לטיוואן על נאמנות המדינות הלטיניות, ובמקרה זה לבייג'ינג יהיה מנוף גדול יותר עם המדינות שהיא הכי קרובה להן מבחינה כלכלית[69].
בנוגע לזכויות אדם, התפרצות של דיכוי כבד של סין נגד פעילי זכויות אדם או אזרחים העוסקים בהפגנות המוניות בסין, תביא באופן דומה לתוצאות שונות בקרב המדינות הלטיניות, כאשר מדינות כמו ארגנטינה, צ'ילה, מקסיקו ופרו יותר היו מסוגלות להתבטא נגד טקטיקות כאלה ומדינות ALBA כמו ונצואלה, אקוודור, ניקרגואה וקובה, סביר להניח שיגנו על סין[70].
לבסוף, סכסוכי סחר בין סין לארצות הברית יתנהלו כנראה בדרך שבה כל מדינה באמריקה הלטינית תבקש לנצל את המצב לפי האינטרסים הלאומיים שלה באותה עת. כישלון מוחלט בהסכם Trans Pacific Partnership (TPP), אשר אינו כולל את סין וכעת שקוע בפוליטיקה הפנימית בארצות הברית, עלול להוביל לתוצאות מסובכות יותר. ברזיל, שאינה צד להסכם TPP, עשויה לרצות להעביר את תמיכתה בגרסה מורחבת של הסכם הסחר החופשי הכללי האזורי (RCEP) בין סין, המדינות החברות בהתאחדות אומות דרום מזרח אסיה ואוסטרליה, הודו, יפן, דרום קוריאה וניו זילנד, אך לא ארצות הברית. מדינות אחרות שכבר נמצאות ב- TPP, כמו צ'ילה ופרו, אולי גם ירצו לשנות את תמיכתן מוושינגטון לסין, מה שעלול לגרום נזק אמיתי לאינטרסים של ארה"ב במערכות סחר עולמיות, ולהחריף עוד יותר את המתח בין סין לארה"ב[71].
5.סיכום
מטרתה של עבודת מחקר זאת הייתה לבחון את ההשפעה ההולכת וגוברת של סין על אזור מדינות אמריקה הלטינית, וההשפעה של התקרבות זו על הפוליטיקה הדרום אמריקאית, והיחסים בין שתי המעצמות הגדולות בעולם, ארה"ב וסין. ההתפתחות ביחסים שבין סין למדינות אמריקה הלטינית היא חשובה, משום שהיא השתנתה באופן משמעותיה בעשורים האחרונים, בגלל שינויים כאלה ואחרים, בין היתר בגלל העובדה שסין הלכה והתפתחה עם השנים, צברה משאבים פיננסים רבים, שאותם היא מעוניינת להשקיע באפיקים שונים, ואחד האפיקים הוא השקעה במדינות מחוץ לסין, כמעין מדיניות קולוניאלית כלפי חוץ, על מנת לבסס עוד יותר את כוחה הכלכלי והפוליטי של סין.
המצב הכלכלי והגיאופוליטי של סין בימינו אלה מעיד על התחזקות ניכרת שלה מבחינה כלכלית פוליטית וצבאית, השלב שבו נמצא סין עכשיו מתואר על ידי פרשנים כ " עלייתה של סין", מכיוון שההשפעה שלה הגיעה לרמה שבה היא מערערת על מעמדה של המעצמה הגדולה בעולם, ארה"ב. היריבות עם ארה"ב והרצון של סין להיות המעצמה הגדולה בעולם הביאו להתחרות של שתי המעצמות על אזורי השפעה בעולם. סין רואה באזור אמריה הלטינית כאזור השפעה אסטרטגי, שיכול לעזור לה בשיפור מעמדה בעולם כמעצמה מובילה.
העלייה הזאת בכוחה של סין התרחשה רק בעשורים האחרונים, במשך מרבית המאה העשרים, סין לא נחשבה ככוח עולה בפוליטיקה העולמית, והיא סבלה מבעיות פנימיות רבות, כמו ילודת יתר ועוני נרחב. סין עברה שורה של מהפכות פנימיות שעזרו לה להפוך למדינה שהיא היום, כמו למשל שינוי האופי הכלכלי של המדינה, היא עברה ממדינה שמבוססת על חקלאות למדינה שמבוססת על ייצור, מבחינה תרבותית היא גם עברה שינויים כמו למשל המהפכה התרבותית בשנות השישים והשבעים.
הרפורמות הרבות שנעשו בסין עזרו לפתח את הכלכלה הסינית, ובשנות התשעים המדינה החלה לחוות צמיחה כלכלית מואצת ומתמשכת. ככל שהצמיחה הכלכלית נמשכה והתחזקה, והמדינה התעשרה, היא החלה להתרחב לתחומים אחרים, והחלה להביט כלפי חוץ על מנת להמשיך ולגדול. סין החלה לנקוט במדיניות קולוניאלית של השקעה במדינות אחרות על מנת להמשיך לצמוח, והיא הקימה מוסדות פיננסיים גלובליים שיעזרו לה בכך, כמו הבנק האסייני, שנותן השקעות לפיתוח למדינות שונות בעולם.
במקביל להתרחבותה הכלכלית של סין והרצון שלה להשפיע על אזורים שונים בעולם על מנת לבסס את כוחה, באמריקה הלטינית חלו שינויים פוליטיים בשנות התשעים, שהפכו את האזור לכר פורה של השפעה סינית באמצעות השקעות וחילופי משאבים וסחר. הפוליטיקה של המדינות הלטיניות קשורה אחת לשנייה, ולאזור ישנן שאיפות ארוכות שנים לעצמאות ולהגדרה עצמית. הדבר הוביל לכך שבשנות התשעים המדינות הלטיניות סטו לצד השמאלי של המפה, והקמתם של משטרים סוציאליסטים יותר. משטרים אלה עודדו את שיתוף הפעולה עם סין ועידוד הסחר איתה. שינויים פוליטיים אלה הקלו על פעילותה של סין באזור, שהחלה להשקיע בתשתיות במדינות אלה, לתת הלוואות ארוכות טווח, ולחתום על הסכמי סחר חליפין והחלפת סחורות כמו נפט ומוצרי חקלאות.
נשאלת השאלה מהי המטרה הסופית של קשריה של סין עם מדינות אמריקה הלטינית, האם היא שואפת בסופו של דבר להיות המעצמה הגדולה בעולם ולהחליף את ארה"ב במעמד זה, או שמא שאיפותיה צנועות יותר. ומכך נובעת שאלת המחקר במחקר זה, כיצד סין משתמשת במדינות מרכז ודרום אמריקה להתרחבות כלכלית? מבחינת התפיסה הפנימית של סין, המדיניות הסינית לא נועדה לכבוש ולשלוט, ולהשפיע על העולם, אלא שמטרתה לייצא את הערכים הסינים לעולם, ולקדם מדיניות של עצמאות מדינית ללא התערבות בעניינים הפנימיים, כפי שעושה ארה"ב, מתוך המדיניות של השוטר העולמי. אך פרשנים אחרים חולקים על כך, וההנחה היא שסין רוצה לבצע רפורמה בסדר הבינלאומי, על שישקף יותר את כוחה הכלכלי והפוליטי בעולם. סין פועלת באמריקה הלטינית מתוך אינטרסים רחבים יותר, כמו השפעה גלובלית ואזורית, ואינטרסים צרים יותר, כמו ההשפעה על המדיניות של המדינות הלטיניות לגבי הנושא של טיוואן שנמצא במחלוקת.
השפעתה של סין היא בשתי דרכים, השפעת העוצמה הרכה והשפעת העוצמה הקשה. בהשפעת העוצמה הרכה, סין משפיעה על מדינות אמריקה הלטינית ועל המדיניות שלהן, על ידי ביסוס השפעה כלכלית ומסחרית. סין תלויה בסחורות שמגיעות מאמריקה הלטינית, כמו למשל נפט ומוצרים חקלאיים, אך ההשפעה של העוצמה הרכה לא נגמרת בכך, חילופי התרבות, חילופים בתחום החינוך והמדע, אף הם תורמים לחיזוק הקשרים בין המדינות. בנוסף לעוצמה הרכה, לסין ישנה השפעה של עוצמה קשה במדינות אלה, כאשר היא פועלת לבסס בסיסי צבא, וטכנולוגיות צבא במדינות אלה, שיעזרו לה במקרה של עימותים שונים, ישירים או עקיפים.
עוד ראינו בעבודה שלסין ישנם פרויקטים חשובים שבהם היא השקיעה או משקיעה במדינות אמריקה הלטינית, שמבססים את כוחה והשפעתה באזור זה של העולם. כך למשל ראינו שלסין ישנם פרויקטים של בנייה של תשתיות במדינות " alba", פרויקטים חשובים שנבנים הן על ידי קבלנים סינים והן על ידי חברות מקומיות, אם כי לרוב מי שבונה הן החברות הסיניות. פרויקט חשוב נוסף הוא הפרויקט של יוזמת החגורה והדרך (bri), פרויקט זה מבוצע בניקרגואה, ומטרתו ליצור מעבר ימי בין שני האוקיינוסים, ולאפשר מעבר של סחר ימי קל יותר בין האוקיינוסים, מדובר בעצם בדרך המשי החדשה שעלייה עובדת סין, שנועדו לשפר את הסחר הבינלאומי שלה.
גם בארגנטינה ישנם השקעות חשובות של סין. סין חתמה עם ארגנטינה על הסכמים לחכירת אדמות חקלאיות לטווח ארוך, ועל התחייבויות של החקלאים המקומיים לייצר פולי סויה ולייצא אותם לסין. בנוסף לכך, ישנה נוכחות מוגברת של מהגרים סינים בארגנטינה, שהותירו חותם עם המדינה, בין היתר על ידי הקמת רשת סופרמרקטים שנועדו לשרת את האוכלוסייה הסינית המהגרת, ומהווים נתח שוק משמעותי משוק הסופרמרקטים בארגנטינה. מעבר לכך יש לסין נוכחות צבאית בארגנטינה, היא הקימה במדינה בסיסים צבאיים חשובים, וטכנולוגיות חלל ולווין שנועדו לצרכים צבאיים של סין.
נשאלת השאלה מהו העתיד של ההתערבות הסינית במדינות אמריקה הלטינית, האם ההשפעה ההולכת וגוברת של סין יכולה לגרום לעימותים ישירם עם המעצמה הגדולה בעולם, ארה"ב, או שמא ההשפעה הסינית היא זניחה ולא מאיימת על האינטרסים של ארה"ב באזור. הדעות בנושא זה הן שנויות במחלוקת, יש שיאמרו שמטרתה של סין היא לא להשפיע ברמה טוטאלית על מדינות אלה, ולערער על הסדר העולמי הקיים שבו ארה"ב היא המעצמה החזקה, שכופה את הסדר העולמי הליברלי, וישנם כאלה שיגידו שההשפעה הסינית תלך ותגבר עם הזמן במדינות אמריקה הלטינית, ושהמטרה העיקרית שלה בהשפעה על מדינות אלה היא ערעור על מעמדה של ארה"ב בזירה הגלובלית, והרצון של סין להיות המעצמה החזקה ביותר בעולם.
ולכן המסקנות המרכזיות של מחקר זה הן שסין משתמשת במדינות מרכז ודרום אמריקה להשגת כמה מטרות עיקריות, הראשית שבהן היא להתרחבות כלכלית, שבאה לידי ביטוי בהשקעות לטווח הארוך, כמו בניית תשתיות במדינות אמריקה הלטינית, שיניבו פירות לסין בטווח השנים הארוך. מטרה משנית של סין בהשפעה על מדינות אלה היא לערער על מעמדה של היריבה העיקרית של סין בפוליטיקה העולמית, שהיא ארה"ב. על ידי ערעור מעמדה של ארה"ב באזור זה של העולם, לסין תהיה השפעה חזקה יותר בפוליטיקה העולמית בתחומים אחרים, כמו למשל בהסכמי סחר, והשפעות אידיאולוגיות על מדינות שונות בעולם.
6.ביבליוגרפיה
Aggarwal, Vinod K. "Mega-FTAs and the trade-security nexus: the Trans-Pacific Partnership (TPP) and the Regional Comprehensive Economic Partnership (RCEP)." (2016).
Alonso-Trabanco, José Miguel. "The Asian Infrastructure Investment Bank (AIIB): Financial Vector of China's Geopolitical Interests?." Journal of Asia Pacific Studies 5.2 (2019).
Ami Myers Jaffe, Green Giant, Renewable Energy and Chinese Powers Kristof, Nicholas D. "The rise of China." Foreign Aff. 72 (1992): 59.
Avendano, Rolando, Angel Melguizo, and Sean Miner. Chinese FDI in Latin America: new trends with global implications. Washington: Atlantic Council, 2017.
Borras Jr, Saturnino M., Jennifer C. Franco, and Sergio Gómez. "Land grabbing in Latin America and the Caribbean." The New enclosures: critical perspectives on corporate land deals. Routledge, 2013. 239-266.
Bustillo, Ricardo, and Maiza Andoni. "China, the EU and multilateralism: the Asian Infrastructure Investment Bank." Revista Brasileira de Política Internacional 61.1 (2018).
Callaghan, Mike, and Paul Hubbard. "The Asian infrastructure investment bank: Multilateralism on the silk road." China Economic Journal 9.2 (2016): 116-139.
Castaneda, Néstor. "New Dependency?: Economic Links between China and Latin America." Issues & Studies 53.01 (2017): 1740001.
Chan, Lai-Ha. "Soft balancing against the US ‘pivot to Asia’: China’s geostrategic rationale for establishing the Asian Infrastructure Investment Bank." Australian Journal of International Affairs 71.6 (2017): 568-590.
Chin, Gregory T. "Asian Infrastructure Investment Bank: governance innovation and prospects." Global Governance: A Review of Multilateralism and International Organizations 22.1 (2016): 11-25.
Creutzfeldt, Benjamin. "China and the US in Latin America." Revista Científica General José María Córdova 14.17 (2016): 5-6.
Dosch, Jörn, and David SG Goodman. "China and Latin America: Complementarity, competition, and globalisation." Journal of Current Chinese Affairs 41.1 (2012): 3-19.
Easterlin, Richard A., Fei Wang, and Shun Wang. "Growth and happiness in China, 1990–2015." A Modern Guide to the Economics of Happiness. Edward Elgar Publishing, 2021.
Fornés, Gastón, and Alvaro Mendez. The China-Latin America axis: Emerging markets and their role in an increasingly globalised world. Springer, 2018.
Gruver, William R., and Haokang Zhu. "Deng Xiaoping: A Leadership Case Study." International Journal of Arts & Sciences, (1944): 05.
Haralambides, Hercules, Olaf, Merk. "The Belt and Road Initiative: Impacts on Global Maritime Trade Flows." (2020).
Herrmann-Pillath, Carsten. "Culture, economic style and the nature of the Chinese economic system." China aktuell 2 (2005): 32-51.
Hurley, John, Scott Morris, and Gailyn Portelance. "Examining the debt implications of the Belt and Road Initiative from a policy perspective." Journal of Infrastructure, Policy and Development 3.1 (2019): 139-175.
Hurrell, Julio Alberto, and Jeremías P. Puentes. "Plant species and products of the traditional Chinese phytotherapy in the Ciudade Autónoma de Buenos Aires, Argentina." Ethnobiology and Conservation 6 (2017).
Ikenberr, G. John. "The illusion of geopolitics: The enduring power of the liberal order." Foreign Aff. 93 (2014): 80.
Jiang, Xiaoyu, Yangfen Chen, and Lijuan Wang. "Can China’s agricultural FDI in developing countries achieve a win-win goal?—enlightenment from the literature." Sustainability 11.1 (2019): 41.
Klinger, Julie Michelle. "A brief history of outer space cooperation between Latin America and China." Journal of Latin American Geography 17.2 (2018): 46-83.
Koleski, Katherine. "Backgrounder: China in Latin America." (2011).
Leiteritz, Ralf J. "China and Latin America: a marriage made in heaven?." Colombia internacional 75 (2012): 49-81.
Lipscy, Phillip Y. "Why the United States Should Support China's Asian Infrastructure Investment Bank." Foreign Affairs (2015).
M. McKay, Ben, et al. "China and Latin America: towards a new consensus of resource control?." Third World Thematics: A TWQ Journal 1.5 (2016): 592-611.
Morgan, Daniel. "Expanding the Rebalance: Confronting China in Latin America." The US Army War College Quarterly: Parameters 45.3 (2015): 11.
Myers, Margaret, and Carol Wise, eds. The political economy of China-Latin America relations in the new millennium: brave new world. Taylor & Francis, 2016.
Narins, Thomas P. "The lure of Chinese state capitalism in Latin America and the Caribbean." Territory, Politics, Governance (2020): 1-21.
Niu, Haibin. "A New Era of China-Latin America Relations." Inter-American Development Bank (2015).
Paladini, Stefania. "A view from the Isthmus: China's strategic interests in Latin America between Taiwan and the USA." The Journal of Comparative Asian Development 10.1 (2011): 62-89.
Phillips, Nicola. "Re-ordering the Region? China, Latin America and the Western Hemisphere." (2011): 89-99.
Piccone, Theodore J. The geopolitics of China's rise in Latin America. Brookings Institution, 2016.
Puyana, Alicia, and Agostina Costantino. "Chinese land grabbing in Argentina and Colombia." Latin American Perspectives 42.6 (2015): 105-119.
Rosales, Antulio. "Deepening extractivism and rentierism: China’s role in Venezuela’s Bolivarian developmental model." Canadian Journal of Development Studies/Revue canadienne d'études du développement 37.4 (2016): 560-577.
Sly, Maria Jose Haro. "The Argentine portion of the soybean commodity chain." Palgrave Communications 3.1 (2017): 1-11.
Sparks, Colin. "China’s Soft Power from the BRICS to the BRI." Global Media and China 3.2 (2018): 92-99.
Stallings, Barbara. Dependency in the Twenty-First Century?: The Political Economy of China-Latin America Relations. Cambridge University Press, 2020.
Urdinez, Francisco, et al. "Chinese economic statecraft and US hegemony in Latin America: an empirical analysis, 2003–2014." Latin American Politics and Society 58.4 (2016): 3-30.
Vadell, Javier A. "China in Latin America: South-South Cooperation with Chinese Characteristics." Latin American Perspectives 46.2 (2019): 107-125.
Wang Qiang, Li Rongrong, "Sino-Venezuelan oil-for-loan deal–the Chinese strategic gamble?." Renewable and Sustainable Energy Reviews, (2016) 64 pp. 817-822.
Wise, Carol, and Victoria Chonn Ching. "Conceptualizing China–Latin America relations in the twenty-first century: the boom, the bust, and the aftermath." The Pacific Review 31.5 (2018): 553-572.
Xu, Yanran. China's strategic partnerships in Latin America: Case studies of China's oil diplomacy in Argentina, Brazil, Mexico, and Venezuela, 1991–2015. Lexington Books, 2016.
Yu, Hong. "Motivation behind China’s ‘One Belt, One Road’initiatives and establishment of the Asian infrastructure investment bank." Journal of Contemporary China 26.105 (2017): 353-368.
Zhai, Fan. "China’s belt and road initiative: A preliminary quantitative assessment." Journal of Asian Economics 55 (2018): 84-92.
[1] Amy Myers Jaffe, "Green giant: renewable energy and Chinese power." Foreign Aff , (2018) 97 pp. 83.
[2] Nicholas Kristof, "The rise of China." Foreign Aff, (1992) 72 pp. 59.
[3] William Gruver, Haokang Zhu. "Deng Xiaoping: A Leadership Case Study." International Journal of Arts & Sciences, (1994) 2 p. 05.
[4] Richard Easterlin, Fei Wang, Shun Wang. Growth and happiness in China, 1990–2015. A Modern Guide to the Economics of Happiness. Edward Elgar Publishing 2021.
[5] Carsten Herrmann-Pillath, "Culture, economic style and the nature of the Chinese economic system." China aktuell (2005) 2 pp. 32-51.
[6] Yu Hong. "Motivation behind China’s ‘One Belt, One Road’initiatives and establishment of the Asian infrastructure investment bank." Journal of Contemporary China (2017) 26 pp. 353-368.
[7] Phillip Lipscy, "Why the United States Should Support China's Asian Infrastructure Investment Bank." Foreign Affairs (2015) 3 pp. 10-30.
[8] Ricardo Bustillo, Andoni Maiza, "China, the EU and multilateralism: the Asian Infrastructure Investment Bank." Revista Brasileira de Política Internacional (2018) 61 pp. 22-50.
[9] Yu Hong. "Motivation behind China’s ‘One Belt, One Road’initiatives and establishment of the Asian infrastructure investment bank." Journal of Contemporary China (2017) 26 pp. 353-368.
[10] José Miguel Alonso-Trabanco, "The Asian Infrastructure Investment Bank (AIIB): Financial Vector of China's Geopolitical Interests?." Journal of Asia Pacific Studies (2019) 2 pp. 5-20.
[11] ibid
[12] Yu Hong. "Motivation behind China’s ‘One Belt, One Road’initiatives and establishment of the Asian infrastructure investment bank." Journal of Contemporary China (2017) 26 pp. 353-368.
[13] Mike Callaghan, Paul Hubbard. "The Asian infrastructure investment bank: Multilateralism on the silk road." China Economic Journal (2016) 9 pp. 116-139.
[14] Gregory Chin, "Asian Infrastructure Investment Bank: governance innovation and prospects." Global Governance: A Review of Multilateralism and International Organizations, (2016) 22 pp. 11-25.
[15] Lai-Ha Chan, "Soft balancing against the US ‘pivot to Asia’: China’s geostrategic rationale for establishing the Asian Infrastructure Investment Bank." Australian Journal of International Affairs, (2017) 71 pp. 568-590.
[16] Theodore Piccone, The geopolitics of China's rise in Latin America. Brookings Institution 2016.
[17] Nicola Phillips, "Re-ordering the Region? China, Latin America and the Western Hemisphere." European Review of Latin American and Caribbean Studies, (2011) 3 pp. 89-99.
[18] John Ikenberr, "The illusion of geopolitics: The enduring power of the liberal order." Foreign Aff, (2014) 93 pp. 80-100.
[19] Theodore Piccone, The geopolitics of China's rise in Latin America. Brookings Institution 2016.
[20] Stefania Paladini, "A view from the Isthmus: China's strategic interests in Latin America between Taiwan and the USA." The Journal of Comparative Asian Development (2011) 10 pp. 62-89.
[21] Xiaoyu Jiang, Chen Yangfen, Lijuan Wang, "Can China’s agricultural FDI in developing countries achieve a win-win goal?—enlightenment from the literature." Sustainability, (2019) 11 pp. 41.
[22] Theodore Piccone, The geopolitics of China's rise in Latin America. Brookings Institution 2016.
[23] Nicola Phillips, "Re-ordering the Region? China, Latin America and the Western Hemisphere." (2011) 31 pp. 89-99.
[24] Ben McKay, "China and Latin America: towards a new consensus of resource control?." Third World Thematics: A TWQ Journal (2016) 1 pp. 592-611.
[25] Theodore Piccone, The geopolitics of China's rise in Latin America. Brookings Institution 2016.
[26] ibid.
[27] Margaret Myers, Carol Wise, The political economy of China-Latin America relations in the new millennium: brave new world. Taylor & Francis 2016.
[28] ibid.
[29] Colin Sparks, "China’s Soft Power from the BRICS to the BRI." Global Media and China, (2018) 3 pp. 92-99.
[30] ibid.
[31] Ralf Leiteritz, "China and Latin America: a marriage made in heaven?." Colombia internacional, (2012) 75 pp. 49-81.
[32] Julie Michelle Klinger, "A brief history of outer space cooperation between Latin America and China." Journal of Latin American Geography, (2018) 17 pp. 46-83.
[33] Theodore Piccone, The geopolitics of China's rise in Latin America. Brookings Institution 2016.
[34] Nicola Phillips, "Re-ordering the Region? China, Latin America and the Western Hemisphere." (2011) 31 pp. 89-99.
[35] Haibin Niu, "A New Era of China-Latin America Relations." Inter-American Development Bank, (2015) 34 pp. 20-40.
[36] Gastón ornés, Alvaro Mendez. The China-Latin America axis: Emerging markets and their role in an increasingly globalised world. Springer 2018.
[37] Jörn Dosch, David Goodman. "China and Latin America: Complementarity, competition, and globalisation." Journal of Current Chinese Affairs, (2012) 41 pp. 3-19.
[38] Haibin Niu, "A strategic analysis of Chinese infrastructure projects in Latin America and the Caribbean." BUILDING (2018) 12 pp. 180- 190.
[39] Thomas Narins, "The lure of Chinese state capitalism in Latin America and the Caribbean." Territory, Politics, Governance, (2020) 12 pp. 1-21.
[40] Margaret Myers, Carol Wise, The political economy of China-Latin America relations in the new millennium: brave new world. Taylor & Francis 2016.
[41] Rolando Avendano, Angel Melguizo, Sean Miner. Chinese FDI in Latin America: new trends with global implications. Washington: Atlantic Council 2017.
[42] Fan Zhai, "China’s belt and road initiative: A preliminary quantitative assessment." Journal of Asian Economics, (2018) 55 pp. 84-92.
[43] John Hurley, Scott Morris, Gailyn Portelance. "Examining the debt implications of the Belt and Road Initiative from a policy perspective." Journal of Infrastructure, Policy and Development, (2019) 3 pp. 139-175.
[44] Hercules Haralambides, Merk Olaf, The Belt and Road Initiative: Impacts on Global Maritime Trade Flows, International transport forum 2020.
[45] Maria Jose Haro Sly, "The Argentine portion of the soybean commodity chain." Palgrave Communications, (2017) 3 pp. 1-11.
[46] Alicia Puyana, Costantino Agostina "Chinese land grabbing in Argentina and Colombia." Latin American Perspectives, (2015) 42 pp. 105-119.
[47] ibid.
[48] Saturnino Borras, Jennifer Franco, Sergio Gómez. "Land grabbing in Latin America and the Caribbean." The New enclosures: critical perspectives on corporate land deals, (2013) 23 pp. 239-266.
[49] ibid.
[50] Julio Alberto Hurrell, Jeremías Puentes. "Plant species and products of the traditional Chinese phytotherapy in the Ciudade Autónoma de Buenos Aires, Argentina." Ethnobiology and Conservation, (2017) 6 pp. 20-50.
[51] Qiang Wang, Rongrong Li. "Sino-Venezuelan oil-for-loan deal–the Chinese strategic gamble?." Renewable and Sustainable Energy Reviews, (2016) 64 pp. 817-822.
[52] ibid.
[53] ibid.
[54] Yanran Xu, China's strategic partnerships in Latin America: Case studies of China's oil diplomacy in Argentina, Brazil, Mexico, and Venezuela, 1991–2015. Lexington Books 2016.
[55] Antulio Rosales, "Deepening extractivism and rentierism: China’s role in Venezuela’s Bolivarian developmental model." Canadian Journal of Development Studies/Revue canadienne d'études du développement, (2016) 37 pp. 560-577.
[56] Haibin Niu, "Building Development Partnership: Engagement Between China and Latin America." The Rise of China and Its Impact on Developing Countries (2019) 31 pp.10-50.
[57] Néstor Castaneda, "New Dependency?: Economic Links between China and Latin America." Issues & Studies, (2017) 53 pp. 17-40.
[58] Daniel Morgan, "Expanding the Rebalance: Confronting China in Latin America." The US Army War College Quarterly: Parameters, (2015) 45 pp. 11-30.
[59] Francisco Urdinez, et al., "Chinese economic statecraft and US hegemony in Latin America: an empirical analysis, 2003–2014." Latin American Politics and Society, (2016) 58 pp. 3-30.
[60] Daniel Morgan, "Expanding the Rebalance: Confronting China in Latin America." The US Army War College Quarterly: Parameters, (2015) 45 pp. 11-30.
[61] Theodore Piccone, The geopolitics of China's rise in Latin America. Brookings Institution 2016.
[62] Carol Wise, Victoria Chonn Ching. "Conceptualizing China–Latin America relations in the twenty-first century: the boom, the bust, and the aftermath." The Pacific Review, (2018) 31 pp. 553-572.
[63] Barbara Stallings, Dependency in the Twenty-First Century?: The Political Economy of China-Latin America Relations. Cambridge University Press 2020.
[64] Javier Vadell, "China in Latin America: South-South Cooperation with Chinese Characteristics." Latin American Perspectives, (2019) 46 pp. 107-125.
[65] Margaret Myers, Carol Wise, The political economy of China-Latin America relations in the new millennium: brave new world. Taylor & Francis, 2016.
[66] Theodore Piccone, The geopolitics of China's rise in Latin America. Brookings Institution 2016.
[67] Benjamin Creutzfeldt, "China and the US in Latin America." Revista Científica General José María Córdova, (2016) 14 pp. 5-6.
[68] Gastón Fornés, Alvaro Mendez. The China-Latin America axis: Emerging markets and their role in an increasingly globalised world. Springer 2018.
[69] Katherine Koleski, Backgrounder: China in Latin America, U.S.-China Economic &
Security Review Commission, (2011).
[70] Theodore Piccone, The geopolitics of China's rise in Latin America. Brookings Institution 2016.
[71] Vinod Aggarwal, Mega-FTAs and the trade-security nexus: the Trans-Pacific Partnership (TPP) and the Regional Comprehensive Economic Partnership (RCEP), east west center 2016.