Skip to content

יסודות המקצוע המשפטי

1. הנושא המרכזי שנדון במאמר הוא חוסר התאמתם של חוקי הגנת הפרטיות של הצרכן, למצב הנוכחי של המציאות הטכנולוגית, שבה נעשה שימוש נרחב בפרטיו האישיים של הפרט.

הנושא של המאמר משתייך לתחום המשפט הפלילי, זאת משום שאי שמירה על הגנת הפרטיות עוברת על חוקי דיני הגנת הפרטיות, וחופש הביטוי. בנוסף לכך נושא המאמר משתייך גם לתחום המשפט האזרחי, משום שעל הגנת הפרטיות אפשר להחיל את דיני החוזים, דיני הקניין והקניין הרוחני.

הסוגיות המרכזיות שמועלות במאמר הן הן הסוגיה של הפרה של חוקי הגנת הפרט, וזאת בעיקר בשל ההתקדמות המהירה של הטכנולוגיה, מה שמטשטש את הגבול בין ההגדרה של מה זה מידע פרטי, וההגדרה של האם המידע הוא תוכן המידע או שמה המידע הוא בסך הכל נתוני תקשורת, שעליהם יש פחות הגבלה.[1]

סוגיה נוספת שמועלה במאמר היא איזה פתרון יש ליישם כדי לפתור את הבעיה הזו, פתרון הנותן מענה לטכנולוגיה מסוימת או שמה פתרון המכיל קוים כללים, שיהיו ישימים לגבי טכנולוגיות שונות, ובכך החוק יעמוד בקצב של שינויי הטכנולוגיה.

הבעיתיות המרכזית שעליה מצביע המחבר היא שהשינויים המהירים בטכנולוגיה של ימינו מטשטשים את הגבולות של חוקי הגנת הפרטיות הנוכחיים. חוקים אלה הם חוקים מיושנים ומקובעים, שהשינוי בהם אורך זמן, בהשוואה למציאות הטכנולוגית, שהיא מאוד דינמית ומשתנה בקצב מהיר מאוד.

2. הטענות המרכזיות המוצגות במאמר הן, הטענה שעם ההתקדמות הטכנולוגית המהירה, ההבחנה בין תוכן ההודעה שמועברת בין שני אנשים, כגון תוכנו של מכתב, לבין נתונים על ההודעה כגון, כתובת ומספר טלפון, אשר מוגדרים בחוקי הגנת הפרטיות מטשטשת ונעשית לא ברורה.

טענה נוספת היא שבעקבות ההתקדמות הטכנולוגית המהירה, ההבחנה בין מידע שהוא אישי, וניתן לשייך אותו לאדם מסוים, ובין מידע אשר לא נחשב למידע אישי, אשר מוגדרים בחוקי הגנת הפרטיות, מטשטשת, וזה בהחלט אפשרי לייחס מידע שהוא לא נחשב למידע אישי, לאדם מסוים, בעקבות ההתקדמות הטכנולוגית.[2]

טענה נוספת של המחבר היא שבחוקים להגנת הפרטיות, ישנה הבחנה ברורה בין כלי התקשורת השונים, והם מוגדרים בחוק, אולם בעקבות ההתקדמות הטכנולוגית, אמצעי התקשורת השונים מתמזגים לכלי תקשורת אחד, שבאמצעותו נעשים כל דרכי התקשורת והוא האינטרנט, ולכן ההגדרות שבחוק כבר לא רלוונטיות.

החוקר מתמודד עם הסוגיות הבעייתיות בכך שהוא מציע פתרון לסוגיות אלה. ראשית הוא מציע להתמודד עם הטענה שהגבולות מטשטשים בין התוכן לנתוני מידע, ובין פרטים אישיים ללא אישיים, בכך שחוקי הגנת הפרט יותאמו כך שלא יהיו הבחנות דיכוטומיות בין המצבים, והחוק יתבסס על רצף של מצבים שיסווגו לפי אמת הסיכון שישנה לפרטיות.

החוקר מציע פתרון נוסף לבעיית האיחוד של כלי התקשורת בכך שיחוקקו חוקים אשר יהיו ניטרליים מבחינה טכנולוגית, ושהחוק לא יסתמך על הבחנות פורמליות הנסמכות על מאפיינים טכנולוגיים חולפים. [3]

אמירתו המרכזית של החוקר היא שצריך להתאים את החוקים המטפלים בהגנת הפרטיות של האזרח, כך שיתאימו למציאות הטכנולוגית הדינמית, שמשתנה בקצב מסחרר, ולא להסתמך על עקרונות שמרניים, שנהיים לא אקטואליים נוכח המציאות הטכנולוגית הדינמית.

3. סוג המאמר הוא מאמר נורמטיבי, זאת משום שהכותב כותב כתיבה עיונית,  אשר מתארת את הפער הקיים בין המצב המשפטי של חוקי הגנת הפרטיות לבין המציאות הטכנולוגית הדינמית והמשתנה. בנוסף לכך הכותב מתאר מצב אידיאלי, שלפי דעתו צריך להתקיים, והוא מציע דרכים ופתרונות כדי ליישם את המצב הזה. המתודולוגיה המחקרית של הכותב היא שהוא מסתמך על הדין הקיים, ובכך בעצם הוא מוכיח את טענותיו. הכותב אכן מוכיח את טענותיו בכך שהוא מביא דוגמאות רלוונטיות מהדין האירופי, האמריקאי והישראלי. הטענות של הכותב בנויות בצורה הגיונית ואין בהן סתירות פנימיות, והאענות המשניות במאמר לגבי שיבוש הגבול בין תוכן התקשורת לבין נתוני התקשורת, ושיבוש הגבול בין מידע אישי למידע לא אישי, טענות אלה תומכות בטענה הראשית של הכותב, שהחוקים להגנת הפרטיות הם ישנים ומקובעים, ולא עומדים בקצב של הטכנולוגיה הדינמית.

4. לפי הקריטריונים של יוג’ין וולוך, המאמר מהווה כתיבה משפטית טובה, זאת משום שהמאמר טוען טענה שהיא חדשנית. הטענה של הכותב שחוקי הגנת הפרטיות הם חוקים שיש לשנותם מהיסוד היא טענה חדשנית, שכן השיטה המשפטית לא עובדת שצורה של שינויים דינמיים, וזוהי מערכת שקשה לה להתמודד עם שינויים, ולכן טענה זו היא זרה לה. שנית כל הטענה של הכותב שיש לשנות את החוקים מיסודם היא לא דבר מובן מאליו זאת משום שהוא מבקש לעשות מהפכה בדרך החשיבה המשפטית, וזוהי חשיבה אנטי שמרנית. בנוסף על כך טענתו של הכותב והפתרון שהוא מציע הם שימושיים מאוד, שכן הכותב הראה שהחוקים לא תואמים למציאות הטכנולוגית, ולכן זהו מאוד שימושי להתאים את החוקים האלה למצב הקיים, וכך הם יוכלו להתמודד עם בעיות עתידיות. יתר על כן, הטענה של הכותב שחוקי הגנת הפרטיות הם חוקים מקובעים, היא טענה מבוססת היטב, שכן הכותב מראה ומוכיח, שהחוקים, גם באירופה, גם בארצות הברית, וגם בישראל, הם חוקים לא דינמיים שלא מתאימים למצב הדינמי של הטכנולוגיה העדכנית. בנוסף לכך הרושם שעולה מהמאמר הוא שכאשר קוראים את המאמר, הוא נתפס בעיני הקורא במאמר חדשני , לא מובן מאליו, שימושי ומבוסס.

5. תגובה ביקורתית על המאמר- לפי דעתי הכותב קצת מרחיק לכת כאשר הוא אומר שמערכת החוקים של הגנת הפרט, הם חוקים מיושנים ומקובעים, שלא מתאימים לטכנולוגיה העכשווית שמשתנה כל הזמן, זאת משום שאמנם יש מן האמת שחוקים קצת מיושנים, אולם הם עדיין רלוונטים ברובם לטכנולוגיה שקיימת היום, ואפשר בהחלט ליישמם על הטכנולוגיה שקיימת בימינו. בנוסף על כך צריך לזכור שכאשר מקרה מובא בפני שופט, לשופט ישנו שיקול דעת רחב מאוד בנוגע להחלטה האם מקרה מסוים מהווה כפגיעה בפרטיות האדם, כך שהשופט משמש ככלי מרכזי בקבלת ההחלטה. אומנם יש לעשות שינויים בחוקים, אולם שינויים אלה לא חייבים להיות דרסטיים שישנו את כל צורת החשיבה של המערכת המשפטית.

נקודה נוספת היא שהכותב טוען שמשום שהמציאות הטכנולוגית בימינו היא כל כך דינמית ומשתנה במהירות, הצורה הישנה שבה חוקקו החוקים, חייבת להשתנות, ויש לחוקק חוקים בעלי קווים כללים, אשר יהיו גמישים ויתאימו את עצמם למציאות המשתנה. טענה זו נכונה בחלקה אולם ההתקדמות הטכנולוגית היא עדיין לא מהירה ברמה כזאת שכל חוק שמחוקקים אותו, באופן כמעט מיידי ואוטומטי הוא הופך ללא רלוונטי, ישנם מקרים שבהם החוק אכן הופך ללא רלוונטי, אולם במקרים רבים, החוקים שמחוקקים בדרך המסורתית, עדיין נשארים רלוונטיים להרבה זמן.

סה”כ מילים: 953


[1] ס’ 1 לחוק נתוני תקשורת . 2007.

[2] Individuals of Protection the on 46/95 Directive of implementation of Status

http://ec.europa.eu/justice_home/fsj/privacy/

[3] r Design Systematic, Connelly Kay & Shankar Kalpana, Camp Jean. L

https://ssrn.com/abstract=2806119
סיוע בעבודות אקדמיות
סיוע בעבודות סמינריון