מטלה מס 4
1. אחת הנקודות הבולטות בנרטיב האוטוביוגרפי של אירשאד מנגי הוא הנרטיב של המתח שהיה קיים בחברה המערבית החדשה, בין שמירה על אורך חיים מוסלמי, לבין היטמעות בחברה המערבית החדשה. מתקפת ה11 בספטמבר, ומדיניות המלחמה בטרור של ארצות הברית, החריפו את המתח שהיה קיים ממילא בין הקהילות המוסלמיות שחיו במערב, לבין הקהילות הנוצריות המקומיות. הדבר יצר מגמות אנטי איסלמיות, או איסלמופוביה, בקרב האוכלוסיה המקומית. נרטיב זה מצביע על כך שגם נשים שאינן מנהלות אורח חיים מוסלמי אדוק, נאלצות להתמודד עם מתח זה. ציטוט של אירשאד מנגי: " לא רק המוסלמית שבתוכי נאלצה להיאבק בנושאים אלה, הקריירה שלי כעיתונאית, וכפרשנית בטלויזיה, הציבה אותי בקו החזית עם השאלות שהעלה הציבור בנוגע לאיסלאם", ע"מ 237.
נקודה בולטת נוספת בנרטיב האוטוביוגרפי של אירשאד מנגי הוא הנרטיב שבו הכותבת מסתמכת על תפיסות אוריינטליסטיות, או על תחושת העליונות התרבותית של הנצרות על האיסלאם, יכול להיות שתפיסה זו היא מכוונת ויכול להיות שלא. תפיסה זו תרמה לאהדה הרבה שישנה במערב לאוטוביוגרפיות כדוגמת הביוגרפיה של אירשאד מנגי. אולם מצד שני ישנה התעלמות מצד הכותבת מהעוולות ההיסטוריות שעשה הקולוניאליזם האירופי, למדינות מוסלמיות, ישנה ביקורת כלפי הכותבת, שההתמקדות בעוולות מגדריות שחוות נשים מוסלמיות, רק מזין ומנציח את הסטריאוטיפ שיש במערב כלפי חברות מוסלמיות, ובכך למעשה, משרתת אוטוביוגרפיה זו את האימפריאליזם המערבי.
מהנרטיבים הללו של אירשאד מנגי ניתן ללמוד שגם נשים אשר לא בהכרח מקיימות אורח חיים מוסלמי אדוק, נאלצות להתמודד עם המתח המובנה שיש בין הקהילות המוסלמיות במערב לבין האוכלוסיה המקומית המערבית.
2. מה שהתכוונה אליו המחברת בכותרת המאמר על האישה הפלסטינית פדוא טוקאן "מסע מן האישי אל הקולקטיב" הוא שהספר הזה מתאר את המסע של פדווא טוקאן, מסע רוחני ורגשי, והמסע הזה הוא לא רק מסמל את המסע האישי של פדווא, אלא הוא מתאר את המסע של האישה הפלסטינית באופן כללי. סיפור חייה של פדווה טוקאן הוא סיפור חיים אישי- נשי אשר פותח צוהר לעולם עלום, לגן נעול, עולמן של נשים שהמכנה המשותף להן הוא מינן וזהותן הלאומית, עולמן של נשים פלסטיניות, בעיצומו של מאבק לאומי. משמעות המילה מסע, ביצירה האוטוביוגרפית המדוברת היא מסע מסע ממשי בשבילי חייה של היוצרת, אך לא פחות מכך מסע מטפורי, רגשי, חוויתי, של המחברת במהלך חייה. ההנחה הרווחת ביצירות כמעין אלה היא שסיפור חייהן של נשים הינו דיסקרטי, ואלה שחושפות את סיפורן האישי, מפרות את האנונימיות הפיזית והאינטלקטואלית, שנורמות הצניעות והכבוד גוזרות עליהן. התובנה שעולה מהמאמר הזה היא שהאנונימיות של האישה הפלסטינית, ראויה להיחשף רק כאשר היא נוגעת ישירות למאבק הלאומי בכובש בקולוניאליסטי. אז קוראת התנועה הלאומית הפלסטינית לאישה הפלסטינית לקחת חלק במאבק הלאומי ולגייס את הרחם הפרטי שלה למען הרחבת הקולקטיב הלאומי הפלסטיני, ולהפוך לאימהות הלאומיות של הקולקטיב. ומצד שני קוראת התנועה הלאומית הפלסטינית, לאישה הפלסטינית, לקחת חלק פעיל בהפגנות ובהפרות הסדר נגד הכובש הקולוניאליסטי, אולם כאן הנורמות של הצניעות והכבוד כבר נפרצות, שכן האישה הפלסטינית, פוגשת ב"גבר" הלאומי, ונלחמת איתו יחד בכובש הזר, ובכך למעשה לוקחות חלק במאבק הלאומי. כשהאוטוביוגרפיה פורסמה בעיתון "אל גדיד", העורך מצא לנכון לתת הקדמה ליצירתה של פדווא, ובתחילתה של האוטוביוגרפיה, צורפה ההקדמה של המשורר הפלסטיני, סמיח אל קאסם, אשר הילל ושיבח את פדוא ביוצרת ושיבח את האוטוביוגרפיה שלה. באמצעות הבאת קולות אלה, קולו של נציגה הרשמי של העיתונות, וקולו של המשורר הלאומי, האוטוביוגרפיה של טוקאן הופכת להיות לא רק אישית, אלא גם קולקטיבית, היא מדגישה את עובדת היותה אישה פלסטינית, שההיסטוריה הפרטית שלה, ארוגה בזו של בני עמה. ובכך מאמתת טוקאן את התפיסה שלה שהמאורעות והחוויות הפרטיות שלה, הם גם החוויות והמאורעות הקולקטיביים של העם. ציטוט מהמאמר: "טרם יציאתה למסע באירופה, הפקידה פדוא טוקאן את זיכרונותיה בידי 'אל גדיד' כדי שמדי חודש בחודשו יראה אור מעל דפי העיתון פרק אחד לפחות מן היצירה, כך שבסופו של דבר יכונסו הפרקים כולם לספר. באמצעות סיפור חייה מלאי הכאב והצער של טוקאן אנו חווים לעומקם לא רק את סיפורה האישי של המשוררת אלא את תולדות חייה של האשיה הפלסטינית. זהו הישג ספרותי יוצא דופן שנפל בחלקו של עיתוננו הכבוד לפרסמו.".
3. אחת מהתמורות והאתגרים שאתם צריכה להתמודד האישה הפלסטינית, היא ההתמודדות עם מבני כוח מרובים, פוליטיים כלכליים, חברתיים ותרבותיים, המכתיבות את סדר חייהן. המשותף לכל הנשים בתרבויות הערביות, היא הכפיפות לגבר, לאב, לאח ולבעל. רמות הדיכוי שעוברת האישה הערבית ברחבי העולם הערבי משתנים לפי אזורים גיאוגרפיים, והבדלים תרבותיים, ולכן גם דרכי ההתמודדות עם קשיים אלה משתנה ממדינה למדינה. אולם מצבם של הנשים הפלסטיניות הוא שונה ממצבן של הנשים הערביות בתרבויות הערביות, הנשים הפלסטיניות הן מיעוט אתני החי בתוך הגמוניה זרה. קיומו של סכסוך לאומי עם ישראל, גורם להעדפת האזרח היהודי, ולאפליית האשה הפלסטינית החייה בישראל. דיכוי הפלסטינים החיים בישראל בא לידי ביטוי בכל תחומי החיים, אולם הדיכוי שחווה האישה הפלסטינית החייה בישראל, שונה מהדיכוי שחווה הגבר הפלסטיני החי בישראל, שכן בשביל האישה הפלסטינית זהו מימד נוסף של דיכוי, בנוסף לדיכוי הפטריארכלי המסורתי, שכולל אלימות נגד נשים, כבוד המשפחה, וכולי. לדיכוי הכפול הזה ישנם השלכות, על העוני ,ההשכלה והאבטלה של הנשים הפלסטיניות. נוסף על כך ישנה אפליה בתוך החברה הפלסטינית, לפי שיוך למשפחה או איזור גיאוגרפי.
בעיה נוספת שנתקלת בה האישה הפלסטינית החייה בישראל, היא שהאישה נחשפת לתרבות הישראלית, משנה את הזהות ואת התפיסה העצמית של האישה הפלסטינית, ובהתאם גם משתנה יחסה לתרבות המקור שלה.
מחקרים שבוחנים את הדיכוי הפטריארכלי בחברה הפלסטינית בישראל, מעלה שהדרך של הנשים הפלסטיניות להתמודד עם בעיות אלה היא דרך המסורת ודרך המשפחה, תוך כדי התמקחות וניהול משא ומתן. כך למשל המשפחה היא בו זמנית מוסד של דיכוי ופיקוח, ובו זמנית, גם מוסד למשחקי כוח, ושל דיאלוג. גם הכלי של ההשכלה משמש ככלי של פיקוח ושליטה מצד אחד, וכלי של קדמה וחופשיות מצד שני. נשיפ פלסטיניות החיות בישראל מנסות לשפר את מעמדן גם בתחום המאבק הפוליטי. כך למשל נשים פלסטיניות, מנסות לצבור כוח פוליטי ולשפר את מעמדן, תוך כדי ניצול המבנה הקיים של החברה הפלסטינית בישראל.
4. לפי דעתי קיים קשר ישיר בין קידום מעמדה של האישה הפלסטינית בישראל, לבין הפעילות שלה בחברה ובפוליטיקה הפלסטינית. כשבוחנים את הסקירה ההיסטורית הקצרה שנציג בהמשך, ניתן לראות בבירור מגמה ברורה של קידום מעמדה של האישה הפלסטינית בישראל, ממעמד של אשה שיושבת בבית ואסור לה לעזור בפרנסת המשפחה, למעמד של אישה פעילה הלוקחת חלק החלטות, ונוטלת חלק בפוליטיקה המקומית. כמו כן ניתן לראות בבירור עליה מתמדת עם השנים עם רמת הפעילות וההשתתפות של האישה בקבלת החלטות, ובפעילות הפוליטית. אין מנוס מלהסיק את המסקנה שיש קשר ישיר וברור בין שתי המגמות.
ערביות אזרחיות ישראל, בדומה לכל קבוצת נשים אחרת, שינו בעשרות השנים האחרונות את גישתן למעמדן החברתי. הגישה המסורתית והפסיבית יחסית שאיפיינה אותן בעבר התחלפה בגישה אקטיבית יותר. הפעילות הציבורית של נשים פלסטיניות החלה עם תחילת המנדט הבריטי בפלסטין. ב-1929 התקיימה, לראשונה, ועידה של נשים פלסטיניות שבה נוסד איגוד הנשים הפלסטיניות. המשתתפות היו בעיקר עירוניות משכבות בעלות מעמד סוציו-אקונומי גבוה, בעוד שבמרד של 1939-1936 הונעו לפעול נשים מכל שכבות החברה.
תרומת הנשים למאבק הלאומי באותה תקופה היתה בעיקר על בסיס פרטי ולא על בסיס קיבוצי- מגדרי, אבל היא נמחקה מהזיכרון הקולקטיבי לאחר 1948. פעילותן של הנשים היתה מוגבלת בעיקר בתקופת המשטר הצבאי, בין 1948 ל-1966, הן על ידי המדינה והן על ידי משפחותיהן. באותה תקופה כפו עליהן משפחותיהן עוצר בתוך הבית והן לא הורשו לתרום לפרנסת המשפחה.
אובדן האדמה והכוח הפוליטי במלחמה 1948, הותיר לגברים הפלסטינים שליטה רק במשפחתם. המושג כבוד קיבל משמעות חדשה, שהיתה קשורה במישרין להתנהגותה של האשה. הנהגת חוק לימוד חובה, ב-1949, העלתה את נוכחותן של ילדות בבתי הספר ויצרה צורך במורות פלסטיניות. לאחר מלחמת 1967 יצאו נשים רבות יותר לעבודה, בגלל המצב הכלכלי הקשה של המשפחות הפלסטיניות. הכניסה לשוק העבודה ולמסגרות חינוכיות העלתה את רף הפעילות הציבורית של האשה הפלסטינית, שהושפעה גם מהפוליטיזציה של הפלסטינים בתוך ישראל שלאחר 1967. נשים השתתפו בארגונים שהוקמו, הקימו איגודים חדשים משלהן והיו פעילות באגודות סטודנטים. הנשים גם היו ערות למצבן של נשים פלסטיניות בשטחים הכבושים והיו פעילות בתנועות התנגדות לכיבוש שהקימו נשים יהודיות, כמו נשים בשחור ונשים למען שלום.
האינתיפאדה שפרצה בשטחים הכבושים בסוף שנות השמונים שינתה את הלוך הרוח גם בקרב הפלסטינים תושבי ישראל והביאה לפוליטיזציה נוספת של נשים ערביות. הקשרים עם פעילים מהשטחים הכבושים ועם תנועות ישראליות, כמו גם הדיכוי מצד הממסד הישראלי, הגבירו את מודעותן של נשים ערביות לאי צדק חברתי על בסיס מגדרי.
באותה תקופה עלה מספרן של הנשים הפלסטיניות שיצאו לפעילות נגד אפליה פנים-חברתית ומגדרית הן במישור הפרטי והן במישור הציבורי. נשים פלסטיניות הקימו קבוצות חדשות וחלקן יצאו לפעילות משותפת עם ישראליות. במחצית הראשונה של שנות התשעים, אחרי חתימת הסכמי אוסלו, היו נשים רבות שהשתתפו בשיח הציבורי שהתפתח על עתידו של המיעוט הפלסטיני בישראל. הוקמו עמותות וארגונים שפעלו לקידום זכויות נשים, שחלקם התמקדו בטיפוח הזהות המשותפת של הנשים הערביות וחלקם חברו לקבוצות יהודיות.
-מקורות:
-פייסל עזאיזה, ח'אולה אבו–בקר, רחל הרץ–לזרוביץ, אסעד גאנם. 2009. נשים ערביות בישראל, תמונת מצב ומבט לעתיד.
-מוצטפא מוהנד. 2005. הבחירות המקומיות בקרב המיעוט הערבי-פלסטיני בישראל: התחזקותה של החמולה ושקיעת המפלגות. בתוך אלי רכס ושרה אוסצקי-לזר )עורכים( "הבחירות המוניצפליות ביישוב הערבי והדרוזי 2005: חמולתיות, עדתיות ומפלגתיות". אוניברסיטת תל-אביב, תוכנית קונרד אדנאואר לשיתוף פעולה יהודי-ערבי, עמ' 81-52
Al-Haj, Majid, 1988. The Changing Arab Kinship Structure: The Effect of Modernization in an Urban Community. Economic Development and Cultural Change. Vol. 36. No. 2. pp. 237-258. e-journal.