המכללה האקדמית ספיר
המחלקה לב.א ללימודים רב תחומיים
נושא:
וילהלם ריכרד ואגנר
יצירה:
קורס: היסטוריה ומוסיקה הילכו יחדיו
המרצה:
מגישה:
תאריך:
וילהלם ריכרד ואגנר- רקע
וילהלם ריכרד וגנר, נולד ב -22 מאי 1813, לייפציג ,גרמניה, ונפטר ב 13 בפברואר, 1883, ונציה, איטליה. הוא היה מלחין ותיאורטיקן גרמני, אשר לאופרות ולמוסיקה שלו הייתה השפעה מהפכנית על המוסיקה המערבית, בין אם על ידי המשכיות של יצירותיו או התגובה אליהם. בין יצירותיו העיקריות הן ההולנדי המעופף (1843), טנהויזר (1845), לוהנגרין (1850), טריסטן ואיזולדה (1865), פרסיפל (1882), טבעת הניבלונגים (1869-1876).
חייו המוקדמים
לרקע האמנותי והתיאטרלי של השנים המוקדמות של ואגנר הייתה השפעה מכרעת ומעצבת עליו. למרות שהיה תלמיד אימפולסיבי ועקשן, הוא היה תלמיד חכם בבית הספר בדרזדן, ובלייפציג. הוא הרבה לבקר בקונצרטים, ולימד את עצמו קומפוזיציה ולנגן בפסנתר, הוא הרבה לקרוא את המחזות של שייקספיר, גתה ושילר.
החיים הסטודנטיאליים קסמו לואגנר, והוא נרשם לאוניברסיטת לייפציג, אבל עם תנאים מגבילים, מאחר שלא סיים את הלימודים הביסיים. למרות שהוא חי באי יציבות, הוא התמסר ברצינות להלחנת היצירות שלו. בגלל חוסר הסבלנות שלו עם כל הטכניקות האקדמיות, הוא פרש מהלימודים אחרי שישה חודשים בלבד. אבל במהלך לימודיו הוא זכה להכיר מקרוב עשרות יצירות, ביניהם הסימפוניה הרביעית של בטהובן. ביום שעזב את האוניברסיטה באותה שנה, הוא בילה את הקיץ כמאמן אופראי בבית וורצבורג, שם חיבר את האופרה הראשונה שלו, הפיות , מבוסס על סיפור פנטסטי על ידי קרלו גוצי. הוא לא הצליח להביא לידי הפקתה של האופרה בלייפציג והפך למנצח להקה תיאטרלית מחוזית ממגדבורג, שם הוא התאהב בנערה שהייתה אחת השחקניות של הלהקה, וילהלמינה (מינה) פלנר, שאותה נשא לאישה בשנת 1836. ההופעה היחידה של האופרה השניה שלו, איסור האהבה, הייתה כישלון מוחלט.
בשנת 1839, בורח מפני נושיו, החליט להוציא לפועל את התכנית שלו לנצח על תזמורת בפריז, אבל שלוש שנותיו בפריז היו אכזבה. למרות המלצה של המלחין הגרמני בעל ההשפעה ג'אקומו מאיירבר, ואגנר לא הצליח לפרוץ את המעגל הסגור באופרה. הוא חי עם מושבה של אמנים גרמנים עניים, הוא התפרנס באמצעות עיתונאות בתחום המוסיקה ועבודות שונות. אף על פי כן, בשנת 1840 הוא סיים את היצירה רינזי (אחרי הרומן של בולוור-ליטון), ובשנת 1841 הוא כתב את האופרה המייצגת הראשונה שלו, ההולנדי המעופף , המבוססת על אגדה של קברניט ספינה שנגזר עליו להפליג לנצח. ( חזי שלח ורנה ליטוין, 1984).
בשנת 1842, בגיל 29, הוא חוזר לדרזדן, שם יצירתו רינזי בוצעה בהצלחה. בשנה העוקבת, היצירה, ההולנדי המעופף (שנכתבה בדרזדן, 1843) הייתה פחות מוצלחת, שכן הקהל ציפה לעבודה מסורתית, איטלקית צרפתית- דומה לרינזי והיה מבולבל מהדרך החדשנית שבה האופרה החדשה משלבת מוזיקה עם התוכן דרמטי. אך ואגנר התמנה למנצח אופרת החצר, תפקיד אותו מילא עד 1849. ב -19 באוקטובר, 1845, היצירה טנהויזר שמבוססת, כמו בכל יצירותיו בעתיד, על אגדות הגרמאנים, התקבלה בקרירות, אך עד מהרה היא הפכה לאטרקציה. אחרי זה, כל יצירה חדשה התקבלה בפופולריות ציבורית, למרות שהיו לו מבקרים רבים.
הסירוב של מנהלי האופרה בדרזדן להציג את האופרה הבאה שלו, לוהנגרין, לא התבסס על סיבות אומנותיות, אלא שהם התנגדו לרפורמות המנהליות והאומנותיות שהוא הציע. הצעותיו של וגנר היו לנתק את האופרה מבית המשפט וליצור תיאטרון לאומי עצמאי, אשר ינוהל על ידי איחוד של מחזאים ומלחינים. נחוש ברצונו בשינוי חברתי, הוא הסתבך במהפכה הגרמנית של 1848-1849. וגנר כתב מספר מאמרים הדוגלים במהפכה ולקח חלק פעיל במרד דרזדן של 1849. כאשר נכשל המרד, הוצא נגדו צו מעצר והוא ברח מגרמניה, בעקבות כך הוא לא יכל להשתתף בהופעה הראשונה של היצירה לוהנגרין בויימאר, באוגוסט 1850. Gutman, Robert 1968) ) .
גלות
במשך 15 השנים הבאות וגנר לא הציג עבודות חדשות נוספות. עד 1858 הוא התגורר בציריך, הלחין, וכתב חיבורים, וניצח על הקונצרטים של הפילהרמונית של לונדון בשנת. לאחר שכבר למד את אגדת זיגפריד ואת המיתוסים הנורדיים כבסיס אפשרי עבור אופרה ואחרי זכתב את השיר אידיליית זיגפריד בו הוא ראה בזיגפריד כסוג של האדם החדש אשר יווצר לאחר המהפכה המוצלחת שלה ייחל, הוא עכשיו כתב מספר כרכי פרוזה על המהפכה, נושאים חברתיים ואומנותיים. מ 1849 עד 1852 הוא מייצר מספר של יצירות ,(יצירת האמנות של העתיד), ,(א תקשורת לחברים שלי), ואת (אופרה ודרמה). האחרון התווה סוג חדש, מהפכני של יצירת-במה מוסיקלית עבודה רחבת יריעה, שלמעשה, הייתה עיסוקו העיקרי. ב 1852 הוא הוסיף אל השיר של מות זיגפריד, שלושה יצירות אחרות וביחד קרא להם טבעת הניבלונגים, והנחת הבסיס לטטרילוגיה מוסיקלית דרמטית: זהב הריין , הוולקירות , דר יונגה זיגפריד, לאחר מכן היצירה נקראה בפשטות זיגפריד, ומות זיגפריד, נקראה מאוחר יותר דמדומי האלים.
היצירה טבעת הניבלונגים מגלה את הסגנון והשיטה הבוגרת של ואגנר, שאליה הוא הגיע לבסוף בתקופה שבה המחשבה שלו הוקדשה לשאלות חברתיות. מתוך רצון לייצר מדינה סוציאליסטית, הוא ניבא את היעלמותה של האופרה כבידור מלאכותי לאליטה ואת היווצרותה של סוג חדש של יצירה מוזיקלית לעם, המבטאת את ההגשמה העצמית של האנושות החופשית. יצירהחדשה זו תיקרא מאוחר יותר "דרמה מוזיקלית", אף שוגנר מעולם לא השתמש במונח זה, והעדיף לקרוא לה רק דרמה.
צורת האמנות החדשה של ואגנר תהיה דרמה פיוטית שצריכה למצוא ביטוי מלא כדרמה מוזיקלית, כאשר המרקם רציף ווקאלי-סימפוני. יצירה זו תהיה רצופה במוטיבים מרכזיים שיחזרו על עצמם במהלך היצירה. ביצירה יופיעו דמויות מנגנות אשר יצוצו באופן טבעי כדי לבטא את ההתפתחות הדרמטית ופסיכולוגית. ( נעמה שפי, 1999)
סקירת ספרות טבעת הניבלונגים-
למרות שזהב הריין היא האופרה הראשונה ברצף של אופרות טבעת הניבלונגים, היא הייתה האחרונה שנכתבה. הכתיבה של טבעת הניבלונגים התרחשה אחורנית, מן הסיפור על מותו של הגיבור זיגפריד, דרך נעוריו ולאחר מכן את סיפור האירועים סביב התפיסה שלו, ואיך ברונהילדה הוולקירית נענשה כשניסתה להציל אותו נגד ההוראות של ווטאן. באוגוסט 1851, וגנר כתב בספרו "תקשורת לחברים שלי", "אני מציע לייצר המיתוס שלי בשלוש דרמות מלאות ….". עם זאת, עד אוקטובר, שהחליט כי לטרילוגיה הזו נדרשת הקדמה והשינוי הזה בא לידי ביטוי בסופו של דבר בספרו, תקשורת לחברים שלי.
וגנר התחיל לעבוד על החלק הרביעי והאחרון בסדרת האופרות, שהוא בעצם הפרק הראשון, שמשמש כהקדמה לכל שאר הפרקים שיבואו אחריו. וגנר התלבט איך לקרוא לפרק הזה בין כמה שמות שונים, הגניבה: הפרק המקדים , גניבת הרינגולד, ואת ההקדמה הרינגולד. מכתב שכתב ריכארד וגנר לחברו תיאודור אוליג, מאשר שוגנר התכוון בהתחלה שטבעת הניבלונגים תכלול רק שלושה חלקים. וגנר התחיל לכתוב את פרק ההקדמה במקביל לכתיבתו של פרק הוולקירות. הפרק של זהב הריין הושלם באופן סופי בדצמבר 1852.
בשנות ה 50 המוקדמות של המאה ה 19, וגנר כבר הספיק לכתוב כמה טיוטות מוסיקליות שילוו את יצירתו, טיוטות אלה כללו את המוטיבים המרכזיים שילוו את היצירה כולה. אחת הטיוטות המוסיקליות נכתבה בספטמבר 1853, בספרו האוטוביוגרפי של וגנר, "החיים שלי", הוא טען שההשראה לטיוטא מוסיקלית זו באה אליו כאשר הוא היה חצי ישן, במלון לה ספציה, באיטליה.
בין השנים 1852-1853 וגנר כתב שלוש טיוטות מוסיקליות שונות, אשר נועדו לפרק של זהב הריין, כל שלושת הטיוטות נכתבו כאשר הכוונה הייתה להשתמש רק באחת מהן לפרק של זהב הריין, אולם בסופו של דבר, וגנר השתמש בכל שלושת הטיוטות בפרק.
בין השנים 1853-1854 וגנר היצירה של וגנר כמעט הייתה מוכנה, והיא התחילה לקבל רצף עלילתי בין הפרקים של טבעת הניבלונגים. בינואר 1854 וגנר כתב את הטיוטא הראשונית של כל היצירה. בשלב הבא וגנר התחיל לפתח בפרטנות את החלק הווקלי של היצירה, שכלל גם באיזה כלים מוזיקליים יעשה שימוש ביצירה. את העיבוד המוסיקלי הוא סיים עד חודש מאי באותה שנה, ואז הוא התחיל לעבוד על טיוטא יותר מפותחת ויותר סופית של היצירה שתהיה מוכנה להצגה בפני הקהל. (סטנלי, ג'ון, 1995).
מוטיבים- טבעת הניבלונגים-
באופרה האיטלקית המסורתית, נהוג היה שהאופרה היא יחידה מוזיקלית אחת, שהיא שיר אחד עם התחלה וסוף. במהלך ביצוע האופרה, כאשר מבצע האופרה היה מסיים שיר מסוים, הוא היה עוצר עצירה מלאה לפני שהיה עובר לשיר הבא, זאת על מנת לאפשר לקהל למחוא מחיאות כפיים סוערות, ולהביע את הערכתו לשיר, והשירים באופרה, נחשבו כיצירות מוזיקליות נפרדות, שהיה אפשר להוציא אותם מהאופרה ולבצע אותם בנפרד, למשל בקונצרטים.
במסורת האופרה האיטלקית העלילה מתקדמת כאשר מבצע האופרה שר את הטקסט עצמו בצורה ייחודית לאופרה, הוא מספר את הסיפור בצורת שירה קלה, וזאת כאשר המוזיקה מלווה את היצירה בעיקר בנקודות מפתח רגשיות כאשר היא משקפת את העליות והירידות הרגשיות. זאת אומרת שיש הבחנה ברורה בין הטקסט של היצירה, ובין הפן המוזיקלי של היצירה.
ביצירה טבעת הניבלונגים של וגנר המסורת האיטלקית ננטשת לטובת מוטיבים מרכזיים שאפיינו את יצירותיו של וגנר. ביצירתו של וגנר, ההבחנה הברורה בין הטקסט של היצירה לבין המוזיקה של היצירה נעלמת, והמוזיקה זורמת באופן מתמיד ביצירה, בניגוד לאופרות האיטלקיות, שבה המוסיקה שולבה ברגעים דרמטיים. בחלק מהקטעים ביצירה של וגנר ישנה הבחנה בין הקטע הטקסטואלי לבין הקטע המוזיקלי, אולם ברוב היצירה הגבול בין הטקסט למוזיקה כמעט ולא קיים. ביצירה של וגנר בניגוד ליצירות האיטלקיות המסורתיות אין הפוגה בין הקטעים המוזיקליים, ולקהל אין אפשרות למחוא כפיים, אלא רק בסוף המערכה כאשר הוילון יורד. Aberbach, Alan 1988). )
אמנם זה אפשרי להפריד את היצירה של וגנר, ולקחת ממנה חלקים מוזיקליים שעומדים בפני עצמם, אך זה נחשב ליותר קשה מאשר ביצירות האיטלקיות הקלאסיות. ביצירה של וגנר, הקטעים המוסיקלים שבכל מערכה, בדרך כלל מותאמים בצורה כזאת שתהיה המשכיות בינם לבין הקטע המוזיקלי הבא, וכך יוצא שבכל אופרה ישנו מקטע מוזיקלי ארוך לאורך כל האופרה, שיוצר המשכיות ורצף לאורך כל האופרה, למרות שישנם קטעים מוזיקלים שונים.
כאשר וגנר הציג את יצירתו היא נחשבה למהפכנית ויוצאת דון בתחום האופרות, ולקהל האופרות לקח זמן להתרגל לסגנון החדש, אולם בהמשך הקהל התרגל לסגנון זה של וגנר, וזה נהפך לדבר מובן מאליו בקרב הקהל הרחב. מאז תחילתו של עידן הקולנוע, בתחילת המאה העשרים, המלחינים של פס הקול של הסרטים השתמשו ברעיון של ליווי של מנגינות מסוימות לדמויות מסוימות או לסצנות מסוימות, אשר מעידות על המצב הרגשי של הסצנה או הדמות, הרעיון הזה נלקח באופן ישיר מריכרד ואגנר, מהמוטיבים החדשים שהוא הציג לעולם, ביניהם ביצירה של טבעת הניבלונגים. דוגמה מובהקת לכך היא בסרט מלחמת הכוכבים, שבו מתנגנת מנגינה ספציפית, בכל פעם כאשר מישהו מדבר על "הכוח", לאחר כמה פעמים שהמנגינה מתנגנת, המנגינה נהפכת להיות מזוהה עם הרעיון, וכאשר המנגינה מתנגנת שוב, הצופה מקבל אסוציאציה של "הכוח" , מבלי שאפילו אף אחת מהדמויות מזכירה את הנושא. כאשר הצופה הממוצע לא שם לב באופן פרטני לגבי המוזיקה, וכאשר הצופה הרגיל צופה פעמים רבות בסרט, המנגינה והאסוציאציה שלה הופכים להיות בלתי מודעים, וכמעט אוטומטיים.
ביצירה טבעת הניבלונגים, וגנר משלב את האלמנט של המוזיקה שתייצג את הסצנה ברמה הרבה יותר מתוחכמת ומורכבת מאשר קיים בסרטי הקולנוע, זאת בעיקר משום שהיצירה היא מאוד ארוכה, בת 15 שעות, ולוגנר יש הרבה זמן להציג את המוטיבים של יצירתו. האסוציאציה של המוזיקה לסצנה התיאטרלית, או לדמות באופרה, משתנה ומתפתחת עם התקדמות העלילה של האופרה ושל היצירה כולה. דוגמה לכך היא המוזיקה שהייתה מקושרת לווטאן בתחילתה של היצירה, אשר האסוציאציה שלה הייתה שווטאן הוא מאוד חזק ובטוח בעצמו, אולם בהמשך כאשר ווטאן היה נתון בדילמה לגבי הענשת בנו זיגפריד, המוזיקה מתאימה את עצמה לדמות, והיא מביעה את כאבו של ווטאן. את השינוי באסוציאציה לווטאן ניתן להבין יותר טוב אם מאזינים רק לתזמורת עצמה ולא למה שהדמות של ווטאן אומרת. Holman, J. K. 1996). ) .
לקראת הסוף של היצירה, כאשר נוצרו כל כך הרבה אסוציאציות לגבי הדמויות ולגבי הסצנות, בקטעים הדרמטיים, כמו בהלוויה של זיגפריד, הסצנה הופכת להיות דרמטית במיוחד, כאשר משולבים כל האלמנטים של כל האסוציאציות שנבנו במהלך היצירה.
לפעמים האסוציאציה היא חזקה עד כדי כך שהתזמורת מנגנת מנגינה מסוימת, ובעצם מרמזת לך על העתיד לקרות, למרות שאפילו הדמות עצמה עוד לא יודעת מה הולך להיות. דוגמה לכך היא באופרה של זהב הריין, בחלק הראשון, כאשר זיגפריד אומר שהוא לא מוצא את אבא שלו, והוא בעצם לא יודע שאבא שלו הוא ווטן, אולם התזמורת של האופרה נותנת לצופה לגלות שווטאן הוא בעצם האבא של זיגפריד. דוגמה נוספת היא כאשר הוולקירה ברונהילדה לוקחת את זיגמונד והיא אומרת לו שהיא לוקחת אותו לטירה של ולהלה, זיגמונד שואל את ברונהילדה אם הוא הולך לראות את אביו וולסה, ברונהילדה משיבה לו שכן, אולם היא לא מגלה לו שוולסה הוא בעצם ווטאן, כל זאת כאשר התזמורת של האופרה מגלה לצופה באמצעות האסוציאציה, שמשהו רע הולך להתרחש.
מאפיין נוסף שיש למוסיקה באופרה של וגנר הוא שהמוזיקה מהווה כמוטיב קצר למתרחש בעלילה ולא כמלודיה או שיר שלם בפני עצמו. רוב המוזיקה היא קטעים קצרים שנוצרו למען אסוציאציה, ולא מנגינה שלמה.
באופרה האיטלקית הקלאסית, זמר האופרה הוא המרכיב העיקרי במוזיקה של האופרה, והוא זה שנותן את הטון, התזמורת היא רק מלווה אותו, והיא הולכת אחריו. ביצירה של וגנר התזמורת היא המרכיב העיקרי באופרה, והיא זאת שקובעת את המוטיבים והאסוציאציות של האופרה, משמעות הדבר שהתזמורת ביצירה של וגנר היא בעלת חשיבות רבה, הרבה יותר מזמר האופרה, והיא זאת שמבצעת את עיקר הפן המוזיקלי באופרה.
זאת הסיבה העיקרית שהתזמורת באופרה של וגנר הייתה כל כך חשובה, וזאת גם הסיבה שוגנר הגדיל מאוד את התזמורת באופרה שלו, לעומת האופרה האיטלקית. בנוסף לכך וגנר המציא כלים מוזיקליים יחודדים משלו כדי שיתאימו לאופרה שלו, כמו חצוצרת וגנר, שהומצא כדי שוגנר יוכל לקבל את הצלילים שהוא רצה בשביל האופרה שלו. זו אחת הסיבות שרבים ממליצים, שכאשר צופים באופרה של וגנר, לא להאזין רק לשירה, אלא לשים לב גם למוזיקה המלווה את האופרה. Culshaw, John 1975). ).
מוטיבים נוספים-
ביצירה טבעת הניבלונגים ישנם הרבה רעיונות מוזיקליים שחוזרים על עצמם ומהווים מוטיבים ביצירה. קשה לזהות את כל המוטיבים הללו בצפייה יחידה של היצירה, ויש לצפות בה כמה פעמים כדי לזהות חלק מהמוטיבים. אולם אין זה הכרחי לזהות את כל המוטיבים כדי להנות מטבעת הניבלונגים, היצירה נבנתה כך שמוטיבים אלה יהיו בלתי מודעים. להלן נציג חלק נכבד ממוטיבים אלה-
-המוטיב של ולהלה-
המוטיב הזה מנוגן שוב ושוב במהלך האופרה, והוא מסמל את הטירה של ולהלה, הארמון שנבנה למען ווטן. בהמשך המוטיב הזה עובר לסמל את ווטן עצמו, ואת כוחם ותהילתם של כל האלים. מוטיב זה מנוגן על ידי כלי הנגינה של הנשיפה, שהם הצורות השונות של החצוצרות, כמו חצוצרת וגנר וחצוצרות אחרות. המנגינה הזאת דומה מאוד למוזיקה של המנגינות שאנו שומעים היום.
-מוטיב הטבעת-
הטבעת ביצירה של וגנר מסמלת הרבה כוח וערך, ומן המצופה הוא המנגינה שתלווה אותה גם כן תהיה חזקה, אולם בפועל היא לא, המנגינה שמסמלת את הטבעת היא חלשה ומעוררת רחמים. התווים שמלווים את המנגינה הזו הם תווים נמוכים וחלשים, והם מסמלים מסתוריות מסוימת, וחמקנות. המוטיב של הטבעת הוא מנוגד לחלוטין למוטיב של ולהלה שמסמל גם את ווטאן, המוטיב של ולהלה חזק ויציב, והמוטיב של הטבעת חלש וחמקני, זאת למרות שהמנגינות עצמן די דומות, כאשר יש להן צורה של ירידה ווקלית בהתחלה ואחר כך עליה. הניגודיות של המוטיב של הטבעת למוטיב של ולהלה מסמלת את הניגודיות ביחסים בין ווטאן לבין הטבעת, ואת יחסי הכוחות ביניהם. Stone, Monte 1997) ).
-מוטיב בנות הריין החיובי-
המנגינה הראשונה שנשמעת באופרה של זהב הריין, היא של בנות הריין כאשר הן שרות מנגינה שמחה אשר מייצגת את האושר המושלם שבו הן שרויות, ואת התמימות שלהן, כל זאת לפני שהזהב נגנב. המנגינה הזאת מנוגנת שוב רק לקראת הסוף של היצירה של טבעת הנבלונגים, כאשר בנות הריין מקבלות את הזהב שלהן בחזרה סוף סוף.
-מוטיב בנות הריין השלילי-
בתחילתה ובסופה של היצירה המוטיב שמלווה ת בנות הריין הוא מוטיב חיובי ושמח, אולם במשך רובה של טבעת הניבלונגים, המוטיב שמלווה את בנות הריין הוא מוטיב שלילי ועצוב, וזאת בעקבות אובדן הזהב שהיה להן.
-מוטיב הויתור על האהבה-
המוטיב הזה מושמע לראשונה על ידי בנות הריין, כאשר הן אומרות שרק מי שיותר על האהבה יוכל ליצור את הטבעת מהזהב, שתשלוט בעולם. מוטיב זה חוזר על עצמו פעמים רבות בטבעת הניבלונגים, זאת משום שאחד מהנושאים המרכזיים ביצירה הוא הנושא של האהבה, והמוכנות של האנשים לוותר על האהבה למען דברים חומריים.
-מוטיב הקללה של הטבעת-
המוטיב הזה מופיע במוזיקה של היצירה בפעם הראשונה כאשר אולבריך מקלל את טבעת הזהב, והוא מופיע בכל פעם כאשר הטבעת המקוללת תובעת קורבן חדש.
-מוטיב החנית של ווטאן-
המוטיב הזה מופיע כאשר ישנה התייחסות לחנית של ווטאן. החנית של ווטאן מסמלת את הכוח של ווטאן, בין היתר משום שעל החנית חרוטים בעלי הברית של ווטאן שמסמלים את הכוח שלו.
-מוטיב זהב הריין-
מוטיב דרמטי במיוחד אשר מסמל את זהב הריין. המוטיב הזה הוא בצורה של אקורד עולה ודרמטי. הזהב בסיפור הוא המקור של כל העלילה בסיפור, ומשום חשיבותו הרבה, וגנר מחליט באקורד בסיסי ודרמטי, אשר יסמל מוטיב זה. המוטיב מנוגן באקורד אחד אשר מנוגן בצורה של מנגינה. המנגינה היא פשוטה ודרמטית, משום שהזהב הוא דבר פשוט ודרמטי. הזהב מסמל את רצונם של כל הדמויות לזכות בזהב, ורצון זה הוא מה שמסבך את כל העלילה.
-מוטיב החרב-
מוטיב מוזיקלי זה הוא מאוד דומה למוטיב של זהב הריין מבחינה מוזיקלית, האקורד של המנגינה הוא אקורד עולה. מוטיב זה מסמל את החרב שנמצאה על ידי זיגפריד, נופצה על ידי ווטאן, ונבנתה מחדש על ידי זיגפריד.
-מוטיב האש הקסומה-
בהתחלה מזוהה מוטיב מוזיקלי זה עם לוגה אל האש, אולם בהמשך המוטיב מופיע בכל פעם שישנה אש. המוטיב הזה בולט במיוחד כאשר הוא מופיע כאשר ברונהילדה מתעוררת ומסביבה אש, וכאשר האש מכלה את ארמון האלים ולהלה בסוף היצירה.
-מוטיב הטבע-
זהו המוטיב הראשון המופיע ביצירה. מוטיב זה מסמל את התדמית הבסיסית של הטבע. מוטיב זה הוא באקורד עולה, והוא דומה מאוד למוטיב זהב הריין.
-המוטיב של זיגפריד-
לזיגפריד ישנם הרבה מוטיבים המזוהים איתו, זהו המוטיב המושמע כאשר ברונהילדה מספרת לזיגלינדה שהיא תלד בן, וכאשר ווטאן אומר שרק הוא, אשר לא יודע פחד מהו, הוא זה שיפרוץ את מעגל האש שמקיף את ברונהילדה. זהו המוטיב הראשי והכי חשוב שמזוהה עם זיגפריד, והוא מסמל את זיגפריד כגיבור.
-מוטיב הגאולה על ידי האהבה-
מוטיב זה מופיע רק פעמים, פעם אחת כאשר זיגלינדה נמלטת ליער כאשר היא יודעת שהיא בהריון מזיגפריד. בפעם השניה המוטיב הזה מופיע בסוף היצירה, כאשר ארמון הולהלה עולה בלהבות, והעולם כולו נגאל. מוטיב זה של הגאולה הולך יד ביד עם המוטיב של ולהלה, ועם המוטיב החיובי של בנות הריין. Donington, Robert 1974, 1963) ).
חווית שמיעה של היצירה-
בסצנת הפתיחה של הפרק הראשון של טבעת הניבלונגים, זהב הריין, ישנה תחושה של האלמנטים הבסיסיים ביותר של הטבע. התזמורת של האופרה מנגנת מוזיקה שתואמת לאסוציאציה של הסצנה הזאת. כל הסצנה נותנת תחושה של האלמנטים התנכיים של הבריאה האלוהית, מעין תחושה שהסיפור מתרחש בזמנים שבהם אלוהים ברא לראשונה את האדם, וישנה טבעיות ובתוליות לכדור הארץ. וגנר רצה להעביר מסר שבנות הריין הן ההתגלמות של השלמות האנושית, המצב האידיאלי של האדם, והתמימות האנושית.
וגנר היה ידוע גם כחובב פילוסופיה, שעסק רבות עם חבריו בשאלה איך נברא העולם. וגנר לא האמין שאלוהים ברא את העולם, אלא שבני האדם התפתחו בצורה טבעית מהחיות ומהסביבה שלהם. הדבר הזה בא לידי ביטוי בפרק הפתיחה של טבעת הניבלונגים, עצם העובדה שוגנר מציג את בנות הריין, כבני אדם שדומים קצת לבעלי החיים, משום שהן חיות בנהר, והן עירומות כביום היוולדן, הדבר הזה מרמז על התפיסה המחשבתית שהאדם התפתח מהחיות בצורה אבולוציונית, והוא לא נברא על ידי יישות עליונה כלשהי.
האסוציאציה של הטבע והחיים בטבע בסצנת הפתיחה של האופרה, מתאימה גם למוזיקה המהפכנית שווגנר מציג ביצירה זו. בניגוד ליצירות אופרה קודמת ומסורתיות, המוזיקה ביצירה זו היא בעצם סוג של שפה חדשה, שבה לתקשר בין הדמויות, ובין כל מי שצופה באופרה, והיא נועדה לנעביר את המסר ואת האסוציאציה של הסיטואציה, הדבר הזה מתאים משום שבטבע, השפה שישנה בין חיות מסוימות, והשפה שפיתחו בני האדם, היא בסך הכל מערכת של קולות פרימיטיביים, שמשמיעים החיות, על מנת להבין את הסיטואציה, ואחד את השני, בדומה מאוד למוזיקה.
לעומת בנות הריין היפות והמושלמות, אלבריך הגמד הוא ההפך הגמור מהן, הוא מייצג את כל מה שהן לא, הוא מוצג כגמד מכוער וחסר ערך. בנות הריין מייצגות את הטבע כמו שהוא צריך להיות, יפה ומושלם, ולעומת זאת אלבריך מוצג כדבר שהוא מנוגד לטבע, לא טבעי, ולכן הוא מכוער ולא מושלם. הניגודיות הזאת בין בנות הריין לאלבריך, באה לידי ביטוי בזלזולן ובלעגן של בנות הריין לאלבריך, שזה הדבר הטבעי והמתבקש שהן היו צריכות לעשות.
טבעת הזהב שאולבריך מכין מהזהב שגנב מייצגת את אכזבתו של אלבריך מהאהבה, ומההתפכחות שלו שהאהבה היא רק אשליה, והדרך שלו לצבור כוח היא בעצם רק הטבעת, ולכן הוא גונב אותה. הטבעת מסמלת את הדחף האנושי לכוח והדחף לשלוט בסביבתו של האדם, מה שנותן לו תחושה של כוח ושליטה על גורלו. ניכר מהסיפור שיש בו התנגשות בין האלמנטים של דת ושל מדע טכנולוגיה, ודברים מוחשיים. השינוי שחל באלבריך יכול לסמל את המעבר מאמונה במשהו שהוא כמו אשליה לדעת הכותב, הדת, לאמונה במשהו שהוא יותר מוחשי ומציאותי, שנותן כוח אמיתי למחזיק אותו, שהיא הטבעת. שני אלה הם אמצעים של כוח שהאדם מנסה להשיג, אבל הם שונים ומנוגדים אחד לשני.
בפרק של הוולקירות, ישנה ניגודיות מוחלטת לפרק הראשון של זהב הריין, מבחינת הפרספקטיבה על אהבה. בפרק הראשון ישנו יחס שלילי על אהבה בכלל, והיא מוצגת כדבר שגורם סבל וגורם אכזבה, ומה שמסמל את זה הוא ההתכחשות של אלבריך לאהבה. בפרק השני האהבה מוצגת כדבר חיובי שגורם הנאה, על ידי הצגת סיפור האהבה בין זיגפריד וזיגלינדה.
בפרק השני ישנו מסר לצופה לגבי היחס בין האלים לבני התמותה, מוסר ההשכל מההשוואה בין שני הפרקים היא שבני האדם יכולים להיות באותה רמת ערך כמו האלים, ואפילו יותר טובים מהם, דבר זה מתבטא בסיפור האהבה בין זיגפריד לזיגלינדה בפרק השני, סיפור האהבה הזה מציג את בני התמותה כיותר טובים אפילו מהאלים, בכך שהם מסוגלים לאהוב, ושהם ראויים להערצה. לעומת זאת האלים מוצגים אמנם כבעלי כוח גדול, והם בני אלמוות, אולם לא תמיד טוב להם והם שרויים במתחים ועימותים, ולא תמיד כדאי להתחלף איתם.
בפרק השני, של הוולקירות, נדמה שוגנר מנסה להעביר מסר לצופה באמצעות הגיבור של הסדרה, זיגמונד, והוא שלא תמיד כדאי ועדיף ללכת לפי הכללים של החברה אשר מוכתבים לנו, אלא לפעמים יש ללכת לפי מה שהלב אומר, ולפי המצפן הפנימי. זיגמונד מוצג כדמות שמתריסה על הכללים החברתיים והמוסריים, והוא עושה דברים יותר לפי הרגש ולא לפי המחשבה, בכך שהוא בוחר להגן על האישה מפני הלוחמים שרודפים אותו, שרוצים לחתן אותה בניגוד לרצונה, או שהוא מתאהב באחותו, ומבצע עבירה של גילוי עריות.
בפרק השני הסערה שבה נמצא זיגפריד כאשר הוא נמלט מהתוקפים שלו, מסמלת את הכוח של ווטאן האל, ואת כעסו על זיגפריד, והיא מנבאת במידה מסוימת את מה שעתיד לבוא, ואת העובדה שווטאן עתיד להעניש את זיגפריד על ההתנהגות שלו, וביניהם על גילוי העריות עם אחותו זיגלינדה.
בפרק השני ישנה אירוניה מסוימת בדרך התנהגותו של זיגפריד, שכן זיגפריד מתנהג בצורה שהיא ללא רגשות מצפון שליליות, והוא מתנהג בחופשיות, התנהגות זו באה בעקבות ההשפעה של אביו ווטאן עליו, ווטאן הוא זה שעודד את זיגפריד להיות ללא נקיפות מצפון, ולהתנהג בחופשיות, מצד שני ההתנהגות הזאת היא זו שהביאה לסופו הטראגי של זיגפריד, בכך שהיא גרמה לחטאיו, וגרמה לאביו להעניש אותו, למרות שזה היה בניגוד לרצונו של ווטאן, והוא היה חייב להתנהג כך בגלל הכללים של האלים.
הרוח החופשית של זיגפריד יכולה לשמש כסמל למעבר שבין האמונה בדת לבין האמונה בעולם אתאיסטי, לפי השקפת עולמו של הכותב. המסר הוא שגם אם אתה נחשב למורד נגד הכללים החברתיים, ונגד הנורמות, אתה יכול להסתדר בחיים, ולא רק כך, אלא שרוב הסיכויים שהמצב שלך יהיה יותר טוב מקודם, משום שאתה תשתחרר ממגבלות ואיסורים שהיו מוטלים על האדם שלא לצורך.
הפרק השלישי בסדרה מאופיין כולו בניסיונות של הונאה ועימותים בין הדמויות, בין היתר על ידי ווטאן כאשר מנסה להתחמק מתשלום עבור הטירה שלו לשני הענקים, והוא נכנס לקונפליקט איתם, דבר שנוגד את העקרונות שחרוטים על החנית של ווטאן, ונוגד את הסמכות שלו.
בפרק השלישי זיגפריד מוצג כגיבור, שווטאן תמיד רצה שהוא יהיה, ומצד שני מוצג ההפך הגמור שלו מימה, שמומצג כדמות מסכנה שלא מסוגלת ליצור חרב כמו שצריך, בניגוד לזיגפריד, שנחשב לגיבור, וכל מה שהוא רוצה לעשות, בסופו של דבר נעשה. במהלך הפרק ניכר שזיגפריד מזלזל בדמות של מיהמ, ולא מעריך אותה.
התבוסה של אלבריך, הגמד המכוער, ולקיחת הטבעת ממנו, מסמלת את המסר שהכותב רצה להעביר, והוא שלמרות שבכל אדם ישנו יצר של אנוכיות עצמית, על האדם לנסות ולדכא את היצר הזה, כדי להפוך לאדם יותר טוב. אלבריך מסמל את הערך של האנוכיות העצמית של האדם, תכונה שנחשבת לשלילית במיוחד, ויש להיפטר ממנה בחברה האנושית המתוקנת, שוגנר דגל בה.
ניכר מתוך האופרה שוגנר ראה את עצמו כדמות של זיגפריד, דמות, שלא מתיימרת להיות מחונכת על ידי החברה, ועל ידי נורמות חברתיות, אלא דמות שמחנכת את עצמה בעצמה, על ידי למידה מתמדת, ותיקון טעויות. וגנר סבר שהחינך המסורתי, הוא רק מפריע לאנשים גאונים, והדבר הזה בא לידי ביטוי ביצירה, בכך שמימה, שמוצג כדמות לא נערצת ולא מוערכת, מנסה ללמד את זיגפריד, שהוא מוצג כגיבור הראשי, וכדמות מוצלחת, בכך זה משקף את העובדה שהחינוך המסורתי מנסה ללמד אנשים שהוא לא יכול ללמד, אנשים גאונים, שחניוך המסורתי רק מפריע להם.
הפרק האחרון בסדרה של טבעת הניבלונגים, מתחיל להבהיר לצופה, הן מבחינת העלילה והן מבחינת הפן המוזיקלי והיצירתי, שהיצירה של טבעת הניבלונגים היא לא רק יצירת אופרה, או יצירת דרמה, שירה, מוזיקה, תיאטרון, ופילוסופיה, אלא יצירה שכוללת את כל האלמנטים הללו ביחד. ודבר זה לא נעשה בעבר, שבו שולבו כל כך הרבה אלמנטים, לכדי יצירה אחת.
כאשר ווטאן בפרק האחרון חותך את הענף מהעץ שנותן לו כוח כדי לייצר חנית, מה שיעשה אותו יותר חזק, הוא העצם פוגע בעץ שנותן לאלים כוח וחיים, והדבר הזה מסמל את הרצון של האדם לצבור יותר כוח, על ידי הדת, ובכך העצם הוא פוגע בעצמו, ובחייו, במקום לחיות את חייו בטבעיות, כמו שהם צריכים להיות.
ריכארד וגנר היה ידוע גם כפעיל חברתי שרצה ליצור חברה מתוקנת יותר מהחברה שהוא חי בה, והיו לו פעילויות פוליטיות ענפות, והוא אף היה בהגליה בשל פעילותו הפוליטית, ולכן ביצירה של וגנר משתקף הרצון שלו להעביר ולהנחיל את ערכיו לגבי חברה מתוקנת וצודקת, על כל המוטיבים המרכזיים שיש בה. הוא ניסה להנחיל רעיונות פילוסופיים שחשב שהם מוצדקים, כמו ההתנגדות לדת, וההתנגדות לאנוכיות שבתוך כל אדם.
ביבליוגרפיה
– חזי שלח ורנה ליטוין,(1984), מי מפחד מריכארד ואגנר, הוצאת כתר, ירושלים. עמ' 15-172.
– נעמה שפי, (1999), טבעת המיתוסים: ואגנר, הנאציזם והישראלים, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה. עמ' 39- 189.
– סטנלי, ג'ון, (1995), מוסיקה קלאסית : גדולי המלחינים ויצירות המופת שלהם, שבא הוצאה לאור. עמ' 49- 201.
– Aberbach, Alan (1988). The Ideas of Richard Wagner. p- 72-211.
– Culshaw, John (1975). Reflections on Wagner's Ring. p-8- 82.
– Donington, Robert (1974, 1963) . Wagner's Ring and its Symbols. p- 79-235.
– Gutman, Robert (1968). Richard Wagner: the Man, his Mind, and his Music.p- 50-149.
– Holman, J. K. (1996). Wagner's Ring: A Listener's Companion. p- 69-305.
– Stone, Monte (1997). The Ring Disc: an Interactive Guide to Wagner's Ring Cycle. Interactive multimedia. duration- 14.5 hours.