סמינריון-הקשר בין דעות ועמדות בקרב אנשי מקצוע בריאות הנפש לבין יישום תוכניות שיקום מכוונת החלמה

סקירת ספרות

מטרתה של סקירה זו היא לבדוק את הקשר שבין דעותיהם הקדומות של אנשי מקצועות בריאות הנפש לבין היכולת ליישם תכנית שיקום לבריאות הנפש על ידי אנשי מקצוע אלה. שיקום פסיכיאטרי, המכונה גם שיקום פסיכולוגי, הוא תהליך של שיקום התפקוד והרווחה של אדם המאובחן כלוקה בבריאות הנפש או בהפרעה רגשית ואשר עשוי להיחשב כבעל מחלה פסיכיאטרית (Vita, & Barlati, 2019).

החברה משפיעה על הפסיכולוגיה של האדם על ידי קביעת מספר כללים, ציפיות וחוקים (כהן, שמואלי, 2018). עבודות שיקום פסיכיאטריות מתבצעות על ידי יועצי שיקום, אנשי מקצוע שהשכלתם היא בתחום השיקום הפסיכיאטרי, ויועצים מקצועיים מורשים, אנשי מקצוע העובדים בתחום בריאות הנפש, ואנשי מקצוע בדיסציפלינות קשורות בבריאות הנפש, פסיכיאטרים, עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, מרפאים בעיסוק. לאנשי מקצוע אלה ישנו תפקיד חשוב בהצלחתו של תהליך השיקום הפסיכולוגי, ולכן הכשרה נכונה של אנשים אלה יכולה לעזור מאוד בטיפול הפסיכיאטרי בכלל (Vita, & Barlati, 2019).

1. רקע על מחלות נפש

הפרעה נפשית, הנקראת גם מחלת נפש, או הפרעה פסיכיאטרית, היא דפוס התנהגותי או נפשי הגורם למצוקה משמעותית או לפגיעה בתפקוד האישי של האדם (יעקבסון, אלפנט, 2015). תכונות כאלה עשויות להיות מתמשכות, חוזרות ונשנות, או להתרחש כפרק יחיד. בספרות המחקר מתוארות הפרעות רבות, עם סימנים ותסמינים המשתנים מאוד בין הפרעות ספציפיות. הפרעות כאלה יכולות להיות מאובחנות על ידי איש מקצוע בתחום בריאות הנפש (Vigo, Thornicroft, & Atun, 2016).

הסיבות למחלות נפשיות לעיתים קרובות אינן ברורות. תיאוריות עשויות לשלב ממצאים ממגוון תחומים. הפרעות נפשיות מוגדרות בדרך כלל על ידי שילוב של האופן שבו האדם מתנהג, מרגיש, תופס את המציאות או חושב (הדס-לידור, נצר, 2016). זה עשוי להיות קשור לאזורים מסוימים או לתפקודים מסוימים של המוח, לרוב בהקשר חברתי. הפרעה נפשית היא היבט אחד של בריאות הנפש. יש לקחת בחשבון אמונות תרבותיות ודתיות, כמו גם נורמות חברתיות בעת האבחון (Vigo, Thornicroft, & Atun, 2016).

השירותים לטיפול במחלות נפש מבוססים בבתי חולים פסיכיאטריים או במסגרת הקהילה, וההערכות הפסיכיאטריות מתבצעות על ידי אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש כמו פסיכיאטרים, פסיכולוגים, אחיות פסיכיאטריות ועובדים סוציאליים קליניים, תוך שימוש בשיטות שונות לאבחון, אך לעיתים קרובות מסתמכים על תצפית ותשאול (רועה, בלוש-קלינמן, 2011). הטיפולים ניתנים על ידי אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש הן פסיכותרפיה ותרופות פסיכיאטריות, ואלו הן שתי אפשרויות הטיפול העיקריות. טיפולים אחרים כוללים שינויים באורח החיים, התערבויות חברתיות, תמיכה בעמיתים ועזרה עצמית. במיעוט מהמקרים, עלול להיות מעצר כפוי של מי שלוקה במחלת נפש מחשש שיפגע או יזיק לסביבתו (Thornicroft, Deb, & Henderson, 2016).

ההגדרה והסיווג של מחלות נפשיות הן נושאים מרכזיים עבור חוקרים כמו גם נותני שירותים ואלו שעשויים להיות מאובחנים. כדי שמצב נפשי יוכר כהפרעה, הוא בדרך כלל צריך לגרום לתפקוד לקוי. מרבית המחקרים הקליניים הבינלאומיים משתמשים במונח "הפרעה" נפשית, ואילו השימוש ב"מחלה" שכיח גם הוא. על פי סולם האבחנה DSM-IV, הפרעה נפשית היא תסמונת או דפוס פסיכולוגי הקשורים למצוקה, למשל באמצעות סימפטום כואב, מוגבלות, פגיעה באחד או יותר מתחומי התפקוד החשובים, סיכון מוגבר למוות או גורם סיכון משמעותי לאובדן אוטונומיה. עם זאת, הפרעה נפשית אינה כוללת תגובות נורמליות כגון צער מאובדן אדם אהוב, ואינה כוללת התנהגות חריגה מסיבות פוליטיות, דתיות או חברתיות שאינן נובעות מתפקוד לקוי של הפרט (Brancu, et al. 2016).

סולם האבחנה הבינלאומי DSM-IV, מקדים את ההגדרה עם אזהרות, וקובע כי כמו במקרה של מונחים רפואיים רבים, הפרעה נפשית חסרה הגדרה תפעולית עקבית המכסה את כל המצבים, ומציין כי ניתן להשתמש ברמות שונות של הפשטה להגדרות רפואיות, כולל פתולוגיה, סימפטומולוגיה, חריגה מטווח נורמלי או אטיולוגיה, וכי הדבר נכון גם לגבי הפרעות נפשיות, כך שלפעמים סוג אחד של הגדרה מתאים, ולעיתים אחר, בהתאם למצב (Brancu, et al. 2016).

ישנם תסמינים שונים למחלות נפש, והופעתן הראשונית מתרחשת בדרך כלל מילדות ועד לבגרות מוקדמת (אבירם, 2012). אצל אנשים שלוקים במחלות נפש, הפרעות שליטה בדחפים וכמה הפרעות חרדה נוטות להופיע בילדות. הפרעות חרדה אחרות, הפרעות התמכרות והפרעות במצב הרוח מתגלות מאוחר יותר באמצע גיל העשרה. תסמינים של סכיזופרניה מתבטאים בדרך כלל מסוף גיל ההתבגרות ועד תחילת שנות העשרים. המהלך והתוצאה הסבירים של הפרעות נפשיות משתנות, ותלויים במספר גורמים הקשורים להפרעה עצמה, לאדם כמכלול ולסביבה החברתית. הפרעות מסוימות עשויות להימשך פרק זמן קצר, ואילו אחרות עשויות להיות ארוכות טווח (Santamaría-García, et al. 2020).

ישנם גורמי סיכון שונים למחלות נפשיות, התפיסה השלטת בספרות המחקר העדכנית היא שגורמים גנטיים, פסיכולוגיים וסביבתיים תורמים כולם להתפתחות או להחמרה של מחלות נפשיות (כהן, תודר, 2016). גורמי סיכון שונים עשויים להיות נוכחים בגילאים שונים, כאשר הסיכון מתרחש כבר בתקופת טרום הלידה. מספר מחלות נפשיות קשורות להיסטוריה משפחתית, כולל דיכאון, הפרעת אישיות נרקיסיסטית, וחרדה. מחקרים גילו גם תורשה גבוהה מאוד להפרעות נפשיות רבות, במיוחד אוטיזם וסכיזופרניה. למרות שחוקרים חיפשו כבר עשרות שנים קשרים ברורים בין גנטיקה להפרעות נפשיות, מחקרים בתחום זה עדיין לא הניבו ראיות ביולוגיות גנטיות ספציפיות שעשויות להוביל לאבחון טוב יותר וטיפולים טובים יותר (Furber, Leach, Guy, & Segal, 2017).

מבחינת הגורמים הסביבתיים, מחקרים מראים כי בשלב שלפני הלידה גורמים כמו הריון לא רצוי, חוסר הסתגלות להריון או שימוש בסמים במהלך ההיריון מעלים את הסיכון לפתח הפרעה נפשית. לחץ אימהי וסיבוכי לידה, כולל פגיות וזיהומים מהווים גם הם גורמי סיכון למחלות נפש. לתינוקות שהוזנחו או לא סיפקו תזונה מיטבית יש סיכון גבוה יותר לפתח ליקוי קוגניטיבי ומחלות נפש (Quinn, et al. 2017).

השפעות חברתיות נמצאו גם כן כגורם סיכון, לרבות התעללות, הזנחה, בריונות, לחץ חברתי, אירועים טראומטיים וחוויות חיים שליליות או מכריעות. ישנה גם השפעה של הקהילה הרחבה, כולל בעיות תעסוקה, אי שוויון חברתי כלכלי, היעדר לכידות חברתית, בעיות הקשורות להגירה ותכונות של חברות ותרבויות מסוימות. הסיכונים והמסלולים החברתיים הספציפיים להפרעות מסוימות ברורים פחות בספרות המחקר (Choi, et al. 2015).

• שיקום פסיכיאטרי

שיקום פסיכיאטרי, הוא תהליך של שיקום התפקוד והרווחה והתפקוד הקהילתי של אדם המאובחן כלוקה במחלת נפש או בהפרעה רגשית ואשר עשוי להיחשב כבעל נכות פסיכיאטרית (רועה, ואח' 2011). החברה משפיעה על הפסיכולוגיה של האדם על ידי קביעת מספר כללים, ציפיות וחוקים. עבודות השיקום הפסיכיאטרי מתבצעות על ידי יועצי שיקום, במיוחד האנשים שהוכשרו לשיקום פסיכיאטרי, יועצים מקצועיים מורשים העובדים בתחום בריאות הנפש, יועצים או מומחים לגמילה פסיכולוגית, והעוסקים בדיסציפלינות הקשורות בבריאות הנפש כגון פסיכיאטרים, עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, מרפאים בעיסוק, ותומכי קהילה או עובדי בריאות (Bond, & Drake, 2017).

עובדים אלה מבקשים לחולל שינויים בסביבתו של האדם וביכולתו של האדם להתמודד עם סביבתו, על מנת להקל על הסימפטומים או המצוקה האישית ותוצאות החיים. שירותים שיקום אלה משלבים לרוב טיפול תרופתי, הנדרש לעתים קרובות לקבלה לתכנית שיקום, הכשרה מקצועית, במיומנויות חברתיות, ותמיכה פסיכולוגית לחולים ובני משפחותיהם, וגם עזרה בדיור, שיקום ותעסוקה מקצועית, תמיכה חברתית ושיפור הרשת החברתית וגישה לפעילויות פנאי. תפקידם של אנשי המקצוע לייצר תובנה אודות המחלה בעזרת הדגמת הסימפטומים והפרוגנוזה למטופלים. לרוב יש דגש על הפחתת סטיגמות ודעות קדומות כדי לאפשר הכללה חברתית, על עבודה בשיתוף פעולה במטרה להעצים את החולים, וכן לפעמים מתוך מטרה של החלמה מלאה. גישת ההחלמה המלאה ידועה כגישה או מודל התאוששות. התאוששות היא תהליך ולא תוצאה, זהו מסע אישי העוסק בגילוי עצמי מחדש בתהליך הלמידה לחיות עם תשישות המחלה, במקום להיות מוגדרים על ידי מחלה, וזאת עם תקווה, תכנון ומעורבות בקהילה. עם זאת, גישה חדשה בתחומים אלה היא גישה ממוקדת-אישית להתאוששות, וטיפול ממוקד חולה (Wicaksono, Basit, Iswantoro, & Saputra, 2017).

שיקום פסיכיאטרי הינו פרקטיקה ותחום אקדמי, בדומה לעבודה סוציאלית או למדע המדינה. הגדרות אחרות עשויות להציב אותו כמומחיות של שיקום קהילתי או רפואה גופנית ושיקום מנטלי. הוא נמצא בקורלציה עם פיתוח התמיכה הקהילתית שמתבצעת ברך כלל במדינות מפותחות, והוא מאופיין במסורת קפדנית של מחקר, הכשרה וסיוע טכני, והפצת מידע בנוגע לקבוצת אוכלוסייה קריטית, למשל בעלי מוגבלות פסיכיאטרית. בתחום זה ישנם פיתוח ובדיקה של מודלים חדשים של שירות קהילתי עבור קבוצת אוכלוסייה זו הנמצאת בסיכון למחלות נפש (Bond, & Drake, 2017).

העמותה האמריקאית לשיקום פסיכיאטרי מספקת הגדרה זו לשיקום פסיכיאטרי: שיקום פסיכיאטרי מקדם התאוששות, אינטגרציה מלאה בקהילה ושיפור איכות חייהם של אנשים שאובחנו כסובלים ממצב בריאותי נפשי הפוגע קשות ביכולתם לנהל חיים משמעותיים ותקינים. שירותי השיקום הפסיכיאטרי הם שיתופיים, מכוונים לאדם ומותאמים אישית. שירותים אלה הם מרכיב חיוני בספקטרום שירותי הבריאות והשירותים האנושיים, ועליהם להיות מבוססים על ראיות. הם מתמקדים בסיוע לאנשים לפתח מיומנויות ומשאבים, הדרושים כדי להגדיל את יכולתם להצליח בסביבות החיים, העבודה, הלמידה והחברה (Silverman, et al. 2015).

הבסיס התיאורטי לשיקום פסיכו-סוציאלי ואז פסיכיאטרי הוא תיאוריית התמיכה בקהילה כתורת היסוד. שיקום פסיכיאטרי מתואם עם תיאוריות שילוב ושילוב קהילתי, תיאוריות פסיכו-סוציאליות ופרדיגמות השיקום והחינוך. אופיו המגוון של השיקום נובע משונות בהתפתחות ובאינטגרציה בתחומים חיוניים אחרים, כגון תיאוריות תמיכה במשפחה למען שיקום פסיכיאטרי, שכוללות מודלים לחינוך מתאים על מנת להתמודד ולהפחית מחלות נפשיות (Wicaksono, Basit, Iswantoro, & Saputra, 2017).

המושג שיקום פסיכיאטרי קשור לתחום השיקום בקהילה ובהמשך לפסיכיאטריה חברתית, ואינו מבוסס על מודל רפואי של מוגבלות נפשית או על המושג מחלת נפש, שלעתים קרובות מגבילות את סוגי ההפרעות שאיתם מתמודדים. עם זאת שיקום פסיכיאטרי הוא יכול לשלב גם אלמנטים של מודל שיקום חברתי הנובע רק ממוגבלותו של האדם ויכולתו לתפקד בקהילה. התחום האקדמי של שיקום פסיכיאטרי התפתח במקביל להקמת סוכנויות בריאות הנפש במדינות השונות, שכחלק מהטיפול מציעות לעתים קרובות שירותי דיור נתמכים, וזאת כחלק מהטיפול הקהילתי (Silverman, et al. 2015).

משימת השיקום הפסיכיאטרי היא לאפשר שיטות עבודה מומלצות לניהול מחלות, תפקוד פסיכו-סוציאלי וסיפוק אישי. טיפולים ופרקטיקות מונחים על ידי עקרונות. ישנם שבעה עקרונות אסטרטגיים המנחים את השיקום הפסיכיאטרי: לאפשר חיים נורמליים. לתמוך בשינויים מבניים לשיפור הנגישות לשירותים פרמקולוגיים וזמינות שירותים פסיכו-סוציאליים. טיפול ממוקד באדם. מעורבות באופן פעיל במערכות תמיכה. ביסוס שירותים יעילים. גישה מבוססת העצמה. שיקום אינו ספציפי לזמן אלא ספציפי למטרה להצליח. החלמה באמצעות שיקום מוגדרת מוצלחת גם ללא הפוגה מוחלטת של המחלה, והיא מכוונת לסייע לאדם להשיג בריאות נפשית ורווחה מיטביים (Tirupati, 2018).

• תפקידם של אנשי מקצועות הבריאות בשיקום החולים

שיקום פסיכו-סוציאלי הוא מודל המספק תוכנית טיפול הוליסטית, מקיפה וחלקה לחולים עם מחלות נפש קשות ומתמשכות (זיסמן-אילני, רועה, 2011). המרכיבים העיקריים של השיקום הפסיכו-סוציאלי כוללים התערבויות המקלות על ניהול הסימפטומים, מקלות על שיפור מיומנויות חברתיות ומשפרות ביצועים קוגניטיביים. מטרת השיקום הפסיכו-סוציאלי התפתחה ונועדה להפחית שימוש בתרופות ואשפוז ולסייע למטופל להשיג עצמאות, תעסוקה, יחסים בין אישיים משמעותיים ושיפור איכות החיים. בסופו של דבר, מטרות אלה מאפשרות את התפקוד הגבוה ביותר בכל התחומים, יכולת עצמית ורווחה לחולים עם הפרעות נפשיות קשות ומתמשכות. על ידי השגת יעדים אלה, חולים בהפרעות נפשיות קשות ומתמשכות יכולים לחוות הפרעה מינימלית מהסימפטומים ומחסרים נוירו-קוגניטיביים. כצפוי, הצלחתן של תכניות אלה משופרת על ידי מעורבות של המשפחות ושיפור יכולתו של המטפל ביישום תכניות שיקום אלה. השגת יעדים אלה מחייבת שילוב מאמצים של הצוות המטפל, ביחד עם הסביבה של החולה (Berry, Haddock, Kellett, Roberts, Drake, & Barrowclough, 2016).

מטפלים פסיכיאטרים ממלאים תפקידים מרכזיים ביעילותו של שיקום פסיכו-סוציאלי מבוסס תיאוריות מדעיות, והם מהווים אנשי מפתח המספקים שירותי בריאות הוליסטיים החל מניהול סימפטומים וכלה בהקלת השיקום המקצועי (פרגר, רוט, 2014). מטפלים פסיכיאטרים, בדומה לחברי צוות אחרים, מטופלים ומטפלים, אחראים גם על תכנון ויישום תכניות שיקום אלה. שיקום פסיכו-סוציאלי יכול להיות תהליך שבו המטפל משלב תחומים שונים על מנת להשיג את המטרה של ההחלמה, וישנו צורך בתכנון ויישום של התערבויות בין-תחומיות המקדמות ניהול סימפטומים, יכולת עצמית, טיפול אסרטיבי בקהילה, חינוך פסיכולוגי ושיקום מקצועי (Oren, Orkibi, Elefant, & Salomon-Gimmon, 2019).

ישנם כמה תפקידים מרכזיים למטפלים הפסיכיאטריים בתהליך השיקום הפסיכיאטרי, אחד התפקידים המרכזיים של המטפל הוא להפחית את הסימפטומים של המחלה. השלב הראשוני של השיקום הפסיכיאטרי מתחיל בשלב הראשוני והקשה, ובאותה עת המטרה הראשונית היא שליטה וייצוב של תסמינים של מחלות נפשיות קשות, לרוב עם התערבויות תרופתיות. בהתאם לאופי התסמינים משתמשים בתרופות שונות. הטיפול העיקרי במחלות נפש קשות וכרוניות הוא טיפול תרופתי. כצפוי הסימפטומים המופיעים אצל המטופל קובעים את התרופות הנדרשות. כאמור, תרופות אנטי פסיכוטיות או נוירולפטיות הן התרופות העיקריות לפסיכוזה חריפה וכרונית. הוכח כי לחומרים נוירולפטיים חדשים יש יעילות קלינית בטיפול בפסיכוזה עמידה לטיפול, אם כי יש להם תופעות לוואי הקשורות למינון. תרופות נוגדות דיכאון ותרופות נוגדות חרדה או חרדה הן תרופות ראשוניות לתסמיני דיכאון וחרדה. ולכן המטפל צריך להיות מיומן במתן התרופות הנכונות לחולה על מנת לעזור להפחית את התסמינים הראשוניים של המחלה (Berry, Haddock, Kellett, Roberts, Drake, & Barrowclough, 2016).

תפקיד חשוב נוסף של המטפלים הפסיכיאטרים בשיקום, הוא ניהול המחלה עצמה. כאשר המטופלים עוברים משלב ניהול הסימפטומים החריפים, המטפלים הפסיכיאטרים חייבים לעקוב אחר תגובתם לטיפול ולספק הזדמנויות להצלחה. כאשר המטפל מנהל או רושם חומרים נוירולפטיים, חובה לחנך את המטופל ואת סביבתו לגבי סכיזופרניה או הפרעות נפשיות חמורות אחרות, הסיבות למתן התרופות ותופעות לוואי אפשריות. תהליך זה מאפשר תובנה לגבי הסימפטומים והמחלות של המטופל, ומקדם יכולת עצמית כאשר המטופל עובר דרך רצף הטיפול. המטופל צריך להבין כי שיקום פסיכיאטרי מתחיל בשלבים חריפים של ההפרעה פסיכיאטרית, ונמשך לאורך כל תקופת החיים. שירותי בריאות הנפש חייבים להיות מקבילים לשלבים של תסמינים לאורך רצף הטיפול, ולענות על צרכיו ההוליסטיים של המטופל ולטפח יכולת ניהול עצמית למחלה (Whiteman, Naslund, DiNapoli, Bruce, & Bartels, 2016).

תפקיד חשוב של המטפל הוא לשפר את יכולותיו החברתיות והשיקומיות של החולה. תוכניות אינטנסיביות לניהול המחלה מציעות שפע של הזדמנויות לספק שירותי בריאות נפש יעילים ומותאמים אישית לחולים עם מחלת נפש קשה. היבט נוסף של שירותים משולבים המשתמשים במודל זה הוא הכשרה במיומנויות חברתיות. מטפלים פסיכיאטרים העוסקים באימון במיומנויות חברתיות חייבים לבצע הערכה פסיכו-סוציאלית מקיפה ולקבוע את מצבו הנפשי והפיזי של המטופל ונכונותו לאימון ושיקום. מצבו החברתי והתפקודי של המטופל מקביל לעיתים קרובות לניהול וקוגניציה של סימפטומים. מחקרים מראים כי יכולות קוגניטיביות ותפקוד קהילתי קשורות מאוד אחת בשנייה. נראה כי תרופות, במיוחד תרופות אנטי-פסיכוטיות או נוירו-קולטיות, הן המתווך בין תפקוד חברתי לבין ביצועים קוגניטיביים. אימון מיומנויות חברתיות מתייחס לכישורים הכרחיים המאפשרים ביצועים חברתיים מיטביים. הכשרה למיומנויות חברתיות מיישמת עקרונות תאורטיים כדי להקל על תפקוד חברתי וקהילתי מיטבי, כולל פעילויות של חיי יום יום, תעסוקה, פנאי ויחסים בין אישיים. הנחת היסוד של אימון מיומנויות חברתיות היא שהוא מעניק למטופל הזדמנויות להגיע לרמה אופטימלית של תפקוד ויכולת עצמית ולהפחית הישנות של הסימפטומים (Choi, Jaekal, & Lee, 2016).

• דעות קדומות בקרב אנשי המקצועות הרפואיים

חולים פסיכיאטרים לא רק סובלים ממחלת נפש, אלא גם מהסטיגמה שלה. הסטיגמה היא מאפיין מכפיש עמוק אשר מצמצם את הגדרתו של החולה מאדם נורמלי לאדם לא יציב ובעל לקות. על פי מודלים של פסיכולוגיה חברתית, לסטיגמה שלושה מרכיבים של סטריאוטיפים, דעות קדומות, ואפליה. סטריאוטיפים הם מבני הידע הנלמדים על ידי רוב האנשים בחברה, והם למעשה מייצגים את האמונות הכלליות והקונצנזוס של אנשים כלפי המאפיינים של קבוצה מסוימת של אותה חברה. כאשר אדם מאמין בסטריאוטיפים של מחלת נפש, יהיו לו תגובות רגשיות שליליות כלפיה, והוא מראה דעות קדומות חברתיות הבאות לידי ביטוי בצורה של עמדות וערכים, הגורמים לאפליה ובידוד של המטופל, מה שמציב את האדם עם מחלת נפש במצב חברתי שלילי. סטיגמה גורמת לאדם הסובל ממחלת נפש לבעיות שונות כגון מציאת דיור, עבודה, גישה למשאבים ציבוריים, ושימוש לקוי בשירותי בריאות, הגורמים לבידוד, תחושת בושה, והפחתה בתפקודים פסיכו-סוציאליים כמו הערכה עצמית נמוכה, חוסר שביעות רצון מהחיים ובעיות נפשיות. יתר על כן, לסטיגמה יש השפעה שלילית על תהליך ההחלמה, הטיפול, פנייה לטיפול, קבלת ייעוץ פסיכולוגי, והקפדה על הטיפול התרופתי (Crowe, & Averett, 2015).

אנשים הסובלים ממחלת נפש חווים סטיגמות ממקורות שונים, כמו מהחברה, משפחה, קולגות, והמטפלים בתחום בריאות הנפש. תוצאות מחקרים בנושא מראים שלאחוז ניכר מהאוכלוסייה יש סטריאוטיפים לגבי אנשים עם מחלות נפש, וכי לרובם יש ידע ממוצע על מחלות נפש. ניתן להניח כי לעוסקים בתחום הבריאות, בגלל היותם בעלי תואר אוניברסיטאי ומגע ישיר עם אנשים הסובלים ממחלות נפש, אין סטריאוטיפים רבים, דעות קדומות ואפליה בנושא של אנשים עם מחלות נפש. עם זאת, ראיות קיימות מראות תוצאות שנויות במחלוקת. המחקר של נורדת ואחרים (Nordt et al, 2006), שהשווה את השקפתם של פסיכיאטרים, אנשי בריאות הנפש ואנשים רגילים, הראה כי לאנשי מקצוע פסיכיאטריים יש סטריאוטיפים שליליים יותר מהציבור הרחב, וכי אנשי בריאות הנפש הדומים לציבור הרחב, רוצים שיהיה להם ריחוק חברתי מאנשים עם מחלת נפש. יתר על כן, הייתה להם גישה חיובית יותר לאשפוז חובה של חולים בהשוואה לציבור.

במחקר בניגריה, הרופאים האמינו שהגורם העיקרי למחלות נפש הוא שימוש לרעה בסמים ואלכוהול. כמחצית מהרופאים האמינו שהגורם למחלות נפש הוא כוחות על טבעיים ואנשים עם מחלת נפש הם מסוכנים, בלתי צפויים, חסרי שליטה עצמית ואלימים. רובם (61.4%) היו בעלי מרחק חברתי גבוה מאנשים הסובלים ממחלות נפש וסברו כי האבחון הוא מקל מדי (Adewuya, & Oguntade, 2007).

במחקר של ארוואניטי (Arvaniti et al, 2009), לאחיות בטיפול פסיכיאטרי הייתה גישה הכי פחות חיובית לאנשים עם מחלות נפש, בהשוואה לרופאים, סטודנטים לרפואה ואנשי בריאות אחרים. קבוצות בריאות הנפש המקצועיות גם היו פחות אופטימיות ביחס לפרוגנוזה בהשוואה לקהל הרחב והשקפתן על התוצאות ארוכות הטווח של המחלה הייתה פחות חיובית.

במחקר נוסף שבדק את הנושא, תוצאות המחקר הראו כי סטיגמה למחלות נפש קיימת בקרב אחיות העובדות במחלקות פסיכיאטריות בבתי חולים. תוצאות אלו אינן עולות בקנה אחד עם תוצאותיהם של מחקרים קודמים, שהראו תוצאות מעורבות בכל הנוגע לדעות קדומות של אחיות פסיכיאטריות. במחקר, האחיות היו בעלות גישה שלילית כלפי אנשים עם מחלות נפש. עם זאת, המחקר בדק מדינות שונות, ובמחקר היה הבדל בתוצאות עבור חמש מדינות אירופיות שונות, עמדות האחיות הפורטוגליות היו חיוביות ביותר ושל ליטא היו שליליות ביותר. זה יכול להיות בגלל סוגיות כמו ארגון שירותים הניתנים בשירותי בריאות הנפש, ומתקני בית החולים, למשל, מספר מיטות המחלקה, יחס אחות לחולה ושילוב אחיות בכל משמרת לפי מין וכיתה, שיכולים להשפיע על העבודה הקלינית של אחיות, כמו גם רמת מתח ואלימות בקרב חולים ותגובות התנהגותיות של אחיות. חוויות אלו משפיעות בתורן על עמדות האחיות (Ebrahimi, Namdar, & Vahidi, 2012).

• השפעת דעות קדומות על יעילות השיקום הפסיכיאטרי

מחקרים בנושא השיקום הפסיכיאטרי מראים שישנה השפעה רבה למערכת היחסים בין המטפל למטופל, על יעילות הטיפול הפסיכיאטרי. צוותי המקצוע הפסיכיאטרי הם הליבה של מקצוע זה, ועקרון מרכזי בתפקידם הוא פיתוח קשרים טובים עם המטופלים שהם תומכים בהם. באופן בינלאומי האמנה של הטיפול הפסיכיאטרי מופיעה במידה רבה בתחומם של אגודות סיעוד במדינות שונות, המדגישות את הצורך בקשר אנושי ואת היכולת להפגין קשרים טיפוליים יעילים (Klingaman, et al. 2015).

מערכת היחסים הסיעודית מתוארת כתהליך בין אישי טיפולי משמעותי, בשיתוף פעולה עם תהליכים אנושיים אחרים המאפשרים בריאות לאנשים המטופלים ולקהילות שלהם. ברית טיפולית זו, מערכת היחסים המחברת בין מטפל לחולה, היא בין אדם אחד למשנהו, עם ייחוד של כל מערכת יחסים, ולכן נדרשים מאמצים ייחודיים בכל זיווג חדש של מטפל וחולה. אחיות בטיפול פסיכיאטרי רואות את התפתחות הברית כמתחייבת התכנסות של כישורים מקצועיים בינאישיים עם ניסיון חיים אישי, והלקוחות רואים בה כקריטית ביכולתה לטפח שיתוף פעולה ותחושת הבנה בין המטפל למטופל (Berry, Haddock, Kellett, Roberts, Drake, & Barrowclough, 2016).

כאשר למטפל הפסיכיאטרי ישנם דעות קדומות כלפי אנשים עם מחלת נפש, הדבר פוגע באיזון העדין של מערכת היחסים בין המטפל למטופל, ובפוגע ביכולתו הבסיסית של המטפל לעזור לחולה הלוקה במחלת נפש. מחקר אחדד מראה שכאשר לאנשי הצוות הרפואי הפסיכיאטרים ישנם דעות קדומות, הדבר פוגע במערכת היחסית ובאמון בין המטפל לחולים. המחקר בודק האם וכיצד חוויות הסטיגמה של משתמשי שירותי בריאות הנפש קשורות לאמון באנשי המקצוע המטפלים בהם, וכיצד קשורות הן הסטיגמות והן האמון לשביעות רצון של המטופלים. המחקר משתמש בנתוני סקר שנאספו ממשתמשים בשירותי בריאות הנפש, של כ 650 חולים, מ -36 ארגונים, ומיישם ניתוחי רגרסיה לבדיקת התוצאות. התוצאות מראות שמשתמשים בשירותים עם יותר חוויות סטיגמה מדווחים על פחות אמון, ובחלקם מסיבה זו פחות מרוצים מהשירותים של השיקום הפסיכיאטרי. יתר על כן, משתמשי שירות עם תסמינים חמורים יותר ובעלי הפרעה פסיכוטית נראים הפגיעים ביותר לתהליכים של הטיפול הפסיכיאטרי (Verhaeghe, & Bracke, 2011).

בנוסף לכך, ספרות המחקר מראה שכאשר ישנם דעות קדומות לאנשי צוותים רפואיים פסיכיאטריים, הדבר עלול להוביל לגישה שלילית של צוותים אלה במהלך הטיפול הפסיכיאטרי. במחקר שבדק את הנושא, בוצעה סקירה שיטתית של מחקרים שבדקו דעות קדומות של אנשי צוות פסיכיאטרים. המאמרים שנבדקו היו בין השנים 2000 – 2011. נכללו מחקרים המעריכים את עמדות אנשי המקצוע בתחום הבריאות כלפי מטופלים עם הפרעות בשימוש בחומרים ממכרים, והשלכות של עמדות שליליות. קריטריון הכללה היה שהמחקרים התייחסו לאלכוהול או שימוש לרעה בסמים בלתי חוקיים. ביקורות, פרשנויות ומכתבים לא נכללו, כמו גם מחקרים שמקורם במדינות שאינן מדינות מערכיות. תהליך החיפוש הניב 1562 מחקרים, לאחר בחירה והערכת איכות נבחרו 28 מחקרים. אנשי מקצוע בתחום הבריאות היו בדרך כלל בגישה שלילית כלפי מטופלים עם הפרעות בשימוש בחומרים ממכרים. הם ראו באלימות, מניפולציה ומוטיבציה ירודה כגורמים מעכבים במתן שירותי הטיפול הפסיכיאטרי עבור חולים אלה (Van Boekel, Brouwers, Van Weeghel, & Garretsen, 2013).

עמדות שליליות של אנשי מקצוע בתחום הפסיכיאטריה הפחיתו את תחושות ההעצמה של המטופלים ותוצאות הטיפול היו ירודות. אנשי מקצוע בתחום הפסיכיאטריה בעלי דעה קדומה היו מעורבים פחות, ויש להם גישה יותר מכוונת משימה במתן שירותי השיקום הפסיכיאטרי, וכתוצאה מכך המעורבות האישית הייתה פחותה והאמפתיה הייתה מופחתת. המסקנה של המחקר היא כי דעות קדומות של אנשי מקצוע בתחום הפסיכיאטריה כלפי מטופלים עם הפרעות בשימוש בחומרים ממכרים הן נפוצות, ותורמות לגישה שלילית ולטיפול לא אופטימלי בחולים אלו. עם זאת, מעט מהמחקרים העריכו את ההשלכות של דעות קדומות של אנשי מקצוע בתחום הפסיכיאטריה כלא מהותיות (Van Boekel, Brouwers, Van Weeghel, & Garretsen, 2013).

ביבליוגרפיה

אבירם, א' (2012). לקראת העשור השני ליישומו של חוק שיקום נכי נפש בקהילה: אתגר והזדמנות לשינוי במערכת שירותי בריאות הנפש בישראל ביטחון סוציאלי, , 90: 155-188, 2012.

הדס-לידור, נ', נצר, ע' (2016). תפיסות עובדים במערכת בריאות הנפש כלפי מעורבות צרכנים בתחומי טיפול, מחקר, ניהול, תכנון, יישום והערכה כתב-עת ישראלי לריפוי בעיסוק, 25, 3 (אוגוסט 2016), עמ' 115-132.

זיסמן-אילני, י', רועה, ד' (2011). אבחון פסיכיאטרי: התפתחויות, אתגרים והשלכות לעתיד שיקום: בטאון עמותת חומש, , 23: 5-13, 2011.

יעקבסון, ד', אלפנט, כ' (2015). מוזיקה בחיי היום-יום: קולם של אנשים המטופלים במערכות בריאות הנפש בישראל עיונים בשפה וחברה, 7, 1-2 (2015), עמ' 237-256.

כהן, ח', תודר, ד', (2016). מתיאוריה למעשה – יישום המודל הביו-פסיכו-סוציאלי בראי הטיפול והמחקר במרכז לבריאות הנפש באר שבע הרפואה, 155, 12 (כסלו-טבת תשע"ז, דצמבר 2016), עמ' 720-722.

כהן, י', שמואלי, ע' (2018). זיהוי מנבאים של צריכת שירותי בריאות הנפש בישראל הרפואה, 157, 8 (אב-אלול תשע"ח, אוגוסט 2018), עמ' 490-494.

פרגר, י', רוט, מ' (2014). חיזוק מודעות רגשית של אחים ואחיות בבית חולים פסיכיאטרי בישראל באמצעות קבוצות תמיכה גוף ידע, , 12 , 2014.

רועה, ד', בלוש-קלינמן, ו' (2011). התפתחויות בתחום השיקום בבריאות הנפש שיקום: בטאון עמותת חומש, , 23: 14-21, 2011.

רועה, ד', לכמן, מ', הדס-לידור, נ', שרשבסקי, י', בלוש-קלינמן, ו', תלם, ע', טל, א' (2011). השיקום הפסיכיאטרי: בדרך לפרופסיה ביטחון סוציאלי, , 86: 85-105, 2011.

Adewuya, A. O., & Oguntade, A. A. (2007). Doctors’ attitude towards people with mental illness in Western Nigeria. Social psychiatry and psychiatric epidemiology, 42(11), 931-936.

Arvaniti, A., Samakouri, M., Kalamara, E., Bochtsou, V., Bikos, C., & Livaditis, M. (2009). Health service staff’s attitudes towards patients with mental illness. Social psychiatry and psychiatric epidemiology, 44(8), 658-665.

Berry, K., Haddock, G., Kellett, S., Roberts, C., Drake, R., & Barrowclough, C. (2016). Feasibility of a ward‐based psychological intervention to improve staff and patient relationships in psychiatric rehabilitation settings. British Journal of Clinical Psychology, 55(3), 236-252.

Bond, G. R., & Drake, R. E. (2017). New directions for psychiatric rehabilitation in the USA. Epidemiology and psychiatric sciences, 26(3), 223-227.

Brancu, M., Mann-Wrobel, M., Beckham, J. C., Wagner, H. R., Elliott, A., Robbins, A. T., & Runnals, J. J. (2016). Subthreshold posttraumatic stress disorder: A meta-analytic review of DSM–IV prevalence and a proposed DSM–5 approach to measurement. Psychological trauma: theory, research, practice, and policy, 8(2), 222.

Choi, K. H., Jaekal, E., & Lee, G. Y. (2016). Motivational and behavioral activation as an adjunct to psychiatric rehabilitation for mild to moderate negative symptoms in individuals with schizophrenia: a proof-of-concept pilot study. Frontiers in psychology, 7, 1759.

Choi, J. Y., Choi, Y. M., Kim, B., Lee, D. W., Gim, M. S., & Park, S. H. (2015). The effects of childhood abuse on self-reported psychotic symptoms in severe mental illness: Mediating effects of posttraumatic stress symptoms. Psychiatry research, 229(1-2), 389-393.

Crowe, A., & Averett, P. (2015). Attitudes of mental health professionals toward mental illness: A deeper understanding. Journal of Mental Health Counseling, 37(1), 47-62.

Ebrahimi, H., Namdar, H., & Vahidi, M. (2012). Mental illness stigma among nurses in psychiatric wards of teaching hospitals in the north-west of Iran. Iranian journal of nursing and midwifery research, 17(7), 534–538.

Furber, G., Leach, M., Guy, S., & Segal, L. (2017). Developing a broad categorisation scheme to describe risk factors for mental illness, for use in prevention policy and planning. Australian & New Zealand Journal of Psychiatry, 51(3), 230-240.

Klingaman, E. A., Medoff, D. R., Park, S. G., Brown, C. H., Fang, L., Dixon, L. B., & Kreyenbuhl, J. A. (2015). Consumer satisfaction with psychiatric services: The role of shared decision making and the therapeutic relationship. Psychiatric Rehabilitation Journal, 38(3), 242.

Nordt, C., Rössler, W., & Lauber, C. (2006). Attitudes of mental health professionals toward people with schizophrenia and major depression. Schizophrenia bulletin, 32(4), 709-714.

Oren, R., Orkibi, H., Elefant, C., & Salomon-Gimmon, M. (2019). Arts-based psychiatric rehabilitation programs in the community: Perceptions of healthcare professionals. Psychiatric rehabilitation journal, 42(1), 41.

Quinn, P. D., Rickert, M. E., Weibull, C. E., Johansson, A. L., Lichtenstein, P., Almqvist, C., & D’Onofrio, B. M. (2017). Association between maternal smoking during pregnancy and severe mental illness in offspring. JAMA psychiatry, 74(6), 589-596.

Santamaría-García, H., Baez, S., Gómez, C., Rodríguez-Villagra, O., Huepe, D., Portela, M., & Ibanez, A. (2020). The role of social cognition skills and social determinants of health in predicting symptoms of mental illness. Translational psychiatry, 10(1), 1-13.

Silverman, J. J., Galanter, M., Jackson-Triche, M., Jacobs, D. G., Lomax, J. W., Riba, M. B., & Yager, J. (2015). The American Psychiatric Association practice guidelines for the psychiatric evaluation of adults. American Journal of Psychiatry, 172(8), 798-802.

Thornicroft, G., Deb, T., & Henderson, C. (2016). Community mental health care worldwide: current status and further developments. World Psychiatry, 15(3), 276-286.

Tirupati, S. (2018). The Principles and Practice of Psychiatric Rehabilitation. Indian Journal of Mental Health and Neurosciences, 1(1), 8-12.

Van Boekel, L. C., Brouwers, E. P., Van Weeghel, J., & Garretsen, H. F. (2013). Stigma among health professionals towards patients with substance use disorders and its consequences for healthcare delivery: systematic review. Drug and alcohol dependence, 131(1-2), 23-35.

Verhaeghe, M., & Bracke, P. (2011). Stigma and trust among mental health service users. Archives of psychiatric nursing, 25(4), 294-302.

Vigo, D., Thornicroft, G., & Atun, R. (2016). Estimating the true global burden of mental illness. The Lancet Psychiatry, 3(2), 171-178.

Vita, A., & Barlati, S. (2019). The implementation of evidence-based psychiatric rehabilitation: challenges and opportunities for mental health services. Frontiers in psychiatry, 10, 147.

Whiteman, K. L., Naslund, J. A., DiNapoli, E. A., Bruce, M. L., & Bartels, S. J. (2016). Systematic review of integrated general medical and psychiatric self-management interventions for adults with serious mental illness. Psychiatric Services, 67(11), 1213-1225.

Wicaksono, M. A., Basit, M., Iswantoro, I., & Saputra, S. A. (2017, December). Family Support For The Rehabilitation Of Drug Users At Sambang Lihum Psychiatric Hospital Gambut Banjarbaru. In 2nd Sari Mulia International Conference on Health and Sciences 2017 (SMICHS 2017)–One Health to Address the Problem of Tropical Infectious Diseases in Indonesia (pp. 534-539). Atlantis Press.