Skip to content

סמינריון-הפערים באי שוויון בחינוך תעסוקה ותשתיות בין המגזר הערבי ליהודי

עבודת מחקר- הפערים באי שוויון בחינוך תעסוקה ותשתיות בין המגזר הערבי ליהודי

מגישה:

תאריך:

תקציר

מטרתה של עבודת מחקר זאת הייתה לבדוק את רמת אי השוויון של ערביי ישראל ביחס לאוכלוסייה היהודית במדינה, ולבדוק את המקורות והסיבות לאי שוויון זה, וכיצד ניתן למנוע אותה ולתקן אותה. במחקר נמצא שערביי ישראל אכן סובלים מאי שוויון ביחס לאוכלוסייה היהודית, והדבר נובע ממספר סיבות. ראשית הייתה הזנחה מתמשכת של מוסדות המדינה של אוכלוסייה ערבית זו, לא הושקעו מספיק משאבים בחינוך, בתשתיות ובתעסוקה של הערבים, והדבר הוביל לפער מתמשך. בנוסף לכך, סיבה נוספת היא שבין הערבים ליהודים בישראל ישנו שסע המבוסס על הסכסוך הישראלי פלסטיני, והוא משפיע גם על יחסי הערבים והיהודים במדינת ישראל. מעבר לכך ישנה גם סיבה תרבותית, חלק מערביי ישראל מזדהים כחלק מהעם הפלסטיני, וההשתלבות והיטמעות בחברה הישראלית פחות חשובה להם. המסקנה העיקרית של המחקר היא שהמדינה היא הגוף האחראי העיקרי על שילובם המלא של ערביי ישראל ומניעת אי השוויון שאיתו מתמודדת אוכלוסייה זו, בעיקר שלמדינה יש את המשאבים הנדרשים על מנת להתמודד עם בעיה זו.

תוכן עניינים

1. מבוא: 4

2. רקע על החברה הישראלית ומדינת ישראל. 5

3. רקע על החברה הערבית.. 9

4. רקע על אי השוויון בין ערבים ליהודים בחינוך תעסוקה ותשתיות.. 13

5. השפעות אי השוויון על החברה הישראלית.. 17

6. דרכים לצמצום אי השוויון 21

7. סיכום ודיון 24

8. ביבליוגרפיה. 27

1.מבוא:

מטרתה של עבודת מחקר זאת היא לבדוק האם מתקיימים אי שוויון ואפלייה כנגד האוכלוסייה הערבית בישראל, והאם אי שוויון זה פוגע בתחומי חיים מסוימים, כמו למשל תחום החינוך והתעסוקה של ערביי ישראל. הרציונל המחקרי הוא ששוויון בחברה הישראלית הוא עקרון מאוד חשוב במדינה, משום שמדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית וליברלית, ולא יכול להיות מצב שחלק גדול מהאוכלוסייה מופלה למשך זמן כה ארוך.

ההשפעות של אי שוויון ואפלייה של חלק גדול באוכלוסייה הישראלית, כמו ערביי ישראל, הוא הרסני עבור מדינת ישראל, והכלכלה שלה, אם המדינה לא תשקיע משאבים באוכלוסייה הערבית, היא תזניח 20 אחוז מהמדינה, כי זהו גודלה של האוכלוסייה הערבית, זהו חלק גדול מאוד מהמדינה שיכול להיות מנוצל בצורה יותר טובה על מנת להטיב לכלל האוכלוסייה בישראל ולא רק לערבים עצמם (סואן, 2012).

אנו נבחן את אי השוויון בתחומים שונים, כאשר החשובים שבהם הוא תחום החינוך, תחום התעסוקה, שמושפע גם מהחינוך, התחום החברתי, והתחום של תשתיות בישובים ערביים. אי השוויון אצל האוכלוסייה הערבית בא לידי ביטוי גם בצורה גיאוגרפית, משום שמרבית הערבים בישראל חיים ביישובים ערבים בלבד, ולכן ההשקעה בתשתיות אלה היא חשובה על מנת לשפר את מצבם של הערבים בישראל.

לבסוף יבדק כיצד ניתן לשפר את מצבם של ערביי ישראל ולמנוע את אי השוויון בינם לבין האוכלוסייה היהודית. מניעת אי השוויון יכולה להיעשות הן באופן פרטי, כמו על ידי האוכלוסייה הכללית בישראל, והן על ידי מוסדות המדינה, משום שלמדינה ישנם את המשאבים הדרושים על מנת למנוע את אי השוויון, או לתקן אותו, כמו מדיניות העדפה מתקנת (בן דוד, 2017).

ולכן שאלת המחקר של עבודה זאת היא כיצד באים לידי ביטוי הפערים באי שוויון בחינוך, תעסוקה ותשתיות בין המגזר הערבי ליהודי בחברה הישראלית?

2.רקע על החברה הישראלית ומדינת ישראל

ישראל היא מדינה במזרח התיכון, הממוקמת בקצה המזרחי של הים התיכון. היא גובלת בצפון עם לבנון, בצפון מזרח בסוריה, במזרח ובדרום מזרח בירדן, בדרום מערב במצרים ובמערב בים התיכון. ירושלים היא מקום מושב השלטון והבירה המוצהרת, אם כי המעמד שלה לא זכה להכרה בינלאומית רחבה. ישראל היא מדינה קטנה עם טופוגרפיה מגוונת יחסית, המורכבת ממישור חוף ממושך, הרים באזור הצפון והמרכז ומדבר הנגב בדרום. לאורך כל אורכה של המדינה מצפון לדרום, לאורך הגבול המזרחי שלה הוא השבר הסורי אפריקאי הגדול (בן-יוסף, 2011).

מדינת ישראל היא מדינת הלאום היהודי היחידה בתקופה המודרנית, והאזור שנמצא כיום בגבולותיה הוא בעל היסטוריה ארוכה ועשירה המתוארכת לתקופות שלפני המקרא. האזור היה חלק מהאימפריה הרומית, ובהמשך, האימפריה הביזנטית לפני שנפל לשליטת הח’ליפות האסלאמית החדשה במאה ה -7 לספירה. אף על פי המחלוקת, במהלך מסעי הצלב, האזור היה ידוע בדרך כלל כפלסטין, נותר תחת שלטון של שושלות אסלאמיות עוקבות, עד לקריסת האימפריה העות’מאנית בסוף מלחמת העולם הראשונה, אז הוטל עליה המנדט הבריטי של האומות המאוחדות (מנוס, 2018).

הישראלים הם אזרחים או תושבי קבע של מדינת ישראל, מדינה רב-תרבותית המאוכלסת על ידי אנשים בעלי רקע אתני שונה. הקבוצות האתניות הגדולות בישראל הן יהודים, ואחריהם ערבים ומיעוטים אחרים. התרבות הישראלית המוקדמת הוגדרה בעיקר על ידי קהילות פזורה יהודיות מאירופה, מערב אסיה, וצפון אפריקה במהלך העלייה יהודית רחבת ההיקף לפלשתינה בסוף המאה ה -19 וראשית המאה העשרים. מאוחר יותר הגיעה ההגירה מאתיופיה, מהאיחוד הסובייטי לשעבר והאמריקות, שהכניסו אלמנטים תרבותיים חדשים לחברה הישראלית, והייתה להם השפעה עמוקה על התרבות הישראלית המודרנית. ישראלים ואנשים ממוצא ישראלי חיים במדינות אחרות באופן ניכר, חלק גדול מכלל אוכלוסיית ישראל מתגוררת בחו”ל, במיוחד ברוסיה, הודו, קנדה, ארצות הברית ובכל רחבי אירופה (יער-יוכטמן, 2007).

כבר בימי קדם הוקמו קהילות יהודיות מחוץ לארץ ישראל. בימי הביניים היו מרכזים יהודיים חשובים בעירק, ספרד ופרנקו-גרמניה, אשכנז בעברית. כבני מיעוט חברתי ודתי שנחשפו להשפעות התרבותיות של אוכלוסיית הרוב, היהודים לקחו על עצמם אלמנטים מסוימים בתרבות המקומית. הם יצרו גם דפוסים חברתיים שמתאימים למציאות בה הם חיו. כמובן מאליו, יהודים המתגוררים בארצות שונות וחיים בתנאים חברתיים, תרבותיים ודתיים שונים, פיתחו מנהגים, נימוסים וביטויים תרבותיים שונים. תתי קבוצות אתניות יהודיות אלה מכונות בישראל עדות. הם מאופיינות במקום מוצא מסוים, למשל תימן, ובתרבות מובהקת שיכולה לכלול לבוש, אוכל, שירה, ריקוד, מלאכת יד, מסורות דתיות, שפה ואפילו הגייה בעברית. באופן כללי, “עדות” מסווגות לאחת מהקטגוריות הבאות (יער-יוכטמן, 2007).

אשכנזים, יהודים אלה הם צאצאי הקהילות היהודיות מימי הביניים בפרנקו-גרמניה. בחלק האחרון של ימי הביניים, יהודים רבים מאזור זה עברו מזרחה לפולין ולשטחים מזרח אירופיים אחרים. קבוצות של יהודים אשכנזים אורתודוכסים הגיעו לארץ ישראל בסוף המאה השמונה עשרה, וראשית המאה התשע עשרה כדי להקים קהילות דתיות בערים הקדושות ירושלים, חברון, צפת וטבריה. מספר גדול של יהודים רוסים עזבו למקומות בטוחים יותר לאחר תחילת תקופת הפוגרומים בתחילת המאה התשע עשרה. בעוד שרובם היגרו לארצות הברית, קנדה, ארגנטינה ומדינות אחרות, זרם קטן של חלוצים בעלי מוטיבציה אידיאולוגית בחר להתגורר במדינה הטורקית העותמנית, או בפלשתינה של המנדט הבריטי (הררי, 2016).

ספרדים, כפי שהשם מרמז, יהודים אלה מוצאם באוכלוסייה היהודית בספרד מימי הביניים. בעקבות רדיפת יהודי ספרד בסוף המאה הארבע עשרה והחמש עשרה, וגירושם מהממלכה בשנת 1492, התיישבו יהודים אלה בנמלים מרכזיים ובמרכזים כלכליים באירופה, במזרח התיכון ואף בעולם החדש. מרכז יהודים ספרדים קם בעיירה צפת הגלילית במאה השש עשרה. אף שהיהודים הספרדים, כמו אחיהם האשכנזים, הגיעו במספר מוגבל לחיות בארץ הקודש לאורך ההיסטוריה, מספר גדול יותר של יהודים ספרדים הגיעו לישראל רק לאחר הקמתה בשנת 1948 (כץ, 2013).

יהודים מזרחיים, הקהילות שמהן מגיעים יהודים הן קהילות ממדינות המזרח ולא מדינות אירופיות. לעתים קרובות, יהודים אלה מכונים בטעות ספרדים, אך למרות שהם בדרך כלל לקחו על עצמם מנהגים ספרדים בתפילה ובדת, יש להם מסורות ייחודיות משלהם. חלק מקהילות אלה מתוארכות אלפי שנים, כמו למשל יהדות עירק, שמקורותיה בבבל העתיקה. קהילות אחרות הוקמו על ידי יהודים מארץ ישראל כבר בתקופת בית שני. ככלל, יהודים ממדינות ערב או מוסלמיות, צפון אפריקה, המזרח התיכון, איראן, נחשבים ליהודים מזרחיים או מזרחיים. גל גדול של יהודים מאזורים אלה הגיע לישראל בשנות החמישים (כץ, 2013).

בישראל ישנם גם מיעוטים לא יהודים, כמו אזרחים ערבים. האוכלוסייה הלא יהודית בישראל נבדלת מבחינה דתית, חברתית, תרבותית ולאומית מהרוב היהודי. הרוב הגדול של האזרחים הלא יהודים בישראל הם מוסלמים, והשאר נוצרים, דרוזים ועוד כמה קבוצות קטנות יותר. המוסלמים והרוב המכריע של הנוצרים המזדהים כערבים, מזדהים בדרך כלל כערבים פלסטינים המחזיקים באזרחות ישראלית והשתלבו במידה ניכרת בתרבות המערבית הישראלית, אך יחד עם זאת גם שותפים לתחושות סולידריות עם אחיהם הפלסטינים מחוץ לגבולות ישראל. בקרב המוסלמים, מגמות הפונדמנטליזם האיסלאמי בולטות יותר בעשורים האחרונים. למרות שהם נהנים משוויון משפטי ופוליטי מלא, קשה מאוד לערבים בישראל לקבל את ההגדרה הבסיסית של ישראל כמדינה יהודית, ואת השתקפותה בסמלים הלאומיים של המדינה, למשל ההמנון הלאומי, הדגל, ויום הזיכרון (דיטש, 2020).

הדרוזים מורכבים מאוכלוסייה שונה מאוד, אשר בסך הכל הזדהתה במלואה עם מדינת ישראל מאז 1948. הדרוזים חיים בכפרים שלהם ושומרים על האמונות והמסורות הדתיות שלהם שמקורם באיסלאם. הם נאמנים למדינה בה הם חיים ובמקביל קשורים לקהילות דרוזיות במדינות שכנות. גברים דרוזים משרתים בצבא הישראלי על פי חוק, בניגוד לערבים שאינם מחויבים לעשות שירות צבאי, ולעיתים קרובות מתנדבים ליחידות הסיור המובחרות ביותר (עבוד-חלבי, שמאי, 2016).

שורשי התרבות הישראל התפתחו הרבה לפני עצמאותה של ישראל המודרנית בשנת 1948, ונמצאים מאז ישראל הקדומה. התרבות הישראלית משקפת את התרבות היהודית, את ההיסטוריה היהודית בפזורה, את האידיאולוגיה של התנועה הציונית שהתפתחה בסוף המאה ה -19, כמו גם את ההיסטוריה והמסורות של האוכלוסייה הערבית הישראלית, והמיעוטים האתניים החיים בישראל, ביניהם דרוזים, צ’רקסים ארמנים ואחרים. ישראל היא מקום הולדתה של התרבות היהודית ותרבותה מקיפה את היסודות של מאפיינים תרבותיים יהודיים רבים, כולל פילוסופיה, ספרות, שירה, אמנות, מיתולוגיה, פולקלור, מיסטיקה ופסטיבלים, כמו גם היהדות, שהייתה בסיסית ומשפיעה גם ליצירת הנצרות והאסלאם. תל אביב וירושלים נחשבות למוקדי התרבות העיקריים של ישראל (אידלשטיין, 2011).

בעוד שהעברית והערבית הן השפות הרשמיות של מדינת ישראל, ישנם כמה שפות מדוברות במדינה. עם הגעת העולים החדשים, הוראת השפה העברית הייתה חשובה. אליעזר בן-יהודה, שהקים את הוועדה ללשון העברית, טבע אלפי מילים ומושגים חדשים המבוססים על מקורות תנ”כיים, תלמודיים ואחרים, כדי להתמודד עם הצרכים והדרישות של החיים במאה ה -20. לימוד עברית הפך למטרה לאומית בעת המודרנית ועם ביסוס התנועה הציונית. בתי ספר מיוחדים ללימוד השפה העברית, אולפנים, הוקמו בכל רחבי הארץ. עברות או ישראליזציה של שמות המשפחה הייתה נפוצה בתקופה שלפני קום המדינה, והפכה נפוצה לאחר קום המדינה (קרקסון, 2018).

3.רקע על החברה הערבית

אזרחים ערבים בישראל, הם אזרחים ישראלים שהם ערבים. אזרחים ערבים רבים בישראל מזהים עצמם כפלסטינים ובדרך כלל מייעדים את עצמם כאזרחים פלסטינים בישראל או בפלסטינים הישראלים. כ -21% בערך מתשעה מיליון אזרחי ישראל הם ערבים. הרוב המכריע של ערביי ישראל הם מוסלמים. לערבים בישראל ישנם זכויות פוליטיות שוות, ערביי ישראל מילאו תפקידים ממשלתיים ופוליטיים שונים לאורך קיומה של המדינה. ההבחנה המשפטית היחידה בין אזרחי ישראל היהודים לערבים היא שהערבים אינם נדרשים לשרת בצבא הישראלי. זה היה כדי לחסוך מהאזרחים הערבים את הצורך לאחוז בנשק נגד אחיהם הפלסטינים. עם זאת, ערבים רבים התנדבו לתפקידי צבא והקהילות הדרוזיות והצ’רקסיות משרתות באופן קבוע בצבא (סואן, 2012).

לאחר מלחמת העצמאות, בעוד שרוב הערבים שנותרו בישראל קיבלו אזרחות, הם היו כפופים לשלטון צבאי בשנותיה הראשונות של המדינה. הפוליטיקה הישראלית לא הקדישה מחשבה רצינית כיצד לשלב ערבים בחברה, והמדיניות הופעלה על ידי משטר קפדני של שלטון צבאי, ששלט על מה שנותר מהאוכלוסייה הערבית בשטח שנשלט על ידי ישראל, ואפשר למדינה להפקיע את מרבית אדמותיהם, אדמות בבעלות ערבית, מה שהגביל מאוד את הגישה שלה להון השקעה ולהזדמנות תעסוקה, ומבטלות למעשה את כל ההזדמנויות להשתמש באזרחות ככלי להשגת השפעה פוליטית. אישורי נסיעה, עוצר, מעצרים מינהליים וגירוש היו חלק מהחיים עד 1966. מגוון צעדי חקיקה ישראליים אפשרו את העברת הקרקעות שנטשו הערבים לבעלות המדינה. אלה כללו את חוק רכוש הנפקדים משנת 1950, שאפשר למדינה להפקיע את רכושם של פלסטינים שנמלטו או שגורשו למדינות אחרות. כלים משפטיים נפוצים אחרים כללו שימוש בתקנות חירום כדי להכריז על אדמות השייכות לאזרחים ערבים כאזור צבאי סגור (כבהא, 2012).

הערבית, כמו העברית, הייתה שפה רשמית בישראל עד לשנים האחרונות. באותה שנה אימצה הכנסת את חוק מדינת הלאום, שהוריד את מעמדה של השפה הערבית משפה ממלכתית רשמית לשפה בעלת מעמד מעורפל יותר. שפת העם המסורתית של מרבית האזרחים הערבים, ללא קשר לדת, היא הערבית הלבנטית, כולל הערבית הלבנונית בצפון ישראל, הניב הפלסטיני של הערבית במרכז הארץ ודיאלקטים בדואים ברחבי מדבר הנגב. לאחר שקלט מילות וביטויים רבים בעברית, הניב המודרני של אזרחי ישראל הערבים מוגדר על ידי חלקם כניב הערבי הישראלי. מרבית אזרחי ישראל הערבים הם דו לשוניים מבחינה תפקודית, ושפתם השנייה היא עברית מודרנית (מנדל, יצחקי, פינטו, 2016).

למרות שאין הפרדה מוסדית, יהודים וערבים בחרו לחיות בנפרד בכל הערים בישראל מלבד קומץ. רבים מכירים בכך שישובים ערביים קיבלו פחות מימון מאשר אזורים יהודיים והדבר השפיע על איכות בתי הספר הערבים, התשתיות והשירותים החברתיים (קרופ, 2017). ערבים מיוצגים פחות בהשכלה הגבוהה וברוב הענפים. ליהודים ולערבים ישראלים אין קשר הדוק זה עם זה. רוב הצעירים לומדים בבתי ספר יסודיים ותיכוניים שונים, ואולי לא יבואו במגע אחד עם השני עד לאוניברסיטה, עד אז יכולות להיווצר דעות קדומות רבות. חוסר האינטראקציה הזה מחמיר את המתיחות בין שתי הקהילות (ברק, 2020).

מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נראה שעשנם פערים מובנים ומהותיים בין ערי המרכז לפריפריה, והיות ורובם של ערביי ישראל חיים בפריפריה, והישובים הערבים הם בפריפריה, הדבר משפיע באופן מהותי על ההבדלים בין ערבים ליהודים. לפי הנתונים, ישנם פערים בדמוגרפיה, ליישובי הפריפריה יש יותר ילודה וילדים בכל משפחה, ורמת הכנסה של יישובי הפריפריה היא יותר נמוכה מהיישובים במרכז הארץ (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 2019) (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (ב’), 2019).

ערביי ישראל מתמודדים גם עם קונפליקטים פנימיים משלהם כפלסטינים החיים במדינה יהודית. תוך כדי הזדהות עם העם הפלסטיני, ומחלוקת על הזדהותה של ישראל כמדינה יהודית, הם רואים את עתידם קשור לישראל. הם אימצו את העברית כשפה שנייה ואת התרבות הישראלית כרובד נוסף בחייהם. יחד עם זאת, הם שואפים להשיג מידה גבוהה יותר של השתתפות בחיים הלאומיים, השתלבות גדולה יותר בכלכלה, והטבות רבות יותר עבור הערים והכפרים שלהם. אמנם ערביי ישראל היו מעורבים מדי פעם בפעולות טרור, אך בדרך כלל הם מתנהגים כאזרחים נאמנים. במהלך מלחמות ישראל, מעט מאוד עסקו במעשי חבלה או חוסר נאמנות. בחלק מהמקרים ערבים התנדבו לעזור בתפקידים אזרחיים (לביא, 2010).

מבחינה פוליטית, בישראל פועלות כמה מפלגות ערביות ותנועות פוליטיות. כל המפלגות הללו מייצגות בעיקר אינטרסים ערבים-ישראלים ופלסטינים, כמו למשל התנועה האיסלאמית, שהיא ארגון איסלאמיסטי עם שני פלגים: אחד שמתנגד לקיומה של ישראל, ואחר שמתנגד לקיומה כמדינה יהודית. שתי מפלגות ערביות התמודדו בבחירות הראשונות בישראל בשנת 1949, כאשר אחת, הרשימה הדמוקרטית של נצרת, זכתה בשני מנדטים. עד שנות השישים כל המפלגות הערביות בכנסת היו מיושרות עם מפא”י, מפלגת השלטון (עלי, 2018).

מיעוט ערבים מצטרף ומצביע למפלגות ציוניות. מפלגות שמאל, כמו מפלגת העבודה ומרצ, הן המפלגות הפופולריות ביותר בקרב הערבים, אם כי חלק מהדרוזים הצביעו גם למפלגות ימין כמו הליכוד וישראל ביתנו, כמו גם מרכז קדימה. מפלגות הנשלטות על ידי ערבים בדרך כלל אינן מצטרפות לקואליציות שלטוניות. עם זאת, מבחינה היסטורית מפלגות אלו כרתו בריתות עם מפלגות ישראליות וקידמו את הקמת ממשלותיהן באמצעות הצבעה עימן מהאופוזיציה (לביא, אבו-מוך, אלרן, 2019).

מבחינה תעסוקתית, ברחבי ישראל הוקמו עשרות מרכזי תעסוקה שיעזרו למיעוטים הערבים, הדרוזים והצ’רקסים למצוא עבודה ולקבל סיוע. אחוז הערבים המשתתפים בשוק העבודה בישראל נמוך לעומת היהודים. הפער בין ערבים ליהודים בולט במיוחד בקרב נשים, תעסוקת הנשים הערביות הוא אחד השיעורים הנמוכים בעולם. לא ניתן לייחס את האחוז הקטן של הנשים הערביות בשוק העבודה רק לגורמים תרבותיים. אחוז הנשים העובדות במדינות ערביות רבות גבוהה יותר מאשר בישראל. בנוסף, כאשר סקרים שואלים נשים ערביות לגבי הגורמים העיקריים המונעים מהן לצאת לעבודה, רוב הנשאלות מצהירות כי הסיבה העיקרית היא מחסור בעבודות. נשים ערביות ישראליות מביעות את רצונן להיכנס לכוח העבודה, ורוב מהנשאלים המובטלים מעידים כי הם מוכנים להתחיל לעבוד באופן מיידי (שדמה, 2014).

עובדים ערבים מרוכזים לרוב בתחומי המשק הנמוכים, כמו בנייה, חקלאות ותעשייה לגברים וחינוך ובריאות לנשים. ככלל, הערבים אינם ממלאים תפקידים בתחומים בעלי שכר גבוה יותר, למשל הייטק, פיננסים ואלקטרוניקה.. כ -36% מהנשים היהודיות הועסקו בחינוך ובבריאות, לעומת 58% מהנשים הערביות. חלק קטן מהגברים היהודים בכוח העבודה החזיקו בעבודות בבנייה, בחקלאות ובתעשייה, חלק נכבד מהעובדים הערבים הגברים הועסקו במגזרים אלה. להעסקת הגברים הערבים בבנייה, בחקלאות ובתעשייה יש שני השלכות מעבר לעובדה ששכרם נמוך: הם פורשים בגיל צעיר יחסית בגלל הדרישות הפיזיות של התפקיד, והם רגישים יותר למשברים כלכליים ולכניסת עובדים זרים לשוק העבודה (שדמה, 2014).

מבחינת מערכת החינוך, ישראל חתומה על האמנה נגד אפליה בחינוך, ואשררה אותה בשנת 1961. לאמנה מעמד של חוק בבתי משפט בישראל. ישראל מפעילה מערכת חינוך ערבית למיעוט הישראלי-ערבי, המלמדת סטודנטים ערבים בערבית על ההיסטוריה והתרבות הישראלית. עם זאת, היו טענות שמערכת החינוך היהודית מקבלת יותר משאבים. על פי ועדת המעקב לחינוך ערבי, ממשלת ישראל מוציאה בממוצע סכום יותר נמוך באופן משמעותי על הסטודנט היהודי מאשר על הסטודנטים הערבים. כמו כן מצוין כי שיעור הנשירה של ערביי ישראל גבוה פי שניים משיעורם של עמיתיהם היהודים. ישנם עדויות גם למחסור של כיתות לימוד במגזר הערבי. בשנת 1999, בניסיון לסגור את הפער בין מגזר החינוך הערבי והיהודי, הודיע ​​שר החינוך הישראלי, יוסי שריד, על מדיניות העדפה מתקנת, והבטיח כי לערבים יוענקו 25% מתקציב החינוך, יותר משיעורם היחסי באוכלוסייה. הוא הוסיף כי המשרד יתמוך ביצירותיה של מכללה אקדמית ערבית (בן דוד, 2017).

4.רקע על אי השוויון בין ערבים ליהודים בחינוך תעסוקה ותשתיות

אי השוויון בישראל מקבל צורות רבות. חלק מאי השיוויון יוצר את הבסיס להפרדה בין הסקטורים השונים בחברה הישראלית, ויוצרים קבוצות מיוחסות ומקופחות יחסית, הן יהודים אשכנזים לעומת יהודים מזרחיים, גברים לעומת נשים, יהודים ילידי ישראל לעומת עולים חדשים, אורתודוכסים לעומת יהודים חילוניים, תושבים כפריים לעומת עירוניים, עשירים לעומת עניים, תומכי שמאל מול ימין, ערבים ויהודים, וגאים לעומת אנשים סטרייטים. אך אי השיוויון העיקרי במדינת ישראל הוא בין אזרחי ישראל היהודים, הרוב, לבין אזרחי ישראל הערבים הפלסטינים, מיעוט לאומי ולא מהגר המתגורר במדינה מאז הקמתה (חסון, קרייני, 2006).

כיום מהווים אזרחי המדינה הפלסטינים כ 20% מכלל האוכלוסייה, המונים כמעט 1.2 מיליון איש. הם נותרו במולדתם לאחר הקמת מדינת ישראל בשנת 1948 והפכו למיעוט בלתי רצוני, אך הם אזרחים שווי שבויות לפי החוק. עם זאת, למרות מעמד זה, המיעוט הפלסטיני אינו מוכרז כמיעוט לאומי בחוקי היסוד של ישראל. בשנת 1948 הוקמה ישראל כמדינה יהודית, ההגדרה של ישראל כמדינה היהודית או מדינת העם היהודי, הופכת את האי-שוויון למציאות מעשית, פוליטית ואידיאולוגית עבור אזרחי ישראל הפלסטינים, שהמדינה מפלה לרעה על בסיס שייכותם הלאומית, ושיוך דתי כלא-יהודים. לעתים קרובות יותר ויותר הם נתפסים כגיס חמישי כתוצאה מזהותם הפלסטינית וקשריה הלאומיים, דתיים, אתניים ותרבותיים עם אחיהם הפלסטינים בשטחים הפלסטינים, והמדינות הערביות והמוסלמיות, הנחשבות בישראל כמדינות אויב. בנוסף, תפיסה זו אינה מוגבלת לרשויות המדינה: חלק נכבד מהציבור היהודי מאמין כי המדינה הישראלית שייכת לעם היהודי בלבד (שטיינר, 2013).

קבוצות רבות של אזרחים ערבים בישראל מתמודדות עם “אפליה מורכבת”, או צורות רבות של אפליה על רקע שייכותן הלאומית, והן על חברותן בתת-קבוצה אחת או יותר. למשל, נשים ערביות בישראל מתמודדות עם אפליה כחברות המיעוט הערבי וכנשים, והבדואיות הערביות מתמודדות עם רובד נוסף של אפליה מוסדית וחברתית. חלק מהאנשים נתונים לאפליה מרובה, למשל נכות ערביות בדואיות המתגוררות בכפרים הלא מוכרים בנגב, המכונים על ידי המדינה “כפרים שהוקמו באופן לא חוקי” או “יישובים בלתי חוקיים”. ביחס לקבוצות שוליות מסוימות, יש בישראל כמה מהחוקים והמדיניות המתקדמים ביותר בעולם וחשיבה מתקדמת. בישראל חוקקה חקיקה חריפה נגד אפלייה וניתנו הגנות משפטיות לנשים ונכים. אולם הדבר לא נעשה לגבי המיעוט הערבי בישראל. כתוצאה מכך, ערבים ישראלים רבים הם חלק מקבוצות שוליות נוספות, ואינם מקבלים את מלוא התועלת מהגנות כאלה (שטיינר, 2013).

כמה מהפערים כלכליים וחברתיים בין יהודים ישראלים לערבים נובעים מכך שאחרונים לא שירתו בצבא. ותיקים זכאים להטבות ועבודות רבות שאינן זמינות עבור אנשים שאינם ותיקים. יתר על כן, הצבא מסייע בתהליך החיברות. מצד שני, לערבים יש יתרון בהשגת משרות מסוימות במהלך השנים בהן הישראלים נמצאים בצבא. בנוסף, ענפים כמו בנייה והובלות התחילו להיות נשלטים על ידי ערביי ישראל (סנה, ינון, 2007).

מעבר לכך, יש הטוענים שהבסיס לאי השוויון בין ערבים ליהודים הוא במערכת החינוך. חינוך בישראל הוא חובה וחינמי מהגן ועד לסיום החינוך העל-יסודי. מערכת החינוך מורכבת מחמישה סוגים עיקריים של בתי ספר: חילוני ממלכתי יהודי, דתי ממלכתי יהודי, חינוך ממלכתי ערבי, נוצרי עצמאי ערבי ועצמאי יהודי. האחרון פונה בעיקר לקהילות החרדיות. מגזרי בתי הספר היהודיים והערבים נפרדים כמעט לחלוטין. רוב התלמידים הערבים לומדים בבתי ספר ערבים, שם שפת ההוראה היא ערבית והצוות הוא ערבי. למרות שהם ממומנים על ידי המדינה, בתי ספר אלה סובלים מאפליה ארוכת שנים בהקצאות ובשירותים. בממוצע, בבתי ספר ערבים יש כיתות גדולות יותר, פחות מורים לתלמיד ופחות ייעוץ פסיכולוגי ומיוחד מאשר בבתי ספר יהודיים (בליקוף, 2014).

מסיבות פוליטיות והיסטוריות, שני המיעוטים הדתיים באוכלוסייה הערבית, הדרוזים והנוצרים, נהנים מהזדמנויות חינוכיות טובות יותר מאשר המוסלמים. הנוצרים נהנים ממערכת של בתי ספר עצמאיים וסלקטיביים, בבעלות עדות נוצריות, המאופיינים בסטנדרטים חינוכיים גבוהים ובמדיניות מחמירה בנוגע להתנהגות התלמידים. תלמידים דרוזים לומדים במערכת חינוך נפרדת שהייתה מנותקת ממערכת בתי הספר הערבית הממשלתית מאמצע שנות השבעים, באמצעות יוזמת דרוזים לשמירת זהותם ומורשתם. צעד זה עזר לקהילות הדרוזים להשיג תקציבים ממשלתיים גדולים יותר לבתי הספר שלהם בגלל האינטרס של המדינה לגבש זהות דרוזית מובהקת המגבשת את היחסים המיוחדים של הדרוזים עם המדינה היהודית. ובכל זאת, ההישג הממוצע שלהם דומה בדרך כלל לזה של המוסלמים (אלבוים-דרור, 2010).

נקודה חשובה נוספת היא הגישה למוסדות להשכלה גבוה. תעודת הבגרות בישראל מעידה על עמידה בבחינות בכמה מקצועות. ממצאים חינוכיים וסוציולוגים מראים כי הפער בין תלמידי הרוב היהודי למיעוט הערבי גדול יותר בתחומי לימוד ספציפיים כגון מתמטיקה, מדעים ושפות זרות. פערים אלה מוסברים, למשל, על ידי משאבים משפחתיים דיפרנציאליים, ועל ידי מדיניות בית ספרית כגון מעקב וקיבוץ יכולות, המשפרות את הפערים. קו נימוק אחר מדגיש את התנגדותם של כמה מתלמידי המיעוט הערבי לתרבות ולמוסדות היהודיים כהסבר להישגים נמוכים. בני מיעוטים לא רצוניים, נוטים יותר לפתח זהות אופוזיציונית, בניגוד לנורמות ותכנית הלימודים של בית הספר ששייכים לרוב באוכלוסייה (רודניצקי, חדאד חאג’ יחיא, 2018).

היו מעט מחקרים ישראלים על הישגיהן של קבוצות אתניות דתיות שונות במקצועות בגרות שונים. באשר למתמטיקה ומדעים, ישנם הבדלים של תלמידי כיתות י”ב במסלול האקדמי ופערים משמעותיים בין יהודים לערבים בהרשמה לקורסים מתקדמים. יתר על כן, בקבלת קורסים מתקדמים למתמטיקה ומדעים, יש שוויון מגדרי גדול יותר במגזר הערבי מאשר במגזר היהודי. לפיכך, מתמטיקה אינה אמורה להוות מכשול מרכזי עבור תלמידי המיעוט הערבי בישראל, בניגוד למצבם של תלמידי מיעוטים במדינות אחרות, מה שמעיד על כך שישנה התנגדות או חוסר יכולת להשתלב בצורה ראויה במוסדות להשכלה גבוה, בגלל שלתלמידים ערבים ישנו הבסיס והיכולת האקדמית ללמוד במוסדות אלה (רודניצקי, חדאד חאג’ יחיא, 2018).

בעיה שורשית נוספת היא בעיית התשתיות. כ -20% מאזרחי ישראל הם ערבים ישראלים. מחוץ לערים מעורבות, יהודים וערבים בדרך כלל חיים באזורים נפרדים. היסטורית, כפרים ערביים קיבלו פחות מימון מאשר אזורים יהודיים. כתוצאה מכך יש לערים ערביות תשתיות ושירותים ציבוריים נחותים. אף על פי כן, אזרחים ערבים רבים בישראל, למרות אהדתם לשכניהם הפלסטינים, הפגינו נאמנות לישראל על ידי התנדבותם לשירות בצבא הישראלי והשתתפותם בממשל, בעסקים, בחינוך ובבריאות בישראל (בליקוף, 2014).

המכשול של התשתיות עומד בפני התפתחות כלכלית, חברתית וחינוכית של הערבים הערביות. הרבה ערים וכפרים ערבים, שוכנים בפריפריה של המדינה הרחק מרוב מקומות העסקים והמעסיקים הגדולים במרכז ישראל. בשל כך העיריות פולשות לשטחי קרקע נוספים לפיתוח שטחי עסקים. בעיית התכנון אפילו משתרעת על ארגון ותכנון בתוך העיר שכן לרבים מהרחובות אין שמות, וכמעט בלתי אפשרי למצוא כתובות. השימוש בקרקעות ותכנון מרחבי, הם לב ליבה של הצרות הכלכליות של העיר הערבית. עם אוכלוסייה הולכת וגדלה ומשאבים מוגבלים של אדמות ניתנות להתפתחות, התושבים מתמודדים עם מחסור הולך וגובר של דיור. לעסקים ולענפים אין הרבה מקום להקים או להרחיב, ורוב האוכלוסייה נוסעת לאזורים הסמוכים לעבודה (חמאיסי, 2006).

מדוע ישראל אינה מתחייבת בפרויקט נועז וארוך טווח לשדרוג התשתיות והשירותים הציבוריים בכל הערים הערביות? המטרה תהיה לספק רמות שוות של תשתיות ושירותים ציבוריים הן לאזורים היהודיים והן לאזורים הערבים בישראל. פרויקט כזה יביא יתרונות רבים לישראל. למשל, המיעוט הערבי ישתלב באופן מלא יותר בחברה הישראלית. הקשר בין יהודי אמריקה לישראל יתחזק. חסמים לשיתוף פעולה בין ישראל לשכנותיה הערביות יופחתו. אולם זוהי שאלה פוליטית סבוכה, שיישומה בפועל דורש שיתוף פעולה מורכב (חמאיסי, 2006).

5.השפעות אי השוויון על החברה הישראלית

בישראל, אי השוויון הוא בעיה בפני עצמה אך גם אתגר למיגור העוני הקיצוני. אי-שוויון חשוב לעוני מכיוון שמעמדם היחסי של אנשים או משקי בית בחברה נחשב להיבט חשוב ברווחתם. יש ויכוחים בספרות המחקר האם המאמצים להפחתת העוני יכולים להצליח מבלי לטפל באי שוויון, או שמא אלה מטפלים בסימפטומים בלבד אך לא בסיבה לעוני. מחקרי מקרה ספציפיים מוצאים קשר חזק ומורכב בין צמיחה וחוסר שוויון, אשר ניתן לטשטש על ידי מחקרים חוצי מדינות. בנוסף, יש הסכמה מסוימת שאי-שוויון גבוה מפחית את קצב גידול ההכנסה של העניים ביחס לזו של העשירים, וכמה ראיות מתגלות שחלוקת הכנסה שווה יותר קשורה לתקופות צמיחה ארוכות יותר (חסון, קרייני, 2006).

כוח לא שוויוני מוביל להקמת מוסדות המנציחים אי-שוויון בכוח, מעמד ועושר, שבדרך כלל רעים גם להשקעה, חדשנות ולקיחת סיכונים העומדים בבסיס הצמיחה לטווח הארוך. מחקרים שנעשו לאחרונה מראים כי אלא אם כן מתמודדים עם אי-שוויון, הדבר מוביל לאי-שוויון כלכלי נוסף וגובר, שכן הרווחים על ההון גדולים מאלה מההכנסה. נמצא כי אי-שוויון מערער את הלכידות החברתית. מחקרים מצביעים על כך שנוכחותם של אי-שוויון אופקי גדול, שהם אי-שוויון במעמד כלכלי, חברתי, פוליטי ותרבותי בקרב קבוצות זהות בולטות, עשויה להגדיל את הסיכון לסכסוך אלים. לפיכך אי-שוויון יכול למנוע את צמצום העוני ויכול להגביר את המתיחות הפוליטית והחברתית (חסון, קרייני, 2006).

כאמור אי השוויון יכול להוביל גם לקשיים חברתיים, ובמיוחד להוריד את רמת הסולידריות בחברה, ןדבר זה חשוב במיוחד במדינה כמו ישראל, שבה חיים מגוון קבוצות אתניות. מחקרים שנערכו על ידי סוציולוגים הראו כי החיים בחברות לא שוויוניות משנים באופן מהותי את האופן שבו אנשים מתקשרים עם מי שחי סביבם, ובאופן כללי יותר את תפיסתם את קהילתם. בעיקר, הסולידריות הבין-חברתית, כלומר הנכונות של אנשים, של לנסות ולשפר את תנאי המחיה של חברים אחרים בקהילה שלהם, הסובלנות. ככלל, הסולידריות שמביע אדם פרט חזקה יותר כלפי אנשים שיש כלפיהם פחות ריחוק חברתי, והריחוק החברתי מתאר את המרחק בין קבוצות שונות בתוך אותה חברה (סדן, 2014).

באופן לא מועיל, אי-שוויון יוצר תנאים הפוכים, ומגדיל את המרחב החברתי, וגם את המרחב הנפשי בין חברי הקהילה. מרחק זה מגביל את יכולתו של הפרט לזהות את היתרונות העקיפים, שגם הם יכולים ליהנות מהם בעזרת עזרה לאחרים. לפיכך, נשכחת במהרה התפיסה ששיפור חייו של אדם אחד מועילה לכלל החברה. ככל שהתכונות הקולקטיביות של נדיבות וחמלה מצטמצמות, ולכידות חברתית נפגעת, המדרון הופך לחלקלק עוד יותר. ירידה בסולידריות מתבטאת במהירות בתמיכה ציבורית הולכת ומתמעטת, ובחלוקה מחודשת של מוסדות השלטון, אשר עבור קהילות העומדות בפני רמות גבוהות של אי-שוויון, היא בדיוק מה שנדרש (סדן, 2014).

השפעה נוספת של אי השוויון בחברה הישראלית הוא הגדלת אי האמון בין קבוצות האוכלוסייה השונות בחברה. מחקרים מראים שמרחק חברתי גדול יותר קשור לא רק לניכור, אלא לרמות גבוהות יותר של חוסר אמון. באופן ספציפי, האמונה ההולכת וגוברת שחברים אחרים בקהילה שונים במהותם מעצמך. זה בדיוק למה זה כל כך מסוכן. ספקנות של אחרים מונעת כינון מערכות יחסים, וגורמת למעגל אי אמון, ריחוק חברתי מוביל לחוסר אמון שמוביל להתרחקות חברתית נוספת. קהילות מתפרקות על בסיס האמון לבדו, המבוסס על קווים אתניים, החשד שורר באוויר, ולפעמים אלימות יכולה לבוא בעקבותיה. חברות עם רמות נמוכות של אמון נאבקות על מנת ליצור את התמיכות והחיבורים החברתיים הנדרשים לשיפור הבריאות, ולאפשר את התפקוד התקין של החברה, גם מחוץ להקשר של מדינת הרווחה. רווחתו של הפרט, ללא קשר לגיל, אינה נחשבת עוד לדאגה אינדיבידואלית אל לדאגה קולקטיבית (חסייסי, ליטמנוביץ, 2017).

בנוסף לכך, אי השוויון יכול להוביל לאדישות פוליטית. ירידת אמון אינה בלעדית ליחידים, אלא משתרעת על אמונתם של אנשים במוסדות. במאמר מחקר שבדק את ההשפעה של אי-שוויון על ערכים ועמדות, נמצא כי אנשים במדינות פחות שוות היו בעלי עניין פחות בפוליטיקה, פחות אמון בפרלמנט היושב, ולעיתים קרובות התלוננו על חוסר כבוד חברתי לסמכות. רמות גבוהות יותר של אי שוויון מדכאות בעוצמה את העניין הפוליטי, את תדירות הדיון הפוליטי והשתתפות בבחירות. זה גם כמעט לא מפתיע, שכן איך אפשר ליישב את ההבטחות האופטימיות והקוליות של פוליטיקאים עם המציאות הנושכת של חיים שמלאים באי-שוויון? בישראל, ממשלות מכל הקשת הפוליטית ניסו, חלקן יותר מאחרות, ולא הצליחו לעצור את המגמה לאי שוויון. ככל שהדברים מתדרדרים, ההתפכחות והאדישות הפוליטית היא התגובה הטבעית לאי שוויון (לביא, אבו-מוך, אלרן, 2019).

לאי שוויון בחברה ישנה נטייה לחיזוק עצמי, וכאן טמונה אחת הבעיות הגדולות יותר. חוסר השוויון מחזק את עצמו, הוא מתחפר פנימה. אלה שמרוויחים ממנו, אולי כצפוי, אינם מוכנים למסור את מקומם בראש העץ, אבל להיכנע הם חייבים. אולם לפני שזה קורה, חלק אחד באוכלוסייה צריך ללמוד לקבל את החלק השני ולחלוק איתו את משאביו. לעתים קרובות נצפית בחברות לא שוויוניות האמונה הקולקטיבית כי האליטות העשירות, שרובן רובן נולדו עשירות, עלו לתפקידן מתוך כישרון עליון, מאמץ ומסירות ולא זכות פריבילגית שלהן, ואילו אלה שנמוגו בתחתית נמצאים שם בגלל בטלה ובזבוז. הפנמה לא מועילה זו, המנסה להכשיר את הסטטוס קוו, אינה נכונה בעליל. אי שוויון מעכב את הניידות החברתית, ולמרות שזאת רק אחת מסיבות רבות, מיגורו ישפר מאוד את האופי הדמוקרטי של עולמנו הלא שוויוני ויעשה אנשים מאושרים יותר (דיטש, 2020).

השפעה חשובה נוספת של אי השוויון בחברה הישראלית הוא פערים אתניים שורשיים ועמוקים. ישראל היא חברה רב-אתנית בה חיים יהודים וערבים. היא מאופיינת במגוון אתני יוצא דופן. בעוד שהפיצול העדתי המשמעותי ביותר בחברה הישראלית הוא בין יהודים לערבים, ההבדלים האתניים בין יהודים שהגיעו מאזורים שונים בעולם הם מהותיים למדי. הערבים מהווים כ -20 אחוז מאזרחי ישראל. הם חיו באזור במשך דורות, בעיקר ביישובים כפריים ובכפרים ועם מעט חשיפה לתרבות המערבית המודרנית. למרות שערבים מורכבים מכמה תת-קבוצות (דיטש, 2020).

מאז שהחלו היהודים לאכלס את המדינה בתחילת המאה העשרים, התחרות הפוליטית והסכסוך פשטו על יחסי היהודים והערבים. עם זאת, כאשר קמה מדינת ישראל בשנת 1948, האוכלוסייה הערבית בישראל מצאה עצמה במצב כפוף לאוכלוסייה היהודית מבחינה פוליטית, חברתית וכלכלית. עד היום הערבים עדיין כפופים לאוכלוסייה היהודית בכל היבט של ריבוד חברתי. יש להם רמות נמוכות יותר של השכלה פורמלית, מעמד תעסוקתי, רווחים ורמת חיים. עם זאת, לא ניתן לייחס את הכנסתם הנמוכה ורמת חייהם הנמוכה יותר באופן מלא לתפקידם ההשכלתי והתעסוקתי הנמוך, ולעתים קרובות הם מיוחסים למעמדם האתני הכפוף לחברה הישראלית, כלומר, אפליה, ולגישה מוגבלת להזדמנויות ממומנות על ידי המדינה (דיטש, 2020).

למרות שיהודים הגיעו לישראל כמעט מכל פינה בעולם, האוכלוסייה היהודית מאופיינת במגוון אתני בין שתי קבוצות גיאו-תרבותיות גדולות השוות בערך: יהודים ממוצא אירופי, אשכנזים, ויהודים ממוצא אסייתי או צפון אפריקאי, מזרחים. הקבוצה האחרונה כפופה לזו הראשונה בכל ממד של ריבוד. באופן ספציפי, בהשוואה למזרחים, היהודים האזכנזים מאופיינים ברמה גבוהה יותר של השכלה פורמלית, הם מחזיקים במקצועות בעלי מעמד יותר, הם משיגים הכנסה גבוה יותר, יש להם בעלות על בתים בעלי ערכים גבוהים יותר ונהנים מרמת חיים גבוהה יותר. הפערים החברתיים-כלכליים בין הקבוצות נמשכים מאז קום המדינה בשנת 1948 ועד היום. ולכן הדברים האלה מראים לנו שהפערים האתניים בישראל הם לא רק בין ערבים ליהודים, אלא גם בתוך החברה היהודית עצמה בין אשכנזים למזרחים (טובי, 2010).

6.דרכים לצמצום אי השוויון

המטרה הישראלית של פיתוח בר-קיימא, של ארגונים ומוסדות שונים, שואפת לצמצם אי-שוויון על בסיס הכנסה, מין, גיל, מוגבלות, נטייה מינית, גזע ואתניות, ודת. צמצום אי-השוויון החברתי והכלכלי בין הסקטורים השונים בחברה הישראלית אינו רק המפתח להבטחת הצלחתה של החברה הישראלית, אלא גם תנאי הכרחי לקיומה. אי שוויון הוא מכשול מרכזי לצמיחה כלכלית בת קיימא. בניגוד לעוני, מאפיין שניתן להגדיר ברמה האישית, אי-שוויון הוא מושג יחסי המתייחס להבדלים בין יחידים או קבוצות אתניות ומכסה ממדים שונים: אי שוויון כלכלי מתייחס בעיקר להבדלים בתוצאות הכלכליות, כגון הכנסה, צריכה או עושר. אי-שוויון חברתי מתייחס להבדלים בתוצאות החברתיות, כגון בהשכלה או בתעסוקה, או להבדלים במעמד החברתי. אי שוויון חברתי וכלכלי קשורים מאוד (שטיינר, 2013).

המושג אי-שוויון פוליטי מתייחס להשפעה בלתי שוויונית על החלטות שקיבלו גופים פוליטיים, ולתוצאות הלא שוויוניות של החלטות אלה. זה קשור באופן הדוק להבדלים בחלוקת המשאבים הפוליטיים, מה שעלול להוביל להדרה של קבוצות מסוימות מהשתתפות בתהליכים פוליטיים. אי שוויון סביבתי משמש לעתים קרובות כדי להצביע על חלוקה לא שוויונית של סיכונים וסכנות סביבתיים, למשל זיהום אוויר או מים, וגישה לא שוויונית למשאבי טבע ולשירותי מערכות אקולוגיות אחרות, למשל אדמה, פארקים ומים מתוקים, בין קבוצות אתניות שונות בישראל. אי-שוויון סביבתי קשור קשר הדוק גם לאי-שוויון חברתי וכלכלי, והוא מתקשר להזנחה של התשתיות במגזר הערבי בישראל (ג’מאל, 2006).

וזה מוביל אותנו לדרך הראשונה להפחית את אי השוויות האתני ביחס לערבים בישראל, והוא להשקיע בתשתיות של היישובים הערבים. מאז שנות השבעים חלה השתלבות מוגברת של המגזר הערבי בכלכלה הישראלית. שילוב זה התאפיין בעליית היזמות התעשייתית בערים הערביות. קריטיים לתהליך התיעוש הם גורמים הקשורים לזמינות אזורי התעשייה והתשתית התומכת בייצור תעשייתי. הגורמים העיקריים הם: עתודות קרקע מוגבלות לתעשייה, היעדר שוק קרקעות, מבנה דפוס הבעלות על קרקעות, תרבות יזמית שאינה מעודדת שימוש בהלוואות בנקאיות ואי מסחור קרקעות, היעדר הקצאת אזורי תעשייה בתכניות המתאר ליישובים הערבים, רמת תשתיות נמוכה והיעדר תמיכה ציבורית בפיתוח תשתיות תעשייתיות; והעובדה שהחקיקה לעידוד השקעות הון לא יושמה ביישובים ערבים. גורמים אלה עשויים להתחלק בין גורמים חיצוניים המושפעים בחלקם ממדיניות ממשלתית מפלה, שאינה תומכת בפיתוח תעשייתי ערבי, לבין גורמים פנימיים הקשורים לתכונות הספציפיות של הכלכלה הערבית. יחד, גורמים אלה מפחיתים את האטרקטיביות של הפריפריה הערבית בישראל לבואם של מפעלי תעשייה מרכזיים הממוקמים בליבה, ומשפיעים לרעה על יזמות תעשייתית יזומה פנימית. אי השקעה זאת של ממשלת ישראל בתעשייה ופיתוח בישובים הערבים, היא בעיית הליבה של הזנחת התשתיות של מדינת ישראל באוכלוסייה הערבית (Sofer, Schnell, & Drori, 1996).

דרך נוספת להתמודד עם אי השוויון של ערביי ישראל היא דרך החינוך. בשנים האחרונות ניתן לראות שיפור משמעותי ברמת ההשכלה של ערבים ישראלים בכל רמות הלימוד. בשינויים שחלו ברמת התיכון, ובהשכלה הגבוהה הם משמעותיים. מחקרים מראים קשר בין השכלתם ותעסוקתם של צעירים ערבים ישראלים, תוך הבחנה בין קבוצות אוכלוסייה שונות. נשים ישראליות ערביות בכל הקבוצות שיפרו מאוד את רמת ההשכלה. הן מקבלות תעודות בגרות בשיעורים גבוהים יותר מבעבר, ביחס לנשים יהודיות וגם ביחס לגברים ערבים ישראלים, ורבות מהן לומדות במסלולי מדע. גם חלקן של הנשים הערביות הישראליות העוסקות בהשכלה גבוהה גדל משמעותית, בייחוד בקרב הנשים הדרוזיות והבדואיות, שבעבר נטו פחות ללמוד במוסדות להשכלה גבוה. לאחר נטרול מאפיינים סוציו-אקונומיים, נשים ישראליות ערביות נמצאו מוצלחות מהצפוי לאור הרקע שלהן. יחד עם זאת, מספר רב מאוד של נשים ערביות ישראליות ממשיכות ללמוד השכלה גבוה ולעסוק בתחום זה, למרות ששוק העבודה רווי וקשה לבוגרות, ולמצוא עבודה במשרה מלאה. על מנת לאזן את השוק, יש צורך להפנות סטודנטיות לתחומים אחרים, להגדיל את היצע המשרות, וליצור מנגנוני תמיכה לנשים העובדות בתחומים שאינם נחשבים “עבודת נשים” קלאסיות (פוקס, 2017).

לעומת זאת, פחות שיפור נראה בקרב גברים ערבים ישראלים. חלקם של הגברים הצעירים בקבלת תעודת בגרות עלה, אך פחות מאשר בקרב היהודים, וכך הפער גדל ליתרון של גברים יהודים. בגילאים מבוגרים המצב מחמיר וכמעט ולא חל שינוי בשיעור הסטודנטים העוסקים בתואר. נתונים אלה נמוכים במיוחד בקרב האוכלוסייה הבדואית. עם זאת, חלה עלייה משמעותית בשיעור הגברים הלומדים מדעי המחשב והנדסה, תחומים הפותחים דלת למקצועות בעלי שכר גבוה. שיעורי התעסוקה של בוגרי המכללות הערביות גבוהים. הכנסתם דומה לזו של בוגרי המכללות היהודיות בתחומי הבריאות והחינוך, אך נמוכה יותר מעמיתיהם היהודים בתחום העסקים וההיי-טק. במילים אחרות נראה כי בתחומים האחרונים בוגרי המכללות הערביות עדיין לא השיגו השתלבות אופטימלית בשוק העבודה (פוקס, 2017).

בטווח הקצר של 70 שנותיה כאומה עצמאית, ישראל הפכה את עצמה לאחת הכלכלות העולמיות החזקות ביותר. התוצר הלאומי הגולמי לנפש עולה בכל שנה, ישנה תרבות סטארט-אפ דינמית והאוכלוסייה מהמשכילות ביותר בעולם, ישראל היא סיפור הצלחה. עם זאת, ישנם פלחים משמעותיים בחברה הישראלית שנותרו מאחור. בפרט ניתן לעשות יותר כדי להבטיח שאזרחי ערב הערבים יפיקו את היתרונות של ההתפתחות הכלכלית של המדינה. אזרחים ערבים מהווים חלק נכבד מאוכלוסיית ישראל, אך הם מייצגים שיעור לא פרופורציונלי מהתמ”ג של ישראל ומעובדים בעלי הכנסה גבוה. כלכלה כוללת היא כלכלה חזקה, ומטפחת לכידות חברתית לטווח הארוך. אין שום סיבה שהקהילה הערבית לא תוכל לשגשג לצד מגזרים אחרים (סופר, 2021).

המפתח לשיפור מעמדם הכלכלי של אזרחי ישראל הערבים בישראל הוא באמצעות כוח המוח והחינוך. היכולת האינטלקטואלית והיצירתיות של ערביי ישראל היא גבוה, ולא פחותה ממגזרים אחרים בישראל. גברים ונשים משכילים אלה מפגינים את החדשנות והנחישות שהם סימני ההיכר של חברה מצליחה. יחד עם זאת, יחד עם זאת קשה לומר שהם שזוכים לאותם הזדמנויות, אפילו מגורמים פרטיים ועסקיים בישראל, ולא רק מגורמים כמו מוסדות השלטון (פוקס, 2017).

אמנם השקעה במגזר הפרטי הינה מכרעת, אך עלינו להכיר בצורך במאמצי ממשלת ישראל לחזק את מעמדה החברתי-כלכלי של אוכלוסייתה הערבית. משרדי הממשלה צריכים להקדיש חלק מתקציבם למיזמים המשפרים את החינוך, הזדמנויות יזמיות ובריאותיות של קהילות ערביות בישראל. כלכלת ישראל והמרקם החברתי שלה יכולים להפיק תועלת משמעותית מההטמעה והכוח של כלל האוכלוסייה, ומכושר ההמצאה המצוי בקהילה הערבית. לקח אחד שנלמד ממדינה מגוונת כמו ארצות הברית הוא שכאשר מעריכים גיוון והכלה חברתית, יוצרים קהילות חזקות ומגובשות יותר שתורמות יותר לצמיחה ושגשוג של המדינה כולה (רודניצקי, חדאד חאג’ יחיא, 2018).

חברה ישראלית משגשגת ומשולבת המעניקה לכל אזרחיה את האפשרות לשגשג, היא חברה שתקבל תמורה טובה יותר ממה שהשקיעה, וגם בכדי ליצור שלום עם שכנותיה ולנרמל את קיומה של המדינה. אזרחי ישראל הערבים, המייצרים לעתים קרובות חברות עם שותפים יהודים, עובדים גם עם פלסטינים וערבים בגדה המערבית ומחוצה לה. יכולתם לעבוד מעבר לגבולות ובין תרבויות מהווה מודל לשילוב עמוק יותר ברחבי האזור בעתיד. העתיד הזה הוא משהו שישראל צריכה להיות מוכנה להשקיע בו (רודניצקי, חדאד חאג’ יחיא, 2018).

7.סיכום ודיון

מטרתה של עבודת מחקר זאת הייתה לסקור את אי השוויון שקיים בחברה הישראלית, בין האוכלוסייה הערבית לאוכלוסייה היהודית. הרציונל המחקרי היה שאי שוויון זה בין האוכלוסיות הוא אחד מהגורמים החשובים שמשפיעים על החברה הערבית, ועל היכולת שלה להשתלב בחברה הישראלית בכל התחומים, כלכלית חברתית ופוליטית. על מנת שנוכל להבין טוב יותר את מצבה של החברה הערבית, וכדי שנוכל לשאוף לתקן את מצבה, חשוב שנבין מהם הגורמים לאי השוויון בינה לבין החברה הישראלית, וכיצד ניתן לפעול על מנת לתקן זאת.

החברה הישראלית מטבעה היא חברה הטרוגנית ומורכבת, חיים בה מגוון רחב של אוכלוסיות שונות, שכל אחת שומרת על הזהות שלה, גם לאורך זמן. מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, אשר מבוססת על אוכלוסייה מהגרת שהגיעה לארץ מארצות רבות, וכל קבוצת אוכלוסייה כזו יש לה את המאפיינים הייחודיים שלה, אשר התבססו אצלה עוד בארץ מוצאה. ההבדלים האתניים העיקריים בישראל הן בין הקבוצה האתנית הישראלית יהודית, לבין הקבוצה האתנית הערבית בישראל, מעבר לכך בתוך כל אחת מהקבוצות האלה ישנם תתי קבוצות אתניות. כך למשל בחברה היהודית ישנן קבוצות אתניות המתבססות על ארץ המוצא של כל קבוצה, או חלוקה גסה יותר בין אשכנזים ומזרחים, ובחברה הערבית ישנן קבוצות אתניות המבוססות דת ואזור מגורים, כמו הנוצרים והבדואים. חלוקה אתנית זאת יכולה ליצור מתחים בין הקבוצות האתניות, והמתח העיקרי שורר בין היהודים לערבים.

עוד ראינו בעבודה שהחברה הערבית היא קבוצה אתנית החיה בישראל, והיא חלק מהעם הפלסטיני. רבים מהערבים רואים את עצמם כערבים ישראלים, למרות שהם חלק מהערבים הפלסטינים, והם מרגישים גם שייכות והזדהות עם הערבים הפלסטינים החיים בשטחים. הערבים הישראלים מהווים חלק משמעותי מהחברה הישראלית, וחלקם באוכלוסייה הוא בערך 20 אחוזים. השפה הערבית הייתה שפה רשמית בישראל עד אשר סטטוס זה שונה על ידי חוק הלאום לפני כמה שנים, מה שפגע גם במעמדה של האוכלוסייה הערבית.

למרות גודלה ומשמעותה של האוכלוסייה הערבית בישראל, היא סבלה לאורך כל שנות קיומה של מדינת ישראל מאי שוויון בינה לבין האוכלוסיות האחרות במדינה. הבסיס לאי השוויון והמתח האתני בין היהודים לערבים, הוא הסכסוך הישראלי פלסטיני היותר רחב, שתורם ליחסי איבה ואי אמון בין שתי קבוצות האוכלוסייה. האפלייה של האוכלוסייה הערבית באה לידי ביטוי בכל מיני דרכים, כמו למשל אפלייה בחינוך, מוסדות החינוך הערבים סובלים מתקצוב חסר באופן יחסי למוסדות החינוך היהודים, הדבר ידוע בספרות המחקר ועל ידי ממשלות ישראל השונות, וישנם ניסיונות לתקן את האפלייה הזאת.

עוד אי שוויון חשוב שקיים אצל האוכלוסייה הערבית הוא אי שוויון בתשתיות ביישובים הערבים. התשתיות ביישובים הערבים, כמו למשל פיתוח אזורי תעשייה, ותחבורה ציבורית טובה, הם בסיס חשוב מאוד לתפקוד טוב של האוכלוסייה הערבית, וליכולת שלה למצוא תעסוקה טובה, וזה אפילו משפיע על החינוך באוכלוסייה הערבית. הממשלה צריכה להקצות יותר משאבים ליישובים ערבים, המיועדים לפיתוח תשתיות, פיתוח אזורי תעשייה ופיתוח תחבורה ציבורית, על מנת שהאוכלוסייה הערבית לא תסבול מתעסוקה נמוכה, חינוך נמוך, ופיתוח נמוך.

מעבר לאי השוויון בחינוך בתשתיות ובתעסוקה בין ערבים ליהודים, מה שיכול עוד לתרום לאי השוויון בין הקבוצות הוא השוני התרבותי והזהותי. כך למשל ערביי ישראל לא משרתים בצבא הישראלי, שמהווה מוסד חשוב לחיברות של האוכלוסייה הישראלית, ולכן זה גורם לערביי ישראל להישאר מחוץ למעגל החברתי כבר משלב מאוד מוקדם. בנוסף לכך, לאוכלוסייה הערבית יש מחלוקת של זהות, מצד אחד רבים מהאוכלוסייה הזו רואים את עצמם כישראלים לכל דבר, ורוצים להשתלב בחברה, אבל ישנם גם כאלה שרואים את עצמם קודם כל כפלסטינאים, והזהות הזו היא יותר חשובה להם מהשתלבות מלאה בחברה הישראלית.

לאי השוויון של החברה הערבית בישראל יכולות להיות השלכות שליליות משמעותיות, גם על החברה הערבית עצמה וגם על כלל החברה הישראלית, ולכן זהו אינטרס חשוב גם לחברה הישראלית ולמדינת ישראל, לשלב באופן מלא ונכון את ערביי ישראל בחברה. אי שוויון מתמשך יכול לגרום לתחושת אי אמון ואיבה בין האוכלוסייה הערבית ליהודית, וזה פוגע ביחסים בין שתי האוכלוסיות, מה גם שזה יכול להוביל לתוצאות יותר גרועות כמו פרצי אלימות. בנוסף לכך, אי השוויון יכול להוביל לתחושת אפתיה אצל אוכלוסיית המיעוט, ערביי ישראל, ואדישות כלפי הצד השני, ואפילו אי השתתפות בתהליך הפוליטי, משום שהצד הערבי יכול לאבד אמון במוסדות המדינה ובתהליך הדמוקרטי, מתוך האמונה שהוא יהיה מופלה בכל מקרה, ולכן אין טעם להשתתף בתהליך הפוליטי.

ולכן המקנה העיקרית של המחקר היא שהאוכלוסייה הערבית בישראל סובלת מאפליה ומאי שוויון מתמשכים, שמשפיעים עליה לרעה בתחומים שונים, כמו החינוך, הכלכלה והפוליטיקה. בעיית אי השוויון של ערביי ישראל היא לא בעיה חדשה אלא בעיה מתמשכת שקיימת עוד מתחילת קיומה של מדינת ישראל. מדינת ישראל היא הגוף האחראי העיקרי שאמור לשפר את מצבם של ערביי ישראל ולגרום לכך שלא תהיה אפלייה כלפי אוכלוסייה זו, משום שלה יש את הכוח והמשאבים ליישם מדיניות מתקנת זאת, וזהו דבר שכן נעשה בפועל בעבר, כמו מדיניות העדפה מתקנת של הממשלה בתחומים שונים, כמו למשל בתחום החינוך והתעסוקה.

בנוסף לכך, מסקנה חשובה נוספת היא שהשילוב של האוכלוסייה הערבית במלואה בחברה הישראלית היא טובה למדינת ישראל, הדבר יביא באופן טבעי לשיפור הכלכלה הישראלית, שיפור התוצר של המשק, ופיתוח ענפים שונים במשק. אם ישראל תשכיל להכיל את ערביי ישראל, לתת להם זכויות שוות באמת כמו לשאר האוכלוסייה, ולהשקיע בחינוך ערבי תשתיות בישובים ערביים, ובחברה הערבית, היא תקבל יותר מאשר השקיעה בחברה הערבית.

8.ביבליוגרפיה

אידלשטיין, א’, (2011). מה בין “תרבות ישראל” ל”מחשבת ישראל”: על הוראת מקורות יהדות בחינוך הממלכתי החינוך וסביבו: שנתון סמינר הקיבוצים, , 33: 299-307, 2011.

אלבוים-דרור, ר’, (2010). פסיפס החינוך: חינוך רב לאומי, רב דתי ורב עדתי ספר ירושלים בשלהי התקופה העות’מאנית (קובץ בעריכת ישראל ברטל וחיים גורן), עמ’ 261-282.

בליקוף, מ’ (2014). פערים בין יהודים לערבים במערכת החינוך – התשתית הפיזית. מכון סיכוי.

בן דוד, ל’ (2017). זכויות שפה וחינוך של מיעוטים לאומיים, אתניים, לשוניים וילידים – סקירה משווה. הכנסת, הלשכה המשפטית.

בן-יוסף, ט’ (2011). ארבעה תחומי פעילות וחמישה דורות של מדריכים בידיעת הארץ הטיול ככלי חינוכי ערכי, , 1: 9-21, 2011.

ברק, א’ (2020). השפעת התחבורה הציבורית על התעסוקה בחברה הערבית סקר בנק ישראל, 91 (תשרי-חשוון התשפ”א, אוקטובר 2020), עמ’ 7-52.

ג’מאל, א’, (2006). תת-ייצוג והשתתפות פוליטית לא אפקטיבית של האזרחים הערבים בישראל חסמים בפני שויון הערבים בישראל (קובץ): מכון פלורסהימר למחקרי מדיניות, , 125-140, 2006.

דיטש, מ’ (2020). אפליה בצל הסכסוך: אפליית מיעוטים דתיים בישראל כמקרה בוחן שליטה וקוץ בה: תמורות במדיניות המדינה כלפי אזרחיה הערבים והשפעתן על התנהגותם : (קובץ בעריכת אמל ג’מאל), עמ’ 163-185.

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (ב’), (2019). פערים בין מרכז לפריפריה. דוח הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, (2019). פערים בין מרכז לפריפריה נתונים נבחרים מתוך דוח פני החברה מס’ 11. דוח הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

הררי, ע’ (2016). אשכנזים ערבים? קרבה והתבדלות ב”יישוב הישן” בירושלים זמנים: רבעון להיסטוריה, 135 (קיץ 2016), עמ’ 22-33.

חמאיסי, ר’, (2006). הבעלות על הקרקע כחסם בפני פיתוח חסמים בפני שויון הערבים בישראל (קובץ): מכון פלורסהימר למחקרי מדיניות, , 249-263, 2006.

חסון, ש’, קרייני, מ’ (2006). הערבים בישראל, חסמים בפני שוויון. מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות.

חסייסי, ב’, ליטמנוביץ, י’ (2017). ‘חתירה למגע אחר’ – שיטור החברה הערבית בישראל: נקודת המבט של מפקדי תחנות העיקר במחקר, 2017, עמ’ 119-132.

טובי, י’, (2010). חזרת השבט התימני אל מעגל התרבות היהודית – עם העלייה הראשונה ובעקבותיה לשוחח תרבות עם העלייה הראשונה (קובץ בעריכת יפה ברלוביץ ויוסף לנג), עמ’ 25-46.

יער-יוכטמן, א’, (2007). המשכיות ושינוי בחברה הישראלית: המבחן של כור ההיתוך דורות, מרחבים, זהויות (קובץ בעריכת חנה הרצוג, טל כוכבי ושמשון צלניקר), עמ’ 72-104.

כבהא, מ’, (2012). חברי הכנסת של רשימות הלוויין הערביות ותפקודם בתקופת הממשל הצבאי, 1948-1966. אתגרים ביטחוניים ומדיניים במבחן המציאות (קובץ בעריכת מיכאל מ’ לסקר ורונן יצחק): הוצאת אוניברסיטת בר אילן, 203-217, 2012.

כץ, מ’ (2013). דת, עדה וחינוך בימי הישוב: ספרדים, בני עדות המזרח ותימנים בזרם החינוך של “המזרחי” בימי הבית הלאומי, 1948-1918. דור לדור: קבצים לחקר תולדות החינוך היהודי בישראל ובתפוצות, , 44: 213-263, 2013.

לביא, א’, (2010). הערבים בישראל – בין ניכור להשתלבות הערכה אסטרטגית לישראל, , 33-50, 2010.

לביא, א’, אבו-מוך, מ’, אלרן, מ’, (2019). החברה הערבית והבחירות לכנסת ה-21 וה-22. עדכן אסטרטגי, 22, 2 (יולי 2019), עמ’ 17-24.

מנדל, י’, יצחקי, ד’, פינטו, מ’ (2016). רשמית שאינה מוכרת: על מעמדה המעורער של השפה הערבית בישראל והצורך לתקנו גילוי דעת, 10 (סתיו תשע”ז, 2016), עמ’ 17-45.

מנוס, א’ (2018). מאה שנות חיים השזורות בהיסטוריה של מדינת ישראל תמיד תותחן, 65 (תשרי תשע”ט, ספטמבר 2018), עמ’ 63.

סדן, א’, (2014). על סולידריות חברתית וחלוקה הוגנת של פירות השגשוג מחשבה רב-תחומית בחינוך ההומניסטי, ,9: 53-56, 2014.

סואן, ד’, (2012). מוצא והדרה: ערביי ישראל בתחתית הפירמידה סוגיות חברתיות בישראל: כתב עת לנושאי חברה, , 13: 6-31, 2012.

סופר, ש’, (2021). אומת סטארט-אפ בסכנה: על אודות פערים דיגיטליים וטכנולוגיים במערכת החינוך בתקופת משבר הקורונה והתמודדות עימם ביטאון מכון מופת, 66 (מרץ 2021).

סנה, נ’, ינון, ע’ (2007). ניתוח כלכלי של הקצאת משאבים באוניברסיטה על בסיס שירות צבאי או לאומי הארת דין, , ד (1): 22-49, 2006.

עבוד-חלבי, י’, שמאי, מ’, (2016). הזהות האזרחית-ישראלית של מתבגרים דרוזים בישראל והשלכות הפגיעה בזכויות אזרחיות של המיעוט הערבי על זהות זו אזרחות על תנאי: על אזרחות, שוויון וחקיקה פוגענית (קובץ בעריכת שרה אוסצקי-לזר ויוסף ג’בארין), עמ’ 297-326.

עלי, נ’, (2018). התנועה האסלאמית בישראל: דמות המאמין החדש היבטים פוליטיים בחייהם של ערבים אזרחי ישראל (קובץ בעריכת עזיז חידר), עמ’ 196-228.

פוקס, ה’ (2017). השכלה ותעסוקה בקרב צעירים ערבים דוח מצב המדינה, (2017), עמ’ 221-262.

קרופ, ר’, (2017). תרבות הפנאי של ילדים בדואים בנגב עיונים בחינוך: כתב עת למחקר בחינוך, 15-16 (סיוון תשע”ז, יוני 2017), עמ’ 521-559.

קרקסון, ת’ (2018). “אף אינם לפי טבע המקום”: אליעזר בן-יהודה קורא לעולים להיטמע במרחב עת-מול: עיתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל, 254 (טבת תשע”ח, ינואר 2018), עמ’ 5-8.

רודניצקי, א’, חדאד חאג’ יחיא, נ’, (2018). מערכת החינוך הערבי בישראל: תמונת מצב ואתגרי העתיד עט השדה, 19 (נובמבר 2018), עמ’ 21-35.

שדמה, א’ (2014). תעסוקת האוכלוסייה הערבית בישראל לפי יישובים. משרד הכלכלה, מחקר וכלכלה.

שטיינר, ט’, (2013). התמודדות עם אפליית ערבים בשוק התעסוקה בישראל פרלמנט, , 76: 2013.

Sofer, M, Schnell, I., & Drori, I. (1996). Industrial Zones and Arab Industrialization in Israel. Human Organization55(4), 465–474.

סיוע בעבודות אקדמיות
סיוע בעבודות סמינריון