Skip to content

סיוע בסמינריון שלכם- לחצו כאן

הגירה ופליטות בראי הספרות- מחמוד דרוויש

עבודת סמינריון

הגירה ופליטות בראי הספרות

מגישה:

ת.ז:

תוכן עניינים

מבוא-. 2

סקירת הספרות-. 3

ביוגרפיה של מחמוד דרוויש- 3

פעילות פוליטית של מחמוד דרוויש- 5

הגירה ופליטות- 6

ההגירה כתופעה מודרנית- 6

הפליטות כמקרה פרטי של הגירה- 7

הפליט הפלסטיני- 8

סגנונות של שירה- 9

שירה ערבית קלאסית- 9

שירה ערבית מודרנית- 10

שירה נרטיבית- 10

מתודולוגיה-. 11

ממצאים-. 12

1. מוטיב ההגירה בתחילת הקריירה של מחמוד דרוויש- 13

2. המוטיב של ההגירה כמעצב זהות לאומית פלסטינית- 18

3. ההגירה והגלות כמוטיב של הישרדות- 19

דיון וסיכום-. 21

ביבליוגרפיה-. 23

מבוא-

מחמוד דרוויש הוא אחד הסופרים הבולטים בפולקלור הפלסטיני במאה העשרים ואחת. הוא היה סמל פלסטיני לאומי, שסימל את המאב למען זכויותיהם של הפלסטינים, בכל מקום אשר הם היו, בין אם זה בתוך קווי 67, בשטחי הרשות, או במחנות הפליטית בחו”ל. דרוויש זכה להכרה בינלאומית וערבית, הן בשל כשרונו וסגנון הכתיבה הייחודי שלו, והן בגלל שסימל את המאבק בשלטון הישראלי המדכא.

דרוויש חווה בעצמו את חווית ההגירה הפלסטינית המאולצת ב 1948, כאשר הוא נאלץ לעזוב ביחד עם משפחתו את הכפר אל בירווה שבגלילת ולהגר ללבנון, כאשר לבסוף חזרה משפחתו לארץ והתגוררה בחיפה. חווית ההגירה השפיעה רבות על מחמוד דרוויש ועל שירתו, והדבר ניכר ברבים משיריו וספריו. דרוויש חווה את חווית ההגירה בפעם השנייה ב 1970, כאשר החליט לעזוב את הארץ, תחילה הוא למד באוניברסיטת מוסקבה, ואחר כך הוא התגורר במצרים, לבנון, תוניסיה ופריז, וחי בגלות, כאשר הוא נודד ממדינה למדינה. תקופה זו השפיעה רבות על דרוויש, ועל יחסו למוטיב ההגירה והגלות.

מחמוד דרוויש נחשב גם לפעיל פוליטי בולט, כאשר כבר בצעירותו היה חבר במפלגה הקומוניסטית הישראלית, והיה חבר קבוע בהתכנסויותיה. במהלך הקריירה שלו היה העורך של מספר עיתונים פוליטיים, הן בישראל, ומחוצה לה, כולל העיתון של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, לפני שעזב את ישראל, ועיתונים פוליטיים בלבנון ובמצרים. בשנת 1971 הוא הצטרף לארגון אש”ף, כאחד משלושה מייצגים של ערביי ישראל.

המשורר דרוויש החל את הקריירה שלו בגיל צעיר, כבר בגיל 19, והקריירה שלו נמכה מעל לארבעים שנה. במהלך הקריירה הוא זכה בפרסים בינלאומיים שונים, בעיקר בשל כשרונו הספרותי, סגנון הכתיבה המיוחד שלו, ופעילותו למען זכויות אדם. דרוויש טען בפעמים רבות שאמנם הוא נאבק בשלטון הישראלי המדכא, אולם הוא אינו שונא אדם, ולא שונאאת היהודים. הוא מוכר היטב בתודעה הישראלית, וזאת בעקות מספר שערוריות ששיריו גרמו, כאשר הוא צוטט בפעמים רבות בידי פוליטיקאים, שהשתמשו בשיריו לצרכים פוליטיים.

בעבודת מחקר זו אנו נבדוק כיצד השפיעה חווית ההגירה על שירתו של מחמוד דרוויש. כדי לבדוק כיצד השפיעה ההגירה על השירה שלו, אנו ננתח את שיריו של דרוויש, נבחן מהם המוטיבים המרכזיים לאורך הקריירה שלו, כיצד הם באים לידי ביטוי בשיריו, וכיצד שירתו של דרוויש השפיעה על קהל הקוראים שלו.

הרציונל של המחקר הוא שחווית ההגירה הייתה טראומטית וקשה עבור מחמוד דרוויש, והיא תפסה מקום מרכזי בחייו והוויתו, ולכן לא מן הנמנע שההגירה השפיעה על חייו באופן משמעותי, והשפיעה על שירתו, ולכן יש מקום לבדוק כיצד השפיעה ההגירה על השירה והספרות של מחמוד דרוויש.

לבסוף אנו נערוך דיון וסיכום של העבודה, נסכם את ממצאי המחקר, נבדוק מהם המסקנות שעולות מממצאי המחקר, והאם ממצאי המחקר עולים בקנה אחד עם הסקירה הספרותית.

סקירת הספרות-

ביוגרפיה של מחמוד דרוויש-

מחמוד דרוויש היה משורר שרבים מחשיבים אותו כמשורר הלאומי של העם הפלסטיני. נחשב לסמלה של ההתנגדות הפלסטינית לכיבוש ולדיכוי הישראלי.  הוא זכה בפרסים רבים על עבודתו בשירה ובספרות. הוא הרבה לדבר בשיריו על הסוגיה הפלסטינית, הנכבה וזכותו של העם הפלסטיני לעצמאות והגדרה עצמית (ג’ובראן, 2008) . דרוויש נולד בשנת 1941 בכפר אל-בירווה שבגליל המערבי, לסלים וחורייה דרוויש, משפחתו הייתה בעלת אדמות בכפר. עם פרוץ מלחמת העצמאות משפחתו של מחמוד דרוויש נמלטה ללבנון, והכפר שלהם נהרס כליל על ידי הצבא הישראלי על מנת למנוע מתושבי הכפר מלחזור אליו בעתיד. כעבור שנה חזר מחמוד דרוויש עם משפחתו מלבנון, הם התיישבו בכפר דיר אל אסד, והוא למד בבית הספר התיכון בכפר יאסיף, לבסוף הוא ומשפחתו עברו להתגורר בחיפה. (Clark, 2008).

דרוויש פרסם את ספר השירים הראשון שלו בגיל 19, שנקרא “עסאפיר בלא אג’נחה”- ציפורים בלי כנפיים (Angy, 2017). את שיריו הראשונים הוא פרסם בעיתון של המפלגה הקומוניסטית בישראל “אלג’דיד”, שבו הוא עבד ואף התמנה להיות העורך הראשי של העיתון. בהמשך הוא עבד כעוזר העורך הראשי של העיתון “אל-פאג’ר”, העיתון של מפלגת הפועלים מפ”מ. (בהר, 2016).

דרוויש חש מחנק בארץ, ורצה לכוון גבוה יותר, חזק יותר ויותר. הוא שאף להגיע אל הזרקור הערבי, שמעבר לחיפה, בערי הבירה של העולם הערבי. וכך, אחרי שעזב ב -1970 והתקבל בחופשיות בזרועות פתוחות, מצא כי הזרקורים בעולם הערבי הופנו כלפיו. כשהוא עזב את חיפה בשנת 1970, תחילה הוא נסע למוסקבה לצורך לימודיו באוניברסיטת למונוסוב, הוא למד שם במשך שנה אחת, ואחר כך נסע למצרים. אך ככל שחלפו השנים והחלומות על שחרור פלשתין התרחקו, החרטה על עזיבתו המהירה את אדמתו, מולדתו האישית, החלה להשפיע עליו. הוא התיישב בלבנון וכתב שירים על ביירות. אבל הלבנונים, שהיו מסובכים במלחמותיהם עם הפלסטינים, לא היו שמחים מדי מדרוויש, אם כי הוא היה משורר פופולרי, שכתב על ביירות. (בהר, 2016).

בשנים 1973-1982 הוא חי בביירות וערך את העיתון “שואון פלסטיניה” והפך למנהל מרכז המחקר של אש”ף, במהלך תקופה זו הוא ייסד את עיתון אל-כרמל ב -1981. עד -1977 מכרו ספרי השירה שלו בערבית יותר ממיליון עותקים. כאשר הוא חי בלבנון מלחמת האזרחים הייתה בשיאה בין השנים 1975-1991. ב -1982 נמלט מבירות לאחר שהצבא הישראלי בהנהגת אריאל שרון פלש ללבנון, הצר את הבירה במשך חודשיים, וגירש את אש”ף מלבנון. בעלות הברית הפלנגות של ישראל, טבחו פליטים במחנות סברה ושתילה. דרוויש הפך לגולה נודד, שעבר מסוריה, קפריסין, מצרים תוניס, וצרפת. (בהר, 2016).

ב 1993 הוא התפטר מאש”ף במחאה על חתימת הסכם אוסלו על ידי יו”ר אש”ף, יאסר ערפאת. בשנת 2000 תכנן שר החינוך הישראלי לכלול בתוכניות הלימודים את שירי הפיוס של דרוויש, אך ראש ממשלת ישראל, אהוד ברק, הטיל וטו על התוכנית.

הוא פגש את רנא קבאני, אחייניתו של המשורר הסורי ניזאר קבאני, בוושינגטון ב -1977 ונישא לה, נישואים שנמשכו כארבע שנים, אך היא עזבה לקיימברידג בכדי לעשות את הדוקטורט שלה, והנישואים שלהם לא יכלו להתקיים יותר. הוא היה נשוי במשך כשנה באמצע שנות השמונים למתרגמת מצרית, חיאת היני. (Jaggi, 2002).

בשנת 1995 הוא קיבל אישור להיכנס לישראל ללוויה של עמיתו, אמיל חביבי, לשהייה של ארבעה ימים בחיפה. באותה שנה הוא הורשה להתגורר ברמאללה, אבל הוא אמר שהוא מרגיש שהוא זר שם, ולא ראה בגדה המערבית כמולדתו הפרטית. (Greenberg, 1996).

דרוויש חיבר כמה ספרי פרוזה, כולל הזיכרונות “יומיאת אל חוזון אל עאדי” (1973) ו”דאכירה ליל ניסיאן” (1987) ויותר מ 20 אוספי שירה. כוחה של שירתו יכול להיות מוסבר על ידי כנות רגשותיו ומקוריות הדימויים הפואטיים שלו. הוא שאב דימויים מן התנ”ך והברית החדשה, מן הספרות הערבית הקלאסית, מן ההיסטוריה האסלאמית הערבית ומהמיתולוגיה היוונית והרומית, כדי לבנות את המטאפורות שלו. זו היתה ההכרה של דרוויש שחייו בגולה עוררו את יצירתו. לעתים קרובות הוא הפך את פלסטין עצמה לאם או לאהוב אכזרי. בכרך השירים שלו, חאלת חיסאר (2002), בחן דרוויש את העיסוקים המרובים של רמאללה ותיאר את תחושת הבידוד הפלסטינית. עם זאת, הוא חזה עתיד של שלום ודו קיום בין ישראלים ופלסטינים, שניתן להגיע אליהם באמצעות דיאלוג בין תרבויות. דרוויש גלש מן העולם הפוליטי בחלק משיריו, בהסתמכות על סימבוליזם, כדי להתייחס לניסיונותיו האישים. הוא הקדיש אוסף שלם משיריו, “ג’ידאריה”, בהתעסקות עם המוות, בעקבות ניתוח לב בשנת 1998. (Jaggi, M. 2002).

עבודתו של דרוויש תורגמה לכעשרים שפות. אוספים של שיריו שתורגמו לאנגלית כוללים את “אדם של שני גן עדן” (2000), “למרבה הצער, זה היה גן עדן” (2003), ואת “פרפר הנטל” (2007). בין הפרסים הבינלאומיים הרבים שלו זכה בפרס לוטוס (1969), פרס השלום של לנין (1983), המדליה הצרפתית של נייט אוף ארטס ובלס לטרס (1997), פרס החוכמה והכשרון האינטלקטואלי של מלך מרוקו מוחמד השישי בשנת 2000 , ואת פרס קרן לנאן לשנת 2001 לחופש התרבות. (Lannan website 2001).

פעילות פוליטית של מחמוד דרוויש-

פעילותו הפוליטית של מחמוד דרוויש החלה בגיל צעיר מאוד ואפשר לומר שהמניע הפוליטי היה מניע ראשי ברבים משיריו. דרוויש היה חבר במפלגה הקומוניסטית הישראלית כבר מגיל צעיר, ובשלב יותר מאוחר, הוא גם היה חבר בארגון אש”ף. הוא היה העורך של מספר עיתונים פוליטיים ודרכם הוא בטא את דעותיו הפוליטיות ופרסם את שיריו. (לונדון, י. מוסקוביץ’, ט. 2018).

דרוויש נחשב על ידי רבים כסמל ערבי-פלסטיני, ונחשב כמי שמבטא את קולם של מי שמתנגדים למדינת ישראל. פעמים רבות הושמעו טענות מצד ישראלים לגבי אנטישמיות של מחמוד דרוויש, אולם הוא מצידו טוען שהוא אמנם לא מחבב את מדינת ישראל, ואין לו סיבה לחבב אותה, אך הוא לא שונא יהודים. (לונדון, י. מוסקוביץ’, ט. 2018).

במרץ 2000 הציע שר החינוך הישראלי, יוסי שריד, כי ייכללו שני שיריו של דרוויש בתוכנית הלימודים הישראלית. ראש הממשלה, אהוד ברק, דחה את ההצעה בטענה שישראל אינה “מוכנה” לשיריו של דרוויש במערכת החינוך. הקואליציה טענה כי התקרית קשורה יותר לפוליטיקה הפנים ישראלית, ובניסיון לפגוע בממשלתו של ראש הממשלה אהוד ברק, יותר מאשר היה מדובר בעניין בשירה. עם מותו של דרוויש, הוויכוח על הכללת השירה שלו בתוכנית הלימודים הישראלית נפתח מחדש ב -2008. אמנם ניתן כיום מבחינה טכנית לתלמידים יהודים ללמוד את דרוויש, אך כתיבתו עדיין אסורה בבתי ספר ערביים. (מרון, א. 2015).

דרוויש ראה את השפה העברית ואת השפה הערבית כשפות אחיות, וחלק בלתי נפרד אחת מהשניה. הוא ראה עצמו כחלק מן הציוויליזציה היהודית שהיתה קיימת בארץ ישראל בימי קדם וקיווה לפיוס בין הפלסטינים ליהודים. כאשר זה יקרה, היהודי לא יתבייש למצוא אלמנט ערבי בתוכו, והערבי לא יתבייש להכריז שהוא משלב יסודות יהודיים. (מרון, א. 2015).

דרוויש נבחר לוועד הפועל של אש”ף ב -1987. ב -1988 הוא כתב מניפסט שנועד להכרזת העצמאות של העם הפלסטיני. ב -1993, לאחר הסכמי אוסלו, התפטר דרוויש מהוועד הפועל של אש”ף, במחאה על חתימת הסכמי אוסלו (Ibrahim, M. Y. 1993). דרוויש דרש בעקביות עמדה “נוקשה והוגנת” במשא ומתן עם ישראל. למרות הביקורת שלו על ההנהגה הישראלית והפלסטינית, דרוויש האמין שאפשר להשיג שלום. “אני לא נואש”, אמר ל”הארץ “. “אני סבלני ומחכה למהפכה עמוקה בתודעת הישראלים, הערבים מוכנים לקבל את ישראל החזקה בנשק גרעיני, כל מה שהיא צריכה לעשות זה לפתוח את שערי המצודה ולעשות שלום”. (קרפל, ד. 2007).

בשנת 1988, אחד משיריו, “העוברים בין המילים החולפות”, צוטט בכנסת על ידי יצחק שמיר. דרוויש הואשם בדרישה שהיהודים יעזבו את ישראל. אם כי הוא טען שהוא מתכוון לגדה המערבית ולעזה: “אז תעזוב את הארץ שלנו / את החוף שלנו, את הים שלנו / את החיטה, את המלח, את הפצע”. (שלו, ט. 2016).

הגירה ופליטות-

הגירה אנושית היא תנועה של אנשים ממקום למקום, מתוך כוונה להתיישב, באופן קבוע או זמני, במקום החדש. התנועה היא לעתים קרובות על פני מרחקים ארוכים וממדינה אחת לאחרת, אבל ההגירה הפנימית, בתוך המדינה עצמה היא גם אפשרית, אולם ההגירה הדומיננטית היא ההגירה בין מדינות העולם. אנשים יכולים לעבור כאינדיבידואלים, כיחידה משפחתיות או בקבוצות גדולות. תנועות נוודית הן בדרך כלל לא נחשבת להגירה, משום שאין כוונה להתיישב במקום החדש, כי התנועה היא בדרך כלל עונתית. בתקופה המודרנית נותרו נוודים מעטים יחסית ששמרו על סגנון חייהם המקורי. כמו כן, תנועה זמנית של אנשים לצורך נסיעות, תיירות, עלייה לרגל או נסיעה לא נחשבת להגירה, בהעדר כוונה לחיות ולהתיישב במקומות המבוקרים. (De Haas, H. 2005).

ההגירה האנושית, שנוצרה מכל סיבה שהיא, השפיעה על התקופות הגדולות בהיסטוריה, ושינתה לעד את הנוף הדמוגרפי של ארצות העולם, והביאה, במקרים מסוימים, חדשנות והטבות הדדיות, ובמקרים אחרים הרס וסבל. בעוד שמדענים וההיסטוריונים מחפשים סיבות חיצוניות להתרחשויות אלה, כולל שינויי אקלים ודיכוי פוליטי או דתי, חכמי דת ואנשי אמונה מתייחסים לאירועים אלה כגון משחק השגחה של אלוהים, ומקדמים את המין האנושי קרוב יותר לזמן שבו בני האדם ימלאו את הארץ ויחיו כמשפחה אחת בשלום ובשלווה. (De Haas, H. 2005).

ההגירה כתופעה מודרנית-

בעת המודרנית תופעת ההגירה התגברה באופן משמעותי, וזאת מכמה סיבות, סיבה אחת היא סיבה טכנית, למהגרים נהיה יותר קל להגר למדינות אחרות, וזאת בשל אמצעי תחבורה משופרים וזמני נסיעה יותר קצרים, מה שהפך את התהליך של ההגירה ליותר קל. סיבה נוספת היא תיעוש גבוה, מאז פרוץ המהפכה התעשייתית, מדינות העולם הפכו להיות הרבה יותר תעשייתיות, ובהתאם גם החברה והכלכלה הפכו להיות ממוקדי תעשייה, והפך את החברות שלהם לחברות ממוקדות פועלים, זאת בניגוד לתקופה שלפני המהפכה התעשייתית, כאשר החברה הייתה ממוקדת חקלאים, ולכן המניע המרכזי שהניע את המהגרים בעת המודרנית הוא המניע הכלכלי, רצון לחפש עבודה יותר טובה, ורצון לשפר את המעמד של האדם. (Kiausiene, I. 2018).

בעוד קצב ההגירה הואץ מאז המאה השמונה עשרה, כולל הסחר של העבדים הבלתי רצוני, ההגירה הלכה והתגברה עוד יותר במאה התשע עשרה. במאה התשע עשרה היו שלושה סוגים עיקריים של הגירה: הגירת עבודה, הגירת פליטים, והגירת אורבניזציה. מיליוני עובדים חקלאיים עזבו את האזור הכפרי עברו לערים, וגרמו לגדילה עירונית חסרת תקדים. תופעה זו החלה בבריטניה בסוף המאה ה -18 והתפשטה בכל רחבי העולם, ונמשכת עד היום באזורים רבים בעולם. (Jefferson, F., Tuyen, N., Ham, K., Kaspar, H., & Ian G., B. 2018).

התיעוש עודד הגירה בכל מקום שבו הוא הופיע. הכלכלה שנהפכה לגלובלית הפכה גם את שוק העבודה לגלובלי, ופתאום כשחסר פועלים במדינה מסוימת, אפשר פשוט לייבא אותם ממדינה אחרת. סחר העבדים באוקיינוס האטלנטי פחת בחדות לאחר 1820, מה שגרם להגירה עצמית עצמית מאירופה ואסיה לעבודה חקלאית באמריקה ובעולם החדש. גם ריבוי אוכלוסין, גבולות  פתוחים, ומרכזי תעשייה מתעוררים גרמו למהגרים מרצון, ולעתים בכפייה.  (Jefferson, F., Tuyen, N., Ham, K., Kaspar, H., & Ian G., B. 2018).

הפליטות כמקרה פרטי של הגירה-

הפליטים הם מקרה מיוחד של מהגרים. אמנם קשה להגדיר מי הוא בדיוק פליט, אבל העיקרון אומר שפליט הוא מישהו שהיגר מתוך אילוץ ומתוך סכנה לחייו, וכעת אחרי שהוא הגיע למקום החדש, הזכויות שלו המועטות בתוך המדינה או החברה שהוא הגיע אליה. המושג של הפליטים התגבר במהלך המאה ה 20, במיוחד לאחר מלחמת העולם הראשונה והשנייה, והתגברות הגלובליזציה והמודרניזציה. במהלך המאה העשרים נוצרה מוביליות גבוהה, מה שאפשר לאזרחים להימלט מהמלחמות המודרניות, למקום מבטחים, ולכן התגברו הפליטים במהלך המאה ה-20. הגדרה אפשרית נוספת למושג פליט, הוא אדם שחי ללא ארץ שמוגדרת כארץ המולדת שלו, אין לו ישות ריבונית או לאומית שתגן עליו. (Fiddian-Qasmiyeh, E. 2014).

אדם העובר מביתו למקום אחר בגלל אסון טבע או הפרעה אזרחית, יכול להיות מוגדר כפליט, או שנעקר בתוך אותה המדינה, יכול להיות פליט. אדם המבקש מקלט מפני רדיפה פוליטית, דתית או צורות אחרות של רדיפה, מתואר בדרך כלל כמבקש מקלט. (Fiddian-Qasmiyeh, E. 2014).

ההגדרה המודרנית הראשונה למעמד של פליטים בינלאומיים באה תחת חבר העמים בשנת 1921 מטעם הוועדה לפליטים. בעקבות מלחמת העולם השנייה, ובהתאם למספר הרב של אנשים שנמלטו ממזרח אירופה, אימצה אמנת הפליטים של האו”ם משנת 1951 (בסעיף 1 א 2.) את ההגדרה הבאה של “פליטים”, כל אדם אשר: “בשל חשש מבוסס של רדיפה מסיבות גזעיות, דתיות, לאומיות, חברות בקבוצה חברתית מסוימת או דעות פוליטיות, הוא מחוץ למדינה של אזרחותו ואינו מסוגל, או בשל חשש, אינו מוכן להיעזר של בהגנתה של אותה מדינה. או מי שלא  בעל אזרחות או שנמצא מחוץ למדינה של מעונו הרגיל הקודם כתוצאה מאירועים שכאלה, אינו מסוגל, או, בשל חשש שכזה, אינו מוכן לחזור אליה.” (בסר, ע. רוזן, ס. 2010).

את ההגדרה של מיהו פליט הגדירו בעיקרון מדינות הלאום של העולם מה, שאפשר להם להשיג מטרה כפולה, האחת היא לעזור לפליטים, והשנייה היא לשלוט בהם על מנת שלא יעשו נזק במדינות השונות בעולם. ההגדרה של מיהו פליט לפי ועדת הפליטים של האו”ם היא מעורפלת ומלאה בחורים, וישנו משקל רב בשיקול דעתה של כל מדינה ומדינה בלקבוע מיהו פליט, אם המדינה מחליטה שמי שהגיע לארצה הוא לא פליט, היא יכולה לשלוח אותו בחזרה לארצו. (בסר, ע. רוזן, ס. 2010).

בעידן הפוסט קולוניאלי התגברה ההגירה מן העולם השלישי למדינות הצפון העשירות. בעקבות התגברות הגירה זו, החלה תופעה של דמוניזציה של הפליטים ברחבי העולם. הפליט נתפס כמי שמייצג את האויב של המדינה, והגיע ממדינת אויב כסוכן שמטרתו לזרוע טרור והרס במדינה שוחרת שלום. חלקם מהדמוניזציה של הפליטים היא לטעון שהם לא פליטים, אלה בעצם מהגרים, ואפילו יותר מכך מהגרים מסיבות כלכליות ולא מסיבות של רדיפה פוליטית או סכנת חיים, הם באו לארץ החדשה כדי לשפר את תנאי חייהם, ולא משום שהם חשו סכנה במקום מגוריהם הקודם. (אמנסטי אינטרנשיונל, 2012).

המחקרים והמציאות הוכיחו כי הגורמים המניעים את ההגירה הכפויה וההגירה הכלכלית קשורים זה לזה, ולעתים באופן בלתי נפרד. לדוגמה, מהגר כלכלי קטין מניגריה עלול להפוך לקורבן סחר בבני אדם לאורך דרכו בהגירה, ובכך מוכשר בתור “אדם פגיע” הזקוקים למקלט. מאידך גיסא, אזרח סורי שנמלט מהעימות במדינתו עלול להפוך מאוחר יותר למהגר שהתרושש עקב שנים של חוסר תעסוקה, ואדם חסר מסמכים, במדינת מעבר ומעמדו יהיה מעמד של חסר כל זכויות. (לב ארי, ל. 2002).

הפליט הפלסטיני-

המונח פליט פלסטיני מתייחס במקור לערבים אשר מקום מגוריהם הרגיל היה בפלסטין המנדטורית, אך נעקרו ואיבדו את פרנסתם כתוצאה ממלחמת פלשתינה ב -1948. הגדרת המונח על ידי האו”ם כוללת את צאצאיהם של הפליטים הפלסטינים המקוריים, אך מוגבלת לאנשים המתגוררים באזורי הפעולה של אונר”א בשטחים הפלסטיניים, בלבנון, בירדן ובסוריה. (Bowker, R. 2003 ).

ב -2010 היו כ -4,950,000 צאצאי פלסטינים הרשומים של כפליטי פלסטינים, על פי הגדרת הרישום של האו”ם. המונח אינו כולל פלסטינים שנעקרו בתוך פלסטין, ועברו להתגורר במקום אחר בתוך המדינה. (Irin website. 2010).

במהלך מלחמת פלסטין ב -1948, כ -85% (720,000 איש) מהאוכלוסייה הערבית הפלשתינית של מה שהפך למדינת ישראל נמלטו או גורשו מבתיהם, אל הגדה המערבית, רצועת עזה ואל מדינות לבנון, סוריה וירדן. הם וצאצאיהם, שגם הם זכאים לרישום כפליטים, מתגוררים ב -59 מחנות פליטים, 10 מהם הוקמו לאחר מלחמת ששת הימים ב -1967 כדי להתמודד עם פליטים פלסטינים חדשים. (Irin website. 2010).

בהיותם הפליטים היחידים בעולם שמקבלים את מעמד הפליטות בירושה, הפליט הערבי הפלסטיני ואוכלוסיית העקורים בתוך פלסטין גדלה להיות השנייה בגודלה בעולם, שנייה אחרי 11,000,000 סורים שנעקרו במלחמת האזרחים הסורית. הם גם אוכלוסיית הפליטים הוותיקה ביותר בעולם, שנמצאת תחת השלטון המתמשך של מדינות ערב בעקבות המלחמה הערבית ישראלית ב 1948. אוכלוסיות הפליטים בגדה המערבית נמצאת תחת השלטון הישראלי מאז מלחמת ששת הימים, כמו גם ברצועת עזה שמאז 2007 הפכה להיות המנוהלת על ידי תנועת חמאס. אזרחות או תושבות קבע משפטית לא ניתנה לפלסטינים בלבנון, שכן הקליטה המלאה של ​​הפלסטינים שמדינה שנויה במחלוקת. אולם בירדן הפלסטינים יכולים לקבל אזרחות מלאה ולהיטמע בחברה. (UN. 2016).

עיקרון מרכזי בהוויתם של הפליטים הפלסטינים הוא העיקרון של זכות השיבה. זכות השיבה הפלסטינית היא העמדה או העיקרון הפוליטי שלפליטים הפלסטינים, גם פליטים מהדור הראשון וצאצאיהם, כ -5 מיליון איש משנת 2012,  ישנה הזכות לחזור, וזכות בנכסים שהם עצמם או אבותיהם השאירו מאחור או אולצו לעזוב, במה שהיום היא מדינת ישראל ושטחי הרשות הפלסטינית. הפליטים עזבו אתרכושם ואדמתם כתוצאה ממלחמת מדינות ערב וישראל ב 1948, ומלחמת ששת הימים ב 1967. (רובנשטין, ד. 2001).

המושג גובש לראשונה ב -27 ביוני 1948 על ידי מתאם המדינות המאוחדות פולקה ברנדותה. חסידי זכות השיבה טוענים כי זוהי זכות “מקודשת”, כמו גם זכות אנושית והומניארית, במיוחד לפלסטינים שמוגנים על ידי המשפט הבינלאומי. תפיסה זו גורסת כי מי שבוחר שלא לחזור או שלא יכול לחזור, צריך לקבל פיצויים במקום. זכות השיבה מנוגד לעמדתה של ישראל, שלפי חוק השבות שלה ישנה אפשרות לכל יהודי בעולם הזכות להתיישב לצמיתות במדינת ישראל, ואילו זכות זו נמנעת מהפלסטינים. מתנגדי זכות השיבה טוענים כי אין בסיס לעיקרון זה במשפט הבינלאומי וכי היא דרישה לא ריאלית. (רובנשטין, ד. 2001).

סגנונות של שירה-

שירה ערבית קלאסית-

השירה הערבית היא הצורה הקדומה ביותר של הספרות הערבית. ישנם עדויות לשירה הערבית החל מהמאה ה6 לספירה, השירה הערבית שבעל פה מוקדמת אפילו יותר מכך. השירה הערבית מסווגת לשני סוגים עיקריים, מחורזת, ופרוזה, כהכתיבה המחורזת יותר פופולרית. השירה המחורזת כוללת חמישה עשר פרמטרים כפי שנמנו על ידי אל פאראהידי, בספרו “אלעורוד”. (Karin C. R. 1998).

חוקרים ומבקרי השירה הערבית מסווגים אותה בדרך כלל לשתי קטגוריות: שירה קלאסית ומודרנית. השירה הקלאסית נכתבה לפני הרנסאנס הערבי “אל נהד’ה” (המאה ה 19). וכך, כל השירה שנכתבה בסגנון הקלאסי נקראת קלאסית או שירה מסורתית, שכן היא עוקבת אחר הסגנון והמבנה המסורתיים של השירה הערבית. היא מכונה גם “שירה אנכית” בהתייחסות למבנה המקבילי האנכי של חלקיה. השירה המודרנית, לעומת זאת, חרגה מהשירה הקלאסית בתוכנה, בסגנונה, במבנה שלה, בחריזה ובנושאים שלה. (Naaman, E. 2018).

בתקופה הטרום איסלאמית, המשורר הגדול הראשון בעידן הטרום איסלאמי היה עמרו אל קייס, מלך בממלכה קטנה שהתקיימה בחצי האי ערב. רוב השירה של התקופה הטרום איסלאמית לא נשתמרה, מה שכן נשתמר נחשב למיטב השירה הערבית עד כה. נוסף על הרהיטות והערך האמנותי, השירה הטרום אסלאמית מהווה מקור מרכזי לשפה הערבית הקלאסית הן בדקדוק והן באוצר המילים, וכתיעוד היסטורי אמין של החיים הפוליטיים והתרבותיים של אותה תקופה. (Zwettler, M. 1978).

השירה מילאה תפקיד חשוב בחברה הערבית הקדם איסלאמית, כאשר המשורר או השיר ממלאים את תפקיד ההיסטוריון, מגיד העתידות וכאמצעי של תעמולה. מילים בשבח השבט או השמצתם של שבטים אחרים, הייתה הצורה הפופולרית ביותר של כתיבת שירה. המשורר ייצג את יוקרתו וחשיבותו של השבט בחצי האי ערב, ומלחמות השמצה מדומות בשירה היו כחלופה למלחמות אמיתיות. אוקאז, עיירת שוק לא הרחק ממכה, אירחה פסטיבל שירה באופן קבוע שבו הוצגו השירים של משוררים רבים. (Zwettler, M. 1978).

שירה ערבית מודרנית-

החל מהמאה ה -19 ותחילת המאה ה -20, כחלק ממה שמכונה כיום “הרנסנס הערבי” או “אל נהדה”, החלו משוררים כמו פרנסיס מראש, אחמד שאוקי וחאפז אברהים לחקור את האפשרות לפתח את הצורות הפואטיות הקלאסיות. כמה מהמשוררים הניאו קלאסיים האלה הכירו את הספרות המערבית, אך בעיקר המשיכו לכתוב בצורות קלאסיות, בעוד שאחרים, שגינו את החיקוי העיוור של השירה הקלאסית והתמות החוזרות שלה, חיפשו השראה מהספרות והשירה הצרפתית והאנגלית. (Badawi, M.M. 1975).

מוטיב שכיח ברוב השירה החדשה היה השימוש בשירה רומנטית כאשר מושא השיר היה המולדת של המשורר. זה בא לידי ביטוי גם בתור לאומיות של המדינות הלאומיות המתעוררות של האזור, או במובן רחב יותר כלאומיות ערבית המדגישה את אחדותם של כל העם הערבי. את שירי השבח, והשירים הסאטירים גם הם נכללו בשירה החדשה. המשורר אחמד שאוקי כתב כמה יצירות המשבחות את המנהיג הטורקי קאמאל אטאטורק, אבל כאשר אטאטורק ביטל את הח’ליפות האיסלאמית, שאוקי תקף אותו בשיר שכתב. השקפות פוליטיות בשירה היו לעתים קרובות בלתי רצויות במאה העשרים מאשר שהיו בתקופה הקלאסית, וכמה משוררים נאלצו להתמודד עם צנזור שיריהם, כמו במקרה של עבד אל-והאב אל-ביאתי, שהוגלה. (Badawi, M.M. 1975).

אחרי מלחמת העולם השנייה, היה זרם של כמה משוררים שניסו לכתוב שירים בסגנון חופשי. רוב הניסיונות הללו ננטשו לטובת שירת פרוזה, הדוגמאות הראשונות בספרות הערבית המודרנית לשירה זאת נמצאות בכתבי פרנסיס מראש. התפתחות השירה המודרנית באופן כללי השפיעה גם על שירה בערבית. כך לדוגמא משורר עיראקי בשם בדר שאקיר אל-סיאב נחשב לאחד החלוצים של שירים בסגנון חופשי בשירה הערבית. לאחרונה, משוררים כמו עלי אחמד סייד אסבאר, דחפו עוד יותר את גבולות הניסויים הסגנוניים של השירה הערבית. (Badawi, M.M. 1975).

שירה נרטיבית-

שירה נרטיבית היא צורה של שירה שמספרת סיפור, ולעתים קרובות גם כוללת את הקול האישי של הכותב, ואת הקולות של דמויות שונות בתוך הסיפור המסופר. זוהי צורה ארוכה יחסית של שירה המכילה את כל האלמנטים הדרושים לסיפור, כולל העלילה, הדמויות, ההגדרה, הנושא ודיאלוג. כמו בסיפורים, שירי נרטיב מציגים קונפליקט, נבנים לשיא, ומסתיימים בפתרון הקונפליקט. עם זאת, שירי נרטיבים מכילים גם יסודות פואטיים שמבדילים אותם מנרטיבים של פרוזה. שירי נרטיב בדרך כלל מכילים צורה כלשהי של דפוסי צליל או קצב. הסיפור בדרך כלל נכתב במבנה המקובל של של השירה, ולא במבנה של סיפור רגיל. ההטיות האוראליות של השיר הנרטיבי הן אפוא שונות במידה ניכרת מהמקצבים החמימים של הפרוזה. כמו בצורות אחרות של שירה, שירים נרטיביים מכילים שפה תיאורית, דימויים חושיים, ודיקציה שנבחרה בקפידה. שירים נרטיבים אינם כתובים בדרך כלל בצורה של חריזה. השירים הנרטיביים יכולים להיות קצרים או ארוכים, והסיפור שמסופר עשוי להיות מורכב או פשוט. הנרטיב הוא בדרך כלל דרמטי, עם מטרה מסוימת. שירי נרטיב כוללים שירי אפוס, בלדות, אידיליה, ושירה לירית. (Heiden, B. 2014).

חלק מהשירה הנרטיבית יכולה להיות כתובה בצורה של רומן במבנה של שיר. שירים נרטיבים קצרים יותר דומים לעתים קרובות לסגנון של הסיפור הקצר. לפעמים, נרטיבים קצרים אלה נאספים למקבץ שירים הקשורית זה בזה. סאגות של שירה כוללות גם שירה מקרית וגם ביוגרפיות. (Heiden, B. 2014).

השירה הנרטיבית היא אולי צורת הספרות העתיקה ביותר. ישנם עדויות לשירה הנרטיבית בחברות שעדיין לא השתמשו בכתב, שהסתמכו על מסורת שבעל פה כדי להעביר סיפורים ואת ההיסטוריה לדורות הבאים. האפוסים העתיקים ביותר, כוללים בין היתר את ביוולף, יצירה אנגלו סקסונית עתיקה, והאודיסיאה, יצירה יוונית עתיקה, שהם שירים נרטיבים אשר היו מועברים בעל פה מדור לדור, מן הזיכרון, לפני שנכתבו בסופו של דבר בכדי לתעד ולשמר אותם. במשך רוב ההיסטוריה, שבמהלכה רוב האוכלוסייה האנושית הייתה אנאלפביתית, שירה נרטיבית הייתה שיטה מועדפת לשיתוף מידע, בזכות העובדה שהיא הייתה קלה לזכירה. בלדות של ימי הביניים, השתמשו בחריזה בשירה הנרטיבית, כדי לשמר ולהעביר סיפורים, היסטוריה, וחדשות מקומיות. משוררי הרנסנס המשיכו בסגנון זה ביצירות כמו סיפורי קנטרברי. המשוררים הנכבדים המשיכו להשתמש בצורה של השירה הנרטיבית עד למאה ה -18, כאשר השירה הרומנטית דחפה לשינוי ללכיוון שירת הפרוזה. (McHale, B. 2014).

כיום השירה הנרטיבית פחות נפוצה, אם כי היא עדיין משפיעה רבות על התרבות הפופולרית המודרנית בזכות יצירות היסטוריות שרלוונטיות גם בעת המודרנית. ספרי ילדים בדרך כלל מספרים סיפורים דרך שירה מחורזת, גם אמנים מוסיקליים מודרניים רבים עדיין משתמשים בשירה הנרטיבית בכתיבת שיריהם, ומספרים סיפורים על אהבה, אובדן והצלחה. (McHale, B. 2014).

מתודולוגיה-

שאלת המחקר-

כיצד השפיעה ההגירה על שירתו של מחמוד דרוויש ?

רציונל המחקר-

רציונל המחקר הוא שההגירה שחווה המשורר מחמוד דרוויש השפיעה על חייו באופן מהותי, משום שהגירה זו הייתה כפויה וטראומטית עבורו, ולכן המחקר יבדוק האם ההגירה השפיעה גם על שירתו של מחמוד דרוויש, וכיצד היא באה לידי ביטוי.

השערת המחקר-

השערת המחקר היא שההגירה שחווה מחמוד דרוויש בתור ילד, הייתה טראומטית וקשה עבורו, והיא השפיעה בצורה מהותית על שירתו ועל עבודתו הספרותית.

איסוף נתונים-

איסוף הנתונים יתבצע בשיטה של מחקר ארכיוני, אנו נעיין בחומרי השירה והספרות של מחמוד דרוויש, במאמרים העוסקים בשירתו, וננתח את החומרים הללו על מנת לבדוק כיצד השפיעה ההגירה על שירתו וספריו.

ניתוח הנתונים-

ניתוח הנתונים יתבצע בצורה של ניתוח תוכן איכותני, אנו נבצע ניתוח של שיריו של מחמוד דרוויש, וניתוח של מאמרים קשורים, על מנת לענות על שאלת המחקר.

ממצאים-

ההגירה הפלסטינית של 1948 ייצרה גלות המונית, בלתי שגרתית, שכללה הגירה מחוץ לפלסטין ובתוכה.  יותר ממחצית מהאוכלוסייה נעקרה מבתיה, מכפריה, מחייה, וממולדתה, מה שיצר מצב של גלות מתמשכת.הטראומה של ההגירה הפלסטינית לא שיתקה את יכולת היצירה התרבותית של העם הפלסטיני, אלא להפך, היא פתחה צוהר לביטוי עצמי פלסטיני מוגבר, המבטא את הכאב ואת הרצון לשרוד מבחינה תרבותית, חברתית והיסטורית. ההגירה יצרה תחושה של התרסה, יצירתיות, והתנגדות אצל העם הפלסטיני.

בשירה הפלסטינית המודרנית, מוטיב ההגירה והגלות אינו מופיע מתוך בחירה, אלא מתוך אילוץ, וזאת בשל הנסיבות הפוליטיות והחברתיות שהפלסטינים נתקלו בהן ב -1948. הגירה וגלות הם האנטיתזה של מוטיב המולדת, ומזמינה את השימוש במוטיבים הנגזרים מהקונפליקט שבין ההשתלבות במקום החדש שאליו היגרת, לבין הרצון לשוב למולדת המקורית, מוטיבים אלה כוללים את המוטיבים של זיכרון, געגוע, נוסטלגיה, ורצון לחזרה. משוררים פלסטיניים בני זמננו משתמשים במוטיב ההגירה כתגובה סנטימנטלית רגשית טבעית להגירה שנכפתה עליהם.

 עבור המשוררים פלסטינים, מוחמד אל-קאייסי, מוראד אל-ברגותי, אברהים נסראללה עז אלדין אל מנאסרה, ההגירה מזוהה עם עזיבת הבית, המוות ונוסטלגיה. עבור המשוררים הללו, המוטיבים הללו שמגיעים בעקבות ההגירה, נשארים בגדר מוטיבים, לא מעבר לגבולות המשמעויות הסנטימנטליות האלה, ואילו בשירתו של מחמוד דרוויש, מוטיבים אלה משמעותם מרחיקת לכת, מעבר למשמעות הסנטימנטלית, הם משמשים ליצירת זהות, שכן הוא ראה את הגלות כמדינה קיומית בפני עצמה. המוטיב של יצירת זהות גלותית חדשה בשירתו של מחמוד דרוויש, מייצגת את יצירת הזהות החדשה אצל העם הפלסטיני, זהות חדשה שהמאפיין העיקרי שלה הוא הגירה וחיים בגלות.

מוטיב ההגירה נמצא לא רק בשירה הפלסטינית המודרנית, אלא גם בספרות הפרוזה, בעיקר ברומנים ובאוטוביוגרפיות, שם הם מתעדים את ילדותם של סופרים שעזבו את מולדתם. הספרות הזאת סובבת סביב נושאים בסיסיים כמו חזרה  למולדת ונוסטלגיה, וכמובן שהיא אנטיתזה לתפיסה הגלותית. סופרים שהיגרו ממולדתם, מנסים להחזיר את זיכרונה של המולדת, כאמצעי לשימור זכרונות אישיים וקולקטיביים של חייהם הקודמים.

1. מוטיב ההגירה בתחילת הקריירה של מחמוד דרוויש-

השימוש של מחמוד דרוויש במוטיב ההגירה נעשה בהשראת משוררים פלסטינים אחרים, במיוחד בתחילת הקריירה שלו. בהמשך הוא הצליח לפתח מוטיב זה, ולתת לו משמעויות שמעבר למשמעויות הרגילות שלו.

דרוויש נחשב לאחד המשוררים החשובים ביותר בקרב המשוררים הפלסטינים ובעולם הערבי בכלל. הקריירה הפואטית שלו נמשכה כמעט חצי מאה, שבמהלכה הכשרון הפואטי הייחודי שלו הפך אותו למשורר אגדי. יצירותיו משקפות את האבולוציה של השירה הערבית, מהשירה הקלאסית לשירה המודרנית. דרוויש חווה את חוויית ההגירה פעמיים בחייו, תחילה כשהיה בן שבע, ואז שוב כאשר הוא בחר לעזוב את הארץ בשנת 1970.

במאמר שכתב דרוויש על הגלות ,מציין כי “מאז ילדותי חייתי את חוויית הגלות במולדת וגם חייתי את חוויית הגלות מחוץ לארץ. הייתי פליט במולדת שלי ובחו”ל. גם את חווית הכלא חוויתי, בית הסוהר הוא גם סוג של גלות. בתוך הגלות הפנימית שהרגשתי, ניסיתי להשתחרר באמצעות המילים, ובגלות החיצונית, ניסיתי לממש את החזרה שלי במילים. המילים הפכו לדרך ולגשר, ואולי למקום מגוריי. וכשחזרתי, באופן מטאפורי, הגלות החיצונית והגלות הפנימית התערבבו יחדיו, כי הגלות הפכה לחלק מהיצירה הפואטית שלי, כי היא הייתה אמיתית.”

  אל מוסאווי קובע כי” שירי הגלות של דרוויש מעלים למודעות את מצב הרוח והיסורים של המשורר, בצורה טקסטואלית, וחושפים את הבושה של מדיניות ואידיאולוגיה שכופים מצב פוליטי וחברתי”. המוטיב של הגלות בשירתו של דרוויש מקביל למוטיב הגלות וההגירה שהתפתח בשירה הפלסטינית בכלל, ושניהם מתפתחים במקביל. את ההתפתחות הזו ניתן לחלק לשלושה חלקים עיקריים: התגובה להגירה ולגלות, גלות- יציקת הזהות, וגלות קיומית.

בסקירת יצירותיו של דרוויש עולה שהמוטיב של ההגירה והגלות מופיע פעמים רבות החל מיצירותיו הראשונות כמו “ציפורים ללא כנפיים” וכלה באחרון יצירותיו “אני לא רוצה שהשיר הזה יגמר”. במהלך התקופה הראשונית של השירה של דרוויש, כאשר הוא חי בישראל, המוטיב של ההגירה לא היווה מוטיב מרכזי בשיריו, למרות שהמוטיב היה נוכח. המוטיב של ההגירה והגלות סימל את המשמעות של עקירה מהשורשים, כלא, וגירוש, המוטיב שימש כסמל לקונפליקט בין העם הישראלי לפלסטיני, לגבי השטח הטריטוריאלי, והאובדן של העם הפלסטיני את אדמתם.

בשירו של דרוויש “רקם הוויה (מספר תעודת זהות)” כותב דרוויש כך:

” תִּרְשוֹם!

אֲני עֲרָבִי.

מִסְפָּר תְּעוּדַת הַזְּהוּת שֶלִי הוּא חֲמִישִים אֵלֶף.

יֵש לִי שְמוֹנָה יְלָדִים

וְהַתְּשִיעִי יָבוֹא אַחֲרֵי הַקַּיִּץ!

הַאִם זֶה מַכְעִיס אוֹתְּךָ?

תִּרְשוֹם!

אֲני עֲרָבִי.

עוֹבֵד עִם חֲבֵרַי פּוֹעֲלֵי הַמַּחֲצֵבָה.

יֵש לִי שְמוֹנָה יְלָדִים

אֲנִי מֵבִיא לַהֵם לֵחֶם

בְּגָדִים וּמַחֲבָּרוֹת

מִתוֹך הָאֲבָנִים..

אֲני לֹא מִתְחַנֵן לִצְדָקָה מִדַלְתֵךָ

אֲנִי לֹא מְכָוֵץ עֲצְמִי עַל מִפְתַנְךָ.

אַז הָאִם זֶה מַכְעִיס אוֹתְךָ?

תִּרְשוֹם!

אֲני עֲרָבִי.

….”

השיר הזה של דרוויש פורסם בשנת 1964, כאשר ערביי ישראל חיו תחת משטר צבאי. השיר מבטא בצורה מהותית את תגובתו של המשורר להגירה שהוא חווה, ולתחושת הגלות שהוא מרגיש גם כאשר הוא נמצא בארץ שבה נולד. השיר נכתב בתקופת הקריירה הראשונית של מחמוד דרוויש, והוא מבטא את יחסו הראשוני למוטיב הגלות וההגירה, יחס שמבטא את הטראומה והכעס של המשורר כלפי המצב הקיים, זיכרונות העבר, והצפי לגבי העתיד. המילים “תרשום, אני ערבי” חוזרות על עצמן בשיר, ומביעות את ההתרסה של הכותב כלפי השלטון הישראלי, והוא אף שואל במהלך השיר “האם זה מכעיס אותך?”. היחס בשיר כלפי הנרטיב הישראלי הוא אמוציונלי, ומטא את הכעס הראשוני בתחילת הקריירה של דרוויש לגבי אירועי ההגירה של העם הפלסטיני, והגלות שבאה בעקבות כך.

הוא מדבר על תחושת הגלות בשירו “ריסאלה מן אלמנפא (מכתב מהגלות)”, בתוך אוסף השירים “אווראק אלזייתון (עלי הזית)” (1964), שבוא הוא מספר את הסיפור של בחור צעיר שעזב את הכפר שלו בחיפוש אחר עבודה:

” ברכות ונשיקה

עדיין אין לי מה להגיד

איפה אני אתחיל ? ואיפה אני אסיים ?

מעגל הזמן הוא בלי סוף

וכל מה שיש לי בהיעדרי מביתי

נרתיק עם לחם יבש, ותשוקה

ומחברת שסוחבת במקומי חלק מהנטל…”

בשיר הזה אנו רואים שהוא מדגיש את העובדה שהוא נעדר מהבית ורחוק ממנו, מה שמעיד על ההשפעה של ההגירה שהוא חווה בתור ילד, כאשר הוא היגר ללבנון עם משפחתו, על השיר הזה. בנוסף לכך, בשיר הוא אומר שכל מה שיש לו הוא נרתיק עם לחם יבש, זאת אומרת שיש לו כל כך מעט בחיים, ודבר זה מסמל את האובדן של האדמה והבית, כאשר הוא נאלץ להגר ללבנון עם משפחתו. בנוסף לכך אנו רואים שבשיר ישנו מרכיב חשוב של הזמן, הוא שואל איפה אני אתחיל ואיפה אני אסיים, וכותב שמעגל הזמן הוא בלי סוף, מה שמעיד על כך שבגלות המרכיב של הזמן מאבד את מהמשמעות שלו, וזה בעיקר נובע מתחושת חוסר האונים שישנה בהגירה ובגלות, חוסר אונים שנובע מחוסר שליטה על הגורל של עצמו, ואובדן שליטה באופן כללי.

בשירו “עאשק מן פלסטין (מאהב מפלסטין)” דרוויש מדבר על המקום, ומדבר אל אהובתו, האדמה:

” אני הוא זה שהוגלה מעבר לחומה ולשער

קחי אותי תחת עינייך

קחי אותי איפה שאת

קחי אותי איך שאת

אחזיר לעצמי את צבע פניי וגופי

צבע הלב והעיניים

המלח של הלחם והשירה

טעם האדמה והמולדת”

מן השיר הזה עולים תחושותיו של המשורר לגבי הטראומה שהוא חווה כילד, בהגירה ללבנון. ניכר במילות השיר שישנה תחושה של חולשה וחוסר אונים של המשורר, הוא מדבר אל האדמה כאילו היא החזקה והכל יכולה, שעזבה אותו, כפי שעוזבת מאהבת אהובה, החזרה על המילה קחי אותי, מעידה על העובדה שלאדמה ישנו את הכוח להחזיר למשורר את מה שהוא רוצה בחייו, שהוא לחזור למולדתו, הוא אומר לאדמתו, קחי אותי בחזרה, לא משנה מה המצב שלך או איפה שאת, העיקר שתיקחי אותי בחזרה, אם היא תיקח אותו בחזרה, הצבע יחזור ללחיים שלו, ולגוף שלו.

בשירו “נשיד ללרג’אל (תשבוחת לגברים)” מבקש דרוויש עצה מהנביא מוחמד, ןמספר לו על ההגירה:

“עם מוחמד

הלו ?

אני רוצה לדבר עם מוחמד הערבי

כן, מי אתה ?

אסיר בתוך בארצי

בלי אדמה

בלי דגל

בלי בית

זרקו את משפחתי לגלות

ובאו לקנות את האש מקולי

כדי שאצא מהחושך של הכלא

מה אעשה ?

התנגד לכלא ולסוהר

היופי שבאמונה

ממיס את המרירות שבתפוח”

בשיר הזה מחמוד דרוויש מדגיש את ההגירה הפנימית של העם הפלסטיני, והוא מדבר על הפלסטינים שנאלצו להגר בתוך אדמתם. הוא מספר בשיר שהוא מרגיש אסיר למרות שהוא חי בתוך אדמתו, הוא נמצא בכלא, והתחושה הכללית היא של חושך גדול ושל מרירות. בשיר הוא מבקש את עצתו של הנביא מוחמד, שהיא דמות היסטורית חשובה, מה שמעיד על תחושת חוסר האונים שאליה נקלע הכותב, ועל גודל הטראומה שהוא חווה בעקבות ההגירה שהוא חווה כילד, מאפיין זה שמדגיש את הטראומה בעקבות ההגירה, ממשיך את המוטיב הכללי בתחילת הקריירה של דרוויש, של הטראומה מההגירה, שבא לידי ביטוי ברבים משיריו הראשונים. עובדה נוספת שמעידה על השלב הראשוני של התגובה להגירה ולגלות, היא העובדה שהכותב מנסה לחפש תשובות ועצות לגבי האירוע הטראומטי שקרה לו, שזה מה שנהוג בדרך כלל כאשר קורה אירוע שכזה. בנוסף לכך המשורר מדגיש את העובדה שישנו בית סוהר וישנו את הסוהר, והנביא אומרת למשורר שעליו להתנגד לשניהם, גם לבית הסוהר עצמו, זאת אומרת לגלות עצמה, וגם מי שכופה עליו את הגלות, שהוא הסוהר, קרי הישראלי הכובש.

עובדה מעניינת נוספת היא שהמשורר מתייחס לאדמתו שהוא רוצה לשוב אליה, כאל תפוח, המסמל משהו חיובי ומתוק, שכן האדמה בבסיסה היא מתוקה וטובה, אך כאשר דרוויש או העם הפלסטיני הפך להיות אסיר בתוך אדמתו, האדמה הפכה להיות מרירה, כמשהו שלילי ורע, וההתנגדות לססוהר ולבית הסוהר, תהפוך את התפוח ממריר למתוק, כפי שהוא היה בעבר.

בשיר” ריטה אחביני (ריטה תאהבי אותי)”, דרוויש אומר:

“הגלות שלי היא איכרים אשר כלואים בשפת הכתיבה

הגלות שלי היא הסוהרים אשר כלואים בקולי

ובקול האלוהי

הגלות שלי בחגים שקטים ושמש בכתיבה

הגלות שלי מאהבת תולה את בגדי מאהבה

על קצה הענן

הגלות שלי כל  מפות העולם”

בשיר הזה אנו רואים שישנו דגש על הגלות של המשורר, ניסיון להגדיר מהי הגלות בשבילו, ומה היא מסמלת. החזרה הרבה בשיר על המילים “הגלות שלי” מצביעה על חשיבותו של המוטיב אצל המשורר, ועל הגודל של הטראומה של הגלות שהמשורר חווה. בשיר ישנו דגש על המילה איברים, וזהמצביע על כך שרבים מהאוכלוסייה שחוותה הגירה, הייתה אוכלוסייה חקלאית, אשר איבדה את הדבר היקר לה מכל, את האדמה שלה, ולכן האיכרים מסמלים את אובדן האדמה. בשיר ישנה חזרה על מוטיבים של קריאה, קול, שפה וכתיבה, מוטיבים אלה קשורים למילים, מה שמעיד על כך שהמשורר חושב שהדבר היחיד שנשאר לו שהוא בעל חשיבות, ויכול לנחם אותו, הן המילים שלו, שבאמצעותם הוא יכול לבטא את הצער, הטראומה, והכאב שלו, ושל בני עמו האחרים. נקודה חשובה נוספת בשיר, היר שדרוויש אומר שהגלותשלו היא כל מפות העולם, קרי, כל מדינות העולם, ובכך הוא אומר בעצם שכל מקום בעולם חוץ מאדמתו שאולץ לצאת ממנה מהווה עבורו כגלות, המקום היחיד שבו הוא ירגיש בבית היא המולדת המקורית שלו.

2. המוטיב של ההגירה כמעצב זהות לאומית פלסטינית-

אחרי שדרוויש עזב את ישראל ב 1970, המוטיב של ההגירה החל לקבל משמעות אחרת בשיריו, הוא החל להשתמש במוטיב לשם יצירת זהות לעם הפלסטיני. בשירים של דרוויש בתקופה זו מרגישים את הצורך שיש לו בבניית זהות חדשה, מתוך המוטיב של ההגירה והגלות, ומתוך הכאב והאובדן שאותו חש המשורר. המוטיב של הגלות ייצג בתקופה זו גם את המוטיב של הגירוש מהאדמה, ההגירה, וההשתוקקות לחזור למולדת.

לפני שדרוויש עזב את ישראל בשנת 1970, היחס כלפי מוטיב ההגירה והגלות, היה יחס קונקרטי, כאשר הכוונה הייתה יותר לחזרה הממשית שלו ושל העם הפלסטיני לאדמתו ולמולדת שלו, ואילו בתקופת הגלות השנייה של דרוויש, אחרי 1970 היחס כלפי מוטיב הגלות היה יותר יחס פילוסופי, כאשר הדגש הוא על משמעותה של ההגירה באופן יותר רחב וכללי, ואילו קודם ההתייחסות הייתה יותר צרה וספציפית. המעבר הזה מההתייחסות הספציפית והצרה להתייחסות הרחבה, אפשר לדרוויש להתייחס לזהותו של העם הפלסטיני באופן כללי, ועזר ליצוק את הזהות הזו, במילים אחרות, אם בעבר הוא התייחס להגירה רק בצורה שהיא משפיעה עליו באופן אישי, בהמשך הוא התייחס אליה כאיך היא משפיעה על הזהות של העם הפלסטיני בכללותו.

בשירו “מדיח אלד’ל אלעלי (תשבוחת הצל הגבוה)” מדבר דרוויש על הגלות:

“ואם יום אחד תחזור

לאיזה גלות אתה תחזור

לאיזה גלות אתה תחזור

…לא אין לי גלות

כי אני אומר- יש לי מולדת

אני נשבע באלוהים, הו הזמן”

בשיר אנו רואים שדרוויש מדבר על החזרה מהגלות, אולם גם אחרי החזרה, הוא יחזור לגלות נוספת, גלות מסוג אחר, אשר נמצאת בתוך המולדת, ובעצם דרוויש מדבר על כך, שחלו בארץ שינויים דמוגרפיים ופוליטיים מהותיים, שגם אם הוא יחזור מהגלות, זאת כבר לא אותה מולדת שהייתה, זאת כבר גלות שנייה, שכן הוא יהיה מיעוט בתוך עם אחר, והוא בעצם מרגיש שהוא יהיה בתוך בית סוהר בתוך המולדת שלו. המוטיב של הגלות הפך להיות בעצם משהו שהכותב נושא איתו לכל מקום, וזה לא משהו שהוא תלוי מקום פיזי, אלא זהו מצב תודעתי ומצב רגשי.

בשירו “מן אנא בדון מנפא (מי אני בלי הגלות)” בתוך האוסף “סריר אל ג’ריבה (מיטתה של זרה)” דרוויש מדבר על הגלות:

“זר על גדת הנהר, כמו הנהר.. מים

קושר אותי לשם שלך, שום דבר לא יחזיר אותי מהמרחק הזה

אל האואזיז: לא מלחמה ולא שלום

שום דבר לא מביא את הבשורה

שום דבר לא מעניק לי להיכנס לאוונגליונים

כלו, כלום לא בוהק מהחופים

של גאות ושפל בין החידקל והנילוס

שום דבר לא מרים אותי מרכבות פרעה

שום דבר אינו נושא אותי, או מעלה לי רעיון: אפילו לא נוסטלגיה

גם לא הבטחה, מה עלי לעשות  ? מה?

מה אעשה בלי הגלות ? בלילה הארוך

להביט במים ?”

ישנו קשר בין המוטיב של הגולה לבין ההשתוקקות וההפרדה מהמולדת. המשורר בונה את עמדתו באמצעות שימוש בביטויים מנוגדים כדי להדגיש את זהותו כאדם שחי בגולה, זהות חדשה ששום דבר לא ימחק. דבריו “לא מלחמה לא שלום … לא נוסטלגיה ולא הבטחה” וחזרתו על המילה כלום, מראה כי אין לו שום כוונה לשנות את הזהות שלו כאדם החי בגולה.

יש קורלציה בספרות הגלותית, בעיקר בספרות הערבית, בין ההפרדה מהמולדת לגלות. זה מה שאנו מוצאים בשירים של דרוויש. בשירתו של דרוויש שירי האהבה מתמקדים מאוד ברעיון של הזר המחפש אישה זרה שתרפא אותו מפצעיו שהוא סובל מהם בגלותו הרחק ממולדתו, ומתחושות הבדידות שלו בארץ של אחרים, ראינו זאת בשיר שלעיל, סריר אל ג’ריבה.

ישנה תחושה של ניתוק מהבית וחוסר קרקע מוצקה מתחת לרגליים, התמכרות למקום הגלות, ההגדרה של הזהות העצמית המבוססת על הגלות ולא על כל צורה אחרת של קיום. מסיבה זו, לא אהבה ולא שום דבר אחר יכול לרפא את הגולה מן הפציעות של גלותו הנצחית. אי אפשר להפוך את מסלול הגלות, אפילו כאשר הוא חוזר למולדתו, הוא ימשיך להרגיש את תחושת הניכור.

3. ההגירה והגלות כמוטיב של הישרדות-

הגלות נקשרה לעתים קרובות לתחושת הניכור, ולנושאים חשובים בחיים כמו אהבה ומוות. דרוויש לא ביטא עוד את חוויית הגלות במלים שקשורות במישרין למקום, לאחר שחווית הגלות נעשתה קיומית עבורו. המוטיב של הגלות הפך להיות בעצם ממוטיב שמעצב זהות למוטיב שנחוץ לקיומיות של העם הפלסטיני, מוטיב הישרדותי. זהו מוטיב שלא נמצא בשלב הראשוני של השירה של דרוויש, או  ביצירותיהם של משוררים פלסטינים אחרים. במילים אחרות, כאשר העם הפלסטיני נמצא בגלות, זה לא רק אומר שהעם הוא חסר מולדת, אלא שהעם נמצא בסכנה קיומית בלי המולדת שלו.

טרנספורמציה זו בדרך שבה מתמודד דרוויש עם הדיאלקט של מקום הגלות מול מוטיב המולדת, מראה כי המשורר כבר אינו מתייחס למקום כמושג גיאוגרפי, אלא כהשתקפות ברעיון הניכור הקיומי שהוא מרגיש, בעוד מבטו הפנימי משקף את מצבו הנפשי. מקום הגלות הוא מחולק לשני סוגים, הגולה הנמצאת במרחב הגיאוגרפי והשנייה, הקיומית המנסה להגדיר את עצמה ללא שימוש במונחים גיאוגרפיים.

דבר זה בא לידי ביטוי בשיר “קאלה אלמוספר ללמוספר, לן נעוד קמא (אמר הנוסע לנוסע, לא נחזור אותו הדבר)”:

אני הוא אתה, הנמען

כדי שאני אהיה אתה. זוהי לא הגלות

כדי שאתה תהיה אני. זוהי לא הגלות

כדי שהים והמדבר יהיו

השיר מנוסע אחד למשנהו”

בשיר הזה, התמה המרכזית שבו היא הפיצול בין שני הנוסעים, שני הגולים, שבעצם מצביעה על הפיצול בעם הפלסטיני הגולה. פיצול זה יכול לסמל את אובדן הזהו המשותפת של הגולים הפלסטינים, ואת חדלות קיומו של העם, ויכולה לסמל סכנה קיומית. המוטיב של המדבר והים מסמל את הקיום וחוסר הקיום האפשרי של העם וזהותו, המדבר מסמל את התרבות הערבית פלסטינית, ואילו הים מסמל את ההגירה והגלות שנכפו על העם הפלסטיני.

בשיר מתוך הספר “למה עזבת את הסוס לבדו” אומר דרוויש כך:

” לאן תקח אותי, אבי?

אל צד הרוח, בני…

… והם יוצאים מהמישור, בו

בנו חיילי נפוליון גבעה לאתור

צללים על חומת עכו העתיקה –

אומר אב לבנו: אל תירא. אל

תירא משריקת הכדורים! היצמד

לעפר ותינצל! עוד נינצל ונעלה על

ההר שבצפון, ונחזור כאשר

ישובו החיילים לבתיהם במרחקים

– ומי יגור בבית אחרינו אבי?

– ישאר על כנו כפי שהיה, בני!”

בשיר זה של דרוויש ניכרת ההשלמה שלו עם תחושת הגלות וקבלתה כדבר מובן מאליו, הוא שואל את אביו מי יגור בבית אחרינו, כאילו שכבר השלים עם העובדה שמישהו אחר יגור בבית שלהם. המשורר שואל את אביו בדרמטיות מספר פעמים, לאן תיקח אותי אבי, אחרי שהם עזבו את ביתם ונמצאים בגלות, יש כאן הבעה לחשש לגבי העתיד, ובכך מסמל בעצם את החשש לגבי עתיד העם הפלסטיני, לאן הם ילכו מכאן, מהו עתידם, אלה הן תחושות קיומות שבאות לידי ביטוי בשיר.

הספר למה עזבת את הסוס לבדו, הוא אחת היצירות הבשלות והמורכבות שהצמיחה השירה הערבית המודרנית. המשורר דרוויש שואב מוטיבים רבים מהביוגרפיה של עצמו ושל ילדותו, בעיקר מהתקופה כאשר היה בן שש, ונאלץ לעזוב את ביתו. המוטיב של ההגירה והגלות לובש צורות רבות בספר שירים זה.

דיון וסיכום-

בסקירת הספרות ראינו שמחמוד דרוויש הוא אחד המשוררים הערבים הבולטים בעת המודרנית, הן מבחינת העם הפלסטיני, והן מבחינת העולם הערבי בכלל. הוא נחשב לסמל ההתנגדות לכיבוש ולדיכוי באופן כללי, ולדיכוי הישראלי בפרט. הוא זכה להכרה עולמית, בשל כישרונו וסגנון כתיבתו הייחודי, וזכה בפרסים בינלאומיים רבים.

ראינו שחוויית ההגירה של מחמוד דרוויש הייתה מאוד משמעותית ודרמטית בחייו. דרוויש חווה את ההגירה פעמיים, פעם אחת כשהיה ילד והיגר ללבנון, ופעם אחת כשהיה בוגר והיגר בשנת 1970, וחי בגלות. שירתו של דרוויש תרמה מאוד לגיבוש זהותו של העם הפלסטיני, זהות שכללה מוטיבים של עם שמדוכא, חי בגלות, ונמצא בסכנה.

דרוויש יצר קונצנזוס אצל חלקים גדולים בעם הפלסטיני לגבי המשבר שחווה, ואיך יש לתפוס את הטראומה שעבר. בגלל סיבות אלה הפך דרוויש לסמל של העם הפלסטיני, וזכה לכבוד רב, הן מהעם הפלסטיני, ולהכרה עולמית בעבודתו הספרותית.

ההגירה השפיעה על חייו של מחמוד דרוויש, ובהתאם לכך השפיעה על שירתו שהייתה חלק נכבד מחייו. ניכר שבשירתו של דרוויש, ההשפעה של ההגירה מתחלקת לשלושה חלקים, בחלק הראשון של הקריירה שלו, עד שנת 1970 , כאשר הוא עזב את הארץ בפעם השנייה, בשלב זה השירה של דרוויש היא תגובה לטראומה שהוא חווה בתור ילד, וההגירה של העם הפלסטיני מארצו. בשיריו בתקופה זאת הוא מסמל את תהליך העיכול שעבר העם הפלסטיני לטראומה הקשה שחווה. השירים בתקופה זו הם יותר מתריסים כלפי השלטון הישראלי, והם מבטאים את כעסו האישי של דרוויש, ואת כעסו של העם הפלסטיני לטראומה שחווה. דוגמה לכך ראינו בשיר “תעודת זהות”, שבו דרוויש מציין את תכונותיו של הערבי הממוצע, וחוזר מספר פעמים על השאלה “האם זה מכעיס אותך?” כשהיא מכוונת לשלטון הישראלי. בסוף השיר דרוויש כותב שהכובש צריך להיזהר מהערבי, שכן אם הוא יהיה לרעב, הוא יאכל מבשרו של הכובש, זוהי עוד דוגמה שמבטאת את כעסו של הכותב על השלטון הישראלי המדכא.

בשלב השני של הקריירה של דרוויש, אחרי שהוא עזב את ישראל, אנו רואים מוטיבים של יצירת זהות פלסטינית חדשה, שבאה לידי ביטוי דרך ההגירה והגלות שחווה העם הפלסטיני, התהליך הפך מתהליך של עיכול ההגירה והגלות שנכפו על העם, לתהליך שלגיבוש זהות חדשה לעם הפלסטיני, זהות שמבוססת סביב ההגירה הכפויה, עם שמדוכא על ידי עם אחר, וזכות השיבה. בממצאים ראינו בשירו של דרוויש ” מדיח אלד’ל אלעלי”, שהוא מדבר על הגלות וההגירה כחלק מהוויתו של העם וחלק מהזהות שלו, הוא מדבר על כך שהגלות הפכה להיות חלק בלתי נפרד מהעם, שכן אפילו אם הפלסטיני יחיה בגלות מחוץ למולדתו, ואפילו אם  הוא יחזור למולדתו, בשני המקרים הוא יהיה בגלות, הוא יהיה בגלות אחרי שיחזור ממולדתו משום שהמולדת שלו כבר השתנתה והיא לא מה שהייתה פעם, גם במולדתו הפלסטיני ירגיש כאסיר.

גם בשירו של דרוויש ” מן אנא בדון מנפא”, הוא מדבר על כך שהגולה כבר נהייתה חלק ממנו, וישנה מעין התמכרות לזהות של הגולה. המשורר משתמש בניגודים בשיר בכדי להדגיש את זהותו החדשה כגולה, ושתחושת הגלות היא לא משהו פיזי, אלא משהו רוחני, ולכן שום דבר לא יקח את ההרגשה הזו, גם כאשר הוא יחזור למולדתו.

בשלב האחרון של הקריירה של דרוויש, ההתייחסות למוטיב ההגירה והגלות היא התייחסות קיומית. הזהות של הפלסטיני החדש כבר התהווהתה, ועכשיו הגיע השלב להכיר בכך שההגירה והגלות מהוות איום קיומי לעם הפלסטיני, לתרבותו ולהיסטוריה שלו. העם הפלסטיני נאבק על הקיום, ועל ההישרדות שלו, זכות השיבה, שנולדה בעקבות ההגירה שנכפתה על העם הפלסטיני, מבטאת את רצונו של העם לשרוד, ולשמור על צביונו התרבותי.

רעיון זה בא לידי ביטוי בשירו של דרוויש ” קאלה אלמוספר ללמוספר, לן נעוד קמא”, שבו מבטא המשורר את החשש שלו מפני איבוד זהותו של העם הפלסטיני, הכותר של השיר משמעה שנוסע אחד אמר לשני, שאפילו אם נחזור למולדת,לא נהיה אותו הדבר, וזה מבטא את החשש מפני אובדן הזהות.

לסיכום ניתן לומר שההגירה השפיעה בצורה משמעותית מאוד על שירתו של מחמוד דרוויש, יתרה מכך, אפשר להגיד שההגירה הייתה המוטיב המרכזי בקריירה של מחמוד דרוויש, ומה שהניע אותו היה הרצון להשפיע על מודעות הציבור, הפלסטיני, הישראלי, והעולמי, ולהביא לידיעתם לגבי הטראומה שעבר העם הפלסטיני, בעקבות ההגירה המאולצת שהוא חווה, והגלות שבאה בעקבות כך.

ההגירה השנייה של מחמוד דרוויש, שהתרחשה בשנת 1970, גם היא השפיעה על שירתו של מחמוד דרוויש, שכן הוא היגר מהארץ בפעם השנייה, והפעם הוא חי בגלות, כאשר הוא עובר ממדינה למדינה, ברבים מהשירים שלו בתקופה זו, ישנה השפעה של המקום שבו הוא נמצא, על השירים שלו, כך היה כאשר היה בלנון, הוא כתב בשירה שלו על ביירות, כשהיה במצרים, כתב על מצרים. התקופה הזו בשירה של דרוויש שינתה את היחס שלו, למוטיב ההגירה, שכן כעת הוא התייחס למוטיב זה כאל הזהות שלו, ושל העם הפלסטיני.

ביבליוגרפיה-

– אמנסטי אינטרנשיונל. (2012). פליטים הם בני אדם. אמנסטי אינטרנשיונל.

–  בהר, א. (2016). מחמוד דרוויש ומצב המצור של השירה.

– בסר, ע. רוזן, ס. (2010). אמנת הפליטים. אתר, מגינים על זכויות האדם. https://www.humanrights.cet.ac.il/ShowItem.aspx?ItemID=a8081774-5e11-4e15-a759-ecf95d1a139d&lang=HEB

– ג’ובראן, ס. (2008). מחמוד דרויש – המשורר הלאומי של העם הערבי-הפלסטיני. בתוך –רוח מזרחית, גיליון 7. עמ’ 36.

– לב ארי, ל. (2002). ג’נדר, הגירה וקליטה כלכלית וחברתית בקרב ילידי ישראל בארצות הברית. האוניברסיטה העברית.

– לונדון, י. מוסקוביץ’, ט. (2018). “רק רצה להיות משורר”: סיפורו של הגיבור הפלסטיני מחמוד דרוויש. אתר נענע 10.

-מרון, א. (2015). כששריד ניסה להכניס את דרוויש לתוכנית הלימודים. עיתון הארץ.

– קרפל, ד. (2007). האסתטיקה של היאוש. עיתון הארץ.

– רובנשטין, ד. (2001). שיבתה של זכות השיבה. פנים: כתב-עת לתרבות, חברה וחינוך, 23.

– שלו, ט. (2016). נתניהו גינה לפני 30 שנה: “דרוויש מוכיח מה הפלסטינים רוצים”. אתר וואלה.

– Angy E. (2017). Mahmoud Darwish: Palestine in words. Egypt today. https://www.egypttoday.com/Article/4/16580/Mahmoud-Darwish-Palestine-in-words

– Badawi, M.M. (1975). A critical introduction to MODERN ARABIC POETRY. CAMBRIDGE UNIVERSITY PRESS.

– Bowker, R. (2003). Palestinian Refugees : Mythology, Identity, and the Search for Peace. Boulder, Colo: Lynne Rienner Publishers.

– Clark, P. (2008). Mahmoud Darwish. the guardian. https://www.theguardian.com/books/2008/aug/11/poetry.israelandthepalestinians

– De Haas, H. (2005). International migration, remittances and development: myths and facts. Third World Quarterly, 26(8), 1269-1284.

– Fiddian-Qasmiyeh, E. (2014). The Ideal Refugees : Islam, Gender, and the Sahrawi Politics of Survival. Syracuse, New York: Syracuse University Press.

– Greenberg, J. (1996). Ramallah Journal;Suitcase No Longer His Homeland, a Poet Returns. the new york times. https://www.nytimes.com/1996/05/10/world/ramallah-journal-suitcase-no-longer-his-homeland-a-poet-returns.html?sq=Mahmoud+Darwish&scp=3&st=cse

– Heiden, B. (2014). Narrative in poetry: a problem of narrative theory. Narrative, (2), 269.

– Ibrahim, M. Y. (1993). Palestinian Critics Accuse Arafat Of Secret Concessions to Israelis. The new York times.

– Irin website. (2010). Palestine refugees: locations and numbers. http://www.irinnews.org/report/89571/middle-east-palestinian-refugee-numberswhereabouts

– Jaggi, M. (2002). Poet of the Arab world. the guardian https://www.theguardian.com/books/2002/jun/08/featuresreviews.guardianreview19

– Jefferson, F., Tuyen, N., Ham, K., Kaspar, H., & Ian G., B. (2018). Large-Scale Land Concessions, Migration, and Land Use: The Paradox of Industrial Estates in the Red River Delta of Vietnam and Rubber Plantations of Northeast Cambodia. Land, Vol 7, Iss 2, P 77 (2018), (2), 77.

– Karin C. R. (1998). Introduction to Early Medieval Arabic: Studies on Al-Khalīl Ibn Ahmad. Georgetown University Press, 1998.

– Kiausiene, I. (2018). THE IMPACT OF MIGRATION FACTORS ON INTERNATIONAL MIGRATION DECISIONS: A BEHAVIOURAL ECONOMICS PERSPECTIVE. 17(2), 246-250.

– Lannan website. (2001). 2001 Lannan Cultural Freedom Prize awarded to Mahmoud Darwish. https://lannan.org/cultural-freedom/detail/2001-lannan-cultural-freedom-prize-awarded-to-mahmoud-darwish/

– McHale, B. (2014). Thinking some more about narrative in poetry: a brief reply to Bruce Heiden. Narrative, (2), 284.

– Naaman, E. (2018). Collaborative Composition of Classical Arabic Poetry. Arabica, 65(1/2), 163-206.

– UN. (2016). UN Office for the Coordination of Humanitarian Affairs. http://www.unocha.org/syria

-Zwettler, M. (1978). The oral tradition of classical Arabic poetry. ohio state university.