הגדרת השחיקה
על פי גרינבנק, אגם בן-ארצי וכספי (2018), השחיקה מורכבת משלושה מרכיבים: המרכיב הראשון הוא העומס הנפשי והרגשי שמשפיע על המורה, שבתורו משפיע גם על התלמידים שאותם מלמד המורה; המרכיב השני הוא דה פרסונליזציה, דבר זה קורה כאשר המורים מתחילים לעבוד בחינוך עם מוטיבציה גבוה, אך עם הזמן הלחץ גורם להם לאבד את היחס האנושי שלהם, המורה עובר ממצב של עבודה מהלב עם הקרבה והכלה, למצב שבו יחסו הופך להיות בסיסי ביותר ולא אישי, כאילו הוא מעביר חומר מול חפצים ולא מול אנשים; המרכיב השלישי הוא אי הגשמה עצמית, במצב זה המורה מעריך את עצמו בצורה שלילית, הוא מרגיש חלש, חסר יכולת, לא מוצלח, ושאין לו שליטה על המתרחש, המורה מפתח סימני לחץ, דיכאון, ההתנהגות שלו משתנה, הוא סובל ממצב רוח ירוד, אי שקט ומרגיש מתוסכל.
גורמי השחיקה:
גרינבנק, אגם בן-ארצי וכספי (2018) חילקו את הגורמים לשחיקה לארבעה תחומים עיקריים: ראשית הם הגורמים האישיים, דימוי עצמי והערכה עצמית נמוכים נמצאו כמנבאים של שחיקה אצל מורים. במאמר מובאת כדוגמה הטענה של מלאך-פינס (2012), שבה ישנו מורה שבחר בהוראה כדי לרפא חוויה כואבת מהילדות, ולאחר כניסתו למקצוע, המורה מגלה שהוא חווה את אותה החוויה בשנית בהתמודדותו עם בעיות משמעת של תלמידיו, ודבר זה מעיד על שחיקתו. שנית ישנם את גורמי הרקע: למגדר של המורה יש קשר משמעותי לרמת השחיקה שהוא חווה, כמו כן, ככל שיש למורה השכלה גבוה יותר ומצב סוציו-אקונומי גבוה יותר, כך ירגיש המורה בתשישות רגשית גבוה יותר, שתוביל לשחיקה גבוה יותר. גם הוותק של המורה מהווה גורם משפיע, מורים מתחילים ירגישו עומס ומחויבות גבוהים יותר, ויחס לא אמפתי מצד ההנהלה, וירצו לפרוש מהעבודה. שלישית ישנם הגורמים הארגוניים: משום שהמורה תלוי בארגון הבית ספרי, ופעמים רבות ההנהלה דורשת מהמורה מספר רב של משימות, המורה ירגיש בעומס ועייפות ודבר זה יגרום לשחיקה. הגורמים האחרונים הם הגורמים הבין אישיים, ואלה מתייחסים לאנשים שהמורה בא איתם במגע, כמו תלמידים, הורים, הנהלה וצוות הבית ספר.
לעומת זאת, במאמרם של זרצקי וכץ (2019), חולקו הגורמים רק לשני גורמים עיקריים, שהם הגורמים האישיים והארגונים. כדי שנוכל לזהות שחיקת המורה, חשוב להבין שהשחיקה מתבטאת בדרך כלל בתגובות חריפות, כמו כעס, חרדה, אי שקט, דכאון, עייפות, אשמה ושעמום, וכמו כן ניתן לראות ירידה משמעותית ביכולת הביצוע בהוראה (טלמור, רייטר ופייגין, 2004).
שחיקה בהוראה:
מחקרים שונים הוכיחו כי מקצוע ההוראה הוא אחד המקצועות בעלי רמת השחיקה הגבוהה ביותר. חקר השחיקה בהוראה החל בשנות ה- 70 וזה נמשך עד היום. המאמרים של גרינבנק, אגם בן-ארצי וכספי, (2018) זרצקי וכץ, (2019), וטלמור , רייטר ופייגין, (2004), טוענים שכל מורה מתחיל בקריירת ההוראה עם אידיאלים גבוהים, מחויבות רבה ורצון לתת את המקסימום ולהשפיע לטובה, אך עם הזמן הוא מוצא את עצמו במציאות אחרת, מורכבת, שגורמת לו לשחיקה. בנוסף לכך זרצקי וכץ (2019), הוסיפו כי מקצוע ההוראה מטרתו לא רק להעביר ידע, אלא שישנם תחומים שונים בהוראה שדרושים מאמץ ניכר, השקעה, והרבה אנרגיה, שיכולים להשפיע על רמת השחיקה, כגון: חוסר מוטיבציה של התלמידים, שכן במקרים כאלה יש למצוא את הסיבות לחוסר המוטיבציה, לטפל במניעי התלמידים, להתאים את החומר הנלמד לרמה של כל תלמיד, וכן צריך לתת מענה גם בתחומים חברתיים והרגשיים. על פי כך, מקצוע ההוראה הוא לא רק אמצעי להעברת ידע, ישנם תחומים שונים בהוראה שדורשים מאמץ רב. לכן, סביר שהמורה בעל שאיפות גבוהות ומוגזמות יחווה עייפות ותחושה של בליה נפשית או סחיטה גופנית.
לעומת זאת, לפי המאמר של פרידמן (1992), מורים לא מתייחסים לרוב ההיבטים בשחיקה המבטאים דה-פרסונליזציה, כי לטענתם למורים נאמנים אין תגובה כזאת, משום שזה המקצוע שלהם והם מכבדים אותו. טענה נוספת במאמר הייתה שיש הגדרות שונות, שמגדירים את השחיקה במרכיבים אחרים, לדוגמה דה-פרסונליזציה, רכיבים אלה מנוגדים לחלק ממרכיבי השחיקה, וקושרים את הגדרת התופעה עם דפוסי-התנהגות, שהם בעצם תגובת-נגד של עובדים שחוקים.