דיני חוזים- תרגיל מספר 2-
פרשנות חוזה-
על פניו נראה שאסתר עשתה הסכם עם דודה מרדכי בכתב יד, רק בשל מראית עין, כדי להטעות את בעלה אהרון, ובהמשך אהרון מגלה את ההסכם האמיתי כביכול בין אסתר למרדכי. הסיטואציה הזאת מצריכה להפעיל את סעיף 25 לחוק החוזים, ולתת פרשנות לחוזים שנחתמו בין אסתר ומרדכי, ואת זאת יש לעשות לפי סעיף 25: חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו – מתוך הנסיבות.
הלכת פסק דין אפרופים מבטלת את שני השלבים של פירוש החוזה. האמירה של ההלכה טוענת: לעולם אין מצב שבה הכוונה רק משתמעת מתוך החוזה, ותמיד עלינו לבדוק מתוך הנסיבות. לעולם לא ניתן לדעת את כוונת החוזה ללא בדיקת הנסיבות. ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991).
הסבר אפשרי לנסיבות העניין היא שעל פניו נראה שהכוונה של אסתר הייתה לרמות את בעלה אהרון, וזאת משום שהיא הסתירה ממנו את התוכן של ההסכם האמיתי בינה לבין מרדכי, שבו נכתב שאסתר נתנה למרדכי הלוואה על סך 1.5 מיליון ₪, כאשר מי שהעביר את הכסף בפועל היה אהרון.
בנוסף לכך נתון נוסף שניתן לפרשנות על ידי בית המשפט הוא העובדה שאסתר היתה נשואה שש פעמים בעבר. הנתון הזה הוא יוצא דופן, ונחשב לדבר חריג מהנורמה. העובדה הזאת יכולה להעיד על כך שאסתר היא נוכלת סדרתית שמרמה כל פעם מחדש את מי שהיא מתחתנת איתו. אין זו היא עובדה מאשימה, אלא רק עובדה שמעלה חשד, ויש לקחת אותה בחשבון.
תום לב (סעיף 39)-
לפי נסיבות העניין נראה שאסתר ומרדכי לא פעלו בתום לב, ושהמטרה שלהם הייתה לרמות את אהרון ולקחת את כספו, זאת בשל העובדה שהחוזה האמיתי בין אסתר למרדכי הוסתר מאהרון, החוזה שהוצג לאהרון היה חוזה שנכתב בכתב יד, ואולם החוזה האחר שהוסתר מאהרון היה מודפס, וכלל יותר פרטים, מה שמעיד עליו כחוזה האמיתי שאסתר ואהרון הסתמכו עליו. בנוסף על כך בחוזה האמיתי בין אסתר לאהרון, רשום שאסתר נתנה הלוואיה על 1.5 מיליון שח למרדכי, דבר שהוא לא נכון, ומי שנתן את הכסף למרדכי היה אהרון. מנסיבות העניין עולה, שמרדכי ככל הנראה רכש לאסתר שתי דירות בבית שמש, בתמורה לכסף שקיבל מאהרון, זאת בשל העובדה שאהרון גילה יותר מאוחר שיש על שמה של אסתר שתי דירות שהוא לא ידע עליהם.
תום לב הוא מצב בו הצדדים למו"מ או הצדדים לחוזה פועלים בדרך מקובלת ובהגינות אחד כלפי השני. קיים מבחן בעזרתו פוסק ביהמ"ש האם יש מצב של תום לב או לא. זהו המבחן המעורב (אובייקטיבי +סובייקטיבי). בג"צ 59/80 שרותי תחבורה צבוריים באר-שבע בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד לה(1) 828 (1980).
מבחן אובייקטיבי- מבחן האדם הסביר (הממוצע). כלומר, ביהמ"ש מסתכל על המקרה במשקפיים של אדם סביר. "מה אדם סביר היה עושה במקרה". אין התחשבות בצדדים השונים.
מבחן סובייקטיבי- זה מבחן שלוקח בחשבון את נסיבות העסקה, מתחשבים בצדדים השונים. הבעיה בבחינה הסובייקטיבית היא הודאות המשפטית. לא יודעים מה השופט יפסוק במקרה דומה אחר כי המבחן סובייקטיבי.
המבחן האובייקטיבי +סובייקטיבי- ביהמ"ש יבדוק את המקרה באופן אובייקטיבי אך יסתכל על האנשים העומדים מולו ויכניס אותם לקטגוריות והוא יתחשב בקטגוריה אליה הכניס את האנשים. (למשל- קבלן מול קבלן, קבלן מול אדם פרטי). לא מסתכלים על האדם עצמו באופן ספציפי אלא לקבוצה/קטגוריה אליה הוא שייך.
חוזה פסול (סעיפים 30-31)-
מבחינת מצבה המשפטי של אסתר, היא מצדה יכול לטעון שהדירות שרשומות על שמה בבית שמש, הן דירות ששיכות לה באופן חוקי, ומתוקף החוזה שהיא חתמה עם מרדכי הדוד שלה.
מצבו המשפטי של אהרון הוא שהוא יכול לטעון בבית המשפט לביטול החוזה שאסתר חתמה עם הדוד שלה מרדכי, החוזה המודפס עם ההלוואה, בטענה שהחוזה הזה הוא חוזה פסול, משום שזהו חוזה לא חוקי. זאת בגלל שהכספים שכביכול אסתר נתנה למרדכי כהלוואה, הם לא כספים שלה, אלא כספים של אהרון, ולכן החוזה של אסתר עם מרדכי מבוסס על שקר, שכביכול אסתר נתנה כספים למרדכי, אבל אלה הם בעצם כספיו של אהרון. ואחרי שבית המשפט יבטל את החוזה של אסתר עם מרדכי, הוא יעביר את הדירות שבחזקת אסתר לחזקתו של אהרון. ע"א 294/91 חברה קדישא גחש"א קהילת ירושלים נ' קסטנבאום, פ"ד מו(2) 464 (1992).
חוזה פסול הוא מצב בו למרות שלא היה פגם בכריתה , בית המשפט בכל זאת לא מכיר בתוקף של החוזה. סעיף 30 לחוק החוזים: מדבר על המצבים בהם נחשב החוזה לחוזה פסול. יש 3 מצבים בהם החוזה יכול להיות פסול, מספיק שאחד מתקיים כדי שהחוזה יהיה פסול:
-חוזה לא חוקי
-חוזה לא מוסרי
-חוזה שיש בו סתירה של תקנות הציבור
סעיף 31 לחוק החוזים: התוצאה המשפטית של סעיף 30: אם החוזה בטל בגלל שהוא פסול, רשאי בית המשפט לעשות מה שהוא רוצה. הסעיף 31 מאפשר להתמודד עם חוזה פסול בשתי אפשרויות:
השבה חלקית- אם החוזה פסול והוא בטל יכול בית המשפט להחליט שרק צד אחד משיב לצד השני. למשל- גונב רכב מכר את הרכב למישהו ולקח כסף. בית המשפט יכול להחליט שהצד הגונב מחזיר את הכסף והצד השני יקבל את הכסף והרכב. זוהי השבה חד צדדית. הצד שמתנהג בצורה לא חוקית משיב והצד השני לא משיב כלום.
קיום חוזה- אם יש חוזה בלתי חוקי, בית המשפט יכול לתת יד להמשך קיומו של החוזה הבלתי חוקי. למשל- אם הגנב שמכר את האוטו קיבל את הכסף לפני שמסר את האוטו. בית המשפט יכול להחליט שהאוטו מהגנב יעבור לקונה. בית המשפט משתף פעולה עם חוזה פסול אך זה הדבר הצודק. בית המשפט מחליט על קיום החוזה כאשר אין לו ברירה אחרת.
השלמת החוזה (סעיף 26)-
אחת הטענות שאהרון יכול להציג בבית המשפט, היא שהוא יכול לבקש מבית המשפט לאכוף את החוזה הראשון בין אסתא למרדכי, החוזה בכתב יד, בטענה שזהו חוזה תקף, ולחייב את מרדכי לספק את הדירה שעליה הוא התחייב. אולם החוזה הראשון שעליו חתמה אסתר עם מרדכי הוא רופף וחסרים בו פרטים מהותיים לשם היותו חוזה שלם ומחייב. במקרה כזה יכול בית המשפט להשתמש בסעיף 26 לחוק החוזים, ולהשלים את הפרטים של החוזה לפי הנוהג המקובל. ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265 (1995).
לפי סעיף 26 משלימים חוזה כשחסר משהו בחוזה. כשבית המשפט רוצה להשלים משהו בחוזה הוא משלים לפי נוהג פרטי ואם אין נוהג פרטי אז לפי נוהג כללי (אלו מבחנים היררכיים).
נוהג פרטי- הנוהג בו השתמשו הצדדים בעבר. (למשל- משלוח תוך חודשיים). אם אין נוהג פרטי בין הצדדים אז משתמשים בנוהג כללי.
נוהג כללי- הנוהג הכללי בו משתמשים בענף (למשל- בשוק החתונות המחירים הם בדולרים). משלימים את החוזה לפי הנוהג הכללי בענף.
חוזה על תנאי (סעיפים 27-29)-
במקרה שלנו, בשני החוזים שמוצגים במקרה, אין מדובר בחוזה על תנאי באף אחד מהחוזים. בשני החוזים מופיעה תנייה בתוך החוזה, בחוזה הראשון, התנייה היא שאסתר תספק שם שעליו תירשם הדירה, ובחוזה השני, התנייה היא שההלוואה תבוטל אם מרדכי ירכוש לאסתר דירה, אולם בשני החוזים אין מדובר בחוזה על תנאי, שכן תנאי לפי סעיפים 27-29 לחוק החוזים, הוא תנאי חיצוני ובלתי תלוי בכל אחד מהצדדים, והוא יכול להיות תנאי מתלה, או תנאי מפסיק. ההפרה של ההתנייה בכל אחד משני החוזים היא הפרה של החוזה על ידי אחד מהצדדים לחוזה, בניגוד לחוזה על תנאי שבו אם יש הפרה של התנאי, החוזה בטל.